אור ברסלב

כתב סופר אורח חיים· רבי אברהם שמואל בנימין סופר

תשובה קכב

תשובה קכא

שמואל בקוראי שמו, איש צדיק מתהלך בתומו, ידיו לו רב, בחוקי חורב, ה"ה בן אחותי תלמידי חביבי הרב הותיק מלא עתיק, חרב פיפיות בידו ללחום במלחמתה של תורה, המאוה"ג כש"ת מו"ה שמואל עהרענפעלד ני' אבדק"ק סיקס יע"א:

ביום טוב של חג כשהיינו בטוב לב לשמוח לפני ה' הוספת לנו שמחה וגיל, כאשר קבלתי שורותיך הנעימים כתובים על הגויל אשר בהן לבי גיל יגיל בכפלים, באשר בשרתני שתים, מעמד ומצב בריאות אמך אחותי הצדקת א"ח מ' הינדל תי', ומעמדך ומצבך הטוב החיים והשלום, גם מצדינו הטוב תקבלו כה יתן ה' וכה יוסיף לנו כח ועצמה למען שמו ותורתו, ללמוד וללמד לשמור ולעשות, ויראנו בתורתו נפלאות ויעשה עמנו לטובה אות:

והנה ראיתי במכתבך ראי' שני' מדברי סופרים, דברים היוצאים ממשה ספרא רבה דישראל בספרא דבי רב רבנן כבוד קדושת אבא מאוה"ג זצ"ל מ"ש ע"ד אגב בח"ס חיו"ד ססי' פ"א שיש לנהוג בחג שחל בשבת להוציא הלולב והמינים בתוך מעל"ע מן המים שלא יופסלו ע"י כבישה, ורבים ראו וכן תמהו דלא נמצא ענין כבישה רק בדבר מאכל לענין או"ה, ולענין מצוה באתרוג דהוא דבר מאכל, אבל בלולב ומינים באגודה אחת אין טעם וריח שיפסול בהם כבישה או בישול, ועכשיו הראה לך אחד מתלמידנו הרבני האברך המופלג בתו"י מו"ה אליעזר בלום יחי', כי תמיה זו תמיה של קיימא היא לדורות כי באה בדפוס בפתחי תשובה החדשות סי' פ"ז, והוא גילה לך סוד זה כי רבים הקמים מאז בתמיה רבה, ואתה מזקנים התבוננת וטרחת לקיים מילי דאבוהא אבוהון דכולהון ת"מ תורת משה אבינו רועינו רבינו זצ"ל ונפשך איותה לשמוע דעתי בזה, ולהיות כי גם בעיני יפלא, והנני מוסיף הפלא ופלא שלא עוררני עד הנה אדם על זה, שמתי עיני ולבי עד"ז בי"ט בין הפרקים ובין גברא לגברא, להתבונן כל האפשר, גברא רבה אמר מלתא, בוודאי מכוין לדינא הוא אלא שטעמו נעלם מאתנו, וצריכים אנו לטרוח למצוא טעם, גם אם אינו לשבח כ"כ וטרם אענה בדין זה שלפנינו אבאר קצת ענין פסול כבישה ובישול לענין מצוה:

הנה שלשה אני יודע דפוסל מבושל וכבוש לענין מצוה, למצות מרור ומצה ואתרוג, א) ולענין מרור מקורו פתוח במתני' דפסחים ל"ט ע"א ושם נאמר בפרטי' אבל לא כבושי' ולא שלוקי' ולא מבושלי', וכן הוא בברייתא שם ע"ב, ובברייתא מפרש טעמא בזה הכלל כל שיש בו טעם מרור יוצאים בו וכל שאין בו ט"מ אין יוצאים בו, וכ' רש"י במתני' כבוש בחומץ שלוקי' מבושלים הרבה מאוד עד שנמוחו, ומבושל כדרך בישול, וכ"כ תוס' לקמן ע"ב בברייתא דשלוק ע"כ יותר ממבושל דאל"ה הוי זו ואצ"ל זו, וכ' המג"א סי' תע"ה דמ"ש רש"י כבוש בחומץ לשיטתו אזיל דס"ל דאין כבוש כמבושל רק בחומץ וציר, אבל לפי דקיי"ל דכבוש במים מעל"ע ג"כ כמבושל גם כבוש במים מעל"ע א"י בו, והחק יעקב חולק עליו דמים אין מבטלי' מרירות המרור ומביא ראי' לדבריו דאי כבוש במים הו"ל כבוש ושלוק ומבושל זו ואצ"ל זו והא תוס' כ' דשלוק ומבושל זו וצ"ל זו, בוודאי רחוק לפרש תחלתו כבוש ושלוק ע"ד זו ואצ"ל זו, ושלוק ומבושל ע"ד זו וצ"ל זו, וע"כ דכבוש דוקא בחומץ דמפיק טעמו, ושלוק ומבושל אפי' במים מפיק טעמא, וכ"כ בתשובת פנים מאירות ומביאו מחצית השקל שם ומוסיף ראי' מברייתא כללו של דבר כל שיש בו וכו' לאתויי כבוש במים, ונ"ל לחזק דבריהם מדברי תוס' עצמן דהעמידו דבריה' על ברייתא דשלוק ע"כ יותר דלא להוי זו ואצ"ל זו ולא העמידו דבריהם על מתני' דקתני שלוק ומבושל, והוא דקדוק עצום, ונ"ל דבאמת מצינו לפעמים במתני' וברייתא דקמ"ל ע"ד זו זו ואם אפשר לפרש ע"ד זו וצ"ל זו עדוף מ"מ אין להוכיח כ"כ דבר ודין מזה, ולכן לא העמידו תוס' דבריהם על מתני' דאפשר דקמ"ל ע"ד זו ואצ"ל זו, אבל בברייתא דקתני טעמא כל שאין בו טעם מרור, וכל שיש בו זיל בתר טעמא דאין לו טעם מרור ס"ל לתוס' דע"י כבישה במים יש לו טעם מרור. וזהו כוונת הברייתא כל שיש בו טעם מרור וא"כ רישא דברייתא בכבוש בחומץ והוי שלוק זו וצ"ל זו שוב ודאי אין לפרש שלוק ומבושל ע"ד זו ואצ"ל זו בחד ברייתא א"א לפרש מקצתו ע"ד זו וצ"ל זו ומקצתו ע"ד זו ואצ"ל זו וכ"כ החק יעקב ומחצית השקל בביאור יותר, והוכיחו תוס' שפיר דע"כ שלוק יותר ממבושל, אבל במתני' דלא קתני טעמא משום מרירות ולא קתני כללו של דבר לא מוכח כ"כ כנ"ל נכון, ומוכח כדינו של הח"י ופ"מ ועיי':

אלא מסתימת הש"ע דסתם וכ' כבוש ושלוק ומבושל ולא מפרש כבוש בחומץ, משמע דכל שהוא כבוש אפי' במים וכל חד כדינו במים מעל"ע ובחומץ כדי שיתננו ע"ג האור לפי שיטת המג"א סי' תמ"ז דלא כש"ך סי' ק"ה, ולש"ך שניהם חד דינא אית להו, אבל יש עוד כיבוש בציר דשיעורו כדי שיתנה ע"ג האור וכו' וסתם המחבר כבוש כ"א לפי שיעורו לענין איסור פוסל במרור דלא כחק יעקב ופ"מ, ואפשר דנראה לו כן מדקתני במתני' וברייתא סתם כבוש ומחתינהו בשלוק ומבושל משמע דכולהון במים כמו שלוק ומבושל במים כן כבוש במים, ולרש"י דפי' כבוש בחומץ א"ש דלשיטתי' ליכא כבוש באיסורים רק בחומץ וציר וסתם כבוש בכ"מ הוא וסתמא כפירושו בחומץ, משא"כ לדקיי"ל בכ"מ כבוש במים ג"כ לא נראה לטוש"ע לפרש כאן בחומץ דוקא דמשמע דומי' דשלוק ומבושל במים כבכ"מ כן כבוש כבכ"מ ולדקדוק של הח"י דהו' זו ואצ"ל זו י"ל דאם הוי קתני כבוש לחוד היינו מפרשי' כבוש בחומץ דמפיק טעמו ביותר ולא ידענו שלוק וכ"ש מבושל ולכן קמ"ל ולא שלוק ולא מבושל ע"ד זו וצ"ל זו ומאחר דקתני מבושל במשקל הזה ג"כ כבוש במים דכמבושל הוא ממילא נשמע דכבוש דקתני תחילה היינו אפי' במים דכמבושל הוא ודומי' דשלוק ומבושל שהוא במים, והוי כל מתני' וברייתא זו וצ"ל זו דלולי דקתני שלוק ומבושל לא ידענו דכבוש אפי' במים, ולדקדוק מדקתני בבריית' כללא של דבר כל שיש ואין בו טעם מרור, אפשר י"ל ע"פ שיטת הש"ך סי' ק"ה דגם בחומץ בעי מעל"ע, וכן ודאי לא יחלוק הש"ך דחומץ חזק ממים אבל ס"ל דבכ"ז אינו כמבושל שיהיה בולע ומפליט ודין בישול לו רק במעל"ע, אבל מפיק טעם יותר ממים, וקמ"ל ברייתא בכללא של דבר דתלי' ביש ואין לו טעם מרור, דכבוש היינו במים ובעי מעל"ע, וקמ"ל בכללו של דבר אם מפיק טעמו כגון חומץ כהנ"ל הגם שאינו כמבושל מ"מ אם מבטל טעמו לפי מה שהוא א"י ידי מרור דבתר טעמא דמרור אזלי' דבעי טעם מרירות ממש, וא"ש ביותר לפי שהעלה החו"י והסכים עמו הפליתי רס"י ק"ה דוודאי מבליע ומפליט קודם מעל"ע לאט לאט אלא שלא נגמר כדי נתינת טעם עד כ"ד שעות עיי"ש, ויש לי דו"ד על דבריהם שיצאו להציל בזה דינו של האו"ה שתמה עליו הש"ך וט"ז דא"ל דתלי' זה בשיטת ר"ן ורשב"א, בטעם דנטלפ"ג בכלי שאינו פגום כ"כ עד שאין ראוי' לגר דמותר ובתשובה הארכתי, אבל הדבר בעצמותו שפולט ומבליע מעט מעט השכל מחייב, והא"ש מ"ש גם קודם זמן ושיעור דכבוש כמבושל מ"מ החומץ משנה טעם המרור ומבטל מרירותו ע"י שנבלע בתוכו הגם שאינו כ"כ בכדי נ"ט לאסור וזהו דקמ"ל הברייתא כן י"ל והוא דין חדש וצריך אצלי תלמוד עדיין ועיי':

ב) לענין לצאת ידי מצה במבושל לא נזכר במתני' אבל פלוגת' דתנאי דר"מ ור' יוסי היא בברייתא מובא בפסחים מ"א ולפי סוגי' דשם פליגו אם בישול מבטל האפי' אי מקרי לחם אחר הבישול כן פי' רש"י שם אבל בברכות ל"ח ע"ב ר"נ ס"ל דבהכי פליגו ומסקנת ש"ס דטעמא דר"י משום דבעי טעם מצה וליכא, ומ"ש רש"י שם דל"מ לחם היינו לר"נ ולמסקנא אין הבישול מבטל האפי', אלא משום דבעי טעם מצה, וכ' הרשב"א בחי' שם דוודאי ר"מ אינו חולק דבעי טעם מצה אלא דר"מ ס"ל דאין בישול מבטל טעם ור"י ס"ל דמבטל טעם, אבל במרור כ"ע מודים דבישול מבטל טעם מרור, והנה מ"ש דר"מ מודה במרור הוא מברייתא פסחים דקתני תחלה פלוגתא דר"מ ורבנן לענין יבשים ושוי' דיוצאי' כמושי' ולא כבושי' וכו' ומ"ש דפליגו אי בישול מבטל טעם מצה דחוק ורחוק שיפלגו במציאות שאפשר לברר ולעמוד עליו, ועיי' פ"י ברכות שרחוקים בעיניו דברי הרשב"א והנכון אתו, ונ"ל להמתיקם ע"ד שכ' רשב"א חולין פ' גה"נ בפלוגתא אי יש בנידון בנ"ט הא אפשר לברר וכ' דלכ"ע לית ביה טעם הנרגש שאפשר לברר ע"י טעימה, ומאן דס"ל דיש בו בנ"ט היינו טעם קלוש ומאן דס"ל אין בגידי' בנ"ט אפילו טעם קלוש ליכא וכעץ בעלמא הוא עיי"ש, וי"ל כעין זה כאן דגם ר"מ ס"ל דבישול מבטל הטעם אלא דאינו מבטל טעם מצה לגמרי אלא שאינו נרגש לכל וקשה לעמוד על טעמו, ור"י ס"ל דמבטל טעם מצה לגמרי ואין בו טעם מצה כלל ודבר זה א"א ולכהפ"ח בקושי לעמוד עליו, ולעצמינו י"ל עוד דפליגו אם טעם קלוש גם שנרגש מקרי טעם או לא וכה"ג מצינו לענין נ"ט בנ"ט דנרגש ופליגו אי טעם קלוש כזה בעצמיותו טעם האוסר הוא או לא ועיי' ריטב"א שם, וכן צ"ל בפלוגתא דריחא מלתא דנרגש לכ"ע ופליגו אי דבר קלוש כזה אסור או לא, ומובן ביותר לפי המתקתינו דברי הרשב"א, או מ"ש לעצמינו בפלוגתא דר"מ ור"י, הא דבמרור לכ"ע במבושל אינו יוצא משום דמבטל טעם מרור ומ"ש מצה לכאורה נהפוך הוא מרור יש לו מרירות ולא נתבטל בקל כמו טעם של מצה, ולמ"ש א"ש דבמרור צריך להרגיש טעם מרירות ע"ש שמררו חייהם לכן לכ"ע בעי טעם הנרגש וחזק שבישול מבטלו, אבל במצה דלא בעי להרגיש טעם מצה דהא בלע מצה יצא, אלא שצריך שיהיה במצה עצמה טעם מצה עיי' ט"ז סי' תס"ו ופליגו אם ע"י בישול לית ביה טעם כלל, ולכ"ע סגי גם כשאינו נרגש או דפליגו בטעם קלוש שנרגש אי סגי כנ"ל והבן:

והנה לשיטת רשב"א וכן משמעות לשון ש"ס בעי שיהיה במצה טעם מצה עכ"פ וקיי"ל כר"י דבישול מבטל טעמו, אבל רבינו יונה תמה והיכן מצינו דבעי במצה טעם מצה, כוונתו כקושי' ט"ז הא בלע מצה יצא וכ' בשם חכמי צרפת דע"י בישול הו"ל כמצה עשירה, ולדבריו מצאנו הרווחה לפרש פלוגתא דר"מ ור"י דפליגו בפלוגתא דתנאי פסחי' ל"ו ע"ב אם יוצאים במ"ע ור"מ י"ל ס"ל דיוצאים ור"י ס"ל דא"י והלכת' כר"ע דא"י במ"ע והלכת' כר"י דא"י במבושלת, והפ"י כ' שדברי הרבינו יונה רחוקים יותר משל רשב"א, ובמח"כ היה בהעלם ממנו לשעה שכ"כ תוס' פסחים מ"א ע"א ד"ה מבושל בשם ר"י דלא כרש"י שם, ולשיטה זו סוגי' דפסחים ודברכות למסקנא עולה בקנה א' בטעמא דר' יוסי ולהש"י פסחים ורשב"א ברכות סוגי' דפסחים אזלא כר"נ בברכות משום דבישול מבטל האפי' ולאו לחם מקרי, ולמסקנת סוגי' דברכות אינו כן וקיי"ל כסוגי' דברכות, ופ"י במח"כ לא נחית לכולי האי ומ"ש הוא משום דלאו טעם לחם הוא ורוצה להעמיס כן ברשב"א, במחכ"ת דבריו רחוקים וצריכים תבלין, ומהתימא על הט"ז סי' תס"א, ומג"א סי' תע"ה ס"ק י"א, שהתחכמו לחלק בין בלע מצה לאין בו טעם מצה, ולא זכרו לפי שעה מ"ש רבינו יונה ורשב"א בברכות והוא תמוה בעיני:

והנה במצה לא נזכר בברייתא בפלוגתא דר"מ ור"י רק מצה שרויה דלכ"ע יצא ובמבושלת פליגו, ולא נזכר מכבוש כלום, ונראה דשרוי' דאיירי היינו אפי' שרוי' מעל"ע והא לר"מ שרוי' ומבושל יוצא בה, ולדידיה דאפי' מבושל יוצא כ"ש שרויה מעל"ע דיוצא וזו וצ"ל זו מבושל קאמר דיוצא ור"י דאמר יוצאים ברקיק השרוי אבל לא במבושל, מודה לו בשרויה כדס"ל לר"מ דאפי' כבוש שיעור כבישה יוצא בו, והנה לשיטת רבינו יונה דמצה מבושלת א"י משום דע"י בישול הו"ל כמצה עשירה י"ל דוקא בישול, אבל כבוש לא משוי ליה עשירה דאין דרך וא"א לאכול כבוש במים בלי אפי' ואין הכבישה מבטל האפי' מכולו, אבל לפי דס"ל לרשב"א וכצ"ל לרש"י ולפי דנראה מרי"ף ורא"ש משום דאפי' מבטל טעם מצה ובמשמעות לשון ש"ס ברכות דבעי טעם מצה קשה מ"ש כבוש מ"ש מבושל מ"ש דבמרור כבוש א"י ומ"ש מצה, וצ"ל דמרור שאני דגם ר"מ מודה דכבוש ומבושל א"י בו ובמצה ס"ל דיוצא משום דל"ב טעם כ"כ וס"ל דיש בו טעם קצת שאינו נרגש וסגי בהכי או דס"ל דסגי בטעם קלוש הנרגש, ור"י ס"ל דלא סגי בהכי או די"ל דבטל טעם מצה לגמרי או דבעי טעם חזק יותר כמ"ש וי"ל דוקא ע"י בישול מפיג טעמו ביותר מע"י כבישה וטעם שנשאר ע"י כבישה מודה לר"מ דסגי בהכי במצה, אבל לא במרור כדס"ל לר"מ לענין בישול חילוק בין מרור למצה, הגם דכבוש כמבושל היינו לענין מפליט ומבליע מ"מ בישול מפיג ומחליש ביותר מכבוש כצ"ל ועיי':

אמנם כן ראיתי בח"י סי' תמ"א שכ' על מ"ש מג"א דיש להחמיר במבושל בכ"ש דה"ה דכבוש מעל"ע וציין סי' תע"ג לענין כבוש, ושם העלה הח"י דוקא כבוש בחומץ מכח ראיה ומכח שהחוש מעיד וחיך טועם שאין כבישה במים מבטל טעם התמכא קרי"ן ולכן דוקא כבוש בחומץ וכ"ש הוא ממבושל במים וזו וצ"ל זו הוא במתני' וברייתא, וכאן לענין מצה ס"ל דדיני בכבוש ככל כבוש באיסורי' במים מעל"ע ודלא כמ"ש, אבל ראיה שהבאתי תתן עדי' דע"כ צריך לחלק בין טעם מרור לביטול מצה וכבוש אינו מבטל טעם מצה כ"כ ואפשר לומר דוקא במים אינו מבטל כ"כ אבל בחומץ מבטל גם לענין מצה, וגם ר"מ דמתיר שרוי ומבושל מודה בכבוש בחומץ ושרוי היינו במים דוקא, ואפי' מעל"ע דלא עדיף ממבושל לדידי' ור"י מתיר בשרוי' כמוהו הכל במים אבל בחומץ לא ואתי מכ"ש ממבושל במים דאוסר ולרי"ף ולרא"ש שרוי היינו במים אבל ביין לא וכ"ש בחומץ דלא ואפי' הב"י בשם רוקח דשרוי אפי' במים מודה דבחומץ לא זהו הנלפע"ד בהך דינא לפום רהיטא והמעיין יוסיף ויעיין בטוב עין ויבורך:

ג) ונבוא אל השלישית לענין אתרוג בש"ס סוכה ל"ו אתרוג תפוח סרוח כבוש שלוק וכו' פסול וכ' רש"י כבוש בחומץ או בחרדל לשיטתו אזיל דאין כבוש אלא בחומץ וציר וחרדל כמו ציר יחשב לרש"י, וטוש"ע כתבו ג"כ כבוש בחומץ והא קיי"ל דכבוש במים ג"כ כבוש הוא וכ' המג"א סי' תרמ"ח דנקיט כבוש בחומץ דלא בעי מעל"ע וה"ה במים מעל"ע והמג"א לשיטתו דחולק על הש"ך סי' ק"ה וס"ל דבחומץ חזק לא בעי מעל"ע ועיי' מחצית השקל דלחנם השיג הא"ר על המג"א, ולשיטת ש"ך ופר"ח בסי' ק"ה דל"ש חומץ ל"ש מים בעי מעל"ע קשה על טוש"ע דנקטו דוקא כבוש בחומץ והנה הט"ז השיג על הב"ח דמביא דנוהגים להניח האתרוג בדבש משנה לשנה, הא הו"ל כבוש, ובאלי' רבה כ' דס"ל לב"ח הגם באיסורים גם במים הו"ל כבוש לענין אתרוג דוקא חומץ, ונ"ל דמוכח כן לשיטת ש"ך ופר"ח הנ"ל מן טוש"ע מדנקטו חומץ, אלא ניהי דמוכח כן אבל טעמא לא ידענו מ"ש מכל איסורים, ובאמת מן הב"ח אין אנו מוכרחים לומר חילוק זה שחידש הא"ר כדי ליישבו דיפה כ' מחצית השקל די"ל דבדבש קרוש מניחים האתרוג דליכ' משום כבוש, ועוד י"ל דהיו מוציאים האתרוג בתוך כ"ד שעות דאין הכבישה מצטרפת, אבל לשיטת ש"ך ופר"ח צריכים אנו לחילוק הנ"ל ובעי טעם לחלק וצ"ל דוקא חומץ דמפיק טעם טפי וס"ל טעמא דאתרוג כבוש ושלוק פסול משום דנשתנה ע"י כבישה ושליקה לטעם אחר ודוקא כבוש בחומץ או שליקה במים, והא דבסי' תע"ג סתם וכ' כבוש ולא התנה דוקא כבוש בחומץ, צ"ל דוקא גבי מרור דבעי לטעום טעם מרור בפיו ולזכרון בא ע"ש שמררו חיי' ולכן גם ע"י כבישה במים הגם דאינו משנה ומפיק טעמו לגמרי מ"מ לא יצא דבעי טעם מרור ממש, משא"כ באתרוג דלא מקרא ילפי' דבעי טעם אתרוג אלא כל שנשתנה טעמו לטעם אחר יצא מתורת אתרוג וכמו נתנו בדפוס וכדומה דבעי' שיהיה בדמותו וצלמו בטבעו כן צריך שיהיה בו טעם אתרוג וכל שיש בו טעם הגם שנשתנה קצת כמו ע"י כבישה במים לא מפסל רק כבוש בחומץ או שלוק כנ"ל לבאר ע"פ שיטת ש"ך הנ"ל:

והנה בברייתא קתני שלוק וכבוש ולא קתני מבושל כבמתני' וברייתא דפסחים גבי מרור, ובמצה צ"ל דבמרור טעם מרירות שנרגש ומרגיש בשעת אכילה בעינן ובמצה הגם דל"ב להרגיש בשעת אכילה מ"מ בעי שיהיה ראויה להרגיש בחיך כשאוכל ולועסו, וכ"ז במידי דאוכל אבל באתרוג דלאו בהרגשה תלי' מלתא, אלא שלא ישתנה כ"כ לטעם אחר דוק' שלוק שנתבשל הרבה או כבוש בחומץ שמהפך ומבלבל טעמא אבל מבושל מותר כן נראה, ותימא על טוש"ע שכתבו כבוש בחומץ ומבושל, החליפו מבושל תחת שלוק האמור בבריית', וצ"ל הגם דס"ל בישול פוסל מ"מ כבוש במים לא דגריע, ומנ"ל כ"ז וצל"ע:

והנה לכאורה יש להוכיח דכבוש דברייתא היינו בחומץ דאל"ה הו"ל זו ואצ"ל זו דשלוק כמ"ש הח"י סי' תע"ג הוכח' זו ממתני' ובריית' דמרור, וכן כ' פר"מ נ"י ראיה זו מבריית' דסוכה מדנפשך והטבת לדייק, אבל שבתי וראיתי כי לטור נהפוך הוא יש להוכיח דכבוש היינו במים והוי שלוק וה"ה מבושל זו ואצ"ל זו, דהא בברייתא קתני תחילה תפוח וסרוח ומפרש הטור שהוא תפוח וגם סרוח קצת וכ' הב"י לפ"ז ברייתא זו ואצ"ל זו וכיון דתחלת הבריי' ע"ד זו ואצ"ל זו א"א לפרש כבוש ושלוק ע"ד זו וצ"ל זו כמ"ש כבר לעיל כי כן עכצ"ל דכבוש היינו אפי' במים וכולה ע"ד זו ואצ"ל זו, ולפי' רש"י בתפוח וסרוח לב' פירושים אפשר דהוי זו וצ"ל זו, אבל לטור הוי זו ואצ"ל זו וצל"ע:

ויש ראי' מכ"ז לשיטתו של המג"א דכבישה במים מעל"ע פוסל באתרוג וברייתא דקתני כבוש ושלוק ע"ד זו ואצ"ל זו הוא כמו לפי' הטור בתפוח וסרוח והיינו כבוש אפי' במים, וממילא ע"כ דטוש"ע ס"ל דבחומץ אפי' פחות מעל"ע הו"ל כמבושל ונקטו כבוש בחומץ פחות מעל"ע כשיטת המג"א סי' תמ"ז דלא כש"ך ופר"ח, והא דנקטו כבוש בחומץ פחות מעל"ע דקמ"ל ע"ד זו וצ"ל זו ל"מ כבוש בחומץ אפי' מבושל במים נמי, או י"ל דקמ"ל רבותא דכבוש בחומץ פחות מעל"ע ג"כ פוסל דהא הש"ך ס"ל דגם בחומץ בעי דוקא מעל"ע כמו במים הגם דלשיטת המג"א הוכחנו דכן הוא מדכ' הטוש"ע כבוש בחומץ דאפי' פחות מעל"ע עכ"פ רבותא איכא יותר כבוש בחומץ פחות מעל"ע מכבוש במים מעל"ע דאלימא כח כבוש במים מלע"ע מכבוש בחומץ פחות מעל"ע ואיכא רבותא דבאתרוג אפילו כבישה כזו בחומץ פחות מעל"ע פוסל כמו שאוסר באיסורים, וקמ"ל מבושל במים דיש מקום לומר איפכא דחומץ גרע משום דמפיק טעמא טפי קמ"ל מבושל כנלע"ד לפרש שיטת טוש"ע ויצאנו ידי ביאור כל חמירא, בעזרת עוטה אורה:

וכ"ז כתבנו לשיטת טוש"ע ולפי פי' הטור תפוח וסרוח זו ואצ"ל זו צריך לפרש כבוש ושלוק ג"כ עד"ז מוכח כדס"ל למג"א בפשיטות דה"ה כבוש במים, אבל לפי פי' רש"י בתפוח וסרוח יש לפרש ע"ד זו וצ"ל זו שע"פ הרוב קתני במתני' ובריית' ע"ד זה, וממילא נשמע דה"ה כבוש ושלוק ע"ד זו וצ"ל זו, וצ"ל כבוש היינו בחומץ, והא"ש מ"ש המג"א סס"י תרמ"ט בשם ש"ג דאתרוג שנבלע בליעת איסור א"י בו, ונתקשה תיפוק לי' דהו"ל כבוש או מבושל דבלא"ה א"א שיהיה מובלע בכולו ולשיטת הב"ח ע"פ שמיישבו הא"ר דבאתרוג אין כבוש פוסל רק בחומץ א"ש ושוב מצאת כדבריך בפמ"ג שם, וקשי' על המג"א, ולמ"ש א"ש, דש"ג ס"ל כבוש דוקא בחומץ פוסל באתרוג דמפרש הברייתא תפוח וסרוח וכבוש ומבושל ע"ד זו וצ"ל זו, אבל דינו של המג"א קם לשיטת הטור וש"ע ומוכרח הוא בטוש"ע כדכתיבנא וא"ש, אלא דבלא"ה אין לתפוס על המג"א מש"ג דאולי אזיל הש"ג בשיטת רש"י ודעימי' דליכא כבוש באיסורים ג"כ רק בחומץ וציר, אבל לדס"ל דיש כבוש במים ה"ה דפוסל באתרוג:

והנה טעמא דכבוש ומבושל פוסל באתרוג אינו מפורש כמו במרור דקתני טעמא משום דמבטל טעם מרור, וס"ד דסוגי' ש"ס פסחי' במצה וכן ס"ל לר"נ משום דמבטלי מתורת לחם לר"י ודן מינה בשלוקו' דמבטל שאין שם פרי האדמה עליו, ודחי טעמא דר"י משום דליכא טעם מצה, ובאתרוג כבר כתבנו לעיל דצ"ל כיון שמבטל טעמו ע"י כבישה ובישול מפסל דבאתרוג צריך שלא ישתנה טעמו שבטבעו כמו עשאו בדפוס וכבר טרחת גם אתה ברוך ה' למצוא טעם כעין זה ועוד ויותר נ"ל דוודאי ע"י בישול וה"ה כבישה דכמבושל הוא נשתנה הדבר מכמות שהי' ועיי' חולין פ' כל הבשר ק"ה ע"א וע"ב לענין נט"י במים שהוחמו עד שהיד ס"ב, וברש"י שם תחלת ע"ב שכ' וז"ל אם היד סולדת בהם בטלה ונשתנו מתורת מים, ולהלכת' דכשרי' למים ראשונים דתיקנו נטילה גם במים כאלו ואפי' בעוד שהם חמים ועיי' רש"י שם ק"ו ע"א ד"ה דכ"ע אסור דכי תיקון וכו', וי"ל ניהי דקיי"ל דמברכי' על שלקות ב"פ האדמה דלא נתבטל ע"י בישול מתורת פרי אדמה דמ"מ שם פרי האדמה עליו הגם שנשתנה ע"י שליקה מכמות שהי' מ"מ שם פרי עלה וכן מצה כל שחייבי' על חמוצו כרת יוצאי' בו ולא מפורש בתורה שם המון ולכן הגם שנשתנה ע"י בישול וכבישה לא יצאה מתורת מצה, ולכן במרור דלא כתיב רק על מרורים כל שיש לו מרירות מילתא דמתאכל מן פרי או עשב יוצא, הגם שנשתנה מכמות בטבע מ"מ שם מרור עליו ופרי האדמה עליו אבל באתרוג כתיב פרי עץ הדר, ואי הוי כתיב רק פרי וליכא קפידא איזהו פרי רק שיהיה פרי לא היה בישול וכבישה פוסל בו, אבל מדהקפידה תורה שיהיה פרי עץ הדר פרי כזו שדרה באילנא משנה לשנה והדר והוא אתרוג דוקא וע"י בישול וכבישה נשתנה מכמות שהיה תו אין שמו פרי זו שהקפידה תורה בדוקא על שם זה עליו, לכן מפסל ע"י בישול וכבישה כנלפע"ד להטעים טעם לשבח, אשר ישבחוהו רבנן:

וע"פ דברים הדברים האלו מצאנו מקום יישוב המייתב דעת טובא, להבין פסקא דנא שיצאה ממקום קדוש מעיין המתגבר, אשר הורה גבר, אשר כולם כבושים תחתיו דכבישה מעל"ע פוסל בלולב משום דכתיב כפות תמרים דבעי דוקא כפות של תמרים עץ עושה פרי תמרים דוקא וע"י כבישה נשתנה ולא נקרא שמו הראויה לו עליו כפות תמרים, וכן י"ל בהדס והושענא לולב ומיניו, והנה טרחתי יגעתי ומצאתי לחומר הנושא והנשוי, לקיים מילי דאבוה, כי לא דבר תוה' ולא טעה, וקיצר בדבריו לפי שעה:

ובגוף הדין יש לי להוסיף דאם מה שהוא חוץ למים מג' מינים שיעור שיוצאי' בו מלבד עם מה שהוא במים יש להכשיר דעיקר לענין איסור דמה שחוץ למים אין לו דין כבוש חוץ במליחה עיי' רס"י ק"ה בש"ך שם, ואפי' לדעת המחמיר היינו דמבליע למעלה, אבל אין לו דין כבוש כמבושל מה שחוץ למים עד דנימא דמפיק טעמו או שנשתנה הדבר מכמות שהוא מתולדתו וי"ל דבג' מיני' לכ"ע אינו פוסל רק מה שבמים כנלפע"ד ומ"ש בח"ס לעשות הפסק ולהחזירו, דבר זה אינו מפורש ומבואר בראשונים וש"ע, אלא המנחת יעקב כלל כ"ד אות ב' כ' כן משמי' דחותנו הגאון זצ"ל ומאז ראיתיו היה נ"ל דתלי' בפלוגת' ראשונים בסי' קל"ה ובש"ע סעיף י"ב וט"ז וש"ך ונקה"כ, שוב אח"כ מצאתי כי כבר העיר עכ"ז בתשובת שב יעקב סי' כ"ז באורך מדנפשי' ולא ראה מ"ש במנ"י ומסקנתו כמוהו לדינא:

והנה הוצעתי לפניך הוצעה מרובה אשר העלתה מצודתי בחפזי בלי עיון היטב ולא שקלתי הדברים במאזני שכלי בשקל הצדק, ובין תבין אשר לפניך כי בעל נפש אתה תחפש אחר כל בדק, תעיין ותדקדק, ותודיעני אם יש לך להשיב או תבחר ותקרב, מאוד לנו יערב, הכ"ד דודך רבך כאב, כי טוב שוכן באהל תורה וקרוב, חותם באהב' רבה וברכה מרובה שיל"ת פ"ב כאור בוקר ליום ד' פ' בראשי' תרל"ב לפ"ק:

הק' אברהם שמואל בנימין ב"הג מהרמ"ס זצ"ל

תוכן העניינים

כתב סופר אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה