כתב סופר גיטין חלק א· רבי אברהם שמואל בנימין סופר
גיטין · דף ב:
מאי טעמא רבה אמר לפי שאין בקיאי' לשמה. כ' רש"י וממילא שיילינן לי' אם נכתב לשמה. ולקמן כ' רש"י או סתמא לשמה קמסהיד. ופ"י כ' דלמסקנא דליכא רק חשש דרבנן ס"ל לרש"י דסמכו על סתמא לשמה. וביותר הי' יכול לומר עדיפא מינ' לפמ"ש הר"ן דכיון דקמסהיד דבפניו נכתב שוב ל"ח שמא אחר כתבו בפניו ושוב נתנו לזה ועשאו שליח כולי האי ל"ח. וכ"ז לאמת דל"ח דסופר לא כ' לשמה היינו שלא שמע מפי הבעל שיכתבו לשמה. ועי' תי' רמב"ן שזה בכלל לשמה ולתוס' ע"ז צריך שיוציא בשפתיו שכותב לשמה. דסתם ספרי בקיאי בכ"ז ול"ח רק לאשכח כתוב ומסתמא לשמה קמסהיד כמ"ש ר"ן אבל בה"א דחיישי' לפסול דסופר לא קמסהיד לשמה דאינו בכלל דבריו והא"ש דבה"א פי' רש"י בפשיטו' דשיילי' לי'. משא"כ למסקנא כנ"ל פשוט לענ"ד:
וליישב קושי' תוס' למה ל"א איכא בנייהו דלשיילי. נ"ל עפמ"ש הראשוני' ה"ה רמב"ן בחי' ור"ן דל"ח למחובר ושינה שמו כיון דסתם ספרי דדייני גמירי ול"ח רק לאשכח כתוב וזה חשש דלשמה. וזה למסקנא אבל בה"א דלא בקיאי יש לחוש למחובר ולשינה שמו ושמה ג"כ. וצ"ל בהיא דלשמה לאו דוקא ה"ה מחובר וכיוצא בו. ומ"מ ל"ק מלקמן דתקשה והאיכא מחובר דהא למסקנא ל"ח למחובר. והנה המרש"א כ' בהמשך דברי תוס' דאם חיישי' למחובר ושינה שמו זה בוודאי לא נכלל בפ"כ ובפנ"ח ולא שייך עכ"ז סתמא לשמה. ובאמת בר"ן לא נראה כן דוק ותשכח. אבל מסתברא דברי מהרש"א ונרא' כן מהמשך דברי תוס'. ולפ"ז א"ש דכ' רש"י בה"א דממילא שיילינן לי'. אבל לאמת דל"ח רק לאשכח ל"צ למשיילי' דסתמא לשמה כנ"ל: ונ"ל דלה"א דלא בקיאי לשמה והיא חשש דאוריי' בוודאי לרבא דלא אמר משו' לשמה וצ"ע למה באמ' לא ניחוש לחששא זו ולאמת א"ש דל"ח למיעוטא דמעוטא. אבל לה"א קשה. ונ"ל דבה"א בוודאי לרבא צריכי' אנו לשואלו על כל חששו' אלו. רק דלרבה משו"ה צ"ל בפ"כ. ורבא ס"ל דאי משו"ה הול"ל בשנכ' לשמה כדלקמן. אבל לשאול בוודאי צריך. וא"ש דל"א איכא בינייהו דלשאלו דלרבא בוודאי צריך לשואלו כנ"ל. וי"ל דמזה הוכיח רש"י דבה"א צריך לשואלו גם לרבה דאל"כ יאמר נא נפ"מ לרבא צריך לשואלו על לשמה כיון דלא קמסהיד עלה אבל לרבה כיון דאמר בפ"נ משו"ה ל"צ לשואלו. וע"כ גם לרבה בה"א כיון דצריך להעיד על לשמה ומחובר וכיון דלא מבורר על איזהו קמסהיד צריך לשאול על הכל והא דנקיט רש"י אם נכתב לשמה ה"ה לכל מילי רק לשנא דרבה נקיט לשמה וה"ה כולהו. ולמסקנא בין לרבה בין לרבא א"צ לשואלו לרבה דסתמא לשמה ולרבא דל"ח ללשמה כיון דסתם גמירי ולכן ל"א איכא ביניהו לשיילי לבסוף כנ"ל עיי' וק"ל:
ועיי' פ"י שהעלה דלרבא ג"כ צריכי' לשואלו והוא כ' כן אפי' למסקנא דרבנן הוא דאצרכ' דכל דאיכא לברורי מבררינן. ולדעתי יש להשיב כיון דרובא בקיאי' וליכא רק מעוטא דמעוטא לא מצינו בכה"ג שצריך לברר ועיי' מג"א סי' ח' וסי' תל"ז. ועוד אני אומר כיון דרובא דרובא בקיאי' וחשש דאשכח ג"כ מעוטא דמעוטא דכן צ"ל לרש"י ואם אמור יאמר השליח שלא הי' לשמה אינו נאמן לומר נגד רובא אלימא. הגם דמוכח בקדושי' ס"ג ע"ב דע"א נאמן נגד הרוב ועיי' פ"י שם שאינו רק מברר מיעוט מן הרוב נ"ל דוקא במעוטא דאיתא קמן שיש וודאי מיעוט לפנינו משא"כ ברובא דליתא קמן שאין המיעוט ברור עתה. ושוב מצאתי בש"ש שמעתתא ו' פ"י עי"ש. וי"ל היכא דחזק' מסייע לע"א נאמן נגד הרוב אפי' ליתא קמן וראי' מהא דש"ע יו"ד סי' א' סעי' י"ד בא' אומר שלא שחט כהוגן והשוחט מכחישו הראשון נאמן משמע אבל באין הראשון אמר ששחט כהוגן נאמן זה שאמר שלא נשחט כהוגן הגם רוב מצוי' א"ש מומחי' ושוחטי' כהוגן וע"כ משו' דחזק' איסור דבהמה מסייע לי' כנ"ל. ומ"מ לא לוודאי מחזקי' לי' לאיסור רק לספק. ולפי מה שהשריש הנב"י דל"א היכא דאיכא לברורי רק כשיתברר לנו וודאי איסור. אבל אין אנו אחראי' לברר שיהי' ספק איסור לנו ועשיתי לו סמוכי' מדוכתא טובא ואכ"מ. ולפ"ז אין צריכ' אנו למשאל לרבא שמא יאמר שלא הי' לשמה דכשיעיד כן יהא לנו רק ספק וזה אין אנו אחראי' ולרבה החמירו חכמי' שאנו חוששי' שלא לשמה והקילו לסמוך על עדותו של שליח וממילא כשלא אומר חוששי' משא"כ לרבא שלא חששו כשאין שליח לפנינו ולברר אולי ידע שלא נכתב לשמה א"צ כי לא יהי' ע"פ דברו רק ספק כנ"ל:
לפי שאין בקיאי' לשמה. נתקשה תוס' למה לא נקיט שארי פסולי' מחובר ושינה שמו ושמה ונכתב ביום. והא דנכתב ביום. כבר כ' בפ"י דאשגיר' לשנא הוא. ועיקר דשינה שמו ומחובר וי"ל דלהכי נקיט רק לשמה דמשו' בפני נחתם דאין בו רק משו' לשמה דשינה שמו שייך בכתיבה ומחובר ג"כ לא שייך בחתימה כיו שאמר בפני נכתב בתלוש ממילא נחתם ג"כ בתלוש ועיי' תוס' לקמן ד' ע"א עד שיהי' כתיב' וחתימ' בתלוש שכ' שיש אופן שכתיב' בתלוש וחתימ' במחובר. אבל הוא צד היותר רחוק ולא שכיח אלא שישנו במציאו' בעולם ובוודאי לא צ"ל משו"ה. ולכן נקיט רבא פסול דלשמה משום בפנ"ח כנ"ל פשוט:
והא"ש בזה הא דכ' רש"י דשיילי' לי' אם נכתב לשמה ושביק דשיילי' אם נחתם לשמה וכן כ' לקמן רק אם נכתב לשמה והלא דבר הוא. ולפמ"ש כבר לעיל דרש"י לא מצריך דשיילי' לי רק כשיש לחוש למחובר ושינה שמו דבזה ל"א סתמא לשמה כמ"ש מהרש"א א"כ א"ש דוקא בכתיב' שיילי' לי' דאנו לא ידעי' על מה קמסהיד וצריך לשאול על הכל. אבל בחתימה בוודאי משו' לשמה וסתמא לשמה קמסהיד כנ"ל. אלא דיש לעיי' לפמ"ש הר"ן דלכן סתמא לשמה קמסהיד דרמי אנפשי' למה צ"ל כן. וי"ל בחתימ' יסבור משו' קיום קמסהיד כן ומכ"ש למסקנא דרבה אית לי' דרבא וא"כ בחתימ' ביותר צריך למשיילי'. ואפי' לבתר דמסקינן דסתם ספרא מגמר גמיר' ואין לחוש רק לשמא כתוב וליכא רק חד חשש משו' לשמה וסתמא אהכי קמסהיד. מ"מ לענין חתימ' יש לחוש שסובר משו' קיום קמסהיד. ולפמ"ש הר"ן עוד דכיון דבפניו הי' תו ל"ח ניחא כמובן. אלא להך סברא דרמי אנפשי' קשה. ואפשר כיון דמבפני נכתב רמי אנפשי' דיש פסול בכתיבה רמי אנפשי' גם בחתימ' אולי יש פסול ומגיד לנו מה שראה כן י"ל ויש לעיי' עוד בכ"ז: ובדברינו י"ל קושי' תוס' אי באמת אנו חוששי' למחובר מה מקשה לקמן בין לרבה בין לרבא הא איכא מחובר כו' וצריך להסביר קושי' תוס' מנ"ל דצ"ל בשחרור גם משו' מחובר דלמא משו' לשמה לבד הגם בגט דמחובר פסול צ"ל גם משו' מחובר אבל שחרור מנ"ל דמחובר פסול דלמא משו' לשמה צ"ל וכבר הרגיש הפ"י בזה. אלא דמ"מ הקשה תוס' שפיר דא"כ קשה גם לשמה מנ"ל דלמא משו' מחובר צ"ל ושלא לשמה כשר וי"ל דבאמת ש"ס הכי קאמר ולרבה הא איכא מחובר וממילא לא ידענו כלום. ובתחלה אמר בשלמא לרבה הא איכא מוליך ומביא. אלא לרבא קשי'. ואח"כ אמר בין לרבה בין לרבא האיכא מחובר וממילא גם לשמה לא ידענו דלמא משו' מחובר והא דאמר תחלה לרבה הא איכא מו"מ הא למסקנא רבה אית לי' דרבא ודלמא משו' קיום זה ל"ק דהא צ"ל גם במקו' דלא שייך קיום דשכיחי לקיימו. והא קתני שוו למו"מ משמע בכ"מ דצ"ל בגט צ"ל ג"כ בשחרור וע"כ משו' לשמה לרבה. אבל מקשה והאיכא מחובר ולא מוכח לשמה ג"כ כן י"ל. אבל ביותר א"ש לפמ"ש דבחתימ' בוודאי ליכא רק משו' לשמה. א"כ מוכח שפיר דלשמה בעי מדצ"ל בפנ"ח. אבל מחובר לא מוכח שמא משו' לשמה לחוד ומיושב קושי' תוס' ועיי':
והנה הפ"י כ' שמצא בירושלמי דאמר ריב"ל משו' שאינם בקיאי' בדקדוקי גיטין נרא' שלכל דקדוקי גיטין אנו חוששים ולשמה שאמר רבה לאו דוקא. מציאה זו כבר מצאו הראשונים עיי' רמב"ן בחי'. אלא שכ' דמגמרא דידן מדמקשה והאיכא מחובר מוכח דל"ל דירושלמי. אלא דפ"י כ' דהא ריב"ל אמר לקמן לפי שאין בקיאי' לשמה והוא אמר בירושלמי לפי שאין בקיאי' בדקדוקי גיטין עכצ"ל דלאו דוקא אמר לשמה וה"ה לאינך וזה קושי' חמורה ומהתימ' שלא הרגישו בה הראשונים וצ"ע:
ולכן י"ל דריב"ל דאמר לפי שאין בקיאי' בדקדוקי גיטין ולא שאין בקיאי' בדיני גיטין ודקדוקי הוא מה שאינו מעיקר הדין רק מדקדקי' בו יותר מעיקר הדין והיינו בוודאי בעיקר דיני גיטין בקיאי' רק מה שמדקדקי' בו אינם בקיאי' ודרשא דעיקר לשמה וכן מחובר דנפקא מקרא יודעי' ומודי' אבל יש דקדוקי גיטין בלשמה דצריך שיוציא הסופר מפיו שכותב לשמה עיי' פ"י בק"א שזה דרבנן או מזויף מתוכו לר"א דאינו רק דרבנן כמ"ש תוס' לקמן בזה לא בקיאי' והם דקדוקי גיטין. ויש דקדוקי' בכתיבה אלא שלזה א"צ עדי' שעינינו רואו' איך נכתב. אבל בדקדוקי לשמה צריך שיאמר בפ"נ ודברי ריב"ל בירושלמי ודריב"ל בגמרא דידן מתאחדי' ולעולם אין חשש רק משו' לשמה ודריב"ל דירושלמי כמסקנא דאין חשש רק מדרבנן אלא לפ"ז הא יוכל לתרץ דאין צריך רק ע"א כיון דכל שאנו חוששי' רק לדקדוקי גיטין. וי"ל דכל דרבנן כעין דאוריי' שצריך עדות גמור ועיי' כנ"ל:
והנה הקשה תוס' למה בעל עצמו אצ"ל בפ"נ וכו' ותי' כיון שאינו רק משו' לעז וכ' מהרש"א דבה"א צ"ל דלא ידעו מהך ברייתא דבעל עצמו אצ"ל וכו' ופ"י הקשה לשיטת רש"י דאנן חיישי' אשכח כתוב ועומד א"כ בבעל עצמו ג"כ יש לחוש שמעיקרא לא ידע. והנה גם מה דקאמר לקמן מנקט נקיט בידי' וכו' משמע דכל עצמינו רק משו' ערעור דבעל חיישי' ולרש"י אנן חיישי' וקשה לרש"י. זה י"ל בקל דבאמת גם לרש"י יש לחוש ג"כ שהבעל יבוא ויערער ומחלף בשליח אחר וע"ז קאמר איהו מנקט לי' בידי' וכו' אלא דקשה למה לא ניחוש לעצמינו שבאמ' לא ידע ואשכח כ' ועומד. ונ"ל עפמ"ש הר"ן דסתמא לשמה קמסהיד ולא צריך לשאול דכיון דאנו יודעי' שבפניו נכתב תו ל"ח כל כי האי שהי' במקר' בעת שכ' אידך יב"ש ויב"ש המשלח עשאו לזה שליח זה רחוק. אבל בוודאי אין רחוק כ"כ שיב"ש זה הי' במקר' במעמד בעת שכ' יב"ש אחר הגט. ואולי בזמן ההוא הי' מהדר הוא אחר סופר לכתוב לו גט ומצאו כתוב ועומד מיב"ש זה ונטלו ממנו. ולכן בעל עצמו אם יאמר בפ"נ ל"מ מידי דלא יצא בזה מחשש דאשכח כתוב. ואם יאמר מפורש בפ"נ לשמה אתי למגזיי'. ולכן לא תיקנו שיאמר אלא שישאלהו. ולמה לנו לאמירתו כלל כיון דע"כ צריך לשואלו ואין באמירתו שום משמעו' הגם שכ' רש"י דצריך לשאלו וצ"ל דתיקנו מ"מ שיאמר כדי להזכירו לשואלו כן צ"ל בה"א. אבל כבר כתבתי לעיל כדמסקינ' סתם ספרא דדייני וכו' א"צ לשאול ומהני באמירתו משא"כ בבעל. אבל אשה עצמה המביא' צריכה לומר ומהני האמיר' דבדידה רחוק שהיתה אצל כתיב' יב"ש אחר דאתתא לא שכיח במקו' כתיב' גט אחר וא"ש וצ"ע:
רבא אמר לפי שאין עדי' מצוי' לקיימו וכו' הרמב"ן בחי' בשם ראב"ד וכן בחי' שהקשה למה צ"ל בפ"נ יאמר בפני ב' שליח אני וממילא כיון שנאמן על השליחו' ידענו שאינו מזויף והראב"ד תי' דחיישי' שזייפו הבעל ודחו תירוצו דהא לזיוף הבעל במזיד כדי לקלקלה בי"ש ל"ח. ותירצו דלא נאמן על השליחות רק אחר שידענו שכ' הבעל הגט והוא בידו מהמנינן שהוא שלוחו אבל כ"ז שלא נודע לנו שאינו מזויף ליכא כאן גט כלל ודבריהם נכוני' דעל שליחו' נאמן דהא הימני' ואפי' למ"ד אם איתא דווקא בעיר א'. אבל בש"ע מוד' וכ"ז כשאם יודעי' שגט זה מיד הבעל בא ליד שליח ולכפילה ל"ח ולפקדו' אמרי' המני'. אבל ע"ז אנו דני' אולי זייפא השליח מעיקרא וצריך בפ"נ וכו' אלא דעדיין קשה כיון שאומר שליח אני ע"כ היינו שלא זייפו ובכלל זה שלא זייפו הוא ולזיופא דבעל ל"ח א"כ למה הצריכו כלל בפ"נ הרי בכלל שליח אני ג"כ שאינו מזויף:
והרא"ש כ' כ"ז של"א בפ"נ יוכל הבעל לומר שלא עשאו שליח ומזויף הוא. אבל כשיאמר בפ"נ שוב אין הבעל נאמן שלא עשאו שליח כשם שהאמינו ע"ז כך האמינו על השליחו' ודבריו תמוהי' יאמר רק שעשאו שליח ובכלל זה שאינו מזויף. וגם למה הי' צרי' לשני תקנו' שיאמר שעשאו שליח ובפ"נ יאמרו נא שנאמן שהוא שליח וממילא אינו מזויף והלא הרא"ש ע"כ ס"ל בלי תקנ' חכמי' אינו נאמן על השליחו' גם כשנדע שאינו מזויף. ולא אזיל דנאמן משו' הימנ' וע"כ כוונתו בעיר א' דס"ל לר"ה אם איתא וס"ל בח"ל שצ"ל בפ"נ האמינו על השליחו' וקשה כהנ"ל ועיי' טוש"ע א"ע סי' קמ"א וקמ"ב ובב"י וב"ש שם. וכבר האריכו בזה במהר"מ שיף ובתומים סי' נ"ו ועיי' בו שהאריך ודקדק עוד מה כשם שהאמינו איך תלי' זה בזה ועוד הקשה דלא מצינו בשו' מקו' תקנה זו שיהי' נאמן על השליחות ונלאו כל חכם לב לישבו על נכון. ובסוגי' דשליש אמרתי ליישב עפ"מ שהעיר שם הפ"י דחשש נאבד ונפל מבעל ומצאו זה ש"ק של אשה הוי כנפילה דחד ולדידי דבריו שם מפוקפקי' והארכתי בהם בסוגיא. וכאן אני אומר בשליח האומר בפ"נ ובפנ"ח חששא שמא הבעל אבדו וזה מצאו הוי נפילה דחד לומר שמצאו זה שהי' במקרה אצל הכתיבה וכן טענה דלפקדון נתן לו הוי כנפילה דחד שאקרה שהפקיד אצל זה שעמד בשעת כתיבה ויש לעיי' מ"ש ח"צ בתשובה בחשש שאלה למי שיש לו סי' אמצעי הוי כנפילה דחד דל"ח הגם שבמכווין משאילו כליו. מ"מ כיון שאין קפיד' שיהי' לו מום כמוהו לענין שאלה הוי מקר' והוי כנפילה דחד. וכן אני אומר בזה כיון קפידא להפקיד למי שבפניו נכתב הוי נפילה דחד ונאמן השליח ביותר שהוא שלוחו ועשאו שליח כיון שצ"ל בפ"נ הוצרך לעשות שליח ומשו"ה עמד אצל הכתיבה. אלא ע"ז גופו טוען הבעל שלא בפ"נ ושקר ענה וממילא נאמן שלא עשאו שליח וממנו נפל או לפקדון יהיב לי' ואפי' הגט מקוים ע"פ עדי' נאמן לומר כן. אלא מכיון שהצריכו חכמי' לומר בפ"נ ונתנו לו נאמני' על זה ומאומן אצלינו שכן הוא. שוב ממילא אין הבעל יוכל לטעון על השליחו' ממני נפל או לפקדו' דהוי כנפילה דחד. והן הן דברי הרא"ש דכי היכי דהמני' לומר בפ"נ ובפ"נ המני' נמי לומר שהוא שליח ולא מצי בעל מכחיש לי'. אין כוונתו ששתי תקנות הי' אלא שבכלל תקנה זו שנאמן לומר בפ"נ. ממילא עי"ז יאומן שהוא עשאו שליח ולא לפקדון נתן ולא נפל ממנו והוא מצאו וכל הנאמנו' בשליחו' נבנה על נאמנ' בפ"כ ומיושבי' כל הקושי' ודקדוקי' בעזה"י ובסוגי' שם הארכתי עוד ושם בארה:
וכעת נ"ל עוד הא דהצריכו בפ"נ ולא סגי להו במה שאומר שליח הוא ובכלל זה שאינו מזויף ול"ל שני תקנו'. י"ל בוודאי להאמין על שליחו' בקל יותר כיון שחזי' עכ"פ שכ' גט והי' בדעתו לגרש וגט יוצא מתח"י שליח הגם אם מדינא לא נאמן מ"מ חכמי' האמינו אותו. אבל להאמין על עיקר הגט שבעל כתבו לזה צריך נאמנו' ביותר ויש כח ביד חכמי' להאמין גם ע"ז. ואומר כי אם אמר יאמר רק שלחני בעל זה בכלל זה שהוא לא זייפו. אבל עיקר העדו' על עצמו שהוא שליח וכשבעל בא ומכחישו שלא עשאו שליח והוא עומד בדבריו אינו עד רק בע"ד שהכחשה בגוף השליחו' ועיי' זה בב"י א"ע סי' קמ"א ד"ה ודע שכ' אין שליח מצטרף לעדו' שליחותו דמעיד על עצמו ומפרש כוונ' הרא"ש כן ועיי' ב"ש ובית מאיר שם. ולכן התחכמו לתקן שיאמר בפני נכתב שבזה אינו מעיד על עצמו רק על מעשה הגט שראה שנכתב הגט והוא עד גמור רק ע"א אי"נ דבדבר שבערוה בעי שני' ואמרו חכמי' כאן שע"א נאמן ויש כח בידם. וכמו שנאמן ע"א בכל איסורי'. הקילו כאן בע"א. אבל אי נדע שאינו מזויף ע"י שיאמר שליח אני אז אינו עד רק בא להעיד על עצמו לא רצו להאמינו. ומאחר שהעיד בתור' ע"א שבפניו נכתב ואינו מזויף שוב האמינו' על השליחו' הגם שהוא בע"ד. מ"מ עדו' השליחו' אי"צ נאמנו' כ"כ כיון שגט יוצא מתח"י ויש סברא להאמינו דהימני' הגם אם מעיקר הדין בכ"מ אינו נאמן משו' אם איתא מ"מ בזה האמינו. אבל על עיקר הגט שאינו מזויף דליכא צד וסברא להאמינו לא רצו להאמינו רק בתור' עד א' גמור ועיי' בלשון רא"ש ותרא' שמשמע כן. והוא הנכון בענין זה לפע"ד. וא"ש ג"כ תי' רמב"ן ותי' ר"ן כמובן ועיי' היטיב בכ"ז:
והנה הרא"ש מביא ירושלמי וחש לומר שמא החתימו בעדי' פסולי' א"ר אבין אינו חשוד לקלקלה בידי שמי' אבל בב"ד הבא חשוד לקלקלה ומתוך שהוא יודע שאם בא בערעור ערעורו בטל אף הוא מחתימתו בעדי' כשרים ע"כ. ודברי ירושלמי צריכ' פירוש מ"ש וכיון שיודעים אף הוא מחתימתו וכו' כיון שלא חשוד לקלקלה בי"ש למה יחת' בע"פ אם יקלקלה באמ' בי"ש ובמפרש ומהר"מ שיף מפרש שיחת' בע"פ וחושב שיבוא קוד' שתנשא לאחר ולא תקולקל בי"ש. וזה דוחק מה לו אם יקדי' ויבוא קוד' שתנשא מה עשה לה בזה. וגם אטו יוכל לכוין השע' שתנשא אולי תנשא מיד. ולכן נ"ל לפרש כוונ' ירושלמי שאינו חשוד שיקלקלה בי"ש היינו שלא ידע בה אדם מקלקולה אלא שרוצה להכשילה באיסור זה וודאי אינו חשוד אא"ח ולא לו. אבל בזה חשוד שחמתו בוער' לנקו' נקם בה לבזותה ולקלקלה ויצרו תוקפו מעבירו ע"ד קונו לקלקלה כדי שתהי' מבוזה ויתגלה קלקולה בעיני ב"ד. והיינו דאמר אבל חשוד לקלקלה בב"ד. וא"כ יש לחוש שמא באמת החתי' בעידי פסולי' ושוב יגיד האמת ותהי' מקולקלת בב"ד וע"ז אמר:
מתוך שיודע שאין ערעורו ערעור ולא תהא מקולקלת גם הוא מחתימו בעידי' כשרים כנ"ל נכון מאד:
ומה דנקיט הירושלמי שמא החתימו בע"פ וכ"כ תוס' ולא כ' שמא זייפו נ"ל פשוט דזה בוודאי לא יעלה עה"ד שזייף ושוב יאמר שזייפו ויגלה קלונו שרצה מתחלה לקלקלה. וגם הזיוף בעצמו קלון וחרפה הוא לו. להא וודאי ל"ח. אלא שמא החתימו בעדי' פסולי' ואח"כ יאמר שטעה או שלא ידע שהם פסולי' או לא ידע הדין כנ"ל פשוט:
מידי דהוי אכל עדיות שבתורה. ותוס' מייתי אית דגרסו כל עריות שבתורה ותוס' הקשה מה משני ע"א נאמן באיסורי' הא מקשה מעריו'. ותי' תוס' דיש לחלק בין להתיר בין לאיסור. והוא תמוה א"כ איך מקשה לקמן והוי דבר שבערוה ויתישב לקמן אי"ה. והנלפע"ד לקיים גירסא זו וכל סגנון הסוגיא עפמ"ש רשב"א ביבמו' פ"ח דידע מעיקר' דבדבר שבערוה חמיר ולא מקשה שם רק מנ"ל דע"א נאמן באיסורי' והיינו דידע די"ל משו' עגונא אקילו אלא כ"ז כשיש נאמנו' לע"א מה"ת רק בדבר שבערו' צריך שכי' י"ל שהאמינו משו' עגונא בע"א ככל איסורי' וע"ז סובב הולך השקלא וטריא שם דמייתי דע"א נאמן ומקשה ה"מ בלא אתחזק אבל הכא אתחזק והוי ג"כ דשב"ע ותרתי לא הקילו עיי"ש היטב. והנה הרשב"א כאן הקשה לפי דמסיק דהקילו משו' עגונא הו"ל לומר מיד משו' עגונא הקילו. ותי' דכאן ליכא עיגון כ"כ להקל בחשש דאוריי' דאפשר בשנים ומ"מ יש קצת עיגון שהקילו בדרבנן זה כוונתו. וי"ל מעתה דמקשה תחלה מידי דהוי אכל עריות דאין ע"א נאמן וכאן משו' עגונא לא הי' מקילין כ"כ כיון שאין כאן עיגון כ"כ ומתרץ ע"א נאמן באיסורי' וכיון שיש נאמנו' לע"א בשאר איסורי' הקילו גם בדבר שבערוה כיון שיש עיגון. ושוב מקשה אבל הכא אתחזק וגם הוי דבר שבערוה לא הי' לנו להקל כ"כ. וביבמות מסיק משו' עגונא אקילו אף דלא מצינו לעדו' זו דמיון בתורה והקילו בתרתי נגד חזקה וערוה כיון שיש חשש עיגון גמור. משא"כ כאן דליכא עיגון כ"כ לכן הוצרך לתרץ דסתם ספרי גמירי וליכא רק חשש מדרבנן ומשו' עגונא הקילו כנ"ל ועיי': ומה שהקשה תו' לגירסא זו מה כל עריו' דקאמר הלא ליכא רק בעדות אשה לאסור או להתיר. נ"ל מזה דתוס' ל"ל כתוס' רי"ד קדושין ס"ו דבעדו' ב"ג או ב"ח או זונה או גרושה אשה זו לאוסרה לכהן הוי ג"כ דבר שבערוה ואין ע"א נאמן. דלשיטה זו א"ש דאמר כל עריות שבתורה כמובן וכן י"ל ס"ל ליש גורסי. ותוס' ע"כ חולק עליו ועיי' בשב שמעתתא שמעתתא ו' פ' ט"ו שהאריך בתוס' רי"ד הנ"ל וכ' דרמב"ם חולק עליו ועיי':
עד אחד נאמן באיסורי' כ' רש"י שהרי האמינה תורה לכ"א מישראל על הפרשת תרומה ושחיטה וכו' הנה לא מצינו שהאמינה תורה אלא מעשי' בכ"י הוא. וביבמו' פ"ח כ' רש"י דסברא הוא דאל"כ אין לך מי שיאכל אצל חבירו אבל בחולין יו"ד ע"ב כ' רש"י דנפק' מן וזבחת ושחט את בן הבקר ומאכילו לכהני' עיי"ש וכיון דנפקא לן דתורה האמינה בשחיטה משם ילפי' להפרשת תרומה ולניקור הגיד וחלב כנ"ל ועיי' בפמ"ג בפתיח' להלכ' שחיטה מש"ש:
אימר דאמרי' כגון חתיכה ספק חלב ספק שומן. נ"ל דנקיט ספק חלב דאפי' באיסור חמור שיש בו כרת ג"כ נאמן. אלא באמת צ"ב מנ"ל למילף כן מושחט דלמא דווקא לאיסור לאו האמינתו תורה וכמו דבדבר ערוה לא האמינה תורה לע"א אולי גם בחלב לא נאמן. ואפשר י"ל עפמ"ש רשב"א ביבמות דע"א נאמן לומר בשר זה כשר וזה חלב שניקר מבהמה ואלו גידי' האסורי' ואלו המותרי' ומזה מוכח דאפי' באקבע איסורא נאמן דבכל בהמה יש חלב ובשר וגידי' אסורי' ומותרי' עיי"ש וי"ל דכל זה בכלל ושחט את בן הבקר ומאכיל לכהנים ומודיע איזה כשר ואיזהו חלב וכיוצא בו ועדיין צריך ישוב:
חתיכה ס' חלב ספק שומן. פי' רש"י דלא אתחזק איסורא בהך חתיכה גופ' בנמק"י ביבמו' פ"ח דייק מלשון רש"י דכ' בהך חתיכ' כוונתו דאיירי באקבע איסורא א' חלב וא' שומן וע"א מברר איזהו השומן ונאמן אע"פ שיש כאן בוודאי איסור ובזה כ"ע מודי' דספיקא אסור מ"מ ע"א נאמן. וא"ש אפי' לשיטת הרמב"ם דס"ד לקולא מ"מ באקבע מודה. ולחנם נתלבט הפ"י כאן לדחוק לשיטת רמב"ם ופשוט. ונראה דהוצרך רש"י לפרש כן דמהרימ"ט הוכיח דרש"י ס"ל ס"ד לקולא. והוצרך לפרש באקבע אסורא כנ"ל. ולפמ"ש בסמוך נפקא לן מושחט את בן הבקר דנאמן לשחוט ולהאכיל ושם איקבע איסור חלב ובשר וגידי' אסורי' ומותרי' כמ"ש רשב"א יבמות הנ"ל:
וכ' רש"י ומטבל ושחיטה לא גמרינן לה דהתם בידו לתקנה. י"ל מדשביק רש"י ניקור הגיד וחלב נראה דס"ל כט"ז יו"ד סי' קכ"ז ס"ק ו' דזה לא מקרי אתחזק אסורא רק איקבע דהבשר לא הי' אסור מעולם רק שדבוק לאיסור וכשיטת הראב"ד שברא"ש דמייתי ט"ז ודלא כש"ך שם. ובשב שמעתתא מדמה זה להא דמוקמי' הבית בחזק' שאינו בדוק הגם שאין בבית איסור אלא שיש בתוכ' חמץ. כן ה"נ הגיד בחזק' שאינו מנוקר. ולדעתי אינו דומה לחזק' שאינו בדוק שאנו דנים על מי שחמץ שלו שהי' לו בבית זה חמץ ובחזק' שעודנו שם עד שיבדק ויוציא משם. ולא תלי' בבית בקורו' ואבנים. אבל כאן אנו דני' על היתר בשר זה לאכול. ולא הי' בחזק' איסור שהי' אפשר לאכול הבשר בלא ניקור לקלוף ולאכול מעט מעט כן י"ל. ומ"מ מסתבר יותר כש"ך בנקה"כ. אבל מרש"י נרא' בעין די"ל כט"ז והנה תוס' הקשה על רש"י דלא הו"ל להזכיר הפרש' תרומה ושחיטה ועכצ"ל משו' בידו. ולא הקשה על רש"י מדמביא מניקור גו"ח. ואי ס"ל כש"ך הו"ל לומר גם מניקור הגיד וחלב דאתחזק וע"כ משו' בידו. ואי ס"ל כט"ז בוודאי קשה על רש"י דלא הי' לו להביא ניקור גו"ח דשם בידו וגם לא אתחזק ואין ראי' דע"א נאמן. ומ"ש בש"ש תחלה דמתוס' מוכח דלא ס"ל כש"ך לא הבנתי דאי ס"ל כט"ז בוודאי הי' להקשו' מניקור גו"ח כנ"ל. אבל הנכון בכוונת תוס' מ"ש הש"ש אח"כ דבעדו' דניקור יש לנו לדון מצד דאתחזק שאינו מנוקר והוא בידו כמ"ש תוס' בשחיט' שיש בידו ללמוד או לשכור. וגם יש לדון על גוף הבשר שמעיד לפנינו שמותר לאכול כולו וזה לאו בידו להתיר ולנקרו דהא אומר שמותר כולו כמות שהוא כולו אלא שזה לפנינו לא אתחזק שהוא הגיד אלא שהי' בו גיד ולא הי' מנוקר וזה בידו וצריך לעדו' זה תרתי אתחזק ובידו ולאו בידו ולא אתחזק. והא"ש דלא כ' תוס' להשיג על רש"י מדמביא מניקור הגיד דהא יש למילף מהך צד שלא אתחזק ואינו בידו שזה כולו מותר וא"ש אלו דבריו ז"ל והם אמיתים וברורים. וכ"ז א"ש בתוס' אבל לרש"י אנו אין לנו רק דס"ל כט"ז מדלא כ' דמניקור אין ללמוד דבידו. היינו מהך צד דנאמן דניקר והי' בחזק' שאינו מנוקר ומשו' בידו וע"כ דס"ל כט"ז שאין זה בכלל חזק' כלל וכמ"ש. ותוס' ע"כ ס"ל כש"ך ויש לנו מעכשיו פלוגתא דתוס' ורש"י במאי דפליגו ש"ך וט"ז. וברשב"א יבמו' פ"ח שכ' דנאמן א' לומר זה חלב וזה בשר זה גידי היתר וזה גידי איסור למעיי' בו יראה כי אחר שמנוקר מחלב וגידי' קאי דאז לא מקרי בידו כיון שאומר זה מותר לגמרי וזה אסור ואקבע אסורי' הוא. אבל כ"ז שאין מנוקר מקרי אתחזק ובידו וכדברי ש"ש הנ"ל ועיי'. וצריך להוסיף דברי' על דברי ש"ש א"כ מאי האי דהקשה תוס' וא"ת ומנ"ל דע"א נאמן. משמע דלולי קושיתו דאין למילף משחיטה והפרשת תרומה הי' ניחא לתוס' דילפי' מהפרשת תרומה ושחיטה כמ"ש רש"י א"כ עדיין מה הקשה הא ילפי' שפיר מניקור הגיד וחלב מדנאמן שזה היתר כולו כמ"ש ש"ש הנ"ל. ונ"ל דס"ל לתוס' דממעשי' בכ"י א"א למילף דקשי' הא גופא מנ"ל. אלא דעיקר ילפותא משחיטה דכתיב ושחט את בהב"ק. וממילא ילפי' לכל איסורי' הפרשת תרומה וניקור גו"ח. אבל מאחר דדחה משחיטה אין ראי'. הגם דמניקור הגיד יש ראי' מ"מ הא גופא מנ"ל ומקרא אין ראי' כנ"ל. ולפמ"ש לעיל דכיון דכתיב ושחט הכל בכלל דנאמן על כל דצריך עדו' בבהמה עד שיוכל לאכלה א"ש ול"ק עוד מנ"ל כנ"ל ועיי':
וכתב תוס' דילפי' מנדה דכתיב וספרה לה. צ"ב הא אנחנו לא נדע שהיא טמא' רק ע"פ שראתה ונאמנ' ע"ז דכל אשה עלולה לראו' ולכן כאן שע"פ נאסרה לו לכן נאמנ' ג"כ בספירתה. ומנ"ל נאמנו' במק"א. ולכן צריכי' אנו לדברי רמב"ן בחי' שכ' אפי' הוא עמה במטה או ילדה נאמנ' אע"פ שאנו יודעי' שוודאי ראתה. ובזה מיושב מה שנתקשה בש"ש מהך דנדה נאמנ' אשה לומר מכה יש לה שממנה הדם יוצא והרי אתחזק' שאין לה מכה מחזק' הגוף ואין בידה לטהר דהא אומר' שהיא טהורה מיד. ולפמ"ש ל"ק דבאמת לפוסקי' דנאמני ע"א רק בלא אתחזק אינה נאמנ' מכה יש לה רק שלא ידענו שראתה רק ע"פ והיא אמר' מכה יש לה לכן נאמנ' הגם שאומר' נגד חזק' הגוף שלא הי' בה מום במכה. מ"מ נאמנ' כיון שבלעדה אין אנו יודעי' שראתה וזה לא מוכח מוספר' דקרא לא איירי רק בספיר' ז"ב. ומ"מ כ' רמב"ן שפיר דקרא בכל גווני אפי' עמה במטה ויודע שראתה נאמנ' לספור ושטבלה. אבל לברר מהיכא יצא הדם לא איירי קרא. רק בגמרא אמר דנאמנ' י"ל דוקא בכה"ג שכתבתי וא"ש ופשוט:
וכתב תוס' דהא דלא ילפי' דאפי' באתחזק נאמ' משום דאינה בחזק' שתהי' רואה תדיר ומה דאתחזק דראתה בידה לטבול ועיי' רשב"א ומהרש"א. הנה ס"ל לתוס' דלא אתחזק' ע"י שראתה שתרא' עוד וספיקא הוא ונאמ' שלא ראתה עוד ועל הטבילה נאמנ' משו' בידה לטבול. ויש ללמוד מוספר' לה תרתי אתחזק ובידה ולא אתחזק ואין בידה. אבל רמב"ן בחי' ס"ל דזה מקרי אתחזק היינו בוודאי לא תרא' תמיד. אבל כיון שמעיינה פתוח רגילה לראו' עוד איזה ימים והיא נאמ' לטבול ביום זיין מיום שהי' עמה במטה ויודע שראתה ולכן כ' דמוכח מנדה אפי' באתחזק נאמנ' וכ' דעכצ"ל משו' שנאמנ' על עצמה נאמנ' על בעלה. ובחידושיו ליבמות כ' בביאור יותר כיון שנאמנ' על מעשה שלה ועושי מעשה בעצמה נרא' מאריכ' דבריו כי תרתי אמר שעושי מעשה שיש להאמין יותר כדאמרי' בעלמא דבורא אמרו מעשה לא עבדו וכ"כ פ"י כאן. וגם עושי מעשה בדנפשה ואין לחשוד שתעשה איסור בעצמה ומכח שתי סברו' אלו האמינה תורה. ובח"ס גמגם בכוונ' הרמב"ן ודחה לומר שכוונתו שלא תעשה איסור בנפשה ולמעיי' בחי' יבמו' ירא' שכן הוא. ועיי' בהג"א ריש חולין שעמד בחקיר' למה שוחט נאמן וכ' בשלמא אם הוא אוכל ממנו נאמן כיון שהוא עצמו אוכל אבל בנותן לפני אחרי' קשה וכ' ומשו' לפ"ע האריך בע"ז ואנן לא זכינו לאריכ' זה וצ"ב א"כ מה כל הרעש בנאמנ' ע"א נימא לא יעבור בל"ע. נ"ל דדבור קל בעיני אדם כי אולי לא יסמוך עליו או לא יאכל בלא"ה. אבל כשנתן לפני חבירו עובר על ל"ע ומכשיל לחבירו וכן מחלקי' בכה"ג בלספות לקטן בין מניח לפניו או מעמידו שם עיי' רשב"א יבמו' קי"ט והרי לפנינו בהג"א דביותר אין אנו חושדי' שיאכל בעצמו איסור מלהעיד לאחרי'. וכן כ' תוס' בעירובי' בעדו' אשה להעיד עד:
כאן תחו' שבת. ועיי' ב"י יו"ד סי' א' אשה שוחט' לעצמה והכל מטעם הנ"ל. אלא דצ"ע בקדושין ס"ג ע"ב דס"ל לרב דא"נ לכונסה משו' דיצרו תקפו. ולר"א אינו נאמן רק משו' דמרתת עיי"ש. חזי' דלגבי דנפשי' אינו נאמן משו' דיצרו תקפו. וי"ל דבנדה כיון שיש לה היתר לאח"ז בוודאי לא תקפה יצרה כ"כ וגם לבה גס בבעלה. ולכן לא צריכ' שימור אחר בעילה ראשונה עיי' ריש כתוב'. וגם לכמה דברי' מקלי' בימי ליבונה בהרחק' כיון שיהי' לה היתר בקרוב. משא"כ באומר אני קדשתי'. וגם י"ל שם מעיד נגד הרוב ובאמת הקשה פ"י שם למה יהי' נאמן דרוב עדיף מן הכל. ולכן במקו' שיצרו תוקפו כולי האי לא נאמן משא"כ כאן יעיי' הפלא' בקדושין שם שהרגיש בזה ומש"ש:
ובשם תוס' כ' הרמב"ן דתירצו כיון שיהי' בידה לאח"ז לטבול הגם שעכשיו אינה ראוי' מ"מ מקרי בידה ונאמנ'. הנה חידש לנו בידו מקרי הגם שאין עכשיו בידו מ"מ נאמן ותוס' ס"ל דוקא שעכשיו בידו ולכן הוצרך לומר דלא אתחזק שתרא' עוד. ולרמב"ן לא מוכח מנדה רק אתחזק ובידה. אבל לא אתחזק ואין בידה לא מוכח כמובן. ולתוס' שלפנינו תרתי משמע מוספר' לה. וראיתי בפמ"ג בפתיח' להלכ' שחיטה שכ' דמוספר' לה אין מוכח רק שנאמנ' לספור ומנ"ל דנאמנ' על הטבילה דלמא צריכה עדי'. ולא מוכח רק לא אתחזק ואין בידה שפסקה מלראו' וראוי' לטבול. אבל על מעשה טבילה לא מוכח וצריך ושחט בן הבקר לאתחזק ובידה עיי' בו. ולפמ"ש הרמב"ן נהפוך הוא לא אתחזק ואין בידה לא מוכח דהא אתחזק שתרא' עוד פעמי'. אלא דלדידי' משום שיהא בידה לטבול נאמנ' שפסק' מלראו' וא"כ מוכח דאתחזק ובידי נאמנ' דבזה ל"מ עדו' אחרי' שטבלה דמנא ידעו שראוי' לטבול שמא ראתה עוד ואתחזקי לראו'. וע"כ משו' שיהי' בידה לאח"ז כנ"ל ועיי':
והנה בזה השוו תוס' ורמב"ן דאין ללמוד לא אתחזק ואין בידו מאתחזק ובידו דכל שבידו נאמן אינו ענין לע"א דכל שבידו הוי כבעלי'. ולכן הקשה על רש"י דלא הי' לו להביא משחיטה ותרומ' וחי' ר"ן כ' דצ"ל לרש"י דאמר היכא דלא אתחזק כו' ושקיל להו אתחזק ובידו הוא כמו לא אתחזק ואינו בידו וכ' דא"כ הוא פשר דבר וגם עדיין קשה כיון דעיקר דילפי' דע"א נאמן משחיטה דאתחזק ובידו והו"ל לומר ה"מ היכא דאתחזק ובידו. אבל במהרי"ק שורש ע"ב בתוך התשובה כ' דכל שבידו הוי כלא אתחזק ובידו אינו רק דמסלק החזק' והוי כפלגא וכיון דע"א נאמן בספק השקול לכן נאמן באתחזק ובידו. ונ"ל להסביר כיון שבידו לסלק החזק' והוא עומד לפנינו וחפץ שיהי' מותר ולא יעמוד בחזקתו ליכא חזקה כמו שהי' ע"ע כן הוא גם עתה דהא רוצה לסלק החזק' ובידו לסלק. אלא דאנו דנין אם יש נאמנו' בדברי ע"א וכיון דבספק נאמן ה"ה בזה. והא"ש דילפי' משחיטה דבידו נאמן משום דאסתלק חזקה שוב מוכח דבכל ספק נאמן לברר, וזהו דקאמר ה"מ בחתיכה ספק חלב דלא אתחזק אסורא וה"ה בכל שבידו דלא אתחזק ועיי':
אבל הכא דאתחזק איסור' דא"א והוי דבר שבערוה כו' כתב תוס' דהכי קאמר אפי' ת"ל דאתחזק נאמן בכ"מ מ"מ הא הוי דשב"ע, ועדיין קשה דהול"ל מיד הא הוי דשב"ע. ועיי' חי' ר"ן. ונלפע"ד ליישב עד"פ ע"פ מ"ש אח"כ למה אצטרך וספרה לה וכ' מהרש"א דאי דווקא בלא אתחזק נאמן י"ל ילפי' מוספר' אבל אי אפי' באתחזק נאמן ע"כ מאיזה מקום ילפי' וספר' ל"ל ותי' דה"א דהוי כדבר שבערוה. והנה לפמ"ש תוס' לעיל די"ל בדשביע רק לאסור אינו נאמן א"כ וספר' לה ל"ל, אלא דכבר כתבנו לעיל דקשי' לתוס' מה מקשה כלל והוי דבר שבערוה הא לאיסור נאמן, וי"ל דקושי' מתורצת בחברתה, דבתחלה אמר דע"א נאמן באיסורין ודבר שבערוה דווקא לאיסור אינו נאמן ומקשה אימר דאמרי' היכא דלא אתחזק דמוכח באתחזק אינו נאמן מדצריך וספרה ע"כ דע"א נאמן ע"כ באתחזק א"כ דהכא אתחזק איסור' והוי דבר שבערוה והיינו את"ל דנאמן באתחזק והא דוספר' צריך דה"א שיהי' כדבר שבערוה א"כ מוכח דאפי' להתיר אינו נאמן בדבר שבערוה א"כ קשי' והוי דבר שבערוה ומיד לא יוכל להקשו' דהוי דבר ערוה די"ל להתיר נאמן ולכן הקדי' דהכא אתחזק ואת"ל אתחזק נאמן ע"כ מוכח דבערוה אפי' להקל אינו נאמן וא"ש ע"ד פלפול ועיי':
והוי דבר שבערוה. בחי' רמב"ן יבמו' פ"ח כ' דהכי קאמר חדא ועוד קאמר דבאתחזק אין ע"א נאמן והוי דבר שבערוה ואפי' לא אתחזק אינו נאמן דהא אינו נאמן להחמיר כגון אשתו זנת' או מקודשת פנוי' זו עיי' בו. וכן שיטת ר"ן לקמן פ' התקבל סוגי' דשליש גבי צא וקדש לי אשה דאפי' בלא אתחזק בזו אין ע"א נאמן והר"ן סתר עצמו ממ"ש בקדושי' ס"ב גבי קדשתי בתי כיון דלא אתחזק איסור ע"א נאמן וכבר הרגישו גדולי האחרונים בית מאיר והפלא' בסתיר' זו וצע"ג. והר"ן שם בגיטין מביא בשם רמב"ן דס"ל בלא אתחזק כגון שקידש שליח א' ואינה ידוע איזהו היא ע"א נאמן כיון דלא אתחזק וסתר עצמו ממ"ש בחי' ביבמות ומחי' רמב"ן לא ראו ולא ידעו האחרונים וגם סתיר' זו צע"ג. והנה באמת מש"ס קדושין הנ"ל מוכרחי' אנו דבלא אתחזק ע"א נאמן וצ"ע על רמב"ן בחי' יבמו'. ואולי י"ל דס"ל כיון דגזה"כ הוא בדבר ערוה דבעי' תרתי דווקא דומי' דאיירי קרא שמעיד שיש כאן דבר ערוה וה"ה כשמעיד שאין כאן דבר ערוה בעולם והוא מחדש דבר בדבר ערוה שנתחדש דבר ערוה או שנסתלק' הערוה, אבל במעיד רק לברר הערוה כגון באמר אני קדשתי' דאינו מחדש דבר ערוה ואינו מסלק הדבר ערוה רק אומר לנו שזו היא נאמן דאינו דומה להא דאיירי קרא כנ"ל והא"ש דלא סותר עצמו ממה שהביא הר"ן בשמו בגיטין בקרוב' שאמרה שלא קדשה השליח דאינה מסלק' הדבר ערוה רק מעידה ומברר' שהיא לא נתקדש' ואותה שקדשה השליח אחר' היא כנ"ל ועיי':
והנה מ"ש הרמב"ן ראי' דאפי' בלא אתחזק מדאפי' להחמיר אינו נאמן וכ"כ הר"ן ראי' זו בגיטין הוא תמוה דהא קרא באתחזק קאי דסתם אשה אתחזק' בחזק' היתר לכן אין ע"א נאמן אבל בלא אתחזק אפי' להתיר נאמן וצ"ע. ונ"ל דהכי הוכיחו דיש לנו לדון בעדו' ערוה שאין עד אחד נאמן או משום דגזה"כ הוא דדבר ערוה צריך שיהי' ע"פ שני' אפי' ידענו אמיתת הדבר כמו קדושי' בשני' אפי' הוא והיא מודי' ומשה ואהרן מעיד ל"מ דקיומא של דבר צריך בשני' כן י"ל בעד המעיד שזינתה או שמעיד נתקדש' בפני שני' אינו מועיל מגזה"כ וא"כ ליכא חילוק בין אתחזק ללא אתחזק, או י"ל דתורה לא האמינו לע"א דאין נאמנותו כ"כ וי"ל דווקא באתחזק דנגד חזקה אינו נאמן אבל בלא אתחזק נאמן דדבר ערוה גם ע"פ ע"א יקום לאסור או להתיר ולפ"ז יפה אמרו דאי בלא אתחזק נאמן רק במקום חזק' אינו נאמן דלא אלים להכחיש החזק' אבל שלא במקום חזק' נאמן להתיר ועשה ספק לוודאי א"כ למה לאסור באתחזק אינו נאמן ואפי' לעשו' ספק עכ"פ יהי' דבריו נגד חזק' עושי' ספק ואסור' לבעלה וע"כ מדלא נאמן דגזה"כ הוא בדבר ערוה דווקא בעי' שני' וא"כ ה"ה בלא אתחזק דלאו בנאמנו' תלא מלתא רק גזה"כ הוא כנ"ל נכון מאוד:
ומהרי"ק בתשובה העלה לדנפשי' דבלא אתחזק אפי' בדשב"ע ע"א נאמן מדאמר והכא אתחזק והוי דבר שבערוה ול"א מיד דהוי דב"ע ע"כ דגם בד"ע דווקא באתחזק אין ע"א נאמן, ובס' ש"ש ש' ז' מביא דכן ס"ל בתשוב' מיימוני עיי"ש, וש"ש לא ידע ולא זכר ממ"ש ר"ן בגיטין וקדושי' שהבאתי וממ"ש חי' רמב"ן ביבמו'. ומשום ראי' רמב"ן ור"ן מדלא נאמן לאסור כ"ש להתיר ולפי' מה שבארתי דראי' נכונה היא צ"ל למהרי"ק ות"ע דס"ל לאסור שאני דלאו כל כמיני' כמ"ש תוס' כאן דלאו כל כמיני' ולאו מצד נאמנו' או גזה"כ הוא אלא דבעל' לא יאמין לו לאסור אשתו עליו, וכה"ג בקדושי' בסוגי' דע"א נאמן לאסור של חבירו הוי כמוציא שלו ממנו ועיי' בתוס' רי"ד וריטב"א שם וכן לאסור אשה על בעלה דכקנין כספו היא ולאו כל כמיני'. וכן ס"ל למהרי"ק, אלא לפ"ז מנ"ל למילף שאין ע"א נאמן להתיר באתחזק דמקרא ליכא למילף ועיי':
ובש"ש הקשה על שיטת מהרי"ק ות"מ הא ילפי' דבר דבר מממון ובממון אפי' לא אתחזק ממון אין ע"א נאמן כמו סימן וסימן וע"א יניח והרי שם לא אתחזק ועיי' בו. ולדידי נראה דס"ל כיון דקרא כתיב כי ימצא ערות דבר ושם אתחזק היתר וגילה לנו דנילף דבר דבר מממון היינו בזה דאיירי קרא דאיכ' חזקה נילף מממון שצריך שני' הגם בממון צריך שני' גם בלא מעיד להוציא מ"מ בדבר ערוה לא גילה קרא רק בשיש חזק' דבי איירי כנ"ל. ורמב"ן ודעימי' ג"כ ס"ל כן אלא דהוכיח מדאינו נאמן לאסור באתחזק כ"ש להתיר בלא אתחזק ועיין:
וכשאני לעצמי נ"ל דיש לתלו' דבר זה אי בערוה אפי' בלא אתחזק א"נ אי ס"ל בשאר איסורי' באתחזק נאמן או לא. דמהרמ"ל הקשה אי בכל איסורי' א"נ באתחזק' ל"ל קרא דבר דבר הא בכ"מ א"כ ותירוצו דחוק דמשם ילפי'. הא דבר ערוה חמור ואיך נילף משם ולמה גלה לנו קרא דוקא בערוה. ולהורו' לנו דאפי' הוא והיא מודי' אינו נאמן א"א לומר דהא בממון באמת נאמן כשחייב מודה ועיי' רשב"א קדושין. וגם הא קרא לא איירי בכה"ג דאיירי לאסור על בעלה ובזה בוודאי כשהוא או היא מודי' דאסור' דשווי' נפשי' כו' וקושי' מהרמ"ל עצומה. ונ"ל דבאמת מזה מוכח דתורה גלתה לנו שאפי' ליכא חזק' היתר אין ע"א נאמן בערוה כממון ממש דאפי' לא אתחזק אין ע"א נאמן וכמ"ש שב שמעתתא הנ"ל. אבל אי בכ"מ באתחזק ע"א נאמן. י"ל בערוה לא גלתה תורה רק באתחזק דאיירי בי' דרוב נשי' יש להן חזק' היתר לבעליה' ותלי' דין זה בשיטו' ראשוני' ופוסקי' אי פסקי' בכל איסורי' דע"א אפי' באתחזק נאמן או לא כנ"ל ועיי': וע"פ דברינו אלו נבוא לישב הסוגיא דכאן ודיבמו' דמקשה תרתי אתחזק והוי דבר ערוה ול"א מיד דהוי דבר ערוה. וביבמו' הקשה תוס' עוד איך אמר מידי דהוי אהקדש וקונמ' עדיין קשה דהוי דבר שבערוה, ונלפע"ד ליישב כ"ז ותחלה ניישב סוגי' דיבמו'. כשאומר דש"ס ידע די"ל דליכא חזק' א"א כיון דמידק דייק ומגרע החזק' וכ"כ תוס' כתוב' סוגי' דתרי ותרי דאתתא דייק מגרע החזק' והוי ספק שקול. ולכן לא הקשה בפשיטא דהוי דבר ערוה די"ל בד"ע דוקא באתחזק אינו נאמן משא"כ כאן אתרע חזק' ע"י דייקא והוי פלגא. ולכן הקדי' אבל היכא דאתחזק איסור' לא נאמן בכ"מ אלא דל"ק די"ל כאן לא הוי אתחזק כהנ"ל אלא דעכ"פ בכ"מ באתחזק לא נאמן וע"כ מדצריך קרא בד"ע דאין ע"א נאמן צ"ל לאורויי דאפי' באתחזק אינו נאמן א"כ קשה והוי דבר שבערוה. והא דקאמר אבל הכא אתחזק איסור' דא"א הא ל"צ זה דהא מקשה מדבכ"מ אינו נאמן באתחזק בערוה אפי' בלא אתחזק אינו נאמן. י"ל דאי לא:
הוי כאן אתחזק ל"ק די"ל כיון דמסייע לע"א דייקי לכן נאמן בערוה ולכן קאמר הכא אתחזק יצריך דייקא שיהא פלגא ובפלגא אין ע"א נאמן בערוה וא"ש. וע"ז אמר אח"כ מידי דהוי אקונמ' וס"ד דממעשי' בכ"י מוכח דאפי' אתחזק נאמן בכ"מ ממילא ל"ק והוי דב"ע דלא מוכח בד"ע רק באתחזק והכא לא אתחזק משו' דייקי וא"ש סוגי' דיבמות ע"ד נכון ועיי':
וסוגי' דהכא י"ל ג"כ ע"ד הנ"ל דיש לעיי' דקרי לי הכא אתחזק הא השליח אינו מעיד נגד החזק' רק שגט זה נכתב לשמו. ואינו דומה לכ"מ דאין ע"א נאמן נגד החזק' שאומר דחזק' אזדא משא"כ כאן וצ"ל דש"ס ס"ל כיון לבסוף אנו רוצי' לסלק החזק' ע"י עדותו לא מועיל עדותו ואינו מוכרח. וי"ל דבזה מספקא לש"ס ומקשה תחלה אבל באתחזק לא והכא אתחזק אסור' דא"א. ועוד אפי' ת"ל דהכא לא מעיד נגד החזק' מ"מ בכ"מ דמעיד נגד החזק' אינו נאמן ומוכח ע"כ דבד"ע אפי' בלא אתחזק אינו נאמן כמ"ש והוי דבר ערוה. ובלא"ה לא יוכל להקשו' דהוי דבר ערוה די"ל בלא אתחזק נאמן והכא אינו מעיד עכשיו נגד החזק' ולכן הקדי' תחלה דבכ"מ אינו נאמן נגד החזק' וקשי' הוי דבר שבערו' אפי' תימא דכאן לא מעיד נגד החזק' וא"ש גם סוגי' עיי' בכ"ז:
עוד נ"ל בישוב סוגי' דהכא ע"ד הנ"ל דמהרי"ק הקשה לדנפשי' דהיכא דלא אתחזק ע"א נאמן בדשב"ע שקשה וספרה לה ל"ל וכ' תוס' דה"א דהוי כדבר שבערוה והא נדה לא אתחזק כמ"ש תוס' והא בדשב"ע ג"כ בלא אתחזק ע"א נאמן. ולפ"ז י"ל דהכי הקשה אבל באתחזק לא והכא אתחזק ואפי' ת"ל דבכ"מ באתחזק נאמן א"כ קשה וספרה לה ל"ל וע"כ דה"א דהוי דבשב"ע ומוכח דבדבר ערוה גם בלא אתחזק אין ע"א נאמן וא"כ קשה והוי דבר שבערוה ולכן לא יוכל להקשות מיד דהוי דבשב"ע די"ל דבלא אתחזק נאמן והכא אינו מעיד נגד החזק' רק דגט נכתב לשמה ובזה לא נתבטלה החזק' דא"א. ולכן הקשה תחלה דבכ"מ ע"כ אתחז' לא נאמן מדצריך וספר' לה. ואת"ל דנאמן וספר' משו' דבר שבערו' א"כ קשה והוי דבשב"ע וא"ש ולדברינו אלו הוא מהיפך ממ"ש לעיל. דאי בכ"מ דאתחזק אין ע"א נאמן י"ל בערוה ג"כ דוקא באתחזק אינו נאמן. אבל אי בכ"מ גם באתחזק נאמן ע"כ מדצריך וספר' דבערו' גם בלא אתחזק א"נ ועיי'. אבל הראשון נראה יותר מכח קושי' מהרמ"ל. ומשו' קושי' מהרי"ק למאי צריך וספר'. לפמ"ש הרמב"ן דנדה מקרי אתחזק כמו שהארכנו לעיל א"ש ועיי': והנה המהרי"ק יישב קושייתו דנדה מצ"א הוי אתחזק ובידו. ובידו ל"מ בדבר שבערוה ולכן צריך וספרי לה עיי' בו. ודבריו צל"ע מלבד לפמ"ש בעצמו תחלה דאתחזק ובידו הוי כפלגא. והא אזיל דבלא אתחזק ע"א נאמן בד"ע. א"כ גם בידו נאמן ומ"ש. ועוד הרי סוגי' ארוכה בב"ב קל"ז ע"ב בעל שאמר גרשתי נאמן מכאן ולהבא משום מגו ובידו לגרשה, וחש לה רק מדרבנן עי"ש וצע"ג ועיי' בש"ש שמעתא ו' פ"א שהוכיח דבדבר ערוה שהי' בידו ל"מ כמו בממון עיי"ש אבל להבא משו' מגו מבואר בב"ב שם דמהני וצ"ע. ולתוס' דנדה משו' שבידה, וגם איכא בנדה לא אתחזק שתרא' ואין בידה צ"ל הא דצריך וספרה משו' לא אתחזק ואין ביד' שלא תראה ומוכח באמ' דדבשב"ע גם בלא אתחזק לא מהימן, אבל בידה להבא מהני בדבר ערוה דבידה עכשיו ואתחזק עדיף מלא אתחזק ואין בידה וכן שיטת תוס' באמת דהקשה על רש"י דמייתי משחיטה שאתחזק ובידו ללא אתחזק ואין בידו. ולרמב"ן דנדה מקרי אתחזק ובידה דיש בידה לטבול להבא. י"ל בדב"ע בלא אתחזק נאמן ע"א וצריך וספר' משו' דאתחזק והא דיהא בידה אח"ז זה לאו מגו הוא כמובן והאומר גרשתי מגו שבידו לגרש עתה. אבל מה שיוכל לעשו' אח"ז ל"מ בוודאי בדבר ערוה רק בנדה וכיוצא בו באיסור דבאמת נדה לאו דב"ע הוא וצריך וספר' לה דה"א שיהי' כערוה קמ"ל כנ"ל לבאר ועיי' בכ"ז היטב:
ועיי' רשב"א קדושין ס"ד גבי האומר יש לי בנים דכ' דלכן אין הבעל נאמן גרשתי אשתי הגם דכל שבידו הוי כחזק' מ"מ אינו נאמן להוציא מחזק' א"א עיי' בדבריו היטב, וצ"ב מ"ש מכל שבידו נאמן אפי' באתחזק וצ"ל איסור שאני. אבל בדבר שבערוה אינו נאמן להוציא מחזק' וס"ל דבעל שאמר גרשתי מצד הדין אינה נאמן מהאי טעמא ולא משו' חומרא, וי"ל שכן דעת מהרי"ק שהבאתי דכ' דבדבר ערוה ל"מ בידו שיטתו כשיטת הרשב"א הנ"ל ועדיין יש לעיי':
ויש לעיי' בחזק' העשוי' להשתנו' ואנו יודעי' שבוודאי תשתנה אם ע"א נאמן שכבר נשתנה כיון שעומד' להשתנו'. ועיי' ירושלמי יומא ריש פ"ג ברקאי דמקשה וע"א נאמן ומתרץ דעבידא לאגלויי עי"ש. וצ"ל דקושי' ירושלמי כיון דאתחזק' לילה איך נאמן. והא בוודאי שתשתנה החזק' ויאיר היום נראה דגם בכה"ג ס"ל אינו נאמן ועיי' מג"א ריש הלכ' תענית וצ"ע: ואין דבר שבערוה פחות משנים. הא דאין דבר שבערוה פחו' משנים ילפי' גז"ש דבר דבר מממון כמבואר בדוכתא טובא בש"ס. ורמב"ם פרק א' מגירושין הלכה י"ג כ' ומנין שיתנו לה בפני עדי' הרי הוא אומר ע"פ שני' עדי' יקום דבר. וא"א שתהא זו היו' ערוה והבא עליה במיתת ב"ד ולמחר תהי' מותר' בלא עדי' לפיכך אם נתן לה גט בינו לבינה ואפי' בע"א אינו גט כלל עכ"ל. והוא תמוה דהרי מגז"ש יליף דבר דבר ורמב"ם התחכם לומר טעמא וכבר נתקשה בהה"מ ולח"מ בדברי רמב"ם אלו. וראיתי דבר נכון בחי' אאמ"ו מאוה"ג זצ"ל:
דגז"ש דבר דבר לא מצינו רק לאסור כי ימצא בה ערו' דבר הוא לאסור ומזה יליף בקדושין ענין קדושי' והיינו ג"כ לאסר' אכ"ע אבל להתיר י"ל דנאמן וכסברת תוס' כאן וביבמו' דזה הי' ש"ס ע"א נאמן באיסורי' להתיר ואפי' בדבר שבערוה. אלא דצ"ב איך מקשה אח"כ והוי דבר שבערוה להתיר מנ"ל. ולכן התחכם הרמב"ם להטעים טעם לשבח דאין סברא שאתמול הי' בא עלי' במיתת ב"ד ולמחר תהי' מותר' בלא עדי' וזו היא קושי' ש"ס והוי דבר ערוה ואין סנרא שיהי' נאמן להתיר בכה"ג היכא דאתחזק ונהרג הבא עלי' עד עתה אלו דבריו זצ"ל פח"ח ושפתי' יושק:
ולדידי בנו תלמידו נראה להוסיף דברים דלכאורה י"ל דדבר כתיב שהוא בעצמו אינו יודע שזינת' דאם יודע וראה פשיטא שאסורה עליו בלי עד כלל. רק מפי אחר תאסור עליו וגלתה התורה שכל שצריך עדי' צריך בדשב"ע שני' כמו בממון אבל כשאומר שגרשה ושניה' מודים והוי הודא' בע"ד אין למילף משם ועיי' בקדושין בקדושי' דהוי חב לאחרינא ועיי' תוס' לקמן ד' ע"א ד"ה דקיי"ל הלכה כר"א. דס"ל גם בגט הוי חייב לאחרינא ועיי' רשב"א קדושין ס' וביבמו' דס"ל דבגט לא הוי חייב לאחרינא. וי"ל לכן התחכם הרמב"ם לומר דאין זה סברא שתהי' מותר' לעלמא בלא עדי' כלל. וכיון שע"כ צריך עדו' שוב ילפי' מכי ימצא בה ערות דבר דכל מקו' דצריך עדו' צריך שני' ואפי' בשניה' מודי' הגם בממון כשחייב מודה נאמן על עצמו שם לא מצד עדו' רק מצד בע"ד. אבל כאן שמסברא שלא תהי' מותר' לכ"ע בלי עדו' רק באמירת הבע"ד ומסברא שצריך עדו' ממילא כיון שצריך עדו' שוב הדרי' לגז"ש כל שצריך עדו' בדשב"ע צריך דווקא שני' דע"פ שני' יקום דבר וילפי' גז"ש דבר דבר. והא"ש סידור לשון רמב"ם שכ' הרי הוא אומר ע"פ שני' עדי' יקום דבר והיינו דילפי' דשב"ע מהך קרא דכל שהוא דבר צריך שנים. אלא די"ל בזה א"צ עדו' כלל רק הודא' בע"ד. לכן כ' דא"א שתהי' זו ערוה והבא עלי' במיתה ולמחר תהי' מותר' בלא עדי' היינו בלי עדות כלל לפיכך אם נתן לה גט בינו לבינה ואפי' בע"א אינו גט היינו כיון שבינו לבינו ל"מ מסברא שוב ממילא אפי' בע"א אינו גט דכל דצריך עדות בעי שנים כנ"ל נכון. שוב ראיתי קצת מזה בלח"מ אבל לא נחית למ"ש והמעיי' ובוחן יבחר ויבין:
רוב בקיאי' הם ואפי' לר"מ וכו' סתם ספרי דדייני וכו' צ"ל כיון דהאמת דסתם ספרי מגמר גמירי ועכצ"ל כן יאמר מיד סתם ספרי גמירי ולמה אמר תחלה רוב בקיאי' י"ל דסתם ספרי לא סגי דעדיין יש לחוש לבעל שאינו בקי ולרש"י שמא אשכח כתיב הגם דאשכח כתיב ג"כ לא שכיח ומיעוט הוא מ"מ לר"מ הי' לנו לחוש מדינא. ולתוס' דסופר כ' להתלמד והבעל לקחו לעצמו הגם דלא שכיח מ"מ לר"מ הי' לנו לחוש לכ"ז מדינא דחייש למעוט ולכן הוצרך גם לרוב בקיאי' רוב ישראל בקיאי' כפי' רש"י ולדידן סגי בזה אפי' נימא גם ספרי בכלל רוב בקיאי' דאנן ל"ח למעוטא אלא לר"מ לא סגי דאם כי לחוש לאשכח כתיב לרש"י. ולתוס' שכ' להתלמד ולתלו' החסרון בבעל שהוא ממיעוט ישראל שאינם בקיאי' הוי גם לר"מ מעוטא דמעוטא שזה בעצמו שני יב"ש מעוטא וגם לתוס' שכ' להתלמד ולא השגיח בו וזרקו לא שכיח כמ"ש תוס' לקמן ג' ע"ב והוי מעוטא דמעוטא מ"מ ניחוש למיעוט סופרי' שאינם בקיאי' ואינם כותבי' לשמה ור"מ חייש למיעוט לכן הוצרך לומר דסתם ספרי מגמר גמירי והוי בסופרי' מעוטא דמעוטא ומ"מ צריך לרוב בקיאי' משו' הבעל שיהי' מעוטא דמעוטא כנ"ל. והא"ש דאמר רוב בקיאי' ופי' רש"י רוב ישראל בקיאי' ובאמת אינו כן דמי שאינו מספרי אינו בקי בדיני כתיב' גיטין אבל זאת כ"ע יודעי' מפי השמוע' וידיע' וראי' ומעשי' בכ"י שצריך שיצוה לכתוב לו גט ולא יוכשר לגרש בגט שכ' אחר לעצמו או ליקח גט ולהביא בידו שכ' סופר להתלמד. ותו לא צריך לבקיאו' הבעל ויצאנו מידי חשש אשכח כתב ורק מיעוט איכא דלא ידעו זה. ומשו' חשש סופר סתם מגמר גמורי כולי דיני כתיבה עד גמירא כללותי' ופרטותי' כנ"ל פשוט:
ואפי' לר"מ דחייש למעוטא כו' לפי דס"ל לתוס' בדוכתא טובא דר"מ ל"ח למיעוט רק מדרבנן א"כ גם לר"מ א"ל דרבנן הוא דאצרוך. וצ"ל דאי הוי מיעוט ה"א לר"מ סמוך מיעוט לחזק' א"א והוי פלגא והוא דאוריי' לר"מ ולכן הוצרך דהוי מעוטא דמעוטא ובהא גם לר"מ ל"א סמוך מיעוט וכו' כמבואר כ"ז. ועיי' פלוגתת רא"ה בבדה"ב ורשב"א במשמר' ריש הלכ' שחיטה. דרא"ה ס"ל דגם לדידן דל"ח למעוטא מ"מ אמרי' סמוך מיעוטא לחזקה. ורשב"א שם חולק עליו וכ' אפי' נימא כן מוכרח דא"א כן רק במקו' שאין עוסקי' לבטל החזק' כמו רוב מתעברו ויולדו'. אבל בשחיטה שעוסקי' לבטל החזק' ורוב עוסקי' בקיאי' לא אמרי' סמוך מיעוט ועוד כ' דווקא ביבמו' שהמיעוט מסתלק מן הרוב שאין כולם מתעברו' ויש איילוני' ומרוב המתעברו' איכא מיעוט מפילו' בזה אמרי' סמוך מיעוט לחזק' משא"כ ברוב מצוי' עיי' בו היטב. ונחזה מה דקמן דלסברא הראשונה כשעוסקי' לבטל החזק' ל"א סמוך וכו' אולי י"ל גם הכא כל סופרי' הכותבי' גיטין באי' ועוסקי' לבטל החזקה דבעל ציוה וחפץ ורוצה לגרש אשתו ועד"ז כולם מתגרשי' לא שייך סמוך מיעוט לחזק' א"א דהא על זה בא הסופר לכתוב לבטל החזק' ועוסק ובא בה ורוב המתעסקי' בזה בקיאי טובא הגם שיש לחלק בין שחיטה להך דהכא דשם מעשה השחיטה מסלק החזק' שאחר שנשחטה הותר' אבל כאן אחר הכתב עדיין החזק' בתוקפ' עד שיותן:
לידה מיד הבעל. מ"מ י"ל כהנ"ל דתחלת עסק זה לבטל החזקה ועל דרך זה מנתקים כל הקידושי' וקשר שבין איש לאשה ותחלת מעשה הכתיבה צריך לסופ' ועיי'. וסברא שני' שכ' רשב"א דביבמו' דמסתלק המיעוט מן הרוב דצריך לומר תחלה רובם מתעברו' ומהרוב מיעוט מפילו' משא"כ בשחיטה גם כאן דומה לשחיטה שאנו דני' על כל אלו שבאי' לכתוב הגט הם רובם בקיאי' מיעוט אינו בקי וחוץ לעוסקי' וכותבי' אין מיעוט אלא מכל הכותבי' רובם בקיאי'. ומיעוט מגרשי' שאינם בקיאי' ויש לחוש דאשכח כתיב ועומד הוא בלא"ה מיעוטא דמעוטא דאשכח כתוב או להתלמד לא שכיח והוי מיעוט דמיעוט ולא חזי לצרופי עוד למיעוט סופרי' דלא בקיאי' וא"ש דלרבנן ל"א סמוך מיעוט. וכ"ז לרבנן אבל לר"מ דחייש למיעוט ג"כ בכה"ג חיישי' למיעוט כמבואר בש"ס קידושין דרוב תינוק' מטופחי' וברוב שרצי'. ורשב"א ל"א רק לדידן אם אמרי' סמוך דווקא במה שדומה להא דיבמות. והא"ש דצריך כאן לר"מ לומר דהוי מעוטא דמעוטא דאל"ה אמרי' סמוך מעוטא וכו' ולשיט' רבינו משולם שבמרדכי חולין פ' הזרוע דר"מ חייש למיעוט מדאוריי' בלא"ה א"ש דצ"ל לר"מ סתם ספרי וכו' ועיי'. אבל צל"ע לרא"ה דלא נחית לחלק בחילוקי' שחילק הרשב"א וס"ל אף ברוב מצוי' א"ש אמרי' סמוך אי לאו דהוי כל בקיאי' א"כ צ"ע למה אמר כאן ולר"מ דחייש למעוטא. הא גם לדידן צ"ל סתם ספרי דאל"ה נימא סמוך מיעוט. ועיי' רא"ש יבמות שכ"כ בשם ר"ת דאמרי' סמוך מיעוט להחמיר והיינו מדרבנן לשיטה זו ל"ק כמובן. אבל הרא"ה ס"ל מדאוריי' וכן ס"ל לרשב"א בשיטת רא"ה דאל"ה לא מקשה לי' מרוב תינוק' מנופחי' דלא ס"ל סמוך הא התם לקולא נימא סמוך מיעוטא וע"כ דרשב"א ס"ל כשיטת הרא"ה מדאוריי' ואפי' להקל א"כ צלע"ג מהכא ועיי':
ורבנן הוא דאצרוך פי' רש"י משום דאיכא דאשכח כתוב ותוס' הקשה אפי' נכתב לשמו, מ"מ הא פסול לגרש בו דצריך מוכח מתוכו ובסמוך בעי לאוקמי מתני' כר"מ. הנה יש להבין למה לא הקשה תוס' איפכא כיון דסתם ספרי מגמר גמירי בוודאי יודעי' וחוקרי' ומקפידי' אם יש ב' יב"ש בע"א דכותבי' סימן ואיך ניחוש שכתבו ליב"ש אחר, אלא דתוס' לא יוכל להקשו' בפשיטו' דאולי לא בקיאי בזה דהוחזק דצריך סימן או אולי לא חקר ולא ידע שיש עוד יב"ש ולכן הקשה תוס' דעדיין לא פעלנו כלל אם נכתב לשמו, ולכן נאיד תוס' מפי' רש"י וכ' דחיישי' שמא כ' להתלמד והא דבאמת ל"ח לשמא יש ב' יב"ש בעיר א' צ"ל דזה חשש רחוק מאוד ורש"י חייש לי', ולפמ"ש י"ל דל"ח להא דסמכ' באמת דסופר בקי ונזהר לכתוב סימן כדי שיהי' מוכח מתוכו וגם לא יצטרך שיגרשו זה בפני זה לר"א כנ"ל ולקמן ג' ע"ב נדבר בזה אי"ה. ופ"י כ' בישוב קו' תוס' לרש"י דמוכח מתוכו רק דרבנן ומשו' דרבנן ל"ח רק משום שלא לשמה שהוא דאוריי' ודבריו אינם מספיקי' דהא קושי' תוס' דרצה לקמן לאוקמי' כר"מ והיינו דרצה לומר דבעי ר"מ חתימ' לשמה מדרבנן וצריך לומר דחששו לדרבנן והצריכו לומר משום דרבנן ושפיר הקשה מאי יועיל לנו אמירתו הא משום זה שאנו חוששי' לשיב"ש עדיין פסול הוא מדרבנן ומה לי אם נכתב לשמה או לא. אבל מ"ש הפ"י דרש"י ל"ל מוכח מתוכו א"ש ועיין רשב"א:
והנה הפ"י הקשה קושי' חמורה לרש"י למה צ"ל בפנ"ח כיון שאמר בנ"כ ידעי' שבעל זה כתבו ממילא ליכא חשש בעדי' דהא לעדי' עצמן ל"ח. וחידש דס"ל לרש"י דבעדי' לא בקיאי כל סופרי' וחיישי' לעדי' עצמן עיי' בו. והנה לפ"ז לא תי' כלום מעדי' דאמר רוב בקיאי' היינו רוב ישראל כפי' רש"י והיינו משום בעל עצמו כמ"ש לעיל וסתם ספרי היינו הסופרי' כותבי' עיקר הגט ליכא אפי' מעוטא דמעוטא ומעדי' לא הזכיר כלל. והנה קושי' פ"י לתוס' ג"כ קשה דמפרש דיאמר הבעל שהוא לא הי' בקי ולא כ' דחיישי' לסופר ע"כ ס"ל דל"ח לסופר עצמו דהוי מעוטא דמעוטא, ולכן הוצרך לומר שהבעל אינו בקי וסופר כ' להתלמד וקשה מאי יענה לחשש עדי' אי ס"ל דבעדי' ג"כ מעוטא דמעוטא א"כ מאי ניחוש להו כיון שכבר אמר בנ"כ, ואי בעדי' ליכא מעוטא דמעוטא א"כ קשה לר"מ למה לא ניחוש ובזה ל"מ תי' פ"י לרש"י כהנ"ל וכבר הרגישו האחרוני' בקושי' זו וצ"ע. והנלפע"ד בכ"ז דהא דכ' רש"י משום דאשכח כתיב ולא כ' דחיישי' לסופר עצמו דכיון דסתם מגמר גמירי הגם שיש בעולם דאינו בקי ל"ח לתקן תקנה משום לא שכיח כולי האי ולכן הוצרך לומר בעיקר תקנה משום אשכח ומאחר שישבו לתקן והטילו על השליח שיאמר ועל בני א"י שלא יקבלו שליח עד שיאמר שוב אמרו שיאמר ג"כ בפנ"ח הגם בעדי' לא שייך משום אשכח מאחר שאמר בפנ"ח מ"מ ניחא להו שיאמר בפנ"ח כדי לצאת חששא רחוק' דלא בקיאי וה"ה לשל סופר אבל עיקר התקנה לא משום לא שכיח כי האי הי' ומיושב שיטת רש"י. ולתוס' ג"כ י"ל כך דעיקר התקנה הי' משום שמא כ' להתלמד דמשום סופר ועדי' דלא בקיאי' לא הי' מתקני' אבל מאחר שבלא"ה הוצרכו לתקן בפנ"כ אמרו שגם בפנ"ח יאמר כדי לצאת הכל. ולר"מ דלא בעי שיאמר בפנ"כ דלא בעי כתיבה לשמה אבל צריך שיאמר בפנ"ח כדלקמן וכתב הרמב"ן הא דקתני בבריי' דל"א בפנ"כ ובפנ"ח הולד ממזר סרכא דלשנא נקיט וכן כ' תוס' בב"מ ל"ק לפמ"ש תוס' דחיישינן להתלמד כ' הא בעדי' לא שייך הא ל"ק דוודאי בעדי' ג"כ שייך בחתמו עצמם על גט שכתב סופר להתלמד כדי שידעו כשיצטרך להם והנסיון ולמדנו, אלא דאם אומר בפנ"כ תו ל"צ לומר בפנ"ח משום להתלמד דעדי' דמאחר שיש ביד בעל גט שכתב לו סופר לגרש איך יניח עדי' לחתום כדי להתלמד וזה שקשה על תוס' וא"ש שכתבתי כיון שאומר בלא"ה הוצרכו גם בפנ"ח משום מיעוט דלא בקיאי וא"כ ול"מ דא"א בפנ"כ צריך בוודאי לומר בפנ"ח משום עיקר החשש שכתבו סופר להתלמד ועידי' ג"כ חתמו להתלמד כנ"ל נכון ופשוט ועיי':