כתב סופר אורח חיים· רבי אברהם שמואל בנימין סופר
תשובה קטז
שלום וכ"ט לרב טב טוביינא דחכימאי תלמידי י"נ מופלג בתורה וביראה נפלאה המאוה"ג כש"ת מו"ה יונה רייכהארד ני' אבדק"ק קאהט יע"א:
מכתבו קבלתי וע"ד שנוהגים בכמה מקומות להדליק ע"י נכרי ביה"כ לעת תפלת נעילה וכבר ראו במה שכ' בזה בנב"י קמא חאו"ח סי' ל"ג, והנה היתר הזה יצא להם ממ"ש רמ"א סי' רע"ו שסומכי' על י"א במקום שאין צורך גדול כיון דרוב פוסקים חולקים על סברא זו, ולפענ"ד יש לפקפק דגם י"א שהוא דמביא הר"ן פ' ר"א דונ' לא סעודת שבת ס"ל דמותר ומדמה מלתא דהדלקת נר לסעודת שבת למילה שהיא מצוה דזמנא הוא בשבת וא"א להקדים ולא לאחר ודן בעה"ע מזה ה"ה להדליק הנר לסעודת שבת וקו"ח הוא ממילא דלאו לצורך שבת הוא רק דמצות מילה במקרה זמנה בשבת שהוא יום השמיני כ"ש להדליק לסעודת שבת כבוד וצורך היום של שבת עצמו, אבל מצוה שאין זמנה קבוע ביום השבת כגון סעודת חתונה שאפשר להקדים ולאחר ולאו לכבוד שבת היא בכה"ג אפשר לא התיר בה"ע, ובסעודת מילה אפשר להתיר יותר כיון דזמנה קבוע והתירו שבות לצורך מילה מותר גם לצורך סעודת מילה כל ששייך למצוה זו, אבל סעודת חתונה וכדומה מנ"ל:
וגם להתיר שבות דשבות יש לעיי' דהרי יש אוסרים שבות דשבות רק במילה התירו דניתן שבת לדחות, ורמב"ם וראבי' שבהגה' מרדכי פ' ראד"מ מתירים י"ל דוקא במצות היום כמו שופר וכדומה אבל מצוה שאין היום גורם וכ"ש כשאינה קבוע ביומא לא, באמת ברמ"בם פ"ו דשבת כ' דמותר להביא שופר ע"י נכרי בשבת והא שופר בשבת לא שייך ליומא דאין תוקעי' בשבת וע"כ דמביא לצורך יו"ט של ר"ה שהוא ביום א' נראה דס"ל כל שיש בו לצורך מצוה מותר ואפי' אינה מצות היום ואין זמנה קבוע ליום זה רק ליומא אחרא י"ט שאחר השבת מ"מ מותר, ועיי' ט"ז סי' תרנ"ה דכ' לשלוח נכרי בשבת להביא לולב לצורך יו"ט שאחר השבת אסור, ועי' מחצית השקל סי' ש"ז ס' ח' בסופו, דמרמ"בם מוכח דמותר אפי' בשבת לצורך יו"ט שאח"כ וכ' לחלק בין שופר דהוא מצוה דרבים דיחיד מוציא הרבים ידי חובתם אלימא, ולפ"ז אין ראי' מרמ"בם דמתיר שבות דשבות במקום מצוה שאינה חובת היום ואין זמנה קבוע רק במצוה דרבים כמו שופר, והנה המחבר סי' ש"ז מביא ב' דיעות של מתירים ושל אוסרים ולא הכריע, ובסי' תקפ"ו כ' דמותר לצוות לנכרי להביא לו שופר בר"ה, ולא כ' דמותר לצוות לו בשבת, נראה דלא פסק בהא כרמ"בם דמותר לצוות בשבת דלאו מצוה דיומא הוא, אלא בי"ט עצמו פוסק להתיר כי ביו"ט עצמו מביא הטור בשם הר"י דמותר שבות דשבות ביו"ט עי"נ ולכן פסק המחבר כן וקבעו להלכה כיון דרמ"בם ור"י הכי ס"ל, אבל מה שמתיר הרמ"בם אפי' בשבת שלפני ר"ה לא פסק כוותי' ולכן כ' שופר של ר"ה אין מחללין עליו יו"ט וכו' וע"י נכרי מותר דהוי שבות דשבות דייק אין מחללין יו"ט וכו' אבל שבות דשבות מותר דוקא ביו"ט אבל בשבת לא, ומחצית השקל סי' הנ"ל כ' דמחבר כ' בשבת כמ"ש רמב"ם ובמח"כ לא דק, ועיי' טור סי' של"ח בשם אבי עזרא דמתיר לומר לנכרי לזמר בכלי שיר לצורך חתן וכלה וכ' עליו וכבר כתבתי לעיל היינו בסי' ש"ז דלא שרי רק לצורך מילה, נראה לדעת המתירים אפי' לאו מצוה דיומא שרי, מ"מ להלכה שהכריע המחבר סי' תקפ"ו כדעת המתירי' אנו אין לנו רק מצוה דיומא כמו שופר ביו"ט, אבל מצוה שאין היום גורם וכ"ש שאין זמנה קבוע ביום השבת ויו"ט לא אתברר דנקיט המחבר להלכה להתיר, ובסי' של"ח כ' יש מתירי' לומר לנכרי לנגן בכלי שיר בחופה, מביא בשם י"א ובסי' תקפ"ו פסק בפשיטות דשבות דשבות מותר, ולמ"ש א"ש דשם מצוה דיומא הוא, משא"כ לומר לנכרי לנגן בכלי שיר לשמחת חתן וכלה דלאו מצוה דיומא היא כ' רק בשם י"א, גם י"ל דוקא בשופר שהיא מצוה דרבים שיחיד מוציא רבים פסק בהחלט להתיר, אבל בשל יחיד לא מכרע לי' מלתא להתיר ולכן כ' י"א דמותר, ואפשר דוקא לצורך שמחת חתן וכלה, והא רמ"א מתיר אפי' לצוות לו לתקן כלי ועיי' מג"א שם:
היוצא לנו להתיר שבות דשבות במקום מצוה דלא מצוה דיומא היא כמו שופר אין לנו מפורש במחבר דמתיר וכ"ש מצוה שאין זמנה קבוע ביומא דשבתא ויו"ט, כ"ש וק' וח להתיר מלאכה דאורייתא עי"נ דלא מצינו מי שמתיר רק בה"ע שבר"ן שיש לומר דלא התיר רק לצורך סעודת שבת, אבל סעודת חתן וכדומה לא, ומלבד מ"ש רמ"א דיש להחמיר כיון דרוב פוסקים חולקים עליו, לפענ"ד אין להם על מה להשען אפי' על דעת יחיד אין להם משען, רק משמעות הר"ן פ' ר"א דמ' דמביא שיטת בה"ע וכ' כי תלי' בשיטת רמב"ם ורמב"ן אי דוקא במילה דהתירו או בכל מצות וכמו שהוא לרמב"ם בשבות דשבות כן לב"הג ודעימי' במלאכה דאורייתא ומביא על זה שיטת בה"ע, משמע דס"ל לר"ן דלבעה"ע מותר לכל מצוה כמו לרמב"ם, והוא הרמב"ם מתיר אפי' בשבת לצורך יו"ט נראה דס"ל לר"ן ה"ה לבעה"ע במלאכה דאורייתא, מ"מ כיון דרוב פוסקים דלא כבעה"ע, וגם לבעה"ע י"ל דוקא בסעוד' שבת מצוה וכבוד דיומא דוקא התיר וכ"ש לפמ"ש דאפי' בשבות דשבות אין לנו דפוסק המחבר להקל רק במצוה דיומא, לכן בוודאי אין להקל כ"כ אפי' במלאכה דאורייתא כל שאינו לצורך מצות היום אפי' לצורך גדול, כן נלפע"ד ועיין:
ואחר הדברים האלו אומר אני בעניי בדין שלפנינו לצוות לנכרי להדליק נרות מב"הכנ לצורך תפילת נעילה שהיא מצוה דיומא יש מתירין על מי להשען על שיטת בעה"ע דמביא הרמ"א וכ' דאין להקל לצורך גדול ובוודאי דבר זה צורך גדול, ובנב"י הנ"ל כתוב לאמר ולחלק יצא אם עד שלא התפללו תפילה בלחש גבר החושך יש בו צורך גדול והנח להם וכו' אבל אם כבר התפללו, בוודאי ימצאו נר א' דולק שיראה בו שליח ציבור ומי בקש זאת מציבור לומר סליחות ופייוטים מוטב שלא יאמרו וישמעו מן הש"צ ולא יעשו דבר האסור לר"פ אלו דבריו ז"ל ויש לצדד וללמוד זכות גם אם כבר התפללו בלחש, שמדליקי' משום סליחות ופייוטים ווידוי כי אינו דומה אם רואים במחזור ואומרים כ"א ומוצאים הדברים מפיהם בהתעוררת ולב נשבר ונדכה אלקים לא תבזה, ובשעת נעילה מתעורר כ"א ביותר, ואם לא עכשיו אימתי, ומצוה דיומא וצורך גדול הוא, וכ"ז ביו"הכ, אבל יוה"כ שחל בשבת יש בו משום איסור שבת ולאו מצוה דשבת הוא ושבת מקרה הוא שחל יו"הכ בו, ולפימ"ש גם בעה"ע אפשר לא מתיר רק במצוה דיומא דשבתא הוא, ומילה שאני דבלא"ה ניתן שבת לדחות, א"כ ביום הכפורים שחל בשבת אין להנוהגי' היתר על מי להשען, ויש למחות בידם כל האפשר:
והלום ראיתי בגליון ש"ע של אבא מאו"הג זצ"ל וז"ל הטהור אע"פי דלא פליגו אלא בשבת דאיכא עשה ול"ת דרבנן עכ"פ, משא"כ ביו"הכ דליכא אלא ל"ת כמבואר בס"פ אלו קשרים בפירש"י אפשר דכ"ע מודים דאתי מצוה ודחי שבות מק"וח דמצות תוס' עגמת נפש דחי שבות דקניבת ירק והוא שבות שע"י מעשה ישראל מכ"ש אמירה לנכרי דקיל טפי כדמוכח בעירובין מ"ח ע"א, ומזה יש ללמוד זכות על הנוהגי' להדליק נר ע"י גוי בשעת נעילה ומ"מ בחל בשבת צריך למחות לפ"ז עכ"ל הטהור, והנה מ"ש דלא התירו בכ"מ משום עי"נ עשה ול"ת דדבריהם הוא, אני בעניי הכינותי בתשובה א' דוקא מלאכה דדבריהם ע"י ישראל הוי כעשה ול"ת שאמרו שמלאכה זו אסורה כמו מלאכה דאורייתא שהיא בעשה ול"ת, ולפמ"ש ב"י בשם מכילתא דאסמכוה על לא תעשה ועשה ע"י אחרי' ועיי' ט"ז שם, ולא מצאו אסמכתא בעשה דכבר רק בל"ת דכתיב לא יעשה ע"י אחרים ולא אסרו איסור אמירה לנכרי רק בל"ת ולא שיהיה בו משום עשה דשבות ושם בארה:
ושם בתשובה העליתי כמו נכרי שהביא שופר ולולב מחוץ לתחום דאוריית' או עשה שופר דמותר דל"ח שיצוה לו ויעשה באיסור כמבואר בב"י ובשו"ע סי' תקפ"ו, ועיי' סי' ש"ז לרמ"א אפי' לרמז אסור לדבר הרשות, ובמג"א אפי' שיבין דבר מתוך דבר שצריך למלאכה זו אסור וכ' המג"א דהרי אפי' עשה מעצמו אסור ונ"ל לרמז או לומר לו כדי שיבין מתוך דבר מותר למצוה דלא מצינו שהעמידו דבריהם רק לומר לנכרי בפה מלא לעשותו וכמו דמותר בנכרי שעושה מעצמו לצורך מצוה כן מותר ברמיזה או כדי שיבין דבר מתוך דבר דל"ח שיצוה בפה מלא שלא יעשה מצוה בעבירה ולא יעשה יותר ממה שמותר ומתירים לו, והבאתי ראיות לזה, ופירשתי בזה הא דערובין ס"ח מי אמר מר זיל חיימי, שנתקשה הריטב"א לשיטת הרי"ף דהול"ל מי אמר מר זיל אייתי מרה"ר, ואני אמרתי שהי' הנכרי מחמם חמין הבין מתוך דבריו כי צריך לחמין והוא אמר זיל אייתי לי מגו ביתאי, ולא היה לו בביתו ועי"ז הבין שצריך לחמין והחם והביא דרך כרמלית והיינו דאמר ולא שני לך בין שבות דאית בי' מעשה דאורייתא לדרבנן ומי אמר מר זיל אחים הגם שעשה והבין מתוך דבריו הא ל"א בפה מלא כה"ג שרי למצו', ושם בארה ביותר, ולפ"ז יש להקל לרמז לנכרי או לומר לו שע"י הדברים יבין מתוך דבריו כי צריכים להדלקת נרות אפי' ביו"הכ שחל בשבת אפשר להתיר ומי שמורה כך אין למחות על ידו לפענ"ד:
וטרם אשים קנצי למילין בענין זה אציע פה מה דקשה לי על שיטת הרמב"ם דס"ל דוקא שבות דשבות התירו עי"נ ולאו דוקא למצות מילה ה"ה לכל מצוה כגון שופר, לפ"ז קשה לי מתני' דר"ה שופר של ר"ה אין מחללי' ואין עולין באילן וכו' בין שיש משום שבות בין שיש בה משום ל"ת ובש"ס דזו ואצ"ל זו היא, ולשיטת הרמב"ם הא דאין עולין באילן היינו ישראל אבל מותר לצוות לנכרי, וכל דהוא משום ל"ת אסור אפי' עי"נ ואיך קתני במתני' בין שיש משום שבות ובין משום ל"ת דאין דומין להדדי דמשום שבות ע"ת שרי' וכל שהוא משום ל"ת דאוריית' גם עי"נ אסור:
ופה תהי' שביתת קולמסי כעת, וכעת יאמר לפר"מ נ"י שלום וכוח"ט ונרו יהל הולך ואור כי"ח כאות נפשו ונפש או"הנ. שיל"ת פ"ב כאור בוקר ליום ד' ד' דסליחות תרכ"ב לפ"ק:
הק' אברהם שמואל בנימין ב"הג מהרמ"ס זצ"ל