אור ברסלב

כתב סופר אורח חיים· רבי אברהם שמואל בנימין סופר

תשובה קכא

תשובה קכ

מה שחנני הי"ת בדין דחוי אצל מצות:

א) הנה מקור דין זה פתוח עלי ים התלמוד, ושרשו בש"ס סוכה פ' לולב הגזול ל"ג ע"א וע"ב דאיבעי לר' ירמי' נקטם ראשו בעיו"ט ועלתה בו תמרא ביו"ט מהו יש דחוי אצל מצות או לא, ותיפשוט לי' מהא דתנן וכו' ואמר ר"פ זאת אומרת אין דחוי אצל מצות, דר"פ גופא מבעי לי' וסלקא בתיקו, ובע"ב מסקנת הסוגי' דחוי מעיקרא דלא הוי דחוי תפשוט מיני' נראה ונדחה דחוזר ונראה לא תפשוט מיני', ולפי פשטות שטיחת הסוגי' נדחה מעיקרא הגם בקדשים א"ח ונראה אבל במצות חוזר ונראה אפי' אין בידו, אבל נראה ונדחה כמו גבי כסוי ואשחור ביו"ט ומיעטן ביו"ט לא אפשטא וסלקא בתיקו, לפ"ז נפשטה ג"כ אבעי' דר' ירמי' וכ"כ הר"ן ורשב"א דהפשוט כן הוא והא דסלקא בתיקו כ' הרשב"א דמצינו כן תחלה סלקא בתיקו ואח"כ פשיט לי', או דסלקא בתיקו הא דר"פ דנראה ונדחה, אבל איבעי' דר' ירמי' לא סלקא בתיקו דנפשט ממתני' דאם מיעטן כשר, והנה מ"ש רשב"א דלא סלקא בתיקו רק בנראה ונדחה לא מעלה ארוכה דקשה על ר' ירמי' וכי לא ידע מתני' דקתני אין ממעטין ביו"ט הא מיעטן כשר, צ"ל דר"י לא דייק ותני ממתני' כך דבאמת דיוקא דסתמא דש"ס הא מיעטן כשר קשה מנ"ל דאם מיעטן כשר דאין דחוי דלמא מתני' דינא קמ"ל דאין ממעטין ביו"ט דיש בו איסור משום מתקן מנא, ולצאת בו ענין בפ"ע הוא כיון דאידחי אידחי, וברי"ף ורא"ש הגרסא תנא ואם עבר וליקטן כשר, נראה דממתני' עצמה לא דייק הא עבר וליקטן כשר אלא מבריית' דתני עלה דמתני', וי"ל ר' ירמי' לא ידע הך ותנא עלה, ולפי הגרסא שלא קתני ותני עלה, נראה דממתני' דייק כן, ואין זה דיוק כ"כ, משו"ה לא פשיט ר' ירמי' ממתני' איבעי' דילי':

ולהבין גרסא שלפנינו הא דמדייק הא עבר ולקטן כשר ולכאורה אין זה דיוק כלל דלמא באמת פסול, נ"ל דהוכחת ש"ס הוא דהא כל עיקר איסור דאין ממעטין משום דמתקן ומכשירו למצוה, וכ"ז אם אחר שמיעט כשר, אבל אם אחר שמיעטן אין חוזר ונראה הרי לא תיקן מידי ולמה אין ממעטין ביו"ט וע"כ דאם מעטן כשר דאין דחוי, והא"ש דמסיק דמתני' באשחור מעיו"ט דוקא וזה דוחק דהא מתני' איסור קתני דאין ממעטין ביו"ט וזהו גם באשחור ביו"ט דאסור למעט ואין חילוק בין אשחור בעיו"ט לאשחור ביו"ט רק לענין דחוי דנשמע מדיוקא ואיך נימא דמתני' דאסור למעט רק באשחור בעיו"ט קאי, ולמ"ש א"ש בלי דוחק דאיסור דאין ממעטין ג"כ ליכא רק באשחור בעיו"ט כיון דאין דחוי אבל באשחור ביו"ט להך צד דאינו חוזר ונראה ליכא תיקון ומותר למעט וא"ש:

והיתה לבאר דלכאורה קשה לדברינו לא מוכח מכאן רק דאין דחוי כל שבידו בהיתר ומשו"ה אין ממעטין ועכשיו שאסור למעט ואין בידו למעט בהיתר וזה אין מוכח ממתני' דאם מיעטן באיסור דראוי' הוא וצ"ל דבאמת לא נפשוט רק דאין דחוי כל שבידו ואיך מסיק אבל נראה ונדחה לא נפשט ונשאר בספק הא כל שבידו גם בקדשים אפי' נראה ונדחה לאו דחוי הוא כבש"ס זבחים ל"ד ע"ב, וגם מה דפשיט מהכא דנדחה מעיקרא אין דחוי כשהוא בידו, דבר זה א"צ למפשט מהכא דכבר הוכיח רב אשי בזבחים דכל שבידו חוזר ונראה, ונ"ל דכוונת ש"ס תפשוט היא כמו קושי' דרבא בזבחים שם ס"ל גם שבידו דחוי הוא בקדשים ול"ל כר"א שם מכח הראי' דמייתי' ש"ס שם ועליו קשה תפשוט מהכא דנראה ונדחה כל שבידו חוזר ונראה, או אם נחלק בין קדשים למצות תפשוט עכ"פ במצות ליכא דחוי כש כשהוא בידו או דאין דחוי כלל במצות, ומסיק דאין דחוי בשנדחה מעיקרא תפשוט מהכא אבל נראה ונדחה דחוזר ונראה לא תפשוט מהכא כלל, וא"ש נמי דלא קשי' על דברינו הא דקאמר הא עבר ומיעטן כשר לפמ"ש לא מוכח לאמת היכא דאיכא איסור דכשר אלא אם לא הי' איסור דכשר ומשו"ה אסור למעט ואיך קאמר ש"ס הא עבר כשר ולמ"ש דרצה לפשוט מהכא אליבא דרבא דל"ל לחלק בין בידו א"ש דקאמר הא עבר ועיי', לפ"ז לפי דקיי"ל כר"א זבחים לחלק בין בידו לא מוכח ממתני' היכא דאיכא איסור דאם מיעטן כשר דאין דחוי די"ל דבאמת פסול ולא מוכח רק אם הי' מותר למעט דאין דחוי כמו באית לי' הושענא אחרית' לר"ש דבאית לי' ה"א דמותר ליכא דחוי כלל דבידו הוא:

והא"ש דמסיק סתמא דש"ס בתיקו דלאמת דקיי"ל לחלק בין בידו לאין בידו נשאר אבעי דר' ירמי' דממתני' לא מוכח רק כשהוא בידו בהיתר, ולא צ"ל כתוס' דמשו"ה לא פשיט לי' ממתני' משום דבידו הוא למעט באיסור ועיי', וא"ש ג"כ סוגי' דע"ז דנשאר אבעי דר"ל בתיקו וכ' הרשב"א דמשם קשה דהכא י"ל דתיקו קאי על נראה ונדחה או בתר דנשאר בתיקו הדר פשטה, אבל בע"ז מסיק בתיובתא ולא פשיט ממתני' דהכא, ולמ"ש א"ש ולק"מ:

והנה תוס' לא ניחא להו לומר כמ"ש רשב"א דבתר דנשאר בתיקו הדר פשטה ורשב"א הקשה מסוגי' דע"ז, והעלו תוס' ורשב"א באשחור ביו"ט הוי בידו וכן הר"ן בשם יש מחמירי' דלא נפשטה אבעי דר"י, ותוס' ור"ן כתבו דמ"מ לענין נראה ונדחה לא מקרי זה בידו מדאסיק דנראה ונדחה לא אפשטא והא כל שבידו גם בקדשים חוזר ונראה ותוס' לא כ' טעם למה ל"מ בידו כ"כ ור"ן מפרש כיון דיש איסור למעט ל"מ בידו בנראה ונדחה ומהני בנדחה מעיקרא:

וכ' תוס' הא דבעי למפשט איבעי' דר' ירמי' מדר"פ הא כסוי בידו לגלות ולכסות, כיון שאינו מחויב לגלות ולכסות לאו בידו הוא, וצ"ל הגם שכ' תוס' דאם מיעטן כשר משום דבידו הגם שהוא באיסור מקרי טפי בידו כיון שמחויב לעשות המצוה, אבל בכסוי הגם דליכא איסור לגלות כיון שאינו מחויב לגלות לאו בידי' הוא ועיי' מחצית השקל סי' תקפ"ו, ויותר באמת דגם הך דבידו למעט באיסור לא מהני רק בנדחה מעיקרא כמ"ש תוס' גם בידו לכסות שאין בו איסור אבל אינו מחויב במשקל הזה דלמעט באיסור והוא מחויב במצוה הוא, או עדיפא כיון דליכא איסור, אבל לא מהני כ"כ במקום שנראה מעיקרא שיהי' חוזר ונראה ע"י בידו כזה שאינו מחויב לפ"ז באופן שנדחה הדם מעיקרא שכסהו הרוח מיד כשיצא לאויר וחזר ונתגלה אפשר דחייב לכסות מוודאי כיון שבידו קצת הוא ועיי':

והנה לפי שיטת תוס' ר"ן ורשב"א נשאר האיבעי' נראה ונדחה בין בכסוי בין באשחור ביו"ט לא אפשטא, ולתוס' ורשב"א גם אבעי דר' ירמי' לא נפשטה ודעת ר"ן לעצמו דנפשטה, אבל נראה ונדחה בין בכיסוי בין באשחור ביו"ט ל"א ובכ"א אזלי' להחמיר שצריך לכסות מספק, ואינו יוצא באשחור ביו"ט, ויש לחקור תינח ביט"ר אבל ביט"ש וכן בחוה"מ שהיא מצוה דרבנן אפשר יוכל לצאת באשחור ביו"ט משום ספיקא מצוה דרבנן להקל, ועי' פ"י שכתב בפשיטות לפי דיצא לחדש דדחוי לגבי מצות לכל היותר רק מדרבנן הוא הו"ל ספיקא דרבנן לקולא, ועל עיקר חדושו נדבר לקמן אי"ה, אבל מה דפשיטא לי' דכיון דספיקא דרבנן הוא אזלינן לקולא, הנה דבר זה אי באיבעי' דלא אפשט' ותיקו אי אזלי' בספק דרבנן לקולא עי' ב"י או"ח סי' תל"ז דכמה שיטות ס"ל דתיקו באיסור דרבנן ל"א ספק דרבנן להקל ויש חולקים, ועיי' מנחת יעקב כלל א' סי' א' שמביא כמה ראשונים ופוסקים ורבו כמו רבו דס"ל דל"א להקל, ויפה כ' המנח"י אפשר מאן דס"ל בתיקו להקל משום דאינו חסרון ידיעה כ"כ דל"ת עד שיבוא אלי' משא"כ היכא דלא נשאר בתיקו רק באיבעי' דל"א ונכון אשר דבר, והארכתי בכלל זה בתשובה א' ואכ"מ, וכאן נ"ל עוד דספיקו להחמיר דהא אתחזק שמחויב במצוה זו לא אמרינן כיון דספק דרבנן אם יש דחוי דאין ספק מוציאו מידי ודאי מצוה ולא תקשי עלן מש"ס ברכות ספק קרא ק"ש אינו חוזר וקורא, וכן קיי"ל בספק ברכות דרבנן להקל, והרי אתחזק בחיוב ק"ש או ברכה ואזלי' להקל, באמת כבר עמד בקושי' זו בצל"ח ברכות שם, ואני יישבתי קושי' זו בטוב ע"פ תוס' ר"ה כ"ט בספק אמר אמת ויציב חוזר וקורא מספק דאורייתא שמא כבר יצא ועובר בלא תשא ומתרץ דאינו עובר רק מדרבנן והמצוה ספיקא דאורייתא עיי"ש, לפ"ז א"ש במצוה וברכה דרבנן הגם דאתחזק לא אזלינן להחמיר דאיכ' ספק שמא יעבור בב"ת דרבנן, הגם דנגד זה נתחזק בחיוב מצוה, מ"מ כ"כ האי ל"א בספק דרבנן להחמיר משום דאין ספק מוציא מידי ודאי ושוא"ת עדיף מלהכניס עצמו באיסור דל"ת דרבנן ובתשובה הארכתי, והדרינן בספק מצוה שמחויב ונתחזק בחיובה ל"א כיון שמדאורייתא בוודאי יצא וספק אם אינו יוצא מדרבנן ס"ד להקל דאוקמי אחזקה דמחויב במצוה זו עד דברור לו דיצא כיון דליכא חשש צד איסור בחומרא זו כמו שהוא בברכה דרבנן וכדומה:

וזה נלפע"ד. ועי' מג"א סי' תקפ"ה סק"ג שהק' על המחבר ביו"ד סי' כ"ח דכ' דחזר ונתגל' דצריך לכסו' דהו"ל לומר דמספק חייב לכסו' כמו בכוי שם, ועיי' מחהש"ק שכ' דאיכא נפקות' דכיון דספק הוא אינו מברך, ועיי' פר"ח יו"ד סי' כ"ח שכ' בפשיטות דאינו מברך על הספק כמו במכסה כוי דאינו מברך על הספק, וכ' ולא דמי לספק קרא ק"ש דצ"ל גם הברכות התם אתחזק בחיוב מצוה משא"כ בכוי וכאן בחזר ונתגלה, ולפע"ד נראה גם בחזר ונתגלה איכא חזקה ועכ"פ לא דמי לכוי וכדומה, דהא נתחייב בכסוי וכסהו הרוח עד שקיים המצוה וע"י שכסהו הרוח בטל ממצותו שהי' עליו ולא יצא מידי חיובו כשיחזור ויתגלה, ואם לא יחזור לא קיים המצוה שהיתה עליו מתחלה, לכן כשחזר ונתגלה דאיכא ספק שמא יש בידו לקיים המצוה איכא חזקת חיוב ואיכא צד יותר שמחויב וצריך לברך ג"כ הגם דלא דמי כ"כ לספק ברכות ק"ש, מ"מ גם לכוי אינו דומה ומיושב קושי' המג"א לפי שפירשו מחצית השקל כנ"ל:

אלא דיש להקשות קצת דהו"ל לפרש דמספק הוא דאיכא נפקות' היכא דאיכא ס"ס כגון ששחט כוי וכסהו הרוח וחזר ונתגלה הרי איכא ס"ס שמא פטור מכסוי מעיקרא ושמא כסהו הרוח הואיל ונדחה אינו חוזר ונראה, ואין לומר כיון דאיכא חזקת חיוב ל"מ ס"ס נגד חזקה, זה רחוק, אמנם י"ל כיון דמיד ששחט הי' מחוייב לכסות דליכא רק ס"א והי' דנין בו להחמיר כוודאי, שוב כשכסהו הרוח וחזר ונתגלה לא נתעורר ספק הראשון להצטרף ועיי' זה ב"י ומחבר יו"ד סי' ק"י, ועיין מג"א סי' תל"ט ס"ק ג' וא"ש:

עוד כ' הפר"ח ביו"ד שם דנראה לו דלאו דוקא כשחזר ונתגלה מאליו גם כשהוא גילה אותו חייב לכסות שנית, ותמוה בעיני איך הי' בהעלם ממנו תוס' סוכה ל"ג וע"ז ל"ז, ובזבחי' דהקשה דכסוי בידו שאפשר לגלות ולכסות וכ"כ רא"ש שלהי מ"ק והדין פשוט ומבואר ומ"ש עוד דבגילה הוא חייב לכסות מספק יבואר בסמוך אי"ה:

ב) הרא"ש שלהי מ"ק בשם רבו מהר"מ מר"ב דקטן שהגדיל תוך ז' ולמ"ד צריך להתאבל דאין דחוי אצל מצות כמבואר חולין פ"ז, והנה הא דלא מביא ראי' מן דומה לו מש"ס סוכה דנדחה מעיקרא אין דחוי דס"ל כתוס' דהתם בידו הוא קצת לכן מביא מכסוי דאין בידו כמ"ש תוס', ועוד י"ל דמהר"מ מר"ב הרגיש די"ל דדחוי דגברא גרע מדחוי דחפץ כמ"ש הרא"ש בהשגתו עליו תחלה דאפי' אין דחוי אצל מנות מ"מ גברא דנדחה גרע טובא ואפי' נדחה מעיקרא הוי דחוי, ומהר"ם הרגיש די"ל דלא ילפי' גברא ממצוה הנדחית אבל לא כ"כ כמ"ש הרא"ש, אלא דאם יש דחוי אצל מצות ול"א דוקא בקדשים איכא דחוי ה"ה במצות איכא דחוי אלא דנחית דרגא מקדשים דבקדשים אפי' נדחה מעיקרא א"ח ונראה ובמצוה דוקא נראה ונדחה א"ח ונראה, וי"ל דחי' גברא גריע ואפי' נדחה מעיקרא הוי דחוי, אבל אם במצוה אפי' נראה ונדחה חוזר ונראה דליכא שם דחי' רק בקדשים מנ"ל כלל דיש דחוי אפי' דגברא לענין מצוה דאין ענין דחי' לענין מצוה כלל ועוד אם נאמר בגברא גריע דנחית חד דרגא מדחי' החפץ ונאמר בגברא דנראה ונדחה א"ח ונראה אבל לא כ"כ שיהי' אפי' נדחה מעיקרא א"ח ונראה, ומשו"ה לא מביא ראי' דנפשוט דאשחור בעיו"ט דחוזר כיון דאיכא עכ"פ שם דחוי לענין מצות בשנראה ונדחה בגברא אפי' נדחה מעיקרא הוי דחוי, הגם דלא אפשט' בנראה ונדחה ואולי אין דחוי ממילא בגברא ג"כ ליכא דחי' ולכל היותר בנראה ונדחה הוי דחו' אבל נדחה מעיקרא לא הוי דחוי ומחוייב להתאבל מספק הא לק"מ חדא דרצה לומר דמחוייב להתאבל מוודאי ועוד הא ספק אבילות להקל ולהך צד דבמצוה יש דחוי בחוזר ונראה ה"ה קטן זה דנדחה מעיקרא והוא בספק ולהקל, לכן מביא ראי' מכסוי דנדחה מעיקרא דחוזר ונראה ה"ה גברא הגם דאפשר גרע מ"מ כשנדחה מעיקרא חוזר ונראה כנ"ל:

אלא דצ"ע מה מייתי ראי' מחולין הא קאמר ש"ס ר' ירמי' בדר"פ מבעי לי' אי מתני' מוודאי או מספק ולא אפשט' כ"ש היכא דנדחה מעיקרא דאיכא ספק שמא אין דחוי א"כ הו"ל ספק אבילות להקל וצ"ע, ומצאתי ראיתי אחרי רואי שכבר עמד ע"ז אבא מאוה"ג זצ"ל בחדושיו לפ' לולב הגזול שנדפסו בחלק ששי מח"ס ושם נאמר יישוב לזה דס"ל דר"פ במוחלט אמר זאת אומרת ור' ירמי' הוא דמספקא לי' במתני' אי מספק אי מוודאי וכ"כ בכפ"ת, ונקטי' כוודאי של ר"פ, אלו דבריו ז"ל, והנה כדברים האלו כ' הט"ז סי' תרמ"ו ביישוב רי"ף ורמ"בם שלא חלקו בין אשחור בעיו"ט לאשחור ביו"ט דס"ל דר"פ מפשט פשיטא ממתני' דחולין ור"י דמבעי ל' ונקטי' כפשיטותו של ר"פ ושבקינן ספיקתו של ר"י ומביא ראי' לזה מש"ס פ"ק ב"ק ומשיטות הפוסקים עיי' בו, ולדעתי במח"כ אין דמיונו עולה יפה דווקא אם פליגו בסברא ולזה מספקא ולזה פשיטא ל' לא שבקינן פשיטותו של זה משום ספיקתו של זה דהרי גם הוא מסופק שי"ל כן, אבל כאן לא בסברא פליגו אלא ר"י ס"ל אפשר מתני' מספיקא קאמר חייב לכסות ור"פ משמע לי' דמתני' מוודאי קאמר, וע"ז לא שייך דלא שבקינן ספיקתו של זה וכו' ובאמת על ר"פ גמגם בכפ"ת מנ"ל לומר במוחלט זאת אומרת דלמא האי תנא דמתני' מספקא לי', וכ' ואין לומר דס"ל דאין ספק גבי תנא הרי בש"ס קדושין ה' מתרץ בריי' דספוקי מספקא לי':

והנני מוסיף להפליא על הט"ז שכ' דנקטי' כר"פ דמפשט פשיטא לי' דלא כר' ירמי' דס"ל דממתני' לא נפשט וע"כ צ"ל דר"פ לא ניחא לו לומר דתנא על ספק אמר חייב או אסור, ור' ירמי' ס"ל דאפשר דמספיקא קאמר ונקטי' כר"פ, וי"ל ש"ס קדושין דמתרץ הבריי' דספוקי מספקא לי' הגם דאזיל שם לתרץ אתקפתא דר"פ הא איכא עוד שם תי' אחר ותי' האחר אזיל לר"פ, כ"ז י"ל, אמנם כן בערובין מ"ג ע"ב מקשה מברייתא על דמבעי לי' יש תחומין למעלה מיו"ד תפשוט מברייתא דחד בשבא לשתרי, ומתרץ האי תנא ספוקי מספקא לי', ורמ"בם ורא"ש כתבו שנשאר בספיקא דדינא ועי' ב"י או"ח סי' ת"ד ואם נקטו כאן כר"פ דלא נראה לו דאיכא ספק גבי תנא או דתנא יסתום חייב או אסור מה שהוא רק ספק א"כ כמו דפשטו להו ממתני' דכסוי דאין דחוי מוודאי כן נפשט מברייתא דערובין דחד בשב' אסור היינו מוודאי ונפשט דאין תחומין ואיך פסקו שם דספיקא הוא, ועיי' תוס' שבוע' פש"ש כ' ע"א ד"ה איסור מתפיס בשבוע' שכ' דאין דרך משנה וברייתא שיסתפק התנא אם חייב או פטור וצ"ע:

ונלפע"ד לקיים דברי הט"ז ורווחא שיטת מהר"מ ר"ב ג"כ ואומר דיש להוכיח דמתני' מוודאי קאמר דלא כספיקת ר"י והוא ע"פ מ"ש תוס' הא כסוי בידו ואפי' בקדשים חוזר ונראה לעולם ומתרץ כיון שאינו מחויב לגלות כדי לקיים המצוה לאו בידו הוא, וסברת תוס' רחוקה קצת ועיי' רא"ש מ"ק דפשיטא לי' דכסוי בידו, ונ"ל גם תוס' דחידש מכח קושי' דלאו בידו הוא דוקא כשכסהו הרוח ולא חזר וגילה כדי לקיים מצות כסוי שהי' החיוב מוטל עליו תחלה ולא קיימה, ולא איכפת לי' בכך עד שחזר ונתגלה מעצמו ע"י רוח או ע"י אחר כיון שהוא לא גילהו כדי לקיים המצוה לא הוי כבידו מעיקרא לגלות שהרי חזינן דלא איכפת לי' ולא גילה, כן סברת תוס', ורא"ש ס"ל גם זה מקרי בידו, אבל מודה תוס' היכא שמגלה הוא בעצמו כדי לקיים המצוה הגם שאין מחויב לגלות אגלאי למפרע שעומד לכך לגלות ולקיים המצוה והוכיח סופו על תחלתו ולא נדחה מעיקרא, כנ"ל מסברא ישרה וברורה, דאם גילה חייב לכסות מוודאי וממילא גם לדעת מג"א ופר"ח דמספק א"צ לברך היינו כשנתגלה מאליו אבל כשגלה הוא מחויב מוודאי:

והיתה לבאר הא דאמר ר' יוחנן אבל חזר ונתגלה ול"א אבל חזר וגילה חייב לכסות אחר שגילה, דקמ"ל רבותא אפי' חזר ונתגלה שלא עשה הוא מעשה כדי שנאמר דהי' בידו מ"מ חייב, ומנ"ל באמת ממתני' דכן הוא דלמא דוקא כשגלה הוא, משום דמתני' סתמא קתני כסהו הרוח חייב ומפרש ר' יוחנן כשחזר והוסר הכסוי ומשמע מתנ' כל שכסהו הרוח וחזר לקדמותו חייב בין על ידו או נתגלה מאליו, לפ"ז הא דאמר ר"פ ז"א אין דחוי אצל מצות מוכח מדאמר ר' יוחנן חזר ונתגלה דנראה לו ממתני' דסתמא בכל גוני איירי ואפי' בנתגלה וז"א אין דחוי אפי' אין בידו, וצ"ל הא דר' ירמי' מיבעי' ליה אי ודאי או ספק היינו בחד צד דאיירי ר"י ור"פ בחוזר ונתגלה אבל בגילה הוא אין ספק דחייב משום דבידו ומזה לא נפשוט איבעי' דילי' דאין בידו:

ואחר הוצעה זו אומר אני דיש להוכיח דמוודאי חייב קאמר דהא מתני' בכל גווני איירי בין גילה הוא בין גילה אחר או נתגלה מאליו, והא בגילה הוא בוודאי חייב כיון שבידו ואפי' בקדשים כל שבידו חוזר ונראה אפי' נראה ונדחה, ומשמע כמו דחייב מוודאי בגילה הוא כן בנתגלה ממילא דהא מתני' סתמא קתני וכללינהו יחד, ויצא לאור דין זה דנפשוט ממתני' דאפי' נתגלה מאליו דאין בידו ונראה מעיקרא חוזר ונראה מוודאי כמו בגילה הוא, והא דר' ירמי' מיבעי' לי' במתני' אי מוודאי או מספק, י"ל דר' ירמ' ס"ל כרבא בזבחים ל"ד ע"ב דגם מה שבידו אינו חוזר ונראה ול"ל כלל לחלק בין בידו לאין בידו לפ"ז י"ל גם אם גילה הוא מסתפק למתני' הגם שבידו דלרבא ליכא חילוק ובתרווייהו בין גילה הוא או נתגלה מספקא הוא דחייב ולא נפשט כלל ממתני' ור"פ אם נימא דר"י בר"פ עצמו מסופק אם אמר מוודאי או מספק ממתני' הכל לפי דס"ל לר' ירמיה כרבא, ואם מפרשינן דר"פ במוחלט אמר ז"א משום דר"פ ס"ל כרב אשי וכל שבידו בוודאי אין דחוי ממילא מוכח ממתני' דחולין אפי' נתגלה דאין דחוי ומיושב רי"ף רמב"ם ורא"ש דהשמיטו חילוק בין אשחור ביו"ט לאשחור בעיו"ט דלהלכת' קיי"ל כרב אשי בזבחים נפשוט ממתני' דחולין דאין דיחוי אפי' בנראה ונדחה וש"ס דקאמר אשחור ביו"ט לא נפשוט היינו ממתני' זו ולר' ירמי' דלא נפשוט לי' ממתני' דחולין גם מכאן לא נפשט אבל להלכתא נפשוט ממתני' דחולין וא"ש נכון מאוד השמטת הרי"ף ורמב"ם ורא"ש דאשחור ביו"ט פסול, ומיושב ומבואר שיטת מהר"מ מר"ב זצ"ל, והדברים עתיקים בעז"הי:

ג) הרא"ש במ"ק חולק על רבו דאין ללמוד גברא הנדחה ממצוה הנדחית ואפ' אין דחוי אצל מצות אבל גברא בוודאי א"ח ונראה, ועוד גם במצות גופי' מצינו לפעמים דיש דחוי כהא דסוכה באשחור בי"ט, ומכיסוי אין ראי' דבידו הוא, הנה מדכ' מכיסוי אין ראיה דבידו הוא ולא דחה דשם ספק הוא ממילא באבילות אזלינן להקל, נראה דס"ל ג"כ כרבו בזה דנפשטה ממתני' דאין דחוי' ולכן דחה דכיסוי בידו הוא והקשה הק"נ במ"ק מש"ס דסוכה דאמר תפשוט מדר"פ שאני התם דבידו הוא, וכן קשה מסוגי' דע"ז והניח בצ"ע, וכ' אבא מאו"הג זצ"ל ליישב עפמ"ש הפ"י די"ל דסוגי' זו אזיל לרבא בזבחי' דל"ל לחלק בין בידו לאין בידו ולכן מקשה תפשוט מדר"פ, ולאמת דקיי"ל כרב אשי דבידו שאני לא נפשוט ממתני' דחולין רק כל שבידו אין דחוי, וחזר והקשה א"כ תפשוט איבעי' דר"י מאין ממעטין ואי משום דבידו כמ"ש תוס' הא סוגיא זו לא אזיל למ"ד הכי דאל"כ מאי מקשה תפשוט מדר"פ ונדחק מאוד וכ' תחילת דבריו דצריך נגר לפרשו, ואנא לאו נגר אנא, אבל בן נגר אנא נלפע"ד לפרש דברי הרא"ש על מכונם:

הנה מה שחזר והקשה א"כ תפשוט איבעי' דר"י אין זו קושי' על הרא"ש הלא הרשב"א ור"ן כתבו תחיל' דבאמת אפשט' איבעי' דר"י ותיקו קאי על מתני' דחולין בנראה ונדחה, ותוס' דלא ניחא להו לומר כן, מ"מ אין לתפוס על הרא"ש דס"ל כן, אלא דדברי פ"י רחוקי' מלומר כל השקלא וטרי' קאי שלא כהלכתא ומקשה בפשיטו' על ר' ירמי' דלא כהלכתא, והנלפע"ד לקיים דברי פ"י בדרך מרווח ורווחא שמעתתא בשאומר דקושי' זו שהקשה תוס' סוכה איך רצה לפשוט דר"י מר"פ הא בידו הוא קשי' על ר"פ עצמו דאמר זאת אומרת אין דחוי אצל מצות פשיטא גם בקדשים כל שבידו אין דחוי, ואי דרצה להביא ראי' מכאן לחילוקו של ר"א דכל שבידו אין דחוי ממתני' מלבד דלשונו לא משמע כן דהול"ל אין דחוי כל שבידו ועוד מדאמר אצל מצות משמע בקדשים יש דחוי הא כל שבידו גם בקדשים אין דחוי ועיי' תוס' זבחים שציין בקושי' ר"פ דחולין נראה דהקשה קושי' זו על ר"פ עצמו וכמ"ש, אלא דבאמת אין קושי' כ"כ על ר"פ דס"ל כרבא דל"ל לחלק בין בידו אמר שפיר אין דחוי א"מ דבקדשים גם בידו יש דחוי וע"כ דאין דחוי במצות ואפי' אין בידו דהא לא נחית לחלק בכך, וי"ל עוד דר"פ על ר' יוחנן קאי דמשמע דס"ל דאפי' בידו יש דחוי והוא מדאמר זבחים י"ג הפריש קרבן ונשתמד וחזר דא"ח ונראה וש"ס עשה שם צריכותא דה"א משום דבידו לחזור עיי"ש הרי מבואר דאפי' בידו ס"ל דא"ח ונראה ותוס' הרגיש בזה ונדחק כיון שאין דעתו לחזור לאו בידו והוא דוחק גדול וקשה להסביר, ואמר ר"פ על דמפרש ר' יוחנן מתני' זאת אומרת אין דחוי הגם דכיסוי בידו הרי ר' יוחנן ס"ל אפי' בידו יש דחוי, וע"ז סובב והולך קוש' ש"ס על ר' ירמיה תפשוט מהכא היינו לפי דס"ל לר' יוחנן ור"פ דגם כשבידו י"ד, והיה יוכל לדחות ר' ירמיה כרב אשי ס"ל דכל שבידו שאני אלא דרצה לדחות אפי' לשיטת ר"י ור"פ לא נפשוט ממתני' די"ל מספק קמחייב וכן סגנון ש"ס בכ"מ לדחות דלא תפשוט לכ"ע אפי' ס"ל כוותי' וא"ש:

וא"ש נמי הא דקאמר תנאי היא וכ' תוס' דהי' יוכל לומר משום דבידו למ"ש לק"מ, ומיושב הא דנשאר בתיקו והדר פשיט ממתני' וקשי' לר' ירמי' דמבעי לי' ולא פשיט ממתני', לאמת לק"מ על ר"י דס"ל כרב אשי וכהלכתא דכל שבידו שאני ובידו למעט כמ"ש תוס', ומתחילה עד דלא פשיט מאין ממעטי' מקשה ומפרק דר' ירמי' לשיטת מרא דסוגי' זו דחולין ר"י ור"פ דל"ל חילוק בין בידו לאין בידו, אבל כד פשיט ממתני' עכצ"ל דר' ירמי' כר"א ס"ל דכל שבידו שאני וכאן איכא נמי בידו קצת:

אלא דכ"ז אינו שווה לי בראותי מ"ש הרא"ש ראי' דיש דחוי לפעמים במצות מדאשחור ביו"ט דפסול הא שם נראה ונדחה וקטן נדחה מעיקרא, אדרבא משם ראי' להיפוך דנדחה מעיקרא לא הוי דחוי, והו"ל לומר דמשם אין ראי' דבידו קצת הוא, ומה האי דמביא ראי' מנראה מעיקרא לנדחה מעיקרא דגבי קטן, ועוד ר' ירמי' מיבעי' לי' בנדחה מעיקרא ואין בידו ולא אפשטא ואי כוונת הרא"ש כיון דלא אפשט' אזלינן באבילות להקל כ"כ האי הו"ל להודיענו דמשום ספק א"צ להתאבל, ויש בו נפקותא רבתי במקום דאיכא ס"ס כגון שבשעה שמת לו מת היה ספק אם כבר הגיע לכלל שנים או שהביא ב' שערות ואח"כ נתגדל ואיכא ס"ס להחמיר שמא היה גדול אז ואת"ל שהיה קטן שמא חוזר ונראה, ועוד יש להקשות ולדקדק וצ"ע:

ולכן לבי אומר לי כי כוונת הרא"ש כך היא תחלה חולק מסברא חלוטה על מהר"מ דאין לדמות כלל גברא דנדח' ממצוה הנדחית ורחוקים זה מזה, ושוב אמר ועוד הגם שנאמר גברא דנדחה נכנס בסוג זה, אבל בוודאי גרע דחיית גברא מדחיית המצו' וכבר כתבנו אות ב' דגם מהר"מ מר"ב הרגיש בחילוק זה דמגרע גרע דחיית גברא ונחית בחד דרגא, ומביא ראי' מכיסוי דאפי' נראה ונדחה לא הוי דחוי ובגברא מיהת נדחה מעיקרא ליכא דחוי, וע"ז השיב הרא"ש ועוד שנא' כסברתו בדמיון ובמשקל זה גופא מאי דס"ל דאין דחוי כלל בשום אופן במצות אפ' נראה ונדחה, הא ליתא דמכיסוי אין ראי' דבידו וכל שבידו יצא מגדר דחוי, ומביא ראיה מאשחור ביו"ט דפסול משום דנראה מעיקרא, וממנה גברא הנדחה דגרע אפי' נדחה מעיקרא א"ח ונראה, הגם דר' ירמיה מבעי בנדחה מעיקרא היינו במצות אבל בגברא הנדחה ל"מ לי', וס"ל לרא"ש הא דקאמר אש ביו"ט דנראה ונדחה לא נפשוט היינו דלא נפשוט ממתני' דאין ממעטי' אבל מדמבעי' לר' ירמי' רק בנדחה מעיקרא ולא נקיט איבעי' דילי' גם בנקטם ביו"ט, ואי דרצה להשמיענו דמיבעי' לי' גם בנדחה מעיקרא אם יש דחוי הול"ל גם בנראה ונדחה להודיענו גם בכה"ג מיבעי' דלמא אין דחוי, וע"כ דבאמת בהכי לא קמיבעי לי' דיש דחוי כל שאין בידו ושאני כסוי שבידו, וכבר כתבנו לאמת ר' ירמיה ס"ל כרב אשי דיש חילוק בין בידו לאב"י, וכיון דבמצוה נראה ונדחה ודאי יש דחוי הה"נ גברא דגרע דיש דחוי אפי' נדחה מעיקרא מוודאי ולא מספק, וא"ש כל דברי הרא"ש מפורשים ופרוסים כשמלה, בעזרת ה"ית:

ד) המחבר ביו"ד סי' שצ"ו קבע להלכ' כשיטת הרא"ש וכ' בב"י דהלכה כבתראי והלכה כדברי המקיל באבל, והקשה הב"ח דסתר שיטתו בסי' ש"מ בהבדלה שם דגם פליגו רא"ש ור"מ, ועיי' ט"ז סי' שצ"ו שהאריך ליישב פסקא הש"ע, ולפע"ד יש לומר לפמ"ש בב"י דבאבל אזלינן להקל, ובהבדלה יש דס"ל שהוא דאורייתא עיי' הה"מ ומגדל עוז פכ"ט משבת ועיי' מג"א סי' ער"א סס"ק א' לכן מחמיר גבי הבדלה, ועוד י"ל דהא רש"י ורמב"ם ס"ל דאם רצה האונן להחמיר על עצמו רשאי, וכ' הב"י דיש לצרף דעתם ביש לו מי שנושא משאו דלחד טעם בירושלמי מותר בצירוף שיטות רש"י ורמב"ם וכל לסמוך להחמיר על עצמו, ולכן כאן בהבדלה הא לרמב"ם ורש"י בר עשיית מצוה זו הוא כשרוצה, ולר"מ דס"ל דאינו רשאי הא ס"ל דחייב לברך אח"כ לכן בהבדלה פסק דיבדיל אח"כ בצירוף שיטת רש"י ורמב"ם:

וי"ל עוד לפמ"ש הב"י סי' תרמ"ו ביישוב שיטת רי"ף ורמב"ם דס"ל כיון דאם אית ליה הושענא אחריתא מותר למעט מקרי בידו גם בלית לי' כיון שאפשר בידו הוא עיי"ש, י"ל ה"נ כיון שאם יש לו מי שישא משאו פסק בסי' ע"א דיוכל להחמיר על עצמו ממילא כשיש לו מי שישא משאו ולא הבדיל באנינות יוכל להבדיל אח"כ דהרי היה בידו להבדיל בשעת אנינות ממילא גם כשאין לו הוי בידו קצת עכ"פ ולא גרע מאיסור מיעוט ביו"ט דהוי בידו קצת היכא דנדחה מעיקרא, וגם אם נימא דלא דמי כ"כ כמו בידו להמציא לו הושענא אחריתא דשם צריך הב"י לזה בנראה ונדחה דצריך בידו ממש אבל כאן דנדחה מעיקרא מועיל ג"כ בידו קצת כנ"ל:

ועוד יש לנו מילין בענין זה בשנעמוד על המחקר אונן שעשה מצוה באיסור כשאין לו מי שישא משאו, דאסור לר"פ וכן קיי"ל, אם עבר ועשה אם יצא, ועיי' מג"א סי' תרצ"ו ס"ק ט"ז דכ' דאם קרא המגלה באנינות צריך שישמע אח"כ בציבור כיון דאונן פטור ועי' נב"י קמא חאו"ח ס"סי כ"ז דלמד ממג"א הנ"ל דאונן שספר באנינות לא יצא וא"א לו לספור אח"כ עיי"ש, והנה מה שלמד הנב"י לענין סה"ע הארכתי בתשובה אחרת דיש לחלק בחלוקא רבה, אבל במה דפשיטא למג"א דאינו יוצא יש לעיי', דלכאור' תלי' זה בפלוגתא דרמב"ם וראב"ד בהלכ' ק"ש ושבב"י סי' ע"א מי שקרא ק"ש תוך ד"א של מת דאסור אם צריך לחזור ולקרות שנית דרמב"ם ס"ל דחייב וראב"ד חולק עליו ועיי' בכ"מ שי"ל גם הרמב"ם לא קאי על מי שקרא תוך ד"א ונקיט להלכה כרמב"ם דצריך לחזור ולקרות וכ' בכ"מ טעמא דרמב"ם משום קנס ולרמב"ם דדיעבד לא יצא ה"ה אונן שקרא ק"ש לא יצא וצריך לקרות שנית, ולראב"ד ודעימי' גם האונן יצא כשקרא ועשה מצוה באנינותו וי"ל גם לרמב"ם אונן יוצא בדיעבד דזיל בתר טעמא דלא יצא כ' כ"מ משום קנס שלא יעשה כן פ"א וי"ל זה דוקא במי שקרא תוך ד"א של מת דהוי לועג לרש קנסוהו שלא יעשה כן למחר במתים אחרים, אבל אונן שקרא לחוש שמא יתרע בי' בהא' גברא מלתא פ"א זה לא שכיח ולא גזרו אומר דצריך לקרות שכת כנ"ל:

לפ"ז כיון שבידו להבדיל הגם דאסורא קעביד הא אין זה רק איסור דרבנן מיקרי בידו קצת לענין נדחה מעיקרא ולפמ"ש דאונן יצא בשעבר ועשה הו"ל בידו לצאת ועשה המצוה בזמן שיוצא נפטר גם אח"כ וא"צ לקרות שנית דכבר יצא במה שקרא באיסור הגם דאז לא הוי בר חיוב, מ"מ כיון שבר מצוה הוא אם עבר וקיים המצוה יוצא גם אח"כ, חדא ועוד קאמינא גם למ"ש המג"א דלא יצא ידי מקרא מגלה וה"ה ק"ש וכדומה, י"ל בהבדלה בוודאי אמרו דיצא ולא קנסוהו דלא יצא דוקא במצוה שאפשר לעשות אח"כ כמו בק"ש כ"ז ק"ש זמנה הוא וכדומה וכיוצא בו קנסוהו לקרוא שנית שלא יהי' חוטא נשכר ולא יעשה כן בפ"א, אבל בהבדלה אם נימא דלא יצא כשהבדיל באיסור לא יוכל להבדיל עוד לפי שיטת הרא"ש דאין חוזר ונראה, אבל כשנימא דיצא כשקרא באיסור וא"צ להבדיל עוד עי"ז לא נדחה, בוודאי לא אמרינן דאם הבדיל באיסור שלא יצא להפסידו ולבטלו מן המצוה לגמרי ועוד דמה קנס הוא זה כיון שסוף כ"ס א"ח ומבדיל כיון דאדחה מסתבר שאם הבדיל באיסור יצא ממילא חוזר ונראה אם לא הבדיל באיסור כשהי' אונן, ורא"ש דכ' בברכו' פ' מ"ש דלא יבדיל משום דאתי בטעם ראשון שכ' במ"ק דגברא נדחה מכל הגם שאין דחוי כלל אצל מצות ומ"ש ועוד כדי להשיב לסברת מהר"מ לפי שיטתו כמ"ש באות ב'. ולכן ס"ל לרא"ש לענין הבדלה ג"כ דנדחה גם אם היה בידו קצת, ולכן כ' דא"ח ומבדיל, וממילא לא יצא כשהבדיל באנינות כיון שאין מרוויחים מידי אם יצא סוף כ"ס א"ח ומבדיל, אבל המחבר נקיט לענין אבילות כרא"ש משום דיש דחוי אצל מצות כשאין בידו כלל, לכן לענין הבדלה אם נימא דיצא בדיעבד כשהבדיל באיסור הוי בידו וליכא דחוי ועיי' רא"ש ברכו' דר"מ כ' דאם שמע מאחרי' לא יצא וצריך להבדיל אח"כ לשיטתו דס"ל דחוזר ונרא' אפי' נרא' ונדחה ואין בידו וליכא נפקותא לענין הבדלה אח"כ אם הבדיל באיסור או שיצא או לא דגם כשאין בידו חוזר ונרא' כנ"ל ועיי' היטב והבן, וי"ל עוד בלא"ה גם אם דבר שאסור לעשות ל"מ בידו לעשות איסור, מ"מ כאן אם יצא בדיעבד ליכא דחוי כלל כיון דבדיעבד יצא וכ"כ הרשב"א סוכה בע"ז של נכרי אחר שבטלה יצא כיון דקודם שבטלה ליכא רק דלכתחילה לא יטול ובדיעבד יצא מה שאסור רק לכתחילה ליכא דחוי כיון שלא נדחה רק לכתחילה והרי התם איכא איסור לכתחילה משום דמאיס מ"מ כיון דבדיעבד יצא לאו דחוי הוא כן ה"נ אונן הגם שאסור כיון דבדיעבד יצא לאו דחוי הוא, ויוכל להבדיל ומשום זה עצמו אמרו דיצא בדיעבד כדי שיהיה יוכל להבדיל אח"כ וכדכתיבנ' וכל פסקי הש"ע קיימים והדברים נכונים, בעזרת שוכן מעונים:

ה) הרי"ף רמב"ם רא"ש וטור סתמו דאם מיעטן ביו"ט כשר ולא חלקו בין אשחור ביו"ט לאשחור בעיו"ט, וכ' הב"י דבאית ליה הושענא אחריתא מותר למעט והו' בידו דחוזר ונראה כבש"ס זבחים, והקשה לעצמו מדלא אמר ש"ס כן דאפי' אשחור ביו"ט משום דתחיל' לא ס"ד האי סברא וט"ז כ' דזה דוחק, ואני לא אבין מה צריך הב"י לזה הדוחק הא דברינו אמורים דבדאית לי' ליכא איסור ובידו הוא, וכ"ז לראבר"ש דכאבוה ס"ל אבל מאן דאמר אין ממעטין ביו"ט הלא ס"ל דאיכא איסור אפי' באית ליה הושענא אחריתא ולא הוי בידו ולכל היותר בידו קצת לגבי נדחה מעיקרא ושפיר קאמר ש"ס על דאין ממעטי' ואם מיעטן כשר הגם שאין בידו כ"כ תפשוט דלא הוי דחוי ונראה ונדחה לא נפשוט, אבל להלכתא דקיי"ל כר"ש באית ליה מותר למעט הוי בידו בהיתר ממש ואפי' אשחור ביו"ט חוזר ונראה וב"י דחוק אנפשי' ללא צורך, ומה שהקשה הט"ז תינח באית לי' הושענא אחריתא והא לא התנו דוקא באית לי' כ' בכפ"ת כיון בדאית לי' ליכא דחוי גם בל"ל ליכא דחוי דבידו להמציא לו, ותמה אני על הב"י דע"כ כך כוונתו ועל סכפ"ת דניחא לי' בזה הא בש"ס זבחים ל"ד ע"ב כד מחלק ר"א בין בידו לאין בידו כ' רש"י וז"ל ובב' שעירים שמת א' מהם לאו בידו שיתנו לו אחר עכ"ל, והא התם כבר יש בידו אחרת ל"א למפרע שהיה בידו וגם הרי ע"כ ליתן לו וכלום חסר וכו' ומ"מ ל"מ בידו כיון שתלוי בדעת אחרים כ"ש וק"וח כשלית לפניו אחריתא דל"מ בידו להמציא לו אחרית' כשירה, ועי' תוס' ע"ז ל"ז דאין בידו לבטל ותלוי בדעת נכרי ל"מ בידו, ואפשר יש לדחוק בכוונת הב"י כיון דבידו קצת למעט באיסור הגם שאין זה בידו כ"כ עד שנאמר דנראה ונדחה חוזר ונראה ע"י בידו כזה מ"מ בצירוף שאם יזדמן ואפשר להמציא לו אחריתא יהי' היתר גמור הגם שמשום כ"א לעצמו לא מקרי בידו חזו לצרופי יחד דמקרי בידו כן י"ל שלכל זה כיוון הב"י, אבל על הכפ"ת דלא עשה צירוף זה צל"ע:

והנה הט"ז העלה יישוב לזה באמרו דר"פ מפשט פשיטא ליה ממתני' דחולין אפי' נרא' ונדחה ואין בידו חוזר ונראה ור"י הוא דמיבעי' לי' וקיי"ל כפשיטותו של ר"פ ושבקינן ספיקתו של ר"י, וכבר העמסנו דבריו באות ב' בשיטת מהר"מ ר"ב ובארנו זה באר רחובות והוספנו תוס' מרובה, וי"ל עוד ע"ד פלפול קצת ע"פ מ"ש הכפ"ת ופ"י דמסקנת ש"ס דגריע דחי' דנראה ונדחה מנדחה מעיקרא לא פשיטא כ"כ דיש מקום לומר איפכ' והוכיחו כן מסידור ושו"ט דש"ס דמתחיל אי דאשחור ביו"ט ש"מ דחוי מעיקרא וכו' ואי דאשחור ביו"ט ש"מ נראה ונדחה, אלא לעולם דאשחור מעיו"ט, איפכא הול"ל אי דאשחור ביו"ט ש"מ נראה ונדחה וכ"ש נדחה מעיקרא, ואי באשחור בעיו"ט תפשוט דחוי מעיקרא נראה ונדחה לא נפשוט, והעלו מכח דקדוק עצום זה דתחילה ס"ל דנדחה מעיקרא גרע מנראה ונדחה, ולבסוף מסיק דנדחה מעיקרא עדיפא מנראה ונדחה עיי"ש, וי"ל בזה קושי' תוס' למה לא פשיט ר' ירמ' ממתני' דאם מיעטן איבעי' דילי', די"ל או דר' ירמי' ס"ל בפשיטות כס"ד דכדחה מעיקרא גרוע מנראה ונדחה וי"ל מתני' דאשחור ביו"ט, אבל נדחה מעיקרא לא נפשוט, או דמספקא לי' הא גופי' איזהו מהן עדיף דיש סברא לכאן ולכאן, הגם דמסקנת סתמא דש"ס דאיפכא מסתברא מ"מ ר' ירמיה מיבעי' לי' או ס"ל מסברא להיפוך כדס"ד דמקשן וא"ש:

והא דהקשה תפשוט מדר"פ, למ"ש לק"מ דר"י פשיטא לי' או דמספק' ליה אולי נדחה מעיקרא גרוע מנראה ונדחה ולא נפשוט מדר"פ איבעי' דילי', וי"ל דש"ס עדיין לא דייק לחלק בין נראה ונדחה או נדחה מעיקרא עד לבסוף דשקל וטרי וס"ד דנדחה גריע ולבסוף מסיק דנראה ונדחה גריע ומובן בדברינו מ"ש רש"י באיבעי' דר"י ועדיין לא דייק בין נדחה מעיקרא וכו' ותמה בכפ"ת מה רצה רש"י בזה, ואי משום דמקשה ותפשוט מדר"פ הא נפשט מק"ו ועיי' רשב"א, משו"ה החליט בכפ"ת דהכניסו זה בדברי רש"י, ולמ"ש א"ש דהיה קשה לרש"י מדמקשה תפשוט הא לקמן ס"ד דגרע נדחה מעיקרא ואיך מקשה ותפשוט לכן כ' רש"י עכשיו לא דייק לחלק וסביר דשניהם שוים וא"ש, וקצת מזה בפ"י ואפשר כיוון למ"ש:

לפ"ז כד פשיט מאין ממעטין דנדחה מעיקרא לא הוי דחוי וקשי' על ר' ירמי' תפשוט מהכא וצ"ל דר' ירמי' מספקא לי' דלמא מתני' דחולין חייב מספק ור"פ משמע לי' ממתני' דוודאי חייב, וי"ל דגם ר' ירמי' כר"פ דמתני' מוודאי קאמר אלא דמיבעי' לי' דס"ל או מספקא לי' דלמא נדחה מעיקרא גרוע מנראה ונדחה, וכיון דסתמא דש"ס מסיק דנראה ונדחה גרע וכיון דנפשוט ממתני' דחולין דנראה ונדחה חוזר ונראה אפי' אין בידו כ"ש נדחה מעיקרא, ועוד י"ל עד"ז הא דמקשה תחילה תפשוט מדר"פ ולא מתרץ דר' ירמי' מספקא ליה אולי נדחה מעיקרא גריע משום דמשמע מסתימת ר"פ דאמר זאת אומרת אין דחוי אצל מצות משמע דליכא דחוי במצות כלל דאי ס"ל דנדחה מעיקרא לא נפשוט ממתני' לא הול"ל רק ז"א דאין דחוי אצל מצות כשנראה ונדחה ש"מ דס"ל כר"ש נדחה ונראה דלא הוי דחוי ומקשה תפשוט מדר"פ, ומשני בדר"פ גופי' מספקא ליה היינו דר"פ פשיטא לי' דנדחה מעיקרא עדיפא מנראה ונדחה ור' ירמי' מספקא לי' אולי גרע נדחה מעיקרא וזה לא נפשט ממתני', והא"ש למסקנת ש"ס דנדחה מעיקרא עדיפא מוכח ממתני' דחולין תרתי נראה ונדחה ונדחה מעיקרא אפי' אין בידו כלל, ולדרך השני שכתבנו א"א צריכים לדברי הט"ז כלל ושיירנו דרך לעצמינו ועיי':

ומדי דברי בדקדוק עצום שעמדו בו הכפ"ת ופ"י והוכרחו לחדש דיש מקום לומר דעדיף נדחה מעיקרא לנראה ונדחה וכן ס"ד ולמסקנא אינו כן מלבד דרחוקה היא לומר דס"ד ומסקנא אזלו בסברת הפוכות, וגם דמצד סברא פשוט בוודאי עדיף נדחה מעיקרא ועיי' ר"ן שכ' דהו"ל כמחוסר זמן ועיי' רשב"א שמסביר ג"כ בתוך הדברים ענין זה, וכשאני לעצמי מצאתי מקום ישוב מרווח, והוא בהקדם סוגי' ש"ס זבחים י"ב דעשה צריכותא לר"י דאי אמר בהפריש קרבן והמיר משום דדחה בידים אבל בנשתטה דאתי' ממילא ה"א דאין דחוי ואי הוי קמ"ל בהא ה"א משום שאין בידו קמ"ל:

ואקדים עוד מ"ש רש"י ביצה כ"ז ע"ב דמחובר כגרוגרות וצמוקים מדלא לקטן מאתמול אקצינהו מדעתי' עיי"ש, ונ"ל דכ"ש הכא דצריך ללקטן למצוה ולא לקטן הו"ל כדחינהו בידים מאתמול ויש סברא לומר דגרע אשחור מעיו"ט דדחינהו בידים מאשחור ביו"ט דלא דחינהו בידים וזהו דקאמר אלימא דאשחור מאתמול תפשוט מיני' דחוי מעיקרא לא הוי דחוי היינו אפי' דחאו בידים וה"ה וכ"ש אשחור ביו"ט הגם דנראה ונדחה דגרע, היינו נראה ונדחה דלא דחי' בידים גרע מנדחה מעיקרא דלא דחי' בידים, אבל נדחה מעיקרא ודחי' בידים גרע מנראה ונדחה דלא דחי' בידים, אלא לאו דאשחור ביו"ט נראה ונדחה הוא שמעת מיני' נראה ונדחה חוזר היינו כיון דלא דחי' בידים וה"ה וכ"ש נדחה מעיקרא כדומה לו דלא דחי' בידים אבל אשחור בעיו"ט דדחי' בידים לא שמעת מיני', ומסיק לא לעולם דאשחור מעיקרא דחוי מעיקרא תפשוט וכו' והיינו דלמסקנא ס"ל איפכא דעדיף נדחה מעיקרא דדחי' בידים מנראה מעיקרא דלא אדחי' והרוחנו דלא צ"ל דמתחלה ס"ל דנדחה מעיקרא גרע מה שהוא נגד סברא פשוטה מן השכל וכן הוא בסוגי' ש"ס בזבחים אבל עדיין לא יצאנו מידי דוחק דס"ד ומסקנא בסברת הפוכות פליגו, וגם לשון הש"ס אלא לעולם וכו' אין מדוייק היטב, לכן נ"ל להוסיף אומר ודברים כד דייקת שפיר בשינוי לשון תחלה אמר אלימא דאשחור מאתמול ולמסקנא שינה הלשון ואמר אלא לעולם דאשחור מעיקרא ולא אמר דאשחור מאתמול כדאמר תחלה ולא לחנם שינה הלשון והלא דבר הוא, ונ"ל בדיוק נקיט כן דנשאר בסברא דגרוע נדחה מעיקרא דדחי בידים מנראה ונדחה דלא דחי בידים ובאשחור מעיו"ט כשהי' יוכל למעט ולא מיעט הוי דחי' בידים ואם מתני' בהכי איירי כ"ש דאשחור ביו"ט דחוזר ונראה דלא דחי' ביום טוב ואי מתני' באשחור ביו"ט לא נפשוט היכא דאשחור בעיו"ט ודחי' בידים אבל מוכח מיהת דנראה ונדחה היכא דלא דחי' בידים דחוזר ונראה, ומסיק דשני' לא מוכח, די"ל מתני' דאשחור מעיקרא לא כדאמר תחלה דאשחור מאתמול היינו בערב יו"ט כשיש שהות עוד למעט ולא מיעט דהו"ל דחי' בידים, אלא דאשחור מעיקרא היינו שאשחור מעיקרא קודם שנכנס יו"ט ולא הי' נראה אבל הי' סמוך מיד עם כניסת יו"ט מעט רגע אח"כ שלא הי' לו עוד פנאי למעט מפני כניסת יו"ט והו"ל נדחה מעיקרא ולא דחי' בידים, אבל אשחור מאתמול בעוד זמן למעט לא מוכח וה"ה וכ"ש דלא תפשוט אשחור ביו"ט דנראה ונדחה מנדחה מעיקרא דלא אדחי' בידים, ומיושב סגנון הש"ס ולא פליגו הס"ד כלל בסברא ולשון הש"ס מזוקק שבעתים וזה פרפרת נאה, ויש בו נפקותא לדינא דכל דדחאו בידים אפי' אם נראה ונדחה חוזר ונראה ונפשוט מכסוי כמו דס"ל למהר"מ מר"ב וכמו דס"ל לט"ז בשיטת רי"ף ורמב"ם, מ"מ היכא דדחאו בידים אפי' נדחה מעיקרא לא נפשט ועכ"פ ספיקא הוא, ואפשר אפי' בידו לא מהני כיון שגילה דעתו שאין רוצה בו וזהו כסברת תוס' זבחים י"ב לר' יוחנן בהמיר דתו דלאמת לאו בידו הוא כיון שאין דעתו לחזור היינו כיון שהמיר הגם שחזר לבסוף כ"ז שלא חזר הרי גילה דעתו שדוחה הקרבן ולאו כבידו הוא וש"ס עשה צריכותא דה"א משום דבידו ולאמת לאו בידו הוא, וכן י"ל כאן כיון שלא תקנו קודם יו"ט דחי' ביו"ט ולא בידו הוא כיון שגילה דעתו שלא איכפת לי' לתקנו מעיקרא והה"נ במקום אחר כיוצא בו אלא מסתימת רי"ף רמב"ם ורא"ש וטוש"ע לא משמע הכי דכתבו סתם אם מיעטן כשר משמע אפי' אשחור בעיו"ט והי' לו פנאי למעט בעיו"ט מ"מ כשר ואפשר דס"ל דאין זה דחוי בידים מדלא תקנו ולא ס"ל כרש"י ביצה הנ"ל ובאמת הקשו הראשונים על רש"י שם דל"צ למ"ש, אבל היכא דדחי' בידים ממש כעין דר' יוחנן בזבחים וכיוצא בו ס"ל לראשונים הנ"ל דאפי' נדחה מעיקרא הוי דחוי ואפי' בידו לתקן כמ"ש וצ"ע כ"ז לדינא:

וכשאני לעצמי מה אני אומר ביישוב הרי"ף ורמב"ם וטור דסתמא ולא חלקו דבאשחור ביו"ט, די"ל לפמ"ש רש"י דאין באיסור מיעוט ביו"ט רק משום שבות דמחזי כמתקן וכן ס"ל לתוס' יומא ל"ד ע"ב ד"ה ה"מ וכו' בסופו ותוס' בשבת ק"ג ד"ה לא צריכא דלא דמי לקוטם לחצוץ בו דלא ככפ"ת דכ' בפשיטות דמלאכה דאורייתא היא כקוטם וכבר תמה עליו שעה"מ בהלכ' שבת פכ"ה הלכ' כ"ד וי"ל כיון דליכא רק איסור דרבנן אינו נדחה רק מדרבנן אבל מדאורייתא מחזי חזי ולא נדחה כלל מדאורייתא משו"ה חוזר ונראה, אבל כל שנדחה מדאורייתא כמו בכסוי כסהו הרוח או נקטם ראשו דמדאורייתא אין ראוי' אין חוזר ונראה אלא דקשה לפ"ז איך קאמר סתמא דש"ס תפשוט מהכא דחוי מעיקרא לאו דחוי הוא ונדחה ונראה לא תפשוט, שאני הכא דדיחוי מדרבנן היא וצ"ע, ונ"ל דדבר זה שכתבנו כיון דמדאורייתא חזי' כיון דלא נדחה מדאורייתא ראוי' מקרי מדאורייתא תלי' בפלוגתא דר"מ ור"י שבש"ס סוכה כ"ג ע"א דר"י ס"ל כיון דאסור מדרבנן לעלות לאו סוכה הראוי' לשבעה היא, ור"מ ס"ל כיון דמדאוריית' מחזי חזי ומדרבנן הוא דגזרו בה סוכה הראוי' מקרי עיי"ש, ועיי' אריכות נפלא בענין זה בשעה"מ הלכ' סוכה דמדמה מלתא דא למלתא אחריתא בכמה ענינים לענין מצוה אי אמרינן כל דאין ראוי' מדרבנן מקרי א"ר מדאורייתא ויש לנו אריכות ג"כ בדוכתא טובא בענין ושורש דבר זה, ונ"ל הכא נמי שאין איסור מיעוט רק מדרבנן משום גזירה דמחזי כמתקן תלי' בפלוגתא דר"מ ור"י לר"מ ראוי' מדאורייתא הוא ולא נדחה רק מדרבנן וראוי מדאורייתא מקרי וכיון שלא נדחה לעולם מדאורייתא חוזר ונראה אפי' הי' נראה מעיקרא וש"ס דקאמר תפשוט מהכא הי' יוכל לדחות שאני הכא דמדאורייתא לא נדחה ומתני' מני ר"מ אלא דקאמר דגם לר"י לא נפשט רק כשנדחה מעיקרא ואגב השמיענו דיש חילוק בין נדחה מעיקרא לנראה ונדחה וכן דרך ש"ס בכמה מקומות דיוכל לדחות בלא"ה ודחה באופן אחר כדי להודיע לנו אגב דין אחר, ועוד ויותר י"ל דמתני' ע"כ ר"י היא מדקתני ואם מיעטן כשר ומתרץ דקמ"ל דלא ילפי' לולב מסוכה לענין תעשה ולא מן העשוי ועיי' רש"י, וזה לר' יודא דס"ל דלולב צריך אגד, דלא מצינו מפורש מאן דס"ל הכי אלא ר"י, וש"ס בחד אב"א דפליגו ת"ק ורשב"א בפלוגתא דר"י ורבנן, ור"י הוא מרא דהאי דינא, ועוד הרי קתני אין ממעטין ביו"ט ולא חילק בין אית לי' הושענא אחריתא ובברייתא פליגו דרשב"א כאבוה ס"ל ומתיר למעט באית לי', ות"ק ס"ל דאסור דס"ל דשא"מ אסור והוא ר"י דס"ל הכי, ושפיר מדייק הא מיעטן כשר ש"מ דאין דחוי, דלר"י לשיטתו כל שאין ראוי' מחמת גזירה דרבנן אין ראוי' מדאורייתא ולא אמרינן כיון דמדאורייתא מחזי חזי הוי ראוי' מדאורייתא דבידו לעבור על דרבנן, וא"ש נמי דאין לומר דמתני' חנן המצרי היא דל"ל כיון דאדחי אדחי עיי' זבחים ל"ג, דהא מתני' ר"י היא דהוא מרא דהאי דינא דיש דחוי בקדשים, והא"ש להלכתא דפסק רי"ף רמב"ם ורא"ש וטור וש"ע כר"מ בסוכה כיון דמדאורייתא מחזי משום איסור גזירה דרבנן סוכה הראוי' מדאורייתא היא וראוי לכל שבעה הגם דמדרבנן אינה ראוי' כר"מ וכסתם מתני', בדין הוא שלא חלקו בין אשחור מעיו"ט או ביו"ט כיון דמדאורייתא מחזי חזי לא נדחה מדאוריית' וראוי' הוא ויוצא אפי' מדרבנן כדקיי"ל גבי סוכה, ויש קצת ראי' לזה מדלא פשיט ר' ירמי' איבעי' דילי' מאין ממעטי', משום די"ל מתני' ר"מ ולא אסיק דמתני' ע"כ ר"י היא מב' הוכחות שכתבנו, שאלו הוכחות יוצאים משקלא וטרי' וקושית ופרוקא דסתמא דש"ס וזהו לא אסיק ר' ירמי', זה הנלפע"ד ליישב, והוא יישוב נכון המיישב דעת בעזרת החונן לאדם דעת:

ויש לעיי' בזבחים ר"פ התערובות דאמר רבא השתא דאמרו רבנן לא נקריב אם נקריב לא הורצה משום דנדחה א"ח ונראה ס"ל גם שאינו נדחה רק מחמת איסור גזירה דרבנן שמא יקח מן הקבוע א"ח ונראה צ"ל דס"ל כר"י בסוכה, אלא לפ"ז קשה מדמקשה על רבא שם ממתני' דקינן חטאות שנתערבה בעולה הא סתם מתני' ר"מ משום שאין ראוי' מדרבנן לאו דחוי הוא ואתי' האי סתמא כסתם מתני' דסוכה דס"ל כר"מ, וגם מה דהקשה אח"כ מר"א דמתני' דקאי בשחוטים י"ל כר"מ ס"ל, וצ"ע ויש לחלק דר"מ ג"כ לא ס"ל דכל שאין ראוי' אלא מדרבנן מקרי ראוי' מדאוריית' ויוצא אלא היכא דלא אמרי רבנן איסור לענין המצוה שלא יעשה אלא האיסור מצד אחר שאסור לעלות באילן שמא יתלוש וממילא סוכה זו אינה ראוי' מדרבנן כיון שאסור לעלות בזה ס"ל כיון דמדאוריית' מחזי חזי מקרי ראוי', אבל היכא דאמרו דרבנן דלא לעשות מצוה זו מד"ז והטילו איסור שלא לעשות מצוה זו כמו בהא דאמרו רבנן דלא נקריב מגזירה שמא יקח מן הקבוע ס"ל לרבא כיון דאמרו דלא נקריב אם נקריב לא הורצה כיון שעושה נגד דעת חכמים בענין זה עצמו כן י"ל, וי"ל עוד דרבא לטעמי' דל"ל לחלק בין בידו לאין בידו ס"ל כל דאמרו רבנן לא יקריב הוי דחוי הגם שי"ל בדרבנן דמקרי בידו לעבור על דרבנן לדידי' גם כשבידו דחוי מקרי, ומ"ש ביישוב הרי"ף היינו לפי דקיי"ל לחלק בין בידו לאין בידו שפיר דהא דאמרינן כיון שאינו אלא מדרבנן מקרי בידו תלי' בפלוגתא דר"מ ור"י בסוכה אי מקרי ראוי' ועיי' ויש לעיי' עוד ולהוסיף דברים ותן לחכם ויחכם עוד:

ועיי' רשב"א סוכה בסוגי' דכ' דבע"ז של נכרי אחר שבטלו לא אמרינן דנדחה דהא גם קודם שבטל לא אמרו רק לכתחלה לא יטול ובדיעבד יצא וע"י מה שלכתחלה לא יטול לא נדחה, ויש לעי' בסוגי' דזבחים דאמר רבא כיון דאמרו רבנן לא נקריב וכו' משום דחוי והא לא אמרו רבנן רק דלא נקריב ואם נקריב כשר ממילא ליכא דחי' וסברת רשב"א נראה מדמקשה ש"ס על רבא והא רבא שפיר קאמר דנדחה כמו בכ"מ דא"ח ונראה בקדשים ותקשי על מתני' ור"א גופא ולא על רבא מזה נראה דרצה להוכיח נגד רבא דכל שאינו רק לכתחלה ליכא דחוי אלא הא מתרץ מתני' ור"א דלא תקשי על רבא קשה הא לאמת נתקיימו דברי רבא הגם דל"א רק דלא יקריב לכתחלה וצל"ע כעת:

והדרינן למקום שיצאנו משם ביישוב רי"ף ורמב"ם ודכוותי' דס"ל דאפי' אשחור ביו"ט חוזר ונראה דקיי"ל כר"מ ומדאורייתא ליכא דחוי, א"ש נמי הא דלא חלקו בין אשחור בעיו"ט והי' לו פנאי לתקן ולא תיקן דדחי' בידים ובין אשחור בעיו"ט סמוך ליו"ט דלא הי' לו פנאי למעט ולתקן, דל"מ אפי' בידו כמ"ש, כיון דלא נדחה רק מדרבנן ומדאורייתא חזי וגם דחי' שדחה בידים לאו נדחה רק מדרבנן לאו דחי' הוא מדאורייתא אבל במק"א היכא דמדחי' בידים ונדחה מדאורייתא גם כשיש בידו לתקן ונדחה מעיקרא אינו נראה אח"כ ועיי':

שבתי וראיתי דלרא"ש לא יתכנו דברינו ואינו מן היישוב לפי דרכינו כיון דלא נדחה רק מדרבנן וזה לפי דס"ל לרש"י ותוס' דאין ממעטין רק משום שבות, אבל ראה זה מצאתי ברא"ש שבת פ' הבונה ק"ג דס"ל דמלאכה דאורייתא היא בלית לי' הושענא אחריתא לכ"ע ובאית לי' לר"י מדרבנן אסור למעט גזיר' שמא תתקלקל אחריתא ועשה איסור דאורייתא למפרע ולר"ש ליכא למיחש כיון דסוף כ"ס בשעת מעשה לא הוי פ"ר עיי"ש, ולרא"ש לשיטתו דדאורייתא הו"ל לחלק דבאשחור ביו"ט פסול:

והנה הפ"י כ' ליישב דסוגי' ש"ס אזיל לרבא דס"ל גם בידו מקרי דחוי ואנן קיי"ל כר"א גם באשחור ביו"ט חוזר ונראה משום דבידו למעט באיסור, הנה דבריו יתכנו אם אין במיעוט רק איסור דרבנן י"ל דבידו הוא, ותוס' ס"ל דל"מ רק קצת בידו וכ"כ הר"ן והוא מוסיף והולך דמקרי בידו ממש גם בנראה ונדחה חוזר ונראה מה"ט, ולו יהיבנא לי' דכדבריו כן הוא, היינו אם ליכא רק איסור דרבנן אבל אם מתקן מנא ממש בוודאי א"א לומר דבידו הוא לעבור איסור דאורייתא, ועיי' תוס' פ"ק דחולין גבי חמץ של ע"ע כיון שאסור להחליף ליכא דמים לחמץ בפסח דאין בידו לעבור למכור ולהחליף, וגם לרש"י דס"ל דאם חליפי' מותרים הו"ל דמי' שיאמר שהי' מחליפו באיסור והפסידו, אבל מודה רש"י דלענין מצוה לא מקרי בידו שיעבור על איסור דאוריי' שלא מקרי נדחה משו"ה הא ודאי ליתא וא"כ הרא"ש דס"ל דאיכא מלאכה דאוריית' בל"ל הושענא אחריתא לא הועיל הפ"י בדבריו כלום דהא לא כ' הרא"ש דוקא באית לי' הושענא אחריתא:

אלא גם תי' הטו"ז לא א"ש ולא מעלה תרופה ליישב שיטת הרא"ש, דהא הרא"ש במ"ק כ' דבמצות ג"כ לפעמים יש דחוי ומכסוי אין ראי' דבידו הוא הרי מפורש כ' דנראה ונדחה יש דחוי ומ"ש הט"ז דנקטי' כר"פ הרי הרא"ש כ' דמכסוי ליכא ראי' דבידו הוא, וממילא דהדרא הקושי' על הטור ג"כ דמסתמא בשיטת אביו אזיל במ"ש במ"ק, ותמה אני על הט"ז שנעלמו ממנו לפי שעה דברי הרא"ש במ"ק וביו"ד סי' שצ"ו ראם חקרם ודרשם, ובאו"ח נפלאו ממנו והיא תמיה קיימת על הט"ז לפי דרכו ועל הפ"י לפי דרכו:

ומה שתי' עוד הפ"י ויצא לחדש מה שלא שערום אבותינו רבותינו הראשונים ז"ל דמדאוריית' בוודאי אין דחוי כלל אצל מצות דבקדשים קרא כתי' ולא ילפי' מיני' למצות וסוגי' ש"ס קדמא ואזלא מתחילה ועד סופה אם מדרבנן יש דחוי ולא אפשט' והו"ל ספיקא דרבנן ולקולא אלו דבריו ז"ל, הנה במה דפשיט' לי' דאזלינן מספיקא להקל ככל ס"ד להקל כבר הארכנו באות א' דיש לעיי' בהך מלתא טובא, אבל עיקרן של דברים שחידש דלא מיבעי' ולא אפשטא רק אי מדרבנן יש דחוי אין להם מקום בסוגי' דא"כ איך מקשה ותפשוט מדר"פ ממתני' דחולין ואי איבעי' דר' ירמיה אם יש דחוי מדרבנן והיינו לחומרא דלא יצא מדרבנן ומדאוריית' יצא דאין דחוי לא נפשוט מדר"פ כלום דבמתני' קתני חייב לכסות דמדאוריית' ודאי א"ד אצל מצות וחייב לכסות לקיים מצוה דאוריית' וע"כ צ"ל דס"ל למקשן ותפשוט איבעי' דר' ירמיה אם יש דחוי מדאוריית' ודברי פ"י נפלאו ממני:

ושמתי אל לבי לקיים דבריו במקצתו גברא רבה גבר בגוברין דיהודאי אמר מלתא מצוה לקיימן, ומצאתי להם מקום דוודאי עד דלא נחית לחלק בין נראה ונדחה לנדחה מעיקרא במצות סובב הולך ושקיל וטרי אי יש דחוי מדאוריית' במצות אי ילפי' מצות מקדשים או לא ילפי' ומקשה תפשוט מדר"פ והוצרך לדחוק דר' פפא גופי' מיבעי' לי', או דר"פ אמר זאת אומרת מספק או דר"פ במוחלט אמר ז"א ור' ירמיה מיבעי' לי' ומספקא לי' במתני' אבל אין לחלק ולומר נראה ונדחה ילפי' מקדשים מדאוריית' א"ח ונראה ונדחה מעיקרא לא ילפי' מקדשים מ"ש מאן פליג לן או דילפי' מקדשים ואפי' נדחה מעיקרא כמו בקדשים או דלא ילפי' כלל מקדשים, ומובן קצת בזה סגנון סתמא דש"ס הא מיעטן כשר אי דאשחור מאתמול תפשוט נראה מעיקרא וכו' ואי דאשחור ביו"ט תפשוט נראה ונדחה וכבר הבאנו לעיל דקשו בסגנון ש"ס טובא, ולמ"ש י"ל דבכל צד או דמתני' באשחור מעיו"ט או ביו"ט נפשוט א' מחבירו דמדאוריית' אין לחלק ואי מתני' באשחור מעיו"ט ומפורש במתני' ונפשט נדחה מעיקרא דלא הוי דחוי, ממילא ידעינן ג"כ דנראה ונדחה ג"כ לאו דחוי, ואי מתני' דאשחור ביו"ט מפורש דנראה ונדחה לאו דחוי בוודאי נשמע דכ"ש אשחור בעיו"ט, וגם אי לאו כ"ש הוא מ"מ ממילא נשמע כיון דלא ילפי' מקדשים נראה ונדחה ה"ה נדחה מעיקרא, ומסיק לעולם דאשחור מעיקרא ותפשוט נדחה מעיקרא, אבל אשחור ביו"ט דחוזר ונראה לא תפשוט היינו ודאי נפשוט דמדאורייתא בשום צד לא נדחה, אבל יש ספק דלמא מדרבנן אמרו דא"ח ונראה וי"ל דוקא בנראה ונדחה גזרו אומר דא"ח ונראה, ומתני' דאשחור מאתמול בנדחה מעיקרא דקיל מסברא לא אמרו דומי' דקדשים כ"כ לא אמרו בי' מלתא דהוי דחוי, והרווחנו עוד דא"צ לומר דר' ירמיה בדר"פ מספקא ליה ולר"פ פשיטא ליה לא נפשוט רק דמדאוריית' אין דחוי וחייב לכסות מדאוריית' ור' ירמי' מספקא לי' אי מדרבנן יש דחוי:

וע"פ דברינו אלו הרחיב ה' לנו ובאנו אל שערי בינה להבין מה שכ' רש"י באיבעי' דר' ירמי' וז"ל יש דחוי אצל מצות כלומר נוהג' תורת דחוי אצל מצות כמו שנוהג' אצל קרבנות דאם נראה ונדחה משנשחטה אמרת ידחה וכו' ה"נ כשנקטם תו לא הדר חזי' וכו' והשתא לא דייק בין נראה ונדחה עכ"ל, וכבר הבאנו לעיל שנתקשה הכפ"ת במ"ש רש"י והשתא לא דייק בין נראה ונדחה ובין דחוי מעיקרא, גם צריך להבין מה שהאריך רש"י כ"כ כלומר נוהגת תורת דחוי כמו שנוהגת אצל קרבנות, ולמ"ש כל דברי רש"י צריכים, דרצה במ"ש כלומר אי נוהגת כמו בקדשים, דלא נימא דהאיבעי' רק אם יש דחוי במצות מדרבנן אלא דמיבעי אם יש דחוי כמו בקדשים דילפי' מקרא או לא והוכרח רש"י לפרש כן דאי תימא דמיבעי לי' אי יש דחוי מדרבנן לא פשיט לי' מדר"פ דמדאוריית' ודאי אין דחוי וחייב לכסות מדאורייתא אבל מדרבנן מיבעי לי' אפילו נדחה מעיקרא וע"כ דס"ל דר' ירמיה מדאוריית' מיבעי ל', וקשה לרש"י הא למסקנא דדייק ממתני' ומחלק בין נרא' ונדחה לנדחה מעיקרא וע"כ לאו מדרבנן יצא לחלק, דמדאוריי' אין חילוק כמ"ש, או דילפי' מקדשים או לא ילפינן ועכצ"ל דבנראה ונדחה לא אפשט אולי מדרבנן א"ח ונראה א"כ י"ל גם באיבעי' דרבי ירמיה דמיבעי ליה רק מדרבנן אם יש דחוי ואיך פשיט ליה מדר"פ, וזה כ' רש"י והשתא לא דייק בין דחוי מעיקרא לנראה ונדחה דהמקשן ותפשט לא דייק ולא יצא לחלק כי ס"ל דר' ירמיה מיבעי לי' מדאוריי' אי יש דחוי או לא וליכא חילוק ממילא בין נדחה מעיקרא ולכן מקשה תפשוט מר"פ ודברי רש"י צריכים וכל דברי רש"י קיימים וצריכים להאמר, והוא ישוב נכון, בעזרת ה':

וע"פ דברינו אלו יעמדו דברי פ"י למסקנא דמחלק בין נדחה מעיקרא דנפשט ונראה ונדחה דלא אפשט לא נשאר מקום ספק רק אי מדרבנן א"ח ונראה, וכן היה איבעי' דר' ירמיה, וכיון דמדאוריית' יצא רק מדרבנן לא יצא אזלינן בספיקו להקל ועיי' בכ"ז:

אלא כ"ז אין שווה לנו בראותי מ"ש הרא"ש שלהי מ"ק דקטן שהגדיל תוך ז' א"צ להתאבל דנדחה ואין בידו, לפמ"ש דלאמת מדאוריי' ודאי אין דחוי א"כ מחוייב להתאבל הגם דאבילות דרבנן ויום ראשון גם למ"ד דאוריית' והוא ביום המיתה כבר עבר וחלף לו, מ"מ אם מדאוריית' אין דחוי במצות והספק רק אם מדרבנן יש דחוי והיינו להחמיר אבל לא אמרו בו דבר להקל ואפי' בדבריהם לומר יש דחוו דפטור מלקיים מצוה דדבריהם דלהחמיר אמרו ולא להקל ואיך כ' הרא"ש דפטור מלהתאבל ועוד מ"ש דמכסוי אין ראי' דבידו הוא הא מכיסוי בלא"ה אין ראי' דמדאוריית' מחוייב להתאבל דמדאוריית' בוודאי אין דחוי וע"כ צ"ל דס"ל לרא"ש דמדאורייתא מספקא ליה למסקנא אם יש דחוי:

ולפי שהסברנו פנים מסבירות לדברי פ"י מדמחלק סתמא דש"ס בין נדחה מעיקרא לנראה ונדחה מוכח דלא ילפי' מקדשים אלא מדרבנן, וקשה זה לרא"ש דס"ל ע"כ דמדאורייתא אפשר דיש דחוי, וי"ל דרא"ש ס"ל עפמ"ש הפ"י עוד דסוגי' אזלא לרבא דלא ס"ל לחלק בין בידו לאין בידו, ועשינו לו סמוכים והוציאנוהו מן הדוחק שיש בדבריו והעלינו דרא"ש הכי ס"ל ע"כ ולאמת לא נפשטה ממתני' אפילו נדחה מעיקרא דלא הוי דחוי די"ל משום דבידו וכאשר נכתוב לקמן אי"ה די"ל גם לשיטת הרא"ש בשבת דמלאכה דאורייתא י"ל דבידו הוא, וכיון דלא אפשט' ממתני' דנדחה מעיקרא לא הוי דחוי, שוב איכא למיבעי' אם יש דחוי אצל מצות מדאוריית' כמו בקדשים בין נראה ונדחה ובין נדחה מעיקרא וכיסוי שאני משום דבידו ואם מיעטן כשר משום דבידו וא"ש דכ' הרא"ש דקטן פטור דמדאורייתא אפשר יש דחוי, וע"פ שבארנו דבריו באות ג', עוד י"ל דס"ל לרא"ש דכל שאמרו רבנן דלא יצא גם מדאוריית' אינו יוצא עיי' זה תוס' סוכה ג' ע"א סוף ד"ה דאמר לך היכא דב"ה מחמיר מדרבנן משום גזירה אפי' מדאורייתא אינו יוצא ע"ש היטב:

והה"נ כיון דאמרו רבנן דיש דחוי מדאוריית' אינו יוצא ולכן פטרו לקטן להתאבל ויש לחלק דב"ה גוזר אומר שמא ימשוך אחר שולחנו ואם ימשוך לא קיים המצוה מדאוריית' לכן חזקו דבריהם דא"י מדאוריית' דאל"ה עדיין יעשה כן כיון שיוצא מדאוריית' ויש לחוש שמא ימשוך ולא יצא לכן אמרו דלא יצא מדאוריית' ויש כח בידם לומר כן וברצון חכמי' תלי', אבל כאן כשאמרו יש דחוי ולא משום גזירה לתקלה רק שהחמירו בו כדמצינו בקדשים אפשר לא חזקו דבריהם דלא יצא מדאוריית' כיון דא"א לבוא לתקלה שלא קיים המצוה מדאוריית', וא"ש מ"ש הפ"י בשיטת רי"ף ורמב"ם דליכא רק ספיקא דרבנן הגם שאמרו דפסול מ"מ מדאוריית' יצא י"ח וליכא רק ספק דרבנן אי יצא מדרבנן או לא, אבל הרא"ש ע"כ ס"ל או דמדאוריית' לא יצא, או דס"ל כמ"ש בדרך ראשון דס"ל להלכתא הדר הספק אם מדאוריית' יש דחוי אצל מצות א"כ נעקר יישובו לשיטת הרא"ש דפסק גם באשחור ביו"ט דחוזר ונראה ועיי':

ולכן אנו אין לנו אלא יישוב הב"י דבאית לי' הושענא אחרית' להלכת' ליכא איסור למעט דהוי בידו וליכא דחוי אפי' לית ליה כמו שביאר הכפ"ת דברי הב"י ויישוב זה א"ש גם לרא"ש, ואחר התבוננת מעט שבתי וראיתי גם דברי ב"י לא מעלי' ארוכה, לפמ"ש כבר לעיל דקש' על הב"י מסוגי' דזבחים דלא מקרי בידו מה שהיה יוכל להמציא לו אחר והצלנו בית יוסף מהשגתינו שצרפנו עמו דגם בל"ל איכא בידו קצת לענין נדחה מעיקרא, אלא בנראה ונדחה ל"מ בידו קצת כזה אבל חזי לצרופי עם קצת בידו להביא לו אחרת שיהיה מותר לגמרי וכ"ז לפי דס"ל לרש"י ותוס' דאיסור למעטן ביו"ט דרבנן איכא בידו קצת למעט באיסור אבל לשיטת רא"ש שבת כל דל"ל הושענא אחרית' לכ"ע איסור דאוריית' ובאית לי' לר"י איסור דרבנן ולר"ש ליכא איסור כלל, לפ"ז אין לצרף באית ליה דבידו קצת דכל שיש איסור דאורייתא בוודאי אין סברא דהוי בידו קצת לעבור איסור דאוריית':

והנה טרחתי ויגעתי למצוא מקום יישוב אשר יתכן גם לרא"ש ומצאתי דיש לקיים יישוב הב"י ויישוב הפ"י בדרך א' מן הדרכים אשר הלך לבא למקום יישוב והוא מ"ש דסוגי' אזלא דגם במה שבידו יש דחוי, ולאמת ליכא חילוק אפי' דאשחור ביו"ט אין דחוי דבידו למעט באיסור מועט גם בנראה ונדחה, וי"ל גם לרא"ש דס"ל דלמעט ביו"ט מלאכה דאוריית' היא מ"מ בידו מקרי וכ"ש לדס"ל דדרבנן הוא דגם בנראה ונדחה י"ל דבידו ממש מקרי, ואומר בוודאי לאו בידו מקרי וכ"ש שיעבור על איסור דאוריית' וגם לעבור איסור דרבנן רחוק הוא שיהיה מקרי בידו קצת וכ"ש בידו ממש דסתמא לא יעבור על איסור ואין ביד ישראל לעבור איסורים אפי' דרבנן ואינו עומד לכך וסתמו בחזקת כשרות, אלא זה שעבר ומיעט באיסור הרי לפנינו שעובר איסור זה במזיד ואינו חש לקמחא, או דשוגג הוא וא"י שאסור למעט וכיון שעשה זה ותיקנו אגלאי למפרע כי עומד לעשות מעשה זה וכמו שעושה עכשיו היה בידו לעשות תחילה מיד כדאשחור ביו"ט או מעיו"ט ונכנס יו"ט ולא נדחה מעולם, וש"ס דאמר נראה ונדחה לא תפשוט אזיל למאן דס"ל כשבידו ג"כ איכא דחוי כמ"ש פ"י, ולתי' ב"י י"ל דמ"מ ל"מ בידו כ"כ אלא קצת דחוי ומצטרף להלכתא הואיל ואי אתרמי ליה הושענא אחריתא וא"ש יישוב של ב"י ופ"י כל אחד לדרכו גם לשיטת הרא"ש ועיי':

ויש נפקותא רבתי לדינא היוצא מדברינו דוקא כשמיעטן הוא באיסור הו"ל למפרע בידו, אבל כשלא מיעטן הוא רק נתמעטו או נשתנו משחור לירוק מעצמן או מיעטן נכרי וקטן לא הדר ומתכשר כדאשחור ביו"ט דלאו בידו הוא למעט באיסור רק כשעשה כן לבסוף בעצמו כדכתיבנא:

ויש לנו ראיה מוכרחת ראיה מהימנא לדברינו ממה דצל"ע טובא על רא"ש מ"ק דכ' שם דבאשחור ביו"ט פסול וסתר שיטתו ממ"ש בסוכה דאם מיעטן כשר וסתם ולא חילק בין אשחור ביו"ט או בעיו"ט ש"מ דס"ל דגם אשחור ביו"ט כשר וצריך לא' מן היישובים שנאמרו בזה יהיה איזהו שיהיה עכ"פ הכי ס"ל וסתר שיטתו במ"ק וצלע"ג והתמיה קיימת דלא חלו ולא הרגישו בזה:

והאיר ה' עיני והרגשתי עוד בדבר דבעי יישוב במ"ש הרא"ש במ"ק אשחור ביו"ט והוריקו ביו"ט פסול ודבר הנרגש הוא דשינה וכ' הוריקו ובמתני' ובסוגי' ש"ס איירי שמיעטן הוא ולא איירי בהוריקו מאליהן ובסוכה כ' הרא"ש דאם מיעטן ולא כ' והוריקו, מן כל זה אנו מוכרחים לדברינו דלא מקרי בידו למעט באיסור רק כשעושה לבסוף מעשה זה באיסור אבל כשנעשה ע"י אחר או נשתנה מעצמו לא מקרי בידו משום שהיה אפשר לעשות בידים באיסור, והא"ש דלא סתרו פסקי הרא"ש דבסוכה סתם דאם מיעטן כשר אפי' אשחור ביו"ט כיון דעשה באיסור הו"ל בידו וע"ד שכ' הב"י בצירוף בידו למעט הו"ל בידו או כמ"ש פ"י דלאמת כל דהו"ל בידו מהני, וכ"ז אי עביד בעצמו באיסור, אבל במ"ק דייק וכ' דהוריקו פסול היינו שהוריקו מאליהן פסול ול"א הואיל שהי' בידו למעט בידים כיון דלא עשה איסור לבסוף ל"מ בידו ושיוריקו מאליהן לאו בידו, וכ' לפי סוגי' דסוכה כן הוא דשם מבואר דיש דחוי בשנדחה מעיקרא, אלא דסוגי' אזלא אי בידו ל"מ, ולאמת דמהני מיעטן כשר והוריקו פסול והנה יגענו מצאנו להביא שיטת הרא"ש למקום יישוב וכל דבריו מדוקדקים שבעתים מזוקקים, בעזרת ה"ית:

ו) אחר שבארנו באר רחובות ביאור שיטות והפוסקים, נבוא להעלות לדינא פירות הנושרים מדברינו חדשים וגם ישנים:

א) שיטת תוס' רשב"א ור"ן דלא אפשט' אבעי דר' ירמי' בשנדחה מעיקרא ואין בידו כלל, אבל כשיש בידו קצת ואפי' באיסור דרבנן לא נדחה, ונראה ונדחה אפי' בידו ויש בו, איסור דרבנן לא אפשט', ומ"מ מידי ספיקא לא נפקא אפי' אין בידו כלל, ובארנו לפע"ד גם מי"ט ראשון ואילך ג"כ לא יטול כיון דאתחזק בחיוב מצוה, ואם ל"ל אחרית' לצאת בוודאי יטלנה כדי לצאת מספק שמא אין דחוי אבל לא יברך מספק כנ"ל:

ולענין מצות כסוי ס"ל לתוס' דלאו בידו הוא כיון שאינו מחויב והעלינו דוקא כשנתגלה מאליו, אבל כשגילה הוא י"ל דבידו מקרי דסופו מוכיח על תחלתו דרוצה לקיים המצוה הגם שאינו מחויב, והמג"א סי' תקפ"ו ופר"ח יו"ד סי' כ"ח ס"ל דאינו מברך מספק, ואני בעניי כתבתי דאינו דומה לכוי, מ"מ לא מפני שאינו נדחה נעשה מעשה נגד המג"א ופר"ח, אבל בשגילה בעצמו דיש ג"כ סברתי דמחויב מוודאי, וגם אם הוא ספק נ"ל דיברך בצירוף שניהם יחד יש לסמוך לברך לפע"ד, וכוי ששחט וכסהו הרוח הגם דאיכא ס"ס מ"מ צריך לכסות כיון שלא באו ב' ספיקות בב"א:

ב) שיטת הרא"ש שלהי מ"ק ס"ל דבנראה ונדחה יש דחוי דלא אפשט' כבש"ס סוכה והעלתי דס"ל דממתני' לא נפשט' דאין דחיי, אבל מדמבעי לר' ירמי' דוקא בנדחה מעיקרא משמע דבנראה ונדחה פשיטא לי' דיש דחוי ודן הרא"ש מיני' דגברא הנדחה אפי' נדחה מעיקרא דיש דחוי מוודאי ולא מספק ואפי' איכא עוד ספק שמא הי' גדול בשע' שמת לו מת מ"מ א"צ להתאבל דליכא ס"ס דוודאי יש דחוי לגבי' מכח מ"ש תחלה בפשיטות דגברא ודאי נדחה ולא דמי למצוה הנדחית ומשום מ"ש אח"כ דנחית דרגא ממצות, וכן בדחיות המצות נראה ונדחה בוודאי יש דחוי ואין לעשות ס"ס ופשיטא דגם ביוט"ש לא יצא דוודאי הוא, אבל נדחה מעיקרא ספיקא הוא, ויש לעיי' ביט"ש כמ"ש באות א', ולענין כסוי ס"ל דהוי בידו ומוודאי חייב לכסות ופשיטא שצריך לברך, ובכוי כה"ג אפי' לדסוברים שב' ספיקות שדנו כבר על ס"א מצטרף לס"ס עי' יו"ד סי' ק"י וב"י וד"מ סי' כ"ז, מ"מ חייב לכסות דליכא רק ספק א' דבידו הוא, ואפשר לומר דלא ס"ל לרא"ש דבידו לכסות מקרי הגם שאין מחויב לכסות מ"מ בידו כיון דאם מגלהו יקיים מצוה ודאית וראוי' ונכון שיגלה ויכסה כיון שהי' מתחלה עליו חיוב מצוה ודאית אבל בכוי דלא הי' עליו חיוב ודאי רק מספק כיון שכסהו הרוח לא צריך לגלות כדי להכניס עצמו לספק מצוה דלא אתחזק בחיובה ולאו בידו מקרי כן יש לומר באפשר:

ג) שיטת מהר"מ מר"ב דנפשטה האיבעי' אפי' בנראה ונדחה ואין בידו ממתני' ור"פ דכסוי וס"ל כתוס' דכסוי לאו בידו הוא ור"פ מפשט פשיטא לי', ובארנו וישבנו שיטתו עפמ"ש דאם גילה בעצמו בידו מקרי כיון שעשה לבסוף מעשה זה, ועפ"ז נפשטה האיבעי', וס"ל דגברא הנדחה ג"כ אין דחוי ולפי שבארנו דהרגיש דגברא גרע בנחית דרגא אפשר דס"ל בנראה ונדחה יש דחוי בגברא:

ד) שיטת הרי"ף ורמב"ם בנראה ונדחה ובנדחה מעיקרא אינו מבואר אי ס"ל כתוס' רשב"א ור"ן דלא נפשט' האיבעי' או דס"ל דנפשט' מכסוי דאין בידו הוא כשיטת מהר"מ מר"ב, ולפמ"ש הט"ז בישוב הרי"ף ורמב"ם מוכח דס"ל דנפשט' האבעי מכסוי, ולתי' הב"י ושל פ"י ומ"ש אני בעניי אנחנו לא נדע שיטתם בזה, וכן לענין נדחה מעיקרא אפשר דס"ל דלא נפשטה לאמת ממתני' דאין ממעטין די"ל שאני התם דבידו:

ה) שיטת המחבר כשיטת הרא"ש דהרי ביו"ד סי' שצ"ו קבע להלכה כשיטת הרא"ש שלהי מ"ק, ובסי' ש"מ לענין הבדלה פסק כמהר"מ מר"ב העלינו יישוב נכון לחלק בין הבדלה דבידו הוא עיי' אות ד' באורך וברוחב הרחבת דברים בדין אונן אם עבר וקרא ק"ש או עשה מצוה אם יצא:

ו) העלתי מכח פלפול של הלכה דהיכא דאדחי' בידים אפשר אפי' אי נדחה מעיקרא או גם נראה ונדחה חוזר ונראה כל דאדחי בידים ואפי' בידו אפשר דהוי דחוי וצ"ע לדינא:

ז) הראנו לדעת כי יש מקום לומר למסקנת הש"ס דמדאורייתא בוודאי אין דחוי אצל מצות והראנו פנים מסבירות לכך מתוך הסוגי' ופי' רש"י, ומ"מ בוודאי לא להקל אמרו דיש דחוי אלא להחמיר, ואפי' במצוה דרבנן לא אמרי' דפטור אחר שנדחה, גם בארנו דאין להקל באיבעי' דלא אפשט' משום ספק דרבנן להקל חדא דכמה שיטות ס"ל דלא אזלי' להקל בדרבנן היכא דנשאר בתיקו וכ"ש היכא דאיבעי' דלא אפשט', ועוד דאתחזק בחיוב המצוה, ואין ספק מוציא מידי ודאי:

ח) העלינו מתוך דברי הרא"ש מ"ק וסוכה דאשחור ביו"ט דפסק דחוזר ונראה דוקא כשמיעטן הוא בעצמו בידים, אבל הוריקו או מיעטן נכרי וקטן וכדומה א"ח ונראה ואפי' בנדחה מעיקרא י"ל כן ומ"ש הרא"ש ביו"ט אשגיר' לישנא דש"ס הוא, או ט"ס הוא, ומדרא"ש ס"ל הכי מהיכי תיתי לעשות פלוגתא בין ראשונים שלא מצינו, מסתמא גם רי"ף ורמ"בם הכי ס"ל, והוא דין מחודש משלנו ומלתא דמסתבר הוא:

ברוך מקבץ נדחי ישראל, חוזרים ונראים בבנין אריאל, וברוך הנותן ליעף כח להגות בתורת יקותיאל, וברוך אל עליון גומר עלי בעט סופר מהיר כאור בוקר ליום ג' שנכפל בו כי טוב, לסדר ויברך אותו שם. שנת לא תאונה אליך רעה לפ"ק פה פ"ב יע"א:

הק' אברהם שמואל בנימין ב"הג מהרמ"ס זצ"ל

תוכן העניינים

כתב סופר אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה