אור ברסלב

כתב סופר אורח חיים· רבי אברהם שמואל בנימין סופר

תשובה קיא

תשובה קי

זאת תורת העולה, אשר העלתה מצודתי בדין ש"כד"הנ ואוכלים שא"ר אם מותרים או אסורים, לחולה שא"ב סכנה ביום הכפורים, ואשר ישים ה' בפי אותו אשמור לדבר:

א) הנה מקור דין זה אכילה ושתי' שלכדה"נ ביה"כ יוצא ממקום קדוש מעין הנובע ורבים שתו וישתו מימיו לצמאם ה"ה בעל שאגת ארי' סי' ע"ו דמפשט פשיטא לי' כיון דלא כתיב אכילה ביה"כ שלא כדרך הנאתן אסור כמו כדה"נ כמו בב"ח וכ"כ וכדומה דשלכדה"נ אסור משום דלא כתיב אכילה, בהא נחית וסליק בתשובה ודחה הראיות שהיו נראים לו תחלה שמנגדתו, אבל לא מצא ראי' לדבריו, מרוב פשיטותו לדעתו הנשגבה דכן הוא, והנה ראה זה דבר חדש הוא אשר לא שערום לפי קט ידיעתי אבותינו קמאי דקמאי וגם גאוני בתראי שהם אחריו לא ראינו, הגם שלא ראינו אינו ראי', והואיל ויש בדבר זה נפקותא רבתא אם שלכדה"נ אסור מדאורייתא או מדרבנן בחולה שיש בו ואין בו סכנה, אם אסור רק מדרבנן מותר להאכיל שלכדה"נ אפי' אין בו סכנה ואם מדאורייתא אסור, ובחולה שיש בו סכנה יש בו חומרא אם הוא מדרבנן וסגי לחולה כשאוכל שלכדה"נ אסור להאכילו כדה"נ, אם שלא כדה"נ וכדה"נ שווה ביו"כ, מותר להאכילו אפי' כדה"נ דמ"ש דסוף כ"ס נדחה איסור אכילה ביה"כ, ע"כ שמתי עיני ולבי לדרוש ולחקור ולבדוק אחר חדושו של הש"א, אם יש להם מקום להתקומם לדינא להקל, והנני בתפלה קצרה תפלת הבינני מאתך דעה ובינה תחוננני:

הנה בתחלת הרעיון עלה במחשבה לפני לעשות סמוכים לדינו של הש"א מסוגי' ש"ס ר"פ יה"כ דטרח ליישב מתני' גם לר"ל דס"ל ח"ש מותר וס"ד דאפי' מדרבנן מותר, ולא מתרץ מתני' לר"ל אסור דקתני היינו שלכדה"נ דליכא רק איסור ואסור מדרבנן כמו כל אסורי תורה, אלא ש"מ דשאני יה"כ דלא כתיב אכילה כדה"נ ושלכדה"נ שווים, ואחר התבוננות מעט ראיתי כי ראי' זו דחוי' מתרי ותלת טעמי, חדא לפי שיטת תוס' באיזהו מקומן דשלא כדה"נ מותר אפי' מדרבנן ועיי' מל"מ פ"ה מיסודי תורה לא יוכל לתרץ מתני' בשלא כדה"נ דהא שרי לגמרי כמו בכל איסורים, ב' גם לפי שיטת הרמ"בם ודעימי' ושיטת תוס' בדוכתא טובא דשלכדה"נ אסור מדרבנן הוא לפי דקיי"ל כר"י דח"ש אסור מה"ת, שלא כדה"נ נחית דרגא ואסור מדרבנן ודייקו מדאמר ר"י שלא כדה"נ אין לוקין עליו, אבל איסורא מדרבנן עכ"פ מיהא, ועיי' מל"מ שם דמצדד דאפשר איסור דאורייתא אית בי' כמו ח"ש לדידן, אבל לר"ל דס"ל דח"ש מותר מה"ת ולס"ד דש"ס דאפי' מדרבנן הה"נ וכ"ש דשלא כדה"נ מותר דהא חמיר ח"ש משלא כדה"נ דר"י ס"ל דשלא כדה"נ אסור רק מדרבנן הגם דח"ש אסור מס"ת, ולר"ל דס"ד דח"ש אפי' איסור דרבנן ליכא כ"ש שלא כדה"נ דמותר, ולא יוכל לתרץ מתני' שלא כדה"נ, והא דלא מתרץ מתני' לר"י דאסור היינו שלא כדה"נ, דחדא מנייהו קאמר, ועוד דמתרץ דאסור היינו מדאורייתא כמו רחיצה ושתי' למ"ד ה' ענויי' דאורייתא, ולר"ל דס"ד דח"ש מותר כ"ש שלא כדה"נ ומתרץ לבסוף דס"ל ח"ש אסור מדרבנן ואסור היינו בח"ש כמו לר"י, ועוד בה שלישי' דראי' זו דחוי' מעיקרא, דא"א לפרש מתני' אסור היינו שלא כדה"נ מדקתני בסיפא האוכל ככותבת הגסה וכו' והשותה מלא לוגמיו חייב ואי אסור דרישא היינו שלא כדה"נ גם כשאוכל ושותה מלא לוגמיו פטור ואיך קתני סיפא דחייב, אבל לפרש אסור דרישא בח"ש דאסור באכילה ושתיי' אפי' כ"ש, א"ש סיפא דהודיענו שיעור שחייב עליו, אבל אי רישא בשלא כדה"נ לא א"ש הסיפא דהול"ל כשאוכל כדה"נ חייב והראי' דחוי' ולא חוזרת ונראה:

אבל יש לי ראי' דשלכדה"נ מותר ביה"כ כמו בכל איסורים, ומנא אמינא לה מדאמר ר"ש האוכל נבילה ביה"כ פטור משום יה"כ דאין איסור יה"כ חל על נבילה, איך סתם ואמר האוכל נבילה ביה"כ פטור, הא איכא אופן דחייב כגון שאכל בשר נבילה חי דהוא שלכדה"נ מובא בתוס' פסחים פ' כ"ש או שעירב בדבר מר משום יה"כ איכא דאסור שלכדה"נ, ומשום איסור נבילה ליכא דאוכל שלכדה"נ וחייל איסור יוה"כ ואיך אמר סתם דפטור מקרבן משום יה"כ כשאוכל נבילה דהא שלא כדה"נ שם נבילה יש לו ואיסור דנבילה לית בי' וע"כ דשלא כדה"נ ביה"כ שווה לשארי איסורים והיא ראי' נצחת לכאורה:

ואחר התבוננת מצאתי בה בדק, די"ל ר"ש לשיטתו אזל דכ"ש למלקות לפי דס"ל לתוס' שבועות שתים כ"ג ע"ב ד"ה דמוקי לה וכו' דלר"ש דכ"ש למלקות ה"ה שלא כדה"נ עיי' מהרש"ל ומהרש"א דס"ל לתוס' ע"כ הכי, לפ"ז אדחי ראי' זו דר"ש לטעמי' סתם ואמר דפטור דגם שלכדה"נ איכא איסור נבילה, אלא דשאגת ארי' מדוויל ידו משתלם דהוא לא נחית בתשובה זו בזה, דהא עיקרו יצא ליישב קושי' תוס' דמוכח דר"ש ל"ל מוסיף דאל"ה הא יה"כ מוסיף על נבילה איסור' שלכדה"נ, ולמהרש"א שבוע' הנ"ל אין יה"כ מוסיף על נבילה לר"ש דשלכדה"נ בכ"מ אסור, וע"כ דלא נחית הש"א למ"ש מהרש"א שבועות א"כ איכא ראי' נגדו בעיקר הדין דחידש דשלכדה"נ ביה"כ שאני מכל אסורי תורה כדכתיבנא, ודבריו נפלאו ממנו במחכ"ת:

והנה ראי' דידי שדחיתי חוזרת ונראית לנו, עפמ"ש המל"מ הלכ' שבוע' בכוונת תוס' דאיסור שלכדה"נ נחית דרגא מכ"ש לר"י דח"ש אסור מה"ת שלכדה"נ רק מדרבנן ולר"ש דכ"ש למלקות שלכדה"נ אסור מדאורייתא כח"ש לר"י ומ"ש תוס' בתי' שני דהי' ר"י יוכל לתרץ מתני' בשלא כדה"נ ור"ש פוטר הגם דליכא לר"ש רק איסור כח"ש לר"י דס"ל לתוס' דשבועה חל על ח"ש, וה"ה שלא כדרך הנאתן לר"ש, ומ"ט דר"ש דפוטר צ"ל משום שאינו בלאו והן ומשו"ה דחה תוס' לתירוץ קמא כצ"ל לפי' מל"מ ועיי', וא"כ הוא קשי' לר"ש דאמר האוכל נבילה ביה"כ פטור כשאוכל שלא כדרך הנאתן הגם דאיכא איסור נבילה לר"ש כמו ח"ש לר"י הא חל איסור יה"כ על איסור קל כמו על ח"ש לר"י ובשבועה דבעי דאיתא בלאו והן אינו חל, אבל איסור דעלמא וה"ה שלא כדה"נ לר"ש וחל איסור שלא כדה"נ דיה"כ על איסור דשלא כהד"נ דנבילה, ומדפטר ר"ש מוכח דשלא כדה"נ ביה"כ ככל שלכדה"נ דכל איסורים דליכא רק איסור בעלמא, ומינה לדידן דשלא כדה"נ בכל איסורים לכל היותר ליכא רק איסור דרבנן ה"ה ביה"כ ועיי':

וכ"ז לפי דס"ל למל"מ בכוונת תוס' דנחית דרגא ואין בשלא כדה"נ רק איסור בעלמא, אבל לפמ"ש מהרש"א כמו לר"ש כ"ש למכות כן שלא כדה"נ אסור אזדא ראי' דידי, ויש בה חלישותא אולי כוונת תוס' כמ"ש מהרש"א, אבל נ"ל להוכיח דכוונת תוס' כמ"ש מל"מ, דהנה מ"ש מהרש"א דלר"ש שלא כדה"נ כמו כ"ש, צריך הסבר הא חזינן לר"י דח"ש אסור מה"ת ושלא כדה"נ מותר, ומ"ט לר"ש שלא כדה"נ במשקל כ"ש, והי' נ"ל בקטנותי ושמעתי אח"כ היא שיחה בפי כל לפמ"ש הריטב"א במכות דטעמא דר"ש דכ"ש למלקות משום דאחשבי' ומהני לי' מחשבתו מה"ת למשווי' אכילה דכ"ש כסתם אכילת ב"א שהיא בכזית כן כשאוכל שלא כדה"נ משווי' לי' מחשבתו כמו שאוכל כדה"נ, וכ"ז לר"ש אבל לר"י דמקרא יליף מריבוי דכל לח"ש, לא משום אחשבי' אתי עלה דוקא ח"ש, ושלא כדה"נ מנין, כן י"ל בשיטת מהרש"א, הגם שיש לפקפק ולחלק בין הענינים, דלענין אוכל כ"ש כיון דסגי לי' בהכי ומחשב לו אכילה חייב מלקות דמ"מ אכל כדרך האוכלים רק שפיחת בשיעור, אבל שלא כדה"נ אין דרך אכילת ב"א כלל, הגם שיש לחלק מ"מ אפשר לקבל הדברים ממי שאמרן מהרש"א ז"ל, אבל כ"ז לפי שיטת י"א שבריטב"א ריש מכות, אבל לשיטת רש"י ומביא' גם הריטב"א, דס"ל דלר"ש הלכה כך היא דכ"ש למכות ולא לענין קרבן, ולא משום אחשבי' אתי' עלה אלא כך גזרה חכמת התורה דלא החמירה בעונש כרת וחטאת בכ"ש, וכיון דהלכה הוא אין למדין מן ההלכה לומר ה"ה שלא כדה"נ, מנ"ל להוסיף מדעתינו על ככה, מה שאינו בהלכה, ואנו אין לנו אלא לומר דנחית דרגא כמו לר"י שלא כדה"נ אסור מדרבנן ונחית דרגא מח"ש כן לר"ש דכ"ש למלקות שלא כדה"נ כמו ח"ש לר"י:

וי"ל ר"י דמפיק מכל ח"ש, ולא מרבה ר"י ובריית' דמביא לשלא כדה"נ, צ"ל דמסתבר לי' טפי ח"ש משלא כדה"נ דבח"ש י"ל משום דחזי לאצטרופי משא"כ בשלא כדה"נ, ומיושב בזה קושי' תוס' יומא, למאי צריך ר"י טעמא דחזי לאצטרופי כיון דמרבי' מכל חלב, ולמ"ש י"ל דלולי סברא דחזי לאצטרופי הוי מרבינן שלא כדה"נ או תרתי ח"ש ושלא כדה"נ ומ"ש, לכן אמר טעמא בח"ש משום ח"ל מרבי' מקרא מסתבר יותר ח"ש ולא שלא כדה"נ דליכא טעמא, ונ"ל לר"ש דכ"ש למלקות מהלכה ול"צ לרבוי' ח"ש לאיסורא, מרבה מכל שלא כדה"נ לכן לר"ש שלא כדרך הנאתן כמו ח"ש לר"י כנ"ל ויש להאריך עד"פ ועיי':

ואחרי הוצעת דברי אלו אומר אני דיש ראי' דכוונת התוס' כמ"ש המל"מ דלא כמהרש"א, בהקדם מ"ש הריטב"א לדעת י"מ דטעמא דר"ש משום אחשבי' משו"ה פטור מקרבן דבא על השוגג דלא אחשבי' לאכילתו עיי"ש:

הנה לשיטה זו איכא חיוב כרת על כ"ש אלא קרבן לא משכחת כיון דשוגג וכן קרבן שבועת ביטוי דזדונו במלקות בשוגג ליכא קרבן בכ"ש כיון דלא אחשבי', והנה תוס' בשבועות כ"א ע"ב ד"ה ולא אמרו כזית וכו' כ' ודוקא בשאר איסור בעי כזית לקרבן שהקרבן תלי' בכרת וזדונו בכרת לא הוי אלא בכזית, אבל בשבועת ביטוי דאין בה כרת אלא לאו והקרבן תלוי בלאו כי היכא דלוקי' על כ"ש מביא קרבן על כ"ש, הנה מדברי תוס' אלו נראה דתוס' לא ס"ל כי"מ שבריטב"א דתלי' באחשבי' דא"כ מ"ש קרבן דשבועת ביטוי מכל איסורים חלב וכדומה דלא חייב קרבן, כיון דלא אחשבי' למה יהי' חייב ומ"ש וע"כ דס"ל כשיטת רש"י דהלכה היא לר"ש לענין קרבן ומשום דליכא חיוב כרת על כ"ש ליכא קרבן והא דאמר ר"ש ל"א כזית אלא לקרבן משום דלענין חיוב כרת אין לנו נפקותא רק לענין קרבן לכן אמר ולא אמרו כזית אלא לענין קרבן והטעם דפטור מקרבן משום במזיד לא חייב כרת, וקרבן שבוע' דזדונו במלקות דחייב בכ"ש ה"ה דחייב קרבן בשוגג בכ"ש, וי"מ שבריטב"א צ"ל דספיקת ש"ס בשבועות אי כר"ש ס"ל דחייב דמתני' דמזיד ולמלקות ובמק"א הארכתי טובא ואכ"מ:

היוצא לנו דתוס' ס"ל כרש"י במכות דהלכה כך היא דכ"ש למכות ולא תלי' באחשבי', א"כ שלא כדה"נ לר"ש דליכא הלכ' מהיכי תיתי יהי' במלקות, ולכל היותר איסורא איכא כח"ש לר"י, ונתחזקה ראי' דידי מדאמר ר"ש סתם האוכל נבילה ואפי' שלא כדה"נ דשלא כדה"נ ביו"הכ בכל איסורי' לדידי', והה"נ לדידן ואין בו לדידן רק איסור דרבנן וקמה וגם נצבה, בעזרת דגול מרבבה:

והנני מוסיף והולך גם לפי שיטת י"מ שבריטב"א דר"ש מטעם אחשבי' אתי עלה ונאמ' כמ"ש מהרש"א דלר"ש שלא כדה"נ כמו כדה"נ, איכא ראי' דידי, דהא דשלא כדה"נ כמו כ"ש ומשום דאחשבי' דוק' במזיד אבל שוגג לא דלא עדיף מכ"ש, והא ר"ש אמר האוכל נבילה ביו"הכ פטור היינו מקרבן כמ"ש רש"י בשבועו' והא כמו שהוא שוגג ביו"הכ אפשר שהוא שוגג בנבילה ולא אחשבי' לאיסור וליכא איסור אפילו בשוגג דהא לא אחשבי' ואוכל שלא כדה"נ, ומשום יו"הכ חייב אפילו בלא אחשבי' בשלא כדה"נ כמו דה"נ דלא כתיב אכילה, ולמה אמר ר"ש דפטור מחטאת דאין איסור חל ע"א וע"כ דשלא כדה"נ דיו"הכ שוה לנבילה וכל אסורים והבן:

והנה הש"א מצא מקום יישוב ע"פ דפשיטא לי' דשלא כדה"נ ביו"הכ אסור ליישב קושיי' תוס' שנדחק בהתוס' ליישבה דמוכח דר"ש ל"ל מוסיף דיו"הכ מוסיף הוא בשלא כד"הנ, ואכן מה נענ' בתרי' מדהקשה תוס' ונדחק והניח דרך מרווח הפשוט כמ"ש הש"א ש"מ דס"ל לתוס' דשלא כדה"נ ביו"הכ שווה לכל אסורים אלא דיש לדחות דלר"ש לשיטתו לא יוכל תוס' לשיטתו בשבועות לתרץ כן דלר"ש ליכא מוסיף דגם בנבילה שלא כדה"נ אסור, אלא דתלי' בשיטת מהרש"א ומל"מ כמ"ש באורך, ולפי מה שהוכחנו דעיקר כמל"מ, ותיקנו ראיותינו, איכא ראי' מתוס' דס"ל דשלכדה"נ בי"הכפ שווה לכל איסורי תורה, וראיה זו כראי מוצקת ומורה:

והא לך לשון הרמב"ם פ"ה מיסודי התורה הלכה ח' בד"א שאין מתרפאים בשאר איסורים אלא במקום סכנה בזמן שהם דרך הנאתן כגון שמאכילים את החולה שקצים ורמשים או חמץ בפסח או שמאכילים אותו ביו"הכ אבל שלא כדרך הנאתן כגון שעושים לו רטייה וכו' או שמשקין אותו דבר שיש בהן מר מעורב עם אסורי מאכל שהרי אין בהם הנאה לחיך מותר ואפי' שלא במקום סכנה חוץ מכ" ובב"ח שהם אסורים אפילו שלא כדה"נ וכו' והנה מדכתב בזמן שהם כדרך הנאתן כגון שמאכילים אותו שקו"ר וכו' או שמאכילים אותו ביו"הכפ הרי מפורש בדבריו דביו"הכ דוקא כדרך הנאתן אסור מדאוריית', וגם מסוף דבריו שכ' חוץ מכ"כ ובב"ח דאפי' שלא כדה"נ אסור ולא כ' חוץ מיו"הכ מפורש ושום שכל דביו"הכ שלא כדה"נ מותר דלא כפשיטותו של ש"א:

אלא דטעמא בעי מ"ש מכ"כ ובב"ח דאסור אפי' שלא כדה"נ משום דלא כתיב ביה אכילה מ"ש יו"הכ דג"כ לא כתיב אכילה, וצ"ל שאני יו"הכ דתלי' ביתוב' דעתא דגברא ולכן שיעורו משונה מכל שעורים דפחות מכותבת ומלא לוגמיו לא מיתבי דעתא וכך שיערו חכמים, כן בשלא כדה"נ שאין דרך ב"א לאכול אם יערב בו דבר מר כמ"ש הרמב"ם או אוכל בשר חי שאינו כדה"נ לא מייתב דעת האדם והוא מעונה בזה עצמו שאינו אוכל כדרך הנאה של האוכלים ובטלה דעתו ומעונה מקרי אבל באיסורי תורה דאסרה תורה חפצ' אגברא, מנ"ל לחלק בין אוכל כדרך הנאתו או לא לולי דכתי' אכילה דלא אסרה תורה רק כדה"נ של המאכל ובכ"כ ובב"ח דלא כתיב אכילה מנ"ל דלא אסרה תורה רק כדרך אכילתו לכן אמר אביי חוץ מכ"כ וכו':

והנה בש"ס יומא פ' ע"ב אמר ר"ל האוכל אכילה גסה ביו"הכ פטור דכתי' אשר לא תעונה פרט למזיק, מדאמר האוכל גסה ביו' הם וכו' פרט למזיק, משמע דוקא אכילה גסה מפני שמזיק ממועט מלא תעונה, אבל כל שאינו מזיק לו הגם שאינו מתהנה מ"מ אינו מעונה וחייב, וכן משמע לי' לש"א דגריע מזיק משלא כדה"נ ודוקא מזיק ממועט מלא תעונה, והדין עמו לכאורה, אבל נ"ל לא מבעי לשיטת רש"י דנראה דס"ל כל שאוכל כדי שבעו קודם שנכנס יו"הכ ואינו תאב לאכול עוד הגם שאינו קץ במזונו פטור כיון שאינה נהנה במאכלו מזיק המאכל לעצמו כיון שכבר שבע וכן נראה שהיא שיטת הטור סי' תרי"ב דסתם וכתב האוכל אכילה גסה משמע כל שהוא שבע, ועיי' ב"ח סי' תרי"ב דרמז עליו המג"א ס"ק ג' ושם כ' הב"ח דשיטת רש"י וטור כך היא, לפ"ז בוודאי כן האוכל שלא כדה"נ כגון שעירב דבר מר או חי דפטור וכ"ש הוא, וקמ"ל ר"ל האוכל אכילה גסה והה"נ וכ"ש שלא כדה"נ דפטור, ועיי' מל"מ פ"ה מהלכ' יסודי התורה בד"ה עוד כ' תוס' בסופו שנסתפק אם בכל אסורים מותר לאכול גסה מה"ת וכ' לחלק בין יו"הכ דתלי' ביתובא דעתא, משא"כ שארי איסורים, ובתר דמבעי פשיט לי' והרבה בראיות דה"ה בכל איסורים:

והנה בכל איסורים שלא כדה"נ מותר ומ"מ מספק' למל"מ אם אכילה גסה אסורה, נראה דס"ל דשלא כדה"נ כגון שעירב בו דבר מר או נכוה בו כמ"ש שם גרע מאוכל אכילה גסה כי כן ביו"הכ דאכילה גסה מותר' כ"ש שלא כד"הנ, ומינה דס"ל למל"מ דשלא כדה"נ ביו"הכ מותר דאי אסור איך מספקא לי' אם אכילה גסה בשאר איסורי' אסור הא אתי' בק"וח מיו"הכ דשלא כדה"נ אסור ואכילה גסה מותר כ"ש שארי איסורים דשלא כדה"נ מותר דאכילה גסה מותר ש"מ דפשיטא ליה דביו"הכ שלא כדה"נ מותר במכ"ש מאוכל אכילה גסה, ויש לדחוק ולדחות ראיה זו קצת אבל בפשיטות ושטיחות דבריו נראה כמ"ש:

וכ"ז לשיטת רש"י וטור, אבל לפי שיטת ר"ת שבתוס' פסחים ק"ז ע"ב דאוכל גסה דפטור דוקא כשקץ במאכלו ומזיק לו, אבל אינו תאב ואינו נהנה במאכלו מפני שובעו חייב, יש לדייק מדנקיט ר"ל האוכל אכילה היינו שקץ במאכלו אבל שבע חייב הגם שאינו נהנה, משמע קצת ה"ה כשאכלו שלא כדה"נ חייב כיון שאינו מזיק לו, ומדלא קמ"ל רבותא טפי דאפי' אינו מזיק לו רק שהוא שלא כדה"נ נראה דכל שאינו מזיק הגם דקץ במאכלו ע"י שאכל הרבה באמת חייב, וקשה על הרמב"ם דמפרש אכילה גסה שקץ ומזיק לו וס"ל נמי דשלא כדה"נ ביו"הכ מותר, ונ"ל דלק"מ די"ל דטובא קמ"ל ר"ל דאוכל גסה פטור דה"א הגם שקץ ומזיק לו מ"מ חייב כיון שע"י אכילה גסה זו שנפשו קצה בה עכשיו, מ"מ יהיה לו תועלת שתהיה דעתו מיותב' על ידה אחר עיכול מה שאכל תחילה, יתובא דעת ע"י אכילה זו שנפשו קצה בה קמ"ל דפטור דבתר השתא אזלינן דהשתא לא מייתב דעתיה ועוד שמזיק לו עכשיו וע"י שיהיה מיותב אח"כ לא חייבה תורה, ל"מ כשאוכל אכילה גסה סמוך למוצאי יו"הכ כגון שאכל תחילה אוכלין שא"ר לאכילה דפטור עד שקץ לאכול ואכל אח"כ ראויין עיי' ב"י סי' תרי"ב, ואכילה שני' אכל סמוך למוצאי יו"הכ דפטור עכשיו ל"ב יתוב דעת, ולאחר העיכול של האכילה ראשונה כבר תהיה דעתו מיושבת ע"י אכילה זו שהוא קץ בה עכשיו הרי אז כבר פנה יום הכפורים אלא אפי' אכל אכילה גסה בליל יו"הכ כמ"ש רש"י שאכל סמוך לכניסתו או ביום ואכל תחילה אוכלים שא"ר כמ"ש הב"י בשם כל בו, מ"מ פטור דאזלינן בתר שעת אכילה דקץ בה ומזקת לו ור"ל סתם ואמר האוכל אכילה גסה ביו"הכ בכל זמן שאוכל ביו"הכ וטובא קמ"ל בזה, ואוכל שלכדה"נ ביו"הכ פשיטא לי' לר"ל או כ"ש הוא דלא מיתב' דעתי' שפיר בשלא כדה"נ לא בשעת אכילה ולא אח"כ וא"ש נכון:

ואחר שבינותי בספרים מצאתי לי חבר למקצת מדברינו מ"ש דה"א כיון שע"י אכילה והו' מיותב אח"כ דחייב קמ"ל ר"ל דפטור, ומצאתי ראיתי דכ"כ בספר תוס' יו"הכ שהקשה למה אמר ר"ל הך מלתא ביו"הכ ולא בשארי איסורים כגון חלב ונבילה וכיוצא בהם, הוא מותיב והוא מפרק לה דה"א הגם ששבע עכשיו ואינו נהנה מאכילה זו בשעתה מ"מ נהנה אח"כ בתר עיכול אכילה ראשונה ונ"ל דבתר שעת אכילה אזלינן ועוד שמזק' לו, אלו דבריו ז"ל, והנה קושיתו נ"ל ליישב ע"פ שיטת רש"י וטור דאכילה גסה דאמר ר"ל היינו ששבע ופטור ביו"הכ משום מאחר שכבר שבע בלא"ה לא מייתב' דעתי' ובלא"ה אינו מעונה י"ל הגם דרש"י וטור ס"ל כן לענין יו"הכ דתלי' בעינוי ויתוב דעתא, אבל בשארי איסורים או מצות כגון פסח ומצה שבש"ס פסחים קי"ז ע"ב לא מקרי אכילה גסה שיהיו מותר באיסורים או שלא קיים המצוה עד שקץ במאכלו אבל כל ששבע עד שאינו תאב לאכול עוד מ"מ לא מיפטר בהכי וכן יוצא ידי אכילה, דכל שקץ הוי כשלא כדה"נ דמותר וכן לענין קיום מצוה אינו יוצא שלא כדה"נ עיי' מל"מ הלכ' יסודי התורה ד"ה יש לחקור בתר דמבעי ליה פשיטא ליה דא"י שלא כדה"נ ה"ה בקץ, דלא כת"ח חולין ק"כ דפשיטא לי' איפכא דיוצא שלא כדה"נ ונ"ל ראי' למל"מ מדהקשה תוס' בנזיר כ"ג ע"א ר"ל על ר"ל יומא דאכילה גסה פטור ביו"הכ מ"ש דיוצא בפסח, ואין יוצא ידי מצוה בשלא כדה"נ ל"מ תוס' מידי דשאני יו"הכ דשלא כדה"נ מותר גם אכילה גסה ל"ש אכילה משא"כ לצאת ידי פסח כמו שיוצא כדה"נ כן יוצא באכילה גסה וע"כ דגם בשלא כדה"נ א"י והקשה שפיר ותימא על המל"מ שכ' שלא מצא ראי' לדין זה במ"ע והוא בעצמו מביא תוס' זה דנזיר דמשם ראי', אם לא שנאמר דס"ל למ"ש דיו"הכ שלא כד"הנ אסור וליכא ראי' מתוס' הנ"ל אלא כבר כתבתי דנראה דמל"מ ס"ל דשלא כדה"נ ביו"הכ מותר, נחזור לדברינו דיש חילוק רב לחלק בין אכילה גסה ביו"הכ דתליא ביתוב' דעתי' כשהוא שבע פטור, ולענין קיום מצוה והה"נ לענין איסורי אכילה דוקא בקץ מותר ואינו יוצא ידי מצוה דלא בעינן שיהיה תאב ונהנה אלא שלא יהיה שלא כדה"נ או קץ והחילוק נכון לפ"ז לק"מ הא דאמר ר"ל דינו לענין יו"הכ דוקא, דביו"הכ קמ"ל אפי' אכל אכילה גסה שאינו קץ רק אינו תאב פטור משא"כ בשארי איסורים, ותוס' יו"הכ שנקיט בתרוצו כל שהוא שבע שגור בלשונו שיטת רש"י וטור שמביא קודם לכן לשיטה זו ל"צ לתרוצו אבל לשיטת הרמב"ם דס"ל דאכילה גסה ביו"הכ ובקיום מצות הכל בשקץ לאכול קשה למה נקיט ר"ל דוקא יוה"כ ולא שארי איסורים צריכים אנו ע"כ לומר דה"א יו"הכ חמיר טפי מפני דמייתב דעתיה אח"כ והסברא מוכרחת, ממילא ארווח לן דל"ק על הרמב"ם דס"ל דשלא כדה"נ מותר ביו"הכ מדלא קמ"ל ר"ל דשלא כדה"נ פטור, משום דקמ"ל רבותא טפי באוכל אכילה גסה הגם דמייתב דעתיה אח"כ וכדכתיבנא, והדברים ברורים, ביושר אמורים:

בהא סלקינן דשלא כדה"נ ביו"הכ מותר ככל איסורי תורה וכמו שבארנו מ"מ ביאור זה לחלק יצא, דיש בכל איסורים ב' מיני שלא כדה"נ, א' שאוכל שלא כדרך אכילת ב"א שמערב בו דבר מר או אוכל חלב או בשר חי שאינו נהנה באכילה זו כדרך אכילת והנאת ב"א, ב' שאוכל וערב לו ולכל בני אדם, אלא שמאכל האסור אינו נאכל כדרך הנאת המאכל כמו משקה היוצא מפירי של ערלה חוץ מזיתים וענבים וציר דגים וכיוצא בו, אע"פי שהאדם האוכל אותם אוכלם כדרך הנאה וטעמן לשבח מ"מ לא אסרה התורה הפרי אלא כדרך עיקר אכילת הפרי ולא נתנה הפרי להוציא ממנה הזיעה והדגים להוציא מגופן ציר והו"ל שלא כדרך הנאתם ופטור, אבל ביו"הכ דלא כתיב אכילה ותלי' ביתובא דעתא והאיסור תליא בקרקפתא דגברא, וכל שאוכל ואינו נהנה מאכילתו כדרך שאוכלים בני אדם לא מייתב' דעת ב"א שפיר, ודוקא כשמערב דבר מר בהאוכל או חלב חי ובשר חי וכדומה מלוגמא וטריקא, אבל אם אוכל ציר פירות או ציר דגים בוודאי חייב דמיתב' דעתא שפיר, ומדברי הרמב"ם שלמדנו ממנו דשלא כדה"נ מותר ביו"הכ משם לא למדנו רק כדאיירי ביה כשמערב דבר מר וכדומה לו, אבל כל שהמאכל טוב ומשובח ונהנ' רק שאינו דרך אכילת המאכל שאינו עומד לאכול כך חייב, וכן הראי' שהבאנו מדאמר ר"ש האוכל נבילה ביו"הכ פטור, ולא אמר אינו חייב אלא אחת מלקות משום נבילה מוכח דליכא אופן שיהיה ה חייב משום יו"הכ גם כדליכא איסור מלקות דנבילה כגון שאכלו חי או בעירוב דבר מר ג"כ לא מוכח רק דשלא כדה"נ כזו פטור ביו"הכ, והחילוק פשוט וברור באין ספק כלל:

ודע דעלה במחשבה לפני דאפשר לחלק ביו"הכ בין שלא כדה"נ שעירב בדבר מר ובין שאוכל בשר חי, והוא לפי שהאיר לנו משה בתורתו, ה"נ אבא מאוה"נ זצ"ל בתשובתי, דביו"הכ לכ"ע תלי' בהנאת מעיו כיון דביתובא דעתא תלי' מלתא וליכא ישוב הדעת ממש רק כשאוכל לתוך מיעיו כמו חיוב בהמ"ז דבעי שנכנס למיעיו, ויש מקום לומר כיון דתלי' בהנא' מעיו לא בעי הנאת גרונו וכשמערב בדבר מר הגם שאין נהנה בגרונו דחיך אוכל מר יטעם, מ"מ מיתבא דעתא שפיר ע"י הנאת מעיו דמה להנאת מעיו אם מר או מתוק בטנו מלא ושבע ומיתבא דעתו שפיר, אבל אוכל בשר חי בוודאי לא מייתבא דעתי' שפיר באכילה זו, ועיי' מל"מ הלכ' מאכלו' אסורו' פ"ג הלכ' י"ב דמסופק בכרך לאיסור בסיב אם חייב כמו דא"י ידי מצה, ולבסוף כ' וציין לעיין ס"פ גה"נ פלוגתא דר"י ור"ל אם על הנאת גרונו חייב או על הנאת מעיו, יש למשמע מדבריו דלר"י בעי דוקא גם הנאת גרונו ובמעיו לחוד ליכא איסור, ולר"ל תלי' הכל בהנאת מעיו בלא הנאת גרונו חייב לפ"ז ביו"הכ דתלי' בהנאת מעיו כמו בכל איסורים לר"ל תלי' בהנאת מעיו ובלא הנאת גרונו חייב, כן נראה בכוונת המל"מ, ואינו מוכרח דלא בא אלא להוכיח פלוגתא זו דר"י ור"ל, ולאמת נראה לר"ל בוודאי גם הנא' גרונו בעי, אלא דס"ל אכילה שבתורה היא כדרך האוכלים שנכנס לגרונו עד מעיו, ולא מגמע ופולט, אבל ודאי גם הנאת גרון בעי, ולר"י סגי בהנאת גרון לחוד בלי שנכנס עד למעיו, אבל בהא כ"ע מודים שגם הנאת גרון בעי ואם כרך מצה בסיב גם לר"ל אינו יוצא כנ"ל ברור ובמק"א הארכתי יותר בזה ואכ"מ יותר רק מה דנ"מ לענין יו"הכ דביו"הכ הגם דתלי' בהנאת מעיו מ"מ גם הנאת גרון בעי כמו בכל איסורים לר"ל:

ועדיין י"ל בכל איסורים דכתיב אכילה כדרך שאוכלים נותן לתוך פיו ונהנה גרונו עד שירד למעיו איכא ג"כ הנאת מעיו והנאת מעיו בלי הנאת גרון לאו אכילה היא גם לר"ל, אבל ביו"הכ דלא כתיב אכילה ותלי' בישוב הדעת, אפשר דחייב בהנאת מעיו לחוד בלי הנאת גרון דמיישב דעת שפיר באפשר, כך עלה במחשבה לפני בתחילת הרעיון בדין זה דשלא כדה"נ ביו"הכ, אבל הראיות שהבאתי יתנו עדיהון דגם שלא כדה"נ כי האי דאין בו הנאת גרונו ויש בו הנאת מעיו כגון שמערב בו דבר מר וכיוצא בו פטור ביו"הכ, הראי' שהבאתי מדאמר ר"ש האוכל נבילה ביו"הכ פטור מוכח דאוכל בשר חי ביו"הכ פטור מוכח ג"כ דכשמערב בו דבר מר פטור, דאלת"ה עדיין קשה הא אפשר שחייב כגון שמערב בו דבר מר דאיסור נבילה ליכא ואיסור יו"הכ איכא וכן מוכח מראי' שהבאתי מדקשה לתוס' מנ"ל דר"ש ל"ל מוסיף ולא מתרץ דיו"הכ מוסיף שלא כדה"נ ש"מ דמותר מוכח ג"כ דכשמערב בו דבר מר דמותר כמובן, ומן הרמב"ם ג"כ מוכח הכי דהרי כ' דוקא שאכל כדה"נ כגון שקו"ר ואוכל ביו"הכ, אבל שלא כדה"נ וכו' כגון שעירב דבר מר וקאי על כל מה שכתב אוכל דברים אסורים ואוכל ביו"הכ ש"מ דמערב דבר מר פטור ביו"הכ כמו בכל איסורים:

וטעמא מאי עכצ"ל או דגם ביו"הכ דתלי' ביתובא דעתא סגי באכילת גרונו לחוד כמו כל איסורים דמיתב דעתי' בהכי וכן הוא בירושלמי פ"ו דתרומות דביו"הכ ג"כ תלי' בהנאת גרונו כמו בכל איסורים, ולפי שחידש לנו אבא מאוה"ג זצ"ל דביו"הכ תלי' בהנא' מעיו דלפי ש"ס דילן ביומא ע"ט דמדמה כותבת דב"המז ליו"הכ, וכמו בב"המז תלי' בהנאת מעיו כמ"ש תשובה פ"מ ח"ב סי' ר"ו דבב"המז תלי' במעיו כן י"הכ, ואני עשיתי סמוכים לדברי קדשו מרמב"ם פ"י מהלכ' תרומה ומדס"ל לרמב"ם דעירב דבר מר ביו"הכ פטור צ"ל הגם דתלי' בהנאת מעיו היינו הנאת מעיו ג"כ בעינן דלא מייתב שפיר בהנא' גרונו לחוד אבל הנאת גרונו ג"כ בעינן דליכא יתוב הדעת בהנאת מעיו בלי הנאת גרונו ותרתי בעי ביו"הכ ועיי' בכ"ז:

וזאת תורת העולה לדינא, א) דכל שאוכל ביו"הכ שלא כדרך הנאת בני אדם כגון בשר חי של בהמה או עירבו בדבר מר שאין הגרון נהנה ממנו ליכא איסור דאורייתא ביו"הכ, ב) דוקא שלא כד"הנ כה"ג וכיוצא בו שאין נהנה באכילה זו כדרך אכילת ב"א שנהנה בגרונו ובמעיו, אבל אם המאכל הוא טוב וחיך אוכל יטעם לו אלא שאינו כדרך הנאת דבר זה כגון משקי' היוצאי' מן הפירות או ציר, וכיוצא ובכלל זה אוכלים שאינן ראוי' לאכילה בעצמותן מצד מרירותן ועירבן בדבר מה להמתיקן עד שנהנה גרונו מהם דחייב ביו"הכ כיון שנהנה בגרונו וכ"ש במעיו כנ"ל, ג) ממילא נשמע חולה שיש בו סכנה שצריך לאכול כשיעור אבל סגי ליה כשאוכל שלא כדה"נ בשר חי בהמה או מעורב בדבר מר אסור לאכול כד"הנ כמו דאסור לו לאכול שיעור שלם אם סגי לי' בח"ש הגם דשניהם דאורייתא כיון דשיעור שלם חמיר אסורו דחייב עליו כ"ש דאסור לי' לאכול כד"הנ אם אפשר בשלא כד"הנ דליכא איסור דאוריית' כלל:

ב) עד כה היו דברינו אם יש איסור דאורייתא שלא כדה"נ ביו"הכ ובארנו די באר דשוה יו"הכ לכל איסורי תורה ונשית פנינו לברורי הא מלתא אם יש איסור דרבנן ביו"הכ בשלא כד"א, הנה בכל איסורי תורה שיטת רא"ש פ' כ"ש ורשב"א ר"ן וריטב"א קידושין נ"ז דשלא כד"הנ מדרבנן מיהת אסור דלא אמר ר"י רק דפטור אבל אסור מדרבנן וכן שיטת הרמב"ם הלכ' יסודי התורה דדוקא לחולה שאב"ס מותר שלא כד"הנ אבל לברי אסור ועיי' מל"מ הלכ' יסודי התורה דמצדד אצדודי דאסור מן התורה כאיסור דח"ש ולא נניח מפני ספיקתו פשיטותן של הראשונים הנ"ל ותוס' שבועות ובדוכתא טובא דשלא כדה"נ אסור אבל אינו אסור אלא מדרבנן:

ואיידי דאיירי אומר אמירה רכה על דברים קשים של המל"מ על תוס' קידושין נ"ו ע"ב שהקשה הא תוכל ליהנות שלא כד"הנ, והקשה הא ר"י לא אמר שלא כדה"נ פטור אבל איסור מדרבנן מיהא איכא, וגם תוס' בתר שיטתו בדוכתא טובא דאיסורא איכא בשלא כדה"נ והניח בצ"ע, ולפע"ד נראה דלק"מ דקושי' תוס' אי תימא דמשום דאסור שלא כדה"נ מדרבנן אינה מקודשת א"כ כבר מוכח ממתניתין דקידושין דמקדש באה"נ דרבנן דאינה מקודש', ואי תימא דר"ג קמ"ל בתרתי דרבנן חמץ דרבנן ושלא כד"הנ ג"כ דרבנן מ"מ אינה מקודשת וזה לא נשמע ממתני' הא הר"ת ס"ל בתרתי דרבנן מקודשת וצ"ל הא דר"ג תרתי דרבנן הוא חמץ דרבנן ושלא כד"הנ או חמץ דאורייתא ושעות דרבנן ושלא כד"הנ דרבנן הוי תרתי דרבנן וצ"ע על הר"ת וקשה על הרשב"א ר"ן וריטב"א בקידושין דס"ל כר"ת ומתרץ מתני' דשלא כד"הנ דרבנן, וקשה הא מוכח מדר"ג אפי' תרתי דרבנן וא"ש עפמ"ש פ"י שם דמקדש בחמץ ל"ק דתוכל ליהנות שלא כד"הנ למ"ד אין ביעור חמץ אלא שריפה ליכא שיווי שלא כד"הנ כיון דמצות ביעור בשריפה א"א ליהנות שלא כד"א עיי"ש ובמקנה, לפ"ז א"ש דלא מוכח מדר"ג אפי' תרתי דרבנן לשיטת ר"ת די"ל דס"ל אין ביעור חמץ אלא שריפה ואפי' נוקשה דרבנן צריך לבער כשיטת כמה ראשונים ושל הטור ומחבר ס' תמ"ב, וא"ש רשב"א ור"ן דמתרצו מתני' דמקדש בערלה וכו' דשלא כד"הנ אסור מדרבנן, ומדר"ג לא קשה דס"ל א"ב חמץ וכו' ותוס' לא ניחא להו בתרוצים דאם מוכח ממתני' בחד דרבנן דאינה מקודשת מה קמ"ל ר"ג יותר ממתני' ואי דקמ"ל בתרתי דרבנן חמץ או שעות דרבנן ושלא כד"הנ הא בתרתי דרבנן לא קאמר דאינה מקודשת וע"כ דס"ל א"ב חמץ אלא שריפה וליכא אלא חד דרבנן, ועוד יש לומר דס"ל לתוס' באיסור דרבנן שלא כדה"נ מותר דליכא למידק מר"י דאמר שלא כד"הנ פטור אבל אסור באיסורי דאורייתא אבל באיסורי דרבנן שלא כד"הנ מותר, וע"כ נ"ג ס"ל א"ב חמץ וכו' דאל"ה קשה הא שלא כד"הנ מותר בנוקשה דרבנן, ואתי' קושי' תוס' שפיר, ומובן מה שתי' תוס' דאיירי דאינו ש"פ שלא כד"הנ והוא דוחק, ולמ"ש לא צ"ל דמתני' באמת כה"ג איירי אלא דאפשר לדחוק דמתני' דוקא בשאינו ש"פ בשלא כד"הנ איירי, ואפשר דר"ג ממתני' עצמה הוכיח כן דדחיק לי' למוקמי מתני' בשאינו ש"פ שלא כד"הנ, וי"ל רשב"א ור"ן וריט"בא דמתרצו מתני' משום דשלא כד"הנ אסור ולא קשי' להו כקושי' תוס' וע"פ שבארנו מאי קמ"ל נ"נ, דאסק' כתי' תוס' דיש לדחוק בשאינו ש"פ בשלא כד"הנ והוצרך ר"ג להשמיענו דינו, ולאמת אתי' מתני' במרווח כיון דמקדש בחד אה"נ דרבנן אינה מקודשת ומתרצו למתניתין לאמת במרווח:

וממקום שמביא מל"מ דס"ל לתוס' דשלא כד"הנ מותר אפי' מדרבנן, נ"ל דנהפוך הוא משם מוכח דס"ל דשלא כד"הנ אסור מדרבנן, והוא מתי' ב' של תוס' שם דלאו סמכה דעתה להתקדש בשלא כד"הנ, ועיי' פ"י שם שמגמגם בדין זה כיון שיש בה שוה פרוטה ניחא לה ואינה מקפדת, ולמ"ש א"ש בוודאי אינה מקפדת והיינו בשמקדשה בדבר המותר לה, אבל במקדש באיסור והיא סבורה דהיתר הוא ואם יודעת ונתרצת והוא איסור הנאה מדרבנן תלי' בדר"ג אם מקדש באה"נ דרבנן מקודשת, אבל ממתני' לא מוכח דר"ג דמתניתין בשאינה יודעת דאסור בהנאה הגם שאפשר שתהנה בשלא כד"הנ כיון דאסור לה מדרבנן בוודאי סתמא מקפדת שאינה רוצית להתקדש בראוי' שלא כד"הנ ליהנות מאיסור דרבנן וא"ש נכון, ומיושב קושיית שע"המ הלכ' אישות מש"ס בכורות דמקשה ותתקדש ביני לביני הא מיירי שאינה יודעת ולא סמכה דעתה, לפמ"ש לק"מ כיון דהיתר הוא שווי' דביני וביני אינה מקפדת הגם שאינו שווי' כמו שהיא סבורה, גם זה יישוב נכון, ואיכא ראי' מכ"ז דשיטת תוס' כשיטתו בשבועות דשלא כד"הנ אסור מדרבנן באיסורי דאורייתא ועיי' בכ"ז, ויש להאריך עוד עד"פ אלא שאין כאן מקומו רק מענין לענין באותו ענין שלפנינו:

והנה המרדכי פ' כ"ש בשם ראב"י כ' דשלא כד"הנ מותר לגמרי ומותר לאכול חלב חי והא דקתני פטור ה"ה דמותר דלאו מפטורי שבת דפטור אבל אסור, ועוד דנקיט פטור משום סיפא דכ"הנ חייב, וסיים ומיהא אדם שהוא ברי יזהר ממנו ע"כ, ושיטה זו יחידאי היא, ואחד אני יודע דס"ל כוותי' והוא רמב"ן במלחמות ה' פסחים ע"ו ע"ב בסוגי' דר"מ שכתב דהנאת ריח דבת תיהא בלא מתכוין באה דמותרת לר"ש, ועוד דשלא כד"הנ הוא, והא רבא מתיר ב"ת לכתחילה ש"מ דס"ל דשלא כד"הנ מותר לגמרי, ומשמע דאין בו משום אזהרה דכתב המרדכי בשם ראב"י, כן הי' נ"ל מתחילה, שבתי וראיתי דאין מזה ראי' דאפשר האי ועוד דקאמר העדפה בעלמא היא מלבד דמותר משום דא"מ גם יש בו קולא דשלא כד"הנ הוא דשרי, ויש להוכיח איפכא דס"ל דשלא כד"הנ אסור מדרבנן ועוד שכתב קאי עמ"ש תחילה דאינו מתכוין, דקשי' לי טובא במ"ש הרמב"ן דא"מ הוא הא פ"ר גם לר"ש אסור והר"ן חולין ק' הרגיש בזה וכ' בהנאה פ"ר מותר כל שא"מ לאו הנאה היא, וכבר נתקשה הטורי אבן בר"ה כ"ח מסוגי' דשם ורחוק להעמיס כן ברמב"ן ולהעמיס קושי' של הט"א, וגם אם כוונתו כן היא כ"כ האי הו"ל לפרש דהיא מילתא חדתא ולחלק באיזה חילוק בין הא להא דנודר מן המעיי' דב"ה הנ"ל, לכן נ"ל דכוונת רמב"ן כך היא תחילה בורר הדין דאינו מתכוין הגם דאפשר ולא קמכוין מותר והה"נ אינו מכוין אלא דקשה הא פ"ר אסור לזה מוסיף והולך לומר דשלא כד"הנ הוא הגם דשלא כד"הנ מדרבנן אסור ס"ל כשיטת תה"ד שבמג"א דפ"ר בדרבנן מותר ולכן כאן דשלא כד"הנ מותר גם פ"ר מותר והאי ועוד קאי עמ"ש תחילה משום שא"מ, ועוד י"ל גם אם ל"ל כתה"ד, ומג"א הרבה בראיות נגד התה"ד, והארכנו בקיומן של דברי תה"ד בתשובה אחת ואכ"מ גם אם ס"ל לרמב"ן דגם בדרבנן פ"ר אסור, א"ש בשנאמר דס"ל לרמב"ן הא דאסרו חכמים שלא כד"הנ משום כיון דהוא אוכל שלא כד"הנ אחשבי' לאכילה הגם מה"ת בטלה דעתו, מ"מ רבנן אסרו מה"ט ועיי' רא"ש פסחים ר"פ כ"ש גבי חמץ שחרכו קודם זמנו אע"ג דבטל דעת האוכל אצל כל אדם מ"מ כיון דאיהו קאכיל לי' אסור מדרבנן, ועיי' מג"א סי' תמ"ב, וי"ל הה"נ טעמא דשלא כד"הנ אסור מדרבנן, וכ"ז כשרוצה ומכוין, אבל כל שאינו מכוין הגם דבאה לו בע"כ ופ"ר הוא כיון דלא מכוין לכך לא אחשבי' ממילא ליכא איסור כלל, והן דברי רמב"ן דא"מ הוא ודלא תיקשי הא פ"ר הוא כ' ועוד דשלא כד"הנ הוא ולא אסור אלא מדרבנן הכא דאחשבי' ומתכוין משא"כ כאן דאינו מתכוין כנלפע"ד נכון מאוד מסברא:

ולב' תירוצים שכתבנו דל"ק הא פ"ר הוא דמה שחסר בתי' זה משלים ועוד משום דשלא כד"הנ הוא מוכח דס"ל דשלא כד"הנ אסור מדרבנן, דאלת"ה הדרא קושייתנו כיון דבהך תי' דשלא כד"הנ הוא סגי דמותר לגמרי ע"כ דמ"ש תחילה משום דא"מ הוא תי' בפ"ע קשה הא פ"ר הוא, וע"כ דס"ל דשלא כד"הנ אסור מדרבנן ובהאי תירוץ דשלא כד"הנ הוא לא סגי וב' תירוצים יחד חזי לצרופי לתרץ הך דבת תיהא, ובאחד לחוד אין טעם וקיוהא ועיין:

ואחר הוצעת דברים אלו ודאי עיקר להלכה דבכל איסורים דשלא כד"הנ אסורים מדרבנן דראב"י יחידאי הוא ועיי' ש"א סס"י ע"ד דביו"הכ שלא כד"הנ פטור ככל איסורים היינו מן התורה אבל איסורא איכא מדרבנן ככל איסורים ויש מקום אתי לומר דגם ראב"י דס"ל בכ"מ שלא כד"הנ מותר לגמרי מודה ביו"הכ דאסור, מתרי ותלת טעמ', א' לפמ"ש כבר לעיל דשלא כדה"נ דפטור ביו"הכ דוקא כשאוכל חי או מעורב במר, אבל אם טעמו טוב רק שאינו כדרך אכילת מאכל זה חייב ביו"הכ דמייתבא דעתי' שפיר וכיון דבכל איסורים גם זה מותר וביו"הכ נאמר חוץ דאסור הוצרכו לאסור כל שלא כד"הנ דיו"הכ אטו שלא כד"הנ של המאכל, כי יאמרו כמו דמותר בי"הכ שלא כד"הנ של האוכל כמו בכל איסורים כן מותר שלא כד"הנ המאכל ולא ידעו לחלק ועיין כעין זה בר"ן ע"ז לענין סתם יינם, ובביצה סוגי' דספק מוכן באיסור כדי שיעשה ופ"י סוכה ר"פ לולב הגזול, ב' ביו"הכ צריך הרחקה יותר משום דלא בדילי כולי שתא, גם מותר של כד"הנ קרוב שיאכל כדה"נ משא"כ בשארי איסורים דבדילו מינייהו כולי שעתא כד"הנ, ורגילי בכך דכדרך הנאתן אסור ושלכד"הנ מותר, ועיי' מג"א סי' תרי"ב דבי"הכ מותר נגיעה באוכלים, ואסור בחמץ משום דביו"הכ בדיל טפי דאין אוכלים כלום משא"כ בפסח שאוכלים מידי דלאו חמץ יש למגזר כשיגע בחמץ יאכלנו, וזהו כשאסור לו לאכול כלום ביו"הכ אפילו שלא כד"הנ אבל אם יהיו מותרים שלא כד"הנ בוודאי איכא חשש שיטעה לאכול כד"הנ יותר מחשש שיאכל חמץ בפסח אם מותר ליגע כיון דכול' שתא אכל להו כד"הנ ויו"הכ רק יום א' והגזירה קרובה לבא, והא דס"ל לראב"י דאוכלים שא"ר פטור ומותר ביו"הכ, דבאינם ראויים ליכא למגזר שיבואו לאכול אותו בדרך שאסורים לו דאין ראויה בעצמם ושיתקנם עד שיהיו ראויים זה חשש רחוק שאין דרכם בכך משא"כ באוכלים הראויים ודרך לאכלם כד"הנ גם הראב"י מודה דיש למגזר ביו"הכ טפי מכל איסורי תורה, ג' ועוד בה שלישייה והית' לבאר די"ל מילתא בטעמא לחלק בין יו"הכ לשארי איסורים, דבכל איסורים דכתיב אכילה היינו כד"הנ, ושלא כד"הנ ליכא איסור כלל דלאו אכילה היא ואפי' מדרבנן שרי לשיטת ראב"י ולדס"ל דאסור הוא מטעמא שכתבנו לעיל, אבל ביו"הכ טעמא אחרינא איכא דתלי' ביתובי דעתא ובוודאי מייתב דעתי' קצת, וקרוב היה לי לומר דאסור מדאורייתא כמו ח"ש דאסור מה"ת הגם שיש לחלק דח"ש אסור משום חזי לצרופי משא"כ באוכל שלכד"הנ לא חזי לצרופי אם יאכל עוד שלא כד"הנ לא יהיה מיותב ביותר, וגם אם יאכל עוד כד"הנ פחות מכשיעור לא יצטרף לייתב דעתו שפיר על מה שאכל שלא כד"הנ, מ"מ י"ל דאסור ביום כפורים שלא כדה"נ איסור דאורייתא בעלמא משום דמייתב והרי מה"ט אמור בירושלמי דתרומות פ"ו דמודה ר"ל ביו"הכ ועיי' במפרש שם דמשום דמייתב פורתא ויו"הכ ביתובא תלי', משא"כ באיסורי תורה דפחות מכשיעור ליכא איסור חפצא כלל, וש"ס דילן דלא ס"ל הכי ומדמה מילתא דיו"הכ לר"ל לכל איסורי תורה, עיי' בס' תוס' יו"הכ ר"פ יו"הכ, די"ל איפכא דכשאוכל ח"ש מתאוה לאכול ביותר וגורם לו ח"ש עינוי יותר שתאב לאכול וא"י לאכול יותר, וכ"ז בח"ש אבל כשאוכל כשיעור שלא כד"הנ דמיותב קצת בו ואין גורר לו לאכול עוד דכבר מילא בטנו וכ"ש כשאוכל דבר מר שאינו גורר תאוה לאכול, ועוד י"ל לפימ"ש לעיל דביו"הכ דתלי' בהנאת מעיו היה מקום לומר דשלא כד"הנ אסור אלא דבעי ג"כ הנאת גרונו וליכא, מ"מ מיותב הוא בהנאת מעיו ויש בו איסור מיהת מה"ט דנהנה במעיו כן היה נ"ל לולי דרמב"ם הלכת יסודי התורה דכ' דשלא כד"הנ מותר באב"ס והא לא הותר רק שלא כד"הנ שאינו אסור רק מדרבנן, ולא מה שיש בו איסור דאורייתא דקיל כמו ח"ש דלית מאן דאמר דחשאב"ס מותר לאכול ח"ש, ועיי' זה מל"מ הלכ' יסודי התורה שהוכיח משו"ה דס"ל לרמב"ם דליכא איסור דאורייתא כלל שלא כד"הנ מדמתיר הרמב"ם ביו"הכ שלכד"הנ לחולה שאב"ס מוכח דס"ל דליכא איסור דאורייתא כלל ובטלה דעתינו וסברתינו, אבל לאסור מדרבנן בוודאי י"ל מה"ט דכ"ע מודים ביו"הכ דאסור מדרבנן, ואפי' לפי דנקט הש"ך כשיטתו של הראב"י שבמרדכי פכ"ש, מ"מ ביו"הכ בוודאי אין להתיר לברי לאכול שלא כד"הנ:

והנה כל איסורי תורה מותרים לחולה שלא כד"הנ מבואר בסוגי' דפסחים פכ"ש וכ' הר"ן בשם י"א דהה"נ דכל איסורי דרבנן מותרים אפי' כד"הנ, אבל לענין אכילה אין לנו דאפשר שעשאום כשל תורה שלא להתרפאות מהם שלא במקום סכנה, והר"ן כ' ואם באנו לחלוק אפשר שאין מתרפאין אפי' באיסור הנאה של דבריהם כדרך הנאתן דלמא קילי טפי אסור' של תורה שלא כד"הנ מאיסור של דבריהם כדרך הנאתן:

והנה דעת י"א הוא דעת רמב"ן בספרו תורת האדם ומביאו הריב"ש סי' רנ"ו בסופו, ונראה דכוונתו באיסורי דרבנן אין לנו ללמוד לאכול כד"הנ לחולה שאין בו סכנה מדהתירו שלא כד"הנ באיסורי דאורייתא די"ל לענין אכילה, השוו אסורא דדהו כעין דאוריית' דכד"הנ אסור, ואין לנו רק להקל איסורי הנאה דרבנן ליהנות שלא כד"הנ, והטעם לחלק דהנאה בכ"מ קילא מאיסור אכילה, וגזרו אכילה כדרך אכילתו לחולה שאב"ס משום איסור אכילה כד"הנ דאיסורי דאורייתא דחמור, אבל הנאה דקילא לא אסרו כד"הנ באיסורי דרבנן משום כד"הנ דאיסורי תורה לחולה שאב"ס, ור"ן כ' כיון דנכנס לחלק בין חמיר לקל אולי י"ל דחמיר כדה"נ מדרבנן מאיסורי תורה שלא כד"הנ, ודברי הר"ן צריכים הסבר מ"ש הא מהא נהפוך הוא מסתבר יותר להקל באיסורי דרבנן כד"הנ משל תורה שלא כד"הנ כיון דכד"הנ יש בו איסור מדאוריי', ונ"ל להסביר בטוב טעם, עפמ"ש כבר לעיל די"ל טעמא דאסרו שלא כד"הנ ושלא כד"א משום דאחשבי' הגם מדאורייתא בטלה דעתו הם אסרו משום דאחשבי' וכ"ז כשמכוין לאכלו להנאתו כדרך האוכלים דבר לתענוג ולמלאות תאות רעבונם, אבל כשאוכל לרפוא' ובוחר הרע ומר במעוטו למעט חליו, כ"הג אינו מחשב דבר זה שלא כדה"נ לאכילה של תענוג ורעב, אלא לרפואה וכיון דלא אחשבי' ממילא ליכא איסור כלל דכל עצמו לא אסרו רבנן אלא משום דאחשבי' והא לא אחשבי', ולא התירו דבר בחולה שאב"ס אפי' איסור דרבנן, אלא דליכא איסור כלל, ועי' ד"מ או"ח סי' תמ"ב בשם תה"ד דהא דמותר דיו של חמץ ולא חיישינן שיקח הקולמס לתוך פיו כיון דאיסורא משום אחשבי' וכשנותן הקולמס לת"פ שלא במכוין הרי לא אחשבי' וזה כסברא דידן, וברור לי דכל שאוכל או נהנה לרפואה הרי לא אחשבי' וי"ל דבהאי סברא פליגו ב' לישנא דפסחי' אי התיר גהורקא דערלה משום דחשב"ס הוא או משום דשלא כד"הנ מותר מה"ת ועיי' מל"מ פ"ה מהלכ' יסודי תורה שטרח למצוא במה דפליגו, וכ' דל"ק ס"ל שלא כד"הנ יש בו איסור מדאורייתא כמו ח"ש ול"ב ס"ל דאין בו רק איסור דרבנן, ולמ"ש י"ל דל"ק ס"ל ג"כ דמדרבנן הוא, שגזרו אטו כד"הנ וגם בחשאב"ס לא הקילו, ול"ב ס"ל דאסרו רבנן משום דאחשבי' ממילא בחולה שאב"ס מותר דלא אחשבי', לפ"ז איסורי דרבנן כד"הנ אסורים כיון דאסורא דרבנן קאכיל, וא"צ לאחשבי' דד"הנ הוא, ולא התירו איסור אפילו דדבריהם בחולה שאב"ס ומנ"ל כנ"ל ואם כי הר"ן לא כיוון באפשר לכ"ז מ"מ הדברים בעצמותן נכונים מסברא:

והנה הרמ"א ביו"ד סי' רנ"ה מביא י"א דאיסורי דרבנן מותרים אפילו כד"הנ וה"מ בהנאה אבל אכילה ושתייה לא כוונתו פשוטה דבאיסורי דרבנן מחלק בין אכילה להנאה דבהנאה מותרים כדרך הנאתן ובאכילה ושתייה אסורים, ואינם מותרים רק שלא כד"הנ כאיסורי תורה, וכן נראה מסתימת המחבר בשאר איסורים מתרפאים במקום סכנה אפי' כדרך הנאתן ושלא במקום סכנה כדרך הנאתן מותר עכ"ל:

והא במקום סכנה לא דוקא הנאה אפי' אכילה ושתייה, וכ' ושלא במקום סכנה כדרך הנאתן אסור שלא כדרך הנאתן מותר היינו ג"כ כמו במקום סכנה דמותר לאכול כד"הנ כן מותר לאכול שלא כדרך אכילתן והנאתן שלא במקום סכנה, אמנם כן ראיתי בשאגת אריה סי' ע"ה דס"ל לי"א שבר"ן דגם באיסורי דאורייתא שלא כד"הנ מותר ליהנות שלא כדה"נ אבל לאכול ולשתות שלא כדרך אכילתן ושתיי' אסור כמו בדרבנן כד"הנ ולמד זה מזה, והנה כבר כתבתי לעיל בטעם הי"א משום דאכילה חמיר גוזרים באיסורי דרבנן אטו אכילה דאיסורי דאורייתא כדה"נ משא"כ הנאה דקילי והיא שיטת ראב"ד שבר"ן ע"ז גבי אלו אסורים ואוסרים במשהו לחלק בין הנאה לאכילה, וזה נראה ג"כ דעת ר"יו שבב"י יו"ד סי' ב' לענין הוכיח סופו לחלק בין אכילה להנאה וב"י תמה ועיי' יש"ש שם, א"כ באיסורי דאורייתא גם לי"א מותר בין הנאה בין אכילה, והרי הראנו לדעת כי דעת המחבר כן היא, וגם הרמ"א לא כ' חילוק זה בין הנאה רק כמביא י"א באיסורי דרבנן מותר כד"הנ כ' וה"מ בהנא' אבל אכילה ושתיי' לא, וכן משמעו' הריב"ש למעיין בו ישפוט בצדק כי כן הוא דלא כש"א, ומצאתי לו חבר בש"ך בס"ק י"ב וז"ל בשארי אסורי הנאה מתרפאים וכו' וצ"ל מה רצה בהוספות אלו, ונראה דס"ל דלא קשרי שלא כדרכן רק שלא כדרך הנאתן של איסורי הנאה ליהנות שלא כד"הנ, אבל אכילה לא לכן מוסיף אבל שארי איסורי הנאה, ולענין הנאה אבל איסורי אכילה או לאכול איסורי הנאה לא שרי כשאין ב"ס ויש לו לש"א תנא דמסייעי', אלא דלא ידעתי מנ"ל לש"ך לומר כן ולהוסיף על המחבר, וגם לא תיקן עדיין דמשמע מדברי המחבר דאפי' באכילה שרי כמו חולה שיש בו סכנא וכדכתיבנא, ואפשר דכוונת הש"ך כמ"ש איסורי הנאה, עפמ"ש אח"כ דאיסורי אכילה מותרים באכילה ממ"ש המרדכי בשם ראב"י דמותר לאכול חלב חי, ודוקא אסורי הנאה אסורים לברי שלא כד"הנ כיון דאסורים בהנאה כל שנהנה אסרו חכמי' הגם שהוא שלא כד"הנ:

אלא גם זה צ"ע מנ"ל לש"ך והיכן מצא חילוק זה בראשונים מאן דמתיר מתיר אפי' איסורי הנא' וכן נראה מראב"י שבמרדכי דהרי כ' דר"י לאו דוקא אמר פטורא וה"ה דמותר ור"י באיסורי הנאה קאי של שור הנסקל וכ' אח"כ וה"ה חלב, ולהרא"ש אסור גם איסורי אכילה שלא כד"הנ:

ומצד הסברא היה נ"ל דאיפכא מסתברא דביותר יש לאסור לאכול האסור באכילה שלא כד"א מלאסור ליהנות איסור הנאה שלא כדה"נ, דאיסורי אכילה מטמטמים הלב ומזיקים לנפש, מש"אכ ליהנות מאה"נ הנאה שאינה נכנסת לגוף, וכעין זה מחלק תוס' ריש חולין ה' ע"ב ד"ה צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה ע"י ותוס' גיטין ז' ע"א ד"ה השתא בין אכילה למעשה ובאכילה גופא בין היכא דהאכל הוא דבר איסור מאם האוכל הוא היתר רק זמנא קגרם דליאסר, ועיי' רמ"א יו"ד ס"סי פ"א וברשב"א יבמות קי"ד ע"א, ועיי' רמב"ן במלחמות פסחי' סוגי' דר"מ בשם ראב"ד דכ' ללוי דריחא רק לכתחילה אסור דוקא באיסור כגון בשר נבילה וכו' אבל בב' פסחי' דהתירא הוא לא, ורשב"א בתה"ב כ' שהוא רחוק, ובאמת צריך הסבר פסח שלא למנוייו ג"כ איסור הוא לזה שלא נמנה עליו, ולפמ"ש ניחא, דדוקא במילתא דאיסורא כגון נבילה אסרו ריחו לכתחילה דמזיק לנפש משא"כ פסח שלא למנוייו, ונראה דה"ט דראב"י שכתב דיש למנוע לאכול קאי על בשר חי, דנכנס לגופו ומטמטם הלב אבל מאיסורי הנאה אין למנוע שלא כד"הנ דל"ש דבר זה והבן, וכל דברי הש"ך נפלאו ממני:

וכשל עוזר של הש"א שהבאנו לו עזר ממ"ש הש"ך ס"ק י"ב דקרוב יותר דכוונתו עפמ"ש אח"כ דאסורי אכילה מותרים גם לברי שלא כד"א, ונקטי' בטח להלכה דכל איסורי תורה מותרים לחשאב"ס בין באכילה בין בהנאה, ולברי הכל אסור בין אסורי אכילה בין איסורי הנאה כנלפע"ד לדינא:

והנה הש"א לפי דעתו דאסור לאכול שלא כד"א לצורך רפואה בחשאב"ס חקר אם גם אוכלים שא"ר לאכילה אסורים, דאוכלים שא"ר גריעים וקילו טובא ומביא ראייה מבב"ח דשלא כד"הנ אסור ונטלפ"ג מותר, ראי' זו אינני מכיר ערבך ערבא צריך מנ"ל דבב"ח נטלפ"ג מותר איך מצא כן מפורש עד דפשיטא לי', ועיי' פליתי סי' פ"ז דדן מינה בב"ח כמו דשלא כד"הנ ומינה נטלפ"ג דאסור, אמנם כן ראיתי מאז בספר חות דעת רס"י ק"ג שחולק על הפליתי הא בכלאי כרם שלא כד"הנ אסור ונט"לפ מותר כדמבואר בש"ס ע"ז וכן בע"ז דכ' תוס' דשלא כד"הנ אסור נטלפ"ג מותר, וכ' שם מילתא בטעמא לחלק בין שלא כד"הנ כגון עירב דבר מר שאפשר לחזור ולתקן המאכל ויחזור לאיסורו דאיסורו לא פקע רק כשאכלו כשהוא מעורב במר ליכא איסור וכן באוכל בשר חי כשמבשל איסור, אבל נטלפ"ג פרח איסורא דחפצא ואפי' חוזר ומשביחו אינו חוזר לאיסורו וזה גם בכ"כ ובע"ז ובב"ח אסור, עיי' בו כי חלוקו חילוקא דרב רבנן הוא וקילורית לעינים, והנה כי כן ביו"הכ כשמערב דברים מתוקים באוכלין שאינן ראויים לאכילה מחמת מרירותן או שמאוסים ומתקנן עד שערבים לאכול בוודאי איכא חיוב כאוכל דברים הראוי' דחיך אוכל יטעם ומייתב דעת שוב אין לחלק בין שלא כד"הנ בשאר איסורים דלדעתו אסור לחולה שאב"ס לאכילה, ובין דברים שאינם ראויים ביו"הכ כיון דאם מתקנן חייב דומה לשלא כד"הנ דשאר איסורים ולא דמי לנטלפ"ג דבב"ח וכ"כ דמותרים משום דא"א שיבואו עוד לידי איסור ופרח האיסור וכמאן דליתנייהו דמי' ומ"ש הש"א ראי' מדשלא כד"א ביו"הכ חייב ואוכלים שא"ר פטור ש"מ דגריעו אוכלים שא"ר משלא כד"הנ, זהו לשיטתו דשלא כד"הנ חייב ביו"הכ, אבל לפי שיטתינו שהעלינו דיו"הכ שווה לכל איסורי תורה דשלא כד"הנ מותר מדאורייתא, אין לחלק בין שלא כדה"נ לא"ר, וגם לא מסתבר לחלק ביו"הכ בין שלא כד"הנ לאינם ראוי', הגם דבשארי איסורים יש חילוק, והלכה רווחת דאכל אוכלים שא"ר ביו"הכ פטור מזה עצמו נלמוד דשלא כדה"נ ג"כ פטור דלענין יתובא דעתא בוודאי אין לחלק כמו דאוכלים שא"ר לא מייתבי כן שלא כד"הנ לא מייתבי:

ומ"ש הש"א דמסתבר לי' דמ"מ אסור כיון דאחשבי' וכבר כתבנו כל שאוכל לרפואה לא אחשבי' בזה לאכילה ראויה למלאות נפשו כי ירעב, אלא לרפאות חליו וכ"ז כתבנו לפי דעתו של הש"א דאסור לאכול ביו"הכ שלא כדרך אכילתו מן התורה, ודן מינה ביו"הכ בשא"ר לאכילה ודן מינה בלא"ה לאכילה, אבל לדידן דשלא כד"הנ ביו"הכ אינו אסור מה"ת יש לדון ג"כ לענין שלא כד"הנ אם מותר לחשאב"ס, אבל אנו לדידן דבארנו דלית מאן דאמר הא מילתא דאסור לחולה שאין ב"ס לאכול איסורי תורה שלא כד"א הה"נ ביו"הכ מותר חשאב"ס לאכול אוכלים שא"ר או ראויים שלא כדרך אכילתן:

ועדיין יש לעיין לפמ"ש בטעמא דאסרו רבנן שלא כדה"נ משום דאחשבי' וכל שאוכל לרפואה לא אחשבי' לאכילה וכן ביו"הכ לענין אוכלים שא"ר ושלא כד"א והנאתו, יש לחלק עפ"ז בין אוכל לרפואה מאכלים אלו הם סמי רפואתו ל"א אחשביה לאכילה רק לרפואה, אבל כשצריך לאכול מחמת חולי היינו שאין לו רפואה באכילה זו, רק שאם לא יאכל יחלש ותכבד חליו אבל לא יבא לידי סכנה עי"כ וכך גזרו הרופאים אומר, יש לעיין דאפשר כיון שאוכל לטובתו ולהנאתו שלא ירעב ביותר מחשבי' עי"ז לאכילה ככל אוכלים לרעבונם, או אפשר דוקא מי שאכל מרצונו דברים שא"ר או שלא כד"הנ אחשבי' לדעתו שאוכל אסרו רבנן הגם מדאורייתא בטלה דעתו רבנן אסרוהו ככל האיסורים וביה"כ משום דניחא לי' ביתוב דעת כזה, אבל כשאוכל כדי שלא תכבד עליו חליו מחולשא וסגי לי' במאכלים כאלו ושלא כדה"נ ומניח מאכלים אחרים משום דערבים לו ואסור בהם הרי לא אחשבי' לאכילה זו כדרך האוכלים ותאוה ל"מ אחשבי', וזכר לדבר ש"ס דשבועות פ' ש"ש בתרא בנשבע שלא אוכל ואכל עפר ולחד גרסא דברים שא"ר הרי גילה דעתו דלא מחשבי' אכילה, דהרי נשבע שלא יאכל ומונע עצמו מלאכול דברים הראוים עיי"ש, ועיי' רמב"ם הלכת תפלה:

פירות הנושרים מדברינו אלו בעזרת חונן דעת ובינה לדבר משרים, נקיטא בקצרה תורת העולה היא העולה לדינא א) דיה"כ שווה לאסורי תורה דאוכל שלא כדה"נ ואכילתו פטור ביה"כ, ודוקא שלא מתהנה באכילה זו אבל אם נהנה אלא שאינו אוכל המאכל כמנהג ב"א לאכלו והוא טוב בעצמותו חייב, ב) כשאוכל דברים שא"ר לאכילה ותקנם עד שחיך נהנה חייב, ג) חולה שיש בו סכנה כדסגי לי' לאכול שלא כדה"נ אסור לו לאכול כדה"נ, ד) חולה שאין ב"ס אם צריך אוכלים שא"ר או לאכול שלכדה"נ כדי להביא תרופה למכתו שאב"ס מותר וכן הדין בכל איסורי תורה ואין חילוק בין אסורי אכילה לאסורי הנאה, אבל לברי אסור בין יה"כ בין שארי איסורים, ה) כשאין אכילה זו לרפואה אלא להציל נפשו בל יחלש ביותר ואין בחולשא זו סכנה יש לצדד להחמיר לאכול דברים שא"ר או שלא כדה"נ משום דאחשבי' לאכילה, וכיון דמידי דרבנן הוא המקיל לא הפסיד, וכ"ש כשסגי לי' בח"ש הגם שהוא איסור דאורייתא מ"מ קילא איסורי' טובא, ועוד י"ל הגם שלא כדה"נ ואכילתו אסור מדרבנן דוקא בשיעור שלם אבל בח"ש דכל עיקר אסורו משום חזי לצרופי, וכיון שאוכל שלא כדה"נ דלא חזי לצרופי כשאוכל הרבה לא יהי' איסור תורה, הגם דגם באיסור דרבנן ח"ש אסור, ועיי' הג"א חולין פ' גה"נ גבי האי פלגא דזיתא, הוא משום לא פלוג בין דאורייתא לדרבנן, אבל ח"ש שלא כדה"נ דליכא בשום אופן למגזר אטו איסור דאורייתא כ"כ האי לא אסרו ח"ש, וכ"כ האי ואולי יש לסמוך למורא ובא בטח, וא"צ להאמר, דאם אפשר בח"ש שלא כד"א שלא להתיר שיעור שלם, כמו בחולה שיש בו סכנה בכדה"נ דממעט' בשעורא כל האפשר שלא יהי' שלם, כן הדבר הזה הגם דאסורו מדרבנן אפי' בכזית. הנלפע"ד כתבתי להבין ולהורות, וה' יראנו נפלאות, ויצילנו משגיאות וטעיות, יכפר בעד עדי עד יעשה עמנו לטובה אות, הנה באתי אל העיון ויצאתי בשלום בשנת תרל"א והעלתיו על הספר ובדיו בעזרת הנותן ליעף כח, וגמרתיו בעש"ק לסדר למען הביא ה' על אברהם אשר דבר עליו פה פ"ב יע"א ובעה"ח:

הק' אברהם שמואל בנימין בה"ג מהרמ"ס זצ"ל

תוכן העניינים

כתב סופר אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה