כתב סופר גיטין חלק א· רבי אברהם שמואל בנימין סופר
גיטין · דף ב.
הקדמה:
בתורתינו הקדושה בפרשת יתרו האירה נגד פנינו וויכוח בין משה רבינו ע"ה ויתרו חותנו אשר שניהם כאחד לטובת עם בני ישראל התכונו, כאשר ישב משה לשפוט את העם במחרת יוהכ"פ קרב אליו יתרו חותנו אשר בא לחסות תחת כנפי השכינה ולדבק בישראל עם קדושו ונפשו לשאל הגיע לאמור, (מדוע אתה יושב לבדך וכל העם נצב עליך מן בוקר עד ערב) השיבו מרע"ה (כי יבא אלי העם לדרוש אלקים כי יהי' להם דבר בא אלי ושפטתי בין איש ובין רעהו והודעתי את חקי האלקים ואת תורתיו) והנה כבר עמדו על המחקר ראשונים ואחרונים על דברת השואל והמשיב כי כולם מוקשה וגם אני הצעיר רעיוני משוטטות אנה ואנה והרבתי לתמוה ואסדרם אחת לאחת וראשון לציון הנה הנם שאלת יתרו מדוע אתה יושב לבדך וכו' שאל ישאלו וכן התמו וכי לא ראה יתרו במה עסק משה חתנו בישיבתו עם ישראל מבוקר עד ערב הלא עיניו ראו ואזניו שמעו כי דן ידין עמו ובין הבינם משפטי התורה כאשר קבלם מסיני וכמאמרם ז"ל "כך שמעתי מפי הגבורה" ועוד תמוה על ששאל (מדוע אתה יושב לבדך וכל העם נצב) הלא מדת הדין כך הוא כי הדיין מיושב ובעל דין מעומד, ונוסף התמיה ובדין התמה יתרו (וכל העם נצב) כוונתו אם משה דן ידין בין אדם לחבירו וכי כל ישראל בעלי ריב ומשפט הי' מן הנמנע הוא זאת ועוד אם נניח שכל העם בעלי דין ומשפט הי' למה יעמדו כולם על משה (מבוקר עד ערב) הלא מן הראוי אחר שנפסק דינם של זוג א' ילכו לדרכם ויבואו אחרים תחתם כי כן מנהגו של עולם, ובתשובת משרע"ה ג"כ יש לתמוה במה שאמר (כי יבוא אלי העם לדרוש אלקים) הלא כפשוטו ראה יתרו שעוסק במשפטים והורה להם חקי התורה, וגם מה אמר משרע"ה כי "הי'" להם דבר עפ"י דקדוק הלשון היל"ל כי "יש" להם דבר הלא עמדו לפניו למשפט וגם אם אמר כי יהי' "להם" דבר למה אמר "בא" ולא "באו" אלי ג"כ בלשון רבים, ואם באמת עשה משה דין אף אם רק אחד בא למה עשה כן הלא שמוע בין אחיכם כתי', ולמה אמר ושפטתי (בין איש ובין רעהו) הלא עפ"י הרוב בעלי דין מתנגדי' ושונאים זה לזה והוא קראו רעהו, זמה יתן ויוסף באמרו (ושפטתי וכו' והודעתי) וכו' הלא כבר אמר (כי יבא אלי העם לדרוש אלקים) וכבר ראה יתרו מעשיו ופעולותיו. ועוד יש לדקדק ולפקפק ולא אאריך יותר בשאלות וקושיות ואומר בהיתר ספיקות המקראות אלו הנלע"ד בעזה"י ואקדים אקדמת מלין מענין לענין באותו ענין: כתיב וארא אל אברהם יצחק ויעקב באל שדי ושמי ה' לא נודעתי להם וגם אני שמעתי את נאקת בנ"י אשר מצרי' מעבידי' אותם וכו' לכן אמור לבנ"י אני ה' והוצאתי אתכם וכו' והצלתי אתכם וכו' וגאלתי אתכם בזרוע נטוי' ובשפטי' גדולי' ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלקים וידעתם כי אני ה' אלקיכם וכו' והבאתי אתכם אל אר' אשר נשאתי את ידי לתת אותה לאברהם יוי"ע ונתתי אותה לכם מורשה אני ה') הרואה יראה כי שינה הכתוב בשמות הקודש באופנים שונים תחילה מזכיר שם שדי ואח"כ שם הוי' ואח"כ שם אלקים ואח"כ הוי' אלקי' יחדיו הלא דבר הוא ולא ארבה בקושיו' ואומר הנראה לפי קט שכלי ומקרא קודש אני דורש כאשר עמדו ישראל על שפת הים וצעקו מרה אנה ינוסו לעזרה ניחם אותם משה רעיא מהימנא באמרו (בפ' בשלח):
(אל תיראו התיצבו וראו את ישועת ה' אשר יעשה לכם היום כי אשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם ה' ילחם לכם ואתם תחרישון) ממה שפייסם משה והשקיט רוחם באמרו אל תיראו נתוודע לנו שיראו לנפשם ופחדו מדבר אבל לא נודע לנו מהו הסיבה ועל מה ולמה יראו ואם נאמר על שעמדו במיצר החוזה הים מכאן והמצרים מכאן ומדבר וחיות רעות מכאן כמאמר המדרש יש לתמוה הטרם ידעו כי ה' מושיעם בעת צרה ע"י נסים ונפלאות באותות ומופתים ולא פנה להם עורף ממצרים ועד הנה ובעת צרתם לו צר. האמנם נלע"ד בהבנת הענין כי היא הנותנת על אשר ראו כי הפליא ה' לעשות עמהם פעמים ושלש ועשרת מונים זאת הפיח פחד ואימה בלבבם ומורא עלה על ראשם ולהבין הענין אומר הלא כבר כתבו ספרי קודש כי הנהגת העולם הזה הוא בשני פנים הנהגה טבעית והנהגה ניסיית והנה בהנהגה הטבעי' כל ברי' בכלל והאדם בפרט יש לו בה חיותו וקיומו מקומו וגבולו כל אחד ואחד לפי מה שהוא אף בלי זכיות מספיקות לא כן בהנהגה הניסיי' היא מבקשת מבעל הנס לשלם נשיו ומן הצורך להיות נפיש זכותו דהאי גברא וכבר אחז"ל אין סומכי' על הנס שאם נעשי' לו נס מנכים לו מזכיותיו ועצה טובה קמ"ל ועוד אמרו בש"ס שבת כמה מכוער אדם זה שנשתנו סדרי בראשית בשבילו כי אדם הישר צריך להמציא לו מקום בכל הצטרכותו בהנהגה הטבעית. והנה כתבו ספרי קודש כי שני הנהגות אלו ע"י שנוי שמות הקודש המה, הטבעי' בשם אלקים כי אלקי"ם בגמטרי' הטבע והניסיי בשם הוי' ית"ש. ועפי"ז אולי יש לכוון דברי אבינו הזקן יעקב ע"ה בהיותו בעת צרה מפני עשו והתפלל (אלקי אבי אברהם ואלקי אבי יצחק ה' האומר אלי שוב לארצך וכו' קטונתי מכל החסדים) וכו' ונ"ל כי ראה יעקב אע"ה שעם אבותיו נוהג הקב"ה בדרך הטבעי אבל עמו ההנהגה בדרך ניסיי הן במה שניצל מלבן וכל קיומו אצלו והן כי שרית עם אלקי' היא הסטרא אחרא שרו של עשו והן שניצל מעשו עצמו ועוד כמה ניסי' שנעשים לו כמובא במדרש וזאת ירה חץ הדאגה בלבבו ויירא ויצר לו כי לדרך זה צריכים זכות גדול ורב לנכות בכל פעם בעד כל נס ונס לזאת אמר "אלקי" אבי אברהם וכו' "ה'" האומר אלי עמם שהי' להם זכות גדול בטבע ועמי אשר קטונתי מכל החסדי' שנתמעטו זכותו בנס אתמהה ואיך אשא ואסבול זאת אמלטה נא מדרך ניסי והצילנו נא מיד אחי מיד עשו בטבע כי ירא אנכי אותו את הדרך הניסי כי איך אבוא על ההשבון אם מנכים לי מזכיותי ואנכי קטונתי מהם. וכן לא בסתר דיבר יעקב אע"ה בעת שנדר נדרו לקדוש ישראל ואמר אם יהי' "אלקים" עמדי אולי ג"כ נתכון למה שכתבנו וק"ל:
והנה עפ"י הנ"ל נ"ל לפרש ג"כ צעקת בניו אחריו בעמדם על שפת הים כי ראו וכן תמהו כי מאז בא משה ע"ה לדבר עמם בשם ה' כמאמר הכתוב פ' שמות (אהי' שלחני אליכם) ראו והבינו בעין חודרת כי כמה ניסים נעשו להם והאותות והמופתים נראה להם בעליל לזאת יראו ופחדו כי הן עם לבדד ישכון אשר יהי' כל אופן קיומו והנהגתו בדרך הניסי ובגוים לא יתחשב כי כולי עלמא כמנהגו נוהג, ועל זה צעקו מרה כמו יעקב אביהם ע"ה אבל טעו בדמיונם כי כבר רמוז רמז להם משה ע"ה בתחלת שליחותו למצרים והוא גם הוא שאל להקב"ה (ואמרו לי מה שמו מה אומר אליהם) הכוונה אם ישאלו באיזה שם יהי' הנהגתו עמנו אם בטבעי בשם אלקים או בניסי בשם הוי' ב"ה ותחלה אמר להם משה (אהי' אשר אהי') וייראו לנפש' כי שמעו משם הוי' הנהגה הניסיי ויאמר עוד (אלקי אבותיכם אלקי אברהם וכו' שלחני אליכם) כי בשניהם ינהיג אתכם אבל (זה שמי לעולם) שם אלקים בתמידית יהי' וזה זכרי לדר דר שם הוי' זכרי רק לדור דור רק לפרקים בעת שהשעה צריכה לכך במה שחסר הטבע ישלים הנס ואל תיראו ואל תפחדו. האמנם כאשר ראו מאז ע"ע נס אחר נם נעשה להם יראו לנפשם אולי שינוי רצון ח"ו יש או משרע"ה שינה בהגדתו להם ע"כ צעקו בים אודות דבר זה לזאת הבטיחם משה אל תיראו כי התיצבו וראו את ישועת "הוי'" אשר יעשה לכם רק היום לפי שעה ולא לדורות כי כאשר ראיתם וכו' היום לא תוסיפו לראותם עוד ע"ע דהיינו "הוי'" ילחם לכם ואתם תחרישון ולא תעשו מאומה להצלת נפשכם כמו בכל ענין ניסיי אשר למעלה מכח האדם לעזור ולסייע בו זה לא תוסיפו לראותו כי גם בכם תשלוט הנהנה הטבעי כבכול יושבי תבל ומלואה כנ"ל:
והנה עפ"י הנ"ל אולי יש התנצלות לבני ישראל על שהתלוננו והתמרמרו פעמים שונים בלכתם במדבר ארץ לא זרוע במ"ב מסעות נגד שם מ"ב בגמטרי' ואל"ה מסעיהם למוצאיהם, כי כל עוד היותם במדבר הי' קיומם בדרך הנס אשר נפשם קצה בו כי בקשה נפשם לבוא אל ארץ נושבת ולהתנהג בה מנהג דרך ארץ כי יראו כי עד מהרה תמה זכותם וע"כ אמרו מי יתן מותינו במדבר ע"י רוב הניסים כי הוצאתם אותנו מארץ מצרים בשבתינו על סיר הבשר ולא על השליו באכלינו לחם לשובע ולא המן שהמה מאכלי שמיימים וניסיי' ונפשינו קצה בלחם הקלוקל ההוא כנ"ל:
ואחר שהקדמנו כל זאת נחזור למקראי קודש בסדר וארא ונקדים עוד כי כמו שהנהגה העליונה היא בשני פנים כמ"ש כן ההשגה מאלקות ומבורא עולם בא לו לאדם באחד משני פנים כי יש מי שמשיג מציאת הבורא ב"ה ע"י הטבע כאשר ישים עינו ולבבו על הארץ ומלואה צבאי השמים וחיתי הארץ ועוף יעוף ואדם השלם אופן קיומם תהלוכותם והנהגותם יראה בעיניו ובלבבו יבין כי יש סיבה עליונה עילה כל העילות וסיבה כל הסיבות אשר מהוה מחי' ומקיים את כולם וכמו שפירשו מלפנינו מבהמות ארץ ומעוף השמים יחכמינו וגם השמים מספרים כבוד אל. האמנם יש סיג בני אדם קצרי השכל ודלי ההבנה וכסיל לא יבין את זאת מתהלוכות הנבראים והנהגת הצבאים עד כי יראו בעיניהם ענינים נשגבים אשר למעלה מהטבע בראותם ניסים אותות ומופתים ואז עומדי' משתאה ומחריש לדעת מה יעשה וע"י היראה בעליל יבין כי יש כח עליון בורא ומנהיג העולם אשר ברצונו הטביע הטבע וברצונו משנה ומשדד אותה כי לולא כן איך בפתע פתאום תשונה ותשודד בתהלוכותי' והוקותי'. והנה אבותינו הקדושים שהשיגו מציאת הבורא ב"ה מתהלוכות העולם ומלואה וכמ"ש המדרש כי אברהם אע"ה הציץ בהעולם ושאל וכי בירה בלא מנהיג הציץ עליו הקב"ה ואמר אני בעל הבירה וכן ביצחק ויעקב אע"ה להם לא הי' מן הצורך לשנות תהלוכות העולם והנהגתה התמידי וע"כ אמר הקרא וארא אל אברהם יצחק ויעקב באל "שדי" שהוא ג"כ מרמז על הטבע כמ"ש הרמב"ן שהגביל הטבע ואמר לעולמו די אבל שמי הוי', לא נודעתי להם בשם הוי' שהוא דרך הניסיי שידוד הטבע לא הי' מן הצורך להתודע להם כי הי' להם אמונה טהורה בה' די צרכם, וכל זה הי' בהאבות אבל לא כן בניהם אחריהם שהיו מקטני האמונה וקצרי ההשגה לזאת אמר וגם אני שמעתי את נאקת בנ"י אשר מצרים מעבידים אותם כי לא האמינו שגזירת עליון הוא זה כי לא ידעו עוד מסיבה עליונה ואמרו אשר מצרי' מדעת ורצון עצמם מעבידי' אותם לכן אמור לבנ"י "אני ה'" אתוודע א"ע להם בשם הוי' בדרך הניסיי בשינוי ושידור הטבע ע"י והוצאתי אתכם וכו' והצלתי וכו' וגאלתי אתכם בזרוע נטוי' ובשפטי' גדולים שהוא שידוד הטבע ע"י ניסים ומופתים עד שיאמינו בי. והנה שאל ישאלו וכן התמו רבים וכן שלימים על מה ולמה בשנים קדמונים בצאת בנ"י מא"מ ואחרי כן הראה הקב"ה ניסים ונפלאות גלוים לעין כל חי ולמה בדורות אחרונות אין כל חזון נפרץ מה נשתנו אלו מאלו, ואף אתה אמור לו האמת יורה דרכו כי אז אבל רק אז כדי להשריש אמונת אומן בלבבם הראה להם ית"ש כי כחו וגבורתו מלא עולם ומשנה תהלוכות העולם הארצי וצבאו השמים כרצונו וכחפצו הטוב למען יכירו וידעו כל באי עולם כי לו יתברך העוז והממשלה והוא מהוה כל הויות והוא התקיף ובעל יכולת כולם שמעו עמים ירגזון חיל אחז יושבי פלשת ובגדול זרועך ידמו כאבן ויאמינו בה' ויקבלו עליהם עול מלכות שמים ואז לקח את ישראל לו לעם אבל אחר שנעשה כל אלה וישראל האמינו בה' ובמשה עבדו וכבר לקחם לו לעם מאז והלאה לאו בכל יומא מתרחש ניסא רק עולם כמנהגו נוהג, וזהו ולקחתי אתכם לי לעם אחר שלקחתי אתכם לי לעם אז והייתי לכם "לאלקים" יתנהג הכל עפ"י הטבע ולא ישונה ולא ישתנה. אולם אולי יטעו הטועים ויאמינו כי שתי רשויות יש הנהגה הטבעי היא כה אחד והנהגה הניסיי היא ע"י כח אחר ע"כ מסיים וידעתם כי אני 'ה' אלקיכם. אני אחד ואין שני והכל מאתי תצא יתברך שמו ויתעלה זכרו נצח:
והנה יש אופן שלישי אשר פעולתו נשגבה ותועלתו מפוארה ומועיל להשגה אמיתית שיש אלקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת והוא תועלת ישיבת ארץ ישראל כי אוירה צח ומצוחצח אוירה זך ומזוכך אוירה מחכים ומשכיל והעם היושב עלי' עלולה יותר לקבל הארה אמיתית ממי שיושב חוצה לה וע"כ המליצו חז"ל כל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלקי כי אוירה דא"י מעלהו על כמתי ההשגה להשיג את קדוש ישראל ואת גדולתו ורוממותו. ואם ישאל השואל א"כ למה לא נתן אלקים את ארץ הקדושה לאבותינו הקדושי' אברהם יצחק ויעקב ע"ה ונתנו לבניהם וכי לא היו האבות ראוי' למה שהיו בניהם, תשובתו בצדו כי האבות הקדושי' לא הוצרכו לזה כי אמונתם טהורה וחזקה בלתי זאת וקיימו המצות מהשגת עצמם בכל מקום שהם כי שכלם הי' זך ואבריהם מקודשים ונמשכו אחרי כל דבר שבקדושה לא כן בניהם שעמדו בסתר המדרגה וקטני אמנה וקוצרי ההשגה ורצה הקב"ה לזכות ישראל לפיכך הביאם אל הארץ קדושה אשר מעולה בכל מעלה רוחני' המביאי' ומועילים להשגות רמות לשלימות הדעות וגם בעניני הגשמיים לא תחסר כל בה ארץ זבת חלב ודבש ולפי שכתב הרמב"ם כל יעודי התוה"ק בשפע זמנית המה רק הכנה לעבודת ה' וכן חשקה נפש משה רעיא מהימנא לכנוס לארץ וכבר אחז"ל וכי לאכול מפרי' ולשבוע מטובה הוא צריך אלא לקיים מצות התלויות באר' ונראה הכוונה שע"י שהוא אר' שלימ' ומבורכה ברוחני' וגשמי' בנקל יהי' לקיי' בו מצו' הבורא ב"ה והמה המצות וקיומ' תלוי' בארץ על ידו יבוא לתכלי' השלימות וזהוי"ל מה שהתפלל משרע"ה אל הקב"ה ואמר בפ' ואתחנן ואתה החילות להראות את עבדך את גדלך וכו' אשר מי אל בשמים וכו') כי משרע"ה ביקש מהקב"ה מאחר שהח"ל ית"ש להראות לו את הדרך אשר ילך להשלים את נפשו לזאת אותה נפשו ליכנס לאה"ק לבוא על ידו להתכלית ההשלמה וע"כ ביקש (אעברה נא ואראה את הארץ הטוב הזה) אשר בו אוכל לעלות על במתי ההשלמה לזאת השיב הקב"ה (רב לך) אתה אדם השלם (אל תדבר אלי עוד בדבר הזה) כי (עלה ראש הפסגה) הסר ממך מדת השפלות והענוה ועלה ראש הפסגה ותחשוב את עצמך במדרגה אשר אתה עומד עלי' באמת (ושא עיניך ימה צפונה קדמה ונגבה) לכל רוח ורוח וכל צד וצד אשר האדם יוכל להשלים א"ע ותמצא שכבר הגעת לכל מדרגות הללו ואתה אדם השלם וראה בעיניך בעצמך תראה ותבין כי לא תעבור את הירדן הזה שאין לך צורך עוד לעבור את הירדן ולכנוס בארץ בשביל ההשלמה כי אין למעלה ממך וממדרגתך העליונה וק"ל, וזה ושסיים הקרא בפ' וארא והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אותה) הכוונה שנשא והרים וסילק את ידו מלתת אותו לאברהם יוי"ע כי להם לא הי' מן הצורך כי בלא"ה השיגו השלימות בכל מקום ובכל אופן שהוא אבל ונתתי אותה לכם להבנים יען (מורשה אני ד') כי האמונה בה' הוא שמה מורשה כירושה כי הארץ גרמה זאת להאמין בה' וכל הדר בא"י דומה כמו שיש לו אלקי כנ"ל:
והנה לפי ההנחות שהנחנו השתוקקו ישראל לכנס לארץ הן לפטור ולהמלט מהנהגה הניסיי והן להיות להם מורשה אני ה' שיהי' האמונה הקדושה מושרשת בלבבם מאבות לבנים ובני בנים ולהיות הכל מוכן לפניהם לקיים מצות התלוי' בארץ וכמו שכתבנו למעלה. ועתה נבוא לבאר מקראי קודש שהתחלנו בהן, האמנם פליאה נשגבה אחת אציע בענין הזה והיא לפי פשטות הדברים שמשה רבינו ע"ה ישב לשפוט את העם וכל העם הנצב עליו מבוקר עד ערב היו בעלי דינים הלא מאד יפלא מה היו כל המשפטים והריבים האלו ועל מה אדניהם הטבעו הלא המן ירד להם מן השמים דבר יום ביומו איש לפי אכלו וכמו כן השליו בערב והי' להם בשר לאכול ולהם לשבוע והבאר הלך עמם והי' להם מים לשתות ואמר הקרא שמלתך לא בלתה ורגלך לא בציקה זה ארבעים שנה והי' להם בגד ללבוש ומנעלים לא הי' בהן צורך וגם לא זרעו ולא קצרו בארץ ציה ושממה וגם לא סחרו ולא תגרו ועסק מו"מ לא הי' ביניהם והלא לפי ידיעתינו וראות עין במעשים בכל יום ועולם כמנהגו רוב ככל הריבים והמשפטים יצמיחו מצרכי בני אדם הגופני' ומעסקו מו"מ זה עם זה ומאחר שבמדבר לא החסיר להם מים ומזון וגם לא הי' ביניהם לא חייטים וסנדלרים ולא סחרנים תגרנים ולא כורמים ויוגבים וגם לא בקניני עבדים ושפחות היו דעות חלוקות ביניהם כי לפי דברי חז"ל המן הודיע למי העבד והשפחה וגם אחז"ל לא נתנה:
תורה אלא לאוכלי מן כי היו פנוים מכל עבודה ומלאכה א"כ מה ובמה הי' להם משפטים הרבה כ"כ עד שהוצרכו לעמוד על משה מבוקר עד ערב ולא עוד אלא שמיהר וחפזו כ"כ עד שכולם יחדיו נועדו ולא סיפק להם הזמן להמתין אחד עד שנגמר דינו של חבירו הלא דבר הוא, אי לזאת נלע"ד בהתר ספיקות אלו כי באמת לא הי' להם משפטים וריבים אמיתים בעת ישיבתם ארבעים שנה במדבר והיו פנוים ומופשטים מכל עסקי מו"מ רק בילו ימיהם בעסק ולמוד תורה ולזאת שמו עצות בנפשם הלא לא לעולם חוסן והנס לא יתמיד להם כהבטחת משרע"ה ובוא יבואו אל ארץ נושבת אשר שמה ישבו איש תח' גפנו ותחת תאנתו ויסחרו את האר' וכמנהג העול' ינהגו גם הם ויפגע איש ברעהו הן שיבוא אחד במיצר חבירו לבנות לו כותל והן שיפתח חלונו לחצר חבירו והוא יטעון טענת היזק ראי' וכדומה עניני עסקי מו"מ אשר יפלו ביניהם ויצמיחו עי"ז דין ומשפט ע"כ למדו וחקרו במשפטי התורה וכל אחד המציא לו איזה עשק וריב אשר יוכל לצמוח לו בישובו על אדמת הקודש ומאחר כי אין להם עתה עסק אחר רק ללמוד תורה ולהעמיק שאלה למדו להלכה לברר כל דין ומשפט והציעו לפני משרע"ה להורות להם מה יהי' משפט אדם אם יאנה את חבירו במדה ומשקל או בסחורה נפסדת עד כמה אונאה וכדומה שארי ענינים ומשה השיב להם כמשפטי התורה וחוקותי' ויען כי הי' רק להלכה ולא למעשה כי באמת לא הי' להם עסק משפט זה א"כ נפלו כל חקי דין של דיין ובעל דין והמסתעף מזה כמובן:
ובזה יתפרשו ויותרו כל השאלות שהצענו אחת לאחת כי שאלת יתרו מדוע אתה יושב לבדך שאלה כללית הי' מה כל עסקך בזה כי ראה שמשה ע"ה עושה משפטים וספוקי מספקי לי' ליתרו אם הוא רק לימוד כי מאין יביאו להם משפטים ואם אולי יש ד"ת אמיתים למה (אתה יושב לבדך) ולא תצרף עמך דיינים אחרים הלא אחז"ל אל תהי דן יחידי ומשה ע"ה לא החזיק א"ע ליחיד מומחה ברב ענותנותו וגם אם יש ד"ת ממש איך "כל העם. ניצב עליך וכי לכולם יש ד"ת ואם לכולם יש וכי בפעם א' ש לכולם עד שבאו ונקבצו יחדיו, ועל כל זה השיב משרע"ה והאיר עיניו באמת אין להם שום ריב ומשפט למעשהלפי שעה רק בחשבם ויודעים כי ימים יבואו אשר יתפרק מהם עול דרך הניסיי ויתפרנסו בדרך הטבעי וכגמול ידם ופעולתם בעסקי מו"מ והלכות ד"א ישולם להם וחי' יחיו ע"י הליכות עולם להם ובהכרח יפולו ביניהם חלוקי דעות בעסקיהם זה יאמר כולו שלי וזה יאמר חציו שלי וזה לוקה ומשתלם ע"כ המה ממציאים להם משפטים כל א' וא' לפי מה שהוא ולפי שכלו יהולל איש בהמצאותו, וזהו כי יבוא אלי העם לדרוש אלקים. כשיחיו בדרך הטבעי או י"ל כי דרישה הוא חקירה וחיפוש כמו דרשו ה' בהמצאו ואלקים הוא מדת הדין ולא שיש להם ממש משפט רק דורשים וממציאים כי "יהי'" להם לעתיד דבר כשי בואו אל ארץ נושבת וינהגו מנהג העולם ויפלו ביניהם ריב ומשפט איך ומה יהי' הדין וע"כ "בא אלי אחד לשאל ולא שייך בזה שמוע בין אחיכם כי הלא אין כאן בעל דין שני רק האחד שואל שאלת חכם ואין לו לא משפט ולא בע"ד ממש ולהלכה ולא למעשה יכולי' להשיב אף לאחד כמובן, וע"כ אמר ג"כ ושפטתי בין איש לרעהו כי אין לו מתנגד ושונא כלל כי אין מי שישפוט עמו רק והודעתים את חקי אלקים ואת תורותיו להלכה ולא למעשה והמה לגרמייהו עבדו ללמוד להלכה למען ידעו את הדרך אשר ילכו ואת המעשה אשר יעשון כשיבואו לא"י להיות הכל מוכן לפניהם כשלחן ערוך ולא יצטרכו אז לבלות זמן רב לבוא לפני ב"ד ושופט כי כל א' ידע לעשות דין לעצמו וא"כ דבר הלימוד והפשטות הספיקות של עתה נוגע לכל א' וא' כי מי יודע מה יולד לו יום וע"כ הכל נקבצו ובאו יחדיו ועמדו על משה מבוקר עד ערב כנ"ל: ובזה מובן ג"כ מאמר הקרא (כחיצים ביד גבור כן בני נעורים וכו' ולא יבושו כי ידברו את אויבים בשער) וידוע מה שפי' קדוש זקיני בעל חתם סופר זצ"ל כמו הרובה קשת אשר החיצים מוכנים באמתחתו למען בעת הצורך לא ישתומם רק עד מהרה ישלח חציו כן בני הנעורים המה הרעיונות וההלכות אשר יולידו לומדי תורה השוקדי' ביום ונעורי' בלילה ואשרי מי שמילא אשפתו מהם שיהי' הכל מוכנים אצלו כל דין ומשפט שילמוד הכל להלכה וכעת שישאלו לו לא יהי' נבהל להשיב רק ישיב מיד הלכה למעשה עכדה"ק וש"י. ולפי שהקדמתי למעלה עשו כן בימי משרע"ה ואשרי מי שמילא אשפתו מהם ועי"כ לא יבושו לא יהי' להם זילותא דבי דינא כי ידבר את האויבי' בשער כמו אם יבואו שני בע"ד אויבים בשער המצוין בהלכה לפני ב"ד שבושה הוא להם רק כל א' יהי' באמתחת תורה שלימה ויכול לעשו' דין לעצמו בידעו האסור והמות החייב והזכאי ולא יצטרך לבוא עם חבירו כאויבי' בשער לפני ב"ד וכמו שעשו עם בנ"י במדבר כי למדו תורה להלכה לשום למשמרת לעת מצוא כנ"ל:
והנה קורא נכבד, כמו שעשו אז בימי משה רבינו ע"ה כל בני ישראל במדבר כי הכינו את אשר יביאו בארץ נושבת ומילו אמת אמתחותם ותם בדיני ומשפטי התורה למען יהיו מוכנים אצלם לעת הצורך כן יעשה כל לומד תורה אשר חננו אלקים להיות מחובשי ביהמ"ד ללמוד לעצמו וללמד אחרים תורה לשמה לברר הלכה לאמיתה והי' כי יבואו אליו לדרוש אלקים או כי יהי' צורך שעה לו לעצמו יהי' הכל מוכן לפניו כשלחן ערוך בכל מיני מטעמים על הראשונים ועל האחרונים דבר טוב וקיים כי אחרי ששם מעיינו בראשונים ואחרונים אחר כ"ז יחדש דבר טוב ולא רק לפלפולא בעלמא כ"א וקיים לעולם ועד שיהי' לאמיתתה של תורה כמו שהי' רגיל בפי אבא מאה"ג זצ"ל. ואמרו חז"ל (על שלשה דברי' העולם קיים על הדין ועל האמת ועל השלום) ונ"ל כי שלשתן אגודים ואחוזים יחדיו כי מלך במשפט יעמיד ארץ אבל לא על דין מרומה ואשר על אדני תוהו ובוהו הטבעו העולם קיים כ"א הדין צריך להיות מיוסד על האמת לאמיתתו בסברות ישרות ומושכלות נכונות ואז אבל רק אז נעשה שותף להקב"ה כמאמר חז"ל כל הדן דין אמת לאמיתו נעשה שותף להקב"ה כי הוא ית"ש עשה שלום במרומיו בין אש ומים אשר לא נמצאו שני הפכים ומתנגדי' יותר מאלו והקב"ה כול יכול נשאם בנושא אחד ועשה מהם שמים והשלימם זה עם זה כן יעשה הלומד תורה יעמיק שאלה אם ימצא דעות מתנגדות והפוכות בין שני התלמודים ובין הראשונים והאחרונים יתוך ביניהם להשוות המחלוקות והדעות לאחדם ולאגדם זה עם זה כי אלו ואלו דברי א"ה ויעשה שלום ביניהם כי זהו הדרך ישכון אור לכוון הלכה לאמיתה ומן השמים יסייעוהו וישלח עזרתו מקודש ומציון משערים המצוינים בהלכה יסעדו וזהו על הדין ועל האמת ועל השלום כי דין אמת לאמיתתו יבין וישכיל רק ע"י שיעשה שלום בין הדעות והחלוקות כנ"ל:
קורא נכבד, ככל החזיון הזה עיניך לנוכח יביטו בחיבור גדול הזה אשר אנכי נותן לפניך היום כי בנה בניתי בית זבול לאאמ"ו הגאון זצ"ל שבתו לעולמים בחיבורו הנחמד על מסכת גיטין אשר הניח אחריו ברכה ואשר למדה חקרה והבינה עם בני ישיבתו גדולה לאלקים במשך כמה שנים כי כן הי' דרכו בקודש להעריך השלחן אשר לפני ה' ולפני תלמידיו אשר עמדו לפניו למאות לשמוע בלימודים יגע וטרח ואסף באמתחתו אמתחת בנימין כל שיטה וכל דעה בין בשני התלמודים בבלי וירושלמי ובין בהראשונים גדולי אחרונים וזיקקן וביררן אחת לאחת ותוך ביניה' עד שאיחדן ואיגדן ובירר הלכה מביניהם כסולת נקי' ניפה אותן בשלש עשרה נפה בשלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן וסופרן ומניחן בבית גנזיו והי' כל מבקש דבר ה' מאתו בימים הבאים הלכה למעשה להבדיל ולהורות בין האסור והמותר בין טהור לטמא בין דין לדין הי' הכל מוכן לפניו ועד מהרה ירוץ דברו וכחיצים ביד גבור כי מילא אשפתו מהם וכדרך הזה דרך בקודש בחיבור נפלא הזה כאשר עיני הלומדים תחזינה מישרים ואם כי לפעמים העלה חידושי' אשר הולידו רעיוניו לפלפולא ולחדודא גם אלו לא הלילה בפלפול של הבל כי אם על אדני פז וחזק ויסודתם בהררי קודש ואם אין ענינם לכאן בבירור ההלכה תנהו לענין אחר וכל חכם לב יבוא בכם ויעשה ויסגל מהם הלכה למעשה במקום אחר כי סברתו נכונה וישרה מעולפת ספירים וכזוהר רקיע מזהירים כאשר אלפי' אלופי' תלמידי' אשר עמדו ושמשו לפניו בישיבתו הרמתה יעידון ויגידון כמה טרחות טרח וכמה יגיעות יגע בהצעתו לפניהם שיעורן כסדרן וכהלכתן בזיעת אפו אכל להם לחמה של תורה בגודל התלהבות ורוב חשק למר לימודו עד שמרוב התחממותו באורה של תורה וזקוקין דנורין דנפקו מפום ממלל רברבן גם בגדיו נטפו:
מים הן בימות החמה והן בימות הגשמים ומי שלא ראה אותו יושב ודורש בקול חוצב להבות אש ועל צבאו מימינו ומשמאלו ונגד פניו ומהם אשר ראו את רבי מאחוריו תלמידים מופלגים בתורהוביראת אל כל היום ומינייהו הרבה אשר הגיעו להוראה מי שלא ראה זאת לא ראה חיבוב התורה וחשקת לימודה מימיו ויחיד הי' בדורו בענין הקדוש והנשגב הזה ואין לאחרי' אתו ואין דומה לו זי"ע:
והנה אמרו חז"ל במ"ר על הקרא (וסמכת את ידך עליו) כמדליק נר מנר (ונתת מהודך עליו) במערה מכלי אל כלי ודברי קדשם נפלאו ואמרתי אולי הכוונה כי כחו של מרע"ה הי' בשני דברים וכן של כל מנהיג ישראל, האחד כחו וחילו לאורייתא להרביץ תורה ולהעמיד תלמידים לנטוע שורש וענף עץ החיים למען יעמוד מים רבים ויגדל ויפריה ויציץ ציץ ויגמול שקדים השוקדים על דלתי ביהמ"ד יום יום ושנית הוא הנהגתו והדרכתו לבני ישראל וזהו הודו ותפארתו לנהלם ולהנהיגם ולשפוט שפוט, והנה על ענין הראשון כבר המשילו חז"ל במדרש על קרא כי טוב סחרה מכל סחורה מי שיש לו מרגלית וחבירו משי ומחליף פרה בחמור מה שיש לזה אינו לזה כי חלף הלך לו המרגלית תחת המשי אבל לא כן בתור' זה שונה לחבירו פרק זה וחבירו לו פרק אחר זה וזה נתקיימו בידי שניהם וכן הרב עם תלמידו אף אם ילמוד עמו כל תורתו אשר בתוך מעיו לא יחסר להרב מאומה ושניהם יאירו במאור התורה וכמו שפי' אבא הקדוש זצ"ל הקרא (ממנו תאכל ואותו לא תכרות) ודרשו חז"ל בש"ס תענית אם ת"ה הגון הוא ילמוד ממנו הכונה שילמוד ממנו ויאכל פריו ואל יאמר דרב שזה יעכב אותו מתכליתו כי אחז"ל כל הלומד ע"מ ללמד מספיקים בידו ללמוד וללמד ללמוד לעצמו די שבעו וללמד לאחרי' כל צרכם והיינו ואותו לא תכרות שלא יכרות את הרב מתכליתו ולימודו ע"י שיאכלו אחרי' ממנו לחמה של תורה. והנה כן הוא הדמיון בנר שמדליקין בו נר אחר לא יחסר להראשון מאומה מהארתו ושניהם יאירו ויזהירו לתועלת בני אדם ובזה יובן דברי המדרש כי עיקר כחו וחילו של מרע"ה הי' שקיבל תורה בסיני מפי הגבורה וחילו לאורייתא וידיו רב לו וכאשר מסרה ליהושע לא חסרה למשה מאומה ולא כהתה עין השכלי והשגתו ולא נס ליהו ורטיבותו ממעין הנובע ממי ים התלמוד וע"כ אמר הקרא וסמכת את ידך עליו כי עיקר ידו וכחו הי' במה שהי' רבן של ישראל וע"ז אחז"ל כמדליק מנר לנר שאעפ"י שתמסור כהך וידך בתורה ליהושע גם לך לא יחסר מאומה ושניכם תאירו ותזהירו במאור התורה, וכל זה בענין התורה ולימודה אבל לא כן מה שנוגע לענין נשיאות והתמנות למנהיג ומלך ישראל עליו נאמר דבר אחד לדור ואין שני דברים כי זה א"א לחלוק לשנים כי מזה יצמיחו ויתרבו מחלוקת בישראל כאשר הנסיון ילמדנו וכן ציוה רבי גמליאל הנשיא לבניו שמעון בני חכם יהודה בני נשיא ולאחילק הנשיאות בין שניהם כי ידע בנפשו כי לא טוב יהי' לעמו וע"כ אמר ונתת מהודך עליו המשילו חז"ל ואמרו כמערה מכלי אל כלי כי כמו שמעריה מכלי אל כלי לא נשאר בראשונה מאומה כן יהי' בדבר ההוד והתמנות למנהיג אשר מינה משה את יהושיע ומסרו כל ההוד והכבוד שיהי' רק הוא המלך ומנהיג ולא השאיר לעצמו מאומה כי רק דבר א' לדור וע"כ מקיים הקרא ונתת מהודך עליו למען ישמעו "כל" עדת בני ישראל ולא יהי' יותר ממנהיג אחד ולא יעשו אגודות אגודות כנ"ל:
וכן נאמר על אבא הקדוש זצ"ל שהי' נר ישראל ואור גדול והי' מדליק נרות הרבה ועלו והצליחו להיות מאורות גדולים בתורה ויראה אבל גם הוא הרב לא החסיר עי"ז מדרגתו רק עלה מעלה עמלה במסילה אשר בית אל עולה עמם ועל ידם וכאור פני מנורה אשר ממנו הי' מדליק ובו הי' מסיים וכמאחז"ל הרבה למדת מרבותי וכו' ומתלמידי יותר מכולם:
והנה ידוע להוי לקורא נעים, כי מסכתא זו למד אבא מאוה"ג זצ"ל בישיבתו הגדולה והמפוארה ברב עם משנת תרט"ז עד תרכ"ב ואח"כ דתחילה בביהמ"ד הגדול אשר נבנה לתלפיות בשנת תרכ"ו, ע"י ידי"נ הגביר המפורסם התורני היקר ידיד נאמן בית אבא זצ"ל ה"ה מה"ו צבי הירש בערגער ני' יליד עיר פ"ב ומקום כבודו בוויען ולמדה והגיע עד דף ס"ו ואז ניים ושכב רב ועלתה נשמתו במהרה בשנת תרל"ב ביום תשעה עשר לירח טבת וחיבור זה רובו ממהדורא ראשונה וגם זאת לדעת כי השמטתי הרבה חידושי' מן הספר יען הבליעם אבא זצ"ל בין התשובות שלו אשר כבר יצאו לאור עולם ולא רציתי להכפיל הדברי' ועפ"י רוב מצוין בחיבור זה אי' מקום החידושי' בחלקי התשובות באיזה חלק ואיזה סימן והי' כל המבקש דבר ה' ימצאם בשו"ת כתב סופר כי כן הי' דרכו בקודש לסגל מהחידושי' להלכה ולמעשה וכמו שכתבתי בראש אמיר ועיניך למעלה יביטו לטובה: טרם אכלה לדבר הנני אומר אם כי נהוג נהגו ודרך דרכו מוציאי ספרים חדשים אם בן אם תלמיד הוא במלא האומר אמירה יאה לספר מגדולת המחבר וקורות ימי חייו ותולדות ימות חלדו מה הגיע אליו לחבר חיבור זה ולא כן אנכי עושה היום ולא משכתי בקסת הסופר אשר במתני לעשות כל אלה כי כבר יצאתי ידי חובתי בזה עכ"פ במקצת בהוציאי לאור ספרו כתב סופר על התורה שמה הערכתי נר והעליתי אורו להאיר לעיני הקורא מהני מילי מעליותא הי' בי' באבא הקדוש זצ"ל בו ובתורתו שמה הרחבתי הדיבור ופתחתי בשיר המעלות לשלמה להיות סופר ומונה מגדולת תורתו ועוצם קדושתו ומדותיו התרומות כפי קט שכלי וכננס על גבי ענק ובקוצר אמרים העלתים שנית במחברתי ס' חוט המשלש הנקרא ג"כ "עץ אבות" אשר נתפזרו בעולם לרוב ויד הכל ממשמשים בו ולהביא ד"ת ממני ולעשות מהנה פתיחה רבתי לא רציתי כי למה אהי' לעול ולמשא להקורא ולהלאותו בדברי פעוט כמוני אי לזאת שמתי פה קנצי למלין ואשא כפי לשמים בקול רינה ותודה ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה בן מכבד אב אבוהן ורבן של ישראל אף אחר הסתלקותו להוציא לאורה ספרו הגדול והיקר הזאת כן יזכני ה' להפיץ שאר חידושיו וחיבוריו על פני תבל י"תענגו ה"לומדים ו"ישמחו ה"מחזיקים ונזכה מהרה לראות הרמת קרן התורה ולומדי' ואוהבי' ולי אני עבדיך יערה עלי רוח קדשיך למען אזכה ללמוד וללמד לשמור ולעשות מתוך הרחבה השקט ובטח וגם צאצאי יעלו ויצליחו בהצלחה נצחי' וזמני' ונעלה לציון ברנה ושמחת עולם על ראשינו עם כוללת ישראל בב"א:
ההכרח לא יגונה על כי גדלה החיבור בכמותו אשר לא שערתי בתחלה ולא הייתי מוכי לזה לזאת מוכרח אני לחלקו לשנים וזה יצא ראשונה עד סוף פרק השולה ואי"ה בל"נ במוקדם האפשרי יצא גם חלקו השני לאור לברך על המוגמר להיות ביד כל א' תורה שלימה כיה"ר:
אני אמרתי בחפשי כל אדם כותב לכבוד התודה ולכבוד אב"רם ונשא ובעה"ח בחיפזון רב יום ג' לסדר ראה אנכי נות לפניכם היום ברכה כי ששו"ן לבי המה לפ"ק:
ה"ק שלמה סופר בה"ג מהראשב"ס זצ"ל. אבדק"ק בערעגסאס והגליל יעא: פתח דברינו יאירו לפרש מ"ש תוס' בשם ר"י ורב האי גאון דלכן כותבי' י"ב שורו' בגט דכתיב ספר כריתות כשיעור י"ב שיטי' המפסיקי' בין ארבעה חומשי ספר תורה כדאמר בב"ב י"ג ע"ב שצריך להניח ד' שיטי' בין כל ספר וספר והפסק שבין וידבר למשנה תורה לא חשיב שאינו אלא חוזר ושונה מה שלמעלה ע"כ. והענין צריך ביאור מה ענין ורמז בגט לארבעה שיטי' שבין ספר לספר וגם מה טעם יש בה שבין וידבר למשנה תורה לא קחשיב מפני שחוזר ושונה מה שלמעלה ולהבין כל זה אקדים:
מקרא בקהלת אני דורש ככתוב אדם א' מני אלף מצאתי ואשה בכל אלה לא מצאתי ואמרו ז"ל אדם א' מני אלף מצאתי אלף נכנסי' לבהמ"ד א' יוצא מהם להוראה. וצריך להבין לפ"ז סיפא דקרא ואשה בכל אלה לא מצאתי. ונ"ל בהקדם שאמרתי לפרש בש"ס קדושין אמר שמואל הלכתא ישא אשה ואח"כ ילמוד תורה ר"י אמר רחיים בצווארו ועוסק בתורה. ויש לדקדק דשמואל אמר ישא אשה ואח"כ ילמוד תורה ור"י השיב רחיים בצווארו ועוסק משני מלישנא דשמואל דאמר ילמוד והוא אמר ועוסק בתורה הלא דבר הוא ובעי ישוב. ונ"ל עפמ"ש בכוונת חז"ל במתני' אבות והתקן עצמך ללמוד תורה שאינה ירושה לך שטרחו המפרשי' בהא דאמרו שאינה ירושה לך. ואענה גם אני כי תורה מורשה וירושה היא לנו מאבותינו שקבלוהו בה"ס וכן תורה שבע"פ וש"ס ירושה הוא לנו שכבר אחזו בה וידעו אבותינו, אבל לא סגי כשלומד אדם כל הכתוב לפניו. אלא צריך לעיי' ולהתבונן למצוא דעת קדושי' ולחדש חדשו' כי יש לכל א' חלק בתורה הצפון לו ומקו' הניחו לו מן השמים וכ"פ נראה לעין המעיין כי הקדמוני' קטנם עבה ממתניו ולא באו אל האמת הפשוט כי הוא חלקו ומן השמי' זכה בו והי' צפון לו. והיינו יצפון לישרי' תושיה שקב"ה צופן ומסתיר מישרי' תושי' זו תורה כי הוא חלקו של הבא אחרי' וזהו שאמרו יגעת ולא מצאת אל תאמין כי מוצא מציאה אשר אבודה היתה מאשר היו לפניו. ואמרו ז"ל כתיב כי אם בתורת ד' חפצו והדר כתיב ובתורתו יהגה כו' תחלה היא תורת ד' ואח"כ נעשה תורתו היינו תחלה לומד תורת ד' שכבר כתובה לפניו ולבסו' אחר שטרח יגע ומצא מציא' מחדש חדשו' נעשה תורתו היא חלקו בתורתו. ולכן אנו מתפללי' ותן חלקינו בתורתיך חלק של כ"א וא' שמוכן לו מה שעתיד לחדש ולכך אנו מברכי' נותן התורה ולא נתן כי בכל יום נותן לכל היגע להבין דבר מתוך דבר מה שלא הי' לעולמים. ונ"ל שזהו כוונת ז"ל אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך כי לכך נוצרת כוונתו רצוי' אם למדת תורה הרבה מה שהי' לפניך מאשר קדמוך אל תחזיק טובה לעצמך שהיא שלך כי לכך נוצרת והי' עד שלא באת לעולם אלא יעמול בתורה ויגלה לו ד' נפלאות מתורתו מה שהי' מופלא מבני אדם בתורת ד'. תה כוונתם ז"ל והתקן עצמך ללמוד תורה שאינה ירושה לך דלא סגי כשלומד מה שהיא ירושה לו מאבותיו. אלא יחדש חידושין וישמח בחלקו אשר חנן ד' אותו. ודבר זה צריך הכנה דרבה לאורייתא כי טוב לב משתה תמיד אלו בעלי משנה שלא יקשה על האדם ללמוד בלי עיון ובלי פלפול ובטוב לב הוא תמיד ואלו בעלי משנה. אבל כ"י עני רעי' אלו בעלי גמרא שיקשה על האדם ומחלישו ואמרו מפני מה נקרא שמה תושי' שמתשת כחו ואורייתא הוא דארתחא לי' ובעי זמן זמני' טובא להעמיק בענין א' ולברר כל דבר ודבור על אופניו פנים מסבירו' להלכה. והיינו שאמרו והתקן עצמך בהם בהכנה דרבה ללמוד תורה שאינה ירושה לך:
ובברכת התורה אנו מברכי' לעסוק בד"ת וב' הט"ז דבחרו בלשון לעסוק ולא ללמוד כי לימוד הוא שלומד בלי עיון. ולעסוק היינו שעוסק ומתעסק בה טובא מעמיק ומעין מותיב ומפרק. וי"ל משו"ה אמרו כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה ולא אמרו כל הלומד תורה לשמה. אלא כל העוסק היינו שעוסק מעיין ומעמיק אם זה לש"ש זוכה לדברים הרבה דנהירין לי' שערי תורה וחכמה וד' מאיר עיניו בכל יום ולא יגע לריק ולא ילד לבהלה: ואחרי הדברים האלו נבוא לפרש הא דאמר ר"י רחיי' בצווארו ועוסק בתורה כי שמואל אמר ישא אשה ואח"כ ילמוד תורה כשאינו מעמיק ומעיי' זה אפשר גם כשרחיי' בצווארו שאין צריך זמן כ"כ ולא בעי דיעה צלולה כ"כ ויוכל להיות טוב לב משתה תמיד ולכן אמר ר"י תינח ללמוד תורה אבל איך אפשר רחיי' בצווארו ויעסוק בעיון היטיב הדק בתורה זה א"א וא"ש:
ואפשר לפרש בזה הא דאמרו שם ולא פליגו הא לדידן הא לדידהו עיי' רש"י ותוס' שם. וי"ל ע"פ דברינו הא לדידן הא לדידהו. דלבני א"י דאוירא דא"י מחכי' לא צריך טורח וזמן כ"כ להעמיק ולעיי' כי אוירא דא"י מחכי' ואפשר שישא אשה ויעסוק בתורה. אבל בח"ל דבעי טרחא ויגיע' יתירה להבין דבר על בורי' ולחדש חדשות לזה א"א אם רחיי' בצווארו כנ"ל:
ולהבין ולפרש הא דאמר רחיי' בצווארו והמשיל האשה לרחיי' כ"ל עפמ"ש לא טוב היו' אדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו ודרשו ז"ל זכה עזר כי היא פשתן לובש חיטי' כוסס הכלל כי אשה כשירה ויש לה אהבת תורה ותעש בחפץ כפי' היא לו לעזר עוזרתו עה"ת והעבודה עיני' תמיד על צרכי הבית עוסקה במו"מ להביא טרף לביתה ומסתפק' במועט. והיא מביאו לבעלה לקנו' טוב האמיתי אין טוב אלא תורה ונ"ל לפרש גמלתהו טוב היא גמלתהו טוב האמיתי והיא גם היא תזכה בטוב ויש לה חלק בתורה ועי"ז לא להבל וריק יגעה בעה"ז. והיינו גמלתהו לבעלה טוב. ועי"ז ולא רע כ"י חיי' רק טובי' המה ימי חיי' יתנו לה מפרי ידי' כו' או יאמר ולא רע דצ"ב כיון דאמר גמלתהו טוב. לא צ"ל ולא רע. נראה כי ע"פ הרוב אם האשה מפרנס' בעלה מושלת עליו ומבקשת הכנע' והודא' ואמרו ז"ל ג' חייה' אין חיי' מי שאשתו מושלת עליו. אבל א"ח שדבר בה שלמה היא גמלתהו טוב. ולא רע כ"י חיי' שאינה מצירה לו תמור שגמלתו טוב. ואמרתי ע"ד הלצ' שאמר אאע"ה למען ייטב לי בעבורך שיתנו לי בעבורך מתנו' הרבה ובכ"ז וחיתה נפשי שלא תמרר חיי בשביל שנתנו לו מתנות עבורה:
ואקדי' שכ' רמב"ן בתורה בקרא דלא יחבול רחיי' ורכב רחיים הוא האבן העומד במקומו. ורכב הוא ההולך ע"ג האבן סובב הולך וטוחן. והנה אשה כשירה בנשי' א"ח היא מקבלת עלי' שתפקח על עסקי פרנסה ובעלה יהי' יושב בביתו על התורה והעבודה והיא סובב' הולכ' להביא טרף לביתה אבל אם היא מבקשת ודוחק' על בעלה שיעסוק במו"מ ויהי' סובב הולך בחוצו' ובשווקי' ויביא טרף לה והיא תנוח יושב' בקתדרא. א"א לו לעסוק בתורה בעיון ולבוא אל עמק השווה. ואם היא סובב' הולכת בשווקי' לפרנס בעלה וב"ב היא בבחינ' רכב שסובב הולך וטוחן והבעל נמשל לרחיים. אבל אם נהפוך הוא. היא נמשלה לרחיי' שעומד במקומו ומקבל קמח הטחון ע"י הרכב וזהו שאמר ר"י רחיים בצווארו שהיא רחיים מונח במקומו ומבקש' שיהי' הבעל הרכב ואיך אפשר שיעסוק בתורה וא"ש:
וע"פ דברי' הדברי' האלו מובן מקרא בקהלת שאנו דורשי' ע"פ דרשת חז"ל אדם א' מני אלף מצאתי אלף נכנסי' לבהמ"ד אחד יוצא מהם להוראה. ותמוה למה יהי' כדבר הזה ולא יהי' רק א' מני אלף שיהי' שלם בתורה עד שיגיע להורא' לדמות מלתא למלתא לדון ולהורו' הלכה למעשה יגעת ולא מצאת אל תאמין וכי משוא פני' יש בדבר או קמוץ יש אצל נותן התורה ית"ש להשפיע ולהאיר לכל א' ולהביאו שערי תורה והוראה אתמה'. אבל הנסיון ילמדנו ובעינינו אנו רואי' כי דין גרמא שלא מצא לו עזר אשת חיל אוהב' תורה מסתפק' במועט וצועק' הב הב. ומה לי ממך ומה לי מתורתך צלח רכב כרכבו של רחיי' לטחון טחון ולהביא קמח למזון פקח עינך וראה לפרנסני בכבוד ברווח ולא בצמצום דעי"ז כמה וכמה שמוכרחי' לפרוק עול לימוד התורה מעליהם ולכל היותר אפשר להם ללמוד תורה בלי עיון. אבל לא לעסוק ולאוקמי גרסא לכווין להלכה. ולכן א' אלף נכנסי' לבהמ"ד א' יוצא מהם דראוי' להוראה. והיינו אדם א' מני אלף מצאתי א' יוצא מהם להורא' והטעם ואשה בכל אלה אלף שנכנסי' לבהמ"ד לא מצאתי אשה כשירה אשת חיל מי ימצא בעו"ה. ולכן א' מני אלף מצאתי שראוי' להוראה יוצא מגדר הטבע וא"ש:
וקודם בואינו למטרת כוונתינו נקדים עוד משחז"ל כי נתן הקב"ה ריווח בין פרשה לפרשה כדי להתבונן בו. ונ"ל עוד שיור ד' שיטו' בין ספר לספר כדי ליתן ריווח גדול להתבונן בכל הספר וד' שיטו' רמז לפרד"ס ד' דרכי' שתורה נדרשת בו. והיינו דאמרו ז"ל אין לו להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה הם המה ד' דרכי' שתורה נדרשת פרד"ס. וההולך ד"א אלו בא"י מובטח לו שהוא בן עה"ב כי אוירא דא"י תכותי' דא"י מחכים כי משיג אמיתת ד' דרכי' אלו כנ"ל והבן:
ולזה רמזו בכתיב' גט אשה רעה מצוה גרש לץ ויצא מדון כדאיתא שלהי מסכ' וכל יסורי הגוף אפשר לסבול. אבל ביטול עיון התורה שהיא מנגדתו לא ניתן למחול ומצוה לגרשה בגט כריתות לרמז בא שבטלה אותו מעיון התורה שלזה מרוחי' ד' שיטו' בין ספר לספר כדי להתבונן בו. ונגד ספר חמישי לא חשיב שאינו אלא חוזר ושונה מה שלמד זה אפשר בקל בלא התבוננת ולכן לא קחשיב כנ"ל תהו שאמר ר"ע שלהי מסכ' אפי' מקדיח תבשילו ע"ד שאמרו ולא יהי' תלמיד מקדיח תבשילו וכתיב אשתך כגפן פורי' דחמרא פקחין בניך כו' הנה כי כן יבורך גבר יברכך מציון שערי מצויני' בהלכה אמן:
כתב סופר על גיטין דף ב/א:
גיטין פ' המביא:
בעזה"י חי' מסכת גיטין שהתחלנו בישיבה בזמן הקיץ שנת תרט"ז לפ"ק פה פ"ב יע"א:
מתני' המביא גט ממדה"י צריך שיאמר בפ"נ ובפנ"ח כ' רש"י ושליח זה הבעל עשאו שליח להולכה וכ' הר"ן לקמן דס"ל לרש"י דבש"ק הוי כמוסרו לה לגירושין דאצ"ל והטעם דל"ח לערעור דבעל רק בשולח ע"י שליח הולכה דשמא לא גמר בדעתו לגרשה ושוב בא ומערער. משא"כ בשנתן לה לגירושי' או לש"ק גמר בדעתו לגרש אשתו ושוב אינו מתחרט ומערער. ועדיין צ"ל מנ"ל לרש"י דבעל עשאו שליח ולא בשהאשה עשאו שליח להביא גיטה. ונ"ל דהנה הפ"י הקשה דדברי הר"ן אינו עולי' יפה לשיטת רש"י דאנן חיישי' לאשכח כתוב ועומד ולא משום ערעור דבעל וא"כ קשה מה לי שליח קבלה או הולכה. ובאמת אין זה קושי' כ"כ דכ"ז לרבה משום לשמה ס"ל לרש"י דאנן חיישי' דאשכח כתוב. אבל לרבא משום קיום מפורש כ' רש"י לקמן דאנו ל"ח רק דשמא אתי הבעל ומערער מזייף ור"ן כ"כ מפורש לרבא דכ"ע דצריך לומר משום ערעור דבעל שיטעון מזויף ובש"ק ל"ח שיערער וי"ל רש"י ס"ל כפוסקי' כרבא משום דא"ע מצוי' לקיימו ולכן פי' במתני' בשליח הולכ' כרבא ופשוט. וביותר י"ל דגם לרבה א"ש לפמ"ש ר"ן לקמן דמסתמא לשמה קמסהיד כיון שאומר בפ"נ שוב ל"ח שמא אחר כתבו בפניו ונתנו לזה והוא עשאו שליח לזה שהי' בשע' כתיב' שכ' הראשון כולי האי ל"ח וי"ל דבש"ק ל"ח בלא אמירה שמא יב"ש אחר כתבו ונתחרט ונתנו לזה ואקרה כן בשע' שהיא נתנה אל לבה לעשו' שליח קבלה באותו זמן אירע שיב"ש אחר נתן עיניו לגרש אשתו וחזר בו כולי האי ל"ח וביותר יש להסביר בשלמא לומר שיב"ש אחר כתב הגט וגמרו וחזר בו וזה המשלח נתן אל לבו לשלוח גט לאשתו כיון שהי' לפניו גט כתוב נתעורר לשלחו לאשתו. אבל זה וודאי רחוק שהיא שלחה שליח באותו זמן וכיוונה הזמן שיב"ש אחר כ' גט זה רחוק מאוד לכן א"צ לומר בפ"נ כו' כנ"ל ול"צ הר"ן לסברתו רק לרבא משום דא"ע מצוי' לקיימו וא"ש פי' רש"י בין לרבא בין לרבה. והא"ש דכ' דבעל עשאו שליח דבאשה שעשתה שליח ג"כ לרבה א"צ לומר דרחוק לומר שבאותו זמן ששלחה שליח לקבל לה גט אשכח כתוב ועומד ורחוק הוא כמו בש"ק. ולרבא גם בהיא עשתה שליח צריך לומר משא"כ לרבה ונקיט רש"י הבעל עשה שליח דא"ש בין לרבה בין לרבא ולמסקנא דרבה אית לי' דרבא מ"מ לרבה במקום דאיכא משום לשמה וליכא משום קיום שליח הובא' ל"צ לומר. ולא תיקשי בס"ד דרבה ל"ל דרבא הי' יוכל לומר איכא בינייהו שליח הובאה לרבה ל"צ לומר ולרבא צ"ל. זה לק"מ דהא כדאמר איכא בינייהו לא ידע עדיין דסתם ספרי מגמר גמירי וחיישי' לפסול דלשמה משום הסופר עצמו ולא משום אשכח וא"כ גם לרבה שליח הובא' צ"ל כמובן וגם לא יוכל לומר בה"א זו שליח קבלה איכא בינייהו דלרבה צ"ל ולרבא לצ"ל דהא עדיין לא ידע ג"כ דעדי' חתומים על השטר כמי שנחקר' וה"א דבלא ערעור וטענ' הבעל מזויף אכן חיישי' וגם שכן צ"ל בין לרבה בין לרבא. ובמסקנא דרבה אית לי' דרבא לא יוכל לומר שליח הובא' א"ב דלרבה א"צ ולרבא צריך. דממ"נ במקום דשייך משום קיום גם לרבה צ"ל דמודה לרבא, ובמקום דלא שייך משום קיום דמצוי' לקיימו ולרבה משום לשמה הא לרבא לא צ"ל כלל אפי' שליח הבעל ומיושב הכל על נכון וק"ל: ואם יש עליו עוררי' יתקיים בחותמיו כ' רש"י ואם אין עליו עוררים מסתמא כשר הוא ועדי' מצוי' תמיד לקיימו צ"ל מה רצה רש"י דכ' מסתמא כשר הוא הא כאן לענין חשש זיוף איירי והמשך דברי רש"י אינם מובני'. ונלפע"ד דס"ל לרש"י דכ"ז שאינו מקוים נאמן הבעל לטעון פסול דשלא לשמה ונאמן במגו דמזויף כמו מודה בשטר שכתבו שצריך לקיימו הגם דאיכא למימר שטרך בידו מה בעי מ"מ נאמן במגו כן נאמן דשלא לשמה גם דבקיאי טובא בא"י ואם יש עליו עוררים אפי' בשטוען שלא לשמה יתקיים בחותמיו ושוב ליכא מגו והא"ש לרבה בה"א דל"ל כרבא וכל מתני' משום חשש דלשמה סיפא דמתני' ואם יש עליו עוררי' אין לו שייכו' לכאן, וגם לרבא קשה קצת פשיטא שאם יש עוררי' יתקיי' כמו בכ"מ ולהנ"ל א"ש דקמ"ל אם יש עוררי' ערעור מה יתקיי' דאל"כ נאמן במגו דמזויף אלא דלרבה ל"צ משום שמא אתי הבעל ויאמר שלא לשמה נכתב ויהי' נאמן במגו דהא יהי' מצוי' לקיימו ויקיימנה אז ותתבטל המגו וזהו שכ' רש"י אבל אם אין עליו עוררי' מסתמא כשר הוא דהא בקיאי' לשמה ואנן ל"ח וגם אין לחוש לערעור דבעל ויהי' נאמן במגו דהא עדים מצוי' לקיימו כנ"ל וק"ל:
מ"ש רש"י כגון שעידי' עצמם אומרי' חתמו או אחרי' מכירי' וכן פי' לקמן ט' ע"א עמ"ש שם בישובו קחנו משם:
וכתב תוס' אבל כ"ז דל"א בעל ומערער נשא' ע"פ הגט ולא טענינין מזויף משום עיגונא אקילו בה אבל בממון טענינין מזויף כו' דאל"כ לא שבק' חי כו' כבר הרגיש במהרמשי"ף מדכ' משום עגונא משום דמסברא הי' לנו לטעון מזויף לולי משום עגונא הקילו ואח"כ כ' בממון טענינין משום לא שבקי חי משמע אבל בלא"ה לא הי' ראוי' לטעון מזויף עיי"ש מ"ש. ולפע"ד נראה עפמ"ש רש"י לקמן דל"ח למזויף דלא חציף אינש לזיופי ופ"י מסביר משום דהוי מלתא דעבידי לאגלויי כו' וי"ל במביא מח"ל לא"י דאין עדים מצוי' לקיימו לא הוי מלתא דעבידא לאגלויי כ"כ ולא אלימא כ"כ חזקה דלא חציף לזיופי והי' לנו לטעון מזויף ומ"מ משמע בכולה סוגי' דלולי דחיישי' לערעור דבעל לא הי' צריך קיום וכן שיטת תוס' ורש"י דפי' דא"ע מצוים לקיימו שאם יבוא הבעל ויערער לומר מזויף הוא ובאמת כן מוכח מדאמר שא"ע מצוים לקיימו ולא אמר שא"ע מצוי' להכחישו שידעו שהוא מזויף משמע דאנן ל"ח רק כשיטעון הבעל לא ימצאו עדים לקיי' החתימו' ולכן הוצרך תוס' לומר משום עגונא אקילו ולכן אפי' במביא מח"ל לא"י אנן ל"ח רק משום ערעור דבעל ולכן מהני קיומו של שליח וכ' תוס' אבל בממון טעני' מזויף לעולם ואפי' במקום דמצוי' לקיימו ואיכא לא חציף אינש חזק' אלימא מ"מ טעני' משום לא שבקת חי' כנ"ל ועיי':
וכ' עוד מיהא מזה אין להוכיח דאפי' לא טענינין מזויף טענינין פרוע כו' וכ' מהרמ"ל דנפקא מיני' בתוך זמנו דלא טענינין פרוע ופ"י הקשה א"כ עדיין לא שבק' חי וחולק על גוף הדין של מהרמ"ל דבתוך זמנו ג"כ נאמן האב פרוע במגו דהא הוא ספק אם אמרי' מגו במקום חזקה והוי קולא לנתבע עיי' בו והנה הי' נעלם ממנו במח"כ כי כדברי מהרמ"ל שיטת טוש"ע ח"מ סי' ק"ח בשטר כיס דבתוך זמנו לא טענינין להו ועיי' ש"ך שם שהקשה כקושי' פ"י על מהרמ"ל הא ספיקא הוא וקולא לנתבע אלא דבאמת א"א לומר כמ"ש מהרמ"ל בכוונות תוס' דקשה עדיין לא שבקת חי דכ"א יכתוב על תוך זמנו ואין לומר דאז טענינין שטר אמנה הי' דנאמן במגו דמזויף כמבואר בח"מ סי' ע"ח דטענה זו וודאי לא טענינין ליתומי' דלא שכיחא כלל וא"כ מוכח מתוס' דלא ס"ל כטור וש"ע אלא כש"ך דנאמן אפי' ת"ז פרוע במגו דמזויף ועיי'. ובתחלה אמינא די"ל דתוס' ס"ל כטור וש"ע עפמ"ש ש"ך שם ליישב טוש"ע דווקא במקום דשייך הפה שאסר כמו במגו דת"ז דעל פיו איכא כאן חזקה בזה מספקא לש"ס אולי מהני מגו אבל בפרוע ת"ז במגו דהחזרתי בוודאי ל"מ מגו ונסתייע לסברא זו ממ"ש רמב"ן ב"ב ע' דפרוע במגו דמזויף עדיפא דע"פ איכא שטר והוי הפה שאסר עי' בש"ך היטיב, ולפ"ז י"ל דתוס' מסכי' לשיטת טוש"ע. וכאן שאני פרוע במגו דמזויף נאמן משו' הפה שאסר וכו' כן י"ל לכאורה. שבתי וראיתי דהא ליתא. דנ"ל דהא דס"ל לרמב"ן במודה בשטר שכתבו הוי הפה שאסר דווקא כשאנו טועני' מזויף דחיישי לה וא"כ השטר כשבא לפנינו בלא טענ' הלוה אין השטר מוחזק לנו שאינו מזויף וכשמודה בשטר שכתבו ע"פ יודעי' שכשר הוי הפה שאמר דכתבו הוא אומר שפרוע. אבל אי לא טעני' מזויף ולא עלה על דעתינו שיש זיוף רק כשיטעו' אנן ניחוש לטענתו ונותני' מקו' לדבריו וכ"ז שאינו טוען מזויף הוא מקוים לפנינו לא שייך הפה שאסר וכו' נ"ל נכון. ולפ"ז לפי דאסיק דלא נטעון מזויף רק פרוע במגו א"כ במגו זו לא הוי הפה שאסר רק ככל מגו דעלמא. ומ"מ ס"ל לתוס' דנאמן בתוך זמנו מוכח דחולק על הטוש"ע. ועיי' ש"ך סי' ק"ח דתוס' בלא"ה פליג ול"ל סברת רמב"ן בב"ב ועיי' בכ"ז:
ואיידי דאיירי בשיטת טוש"ע סי' ק"ח אומר הנלפע"ד בישוב קושי' הש"ך ועיי' תומים שם. והנ"ל. הנה מאז נפלאתי על הך דינא דטענינין ליתומי' החזרתי שהי' האב נאמן במגו דנאנסו. הא ענין המגו כך הוא כי הטענה לא הי' נאמן מסברא או מהוכח' אלא כשיש מגו המגו מכרע' שכן הוא ועדיפא מהך סברא שיש לנו נגד טענתו וכ"ז כשטוען הכי. אבל כ"ז שאינו טוען אמרי' בודאי שלא כן הי' דהא הדבר בעצמות' קשה להאמין שכן הי' וא"כ איך נטעון ליתומי' פרוע שהי' נאמן מגו דנאנסו הא הטענה בעצמה מוכחשת ועומד' ובוודאי אינה שאם כן שטרו בידו מה בעי אלא שאם הי' האב עומד וטוען ולא טען ביותר נאנסו ע"כ שאמת אתו ושטרך בידו מ"ב נשאר' מעל שע"כ כן עשה שלא כמנהג וראוי'. אבל איך נטעון ליתומי' כן כ"ז שלא טען האב. הא קרוב לוודאי שלא פרע ולא החזיר והוא להפליא. ונלפע"ד עפמ"ש רשב"ם ב"ב ע' דכיון שיש לו טענה שנאנסו סמך ע"ז והחזיר והניח השטר בידו וליכא תו שטרך בידי דסמך שיטעון נאנסו עיי"ש. והא"ש דטענינן ליתומי' ג"כ החזרתי דאין מנגד לנו שטרך בידי דע"ד כן החזיר כנ"ל:
אלא לפ"ז אין לדמות ולהביא ראי' משם דטענינן פרוע שהי' האב נאמן במגו דמזויף כמ"ש תוס' ומדמה זה להא דשטר כיס. דלפמ"ש אינו דומה דבודאי בטוען פרוע איכא המנגד שטרך בידי דאין לומר דסמך שיטעון מזויף דאטו ידע שלא יקיי' המלוה שטרו קוד' שיבוא לב"ד או קוד' שיתבענו שנית. ועיי' תוס' כתוב' למ"ד מודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו ס"ל דזה מגו גרוע בטענ' מזויף שירא שמא יקיימנו. וצ"ל מ"ד צריך לקיימו דעכשיו שבא לב"ד ולא קיימו יש לו מגו עד שיקיימנו וכן כמה מגות בכה"ג באומר של אביך וקניתי במגו דשלי הי' מעולם ואם יש עדי' אינו נאמן ול"א שירא שיביא עידי' דכ"ז שלא באו יש מגו וצ"ל למ"ד אצ"ל ס"ל דעידי' לקיימו שכיח וירא שיתראה קרותו. ומ"ד דצריך לקיימו ס"ל דהוי מגו כבכ"מ. אבל בודאי לכ"ע אין לומר דסמך שיטעון מזויף והניח משו"ה השטר בידו שמא יקיימו קודם. וא"כ הדרא קושיתי איך נטעון ליתומי' נגד שטרך בידי משו' שהי' האב נאמן במגו ובשטר כיס שאני דליכא שטרך בידי כמ"ש ודמיון וראי' תוס' מב"ב צלע"ג:
ומעתה א"ש פסקא של הטוש"ע דפסקו להא דב"ב דטענינן החזיר שהי' נאמן במגו דנאנסו והיינו דמשו"ה ליכא שטרך בידי. אבל בתוך זמנו דמנגד' לאב חזק' א"א פת"ז הגם שהי' נאמן במגו אבל ליתומי' לא טענינן טענה שרחוק' בעינינו וחזק' מנגדתה ואינו דומה להחזרתי אח"ז במגו דנאנסו כנ"ל והוא ישוב נכון בעזה"י:
ונחזור לביאור דברי תוס' דהוכיח דע"כ טעני' מזויף ליתומי' מהא דב"ב קע"ד דע"כ ס"ל לרב דטעני' מזויף דא"ל דטעני' פרוע דהא ס"ל לרב מודה בשטר שכתבו אצ"ל לקיימו וקושי' מהרש"א חמורה. דהי' יכול להוכיח בלא"ה מרב דא"כ לא שבקת חי אפי' נדחק דתוס' הוכיח אפי' נימא דל"ח ללא שבקת חי דזיוף לא שכיח והוא דוחק. והנלפע"ד כשנבין כל דברי תוס' דכ' תחלה דא"כ לא שבקת חי וזה שייך במלתא דשכיח והא זיוף לא שכיח דמשו"ה לא חיישי' לי' מדאוריי' ובתוס' כתוב' צ"ד ע"ב דחה משום זה דלא שייך שבקת חי והרגיש די"ל דגזלן א' יוציא שטר על כל יתומי' ולקוחו' וכ' דאפי' גזלן לא חציף לזייף שמא יכירו ויתגלה קלונו עיי"ש וכאן כ' תוס' בפשיטו' דכ"א יזייף. ואם יהיבנא דיש לחוש ללא שבקת חי דשכיח קצת ופ"י כ' בדורו' אלו שכיח א"כ מה מספקא לתוס' אי טעני' ליתומי' דלא שכיח הא חיישי' ללא שבקת וע"כ דשכיח וצריך לדחק בכ"ז. והנלפע"ד לפרש הכל בדרך מרווח ואומר דזיוף לא שכיח היינו כשמוציא השטר בפני הבע"ד שיודע האמת שמזויף הוא יטענו נגדו ולא לבד שטוען כן אלא שיעשה כל טצדקי והתפעלו' עד שיברר קלונו ברבים ששקר ענה בו וזייף שטרו ולכן כ"א ירא לנפשו ואינו מזייף אבל כשמוציא שלא בפני היתומי' או לקוחו' אינם יודעי' לטעון וממילא שלא יעלה על דעתם לברר הדבר כ"א יוציא שטר מזויף ולא שבק' חי ולכן ע"כ לנו לטעון מזויף עד שקיימו וא"ש מ"ש תוס' לא שבקת חי במוציא שלא בפניו שכיח וקרוב הי' לומר שמדאוריית' צריך קיומא בכה"ג. ועכ"פ ראוי' שיתקנו חכמי' תקנה כזה. ושוב נסתפק תוס' אם טענינן מזויף ליתומי' דעכשיו שטועני' בב"ד מזויף שוב לא שכיח לזייף דכ"א חושש לנפשו שיתברר קלונו כיון דאנו חוששי' למזויף אולי יבררו הדבר ולא הוי שכיח תו כ"כ. אלא שאם שוב לא נטעון הדר יהי' שכיח וע"כ לנו לטעון מזויף אלא די"ל כיון שאין רצון ב"ד לטעון ליתומי' מלתא דלא שכיח לכן מעיקרא אמרו שנטעון פרוע ושוב ליכא לא שבקת חי ועדיף מלתקן לטעון מזויף דאם יתוקן כן שוב יהי' זיוף לא שכיח ויצטרכו ב"ד לטעון דבר דלא שכיח במציאו' ולכן הטוב טוב לנו לתקן לטעון פרוע והנפקותא לדינא כמ"ש הפ"י כשיהי' ע"א המקיים ליכא מגו ולא טענינן פרוע ליתומים ומשו' זה לא שייך לא שבקת חי שאם יהי' ע"א כמובן וזה ספיק' תוס'. והא"ש דליכא להוכיח דא"כ לרב מה נעשה דלרב דאין לטעון פרוע בוודאי ע"כ שתיקנו מעיקר' לטעון מזויף דאם לא נטעון מזויף שכיח ואם כי אע"פ שטועני' תמיד לא שכיח. הא אי אפשר שלא לטעון דאם נפסוק מלטעון הדר יהי' שכיח. אבל לדידן י"ל שתיקנו לטעון פרוע מלתקן טענו' מזויף כיון שע"י הטענה יהי' לא שכיח כנ"ל. והא"ש דמייתי תוס' ראי' מב"ב דע"כ טענינן מזויף לרב לשיטתו ושם אין לומר דמשו' לא שבקי חי טענינן כן דאם לא נטעון יהי' שכיח דהא שם דאמר מנה לפלוני בידי ואמרי' משו' דבריו אולי שלא להשביע הא אין זה רק שמא כך הוא והא יש שטר לפלוני והא עכשיו דטועני' בכ"מ מזויף לא שכיח שיזייף אלא שא"א לנו לפסוק מלטעון כן דא"כ יהי' כ"א מזייף אבל בנידן זה שמסייע לו קצת דברי שכ"מ שאמר יש לפלוני בידי לא הי' לנו לטעון מזויף דבאמת רחוק לנו שהשטר מזויף דלא שכיח ואם בכ"מ טענינן דבאיזה מהם ובאיזה לא. אבל בנידן כזה הי' לנו לומר חוץ מזה דלא טענינן וע"כ דטענ' מזויף בלא"ה ראוי לנו לטעון ליתומי' לא משום לא שבקת חי אלא שבעצמות' היא טענה ראוי' ליתומי' כנלפע"ד וכל דברי תוס' מבוארי' וברורים לפע"ד היטב:
אלא דראי' תוס' מפוקפק' אצלי. די"ל דבשכ"מ שאמר מנה לפלוני בידי כיון שידע שאמר כן שוב חציף לזיופי כיון שהאב אמר שחייב לו הגם שאנו אומרי' שלא להשביע אמר כן מ"מ סובר הוא דאם יוציא שטר לא יעלה על דעתו לספק בו שהוא אמת. וגם י"ל אם יתברר שזייף מ"מ אמור יאמר האמת אתי שחייב לי דהא בעצמו אמר כן ועשיתי לי שטר ע"ז. ולא שייך כ"כ לא חציף אינש רק שיתוודע שקרותו שזייף שטר דרצה להוצי' ממון בגזל בשטר מזויף אבל כאן ששכ"מ אמר מנה לו בידו מה כולי האי שזייף שטר. ולכן אנן טענינן מזויף וצ"ע: