כתב סופר אורח חיים· רבי אברהם שמואל בנימין סופר
תשובה קכח
שלום וכ"ט ושמחת החג לידיד נפשי רב חביבי הרב הגאון הגדול, מעוז ומגדול חריף ובקי בחדרי תורה, לוחם מלחמת ה' שערה כש"ת מו"ה יוחנן שפיץ נ"י אב"ד דק"ק טאב יע"א:
גי"ה קבלתי ביום אתמול מחרת יה"כ ומר פר"מ ני' דרש סמוכים בתורה ובדק לן ע"ד נער א' בקהלתו שלא הגיע לי"ג שנים שלמים והוא חריף ובקי במו"מ וקנה אתרוגים כדי למכרן כדרך התגרים שקונים ע"מ למכור, ופשוט בעיני כבודו דיכולים לקנות ממנו לצאת ביט"ר אפי' לדעה ראשונה שבמחבר סי' תרנ"ח סעיף ו' שאפי' הגיע לעונת הפעוטות לא לקנו לי' והיא שיטת הרמב"ם דס"ל דקונה מה"ת דדעת אחרת מקני לי' מה"ת וא"י להקנות לאחרים רק מדרבנן כמ"ש הלח"מ בהלכ' לולב, כ"ז דוקא אם מקנה לקטן במתנה אבל קטן שקונ' דרך מקח וממכר קניתו רק מדרבנן שתקנו לפעוטות כמ"ש הה"מ הלכ' מכירה פכ"ט הלכה א' דוקא במתנה קנה מדאורייתא אבל בקני' לא דקטן לאו בר מיהב זוזי הוא, וכיון שאין קונה אלא מדרבנן מהני מכירה דידי' לצאת בו י"ח ביט"ר דאתי' מכירה דרבנן ומפיק קנין דקטן דרבנן, ופלפל פר"מ ני' בביאור השיטות של הר"ן וריטב"א בסוכה במקומו, והנה מתחלה הי' נ"ל ג"כ בפשיטות כמ"ש פר"מ נ"י אבל אחר עיוני לפי מסת הפנאי ראיתי כי יש לעיין בהא מלתא טובא, והוא ע"פ מה שראיתי אחרי רואי מ"ש בקצה"ח סי' רל"ה אות ז' דהוכיח דמ"ש הרמב"ם שם הלכה י"א דקטן שקונה קרקע והחזיק בה ה"ה שלו משום דזכין לאדם שלא בפניו הוא מדאורייתא דהא ליכא תיקון חכמים בפעוטות בקרקע וע"כ מדאורייתא הוא ומשום דזכין לאדם, וביאר דס"ל לרמב"ם הא דד"א מקנה לקטן קונה מדאורייתא לאו משום דאית לי' לקטן יד לקנות אלא דהא גופי' משום זכי' דמקנה לו זוכה לו כמו שזכין לקטן שלא בפניו וס"ל לרמב"ם שהוא מדאורייתא הגם דאין שליחות לקטן מה"ת ואין זוכה לאחרים מ"מ אפשר לזכות לו דזכי' לאו משום שליחות ממש הוא הגם דקטן לא בר מיהב זוזי הוא כמ"ש הה"מ בקנין מטלטלי' דל"ק רק מדרבנן היינו קודם תקנתא דרבנן דמקנה ונותן במטלטלי' לא סמכה דעת המוכר כיון שיוכל לחזור בו כל שעה אבל מאחר דאמרו רבנן דמתנתו ומכירתו מהני וא"י לחזור מהני מכירה דידי' מדאורייתא משום דמוכר זוכה לו בתורת זכי' אלו דבריו ז"ל:
והנה מ"ש בטעמא דרמב"ם דס"ל דעת אחרת מקנה ג"כ הוא משום זכי' מלבד דמוכח מתוכו ממ"ש משום דזכין לאדם, נראה דס"ל דד"א וזכין לקטן שלא בפניו הכל מחד טעמו דלא כעהרי"ט דמפרש כוונת הרמב"ם משום ד"א מקנה מדאורייתא הוא דקטן בר קנין הוא כשדעת אחרת מקנה לו, מלבד כ"ז נ"ל ראי' ברורה דכן שיטת הרמב"ם והוא ממ"ש פ"ו מגרושין הלכה ל"ט דמשו"ה קטנה א"י לעשות שליח משום דבעי עדות ואין עדות למעשה קטן והראב"ד השיג עליו דאין שליחות לקטן בלא"ה, והלח"מ הקשה ממה דפסק הרמב"ם בפ"ב מהלכ' שותפי' דקטן אינו עושה שליח ולא נעשה שליח הא בממון ל"ב עדות, ופ"י גיטין ס"ה ע"א במתני' קטנה שאמרה הקשה איך קטנה מקבלת גיטה הא בעי ע"ח או ע"מ הא אין מעידין על הקטן, ולדידי לק"מ דע"ח וע"מ אין עדותן על מעשה האשה דבע"כ מיגרשה כשיגיע לידה או לחצרה ואין העדות על מעשה דידה אלא על מעשה הבעל שנתן גט לאשתו ומעידין על מעשה הגדול משא"כ אם הקטנה עושית שליח קבלה דבעי עדים דעשאתה שליח קבלה שפיר כ' הרמב"ם דאין מעידין על הקטן שאינו בר דעת, ומה"ט ג"כ אין קטן וקטנה נעשין שלוחים היכא דבעי עדות שקבלו עליהם להיות שלוחים שאין מעידין על קטן על מה שעשה שאינו בר דעת ופשוט, אבל נכון אשר דבר הפ"י ומראה מקום שם למ"ש ביישוב הרמב"ם בדף ס"ה ע"א בד"ה תוספת ד"ה נערה המאורסה לרמב"ם כיון דקטנה אית לה יד לקבל וכיון דשייכ' בדנפשה יש בכחה ג"כ לעשות שליח כמ"ש תוס' ס"ד ע"ב ד"ה שאני שתופי מבואות וקשה הא במתני' מבואר דקטנה א"ע שליח לכן התחכם הרמב"ם והמציא טעם משום דאין עדות על קטן שאינו בר דעת גמור ומיישב בזה קושי' לח"מ ממ"ש הרמב"ם בהלכ' שותפי' דקטן א"ע שליח הגם דל"ב עדים התם טעמא אחרינא איכא דליתי' בשליחות משום דליתי' בדנפשי' אלו דבריו ז"ל:
והנה דבריו נכונים ואנו אין לנו יישוב אחר על מה שהצריך הרמב"ם טעם דעדות בקטנה, אבל קושי' לח"מ לא נתיישב בזה דהא גילה הרמב"ם דעתו בהלכ' לולב דס"ל דעת אחרת מקנה מדאורייתא הוא כדס"ל לתוס' גיטין ס"ד ע"ב וכדס"ל לרשב"א שם מכח הוכחה א"כ קטן איתא מדאורייתא בנפשי' ע"י ד"א מקנה ומה"ט ס"ל לתוס' דה"ה דיוכל לזכות לאחרים דאיתא בדנפשי' ע"י ד"א מקנה לו וקשה לרמב"ם דס"ל ד"א מקנה מדאורייתא ולמה לא יוכל להיות ולעשות שליח בקניני ממון, חדא ועוד קשה לי על יישובו של פ"י הא פסק הרמב"ם בהלכ' מכירה דזוכה לנפשו ואין זוכה לאחרים כשמואל דלא כר"י אמר רב אסי ותוס' כ"כ בטעמא דרב אסי דס"ל דזוכה לאחרים ושמואל דס"ל לתוס' דזוכה לאחרים רק מדרבנן ע"כ צ"ל דס"ל דקטן גם במה דאיתא בדנפשי' אינו נעשה שליח, ותוס' ס"ל להלכתא כרב אסי כמ"ש הרשב"א על שם תוס', אבל הרמב"ם הרי נקיט להלכתא כשמואל וס"ל אפי' מדרבנן אינו זוכה לאחרים כי כן ה"ה לענין גט קטנה הגם דמקבלת גיטה א"י לעשות שליח מצד דאין שליחות לקטן ולמה לי' לרמב"ם טעמא משום דליכא עדות על מעשה קטן, ונראה מדברי פ"י כי הי' בהעלמה ממנו לפי שעה הא דרמב"ם הלכ' לולב דדעת אחרת דאורייתא ואנחנו שידענו נסתר יישוב שלו:
ומתחלה עלה במחשבה לפני ליישב ולקיים יישובו, בהקדים דברי פ"י עצמו שבדף ס"ד ע"ב בד"ה בא"ד וי"ל דאין למעט קטן דביאר כוונת תוס' דלא תקשי ממ"ש לעיל כ"ב ע"א דשאני קטן וקטנה דאית' בדנפשי' וגם יש לה שליחות דאב שלוחה הוא ואיירי בה קרא ונתרבה מושלחה דעושה שליח הגם דקרא בקטן לא איירי משום דאין קדושין לקטן עיי' בו, והנה מ"ש דאב שלוחו דקטנה יש לגמגם דאינו שלוחה שעושי' היא אלא דתורה מינה אותו והוא כעין שליח שהיא מתגרשת והוא מקבל גט, ביותר הי' יוכל לומר דקרא בשליחות דקטנה ג"כ איירי לשיטת הרמב"ם דאשה עושה שליח הובאה דידו כידה בקבלה רק שאינו מגורשת עד שיגיע לידה ושליח הובאה א"צ עדים כמבואר ממילא יכולה קטנה לעשות שליח כזה וכ"כ הפ"י בעצמו דף ס"ח במתני' וכיון דקרא בקטנה ג"כ איירי לענין שליחות הובאה מיהת שפיר ילפי' לה שליחות מקרא וה"ה לקטן, ומ"מ יפה עשה הפ"י שנדחק משום דאב כשלוחה, דלתוס' לשיטתם א"א במרווח משום דעושי' שליח הובאה דנראה דתוס' לית לי' כרמב"ם דאשה עושה שליח הובאה שיהי' כידה ממש, ואמינא לה ממ"ש ס"ה ע"ב ד"ה גיטא לא הוי עד דמטא וכו' שכ' תירוצים שונים ולא כ' בפשיטו' דהוא שליח הובאה שלה עד מתא מחסי' וכ"כ הר"ן אחר שכ' תירוצי תוס' כ' לרמב"ם א"ש בפשוט דהוא שליח הובאה שלה, ומדלא כ' תוס' כן ש"מ דל"ל כרמב"ם וצריכי' לתוס' דברי פ"י, אבל לרמב"ם לא צריך לכ"ז דא"ש הא דרב אסי דקרא דושלחה גם בקטנה קאי לענין שליח הובאה:
והנה מ"ש דה"ה קטן דילפי' מקטנה הגם דקרא בקטן לא קאי דאין לו קדושין יש לשדות בי' נרגא למסקנת ש"ס ב"מ יו"ד דכ"ע ס"ל לא ילפי' קטן מקטנה לענין חצר וקרא לא גילה לן רק בקטנה ולא ילפי' בממון רק לקטנה ולא לקטן הה"נ לענין שליח, הגם דמצינו שליחות לקטנה בגט דאיתא בדנפשה, אבל בשליחות דקטן לא איירי וכמו דלא ילפי' קטן מקטנה לענין חצר וכן קיי"ל הה"נ דלא ילפי' לענין שליחות אלא במה דמצינו בקטנה הגם דאין הוכחה דל"ל שליחות מדלא איירי בי' קרא דהא א"א דאין לו קידושין כיון דלא מצינו לו שליחות בקרא לא ילפי' קטן מקטנה כלל:
ומצאתי בזה מקום יישוב לקושי' עצומה של פ"י ס"ד ע"ב דאמר ר"ח אשתק ורדאן הא ר"ח הוא דמפרש הא דאמר שמואל דא ודא אחת היא דבשני' אינו זוכה לאחרים ותקשי לנפשי' קושי' ורדאן, ויישבתי קושי' זו בב' אופנים בחידושי לגיטין ואכ"מ, וכעת יאמר ע"פ דברינו הסמוכים ע"פ דקיי"ל דלא ילפי' קטן מקטנה לק"מ מהאי שפחה י"ל הא דאמר שמואל אין זוכה לאחרים דוקא בקטן וכן מורה לשון רב אסי דעל קטן קאי הגם דמזה אין ראיה דוקא קטן, מ"מ אפשר דלא איירי רק בקטן ע"ז אמר שמואל דא ודא א' היא ומפרש ר"ח דאין זוכה לאחרים דוקא קטן דס"ל דלא ילפי' קטן מקטנה אבל בקטנה מודה, ורב אסי ס"ל ילפי' קטן מקטנה לכן ס"ל דקטן זוכה לאחרים ול"ק ממתני' משתופי מבואות וממעשר האי שפחה ה"ד דבקטנה מודה שמואל, ומדהקשה ורדאן ומתרץ לו התרצן שאני שתופי מבואות ש"מ דס"ל לוורדאן דילפי' קטן מקטנה והתרצן השיב לו דאפשר גם שמואל הכי ס"ל ושאני ש"מ דרבנן, והא"ש דאמר ר"ח אשתק ורדאן דלא נייח לו בתירוצו, ולעצמו ל"ק לי' דס"ל לא ילפי' קטן מקטנה ולק"מ מעיקרא ומיושב קושי' פ"י ע"ד פלפלא טבא ועיי':
והי' נ"ל בהשקפה ראשונה כי א"ש בזה שיטת הרמב"ם דהוצרך בקטנה דא"ע שליח בגט לטעם דליכא עדות ע"מ קטן דס"ל קטנה במה דאיתא בדנפשה עושית שליח אי לאו משום דבעי עדים ושליח הובאה יכולה לעשות, וכיון דקאי ושלחה על קטנה איתא בשליחות וה"ה לענין ממון זוכין לאחרים, ומ"ש בהלכת מכירה דאינו זוכה דוקא קטן אבל קטנה יכולה לזכות, והי' רחוק בעיני קצת להעמיס כן בסתימת הרמב"ם, ואח"כ ראיתי כי א"א לומר כן והוא ממ"ש הרמב"ם בהלכ' מעשר שני פ"ה הלכה ט' נותן לשפחתו העברים אם היה מע"ש מדבריהם וכו' שאמר העברית קטנה היא ואין הקטן זוכה לאחרים אלא בדבר שהוא מדבריהם, הרי מפורש כ' דאין קטנה זוכה לאחרים כקטן, וגם בהלכ' שותפי' כ' אחד קטן וא' קטנה אין עושין ולא נעשית שלוחים, ונראה מדכ' א' קטן וא' קטנה דהי' מקום לומר הגם דקטן ליתא בשליחות קטנה איתא מטעם שכתבנו קמ"ל זו וצ"ל זו אפי' קטנה לא, וקשה למה באמת קטנה לא הא איתני בדנפשי' בגט וקרא דושלחה עלה קאי ומינה ה"ה לענין ממון דהא ילפי' ממונא מאסורא בקטנה לענין חצר וצע"ג:
וע"כ באין מנוס צריכים אנו לדברי קצה"ח דס"ל לרמב"ם דדעת אחרת מקנה אותו דמהני בקטן לא משום שיש לו יד לזכות לעצמו כשדעת אחרת מקנה אלא שהאחר זוכה לו מטעם זכי' דזכין לאדם שלא בפניו וכיון דהוא בעצמו אין יוכל לזכות לעצמו רק מכח שאחר זוכה לו ליתא ג"כ בשליחות דליתי' בדנפשי' לזכות לעצמו, ותוס' דכ' לרב אסי כיון דאיתא בדנפשי' ס"ל דדעת אחרת מקנה דמתני' הוא שיש לו לקטן כח לזכות לעצמו כשדעת אחרת מקנה לו דבר, ולרמב"ם צ"ל או דרב אסי ג"כ לא ס"ל דזוכה לאחרים רק מדרבנן כדס"ל לרש"י או דס"ל דבהא פליגו דרב אסי ס"ל ד"א מקנה לו משום דזוכה בעצמו ואיתא נמי בשליחות ושמואל הגם דס"ל דזוכה לעצמו מדאורייתא כשדעת אחרת מקנה לו ומודה לדבר זה לרב אסי אבל פליגו בהא מלתא דשמואל ס"ל דדעת אחרת מקנה הוא מטעם זכי' דמקנה שיזכה לו, והא"ש דס"ל דאין קטן וקטנה זוכי' לאחרים דאינם בדנפשי' לזכות בכח עצמם, וכ"ז בממון וכדומה, אבל בגט דיש לה לקטנה יד לקבל גיטה דילפי' מקרא מדאצטריך למעט א"י לשמור גיטה ש"מ דכל שיודעת מקבלת גיטה ולא שייך משום דדעת אחרת מקנה וקונה לה דהא מתגרשת בע"כ וחוב הוא לה, אלא שהתורה נתנה לה יד לקטנה לגרושין כגדולה וכיון דאיתא בדנפשה בדין הוא שתעשה שליח ג"כ לולי דליכא עדות למעשה קטן והוצרך הרמב"ם לטעמא דידי', ונפקא מיניה דשליח הובאה יכולה לעשות וא"ש הכל בעזה"י, וזו ראיה ברורה לדברי קצה"ח בכוונת הרמב"ם ודברי אלקים חיים הנה, ואם גם גמר דבריו נתפוס מ"ש מכח קושייתו מ"ש ממטלטלי' דלאחר התקנה קונה באמת גם מטלטלי' מדאורייתא, לפ"ז בנדון שלנו כיון שקונה הקטן האתרוגים מדאורייתא ומכירתו רק דרבנן א"א לקנות ממנו כמו נותן אתרוג במתנה לקטן לשיטת הרמב"ם:
אמנם כן גמר דבריו לא נתפוס כי מ"ש ביישוב הקושי' שנתקשה בה והעלה הגם דקטן לאו בר נתינת דמים הוא משום דיוכל לחזור בו היינו קודם שתיקנו חכמים דמכירתו מכירה ונתינתו נתינה במטלטלי' אבל לאחר התקנה דמכירתו ונתינתו מהני מדרבנן שא"י לחזור המוכר גמר ומקני לי' וזוכה לו בתורת זכי' וקונה קרקע וה"ה מטלטלי' מדאורייתא, ולא נראים לי דבריו בזה מלבד דלא נראה כן מדאמרו הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלי' נראה דבמקרקע לא מהני גם אחר שתקנו דמקחן מקח במטלטלי' וגם במטלטלי' אינו רק מדרבנן כמו ממכרן ממכר דאינו רק דרבנן גם אחר התקנה ועוד אני קורא תמה עליו מ"ש דאחר התקנה דא"י לחזור מנתינת מעות שנתן למוכר סומך המוכר דעתו להקנות לו ולזכות עבורו, הא הה"מ מפורש כ' דוקא המוכר א"י לחזור אבל הקטן יוכל לחזור, וטעמא דהה"מ נראה דס"ל דוקא כשהוא זכות גמור זוכה לו המוכר דזכין לאדם שלא בפניו, אבל כל שיש חוב ואפי' קצת חוב לא יוכל לזכות לקטן ואפי' מרוצה לכך דקטן הו"ל כשלא בפניו דאין לו דעה לברור טובתו וחובתו וא"י להבחין בין טוב לרע לו כ"כ, לכן כ' דקטן יוכל לחזור כל שעה ולולי כן הו"ל חוב לגבי', ולא דמי' למתנה בד"א מקנה לו שקונה מדאורייתא מטעם זכי' כהנ"ל הגם דבמתנה איכא קצת חוב דשונא מתנות יחי' ובקטן בעי זכות גמור ועיי' תוס' כתובות י"א ע"א בסופו, י"ל דהא דשונא מתנות יחי' ומכלל הן נשמע לאו וכמו שאמר ר"א כד הוו משלחו לי' אמר לא בעי לכו דאחי', זה דוקא בגדול דבר עונשים הוא, והוא בר קנין ובר דעה יש לו למנוע שלא לקבל מתנות באדם ולסמוך על ה' אבל בקטן לא שייך כ"ז והו"ל מתנה זכות גמור, אבל כשקונה בדמי זבינה אם לא יוכל לחזור לא הוי לי' זכות גמור מכל צד עכ"פ דאין לו דעת והסכמה כגדול הו"ל חוב דאולי ישוב מדעתו ויתחרט אח"כ ואפשר אפי' חוב גמור הוא משא"כ גדול כשמסכי' בלבו לעשות דבר מתבונן תחלה ועומד בדעתו ובעשיתו, ונ"ל לעשות סמוכים לסברת הה"מ מדברי רמב"ם עצמו שכ' דקטן כשלא בפניו וזכין לאדם שלא בפניו ואין חבין וכו' ומה דסיים ואין חבין שפת יתר הוא דבמ"ש דזכין לאדם סגי דמשו"ה קונה, ונראה דרצה בזה דאין חבין שלא בפניו לאורויי דמשו"ה בעי שיהי' זכות גמור בלי צד ונדנוד חוב ונ"מ דקטן יוכל לחזור בו בכל עת שירצה כנ"ל:
ולהיות כן דיוכל לחזור עכצ"ל דסתם מוכר לקטן יודע כי הקטן יוכל לחזור ואדעתא דהכי מכר לו וסמך דעתו ולא דמי למ"ש הרא"ש בכתובות ומה דמייתי קצה"ח עוד שם מרמב"ם עצמו ולקושיתו דא"כ מטלטלי' נמי יקנה מדאורייתא לק"מ לפמ"ש דבקרקע מהני משום דקטן יוכל לחזור וזכות גמור הוא לו וזה דוקא בקרקע דלא תקנו חכמים בקרקעות מידי כי לא מצאו בקרקעות תיקונו של קטן אדרב' האריכו הזמן עד בן עשרים, ואם קנה בקטנותו ל"מ רק משום דזכין לו שלא בפניו ממילא הקטן יוכל לחזור דאל"ה הו"ל חוב, ואם המוכר מתנה ע"מ שלא יוכל הקטן לחזור בטלה המכירה לגמרי, אבל במטלטלי' שתקנו חכמים לתועלת הקטן שממכרו ממכר והם אמרו שלא יוכל לחזור כדי שימכרו לו דאם יהי' יוכל לחזור לא ימצא בקל מי שימכור לו ותהי' ידו על עליונה שיחזיר בכ"ע שירצה וידרוש דמים בחזרה מאתו, וכיון שתקנו דא"י לחזור שוב הו"ל חוב לקטן וא"א שיזכה לו המוכר מטעם זכי' לכן ל"מ מדאורייתא כלל רק מתקנה בעלמא, ונהפוך הוא ממ"ש הקצה"ח דקודם התקנה הי' אפשר שיקנה מטלטלי' מדאורייתא, ולאחר התקנה מדרבנן הוא דקנה, חוץ אם ברצון המוכר הוא למכור לו בתנאי שיהי' הקטן יוכל לחזור כל שעה אין ה"נ דמהני מדאורייתא כמו בקרקע, וקמ"ל הרמב"ם בקרקע הגם שאמרו עד בן עשרים מ"מ קונה בקטנותו משום שיוכל לחזור בו כל שעה דבקרקע לא תקנו כלל וכ"ש מטלטלי' כשמתנה שיהי' יוכל לחזור בו, אבל בסתמא דא"י לחזור לא קנה רק מדרבנן, והדר דינא של פר"מ ני' כיון דקונה רק מדרבנן אפשר לקנות ממנו ולצאת י"ח מצות דיט"ר דאורייתא:
ואחרי שובי ונתיישבתי ביותר נחמתי כי דחיתי דינו של קצה"ח, הגם דדחינו דבריו דהעלה דלאחר התקנה קרקע ומטלטלי' שוין דקונה מדאורייתא, ואנן בררנו דנהפוך הוא קודם התקנה הי' קונה מטלטלי' מדאורייתא ולאחר התקנה רק מדרבנן חוץ כשמתנה נגד תקחז"ל דתקנו דקטן א"י לחזור, אבל בכל זאת נ"ל דקם דינו של קצה"ח דסוף כ"ס קונה המטלטלי' מדאורייתא גם לפי תקון חכמים דא"י לחזור והוא מטעמא דידי ולא מטעמ' לפמ"ש דמשו"ה לא קנה מדאורייתא במטלטלי' מטעם זכי' לאדם משום שא"י לחזור מנתינת דמים הו"ל חוב, הגם שתקנו חכמים כן לטובת הקטנים וראו כי זכות הוא לקטנים היינו לכלל קטנים תק"ח הוא משום כדי חייו, אבל יש בו חוב לכ"א ועכ"פ צד חוב יש בו, מ"מ כיון שסוף כ"ס אין יוכל לחזור בו מתק"ח וכיון שא"י לחזור בלא"ה שוב איכא זכות לקטן שיזכה לו המוכר מטעם ד"א מקנה לו מכח שזכין לאדם לטובתו וטוב לו לקטן שיהי' שלו מדאורייתא מאם אינו שלו רק מדרבנן לפי שיטת הרמב"ם ודעימי' דקנין דרבנן לא מהני לעניני דאורייתא וכיון דלית בי' שום צד ונדנוד חובה דבלא"ה הקנין קיים בכל תקפו מתק"ח הדר הו"ל זכי' זו זכות גמור וקונה המטלטלי' כמו שקונה הקרקע כנלפע"ד ברור לדינא:
ונבוא לנדון שלנו, דהדין מתחלק לפי הענין הקני' היינו ממי קנה אם קנה מישראל קנה מדאורייתא כיון שאין בו צד חובה זוכה המוכר לו מטעם ד"א מקנה לו ומשום זכי', וא"א לקנות ממנו לצאת ביט"ר י"ח מדאורייתא, אבל אם קנה מסוחר נכרי אין קנוי לו לקטן רק מדרבנן דנכרי לאו בר מזכה הוא כיון שאינו בשליחות כלל כמבואר בש"ס ב"מ וה"ה כשקנה זה שלא הגיע לכלל י"ג שנים מקטן כמוהו ג"כ ל"ק רק מדרבנן מתק"ח ויוכל להקנות בקנין דרבנן לגדולים ומפקע קנין דרבנן של הקונים מקנין דרבנן שנקנה לו כן הי' נ"ל:
ואחר שיצאתי לחלק בין קונה מישראל גדול לקונה מן הנכרי וב"י קטן, עלה במחשבה לפני כי גם בשקנה מישראל יש לחלק אם קנה אתרוג לעצמו, או קנה אתרוג או כמה וכמה אתרוגים כדי למכרם דאם קנה לעצמו בוודאי זכות הוא שיהי' שלו מדאורייתא לכל דבר וכ"ש בדבר זה שקנה לעצמו לצאת בו לצאת ידי חנוכו כא"מ ועושה בוודאי זכות לו שיהי' שלו מדאורייתא לעשות המצוה כתקונה באופן דגדול יוצא בו ואם רוצה למכרו מאיזה טעם שיהי' כיון דהוא קנהו מדאורייתא א"א לקונה ממנו בקנין דרבנן לצאת בו ביט"ר אבל כשקנהו מתחלה כדי למכרו ולהרויח בו, ואם הוא קנה מדאורייתא א"א לו למכור לצאת בו י"ח דאורייתא בוודאי חוב הוא לו שיהי' שלו מדאורייתא דעי"ז נפסד טובא ממילא לא זכה לו המוכר ואוקמי אעיקר הדין דלא קנה רק מתק"ח והוא נשכר, משא"כ אם יהי' שלו מדאורייתא, ובמה יזכה הנער וע"י מי כיון שחוב הוא לו כנלפע"ד אחר העיון היטב:
ומ"מ לדינא אפשר יש לנו לחוש לשיטת תוס' גיטין ס"ד ע"ב דס"ל ד"א מקנה מדאורייתא לאו מטעם דמקנה לו זוכה בעדו כדס"ל לרמב"ם אלא דיש לו יד לקטן לזכות כשדעת אחרת מקנה לו דהא כ' תוס' בטעמא דר"י אמר רב אסי דזוכה לאחרים משום דאיתא בדנפשי' והיינו אי הוא בעצמו זוכה לעצמו, אבל אי ד"א קונה משום דמקנה זוכה עבורו אינו משו"ה איתא בדנפשי' כמ"ש לעיל בישוב הרמב"ם, וכן מוכח מדלא ברור לתוס' אם יש זכי' לקטן ע"י אחר מדאורייתא או מדרבנן ועיי' תוס' כתובות י"א ואי נימא דכל דאפשר לקטן לזכות ע"י אחר מקרי איתא בדנפשי' יהי' יוכל ג"כ להיות שליח בכ"מ, ותוס' פסק כר"י אמר ר"א כמ"ש רשב"א בקדושין בשם תוס', וע"כ דמשום שאחר זוכה לו לא מקרי איתא בדנפשי' דאיהו לא מצי לזכות רק אחר זוכה לו ואין בכחו לעשות שליח, וע"כ מה שכ' לרב אסי זוכה לאחר משום דדעת אחרת מקנה לו זוכה לעצמו מעצמו דכה"ג יש לקטן יד לזכות מעצמו, וס"ל לתוס' נמי דקנין דרבנן ל"מ לדאורייתא דהא ס"ל לשמואל דזוכה לאחרים מדרבנן ומדמקשה על שמואל ממזכה ע"י שפחתו כדס"ד דשתופי מבואות ומעשר שני מדאורייתא הוא ש"מ דס"ל דקנין דרבנן ל"מ לדאורייתא וכ"כ הר"ן שם דכן הוא לשיטת תוס', לפ"ז אין חילוק בין קנה הקטן מישראל בין קנה מנכרי כיון דדעת אחרת מקנה קנוי' לו מדאורייתא וממכרו ממכר רק מדרבנן וא"א לצאת ביט"ר דאורייתא ל"מ לפי שכ' הרשב"א דתוס' נקיט הלכתא כר"י אמר ר"א דדינא הכי הוא כמ"ש לשיטתו, ובאמת בתוס' שלפנינו לא נמצא דס"ל הלכה כרב אסי אפי תימא דהלכתא כשמואל מ"מ הא שמואל לא פליג על רב אסי רק דאינו זוכה לאחרים אבל בהא מודה שמואל דזוכה לעצמו, ואין לומר דשמואל ס"ל דדעת אחרת מקנה רק מדרבנן ופליג על רב אסי דס"ל מדאורייתא ומשו"ה נמי חולק עליו וס"ל דאין זוכה לאחרים מדאורייתא כיון דליתא בדנפשי' מלבד שאין במשמע דפליג שמואל בתרתי דבקונה לעצמו משמע דמודה לר"א דמדאורייתא הוא, גם א"א לומר כן דהא אמר שמואל דא ודא אחת זוכה לעצמו ואין זוכה לאחרים ולפי שיטת תוס' דס"ל לשמואל דזוכה לאחרים מדרבנן מיהת ע"כ הא דאמר דזוכה לעצמו היינו מדאורייתא ואין זוכה לאחרים מדאורייתא ונ"ל משו"ה פשיטא לתוס' דגם בצרור וזרקו זוכה לעצמו מדאורייתא עד דמקשה ממציאת קטן ונכנס לחלק מכח זה בין ד"א מקנה מנ"ל דבצרור וזרקו ס"ל לרב אסי דזוכה מדאורייתא דלמא בצרור וזרקו מדרבנן זוכה לעצמו משו"ה אינו זוכה לאחרים אבל בחפץ ומחזירו זוכה לעצמו מדאורייתא וכיון דאיתא בדנפשי' זוכה ג"כ לאחרים, וכן יש למשמע קצת מדאמר בחפץ ומחזירו זוכה בין לעצמו וכו' פשיטא דהא אפי' בצרור וזרקו זוכה לעצמו כ"ש בחפץ, ויש למשמע מזה דס"ל לחלק בצרור וזרקו ל"ק לעצמו רק מדרבנן, ובמק"א אמרתי ליישב בזה הא דכ' רש"י זוכה לאחרים מדרבנן ודייק הפ"י מדלא כ' רש"י שזוכה לעצמו מדרבנן ש"מ דס"ל שהוא מדאורייתא ובסוכה פרק לולב וערבה נראה דס"ל שאינו קונה לעצמו אלא מדרבנן ובמח"כ לא דייק במ"ש רש"י במקומו בגיטין דא ודא ב' תקנות נראה דס"ל לרש"י דתקנות הם ולא מדאורייתא, והא דלא כ' רש"י רק דזוכה לאחרים מדרבנן משום דמזה הוכיח רש"י דהכל מדרבנן דא"א לומר זוכה לאחרי' מדאורייתא משום קושי' תוס' כמ"ש הר"ן וכיון דאמר רב אסי חפץ ומחזירו זוכה בין לעצמו בין לאחרים משמע דזוכה לעצמו כמו שזוכה לאחרים דוודאי דרבנן הוא, ומוכח כן מדהדר אמר זוכה לעצמו ולאחרים להורות כמו זוכה לאחרים ודאי דרבנן דאין שליחות לקטן הה"נ זוכה לעצמו אפי' חפץ ומחזירו דרבנן וא"ש רש"י בסוכה:
ותוס' לפי שיטתם דס"ל מכח קושי' ש"ס על שמואל דלרב אסי ניחא דזוכה לאחרים ע"כ דזוכה לאחרי' מדאורייתא כ"ש דזוכה לעצמו מדאורייתא ועיי' מהרש"א אבל עדיין י"ל דוקא חפץ ומחזירו, אבל צרור וזרקו י"ל דמדרבנן הוא ומדויק טפי הא דהדר רב אסי ואמר חפץ ומחזירו זוכה לעצמו וזוכה לאחרים דשניהם מדאורייתא, ובצרור וזרקו זוכה לעצמו רק מדרבנן ולק"מ ממציאת קטן והא תוס' לא הקשה רק מדס"ל דזוכה לעצמו מדאורייתא, ועכצ"ל דהוכחת תוס' משמואל דאמר דא ודא אחת היא דזוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרים והא דאמר אין זוכה לאחרים ע"כ היינו מדאורייתא ומינה דזוכה לעצמו מדאורייתא ואמר דא ודא אחת היא ש"מ דשניהם צרור וזרקו וחפץ ומחזירו שוין דקונה לעצמו מדאורייתא, וכ"ש דלרב אסי הכי הוא והקשה תוס' שפיר ממציאת קטן בין לרב אסי בין לשמואל וא"ש:
הרי די באר שבארנו דלתוס' גם לשמואל דעת אחרת מקנה מדאורייתא הוא דזוכה ולפי שהוכחנו דתוס' ס"ל דדעת אחרת מקנה לא משום זכי' אלא משום דיש לו יד לקנות עד"ז ואיתא נמי משו"ה בשליחות לר"א א"כ גם אם נקטי' להלכתא כשמואל כשיטת רוב ככל ראשונים ליכא חילוק בין אם קנה מנכרי בין קנה מישראל כיון דדעת אחרת מקנה לו הגם דליתא בקניית מטלטלי' רק מדרבנן זיל בתר טעמא דאיתא במתנה וליתי' בקנין כמ"ש הה"מ הלכ' מכירה דקטן לאו בר נתינת דמים הוא כוונתו כיון שנתינתו לאו נתינה הוא מדאורייתא ממילא אין דעת המוכר להקנות לו, וכ"ז עד דלא תקנו חכמים שיהי' מכירתו מכירה וא"י לחזור אבל בתר דתקנו חכמים דמכירתו מכירה וא"י לחזור בו שוב קונה מה שקנה מדאורייתא, והן הן דברי הקצה"ח, אלא שהוא כ"כ לשיטת הרמב"ם ודחינו דבריו כיון דלרמב"ם תלי' אם זכות הוא לו וכל שאין יוכל לחזור ליכא זכות, וקיימתי דינו בקונה מישראל ולא בקונה מנכרי, אבל לתוס' דדעת אחרת מקנה משום שיש לו יד וקונה מדאורייתא בין שקונה מישראל בין שקונה מנכרי, חוץ כשקונה מקטן ישראל דלאו בר הקנא' הוא כנלפע"ד ועיי' היטב:
לפ"ז מ"ש דגם בקונה מישראל אם קנה כדי למכור ולהרויח אינו קונה אלא מדרבנן דזכות הוא לו שלא יקנה רק מדרבנן כ"ז לשיטת הרמב"ם אבל לשיטת תוס' גם כשקונה למכור ולהרויח ואפי' קנה מנכרי כבר זכה בו מדאורייתא דהא בכחו לקנות מדאורייתא והו"ל כגדול שא"י לומר שא"ר לקני' מדאורייתא רק מדרבנן בקונה בקני' שקונין בו מדאורייתא:
שבתי וראיתי די"ל דעד כאן ס"ל לתוס' דקנין מדרבנן ל"מ לדאורייתא רק כמו בש"מ דלא בא לידו לזה שמקנה לו אבל כל שבא לידו מהני לדאורייתא והחילוק הוא דוודאי הפקר ב"ד הפקר מדאורייתא דילפי' מקרא דיחרם כל רכושו, אבל שיהי' קנוי' לזה ע"י קנין דרבנן לא ילפי' מקרא כשבא לידו זוכה בו מן הפקר מדאורייתא, ועיי' מחנה אפרים הלכ' קנין משיכה סי' ב' שעמד בחילוק זה ועיי' אבני מלאים סי' כ"ח וכבר הרגיש הר"ן גיטין שיש לחלק בין הפקר דרבנן לקנין דרבנן וכל קנין דרבנן הפקר מבעלי' מדאורייתא הוא, אלא דס"ל מסברא דנפשי' דקנין דרבנן מהני לדאורייתא אפי' לא אתי ליד זוכה כמו בשתופי מבואות לס"ד דדאורייתא הוא, ובתשובה א' הוכחתי דע"כ רשב"א נחית לחלק בכך והוא ממ"ש בגיטין ס"ה ע"א דדעת אחרת מקנה ע"כ דאורייתא הוא דאלת"ה איך מקנה המעות לשפחה קטנה לפדות מע"ש מדאוריי' לר"א וכ' לפ"ז הא דר"ז סוכה לא לקני אינש הושענא לינוקא דוקא כשלא הגיע לעונת הפעוטות דבהגיע הרי הקטן זוכה מדאורייתא ומזכה, ודבריו נפלאו דמאחר דקנין דרבנן ל"מ לדאורייתא דמשו"ה הוכיח דדעת אחרת מקנה מדאורייתא הוא ואיך סתר דבריו תוך כד"ד וכ' דהא דלא לקנו לינוקא בהגיע לפעוטת קונה ומקנה הא קונה מדאורייתא ומקנה רק מדרבנן ומצאתי אחרי רואי שכבר ישב על מדוכה זו השעה"מ הלכ' לולב והניח בצ"ע, ואני מצאתי לו יישוב דס"ל דוודאי הפקר ב"ד הפקר מדאורייתא אלא דלא מהני קנין דרבנן לזכות לו עד שלא בא לידו וכשבא לידו זוכה מן ההפקר וה"ה שלו מדאורייתא, וכ"ז אם הקונה גדול אבל קטן דאינו קונה לעצמו א"י לזכות מן ההפקר מדאורייתא ואם גם ע"י ד"א מקנה אינו קונה מדאורייתא איך יזכה ע"י קנין דרבנן מדאורייתא הגם דמופקר ועומד מבעליו הוא א"י לזכות בו, והא"ש ראי' הרשב"א דע"כ ד"א מקנה לקטן דאורייתא הוא דאל"ה גם שמופקר מעות המזכה אבל הוא במה יזכה מדאורייתא וגם אם הפקר כדעת אחרת מקנה עיי' זה מל"מ הלכ' מכירה כ"ז אם ד"א מקנה מדאורייתא הוא אבל אי לאו דאורייתא גם מן ההפקר שהפקיר אדם א"י קטן לזכות מדאורייתא וראי' רשב"א ברורה, והא"ש דכ' לפ"ז על קטן שהגיע לעונת הפעוטות ל"א ר"ז דלא לקנו דמזכה בחזרה משום דכבר מופקר מדאורייתא ויצא מקנין קטן שוב זוכה הגדול כשבא לידו מן ההפקר וא"ש נכון בעזה"י:
וי"ל דגם תוס' בשיטת רשב"א קדמא ואזלא דכל שבא לידו דגדול זוכה מן ההפקר דאורייתא לפ"ז בנדון דידן גם לתוס' בין קטן קנה מישראל בין קנה מנכרי, גדול הקונה ממנו שלו הוא מדאורייתא דזוכה מן ההפקר, אלא מתוס' סנהדרין ס"פ ב"ס נראה דס"ל דגם כשבא לידו דגדול אינו זוכה מדאורייתא דהא מביא ראי' מסוכה מדר"ז דד"א מקנה דאורייתא הוא ועיי' שעה"מ הלכ' לולב ביאור כוונת תוס' דס"ל דמסתמא ר"ז גם בפעוטת קאי וע"כ ד"א מקנה קנה מדאורייתא הוא ולא יוכל להקנות רק מדרבנן וזה כשיטת הרמב"ם ממש ואם באנו לחוש לשיטת תוס' במלואו בכל מה דס"ל דד"א מקנה מדאורייתא ומשום דזוכה בעצמו וקנין לדרבנן ל"מ לענין דבר שהוא מעניני דאורייתא אפי' אחר שבא לידו א"א לקנות אתרוג ממנו חוץ כשקנה גם הוא מן הקטן כמוהו שאין בכחו למכור במטלטלי' שלו מדאורייתא ואין לקטן הלוקח ממנו רק קנין דרבנן וכשחוזר ומכרו לגדול אתי קנין דרבנן של קונה ממנו ומפקיע קנין דרבנן של קטן שקנה מן הקטן, והיינו להך צד דקטן שזוכה מהפקר שהפקירו בעלים הו"ל כמציאה שאין קנין לקטן בו מדאורייתא, אבל לדסוברים דזוכה מן ההפקר כהנ"ל הו"ל כדעת אחרת מקנה לו א"כ קטן שקנה מקטן הגם דקטן המוכר לו א"י להקנות מדאורייתא דממכרו רק מדרבנן וקנין דרבנן ל"מ כדאורייתא, מ"מ כיון דד"א מקנה של גדול מהני לקטן זוכה קטן הלוקח מקטן מדאורייתא כיון שמדאורייתא מופקר הוא ואין למוכר קטן עוד בו מדאורייתא זוכה קטן הקונה מן ההפקר דהו"ל כדעת אחרת מקנה כנ"ל ועיי' בכ"ז:
ותבנא לדינא למעשה בוודאי יש למנוע לקנות מקטן כזה כמו שהוא בנדון שלפנינו ולחוש לשיטת התוס' ועיי' סמ"ע שבמג"א רסי' תמ"ז מ"מ מי שקנה אתרוג מקטן ונוטלו ביט"ר ואח"כ בא לידו אתרוג שהוא שלו בוודאי מדאורייתא שנתן לו א' במתנה וכיוצא בו יטלו שנית כדי לצאת ידי חובתו מוודאי אליבא דכל השיטות אבל לא יברך ואפי' נימא דכל שעושה המצוה שנית מספק חוזר ומברך ג"כ ועיי' כ"מ הלכת ק"ש לענין חוזר וקורא ק"ש לענין ברכות, ומי שנטל לולב שניתן במתנה לקטן לדעה ראשונה שבמחבר שהיא דעת הרמב"ם דצריך ליטול שנית וצריך לברך ואפי' לדידן שיש לנו ב' דעות בש"ע צריך ליטול שנית מספק דאורייתא ומה"ת, וגם מברך שנית כיון שחוזר ונטלו ומחוייב ליטלו שנית מספק דאורייתא לשיטות הסוברים דעל ספק מברך וה"ה וכ"ש בספק כזה שי"ל כיון שהוא בחזקת חיוב חוזר ומברך הגם דברכה דרבנן וספיקו דרבנן להקל אזלי' להחמיר משום חזקת חיוב והארכתי בענין זה בתשובת שתים שהן ארבע, מ"מ בנדון שלפנינו שלרוב ככל דעות בין שקנה מנכרי בין שקנה מישראל יוכל הקונה לצאת י"ח מדאורייתא ואם כי יש לנו לחוש בדאורייתא לשיטת תוס' היינו לחומרא, אבל לא לענין ברכה דספיקו להקל ויצא מחזקת חיוב ע"פ רוב שיטות ודעות, ויש בו נדנוד דל"ת דברכה לבטלה מדרבנן מיהת לכן אין לברך כנלפע"ד למעשה והי' זה שלום כאות נפשו ונפש אוה"נ קשור בעבותות אהבה ואת חג הסוכת יחוג בטוב לב ורב שמחות, חותם בכ"מ ברכות. פ"ב י"ב תשרי תרכ"ה לפ"ק:
הק' אברהם שמואל בנימין בה"ג מהרמ"ס זצ"ל