כתב סופר אורח חיים· רבי אברהם שמואל בנימין סופר
תשובה קלז
בימי חנוכה, אורה ושמחה וברכה, לבני מחמד נפשי הרבני האברך מורג חרוץ חדש מלא ישן נושן מעולפת ספירים, מעוטר במו"מ מזהירים כש"ת מו"ה יצחק ליב סופר יחי' לאי"ט לע"ע במשכן כבוד חותנו הגביר בק"ק דראהאביטש יע"א:
אחד"ש הטוב הנני מודיע לך כל טוב מאתנו ב"ה ואנו בטוב לב שמח בשמחה של מצוה להודות ולהלל, לאל אשר לו דומי' תהלה ושבחו מי ימלל, וגם אנו יוצאים ידי רמ"א מזה וגם מזה לא נניח ידנו, להרבות בסעודה כפי האפשר כיד ה' הטובה עלינו איש איש כמתנת ידו כברכת ה"א אשר נתן לנו, ומדי דברי טורי זהב אעשה לך עם נקודות הכוסף כי ידעתי כי נכסוף נכספת אל בית אביך לשתות בצמא מים נאמנים מי באר של תורה, ואציע לך פה מה שהעלתי בהעברה בימים האלו על דבר הטורי זהב וקצת דברי אגדה אגודים יחד מה שעולה בזכרונינו:
והנה הט"ז מביא בשם לבוש הטעם דלא קבעו ימי חנוכה למשתה ושמחה כמו פורים כי בפורים הי' הצלת נפשות ובחנוכה לא הי' הצלת נפשות כי היונים לא בקשו נפשות רק הכנעה והעברת הדת, וכ' עליו ועל דבריו כי אין זה נכון דהא כ' רש"י בפ' תצא דגדול המחטיא יותר מן ההורגו, וראיתי באלי' רבה שכ' לקיים דברי הלבוש דשם הי' ברצון וכאן אנוסים היו וגם בעבירות דיהרג ואל יעבור אם עבר ולא נהרג אע"פ שחילל השם נקרא אונס ופטור כמבואר ביו"ד סי' קנ"ז, והנה מ"ש דאם היו עוברים לא הי' כ"כ עבירה מפני שאנוסים היו באמת כן איתא במגלה דהקשו תלמידי' לרשב"י דאמר מפני שהשתחוו לצלם וכי משא פנים יש בדבר ומתרץ הם לא עשו אלא לפני' לפיכך לא עשה עמהם אלא לפני', וקשה הלא בע"ז יהרג ואל יעבור וכמדומה לי שראיתי קושי' זו בשם הפלא"ה זצ"ל, ולהנ"ל ניחא קצת הגם שלא עשו כראוי' דהי' להם למסור נפשם על ע"ז דיהרג ואל יעבור מ"מ לא עברו על איסור דע"ז אלא על עשה דונקדשתי בתוך ב"י ולא היו ראוי' לעונש כ"כ ול"ק וכי משא פנים יש בדבר, והיותר נ"ל בשנבין למה לא קשו להו לתלמידים על מה שאמרו הם מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע וכי משא פנים יש בדבר והרי היו אוכלים ברצון כדדרשו ז"ל אין אונס ובמדרש דהמן הסיתם שיאכלו ומרדכי מיחה על ידם וקשה לדידהו ג"כ וכי משא פנים יש בדבר, עוד קשה לי על קושיתם וכמ"פ יש בדבר הרי אין לך דבר שעומד בפני תשובה והרי התענו ג"י צום בכי ומספד ואין בזה משום משא פנים דתשובה מהני אפי' על ע"ז כדאמרו ז"ל עד ה"א אפי' כפרת באלקיך, ונ"ל דקושי' ראשונה מתורצת בירך שני', ודאי תשובה מרצון ובלבב שלם מהני אפי' על ע"ז, אבל התשובה שהיא מתוך צרה כתשובת פרעה אין ראוי' שתקובל כי הוא אנוס ע"י כפ', וגם תשובה זו מתקבלת והטעם כמ"ש הרמב"ם בהלכ' גרושין דמשו"ה מהני כופי' אותו עד שיאמר רוצה אני כי אמדי' כי בלבו רוצה לשמוע אלא שיצרו תוקפו וכשכופי' אותו כיון שצריך לעשות בוודאי עושה תשובה בלב שלם ובנפש חפיצה ומה"ט מקבל ה' התשובה בשעת צרה כיון שסר יצרו עושה תשובה בלב שלם ורחמנא לבא בעי וכ"ז כשהוא רשע בא' משארי עבירות, אבל בעובד ע"ז והוא כופר בלבו בה' מה"ד שלא תועיל לו תשובה רק כשעושה מדעת ורצון בלי כפי' להיות כי אין אמונה בלבו ואנוס הוא על התשובה וזהו שהקשו התלמידים לרשב"י שאמר על שהשתחוו לצלם וכי משא פנים יש בדבר, הגם ששבו בשעת צרה היו אנוסים בדבר כי ראו עצמם כשה אובד אפס תקוה ואין זו תשובה שמועלת לעע"ז, והשיב הם עשו לפנים היינו שלא היו מאמינים בע"ז רק אנוסים היו הגם בע"ז יהרג ואל יעבור לזה מהני תשובה שעשו הגם שהיו אנוסים על התשובה, והא"ש דלא הקשו לנפשייהו על שנהנו וכי מ"פ יש בדבר הרי עשו תשובה ועלתה להם הגם שהי' באונס וזה פרפרת נאה:
והנה אם כי דברי אלי' רבה זכורים לטוב ולבש מדא דרבנן להקים דברי הלבוש, בכ"ז אני תמה עליו ועל הט"ז דבלא"ה לק"מ ודברי הלבוש צדקו בעצמותם דכוונתו רצוי' בפורים הי' הצלת הגופני וראוי' לשמוח שמחת מצוה בעניני הגופני כמו שמחת י"ט פסח וסוכות ויותר שהי' ממיתה לחיים, אבל בחנוכה לא הי' לגוף חלק בו כי אם היו רוצים להכנע ולעזוב הדת היו נצולים והסכינו בנפשם על קדוש ה' וקיום תורתו ואין לגוף חלק בו כי זהו עצמו הטעם דגדול המחטיא יותר מן ההרגו משום שההורגו מאבדו מן העה"ז מעולם עובר ולא מחיי נצחי' אבל המחטיא מאבדו מחיי עה"ב ומה"ט אבידת רבו קודם לאבידת אביו שהאב מביאו לחיי עה"ז ורבו לחיי עה"ב וכ"ז מי ששומר התורה וחי בהם וזה תכלית היותו בעה"ז כדי שיזכה לחיי העה"ב, והיא היא תועלת והנאה רוחני שאין לגוף עפר מן האדמה חלק בו, ולשמחה מה זו עושה בחנוכה בריבוי אכילה ושתי' והנא' הגופני והדברים פשוטים וברורים עד שאני תמה על הט"ז וא"ר שלא נחתו לדבר פשוט כזה:
ואמרתי לפרש בפ' השבוע שהתוודו אחי יוסף אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו וכו' ועיי' רמב"ן שהרגיש על שהתוודו שלא שמעו ולא ראו בצרת נפשו ולא על גוף המכירה ונ"ל ע"פ הנ"ל דגדול המחטיא יותר מההורגו משום שמאבדו מחיי העה"ב ומה"ט אמרו ז"ל שבי כולהי אתני' בי' שמשוקע בין האומות ונטמע בתוכם, והנה תחלה רצו להרגו ואח"כ השליכו אותו הבורה, ולבסוף רחמוהו והוציאו אותו מן הבור ומכרוהו, והאחרון הי' קשה מכולם כי עי"ז יהי' נטמע בין הנכרים, והתחנן יוסף שלא ימכרוהו כי ירא לנפשו פן יחטא ויאשם, והם לא האמינו לו כי צר לו על נפשו, אלא על גופו הוא דחס, וכדי שירחמוהו אומר שחס על נפשו, וזהו שאמרו אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו על צרת נפשו שלא יאבד בין הנכרים ולא שמענו לא נכנסו דבריו באזנינו ע"כ באה אלינו הצרה הזאת שא' מן האחים יאסר ונשאר בין המצרים ואם לא יביאו אחיהם הקטן יחזיק בכולם ויטמעו ביניהם וזהו מדה כנגד מדה, וע"ז אמר ראובן הלא אמרתי לכם אל תחטאו בילד ועיין רמב"ן שהרגיש דאין זכר לדבר שאמר להם אל תחטאו במכירה אלא שלא יהרגוהו בידים, ונ"ל דאז שאמר להם ראובן מה בצע כי נהרוג, יעצו עצה שלא להרגו כלל אלא למכרו לעבד וראובן לא רצה בזה כי גדול המחטיא יותר מן ההורגו, ואמר השליכו אותו הבורה בכלל דבריו שלא למכרו מוטב שימות ולא יהי' חוטא כל ימיו, וזהו שאמר כשהתוודו הלא אמרתי אליכם אל תחטאו בילד היינו שלא יהיו גורמים להחטיאו וגם להם יחשב חטא ויענשו כמסית ומדיח ולא שמעתם וגם דמו הנה נדרש גם לרבות עיי' רש"י ולמ"ש גם לרבות דמים תרתי משמע דם הגוף והנפש וא"ש:
עוד יש להטעים טעם בין פורים לחנוכה דבפורים נתחייבו כלי' על שנהנו מסעודתו של אותו רשע ויש תיקון במה שקלקלו בשמחה ומשתה של מצוה, הגם שטעם זה נדחה א"כ בשושן יהרגו מ"מ כיון שבשושן חטאו בסעודתו של אותו רשע קבלו עליהם בכל מקום לקבעם שמחה ומשתה ובאמת תחלה קבלו רק בשושן לחוד עד שכ' מרדכי ואסתר לקיים עליהם בכ"מ להיות עושים אותם ימי משתה ושמחה, שוב ראיתי קרוב לזה בב"ח ומובא בא"ר, עוד נ"ל ע"פ שאמרו ז"ל במגלה י"ב ע"ב ביום השביעי כטוב לב המלך אמר רבא יום השביעי שבת הי' שישראל אוכלים ושותים ומתחילים בדברי תורה ובדברי תשבחות, אבל או"ה אוכלים ושותים אין מתחילים אלא בדברי תפלות וכן בסעודתו של אותו רשע הללו אומרים מדיות נאות וכו' כוונתו כ' הי' זכות סעודת שבת מתוך ד"ת שירות ותשבחות עמדה להם לישראל ונברא להם רפואה למכתם מתוך אותה סעודה של אחשורוש שנהפוך הוא שמתחילי' בדברי תפלות ע"ד נלינה בכפרים נלינה בכופרים, וממה שאמרו דברי תפלות מדיות נאות עד שנתגלגל הדבר ונהרגה ושתי עי"ז נתנוצצה הצלה לישראל, וראוי' לעשות זכר לכ"ז ע"י אכילה ושתי' של מצוה אחר קריאת המגלה ולקיים מצות משלוח מנות מן הסעודה אשר הכין לו כמ"ש הר"ן ולומר שירות ותשבחות כדרכן של ישראל כנ"ל, וגם י"ל ע"פ שדרשו ליהודי' היתה אורה וכו' ושמחה זה י"ט וכ' רש"י ע"כ זה גזר המן וערבה כל שמחה של מצוה של יו"ט, ואחר שליהודים היתה אורה חזרה שמחת מועדים למקומ' ועשו זכר לזה להרבות באכילה ושתי' כי ע"י פורים חזרה שמחת מועדים וי"ט לישראל וכ"ז ליכא בחנוכה ואפשר דכולהי טעמי איתניי' בפורים:
והט"ז כ' דלא הי' נס חנוכה נס מפורסם כ"כ כמו נס פורים לכן קבעו על הנרות שיהי' נס ניכר ומפורסם והצלת נפשות טפל וקבעו על הנרות כי כן ראו רצונו ית' בזה, ונ"ל להמתיק דבריו דוודאי גם נצחון המלחמה מאת ה' היתה זאת כמ"ש בעל הנסים רבים ביד מעטים וכו' אלא שמי שלבו נוקפו יוכל לומר שהי' בטבע כי היו חשמונאים גבורי כח כאשר היו באמת לכן הראה ה' להם השגחתו בדבר הנראה לעין כל בנרות והחלק יעיד על הכל כי הנצחון ג"כ מאתו יצא, ומ"מ לא רצה ה' לעזרם בלי שילחמו נגד שונאיהם דממעט בניסא כל האפשר עדיף, ע"ד ויברכך בכל אשר תעשה, ובנרות עצמם הראה ה' להם למעט בניסא עדיף עפמ"ש הט"ז דנס של לילה ראשונה שלא הי' כלה כל השמן בלילה ראשונה הגם שבוודאי אפשר שיברא ה' ברי' חדשה יש מאין כך מדתו של הקב"ה למעט בניסא כל שאפשר לקרב יותר אל הטבע ועד"ז הי' נצוח המלחמה, והראה ה' להם ע"י נס הנרות כי רצונו והשגחתו הי' בניצוח מלחמה וכך מדתו ית"ש למעט בנס ולקרב אל הטבע כל האפשר, לכן במלחמת עמלק כתיב ויבן משה מזבח ויקרא שמו ה' נסי כ' רש"י אלקים עשה לנו נס במקום הזה ולא בנה מזבח על נסים שנעשו להם במצרים, ונ"ל כי אז ראו כולם כי אצבע אלקים הוא כי הי' חוץ לטבע, אבל מלחמת עמלק אפשר לחשוב כי הי' בטבע ולכן בנה מזבח ואמר ה' נסי אלקים עשה לנו נס, ואמר כי יד על כס יה מלחמה לה' בעמלק מדור דור היינו לא לבד עכשיו הי' בעזרת ה' שלא היו מלומדי מלחמה בצאתם ממצרים, גם לעתיד כי יהי' יד מלך ישראל על כס יה כדכתיב וישב שלמה על כסא ה' עיי' רמב"ן ויהיו מלומדי מלחמה, בכ"ז מלחמה לה' בעמלק ולא לנו כי שקר הסוס לתשועה וברוב חילו לא ימלט לא לגבורים המלחמה, כתבתי כל זה בכוונת הלב לשמח לבך בימי שמחת מצוה, ולהטיב מטובינו לחותנך ואנשי מקומך, יהי ה' המאיר עינינו ועושה לנו נפלאות עמך, כאות נפשך ונפש אביך מברכך בברכה מרובה, ברכת התורה ואהבה:
הק' אברהם שמואל בנימין ב"הג מהרמ"ס זצ"ל