כתב סופר אורח חיים· רבי אברהם שמואל בנימין סופר
תשובה קלח
אור לישרים, ושמחת פורים, שובע שמחות, ורב ברכות, לי"נ מע"כ הרב, ידיו לו רב, בחוקי חורב, המאוה"ג לממשלת התורה, בעל פיפיות צ"ת כש"ת מו"ה אפרים נ"י אבדק"ק טשאבא יע"א:
יקרתו קבלתי דבר בעתו, ע"ד א' שכבר קרב זמן נשואי בתו, ומתוך סיבות שונות נדחו הנשואין מזמן לזמן והשעה דוחקת, אחר שכבר עברו זמן זמנים טובא להשיאה בימים האלו, וזמן אשר יוכשר לשניהם הוא בימי פורים בי"ד או בט"ו וקודם א"א לא' מב' צדדים, ולאחר עד אחרי ימי פורים יש לחוש כיון דאדחי כ"כ האי תדחה עוד ח"ו ונשאלה שאלה לפניו להתיר לעשות נשואין בא' מימי הפורים ועיניו שפיר חזו דרש וחקר אחר דין זה במוצא הדין בב"י וש"ע ואת אשר נגזר עלי' מהמג"א סי' תרצ"ו ובפר"ח סי' תרפ"ח דאסור לעשות נשואין בפורים ופר"מ ני' פלפל בחכמה וצידד להתיר, ולא מלאו לבו לעשות מעשה נגד המג"א ופר"ח ונפשו איותה לדעת דעתי העניה בדחיתו של המג"א ופר"ח ומה עמדי לדינא להלכה ולמעשה, והנני לעשות רצון צדיק כמותו ואגלה לו דעתי אחר עיון הראוי' לפי מסת הפנאי בעזרת החונן דעת, ממקור התבונה נובעת:
הנה הב"י בשם תשובת רשב"א כ' וז"ל לעשות נשואין בפורים מסתברא דמותר דושמחת בחגך כתיב בחגך ולא באשתך אבל בפורים מותר, ועוד הו"ל חד יומא משום חד יומא לא משהי אינש נפשי' וכמ"ד משום פ"ו ולא מצא הב"י חולק על תשובת רשב"א וקבעו להלכה, ורמ"א בהג"ה שתיק לי' וכהודאה היא, אמנם המג"א ירה חצי השגותיו על המחבר דקבע הלכה כמותו, והנה מתחלה בא בקושי' על הרשב"א ובא תחלה אל המאוחר אשר כ' רשב"א דלטעמא דפ"ו ליכא דמשום חד יומא לא משהי אינש נפשי' והוא מש"ס מ"ק ושם לא נאמר עד"ז אלא דשמא מתוך סיבה יהי' מעוכב כל זי"ן, והעלה דהרשב"א מדנפשי' מחדש הך סברא ואמרה בלשון הגמרא, וכ' דיש לו ראי' מדמותר בעיו"ט של שבועות וע"כ מטעמא דרשב"א משום רווחא דחד יומא לא משהי אינש נפשי' ועיי' חמד משה שהקשה למה אסור לישא ביו"ט של שבועות הא משום ח"י ל"מ אינש נפשי', ונדחק דאיכא ב' ימים יט"ש של גליות והוא דוחק דמתני' בא"י עכ"פ ג"כ קאי ועיי' מחצית השקל שנדחק, והדברים פשוטים דמתני' אין נושאין נשים במועד קאמר היינו בחוה"מ, אבל מי"ט עצמו לא קמיירי דאסור בלא"ה משום דאין מקדשין ואין מיבמין ביו"ט כמתני' שלהי ביצה, וכן מצאתי כתוב בגליון ש"ע של אבא מ"ו מאוה"ג זצ"ל והוא פשוט:
והנה ראי' מג"א מדשרי בערב רגל של שבועות יש לדחות כיון דבשארי ערב הרגל מותר לא חלקו בין עיו"ט דשבועות כיון דל"ש כ"כ דמשהה משום חד יומא לכן לא פלוג, אבל להתיר בפורים משום סברא זו דמשום חד יומא מה שאסור בכל רגלים וימי שמחה מנ"ל לרשב"א, ולפע"ד נראה דסברתו מוכרחת, בהקדם קושי' א' שנתקשה בה בט"א חגיגה ח' לפמ"ש תוס' שם דדרש ושמחת בחגיך ולא באשתך דאורייתא הוא, דקשי' מתני' דביצה אין מקדשין ואין מיבמין בשויו"ט משום שמא יכתוב או דהו"ל כקונה קנין וזה איסור מדרבנן הא אין מיבמין במועד מדאורייתא משום ושמחת בחגיך וכו' כדקתני במתני' דמ"ק דאין נושאין נשים ואין מיבמין, ומצאתי יישוב לקושי' זו ע"פ חקירתו של הפמ"ג, מי שנשא אשה ונמצאו קדושי טעות וחוזר ומקדשה אם מותר להחזירה במועד אי הו"ל כמחזיר גרושתו, ולפע"ד אין בו ספק דזיל בתר טעמא כיון דכבר היתה נשואה לו ולבו גס בה ואין שמחה כ"כ מאחר שכבר כרתו ברית יחד ועשאה כלי, שאין שמחה כ"כ כמו נשואה מתחלה ופשוט, וי"ל לפ"ז דמתני' קמ"ל דאסור ליבם בשויו"ט באופן דמשום אין נושאין נשים במועד ואין מיבמין ליכא, כגון שכבר היתה נשואה ליבם זה ונמצאו קדושי טעות ויצאה מאתו והלכה והיתה לאחיו בהיתר כמבואר בא"ע סי' ו' והוא מתשובת הרא"ש, ומת אחיו אחר שנשאה ונפלה לפני הראשון ליבום דליכא לו שמחה כ"כ כיון שכבר היתה נשואה לו קודם שנשאת לאחיו וליכא משום אין מיבמין במועד, ובחה"מ מותר, אבל בשוי"ט אסור משום שמא יכתוב כבש"ס דילן או משום דהו"ל כקונה קנין בשוי"ט כבירושלמי ומיושב קושי' ט"א ועיי':
אלא דהלום ראיתי בשעה"מ שהוסיף להקשות לכל הטעמים דאין נושאין נשים, גם אם הם טעם אשר אמרו ושבחוהו רבנן ג"כ קשה עכ"פ מתני' דביצה דאין מיבמין משנה שא"צ היא משום איסור יו"ט גם בחוה"מ אסור משום אחד מן הטעמים שאסרו רבנן בחוה"מ, והנה גם לקושית שעה"מ מעלה יישובי לקושי' ט"א, דלכל הטעמים במחזיר גרושתו צ"ל דלא שייך גם א' מן הטעמים שאין נושאין נשים במועד, וי"ל מתני' דביצה בכה"ג וכמ"ש:
אבל הא קשי' לי לטעם שמא ישהה ויבטל מפ"ו וכ' תוס' מ"ק לטעם הנ"ל הא דמותר להחזיר גרושתו דכבר קיים מסתמא פ"ו מנשואין ראשונים וגם אין דרך לשהות כ"כ כשמחזיר גרושתו כנ"ל, וכ"ז שייך במחזיר גרושתו, אבל באופן שכתבנו במיבם שנמצאו קדושי טעות ונשאה אחיו ומת ונפלה לפניו, איכא משום שמא ישהה ויאחר מצות יבום והא משו"ה אין מיבמין במועד הגם דאית לי' אשה ובנים לא ייבם שמא ישהה מצות יבום וגם מ"ש תוס' דאין דרך לשהות היינו כשמחזיר גרושתו מרצונו אבל יבמה זו שכבר נשאת לאחיו ובע"כ מחזירה מפני שגזרה התורה עליו יש לחוש לשמא ישהה עד יו"ט כמו בכל יבום דאין מיבמין משום חשש דשמא ישהה וקושי' שעה"מ קמה וגם נצבה למ"ד משום שמא ישהה וצ"ע, ויש לנו ראי' מהימנא מכח קושי' עצומה זו דמשום חד יומא לא משהי אינש נפשי' היינו משום הרוחה דחד יומא כמ"ש הרשב"א, והא דאסור לישא ביו"ט של שבועות משום שמא יכתוב וקונה קנין, וא"ש מתני' דביצה דמשנה צריכא היא דיש איסור דיבום בשויו"ט כקונה ומוכר דמשו"ה אסור גם בשבועות ושבת דליכא משום שמא ישהה דמשום חד יומא דשבת ודיו"ט של שבועות לא משהה נפשי' וזו ראי' מהימנא כראי מוצקת, מכח קושי' מוכרחת:
עוד הקשה המג"א אבל אי קשי' הא קשי' הא קיי"ל כמ"ד אין מערבין שמחה בשמחה' וכ' משו"ה כ' רשב"א דברים אלו דרבנן הולכים בהו להקל כוונתו דטעמא מקרא ושמחת הוא דאורייתא וטעם זה ליתא בפורים ומשום אין מערבין דרבנן הוא מדברי קבלה, אמנם רי"ף ורמב"ם העתיקו להאי טעמא דאין מערבין ונקטינן כוותייהו, והנה מ"ש דטעמא דאין מערבין דרבנן הוא עיי' ב"י סי' תקנ"ח ומג"א שם, ונ"ל ודאי לרמב"ם הא דאין מערבין שמחה בשמחה מדרבנן הוא דהא הרמב"ם הלכ' אישות כ' דנפקא לן ממלא שבוע זאת והוא מירושלמי וילפותא זו ודאי דרבנן היא ועיי' רמב"ן בנמוקו בפ' וישלח דכ' דילפותא זו אסמכתא בעלמא היא דאין למדי' מקודם מ"ת, ומדלא מביא הרמב"ם ילפות' דש"ס דילן ונקיט דרשא דירושלמי וכ' הה"מ דמסתבר יותר לרמב"ם ילפותא דירושלמי ואי הוי ס"ל דילפות' גמורה היא לא הי' שביק דרשא דגמרא דילן ומביא דרש דירושלמי אלא ש"מ דס"ל דאין חילוק בין ילפותא דירושלמי שאין בו קולא יותר מילפותא דש"ס דילן ולקמן יבואר ויתיישב יותר למה לא הביא ילפותא דש"ס דילן ממ"ש הה"מ:
אבל מדברי הרי"ף נ"ל דס"ל דאין מערבין שמחה בשמחה דאורייתא היא והוא מדכ' וז"ל מפני ששמחה היא לו וכו' אמר ר"י א"צ מפני שאין מערבין שמחה בשמחה ואמר ר"ד ב"ק אמר רב מנין שאין נושאין נשים במועד שנאמר ושמחת בחגך ולא באשתך וכו' עכ"ל, ויש לתמוה דמשמע דהא דאין מערבין שמחה בשמחה עם מה דאמר רב טעמא שאין נושאין נשים במועד דכתיב ושמחת חד טעמא וחד ענין הוא מדכ' ואמר ר"ד וכו' אמר רב, ואח"כ כ' עולא אמר וכו' ר"י נפחא אמר וכו' נראה דב' אמרו לי' אמרו טעם לעצמם ודשמואל ודרב שייכים להדדי, ויותר מוכח מדלא כ' טעמא דרבה בר ר"ה מפני שמניח בשמחת הרגל ועוסק בשמחת אשתו, נראה דס"ל לרי"ף דלאמת לאו היינו טעמא דקרא דושמחת בחגך משום שמניח שמחת הרגל כדאמר לי' אביי לר' יוסף, אלא משום דאין מערבין שמחה בשמחה, אלא דצ"ע דהוא נגד אביי דאמר דהא דרבה בר"ה דרב הוא, וגם מדאמר הש"ס דאין מערבין שמחה בשמחה ויליף משלמה נראה דלאו מקרא דושמחת נפקא וכ"ז צ"ע ולא ראיתי שהרגיש בזה רק רש"י שסביב הרי"ף שרצה להשמר קצת מזה ונדחק, והנלפע"ד בכוונת הרי"ף דס"ל לדרש בחגך ולא באשתך י"ל מתרי טעמי או דמשום שמחת אשתו דחביבה עליו כ"כ ישכח שמחת הרגל וישמח באשתו וקרא קאמר ושמחת בחגך שתהי' השמחה בחג עצמו ולא בשמחה שבאה ע"י אשתו ולא ע"י החג וע"י שמחת אשתו ישכח החג לגמרי וזהו שאמר אביי דרבה בר"ה הא דרב הוא, לפ"ז דוקא נשואין מעטה תורה שיש לחוש שישכח שמחת החג לגמרי אבל בשמחה אחרת אפשר אין לחוש שישכח שמחת הרגל, וי"ל דטעמא דקרא בחגך למעט שמחת ולא באשתך לא משום שישכח שמחת הרגל לגמרי אלא שלא יערב שמחה בשמחה שא"א לסבול ולכוין בלב לב' שמחות כאחד כמ"ש תוס' ולזה ה"ה שארי שמחות וכ"כ נ"מ זו ברש"י שברי"ף ובתוס' מ"ק ד"ה מפני ביטול פ"ו וכו' וס"ל לרי"ף הא דאמר אביי דרבה בר"ה דרב היא משום דל"ל אין מערבין שמחה בשמחה, אבל לשמואל דאית לי' אין מערבין שמחה בשמחה מנ"ל לחדש בקרא דבחגך משום שמא יניח, היכא דיש לנו טעם פשוט משום שאין מערבין, והיינו מאחר שיש לנו ילפותא וסמך מדברי קבלה משלמה דאין ראוי' לערב שמחה בשמחה מפרשינן טעמא דקרא ושמחת בחגך מהאי טעמא שכבר נמצא בדברי קבלה וש"ס מקשה מנ"ל דאין מערבין שמחה בשמחה ול"א דיליף מקרא דשמחת דלולי דידעינן ממק"א מדברי קבלה עכ"פ דאין מערבין מנ"ל למילף מקרא דושמחת בחגך דאין מערבין דלמא דוקא היכא דאיכא למיחש שמא יניח שמחת הרגל לגמרי אסור, אבל מאחר דאיכא לנו מד"ק דא"מ ממילא מפרשי' גם טעמא דתורה דושמחת משום דאין מערבין וכו' והן הן דברי הרי"ף מדוייקים ומזוקקים שבעתים בעזה"י:
היוצא לנו מדברי הרי"ף ולפי מה שפירשנוהו דס"ל דאין מערבין ש"בש דאורייתא הוא מקרא דושמחת בחגך, אבל הרמב"ם ס"ל דושמחת בחגך ולא באשתך הוא משום שמא יניח, ואין מערבין שמחה בשמחה ענין אחר הוא, ושמחת בחגך דאורייתא הוא, ואין מערבין שמחה אסכתא הוא או משלמה או ממנא שבוע זאת, כ"ז מוכח ומוכרח ממ"ש בהלכ' יו"ט ובהלכ' אישות דוק ותשכח כדברינו:
וי"ל דמ"ש רשב"א דכתיב ושמחת בחגך אבל לא באשתך אבל בפורים מותר ולא חש לטעמא משום אין מערבין שמחה בשמחה משום דס"ל כרי"ף דלאמת הא דבחגך ולא באשתך הוא משום דאין מערבין שמחה בשמחה ודאורייתא הוא, אבל דוקא אבחגך קפיד קרא, וכן שלמה שלא עירב שמחה בשמחת החג מקרא דושמחת בחגך נפקא לי' ואין לנו להוסיף אלא שלא לערב בשמחת החג, אבל פורים דלאו חג מיקרי וכיוצא אין לנו לאסור עירוב שמחה בשמחה, ומ"ש רשב"א וכיון דמילי דרבנן נינהו, היינו מ"ש מדנפשי' דטעמא משום שמא ישהה לא שייך בפורים דמשום חד יומא ל"מ אינש נפשי' דסומך על סברתו לטעם זה משום דלטעם זה מילי דרבנן הוא ומשום מערב שב"ש לא כ' דהיא היא מ"ש מושמחת בחגך וכו' כנ"ל:
עוד הי' נ"ל להעמיס בכוונת הרשב"א דמ"ש כיון דמילי דרבנן וגם מה דלא חש לטעם דאין מערבין משום דאין למדין משם רק דאין מערבין שמחה בשמחה דאורייתא כמו שמחת החג, אבל פורים הגם דדברי קבלה מ"מ קיל ואין למדין משם ואין לנו להוסיף אלא מה שמצינו, ואפשר מ"ש דושמחת בחגך כתיב משא"כ פורים כוונתו דוקא חג שהוא דאורייתא ילפי' משא"כ פורים שאינו דאורייתא כן עלה במחשבה לפני שי"ל כן, שוב ראיתי בד"מ בשם הכל בו דמסופק בזה אי ילפי' פורים מחג דפורים רק מדברי קבלה, או נימא דחכמים עשו חיזוק לדבריהם, והנה אם גם בדרבנן איכא משום אין מערבין שמחה בשמחה נ"ל דתלי' בילפותא דילפי' מיני' דאין מערבין ש"בש, לש"ס דילן דילפי' משלמה משם לא ידענו רק דאין לערב בשמחת החג דאורייתא, אבל לילפותא דירושלמי דנפקא ממלא שבוע זאת וכ' הרמב"ם הלכ' אישות דא"מ שמחת שבעת ימי משתה של זו באחרת והא ז' י"מ דרבנן ועיי' רא"ש פ"ק דכתובות דיום ראשון יש לו עיקר מקרא דיום חתונתו ושמחת לבו גם זהו מדברי קבלה:
ונ"ל משו"ה כ' הרמב"ם ילפותא דירושלמי ממלא שבוע זאת ושביק לילפותא דש"ס דילן, משום דילפותא דש"ס דילן לא ידענו רק שלא לערב בשמחת חג דאורייתא, אבל שלא לערב בשמחת מצוה דרבנן כמו ז' ימי משתה של זו בזו לא ידענו לכן מביא דרש דירושלמי דמוסיף והולך חומרא גם בדרבנן כמ"ש, והא דלא קאמר ש"ס דילן דיליף שמואל ממלא שבוע זאת יתיישב לפנינו אי"ה:
ורי"ף נקיט ילפותא דש"ס דילן י"ל דוקא שמחת חג דאורייתא אין מערבין אבל בשמחת מצוה דרבנן מערבין, ויש להעמיס כן בשיטת רשב"א דמשו"ה לא חש בפורים משום א"מ דפורים מד"ק הוא, ולא נלמד משלמה, וא"ש ביותר למ"ש תוס' דאין מערבין ש"בש הוא כעין אין עושין מצות חבילות, וידוע שיטת הרמב"ם דעושין מצות דאורייתא ודרבנן חבילות וכ"ש תרתי מצות דרבנן, והה"נ לענין שא"מ שמחה דמערבין שמחה בשמחת מצוה דרבנן ועיי':
ובכל זאת התמיה רבה על המחבר שקבע להלכה כרשב"א, אי ס"ל דרשב"א לא ס"ל להלכתא טעמא דא"מ כמ"ש המג"א, למה שביק שיטת רי"ף ורא"ש רמב"ם ותוס' בחד תי' דנקטי' ג"כ טעמא דשמואל ואם ס"ל בכוונת הרשב"א כמ"ש דוקא במצוה דאורייתא אין מערבין משא"כ פורים מדברי קבלה, והיינו לילפותא דש"ס דילן אבל לילפותא דירושלמי גם בשמחת מצוה דרבנן אין מערבין, והא בא"ע ס' ס"ב פסק כרמב"ם דאין מערבין ז' ימי משתה של זו בזו, נמצאו פסקיו שבאו"ח ושבא"ע סותרים זא"ז וצלע"ג:
ואחר התבוננות הגעתי למקום יישוב ליישב פסקי המחבר, בהקדמת מילין במה שפסק המחבר בא"ע דיש לאדם לישא נשים רבות בב"א והוא מהרמב"ם הלכ' אישות וכ' הה"מ דכן נראה ממתני' דמ"ק, וכ' בס' בית מאיר מדקתני אין נושאין נשים במועד משמע בכ"י השנה נושא אפי' נשים הרבה בב"א, אלא דממתני' ליכא למידק רק דנשואין מותרים דבמועד אפי' נשואין לחוד אסורים כמבואר, אבל ליכא למידק ממתני' דמותר לישא כמה נשים בב"א ולעשות סעודה אחת לכולן ובאמת אסור משום דאין מערבין שמחה בשמחה ממלא שבוע זאת, וחזר הב"מ והקשה למה באמת מותר לישא כמה נשים בלא סעודה בוודאי לטעמא דושמחת בחגך ולא באשתך א"ש דטעם זה דשמא יניח לא שייך בזה וכן טעמים אחרים, אבל טעמא דאין מערבין שמחה בשמחה שייך גם בנשואין בלא סעודה דהא שמואל אמר טעמא דאין מערבין על מתני' נשואין בלא סעודה דבסעודה גם לארס אסור, והעלה דס"ל לרמב"ם דרב ואמוראי אחרים דלא אמרו משום אין מערבין ס"ל ג"כ דאיכא משום אין מערבין מילפות' דשלמ' או ממלא שבוע, אלא דס"ל דל"ש טעמא דאין מערבין רק כשמערב סעודה בסעודה, אבל נשואין בלא סעוד' ליכא משום מערב, ולכן אמר רב משו' ושמחת בחגך שלא ישכח וכו' ואינך אמוראי אמרו טעמים אחרים דשייך בנשואין לחוד בל"ס בהא פליגו על שמואל דס"ל דאין מערבין שייך בסעודה לחוד וקיי"ל כרב בהא, וכן מוכח ממ"ש הרמב"ם בהלכ' יו"ט דאין נושאין משום ושמחת בחגך, וכשכתב דאין עושין סעודת ארוסין כ' משום אין מערבין דטעם דשייך בנשואין ל"ש בסעודה, וטעם דאיכא בסעודה ליכא בנשואין אלו דבריו ז"ל והוא קיצר בדבריו ובלשונו כדרכו ואני הרחבתים, ויש להוסיף הסבר הא דלא ס"ל לרב ואינך אמוראי טעמא דאין מערבין בנשואין לחוד משום דשמחת נשואין איידי' דחביבא לי' ויערב עליו מקחו אינו מענין שמחה שיש לאדם ע"י אכילה ושתי', ולא שייך בזה משום עירוב שמחה בשמחה שכ' תוס' שא"א בטבע להתאחד כי כ"א ענין בפני עצמו ואינו מתערב זה בזה, אבל יש משום ושמחת בחגך שיניח וישכח שמחת הרגל שהוא באכילה ושתי' איידי דחביבא עליו יניח שמחת החג שהוא ענין אחר, ואין מערבין שמחה בשמחה שייך בשמחת סעודה כמו בשלמה, שניהם שמחה שע"י אכילה ושתי' מתערב מין במינו ואינו ניכר בשלמי היא, ולא שייך שמא ישכח זו משום זו ששניהם מענין אחד מאי אולמי דזו מזו:
ויש להבין בזה הא דש"ס דילן לא יליף ממלא שבוע זאת שהוא מסתבר יותר כמ"ש הה"מ, או שהוא כולל יותר אפי' שמחת מצוה מדרבנן כמ"ש, ונ"ל דקשה לשמואל דאמר על מתני' משום אין מערבין וס"ל גם לנשואין לחוד בלי סעודה איכא משום אין מערבין תקשה איך קתני במתני' אין נושאין נשים במועד משמע אבל כל השנה מותר נישא אפי' נשים הרבה בב"א והיינו בלי סעודה תינח לרב דליכא בנשואין בל"ס משום עירוב שמחה בשמחה, ומשום ושמחת בחגך ליכא בנשואי נשים הרבה, אבל לשמואל דגם בנשואין לחוד איכא משום אין מערבין וכו' למה יהי' מותר לישא נשים הרבה כ"י השנה וצ"ע, ועכצ"ל הא דאין מערבין משלמה ילפי' דוקא בשמחת חג דאורייתא אין מערבין אבל שמחת ז' י"מ מערבין, ומותר לישא נשים הרבה בב"א ואפי' לעשות סעודה אחת לכולהון שרי, וא"ש דלא קאמר ש"ס דילן לשמואל דיליף ממלא שבוע הא מוכח דאפי' במצוה דרבנן אין מערבין ותקשי מתני' לדידי', וכ"ז לשמואל אבל לפי דקיי"ל כרב דבנשואין בל"ס ליכא משום אין מערבין ומשו"ה אמר משום ושמחת בחגך וכו' כמ"ש הב"מ, שפיר י"ל דגם בדרבנן אין מערבין ממלא שבוע זאת ומתני' א"ש דבכ"י השנה נושאין נשים הרבה בלי סעודה וסעודה צריך לכל אחת בפ"ע ונקיט הרמב"ם ילפותא דירושלמי או משום דמסתבר יותר כמ"ש הה"מ, או משום דמינה ילפי' אפי' במצוה דרבנן כמ"ש וא"ש הכל ע"ד פלפול ישר וטוב ועיי':
ואחרי דברים הדברים האלו נבוא למטרת כוונתינו ביישוב המחבר, דקבע להלכה דמותר לישא אשה בפורים כוונתו בלי סעודה, דנשואין בל"ס ליכא משום אין מערבין, רק משום דושמחת בחגך וזה ל"ש בפורים כמ"ש הרשב"א ומשום אין מערבין ליכא בלי סעודה ואזיל לשיטתו בא"ע דנקיט להלכה כשיטת הרמב"ם דמותר לישא כמה נשים וסעודה צריך לכ"א ואחת וא"ש נכון בעז"ה:
ועיי' ד"מ דמביא ראי' דמותר לישא בפורים מדקתני דמתני' דמ"ק אין נושאין נשים במועד ולא קתני רבותא יותר דא"נ בפורים ש"מ דמותר עיי"ש, ולמ"ש אין מזה ראי' ודיוק רק דמותר לישא אבל אין ראי' דמותר עם סעודה דאיכא משום אין מערבין, וא"נ נשים במועד אפי' בלא סעודה, ושמואל דס"ל דגם בלי סעודה איכא משום אין מערבין ל"ק דלא קמ"ל דאין נושאין בפורים לדידי' בלא"ה מוכח ממתני' דוקא במצוה דאורייתא אין מערבין והה"נ פורים מדברי קבלה דמערבין, ולדידן דגם בדרבנן אין מערבין א"ש דלא קמ"ל פורים דמותר לישא בלי סעודה מיהת משא"כ במועד וא"ש והמחבר סתם וכ' נושאין בלי סעודה וסמך על מ"ש בא"ע סי' ס"ב דנושאין כמה נשים אבל סעודה לכ"א, וכן סמך על מ"ש בסי' ס"ד מארסי' בלי סעודה, ועיי' ד"מ שנתן עוד טעם לשבח דשאני פורים דמצוה שיהי' שמחה ומשתה וגם בשמחה שבאה לו ע"י אשתו סגי, ויש להעמיס כן בכוונת רשב"א בחגך אבל פורים לא י"ל כוונתו דכתיב בחגך שיהי' חוגג ושמח בחג עצמו ולא מהני שמחה בדבר אחר דדוקא שמחת החג בעי' אבל בפורי' כתיב שמחה ומשתה שיהי' ביום ההוא שמח וטוב לב והרי הוא שמח וטוב לב א"כ גם סעודה מותר כנ"ל ולפ"ז אפי' לטעמא דאין מערבין ליכא קפידא מטעם הנ"ל דאין כאן עירוב שמחה דסגי בחד שמחה ובלבד שיהי' שמח בפורים וא"כ גם סעודה שרי הקצרתי והבן, וכ' בד"מ שכן עשו גאוני קמאי מעשה, ובברכי יוסף מביא מתלמיד פר"ח ה"ג מהר"י שהורה נגד רבו להתיר ובשערי תשובה כ' שכן פשט המנהג במדינת פולין, והגם שכדומה לי שבמדינתינו לא נהגו ולא נתפשט מ"מ נלפע"ד מאן דמקיל וכ"ש בשעת הדחק כבנדון שלנו לא הפסיד, מ"מ אין מורי' לעשות סעודה כמ"ש בשיטו' המחבר, וגם אין במניעת סעודה שעת הדחק, וה' ירוח וירחב לנו ולבנינו דרוש טוב לעמו ושלום לכל זרעו הכ"ד אוה"נ דש"ת חותם בברכת שמחת פורים. פ"ב יום ג' לסדר ואתה תלוה תרך לפ"ק:
הק' אברהם שמואל בנימין בה"ג מהרמ"ס זצ"ל