כתב סופר אורח חיים· רבי אברהם שמואל בנימין סופר
תשובה קטו
במפתח בבא, צפרא טבא, לכבוד עטרת זקנים, הרבני המופלג זקן שקנה חכמה, דולה מי באר מבאר חפרוה שרים שרי התורה בחריפות וסברא ישרה כש"ת מו"ה בער אופ"ה ני' אחד המיוחד מנכבדי קהלתינו יע"א:
מע"י אצבעותיו הגיעוני ע"י שלוחו, ולכבודו פניתי מעט מהמון טרדותי דעדו עלי ושמתי עין עיוני עוד היום לפי מיסת הפנאי על קושיתו שהציע לפני והוא במתני' מנחות צ"ט ע"ב החלות היו מתחלקות לערב, לר"ל דח"ש מותר מה"ת הי' אפשר שיאכל כ"א כזית בב"א שהוא ח"ש לענין איסור יה"כ, והא אין שבות במקדש למה נדחה עד הערב, במחכ"ת הי' נעלם ממנו מ"ש מהרש"א בשבת פ' כירה מ"ב ע"א בתוס' ד"ה אפי' של עץ נמי דוקא מה שהוא משום מלאכה לא אסרו במקדש, אבל חוץ מזה כל איסורים דדבריהם אסורים גם במקדש עיי"ש, וכן מורה לשון אין שבות במקדש ולא אמרו אין איסור דרבנן במקדש ועיי' רמב"ם פ"א מק"פ הלכ' י"ו וי"ח שכ' דאין שבות במקדש כלל, היינו כל שהוא משום שביתת מלאכה אינו במקדש כלל, ועיי' לח"מ שם, דבריו תמוהים דאשתמיט סוגי' דערובין ק"ג דמסקנת ר"י שבות דמקדש במדינה לא התירו וכבר תפסו עליו בזה גדולי אחרונים ז"ל ועיי' תוס' שם דלאו כל שבותים התירו יש שבות שאסרו במקדש, ומדי דברי אזכיר מלתא חדתא בש"מ ביצה כ' ע"ב שהקשה הא זריקה רק שבות והא לא גזרו על שבות במקדש וכן הקשה הפ"י שם, וחידש לנו הש"מ דכל שעבר ועשה שלא כדין אסרו שבות במקדש:
נחזור לדברינו כי לא התירו במקדש רק מה שהוא משום מלאכה דשבת ויו"ט ולא זולת זה, ועיין ריב"ש קס"ג בסופו שכ' לענין בדיקת הריאה בקרבן דכל שאין משום חשש והרחקה דשייך לומר כהנים זריזים כ"ש לאסור במקדש משמע קצת כל שהוא משום חשש והרחקה גם לענין איסור לא אסרו במקדש, ועיי' תוס' חולין קי"ב ע"א דבכלי מקדש אוקמוהו אדאורייתא וכ"כ בזבחים צ"א בביאור יותר, היינו משום הפסד כלי מקדש ברגל אוקמוהו אדאורייתא אבל בלא"ה לא דאל"ה קשה מרקיק שנגע ברקיק, ובזבחים ר"פ התערובות גזירה שמא יקח מן הקבוע ויש מקום עיון ומקום להאריך ויש לקצר:
ומה שיש להקשות על הס"ד דש"ס יומא ר"פ יה"כ דס"ל לר"ל דח"ש מותר לגמרי ואפי' איסור דרבנן ליכא איך אפשר דסובר כן תקשי עליו ממתני' מנחות צ"ט הנ"ל למה לא הי' מתחלק ביה"כ ויאכלו כזית, וכן קשה מסיפא שעיר של יה"כ למה לא אכלו ביה"כ כ"א כזית וצ"ע, וי"ל עד"פ, דבירושלמי דתרומ' פ"ו איתא מודה ר"ל ביה"כ, וזה דלא כסוגי' ש"ס דילן ר"פ יה"כ דס"ל לר"ל שווה יה"כ לכל איסורים, וי"ל דהכי מקשה התם אי הכי לא לחייב קרבן שבוע וע"כ דס"ל ח"ש באיסורים גם מדרבנן מותר ושאני יה"כ דמודה ר"ל ביה"כ כדס"ל לירושלמי אלא דקשה על המקשן הניחא למ"ד ח"ש אסור ולמ"ד ח"ש מותר מאי איכא למימר וס"ד דגם מדרבנן ס"ל דמותר ואפי' ביה"כ איך אפשר תקשי ממתני' דמנחות וצל"ע:
ומצאתי מקום יישוב די"ל דסוגי' דידן ג"כ ס"ל דמודה ר"ל ביה' משום דח"ש מייתב במקצת כמ"ש המפרש בירושלמי והיינו אם אוכל כזית או אפי' פחות, אבל כשאוכל כל שהוא לא מייתב כלל אדרבא מעורר תאות המאכל, ואינו מייתב כלל, ועיי' בכפ"ת שכ' שיש סברא דח"ש מותר ביה"כ יותר משום דמעורר תאות המאכל והוא מעונה ביותר וזהו מהיפוך להיפוך מירושלמי דתרומ' שהבאתי, ויש לעשות פשר דבר כשאוכל כזית או פחות מכזית מייתב פורתא, וכ"ש אינו מייתב כלל ומגרע גרע ועכ"פ לא עדיף כ"ש ביה"כ מכל איסורים דח"ש מותר לר"ל, והקשה לר"ל דס"ל בכ"מ ח"ש מותר הגם שי"ל ביה"כ מודה כשאוכל מידי דמששא אית בי' לייתב דעת אבל כ"ש בוודאי מותר וא"א להעמיס במתני' יה"כ אסור באכילה ושתי' היינו פחות מכשיעור הא משהו מותר לר"ל, ואיך קתני סתם אסור באכילה ושתיי' ולא פירש כמה יאכל שיהי' אסור, ואם אין כוונת המתני' לפחות מכשיעור לפי הפשוט סיפא דמתני' מפרש לרישא כמה שיעור שחייב עליו ככותבת וכמלא לוגמיו, אבל אי נפרש רישא דנקיט לשון איסור משום פחות מכשיעור לא א"ש לר"ל כיון דמשהו מותר ביה"כ כמו ח"ש בכ"מ והוצרך לתרץ מודה ר"ל בכל איסורים דאסור מדרבנן וה"ה משהו ביה"כ והבן, ומיושב קושיתו ממתני' דמנחות מחלות מתחלקות לערב ומשעיר יה"כ כיון דבעי למיכל למצוה כזית בב"א או בכדא"פ מודה ר"ל דאסור ביה"כ מדאורייתא וא"ש, הכ"ד מכבדו דש"ת. פ"ב ג' יו"ד טבת ת"ר לפ"ק:
הק' אברהם שמואל בנימין ב"הג מהרמ"ס זצ"ל