אור ברסלב
כתב סופר גיטין חלק א גיטין › דף ג.

כתב סופר גיטין חלק א· רבי אברהם שמואל בנימין סופר

גיטין · דף ג.

דף ב:

והכא משום עגונא אקולי בה רבנן בפ"י האריך בקושי' מאי צ"ל משום עגונא הקילו הא לכל היותר גם בשנאמר דסמוך מעוטא לחזק' והוי פלגא א"כ בדין שיהי' נאמן ע"א בלא אתחזק כדלעיל ותי' דמוכח ע"כ דהחמירו בזה יותר מבכ"מ דהא ע"א אינו נאמן ולא האמינו רק לשליח וע"כ דחששו בזה יותר אלו דבריו זצ"ל. והנה טעמא לא ידענו למה יחמירו בזה יותר מבכ"מ דבספק שקול ע"א נאמן ודי שחששו והצריכו עדי' ואמרו דנצרף מעוט דלא שכיח פלגא אבל לומר שיהי' יותר מפלגא אין לו טעם וסברא. והנה הפ"י הקשה בפשיטו' דבפלגא מדינ' נאמן כיון דלא אתחזק נרא' דפשיטא לי' בדבר שבערוה בלא אתחזק ע"א נאמן וכבר הבאתי לעיל דמהרי"ק ותשוב' מיימני הכי ס"ל אבל רמב"ן בחי' יבמות וכאן בחי' ור"ן לקמן סוגי' דשליש ס"ל דגם בלא אתחזק צריך ב' וי"ל הגם דכאן רק מדרבנן אנו חוששי' לומר סמוך מיעוט דלא שכיח לפלגא כעין דאוריי' תיקנו כל דבר שבערוה צריך לולי משום עגונא הקילו ומכאן ראי' לשיטת אנו:

אלא למהרי"ק ות"ו ודעימי' דס"ל בלא אתחזק ע"א נאמן צ"ע קושי' פ"י. והנלפע"ד ליישב ע"פ סברת תוס' לקמן סוגי' דשיירו' מצוית דכ' דווקא באומרי' עדי' לא חתמנו אלא על גט א' של יב"ש הבעל נאמן שעל שלו חתמו דלא משקר אבל באומר שמכיר גיטו בט"ע או בסימן חושדי' אותו שבאמת אין לו היכר אלא שבעיניו רחוק שאבד עוד יב"ש אחר גט כמוהו הגם שב"ד חוששי' בעיניו אין זה חשש ולכן אומר לנו שמכירו עיי"ש. ואומר מעתה הגם בכ"מ מאמיני' ע"א ולא חוששי' לו בדבריו דאינו מעיד עד שיודע האמת אבל בכאן דאינו רק חשש בעלמא והוא חשש רחוק שאינו ראוי' לחוש לו דסתם בקיאי' ולאשכח כא שכיח, וגם אם לא היינו חוששי' רק בצירוף חזק' א"א חוששי' לחששא רחוקה אבל הענין בעצמותו רחוק מאוד, ולכן השליח אומר בפ"נ הגם ששקר הוא כיון שבעיניו בוודאי אין כאן בית מיחש כלל ולדעתו אינו מחטיא ומכשיל באיסור, ולפי שב"ד חושש ורוצי' שיאמר הוא אומר בפנ"כ אע"פ שאינו נכתב בפניו ולכן אין מאמיני' לע"א, אבל לשליח האמינו וגם זה משום עגונא הקילו בעדות כ"ד של שליח ומיושב קושי' פ"י. כנלפע"ד נכון:

ובזה א"ש ג"כ הא דנתקשה פ"י על פי' רש"י וכי אתי בעל ומערער הוי חד לגבי חד, הא כללא בידינו כ"מ שהאמינה תורה ע"א נאמן כשנים. ולדברינו א"ש דכאן אין כאן אפי' ע"א דנאמנות קליש טובא וגרע מכל ע"א דעלמא רק משום עגונא הקילו, אבל באתי בעל ומכחיש לי' נאמן הבעל יותר ביש סברא ששליח שיקר ושלא בפניו הי' כמ"ש ועיי':

האי קולא היא חומר' היא דכ' אתי בעל פי' רש"י והוי חד לגבי חד, והקשה פ"י הא ערער דבעל הוי כתרי, ותירוצו אינו עולה יפה במח"כ למעיי' בו דכ' דלענין לשמה לא הוי רק כחד, ושוב כ' בלשמה לא בעי רק ערער דחד והם סברו' הפוכו'. ולפע"ד נראה פשוט דקושיא מתורצת בחברתה במה שהקשה עוד הא כ"מ שהאמינה תורה הרי כשנים ולמה יהי' הבעל נאמן, והנה הא דערער הבעל כתרי לאו כתרי ממש דאם תרי מכחישי' דבריו לא כלום אלא יותר מחד, וכן הא דכ"מ שהאמינה תורה ע"א ה"ה כשני' שאם שנים מכחישי' לא כלום הוא רק שהוא יותר מחד, וזהו שכ' רש"י דהוי כחד לגבי חד שליח יותר מחד מאחר שכבר העיד ונגד זה גם הבעל יותר מחד ולכל א' מעלה וזה מול זה שנים שווי' והוי כחד לגבי חד כנ"ל פשוט וק"ל:

חד אתי בעל ומערער ופסיל לי'. לרש"י דס"ל דאנן חיישי' לאשכח כתוב א"ש דס"ד דע"י אמיר' השליח תו אנן ל"ח אבל כי אתי הבעל פסול לי' דהוי חד לגבי חד. אלא כדמקשה כן לרבא והא לחשש זייף אנן ל"ח כדמוכח מסיפא דאם יש עליו עוררי' כ"ז שאין עוררי' ל"ח. ול"צ לומר בח"ל רק מחשש שמא יבוא הבעל ויטעון מזויף ולרש"י דהוי חד לגבי חד א"כ מאי ס"ד מה מהני אמיר' השליח דכל עצמינו רק משו' שיבוא הבעל ויטעון מזויף חיישי' וי"ל דהא דמפרש רש"י דהוי חד לגבי חד היינו לרבה דאנן חיישי' וכיון דאתי בעל הוי חד לגבי חד וכמאן דליתא הדרי' לחששא דאשכח דסליק עדו' השליח ע"י ערעור הבעל והדרי' לחששא דילן. אבל לרבא דאנן ל"ח לעצמינו רק ע"י ערעור דבעל והוי לעומת הגדת השליח חד לגבי חד וכמאן דליתייהו. ואנן לעצמינו ל"ח ומ"מ מקשה דעכ"פ לעז איכא וס"ד דמועיל לדינא אבל לעז איכא כן נ"ל. אלא לפ"ז הי' לרש"י לפרש כדמקשה לרבא חד אתי בעל וכו' דיהי' לעז ומדלא פי' לרבא כלום משמע דפי' קושי' זו לרבא כמו לרבה וצ"ע כהנ"ל. וי"ל עפמ"ש כבר לעיל במתני' בתוס' שכ' דמשו' עגונא אנן לא טענינן מזויף ושוב כ' דמשו' לא שבק' חי טענינן ליתומי' ונרא' דבריה' כסותרי'. ואמרתי דבח"ל דלא שכיח לקיים יש לחוש טפי לזיוף דלאו מלתא דעבידי לאגלוי כ"כ הוא והוצרך תוס' לומר משו' עגונא הקילו לולי משו' שיבוא הבעל ויערער לא היינו צריכי' הגדת בפ"נ עיי"ש. ולפ"ז י"ל דבס"ד דמקשה חד אתי בעל ס"ל דמהני הגד' השליח:

דלולי שיאמר בפ"כ אנן חיישי' והא דל"ח בא"י משו' דמצוי' לקיימו והוי מלתא דעבידא לגלוי וזיוף לא שכיח משא"כ בח"ל אבל כד אתי הבעל פסיל לי' דהוי חד לגבי חד והדרא לחששא כמו לרבה לענין לשמה. והוצרך לחדש דמידק דייק ואפי' אתי בעל נאמן השליח. ומעתה י"ל גם בח"ל לא צריך לומר רק משו' ערעור הבעל דלא מצינו בשום מקום חילוק בענין קיום בין א"י לח"ל. ולכן פי' רש"י לענין שאין עדי' מצוי' לקיימו שאם יבוא הבעל וכו' דאצ"ל רק משו' שיבוא הבעל. וכן משמע לשון דאין עדי' מצוי' לקיי' ול"א שאין עדי' להכחיש ולהעיד שמזויף הוא. וחיישי' שזייף וע"כ דאנן ל"ח רק משו' ערעור הבעל. ומ"מ ס"ד דמקשה הכי הוי דאנן חיישי' ולמסקנא אינו מוכרח ולכן פי' רש"י ברבא משו' ערעור דבעל כנ"ל נכון ועיי':

מעיקרא מידק דייק ולא אתי לאורועי נפשי' כ' רש"י ולא יבוא ויערער וא"כ יעורר אינו נאמן דוודאי דק במילתי' שפיר. ורשב"א כ' דלכאור' לשון לא אתי לאורועי נפשי' משמע דלא יבוא אבל אם יבוא מהימן. וכ' דמלקמן כ' דאי עבדי' אהני י"ל בא"י דאצ"ל והוא אומר מעלי' דרגא ומהימן יותר כיון דקיו' דרבנן. ומיהא שמעי' ממתני' דקתני ואם יש עליו עוררי' ולא קתני כן בח"ל ש"מ דבח"ל גם אם יבוא הבעל אינו נאמן. ותמה אני על הרשב"א דלא הביא מלקמן כ"ג ע"ב דמפורש בח"ל דאי אתי בעל ומערער לא משגחי' בי' וכו' וצלע"ג. וראי' זו שהביא הרשב"א מדלא קתני' במתני' בח"ל אם יש עליו עוררי'. לרש"י ראי' זו אינה דהא לרש"י ע"כ לפרש דבס"ד דמקשה כי אתי בעל ס"ל דפסל לי' ממש דהא כן מפרש דהוי חד לגבי חד ועכצ"ל דבאמ' אם יש עליו עוררי' קאי גם ארישא כמ"ש תוס' תחלה. וכן י"ל למסקנא דמידק דייק ולא יבוא אבל אם בא נאמן ויש עליו עוררי' ע"כ ארישא. וממתני' ליכא ראי'. אבל רש"י ראה מפורש כן לקמן כ"ג ע"ב וצע"ג שוב מצאתי שכבר התעורר בזה הב"י סי' קמ"א:

והנה תוס' הקשה דלמה לא קתני ברישא אם יש עליו עוררי' וכו' מתחלה כ' דהא דיש עליו עוררי' קאי בין ארישא בין אסיפא. ולבסוף הקשה דמ"מ הי' לי' למתני מיד ברישא אם יש עליו עוררי' דנדע דקאי גם ארישא. והי' נ"ל דלכאורה צריך להבין פשיטא מאי קמ"ל ואם יש עליו עוררי' יתקיי' פשיטא מאן דכאיב לי' כאיבא אזיל לבי אסי' וכי לא ידענו מקיום שטרות בעלמא. נ"ל עפ"מ שכתבתי לעיל במתני' דכ"ז שלא נתקיי' יוכל הבעל לטעון שלא לשמה או שארי פיסולי הגט דבא"י כולם גמירי. מ"מ נאמן במגו דמזויף כמו מודה בשטר שכתבו דנאמן במגו דמזויף ואפי' אמנה או קטנים היו כמבואר סי' ע"ח הגם שטוען נגד החזק' וזה י"ל דאשמעי' מתני' ואם יש עליו עוררי' נקיט סתם עוררי' ולא קתני מה טוען יטעון מה שיטעון נגד הגט נאמן עד שיתקיי' בחותמיו ואז פסקא מגו דילי' כמו מודה בשטר צריך לקיים ואז אינו נאמן. והא"ש דכ"ז בא"י אבל בח"ל שאמר בפני נכתב ובפנ"ח לרבא משו' קיום אם טוען ומערער דשלא לשמה נכתב לא נאמן במגו דמזויף כיון דאיכא ע"א מכחיש ליכא מגו להכחיש העד כמבואר ולרבא דל"ח משו' לשמה אינו נאמן במגו כזו להכחיש העד. ואי שיערער מזויף פשיטא דצריך לקיי' כבכל מקום. וא"ש לרבא. ולרבה בלא"ה לא אזיל קושי' תוס' כמ"ש מהרמ"ל דתוס' לרבא אזיל ועיי':

וראיתי אחרי רואי בחי' אאמ"ו מאוה"ג זצ"ל שהביא קושי' משמי' דאאמו"ז מאוה"ג מו"ה עקיבא איגר זצ"ל דקושי' תוס' דינקט ברישא אם יש עליו קשי' כדמשני ע"א נאמן באיסורי' וא"כ פשיטא לכאורה דאם יבוא הבעל ומכחישו דהוי חד לגבי חד קשי' ליתני רישא אם יש עליו עוררי' ולא קשו לתוס' מהא ובזה לא יועיל תי' תוס' דהוי רק לעז זה יש לומר כדמשני משו' עגונא הקילו ונאמן השליח יותר דכ"מ שהאמינו ע"א הרי כשני' מדינא אבל כדמשני דע"א נאמן באיסורי' קשי'. והוכיח מזה דלא כריטב"א בש"ך יו"ד סי' קכ"ז אלא כמהרי"ק כ"מ שע"א נאמן אין עד המכחישו כלום אלו דבריו זצ"ל. ואאמ"ו זצ"ל השיב ע"ז דלכאורה קושי' תוס' צריכי' ביאור דלמה למתני' לאשמעי' כלל דאם יש עליו עוררי' יתקיי' פשיטא ובשלמא בסיפא אשמועי' דאצ"ל בפ"כ ואמר טעמא דאם יש עליו עוררי' יתקיי' דמצוי' לקיימו לכן אצ"ל. אבל לאשמועי' ברישא דצריך לקיימו פשיטא וצ"ל דקושי' תוס' כיון דיש בו רבותא טובא דבכ"מ דהאמינו לא' במקו' שני' כמו בעגונא וכדומה הרי הוא כשני' ואין ע"א מכחיש מועיל וכאן ערעורו ערער ופסל לי' משו' לעז וזה רבותא. והי' ראוי' דאשמועי' מתני' ואם יש עוררי' יתקיי' זה כוונ' תוס' והא"ש כדמתרץ ע"א נאמן באיסורי' ל"ק יאמר נא ברישא אם יש עליו עוררי' יתקיי' בזה פשיטא דכך הדין בכ"מ דע"א מעיד במקו' שאין צריך רק ע"א וא' מכחישו דאין עדות הראשון כלום ופשיטא דיתקיי' בחותמיו אלו דבריו זצ"ל וש"י זכותם יגן עלי:

בדין הוא דקיום שטרו' נמי לא לבעי כדר"ל וכו' פי' רש"י דלא חציף אינש לזיופי ועיי' פ"י שכ' דמלתא דעבידי לאגלוי היא. ועיי' תוס' כתובת צ"ב ע"ב דנרא' כן משו' דעביד לאגלוי ואפי' גזלן לא חשיד בכך דירא שיתברר לפני ב"ד עיי"ש. ועיי' רשב"ם ב"ב ק"ע ע"א כ' ואפי' טען זה מזויף לא הי' לנו לחשוד הלוקח בכך דלא נחשדו ישראל לעשות שטרות מזויפים נראה דלאו משו' חציפו' ועבידא לאגלוי הוא רק שלא נחשדו ישראל לעשות עול כזה לזייף שטרו' ולעשו' מעשה וכעין דאמרו דבורא אמרו מעשה לא עבדו מכ"ש מעשה מכוער מזה. והנפקותא במקו' דלא עבידא לאגלוי כ"כ כגון בח"ל שא"מ לאגלוי שקרו. מ"מ לא חיישי' לבר ישראל דעביד ועיי' פ"י כתוב' כ"ח שנראה לו היכי דאין העדי' ידועי' כלל לנו ואין יודעי' מי הם אז יש לחוש יותר למזויף דהיינו דליכא מלתא דע"ל כיון שאינן ידועי' ואין שמותי' ניכרי' עי"ש, אלא דבאמ' לא מצינו חילוק בשום מקום דהיכא שאין העידי' ידועי' לנו בשמות' שיהי' חשש זיוף דאוריי' או שנחוש לו יותר מהיכא דידועי' לנו, ובפ"י עצמו הרגיש במביא גט ממה"י דג"כ אין ידועי' לנו וכ' דמן הסתם עה"ח על הגט הם דדיינו וידועי' ודוחק, ועיי' רמב"ם פ"ז מגירושין הלכה ב' שכ' ולא נודעו עידיו כלל, נראה דאם אין הבעל טוען מזויף ל"ח הגם שלא נודעו עידיו כלל מ"מ ל"ח כ"ז דליכא ערעור ודלא כפ"י, וצ"ל דלאו משום מלתא דע"ל ל"ח לזיופא רק משום דל"ח שעשה מעשה רע כזה בפועל וכרשב"ם. ואפשר בח"ל דלא שכיחי שיירתא היכא דלא נודעו עדיו אין רגלי' לדבר שלא נודעו שמות אלו שזייף וחכם עדי' שלא ניכרי' לנו דרגיל הוא דאנחנו לא נדע ולא נכיר אינשי מהכא להתם, אבל היכא דשכיחי שיירתא ונמצא חתם עדי' שאין מי שמכיר אנשי' ששמותי' כשמות אלו החתומי' אפשר אנו באי' עי"ז לחשש זיוף, שוב ראיתי בספר נתיב' המשפט מהגאון חות דעת זצ"ל שהתעורר במ"ש הרמב"ם ולא נודעו עדי', וכ' דאפשר משו"ה פסק הרמב"ם דע"י ערער הגט בטל כיון שיש רעותא שלא נודעו עידיו, אבל בלא ערער ל"ח ודבריו תמוהי' דהא בהלכה ז' לא התנה הרמב"ם שאין עידיו ידועי' ומ"מ כ' דפסול ע"י ערער הבעל ובטל וכן בפי"ב באשה שהוציא' גט ולפמ"ש אפשר לכן לא כ' ולא נודעו עידיו רק בשליח המביא מח"ל דאז לא מגרע מה שלא נודעו עידיו כ"ז שלא בא לערער אבל בא"י וכיוצא בו דשכיחי אינשי ומכירי' זא"ז חיישינן בלא ערער וצ"ע לדינא:

ומדי דברי בפסקא דהרמב"ם הנ"ל אמינא הנלפע"ד בשיטתו. הנה הרמב"ם פסק בשליח של"א בפ"כ ובא הבעל וערער הגט בטל ובני' ממזרי' וכ' הה"מ הגם דקיום דרבנן מ"מ כאן שאין מי שיכחיש אותו שהאשה אינה יודע' מאומה אוקמי' אחזקתה, משמע אבל אי טוענת ברי ומכחשת אותו לא בטל. והקשה בב"ש סי' קמ"א ס"ק ע' ממ"ש הרמב"ם פי"ב הלכה ג' באשה המוציא' גט דאם בא הבעל וטוען מזויף דאם לא נתקיי' אינה מגורשת להיות מותרת לאחרי' ושם עומד' ומכחשת גברי שלה וצע"ג, ועיי' תומי' סי' מ"ו ובספר בני אהובה, ובכ"ז לא מצאתי ישוב להה"מ שמיישב דעת. ומתחלה הי' כ"ל דכוונת הה"מ לומר טעמא דס"ל לרמב"ם דגט בטל מוודאי ובני' ממזרי' אם כי ס"ל דהיכא דיש טענ' מזויף צריך קיום מדאוריי' כרבינו אביגדור מ"מ מידי ספק לא נפקא דזה מול זה טוען ברי, ולכן כ' הה"מ כיון שאין מי שטוען ברי נגדו לכן הגט בטל לגמרי בוודאי ואוקמ' אחזקה, ויש דס"ל בכל זאת רק ספק מגורשת, אבל בפי"ב שכ' הרמב"ם דאינה מגורשת להיות מותר' לאחרי' י"ל רק מספק אינה מגורשת וספיקא דאורייתא הוא גם שטוענ' ברי נגדו מאי אולמא ברי דידה מדידי' כן י"ל וכן מורה לכאורה לשון הרמב"ם שלא כ' בני' מותרי' כמו שכ' בפ"ז, אלא שפיל לסוף דבריו שכ' אבל פסלה נפשה מכהונה דשווי' נפשה חד"א, מדכ' דאסורה משום דשווי' נפשה כו' ואי ס"ל דאינה מגורשת מספק פשיטא דאסורה לכהן מספק וע"כ דס"ל דגט בטל לגמרי, ומ"מ היא לעצמה שווי' נפשה חד"א, והא דכ' אינה מגורשת להיות מותר' לאחרים כ' כן משום דרוצה לסיים אבל אסורה לכהן, אבל באמת לא לבד שאינה מותר' לאחרי' אלא גם בני' ממזרי' דוודאי אסורה כצ"ל, וא"כ מוכח דאפי' במכחשת הגט בטל לגמרי ודלא כהה"מ וצ"ע:

ולכן נ"ל בישוב הה"מ דכוונתו כיון דשליח המביא אם נחשדהו לזיוף והיינו שרוצה לקלקלה צריך למחשדי ברשיעי כל כי האי ואם גם היא אומר' דאינו מזויף צריך לחשוד גם אותה שהיא באותה עצה היינו שהיא שכרתו שיזייף לה גט ויאמר שהבעל שלחו ושניה' לדבר א' נתכוונו הוא אינו חושש לאיסור א"א על ידו והיא אינה חוששת לעבור וחציפי לזייף כל כי האי ל"ח משום ברי דבעל שטוען מזויף ועכ"פ לא הוי וודאי לחשוד תרי באיסור חמור דא"א ולזייף, לכן כ' הה"מ דהיא אינה טוענ' מידי ועומד' ואומד' שאינה יודע' האמת עם מי ואין לנו רק לחשוד השליח שמדע' עצמו כן עשה כדי לקלקלה ולהכשילה, ונאמן הבעל בברי שכן הוא וחזק' א"א מסייע לו, והא"ש בפי"ב דהיא עצמה שהוציא' גט ואומר' גרשני בגט זה ואין כאן שליח נאמן הבעל בצירוף חזק' א"א והגט בטל והוי כמו שליח שהביא ואינה יודע' היא מאומה כנ"ל נכון ועיי':

וכשאני לעצמי הי' נ"ל בשיטת הרמב"ם ע"פ דרכו של הה"מ, דס"ל להרמב"ם היכא דאיכא טענת מזויף ברי מלוה נגד מלוה לא חיישי' מדאורייתא הגם שיש טענ' ברי, מ"מ אלי' טובא חזק' לא חציף לזייף ולהוציא השטר בפני מי שיודע בברור שזייף ושיקר בו בוודאי יברר קלונו ועבידא לאגלוי לעיני כל כי חציף וזייף וזו סברא חזק' ואפי' במקו' ברי סמכי' על זה אבל כשמוציא המלוה שטרו שלא בפני לוה אלא נגד יתומי' ולקוחו' אין חזק' כ"כ שלא יחציף לזייף כי אין מי שיודע האמת וחושב שלא יעלה על הדע' שזייף ולאו מלתא דעבידא לאגלויי הוא כ"כ, ומ"מ ל"ח לזיוף כיון דליכא מי שטוען שמזויף הוא, ולא חשידי לנו אינשי לזייף הגם דלא עבידא לאגלוי מ"מ המעשה בעצמו רע ומכוער כמ"ש לעיל, וכיון דליכא דטוען ברי נגד' סגי בסבר' זו בלי מלתא דע"ל לא משקרי. אלא: במוציא שטר שלא בפניו דרשעתו לא היו עבידא לאגלויי, ואח"כ בא הבע"ד וטוען ברי מזויף דאיכא ברי וחזק' דלא חציף לזייף לא אלימא כיון שלא הוציא בפני' בזה י"ל חוששי' מדאורייתא לזיופא כנ"ל ועיי'. והא"ש שיטת רמב"ם בשליח המביא גט ממדה"י שלא בפני הבעל שיודע האמת ליכא חזק' דלא יזייף דאין מי שיודע האמת ולא יבררו הדבר כ"כ, אלא כ"ז שאין בעל המערער בא ל"ח, אבל כשבא לפנינו וטוען והשליח כבר חלף ועבר נותני' מקים לדברי הבעל עד שהגט בטל לגמרי, וכן הוא הדין במביא גט בא"י ובא הבעל ומערער, והא דפי"ב לכאורה עדיין קשה עלינו דשם עומדת לפני הבעל כשבא לערער והיא מכחשת אותו בפניו, ומ"מ ס"ל הגט בטל, נ"ל ע"פ מ"ש הרשב"א באומר' גרשני שלא בפני בעלה דאסקי' דמעיזה אם אח"כ בא הבעל ואומר' לפניו גרשתני אינה נאמנ' מאחר שכבר אמרה מחזק' עתה דבורה וע"כ להעיז, וכן י"ל בזה מאחר שהוציא' הגט שלא בפניו ואז חשבה שלא יתברר האמת, שוב כשבא צריכה להחזיק דברי' ועומד' בדבור' וכן בשליח המביא, כשבא הבעל אח"כ גם השליח עדיי' בפנינו, מ"מ הגט בטל כהנ"ל, ובפ' י"ב כ' הרמב"ם שאח"כ בא הבעל אחר שכבר הוציא גיטה שלא בפניו, אבל כשמוציא הגט בפניו, נ"ל לשיטת הרמב"ם דאין הגט בטל ואפשר אפי' מספק לא רק מדרבנן כנלפע"ד:

וליישב שיטת הרמב"ם מסוגי' דהכא דמוכח דאפי' אתי הבעל לא משגחינן בי' מדאורייתא דאל"כ לא הי' מאמיני' לשליח דלא האמינו רק משום דרבנן הצריכו, ועי' ב"ש סי' קמ"ב ובתומים כ' דלפמ"ש הה"מ כשיש ברי נגדו אינו נאמן מדאוריי' א"ש דכאן השליח מכחיש. ולא הבנתי גם בשאינו אומר בפ"נ, מ"מ מאחר שמביא הגט ואמר הבעל שלח לך בזה עצמו אומר שאינו מזויף א"כ כבר הכחיש אותו, ומ"מ רבנן הצריכו שיאמר בפירוש ומידק דייק ביותר וכ"ז לענין דרבנן, אבל לענין דאורייתא כבר הוכחש הבעל משליח ולמה ס"ל לרמב"ם דגט בטל ובאמת זה קשה על הה"מ ג"כ דכ' כיון שאין האשה מכחשת' הא השליח כבר הכחיש בהביאו אבל לפמ"ש לעיל בישוב הה"מ ובביאור כוונתו א"ש ול"ק על הה"מ אבל דברי תומי' תמוהי' בעיני: והנ"ל בישוב הרמב"ם מהסוגי' דהכא, דהא דס"ל לרמב"ם דבטוענ' ברי מזויף הוא אנו חוששי' לדבריו מדאוריי' הוא משום דאיכא סברא דלא ישקר לומר מזויף ולעשו' חבירו רשע בכזה במקום דאפשר לברר ששקר ענה בו ונגד סברא דלא חציף לזיופא איכא סברא זו דלא יטעון מזויף הוא באפשר לברר, וכ"ז בא"י דשכיח לברר אבל בח"ל דאין עדי' מצוי' לקיימו לא אלי' סברא זו דהא לא שכיח לקיי', ומ"מ סברא דלא חציף אינש לזייף איכא דלעשות מעשה רע כזה חושש לצד רחוק שאפשר שיתברר קלונו לעיני כל, ובלא"ה כתבנו דבלא עביד לאגלוי ל"ח למעשה רע כזה וכ"ז לא שייך בטענ' מזויף כמובן. והא"ש סוגי' דהכא דס"ל דרבנן הוא דאצרכי דבח"ל אפי' בא הבעל וטוען מזויף ל"ח לו מדאוריי', והא דכ' הרמב"ם בשליח המביא גט בח"ל ול"א בפ"נ הגט פסול לא תנשא, ואם בא הבעל ומערער הגט בטל. י"ל השתא דהצריכו שיאמר בפה מלא בפ"נ כדי שידי"ק יותר והוא ל"א חיישי' שיודע בעצמו שזייף לכן לא אמר בפ"נ הגם שהוא אמר שלא עמד הא גופא אי אמת ששליח הבעל הוא הי' עושה שליחותו כראוי' ומ"מ משו"ה לא פסלינן לגט לגמרי אבל כשבא הבעל ומערער בצירוף רעותא זו נותני' מקום לדברי הבעל אפי' בח"ל דליכא סברא כ"כ שלא ישקר דחזי לצרופי רעותא דל"א בפ"נ ועיי' רשב"א בחי' גבי גייז כעין זה דכיון דכולם אומרי' והוא גייז חיישי' יותר. אבל הסוגי' אזיל על תחלת התיקון שיאמר דלא הוי רק חשש דרבנן בח"ל כנ"ל והדברי' נכוני' לפע"ד עיי' היטב. ובתשובתי סי' קל"ה כתבתי ישוב יותר נכון עיי' עליו:

והנה שיטת רבינו אביגדור כהן שבהגה' שבמרדכי קדושין ומובא בסמ"ע ובש"ך ח"מ רסי' מ"ו דהיכא דבע"ד טוען מזויף צריך קיום מדאוריי' וכ' ראי' לזה מדתיקנו זמן בגיטין ול"ח שיזייף הגט ויחפה עלי' ע"כ כל דאיכא רעותא וגילוי מלתא אנן חיישי' מדאורייתא. וראי' זו צריכה ביאור דוודאי אם ל"ח לזיופא רק מדרבנן הי' יוכל לחפו' דגם דנטעון מזויף מ"מ ל"א איך נהרג' ע"פ טענה זו, וע"כ דחוששי' לזיופא מדאורייתא, הגם דבכ"ז רק ספק שמא זייף ולמה נהרג', י"ל עפמ"ש תוס' לקמן בסוגי' דש"י נוקמי אחזק' א"א ותי' כיון שהיא גרושה לפנינו עיי"ש ובפ"י. וכ"ז כשגט כשר לפנינו ועתה וודאי מגורשת אזלי' בתר חזק' דהשתא, אבל עכשיו אנו דני' שמא מזויף הוא אוקמי' בחזק' א"א ונהרגת בדין כנ"ל ופשוט:

וכ' עוד הא דאמרי' הכא דרבנן היא דאצרוך הא כל עיקר החשש שמא יבוא הבעל ויערער ואז צריך קיו' מדאורייתא, מ"מ השתא מיהא לא אתי וליכא הכחשה. כוונתו פשוטה דס"ל דאם בוא יבוא הבעל ל"מ הגד' השליח ול"מ רק כדי שלא יבוא הבעל דלא אתי לאורועי נפשי' ולא יבוא אבל כשבא נאמן כמ"ש רשב"א דכן משמע לשון הש"ס. אלא דש"ך הקשה מלקמן כ' דאי עבד' אהני'. וכן מלקמן כ"ג ע"ב דאם אתי ל"ח לי'. והב"ש סי' קמ"ב כ' כיון שהשליח הגיד וקבלנו עדות' שוב לא מהני מדאורייתא ערעור הבעל. כוונתו כעין דס"ל כ"מ שהאמי' תורה ע"א כו' היכא שבא תחלה, או כוונתו כשיטת הרמב"ם בע"א אומר כלאי' פירות אלו ושוב אחר שהאמינוהו אכל א' פירות אלו לוקי' עליו מאחר שכבר מוחזק לנו כן בזה ועיי'. וכ"ז יש להעמיד בדברי רבינו אביגדור כמ"ש השתא מיהא לא אתי ואין כאן הכחשה, עד אח"כ וכבר החזקנו דבריו. ועיי' בית מאיר סי' קמ"ב:

והנלפע"ד בישוב שיטת הר"א ובכוונת דבריו שעכשיו ליכא הכחשה. בשאומר הא דס"ל לר"א כשטוען הבע"ד ברי צריך קיומא מדאורייתא הוא מסברא דיש קצת הוכחה שלא יטעון שקר כזה ולומר שהוא רשע דמזייף במקום שיש לברר ששקר בימינו ולכן נגד חזק' דלא חציף אינש לזיופא איכא סברא זו דלא ישקר לפטור עצמו בטענה דעבידא ואפשר לברורי וי"ל כ"ז כשלוה טוען מזויף בפני המלוה שיודע האמת בוודאי יעשה כל טצדקי שבעולם להצדיק עצמו בדין שלא יאומן ויוחשד למזייף מדחציף כולי האי ויבקש וימצא מכירי החתימו' ויתגלה שקרו, אבל כשיתמי מלוה מוציאי' שטר נגד הלוה וטוען מזויף בקל לו לטעון מזויף שאין מי שיודע האמת ואין מי שמכיר בשקרו וגם לא ברור שיבקשו לברר אולי יאמינו לו וכיון דליכא סברא אלימתא לתת מקום לטענ' הטוען מזויף הדרי' דל"ח לזיופא מדאורייתא. והא"ש במביא גט דשליח המביא ואומר בפ"נ חלף הלך לו והאשה אינה יודע' מאומ' כשבא הבעל אח"כ וטוען מזויף אין סברא שמחזק דבריו דבקל לו לטעון דאנחנו לא נדע האמת עם מי וגם האש' אינה יודע' ל"ח מדאורייתא והן הן דברי ר"א הכהן השתא מיהא לא אתי וליכא הכחשה כוונתו רצוי' כיון דעכשיו ששליח לפנינו מיהא לא אתי הבעל וליכא הכחשה פנים אל פנים כעת ולכן כשבא אח"כ ומכחיש לא נאמינהו מדאורייתא כהנ"ל ומה שמביא ראיי' מזמן דגט דאנן טענינין היינו דמביא ראיי' דאיכא חשש זיוף מדאורייתא בעולם היכא דאיכא סברא למיחש לזיוף וזה מוכח מדחוששי' לזיוף בשרוצה לחפו' וה"ה בטוען לפני' מזויף דאיכא סברא שנאמין לו כמ"ש דחוששי' מדאורייתא כנ"ל נכון מאוד ועיי':

ויש לומר עוד בזה ע"ד פלפול הא דמקשה חד אתי בעל ומערער ותוס' נתקשה ונדחק מאי ס"ד דמהני האמיר'. ולזה ל"ל דידע דאם יבוא הבעל אחר שכבר השליח הלך לדרכו ל"מ ערעור דבעל עוד אבל אולי יבוא מיד כשעומד השליח לפנינו ואז יהי' נאמן מדאורייתא וע"ז מתרץ מידק דייק ולא אתי לאורועי נפשי' היינו שלא יבוא עוד כדפי' רשב"א דמרוצת הלשון משמע שלא יבוא אבל אם באמת בא מיד לא מועיל הגדת השליח. ול"ק על שיטה זו רק מלקמן אי עבד' אהני' ומלקמן כ"ג דאי אתי אח"כ ל"ח לו וזה א"ש לפמ"ש דכיון דאתי אח"כ ל"מ ויש מכאן ראי' לרבינו אביגדור כי ע"פ שיטתו עולה סגנון הסוגי' על נכון דל"ק קושי' תוס' וגם מיושב דקדוק הרשב"א על דאמר רק דלא אתי משמע אי אתי ערעורו ערער ולפמ"ש א"ש הכל ע"ד נכון לפע"ד:

והנה יש להר"א הכהן תנא דמסייעי לי' ודס"ל כוותי' הוא הר"י שבתוס' כתוב' כ"ח ע"א ד"ה קיו' שטרו' דרבנן כו' והש"ך בסי' מ"ו רמז על תוס' הנ"ל וכ' שכוונ' תוס' דמשני' מריש סוגי' דגיטין היינו דקשה כמו שהקשה הוא דמוכח משם אפי' בטענ' מזויף א"צ קיומא מדאוריי' ואני תמה על הש"ך דלמעיי' שם ישפוט בצדק כי לא להשיג על הר"י בא, אלא מה שתי' עוד שם דוקא בשנתקיי' משדה א' או משנים ויוצא מתח"י א' מהם בזה הקיום דרבנן, משמע אבל זולת זו לעולם קיום דאוריי' וע"ז כ' תוס' אבל מסוגי' בריש גיטין דאפי' היכא דאין מכירי' החתימ' כלל הוי מדאורייתא ואפי' ליכא קיום. כ"ש ע"פ שטר אחר מ"מ הוי דרבנן ודלא כתי' אי נמי שבתוס' אבל על שיטת הר"י דבטוען מזויף צריכי' קיום מדאורייתא לא השיב תוס' ואין רמז בהשגת תוס' ודברי ש"ך צל"ע. והא דלא הקשה תוס' על הר"י מסוגי' דריש גיטין מוכח דל"ק לתוס' משם, ואולי משום תירץ שכתבתי ועכ"פ מ"ש הש"ך תמוה:

ודאתינן לתוס' כתוב' בשם הר"י הנ"ל, אזכיר מלתא דתמיהא טובא, דלעיל י"ט ד"ה מודה בשטר שכתבו, כ' תוס' בשם רש"י דלכן ל"מ מגו דמזויף שלא הצריכו בגט רק מדרבנן כשטוען אבל מגו ליכא ומסיי' וכן נראה לר"י וע"כ דר"י ס"ל כשטוען מזויף א"צ קיום מדאוריי' וסותר שיטתו ממ"ש תוס' בשמו דף כ"ח, וראיתי בהפלא' שם שתמה מאוד על סתירה זו וצע"ג: ובחידושי לכתוב' כ"ח שם העליתי יישוב נכון. ואציגה פה לתשלום הענין שאנו בו, בשנפרש תחלה דברת תוס' י"ט שכ' תחלה דליכא מגו דירא פן יכחישוהו וכ' ובמק"א כ' רש"י דטעמא משום דד"ת א"צ קיום ורבנן הוא דאצרכו קיום כי טעין מזויף הוא אבל בשאר טענ' כגון פרוע הוא לא הצריכו קיום וכ"נ לר"י וכבר גמגם התומים בסגנון וסידור דברי תוס' אלו בסי' מ"ו דמשמע דמ"ש תוס' תחלה ומה שהביא בשם רש"י שייך להדדי דהול"ל ועוד אי נמי כמ"ש רש"י ומדלא כ"כ משמע דמוזויף אומר על מה שתי' תחלה, וצ"ב הלא באמת שני תירוצי' הם, גם הרבה להקשו' דהא תוס' שם אזיל על דר"מ בעדי' שאומרים אנוסי' היינו מחמ' נפשו' אינם נאמני' במגו דס"ל לר"מ כר"ה במודה בשטר שכתבו וכו' ולתי' רש"י משום גם אי טענו מזויף א"צ קיו' רק מדרבנן א"כ צ"ל ג"כ בעדי' בעצמן שאומרי' אין זה כ"י אינם נאמני' מדאורייתא וזה כשיטת מהרי"ק דמביא הש"ך שם, וכ' הש"ך דמתני' ראי' דל"ל כר"א כהן, אבל בעידי' עצמן ל"ש ראי' נגדו והא מתוס' עצמו שהביא הש"ך דל"ל כר"א איכא ג"כ ראי' דאפי' בע"ע דלא כר"א כהן והיא קושי' גדולה וצ"ע רבה ותומי' הלך כדרכו ע"ד פלפול עי"ש. והנלפע"ד בישוב כ"ז בשנבין למה אין זה:

מגו בשביל שא"צ קיום רק דרבנן סוף כ"ס כשטוען מזויף הוא נאמן ואיכא מגו ודוחק דכיון דמדאורייתא א"כ הוי מגו גרוע ולכן אומר דתוס' בשם רש"י הוא סיום מה שתי' תחלה דאין זה דירא שיכחישוהו וליכא מגו ועדיין קשה תינח דמגו ליכא היינו מגו דטוען מזויף שירא, אבל מ"מ יהי' נאמן מכח הפה שאסר דהא אנן לא ידענו שיש כאן שטר רק ע"פ והוא אומר מיד פרוע והוי שטרא ותברא עמו ועיי' תוס' ריש סוגיא שם דלא הוי מגו דב"ת עי"ש. ועיי' ש"ך רסי' ק"ח, ולכן מביא תוס' בשם רש"י דכ' במק"א משום דד"ת א"צ קיום רק כשטוען מזויף, וכיון דכ"ז שאין מי שטוען מזויף אנן ל"ח ושטרא בתוקפו, רק כשטוען מזויף וכי כן ליכא הפה שאסר, רק מכח מגו דמזויף וכיון דמגו גרוע הוא דירא שמא ישקר ליכא מגו וא"ש המשך וסגנון דברי תוס' וכוונתו. ולפ"ז גם אם טוען מזויף צריך קיום מדאורייתא, מ"מ א"ש דלא הוי הפה שאסר דהא כ"ז שלא טוען לא עלה על דעתינו חשש זויף, והא דכ' תוס' משם רש"י ורבנן הוא דאצרכו קיום כי טעון מזויף לא דצריך לומר שהוא מדרבנן לתירוצו, אלא כיון דרש"י ס"ל לאמת דגם בשטוען מזויף הוא דרבנן כ' האמת דדבר תורה א"צ קיום כלל אלא מדרבנן כשטוען, ולא הי' יוכל לומר אלא מדאורייתא כשטוען דס"ל לאמת לעולם רק מדרבנן, והא"ש דל"ק קושא תומי' מעדי' שאומרי' אנוסי' דעדי' שאומרים אין זה כ"י דאורייתא צריך קיום, מ"מ א"ש דהוי הפה שאסר כמ"ש כיון דכ"ז שאינם אומרים ל"צ קיום וליכא חששא דמזויף ובזה כ"ע מודים דקיום דאורייתא, ורש"י כ' כן במק"א היינו על דר"ה מודה בשטר שכתבו בזה ס"ל לרש"י כשטוען הוא דרבנן, ותוס' הביא מ"ש רש"י הכא על העדי' ונכון הוא גם בעדים כשטועני' מזויף דאורייתא אבל כ"ז שאינם טועני' אין אנו חוששי' והוי הפה שאסר נ"ל נכון מאוד ועיי':

ומעתה מיושב סתיר' תוס' הנ"ל דמ"ש וכן נרא' לר"י היינו במ"ש בשם רש"י דכיון דאין צריך קיום מדאורייתא לא הוי הפה שאסר ומגו גרוע הוא דירא לשקר שזהו טעמא דמ"ד א"צ לקיימו וזהו טעמא דר"מ, אבל במ"ש רש"י דכשטוען מזויף ג"כ דרבנן בזה לא מוכח דס"ל כוותי' דאין צריך זה לתרץ הא דא"צ לקיומו, רק רש"י דס"ל דלעולם קיום דרבנן כ' כן. אבל אינו שייך לעיקר התי' וכן נרא' לר"י בעיקר התי', והא"ש דלקמן כ"ח מייתי תוס' תי' ר"י דס"ל דבטענ' מזויף צריך קיום מדאורייתא ודוקא בשטוען פרוע אז מגו דרבנן ומטעם שכ' לעיל בשמו דלא הוי הפה שאסר ומשום מגו הוי מגו גרוע, ומדוקדק ומזוקק בזה לשון תוס' שכ' וכאן כ' ר"י שזה לשון תמוה ולא נמצא כן, ולפמ"ש א"ש דקאי אמ"ש בשמו לעיל י"ט דכן נרא' לר"י בישוב דל"א מגו דמזויף אלא דמשם אין מוכח אי אף בטוען מזויף אי בעי קיום מדאורייתא או לא אבל כאן כ' ר"י מפורש דס"ל מדאורייתא בעי קיום בטענ' מזויף, ולא תיקשה הא בשלא בפניו טענינין מזויף להך שיטה וא"כ שוב הוי הפה שאסר כו' הא ליתא חדא גם לשיטה דטועני' שלא בפניו היינו משום לא שבק' חי ולא דאנן חיישינן באמת, ומדאורייתא א"ח, ועוד והוא העיקר מנ"ל דר"י ס"ל הכי ולא כ' תוס' כשמו רק כשטוען פרוע במגו דמזויף צריך קיום מדרבנן למ"ד דהכי ס"ל, אבל שלא בפניו בלי טענה כלל לא טענינן אפי' מדרבנן ומיושב הכל ע"ד ברור בעזה"י:

עוד רגע אחת אדבר בענין קיום השייך לדברינו ולסוגיתינו. שיטת ר"ש גאון ומובא בש"ך ח"מ סי' ס"ט ס"ק י"ב ולפי שפירשו הב"ח וש"ך הסכים עמו דבכ"י בעי קיום מדאורייתא. ובקצה"ח סי' מ"ו כ' דלא ידע טעמא למה יהא קיום בכ"י יותר דאורייתא מכל שטרו' דגם בכ"י שייך כל מלתא דעבידא לאגלוי כו' עיי"ש. והנלפע"ד דבכ"י אם יתברר כי אין זה כ' יד הלוה יוכל המלוה לומר כי האמת אתו שלא זייפו הוא והלוה חתמו בפניו אלא הוא מעיקרא להכי אתכווין שיטעון מזויף ושינה חתימ' ידו ועיי' סמ"ע סי' ס"ט ס"ק ז' דלהכי בכ"י לא די כשיחתם עתה בב"ד דבוודאי משנה ח"י עתה וכ"כ ב"ח עיי"ש, ויוכל ממילא המלוה לטעון שכן עשה מעיקרא ולא יתברר קלונו שהוא זייפו הגם שבטענה זו אין יוכל לגבו' מ"מ לא מפסיד מידי ולא יוחזק לזייפן ולכן קיום כזה דאורייתא, אבל בשטר שחתומי' עליו עדים לא יוכל המלוה לטעון שלוה החתי' עליו עדי' וזייף ח"י עדי' דמי פתי יקבל שטר בחתימ' עדי' ואינו מכיר ח"י עדי' שפיר או ראה שחתמו הלא יודע שיוכל לחתום עליו עדי' כי האי ושוב יטעון עליו מזויף לכן טענה זו אינה טענה ויתגלה קלונו שהוא המלוה זייף אבל בחתימ' הלוה עצמו יאמר נא המלוה שחתם עצמו לפניו ולא אסיק אדעת לרמאות כזה שישנה חתימ' ידו ועכשיו יודע ונתברר לו שכן עשה והוא לא הכיר ח"י תחלה רק בעיניו ראוה שחתם עצמו על השטר זה בוודאי לא יעלה על הדע' שישנה ח"י הגם שישנו בעולם והחילוק נכון וברור לפע"ד: ולפ"ז אומר אני קיום דהכא דשליח או האשה כשטוען הבעל מזויף קרוב יותר שיהי' דאורייתא דלא שייך מלתא דעבידא לאגלוי' כ"כ שיוכל השליח או האשה לומר שהוא הבעל מסר להם חתום בעידי' שזייף הגם דאנן ל"ח לזה כמפורש בירושלמי ומייתי תוס' ורא"ש, מ"מ שליח או האשה יכולי' לטעון שכן הי' שזייף הבעל כדי לקלקלה ואם כי לא יאמנו לדינא מ"מ לא יתגלה קלונם בבירור אולי ואפשר כן הי', ולכן ס"ל לרמב"ם דכשבעל טוען מזויף הגט בטל מדאורייתא בשליח המביא או אשה שהוציא', אבל בכל שטר שחתומי' עליו עדי' לא מוכח דרמב"ם ס"ל דקיום דאוריי' ועיי' ב"ש סי' קמ"א שתמה על השיך סי' מ"ו דשיטת רמב"ם כשיטת ר"א, ולהנ"ל לא מוכח הקצרתי ועיי'. ובתשובתי סי' קל"ה בארתי יותר: רבא מ"ט ל"א כרבה. מקשי' דלמא משו' דרוצה לאוקמי כר"מ דסתם מתני' כוותי' כדלקמן דמהדר לאוקמי מתני' כוותי' ונ"ל עפמ"ש רש"י לקמן ד"ה אתי לאחלופי דמוכחא מלתא דלקיומי אתי מדלא אמר בפני נכתב משמע מרש"י דלא הי' חשש דאתי לאחלופי דאולי משו' לשמה הוא אלא מכיון דל"א בפני נכתב יאמרו ע"כ משו' קיום הוא והיינו דכ' מדלא אמר בפנ"כ מוכחא מלתא דלקיומא אתי כמ"ש ולפ"ז לר"מ דלא בעי כתיבה לשמה ליכא אחלופי. והא דבבריי' דס"ל לר"מ דל"א בפנ"כ ובפנ"ח הולד ממזר משמע דצ"ל גם בפנ"כ וכ' תוס' לקמן ד"ה מאן האי תנא דלרבא ניחא ולרבה קשי' לפמ"ש גם לרבא לא א"ש אלא דרמב"ן כ' לקמן דאשגיר' לישנא הוא ולר"מ א"צ בפנ"כ לרבה וכ"כ תוס' בב"מ. וכן י"ל לרבא לרש"י כנ"ל. והא"ש דלרבא מתני' דידן ע"כ לא אתי' כר"מ ומקשה שפיר מ"ט ל"א כרבה. אלא דקשי דלמא רוצה לאוקמי מתני' כר"א דהלכתא כוותי' בגיטין כדלקמן וכן הקשו האחרוני'. אלא דקושי' זו י"ל בפשוט או דלא רצה לומר דרבא ל"ל מזויף מתוכו דהלכתא הוא לפסק הלכה. או י"ל דלרבא קשה קושי' תוס' יאמר בפנ"ח משו' קיום ובפנ"כ משו' לשמה והא ס"ל ידענו מהני וי"ל כהנ"ל. ולכן הוצרך לומר דלא ס"ל כרבה מי קתני בפנ"כ ובפנ"ח לשמה והא דאמר תרתי בפנ"כ ובפנ"ח הא לפמ"ש לא קשה לרבא רק דיאמר בפנ"כ משו' לשמה דבפנ"ח י"ל דמוקי כר"א ובפנ"ח משו' קיום הא ל"ק כיון דאזיל לרבה דס"ל שניה' משו' לשמה לכן מתרץ דקשי' לי' על רבה הול"ל בפנ"כ ובפנ"ח לשמה כנ"ל ועיי'. ולקמן ג' ע"ב יתיישב כ"ז ע"ד היותר נאות:

מי קתני בפנ"כ וכו' לשמה כ' תוס' וראשוני' הגם דסתמא לשמה קמסהיד מ"מ כיון דעיקר שצ"ל בפ"נ הוא משו' לשמה הו"ל לפרש. ולי נראה להוסיף לפמ"ש הר"ן דלכן אמרי' דסתמא לשמה כיון דל"ח רק לאשכח כתוב וכיון שאומר בפני שוב רחוק הוא שאחר כתבו בפניו ואח"כ עשאו משלח זה שליח ולשמא לא כתבו הסופר לשמה ל"ח הגם דלאשכח לבד ל"ח מ"מ בצירוף מיעוט ספרי שאין בקיאי' חיישי' וצ"ל אם אמר בפ"נ שוב לשמא אשכח ליכא למיחש דרחוק הוא ולחשש סופר שכ' שלא לשמה לבד ל"ח כ"נ לפרש. ולפי"ז י"ל היינו דקא' לרבא בוודאי בשביל חשש דסופר לבד ל"ח אבל עכשיו שתקנו לומר יאמר מפורש לשמה כדי לברר הכל אפי' למיעוטא דמיעוטא ומה יזיק לנו לברר הכל וע"ז השיב רבה אתי למגזיי' ויופסל הגט עי"ז וטוב שתיקותו מדבורו כנ"ל וק"ל:

חדא מתלת גאיז כ' רש"י אבל בפ"נ ובפנ"ח אצרכוהו דכתיב' וחתימ' בעי לשמה וכיון דכל חדא מילתא באפי נפשי' כו' לא הבנתי וכי עד עתה לא ידענו דבעי בפנ"כ ובפנ"ח משו' דבעי תרתי לשמה ומה זו דחידש לנו רש"י ומה צורך יש בו ולא הול"ל רק אבל כשאומר בפנ"כ ובפנ"ח לא גייז דתרי עניני' לא גייז. וקצת י"ל עפמ"ש בסמוך דקושי' רבא דהי' לו לפרש לשמה כדי שנברר אפי' מיעוטא דמיעוטא דסופרי'. ולפמ"ש לעיל על קושי' פ"י למה צריך כלל בפנ"ח כיון שאמר בפני נכתב ושוב ליכא חשש לאשכח וכתבתי דעיקר חשש משו' אשכח כתוב וכיון שכבר הצריכו לומר אמרו שיאמר גם בפנ"ח כדי לצאת מידי מיעוטא דמיעוטא דלא בקיאי' לשמה וי"ל דכוונ' רש"י עכשיו לומר כדמתרץ דגייז ולכן טוב שלא יאמר מפורש לשמה א"כ מה"ט לא יאמר בפנ"ח דהא מעיקר הדין לא הי' בו צורך כ"כ ולכן כ' דשניה' משו' לשמה צריך ולא חיישי' לגייז דבתרי ענינא לא גייז כן י"ל ועדיין צ"ע:

והנה רש"י כ' דגאיז והוי מתני' כר"מ ורשב"א הקשה הא מתני' דלא כר"מ. וי"ל דס"ל לרש"י הא דמקשה רבא מ"ט ל"א כרבה דס"ל מתני' יוכל אתי' כר"מ דעד דלא אסיק דידענו ל"מ י"ל משו' אחלופי צ"ל לר"מ בפנ"כ כמ"ש התוס' בד"ה מאן האי תנא בסופו די"ל אי בנ"ח משו' לשמה צריך בפ"נ משו' אחלופי אלא דהקשה הא רבה ס"ל ידענו ל"מ וכ' מהרש"א כיון דמשו' לשמה צ"ל בוודאי צ"ל בפני ממש. וא"כ בה"א עד דלא אסיק דידענו ל"מ מתני' יש לאוקמי כר"מ ושפיר מקשה דרך שקלא וטריא רבא מ"ט ל"א כרבה וכר"מ ומתרץ דיאמר לשמה. ורבה משו' דאתי למגזיא ומשנה ממטבע כפי' רש"י ולבתר דמסיק דידענו ל"מ לרבה אפי' משו' קיום ולרבא ע"כ אי משו' לשמה לא מהני ידענו לשמה א"כ א"א לאוקמי מתני' כר"מ ולכן מקשה אח"כ דמתני' ע"כ דלא כר"מ וממילא ל"ק רבא ל"א כרבה דרצה לאוקמי כר"מ ול"צ לחדש דקשי' לרבא יאמר בפנ"כ לשמה דהא באמת נדחקו ראשוני' מהא קושי' הא סתמא לשמה אלא כיון דצ"ל דה"ט דרבא דל"ל כרבה הקשה לרבה מ"ט והוצרך לומר דאתי למגזיא וכר"מ דמשנה ממטבע אבל למסקנא דל"צ לרבא דל"א כרבה משו' דלתני בפנ"כ לשמה. שוב ג"כ ל"צ לרבה משו' אתי למגזיא אלא דסתמא לשמה לצ"ל כלל. והא"ש דרש"י מפרש למגזיא משו' דגט בטל דעכשיו אזיל אי מתני' כר"מ. ולמסקנא ל"צ לרבה דאתי למגזיא ויש להאריך בזה עד"פ והקצרתי:

ויש ליישב בזה עוד הא דמתרץ חדא מתלת גאיז וצ"ב הא ד' תיבות נינהו צ"ל ברישא דשני עניני' הם הול"ל חדא מחמשה גאיז חדא מארבע' לא גאיז ותו ל"צ לכלום. ולהנ"ל א"ש דהא אזיל עכשיו דמתני' כר"מ ובפנ"כ: משו' דלא אתי לאחלופי שיחשבו בפנ"ח משו' קיום א"כ קשה נאמר משו' בפנ"ח לשמה ותו ל"צ בפנ"כ והיא קושי' רבא. ולא יוכל לומר לרבה חדא מחמשה גאיז דקשה הול"ל בפנ"ח לשמה ותו לא צריך ולכן הוצרך לתרץ חדא מתלת גאיז אבל בתרי עניני בפנ"ח ובפנ"כ לא גאיז כפי' רש"י וק"ל: מאן האי תנא וכו' כ' תוס' דאין לומר מתני' כר"א ובפנ"ח משו' קיום ובפנ"כ משו' לשמה א"כ למה ידענו ל"מ דלאחלופי ל"צ ורשב"א כ' בפשיטו' דל"ק דאין במשמעו' דברי רבה דאמר משו' דלא בקיאי' משמע דהכל משו' לשמה וצ"ל לאמת דרבה אית לי' דרבא ל"ק דאמר רק משו' לשמה כיון דלשמה שייך גם על בפנ"כ נקיט האי טעמא וחתימ' גם משו' קיום וממילא כיון דאמר בפנ"ח משו' לשמה מקוים הוא. אבל לומר דבפנ"כ משו' לשמה ובפנ"ח רק משו' קיום זה רחוק בדברי רבה ונכון הוא. ומהר"משיף הקשה עד"פ על תי' תוס' עדיין י"ל בפנ"ח משו' קיום והא דידענו ל"מ דאי מהני ה"א בפנ"כ לאו משו' לשמה רק משו' אחלופי לכן ידענו לא מהני וליכא תו אחלופי ממילא נדע דבפני נכתב משו' לשמה אלו דבריו ז"ל ולא תי' כלום. ולפע"ד ל"ק עפמ"ש ראשוני' דבאומר בפנ"כ סגי ולא צריך לשיילי כיון דאמר בפנ"כ רחוק לנו דאחר כתבו בפניו וזה שלחו. והם כתבו כן לרש"י משו' אשכח כתוב. וה"ה דא"ש כן לתוס' דסופר כתבו להתלמד דכיון שאומר בפני נכתב רחוק הוא דסופר כתבו להתלמד בפניו ושוב אקרה דעשה הבעל זה לשליח ולפ"ז מכיון שאומר בפנ"כ לא יהי' שיסבור שאומר משו' אחלופי מ"מ אנן ידעי' שבפניו נכתב ושוב ליכא למיחש דלהתלמד כ' בפניו כמובן. וקושי' מהר"משיף קשי' לפי שכתבו עוד דסתמא לשמה שיאמר בלבו למה צ"ל בפ"כ בוודאי יש פסול בכתיבה לזה י"ל אולי יחשוב משו' אחלופי צ"ל כן. אבל אין מוכח דתוס' כן ס"ל אלא דממילא ל"ח דאחר כתבו וא"ש עיי'. ולפי שכתבו הראשוני' דרמי' אנפשי' למה צ"ל בפ"נ י"ל ס"ל כתי' רשב"א על קושי' תוס' ועיי':

אלא אי קשי ע"ד זה דלמא מתני' כר"מ ובפנ"ח משום לשמה ובפנ"כ משום אחלופי והיינו הגם דידענו ל"מ ואיכא היכר מ"מ צריך בפנ"כ דה"א בפנ"ח משום קיום וידענו ל"מ משום אחלופי ולכן צריך בפנ"כ א"כ איכא היכר, ונדע דצ"ל דוקא בפני ולא ידענו שנחתם משום דבפנ"ח משום לשמה וצריך בפני דוקא דדייק יותר. אלא לכאורה י"ל גם ע"ז סוף כ"ס כיון שאמר בפני נחתם ידענו דלא אשכח כתיב או שלא להתלמד ומה לנו אם יסברו דבפנ"ח משום קיום, מ"מ אין לנו לחוש עוד משום לשמה, אלא הא ליתא לפמ"ש הפ"י דע"כ צ"ל דחיישי' דעדי' חתמו שלא לשמה דאל"כ כיון שאמר בפנ"כ סגי וע"כ דבעדי' עצמן חיישי', ולפ"ז צ"ל דבפנ"ח היינו דסתמא לשמה קמסהיד מדשואלי' אותו ידכר לומר מה שרא' כמ"ש הראשוני' דאל"כ לא יצאנו עדיין מחשש שחתמו שלא לשמה, וא"כ אם יחשוב דבפנ"ח משום קיום לא יהי' סתמא לשמה וקשה כהנ"ל יאמר דמתני' כר"מ וצ"ע. אלא די"ל דדחוק לש"ס לומר הא דאמר רבה משום דלא בקיאי לשמה קאי על החתימה לחוד, ולמסקנא בוודאי לא א"ש לומר כן דהא ס"ל שם דרבא וצ"ל הא דנקיט משום לשמה לחוד דנקיט טעם דאיכא בין בכתיב' בין בחתימ' משא"כ משום קיום רק על בפנ"ח, אבל אם נימא דרק חתימה בעי לשמה ובפני נכתב משום אחלופי הול"ל בין משום קיום דשני' שייכי' בחתימה ולכן לא רצה לתרץ כן לרבה כנ"ל. והא"ש דמיושב בזה קושי' תוס' מבריי' דר"מ אמר כל של"א בפ"נ ובפנ"ח, לר"מ בפנ"כ ל"ל, ולהנ"ל י"ל דצריך וצריך משום דלא נימא דבפנ"ח משום קיום ולא משום לשמה כמ"ש עיי' וק"ל:

ע"ב. דתנן אין כותבי' במחובר לקרקע וכו' כ' תוס' דהך סוגי' ובסמוך דמוקי ר"א מתני' כר"י אתי' כר"ל לקמן כ"א דמתני' כר"מ. ועיי' ב"י שהרבה לתמוה א"כ איך מקשה על רבה דלמא מוקי מתני' כר"א כדמוקי לה שמואל ור"י, ומה שתי' הפ"י אינו עולה יפה כדמקשה לקמן ואלא ר"מ היא וכי לא בעי ר"מ כו' וכ' תוס' דלפ"ז מתני' כר"א, ולדברי פ"י קשה א"כ מ"ש דלר"מ חתימ' בעי לשמה ועיי'. אלא ע"כ דלר"מ כיון דעיקר הכיר' הוא החתימ' מסתברא דחתימ' בעי בוודאי לשמה, אלא די"ל אולי כיון שא"א בלא כתיבה וכתיב' ג"כ בעי לשמה ע"ז מייתי מתני' אין כותבי' דמוכח דס"ל כתיב' א"צ, אבל חתימ' בוודאי צריך ודלא כפ"י בתירוצו, אבל קושיתו צ"ע:

וליישב קושי' זו נ"ל הנה באמת צ"ל אוקימתא דר"י ושמואל דמתני' כר"א מה חתמו גמרו וכ' תוס' דמצינו דתורה חתומה נתנה, ועדיין קשה למה למנקט כי האי לשנא דיש בו לטעות דקאי על חתימה ממש ולא נקיט לשון מבורר וקלילא גמרו, ולר"א גמרו היינו התורף דאחר שנכתב התורף הוא נגמר דאין צריך עוד דא"צ ע"ח כלל רק עצה טובה מפני ת"ע אבל חתמו פשיטא הוא חתמו ממש, ובאמ' ר"ל אמר חתמו קתני ולא ניחא לי' לומר גמרו, אבל צ"ב על ר"י ושמואל איך ניחא להו, ונ"ל דהם אזלו לפי דמסיק מודה ר"א במזויף מתוכו וגם החתימה בעי לשמה וה"ה מחובר פסול והא"ש דנקיט לשון חותמו גומרו היינו התורף וכלול בו ג"כ החתימה ואי היי נקיט גמרו לא ידענו החתימ' דלר"א נגמר בלא חתימ' ולכן נקיט חותמו שכולל שניהם תורף שגמרו וגם החתימה והא דאמר ר"ל חתמו שנינו דל"ל מודה ר"א במזויף מתוכו וקשי' לי' לשון חתמו, ולפמ"ש הא דאמר ר"י אמר עד שתהא כתיבה וחתימ' היינו תופס ותורף וחתימ' וכן צ"ל בלא"ה לאוקימתא דר"י כמ"ש הפ"י ועיי' ומעתה א"ש בה"א דלא ידע דמודה ר"א במזויף מתוכו א"א לפרש כר"י ושמואל דמתני' כר"א, ואין לנו לפרש רק מתני' כר"מ ומקשה שפיר לרבה, והא דל"א דרבה מפרש מתני' כר"מ דחותמו גמרו וס"ל גם כתיבה בעי לשמה וכולל בחתמו תורף וחתימה כמו דמתרץ ר"י מתני' כר"א כמ"ש, הא ליתא דלר"מ דחתימ' פשיטא דבעי לשמה רק בכתי' אין מוכרח דבעי ואי ס"ל דכתיב' ג"כ צריך בתלוש ולשמה, איך אמר חותמו דיש לטעות בוודאי דקאי רק על החתימה דלדידי' בוודאי בעי בתלוש וכתיבה לא נדע הו"ל לומר לשון מבורר גמרו דהיינו כתיבה ונדע כ"ש חתימה, וגם בלשון גמרו נכלל לדידי' חתימה דהא כ"ז שלא נחתם אין הגט נגמר רק הכתיבה נגמר והול"ל גמרו, וע"כ דבאמת לא בעי כתיב' בתלוש ומקשה שפיר. ולפ"ז כדמחדש דמודה ר"א במזויף מתוכו וס"ל מתני' דאין כותבי' במחובר כר"א וכר"י ושמואל ממילא לא מוכח דר"מ ל"ל כתיב' לשמה ויש לאוקמי מתני' דידן כר"מ ג"כ, אלא מאחר שהביא הא דר"נ דאומר ר"מ אפי' מצאו באשפה או דלא רצה לומר דרבה פליג על ר"נ או דרצה לתרץ מתני' אפי' אי ס"ל כר"נ, וא"ש הסוגי' אלא דלפמ"ש תוס' כדאמר וכי לא בעי ר"מ כו' דלפ"ז מתני' דמחובר כר"א ולפמ"ש עד דלא ידע דמודה ר"א במזויף מתוכו א"א לאוקמי הך מתני' כר"א הדרא קושי' תוס' מ"ש מחובר מ"ש לשמה דגזר בדיעבד וקושי' תוס' יתיישב לפנינו אי"ה ולצ"ל דמתנ' כר"א וא"ש מ"ש בזה והדברים נכוני' לפע"ד:

ובדברים אלו נתיישב לנו מה דהקשו המפרשי' על דמקשה ש"ס לעיל רבא מ"ט ל"א כרבה י"ל משום דרצה לאוקמי מתני כר"א, ול"ל דמודה ר"א במזויף מתוכו כרב אשי דמשמע דל"ל דמוד' ר"א וכבר ישבנו זה לעיל, ולדברינו יתיישב ע"ד נכון דקשה עוד דלמא רצה לאוקמי מתני' כר"מ וגם זה ישבנו לעיל. ועוד נ"ל פשוט דלקמן כ"ג ע"א אמר ר"נ אומר הי' ר"מ מצאו באשפ' כשר כו' ומקשה לי' רבא וכ' לה לשמה מאי לאו כתיב' הגט לא חתימ' עדי' והדר מקשה כל גט שלא נכתב לשם אשה כו' ומתרץ לי' אימא שלא נחתם עי"ש נראה דרבא וודאי לא ס"ל דרק כתיב' לשמה לר"מ דחתימ' עיקר אלא דמקשה דכתיב וכ' גם כתיב' לשמה ומקשה לי' מקרא וממתני' ומשמע דכן ס"ל לרבא באמת לר"מ דגם כתיב' בעי לשמה ודלא כר"נ שאמר אומר הי' ר"מ דר"נ לאו משמי' דר"מ אמר רק דאמר כן מדנפשי' דכן הוא לר"מ וכן ס"ל לפי' בסוגי' וא"כ שפיר מקשה לרבא לשיטתו מ"ט ל"א כרבה והא לדידי' מתני' מתוקמא כר"מ נ"ל. ולפ"ז ל"ק ג"כ דלמא משום דרצה לאוקמי כר"א דהלכתא כוות' בגיטין, דלפמ"ש דרבא ס"ל דר"מ בעי כתיבה לשמה, א"כ ע"כ דמוקי מתני' דאין כותבי' על המחובר כר"א מוקי לה, ולפמ"ש דא"א לאוקמי מתני' כר"א רק כדנימ' מודה ר"א במזויף מתוכו ומוכח דע"כ רבא הכי ס"ל וא"כ שפיר מתוקמי מתני' כר"א אליבי' ושפיר מקשה ש"ס מ"ט ל"א כרבה ומיושבי' הקושי' ע"ד חידוד נכון וישר לפע"ד ועיי':

והנה קושי' תוס' מבוארת דלקמן תני בהדי' המביא גט ממדה"י ול"א בפנ"כ הוולד ממזר, והא לר"מ לא בעי כתיבה לשמה ובפנ"כ ל"ל, וכבר ישבנו קושי' זו לעיל. ועוד ויותר נ"ל עפי"מ שהקשה תוס' לעיל לרש"י דחיישינן לאשכח כתוב ועומד א"כ איך רצה לאוקמי כר"מ מה מועיל בפנ"כ עדיין פסול הוא דבעינן מוכח מתוכו וע"כ דל"ח לאשכח, וכתבנו לעיל שם דתוס' הקשה לרש"י דע"כ ס"ל דאין זה בכלל ספרי בקיאי' אבל לאמת לפי פי' תוס' י"ל דלהכי לא חיישי' דהי' שיב"ש או שיערער שהי' שיב"ש דבזה עצמו הסופרי' בקיאי' לדקדק ולשאול על שיב"ש בעיר וכותבי' סימן וכיון שאמר בפנ"כ ולא להתלמד כתבו ממילא יצאנו מידי חשש דיש שיב"ש כיון דמעיד דסופר כתבו לשמו ובקי לכתוב לשמו בקי גם בכל מה דשייך לי' לשיב"ש כנ"ל. ומעתה י"ל לר"מ ניהי דלא בעי כתיבה לשמה מ"מ בעי לומר בפנ"כ דאי לא אמר חיישינן שכ' סופר להתלמד הגם דזה אינו מזיק אבל מכיון דכתבי' להתלמד יש לחוש שיש יב"ש אחר בעיר דהא סופר לא כ' רק להתלמד לא הי' בו קפידא לכתוב סימן ושוב לקחו הבעל, ויש לחוש שיערער הבעל שהוא לא ידע פסול זה דשיב"ש וצריך גם לר"מ בפני נכתב לשם גירושין וממילא כיון דסופר לגרש כ' הי' מדקדק שלא יהי' שיב"ש, אלא לרבה מקשה שפיר דהא ההוא אמר משום לשמה משמע דבפנ"כ ובפנ"ח משום לשמה, ולר"מ טעם אחר איכא משום שיב"ש ולכן מקשה שפיר דרבה לא מוקי מתני' כר"מ אבל מברייתא ל"ק די"ל כהנ"ל משום שיב"ש צריך בפני נכתב כנלפע"ד והוא ישוב נכון:

אי ר"א כתיבה בעי חתימ' לא בעי לר"א לא צריך ראי' דפשיטא כיון שא"צ ע"ח לא בעי לשמה וכ' כתיב כתיבה, אבל לר"מ יש מקום דה"ה כתיבה בעי לשמה דגט היא עיקר וא"א בלא"ה לכן הוצרך ראי' ממתני' דאין כותבי' ופשוט וכ"כ במהר"משיף. ודע דלשון ש"ס וכי תימא כי לא בעי ר"א חתימ' לשמה מדאורייתא וכו' לשון זה מגומגם דהא תחלה צריך לדון אי בעי חתימה כלל מדרבנן וע"ז מייתי מתני' דג' גיטין אבל מחתימ' לשמה לא איירי שם ולא הול"ל אלא וכ"ת וכי לא בעי עדי' מדאורייתא מדרבנן בעינן ולשון ש"ס תמוה:

כתב בכ"י ואין עליו עדים כו' מ"ש פ"י לחדש דלר"מ לא בעי רק ע"ח א', וכ' שכן מצא ברשב"א קדושין, ועיי' בק"א שכ' דעיין טפי ואין מוכרח כן ברשב"א, ולמעיי' שם אין רמז מזה כלום רק שכ' בגט:

גילתה תורה לר"מ דבעל עצמו נאמן מצד הודא' בע"ד כמו בממון משא"כ בקדושין ל"מ הודא' בע"ד עיי"ש:

וכי לא בעי ר"מ כתיבה לשמה מדאורייתא כו' הקשה תוס' א"כ א"ש דבמחובר לא פסל בדיעבד, ותי' תוס' דכר"א אתי' קושי' מהרש"א חמור' א"כ מנ"ל דלר"מ ל"ב כתיבה לשמה מדאורייתא. ולולי תי' תוס' הי' נ"ל ליישב דחילוק רב יש בין חשש מחובר לחשש לשמה, דבשלא לשמה גזרו כתיב' אטו חתימ' וגזרו ג"כ שאם יקרה מקרה דסופר כ' שלא לשמה ולא ידע הדין או עבר במזיד יוכשר בדיעבד כשיקרה דעדים יחתמו שלא לשמה מאיזה סיבה נכשיר ג"כ דיעבד ולכן גזרו אומר דאפי' כתיבה שלא לשמה פסול בדיעבד, אבל בפסול דמחובר דא"א שיחתמו עדים במחובר אם נכתב הגט בתלוש אלא על צד הרחוק יותר דלא יארע באלפי שנים עיי' תוס' ד"ה ר"י אומר כו' ובוודאי על כי האי אין למגזר ואין לחוש רק כשיקרה דסופר עבר וכ' במחובר ואם נכשיר בדיעבד שוב פ"א שאם חתמו עדים ג"כ במחובר נכשיר ג"כ בדיעבד וזה א"א רק על צד הרחוק יותר, אלא כי שבפע' ההיא סופר ג"כ טעה וכ' במחובר והעדי' ג"כ יטעו ויחתמו במחובר ואז יש לגזור שאם נכשיר הכתיבה נכשיר גם החתימ' זה לא שכיח שישכחו ויעברו על לכתחלה סופר ועדי' או לא בקיאי כולם סופר ועדי' לכן סגי למגזר לכתחלה דבלכתחלה הגזירה כשנתיר לסופר לכתחלה יחתמו גם לכתחלה אבל בדיעבד אין מקום למגזר משא"כ בלשמה יש לחוש פעם יטעה הסופר ופעם עדים כנ"ל עיי' כי הדברי' ברורי' לפע"ד:

תוכן העניינים

כתב סופר גיטין חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה