אור ברסלב

כתב סופר אורח חיים· רבי אברהם שמואל בנימין סופר

תשובה קח

תשובה קז

האלף לך שלמה, בני הצעיר יאיר לך המאיר, רב וצעיר בן זקונים יקר לי מפנינים, מוכשר למצוא ולעמוד על דעת זקנים, ולכנוס לפני ולפנים, הב' חתן תמים למעלות, ברק השנון, שמך ינון, ה שלמה סופר שי':

ביום שהוכפל בו כי טוב, הייתי בטוב לב, על הטוב דשדרת לנו, ועשית לי מטעמים כאשר אוהב, ועל מטעמי' כזו ברכתי ברכת הנהנין כי להנות ניתנה כי עריבה עלי חכמת שלמה ואם חכם בני ישמח לבי גם אני, ופניתי לרגעים לעבור על בתרי דבריך, תשא מדברותיך בסוגי' דמצות לאו להנות נתנו, ויסודתם על דברי רמב"ן בחי' ליבמות ק"ג ע"ב דאמר טעמא דמ"ד דמצות להנות נתנו דלא יצא דאי אמרי' לא יצא לא נהנה ולא עבר עבירה משו"ה אמרי' דלא יצא דאם אתה אומר יצא עכשיו הוא שנהנה ולפי הנחה זו הקשה הרמב"ן ומובא ברשב"א יבמות על י"מ דמשו"ה אסור לחלוץ בסנדל של ע"ז לכתחלה משום שנהנית שנתרת להנשא עי"כ אבל בדיעבד חליצתה כשירה ניהי דעבד' אסורא אבל חליצתה לא מפסלה ע"י כך, והא בש"ס ר"ה כ"ח מבואר דלכ"ע אם מצות להנות נתנו לא יצא, והא בחליצה נהנה ולמה לא מפסלא ולא תהנה, והי' נראה לך ליישב ע"פ טעמו של רמב"ן עצמו דאמרי' לא יצא כדי שלא יעבור תינח בשופר ונודר מן המעיין וכדומה, אבל בסנדל של ע"ז כיון שרצונה לחלוץ בה כבר עברה האיסור דרוצית בקיומה של ע"ז גם אם נימא דחליצה פסולה מ"מ לא הצלנוה מאיסור דרוצה בקיומה ומיושב קושי' רמב"ן על י"מ והוספת עוד תוספות מרובה ליישב ר"י אדר"י שהניח תוס' בתימא בר"ה כ"ח ע"א מ"ש בשופר של שלמים דס"ל דלא יצא ומ"ש בשופר של ע"ז דס"ל דיצא ולהנ"ל א"ש דשאני ושאני ע"ז משל שלמים דבשל ע"ז איכא איסור נוסף דרוצה בקיומה של ע"ז אלו דבריך, אשר אני חפץ ורוצה בקיומן, אבל האמת אהוב יותר, ודע לך בני רחימי כי הטבת לראות כאשר לחלק יצאת בין איסור הנאה דשופר ודשל ע"ז דאם אמרי' דלא יצא ניצול מן איסור הנאה, אבל מן איסור דרוצה בקיומו בזה לא נכון דברת דסוף כ"ס ניצול עכ"פ מאיסור זה דנהנה מן האיסור אם לא יצא בוודאי לנו לומר דלא יצא מלומר דיצא דמוסיפי' חטא דאיסור הנאה על פשע דרוצה בקיומה:. ויש מקום אתי לתת מקום לדבריך, דהנה באמת דברי הרמב"ן צריכי' תבלין למתקן במ"ש דאם נימא יצא הרי נהנה ולכן אמרי' דלא יצא וכי בידינו הוא כחומר ביד היוצר לומר דלא יצא כדי שלא יהנה ולכל היותר אפשר לומר מדרבנן לא יצא ואינו במשמע וגם אם מדאורייתא יצא עדיין נהנה כמובן וי"ל בדוחק, והיותר נראה מ"ש הש"א סי' צ"ח דטעמא דמ"ד דלא יצא ורבא ג"כ ל"א דיצא אלא משום דס"ל דמצות לאו לה"נ ואל"ה לא יצא משום דהו"ל מצוה הבאה בעבירה דלא יצא והוכיח מזה דהלכה כמ"ד מהב"ע לא יצא דלא כהרז"ה, והנה על הרז"ה ל"ק די"ל דס"ל בטעמא דלא יצא כמ"ש רמב"ן, אלא דדברי הש"א תמוהים לכאורה, הא רב יודא ס"ל בגיטין בין נודעה ללא נודעה יצא וע"כ ל"ל דמהב"ע לא יצא כמ"ש תוס' שם וזה מוכרח בין לשיטת ר"י בין לשיטת ר"ת שם, ואיך אפשר להעמיס דטעמו דרב יודא בר"ה כ"ח דלא יצא משום מהב"ע, אלא די"ל דעד כאן לא פליגו אלא היכא דעבר עבירה והעבירה גורמת המצוה דלולי העבירה לא הי' אפשר לעשות המצוה דומי' דגזל וכדומה בהא פליג ר"י וס"ל דיוצא אבל כה"ג דע"י מצוה נעשית העבירה דלולי המצוה ליכא עבירה כמו בשופר של שלמים וכדומה דאם אמרי' יצא ע"י המצוה נעשית העבירה כ"ע ס"ל דמצוה שבאה ע"י עבירה דלא יצא דא"א לעבירה אלא ע"י מצוה בוודאי מצוה כזו מאוסה היא לפני ה' לא תרצה, משא"כ בגזל לולב וחטאת גזולה וכדומה אם לא יצא מ"מ העבירה קיימת ומה שעבר עבר ס"ל לר"י דיצא, והא"ש טעמא דר"י גם לשיטתו דס"ל מהב"ע בעלמא יצא, וא"ש דברי הש"א במלתא בטעמא דכתב דאי מצות להנות נתנו דלא יצא, אבל נפל היסוד שבנה עליו דקיי"ל מהב"ע לא יצא מדרבא בר"ה דאי לאו משום דלאו להנות ממ"ד דל"י, לפמ"ש ליכא ראי' כלל ודבריו נפלאו ממנו:

ובדברינו באנו למקום יישוב יש מפרשים דס"ל דהא דלא יצא דאם נהנה הו"ל מהב"ע דע"י מצוה באה העבירה דלכ"ע לא יצא וכ"ש בתוקע בשופר וכדומה לא שאי אפשר שלא יהנה אם מצוה להנות נתנה ומצוה עצמה היא ההנאה העבירה באה ע"י המצוה מאוסה היא לפני המקום, אבל בחליצת סנדל של ע"ז דמצות חליצה עצמה לאו הנאה היא דהא קיי"ל מצות לאו להנות נתנה וע"י שחליצה מועלת ומתרת אותה לעלמא ליכא הנאה הגופני', והנאה האסורה היא אם רוצית להנשא לאחר וברצונה תלי' מלתא אם למיתב ארמלא או להנשא, וגם אם כונתה להנשא ע"י חליצה זו וגם נשאת לבסוף לא שייך לומר דמהב"ע היא דהא אין המצוה גורמת העבירה אלא דבר אחר של רשות הבא עי"ז גורם העבירה וא"ש נכון והבן:

ובקצרה י"ל עפמ"ש התוספ' הרא"ש ביישוב קושי' תוס' סוכה ר"פ לולב הגזול דל"א במצה של טבל דא"י משום מהב"ע דלא ילפי' מקרבן רק לולב דבא לרצות, ויש להוסיף שופר דבא לזכרון להעלות זכרונם של ישראל לטובה ועדיף מלולב איכא משום מהב"ע משא"כ בחליצה לכ"ע ליכא משום מהב"ע:

ויש להעמיס ככל הדברים האלו בדברי רמב"ן דמה"ט אמרי' דלא יצא שאם לא יצא לא נהנה ואם יצא נהנה ועובר עבירה כי כן הו"ל עבירה הבאה ע"י מצוה וכ"ע מודים דלא יצא, כן י"ל אלא דלפ"ז לא הקשה על י"מ מה שהקשה וצ"ל דלא נכנס לחלק עפ"ז בחילוק שחלקתי ועיי' ירושלמי שבת פ' האורג אין עבירה מצוה וכו' ויש להאריך וקצרתי:

ועפמ"ש בצירוף מ"ש הרמב"ן ומ"ש הש"א יש מקום לדבריך היכא דאיכא עבירה בלא"ה ליכא משום מהב"ע כ"כ ועכ"פ לאו כ"ע מודים דוק ותשכח:

ובקושי' תוס' ר"ה כ"ח דר"י אדר"י מ"ש שופר של ע"ז משופר של שלמים, עלה במחשבה לפני ליישב ע"פ דברי הרמב"ן לפי פשוטן כדי להצילו מן האיסור שנהנה מאה"נ אנו אומרים דל"י כדי להצילו, והנה הרמב"ם בהלכ' שופר פ"א הלכ' ג' כ' וז"ל וכן שופר ש"ע לא יתקע ואם תקע יצא שאין בקול דין מעילה וא"ת הלא נהנה בשמיעת הקול מצות לל"נ ע"ש, ונראה מתוך דבריו דס"ל דיש לשומע הנאה מקול עצמו היוצא, וכ' מלתא בטעמא דיצא משום שאין בקול דין מעיל' וי"ל דוקא בקדשים וכדומה אין בקול איסור דאין בו ממש והנאה כזו לא אסורה, דהא שלא כדה"נ ג"כ מותר הגם שיש בו ממש ה"ה נמי וכ"ש קול ומראה שאין בו ממש דמותר אבל בע"ז דלכמה ראשונים גם שלא כדה"נ אסור דכתיב לא ידבק בידך מאומה עיי' תוס' ע"ז מ"ח ע"ב ופסחים י"ו ע"א דבקדשים שלא כדה"נ מותר ובע"ז אסור, ובע"ז מ"ח כ' טעם הנ"ל דבע"ז אסור משום לא ידבק וכו', וי"ל הגם דריח אין בו ממש מ"מ בע"ז אסור מה"ט, ועיי' רא"ש שלהי ביצה פ' משילין סי' יו"ד דס"ל דשלהבת של ע"ז מותר כשל הקדש י"ל דס"ל דשלא כדה"נ גם בע"ז מותר כדס"ל לתוס' בחד תי' בע"ז ועיי' רמב"ן במלחמו' פסחים סוגי' דריחא מלתא וכן משמע מתוס' פסחים דלא ברירא לי' אבל מאן דס"ל דבע"ז שלא כדה"נ אסור גם שלהבת וקול אסור כנ"ל לפום רהיטא, וי"ל מעתה דתוקע בשופר של ע"ז גם אם נימא דלא יצא ידי מצוה מ"מ איסור הנאה איכא שנהנה מע"ז דסוף כ"ס הרי נהנה הנאת רשות ע"י שמיעה ומה לי אם נהנה גם הנאת מצוה או הנאת רשות לבד ומה יתן ומה יוסיף איסור אם יצא או לא לכן ס"ל לר"י דיצא הגם דס"ל מצות להנות נתנו, אבל בשל שלמים דקול אין בו משום מעילה אם נימא דלא יצא ניצול מאיסור הנאה דאית בי' משו"ה ס"ל דלא יצא ועיי':

ומדי דברי מרמב"ם הלכ' שופר הנ"ל לא אמנע הטוב מאתך להשביעך מטובה של תורה אשר העלתי בתשובה א' זה שנים רבות ביישוב מ"ש הרמב"ם תחלה דאין מעילה בקול, וכ' עוד אם תאמר והלא נהנה בשמיעת הקול מצות לאו להנות נתנו, ודבריו נפלאו מאחר שכ' דאין מעילה בקול תו לא קשה והרי נהנה בקול הא אין מעילה בקול, וגם על סוגי' ש"ס קשה ל"ל דמצות לאו להנות נתנו הא אין מעילה בקול, וגם הא דס"ל לר"י בשופר של עולה אם תקע לא יצא קשה ועיי' לח"מ שנדחק דסוגיות חלוקות הם, וגם לפי דחוקו קשה לי כעת הא בפסחי' נראה לעין דרבא ס"ל כמ"ד דקול מראה וריח אין בהם משום מעילה, ואמרתי ליישב ע"פ תשובת הרדב"ז מובא בשעה"מ ה' דוקא ריח הנפרד הוא דשרי מאה"נ אבל ליטול פרי של אה"נ להריח אסור דהרי נהנה כשלוקחה להריח בה ונהנה מדבר שיש בו ממש וכן ה"נ לענין קול ומראה וכן נראה מרא"ש שלהי ביצה שהבאנו לעיל דמחלק בע"ז בין שלהבת הנפרד לשלהבת בנר שאסורה לראות וליהנות ממנה ובחי' לביצה הארכתי בדין זה, ואחר זמן זמנים ושנים טובא מצאתי כדברי הרדב"ז בכפות תמרים ר"ה כ"ח שנכנס לחלק בכך ומיישב עפ"ז הסוגי' דאין כאן מחלוקת דבפסחים איירי אחר שנפרד ובר"ה איירי שנוטל השופר ותוקע בו כה"ג יש בקול משום מעילה עיי' בו, וע"פ הוצעת דברים אלו אתי' לן שפיר דהוצרך רמב"ם לתרתי טעמי, דבטעם דקול אין בו משום מעילה לא סגי דהא נוטל השופר לתקוע בו תקיעה של מצוה והרי נהנה בלקיחתו כדי לתקוע ותוקע זהו שהקשה וא"ת הרי נהנה משמיעה שבאה ע"י מעשה דידי' באה"נ עצמו לזה כ' מצות ל"לנ, ובהא לא סגי דהא נהנה הנאת רשות דממילא את' הגם שאינו מכוין לכך ממילא אתי' שנהנה כשמגיע לאזניו לכן הוצרך להקדים דקול א"ב משום מעילה ובצירוף שניהם יחד יצא לאור טעמא דהך מלתא דמה שלקח השופר כדי לתקוע בו ותוקע הוא לכוונת מצוה וליכא הנאה וליכא איסור, ומה שנהנה אחר שיצא הקול ויש לו גם הנאת רשות אז כשנהנה כבר הקול נפרד שאין בו משום מעילה ותרתי טעמא בעי כן נלפע"ד נכון מאוד בעזה"י:

אלו הדברים שאמרתי מאז ועתה הנני מוסיף והולך מ"ש הרמב"ם אח"כ לפיכך המודר הנאה וכו' וכ' הה"מ דרבא אמר תרתי המודר הנאה מחבירו והמודר הנאה משופר, ורמב"ם ז"ל הזכיר רק החלק הב' וכ"ש החלק הא' ועיי' לח"מ שהעמיס בכוונת הה"מ עפמ"ש הר"ן דרבא תרתי קמ"ל דבמודר מחבירו ה"א דאין דעתו לידור מחבירו תקיעה של מצוה קמ"ל וכ"כ תוס', וראיתי בכפ"ת אשר שאלתי שאילה ליומא מאחי הגנ"י אבדק"ק קראקוי שישנו אתו פה, וראיתי דדחה דברי הלח"מ דלתוס' ור"ן צ"ל דמשום דנקיט רבא תרתי מוכח מתוכו דנודר מן השופר היינו שמפרש שנודר אפי' לתקיעה של מצוה אבל אי לא היה אמר הנודר מן השופר ומודר מחבירו תרתי ה"א דנודר מן השופר סתם ולא פירש שנודר גם לדבר מצוה ולכן מותר וכיון דהרמב"ם לא כ' רק חדא דמודר משופר מזה לבד לא שמענו דאיירי דמפרש אפי' תקיעה של מצוה עיי' בו, ולמ"ש י"ל דחידושו דרבא ל"מ בנודר מחבירו דמותר משום דקול אין בו משום אה"נ דאין בו ממש כמו דאין מועלין בקול, ולכן קמ"ל במודר הנאה משופר ולקחו ותוקע בו שעושה מעשה כדי ליהנות דאיכא איסור הנאה בקול כה"ג ה"א דאסור, קמ"ל דמותר משום דמצות ל"ל נתנו בשעה שניטל לתקוע למצוה קמכווין וכמ"ש, וכ' הרמב"ם חלק הב' וכ"ש חלק הא' כמ"ש הה"מ, וא"ש ביותר דרבא הוצרך לתרתי ואומר בדרך זו ואצ"ל זו ונשמע נמי מתוך דבריו דהוצרך לתרתי דבקול לחוד אין בו איסור כלל אפי' אי מצות ליהנות נתנו ולכן לא נשמע דין שני מן הראשון אבל הרמב"ם שכ' תחיל' בשופר של עולה אם תקע בעצמו דיצא וכ' ב' טעמי' משו"ה לא כ' בנודר חלק הא' אחר שכבר כ' חלק ב' בשופר של עולה וכ' תרי טעמי בעולה מזה נשמע הכל ופי' דין דנודר כיון שהוזכר בגמרא וגם להשמיענו דאותם ב' טעמים דשייכים וצריכים לשופר של עולה דיצא וצריכים ושייכים גם במודר הנאה משופר ומבוארים דברי הרמב"ם וסידור דבריו על דרך אשור, בעזרת טוב וישר:

וי"ל עוד הא דאמר רבא תרתי המודר הנאה משופר והנודר מן המעיין תרתי ל"ל וכן הקשה בכפ"ת, ומ"ש דקמ"ל דאסור בימות החמה עדיין קשה דלא הול"ל אלא המודר אסור בימות החמה והתירא דימות הגשמים כבר נשמע מהמודר מן השופר, ועוד דסגי באמרו הנודר מן המעיין לחוד דמותר בימ"הג ואסור בימות החמה והכל נשמע, ונ"ל דתרתי צריכי' בהקדם מ"ש ריטב"א סוכה ל"א הא דנודר מן המעיין מותר בי"הג הגם שטבילה זו גורמת לו לעלות מטומאה לטהרה ומכשירתו לכל הדברים ל"ל בה וכן הא דאמר רבא בסנדל של ע"ז דאם חלצה דחליצתה כשירה, ואע"ג דרווחא טובא בהאי חליצה לא חשיבה הנאה באיסור דאין כל זה רק גרמא דגורם לו הנא' וריוח ממק"א בהנא' כי האי ליכא איסור, והא"ש דהוצרך רבא לומר דנודר מן המעיין דמותר ולא ידענו דבר זה ממודר מן השופר, דבשופר ליכא רק הנאת מצוה והנאת עשיית מצוה לא הנאה היא, אבל נודר מן המעיין ה"א דאסור משום שמכשרתו לכמה דברים קמ"ל התירא בי"הג ואסורא דימות החמה, ואי אמר בהנודר מן המעיין מותר לחוד, ה"א בשופר אסור משום שנהנה הנאת רשות מן שמיעת קול היוצא קמ"ל דאין בשמיעת קול דאתי' ממילא איסור כמ"ש הרמב"ם ועיי':

ומתחילה סבור הייתי לדחות דברינו אלו מן מ"ש הריטב"א שם בהקשותו הא נהנה בשופר של ע"ז דהרי מקבל שכר בעו"הז ובעו"הב, זה לא חשיב איסור באה"נ אלא כשנהנה מגוף האיסור וכו' וכדרך שאמרו בנודר מן המעיין ובסנדל של ע"ז הגם שנהנה דמכשרתו שמעלהו מטומאה והיא מרווחת הרבה שמותרת לכ"ע, הנך רואה מדברי ריטב"א דגם מדיצא בשופר של ע"ז וה"ה כשמודר הנאה משופר מוכח דהנאה רחוקה כזו מותרת, לפ"ז לא א"ש דברינו דאי הי' קמ"ל רבא בשופר לחוד ידענו ג"כ התירא דנודר מן המעיין, ואחר שדחיתי דברי חוזרי' ונראים לי דבאמת ב' עניינים הם די"ל הגם דמה שמקבל שכר ל"מ הנאה וגרמא בעלמא הוא דהוא דבר שאינו בא מיד ל"מ שכר בע"הב גם שכר בע"הז אינו בא אלא לאח"ז ואין נראה לעין כי זו תורה וזו שכרה, משא"כ הנאה של מעיין הנאתו בצדו שמיד מכשרתו לכל דבר וכן בסנדל של ע"ז מיד מותרת לעלמא, וריטב"א מביא להא דנודר מן המעיין דכ"ש דמתן שכר לאו הנאה האסורה היא מכ"ש דנודר מן המעיין, וכן מוכרחים אנו לומר לשיטת רמב"ן ורשב"א וי"מ שברשב"א דטרחו ליישב הא דבסנדל של ע"ז לאו הנאה מיקרי הגם שנתרת לעלמא ורשב"א בשם רש"י כ' כיון שזה עצמו שנתרת להנשא ובלא"ה אסורה הכל משום מצות ה' הוא הדר הו"ל כקיום מ"ע דלאו להנות נתנה, ומוכח דלא ס"ל כריטב"א הנ"ל דהנאה כה"ג אינה אלא כגרם הנאה דמותר, וקשה עלייהו הא בכל מצוה איכא גרם הנאה דמקבל שכר כקושי' הריטב"א וע"כ דס"ל לחלק בין גרם הנאה דקבלת שכר מצוה מהנאה דחליצה ונודר כמו שחלקנו, ולמ"ש רמב"ן ורשב"א בשם רש"י דכל דעכובא מחמת מצוה דרמי' עלה לאו הנאה היא י"ל דהא קמ"ל רבא בנודר מן המעיין הגם שמשכרתו ומעלה מן הטומאה מ"מ מותר דהא ממה שהי' מעוכב קודם שטובל מחמת מצות ה' הוא הדר הו"ל הנאת מצוה וזה לא נשמע משופר:

ועל גוף קושי' הריטב"א הלא נהנה דמקבל שכר בעו"הז ובעו"הב, נ"ל הלא אם היה מצוה עצמה היינו קיומה של מצוה הנאה לא היה יוצא כדס"ל לרב יודא ולרבא קודם דהדר ואמר אחד זה וא"ז לא יצא וטעמא או כמ"ש רמב"ן דאי נימא דיצא עובר עבירה, או כמ"ש הש"א משום דמהב"ע לא יצא ורבא דהדר בי' וס"ל דיצא משום דמצוה עצמה לאו ליהנות נתנה כמ"ש דנתנו לעול על צוואר דגברא שמחוייב לעשות', וליכא רק משום קבלת שכר שבא לו ע"י מצוה, וכיון שע"י שמקבל שכר ויש לו הנאה עושה עבירה וידי מצוה ממילא לא יצא משו"ה, לכן אמרי' כדי שלא יעבור עבירה ע"י קבלת שכר מצוה וגם תהיה המצוה מאוסה לפני המקום שהמצוה גורמת עבירה באמת לא יקבל שכר מאת ה' על מצוה כזו וכיון דליכא הנאה ממילא יצא ידי חיובא המוטל עליו ואינו נענש כיושב ובטל ממ"ע דמונחת אקרקפתי' לעשותה ולא עשאה, ורבא אמר מותר לתקוע תקש"מ היינו שיוצא י"ח ולא צריך לתקוע טעם אחר ומותר לכתחילה ובאמת מקופח שכרו כנ"ל לפום רהיטא במושכל ראשון נכון בעזרת נוצר עמו כאישון:

עוד הא דאמר רבא יצא ומותר לתקוע היינו כשעושה מצוה כתקנה וכראוי' שלא ע"מ לקבל שכר לא בעו"הז ולא בעו"הב ועיי' רמב"ן פ' אחרי בקרא דאשר יעשה אותם האדם וחי בהם וכיון שהוא אינו מתכווין לכך הגם דממילא אתי' לו הנאה ותגדל שכרו כשאינו עושה ע"מ לקבל פרס דשא"מ הוא דשרי, והגם דפ"ר הוא וא"א ובוודאי שיבוא והוי פ"ר דניחא לי' וכה"ג נדר מן המעיין אסור בימות החמה מפני שנהנה הגם שאינו מכוין להקר ומוכח דגם הנאה כזו שאינו מכוין לה אלא דפ"ר הוא מיקרי הנאה, י"ל דוקא כשהנאה זו באה לו מיד הגם שא"מ לה כיון דא"א בלא"ה הוי כמכוין כיון דבאה מיד, אבל הנאה זו דקבלת שכר שאין נראה וניכר ובאה לאח"ז אם היה מכוין לה היה אסור, אבל כשאינו מכוין לה ליכא איסור משום פ"ר, וא"א צריכי' למ"ש הריטב"א דלאו הנאה מיקרי כיון שאינה באה מגוף הדבר ודבריו צריכים המתקה, וכבר הראנו לדעת כי רש"י ורמב"ן ביבמות לא מודו לו דכל כה"ג ל"מ הנאה, אבל לפימ"ש בצירוף מקצת דבריו א"ש ומובן היטב ופשיטא דבחליצה והכשר מעיין לא שייך שא"מ לכך דבוודאי מעיקרא נחית להכי והבן:

ויש לדייק בלשון רבא מותר לתקוע בו תקיעה של מצוה וכן מה דאמר מצות לאו ליהנות נתנו, ולא אמר מצוה לאו הנאה היא, ולפמ"ש בדיוק אמר כן מותר לתקוע תקיעה של מצוה ולא אמר מותר לתקוע בר"ה, ר"ל דוקא של מצוה שעושה בכוונה לקיים מצות ה' ולא להנאת עצמו לקבל שכר ע"ד שאז"ל במצותיו חפץ מאוד ולא בשכר מצותיו, וכן נכון אשר דייק בלישני' ואמר לאו ליהנות נתנו, ולא אמר דלאו הנאה הם דיש בהם הנאה קבלת שכר, אלא שלא נתנו לקיימם ע"מ לקבל שכר ושכר ממילא בא אשר יעשה אותם האדם וחי בהם:

ואחר שארכו לנו הדברים, עלו במחשבה לפני עוד הרהורים, שאינם מותרים לי פה ע"פ הרופאים מזהירים שלא להעמיק עיון פה, לכן נקיטנא בקצרה לרגע אדבר כי קושייתך על הר"ן חולין פגה"נ בסוגי' דריחא מילתא שהעלה דבהנאה ל"ש פ"ר דתלי' ברצונו וחפצו בה, והקשית לשאול דסוגי' דר"ה עומדת נגדו דנודר מן המעיין דאסור לטבול בימות החמה הא אינו מכוין וע"כ משום דפ"ר הוא ומוכח דגם בהנאה שייך פ"ר, ולפי העולה בזכרון לפני כבר קדמוך בקושי' זו הטורי אבן בר"ה במקומו או באבני שוהם או באבני מלואים שלו, ולא ידעתי לה פתר לפום רהיטא אלא ע"צ הדוחק קצת לחומר הקושי' דבאמת מדאוריית' שרי הנאה דא"מ לה הגם דפ"ר הוא, וגם מדרבנן ליכא איסור כדמוכח ממוכרי כסות מוכרי' כדרכן וכן מבת תיהא שכ' הר"ן דיין דא"מ שרי הגם דפ"ר הוא מ"מ בנודר מן המעיין דאיכא הנאת מצוה שמקיים המצוה אלא דס"ל לרבא מצות לאו ליהנות נתנו אלא הנאה חשובה היא וגם יש בו הנאה דמכשרתו להעלותו מטומאתו ובכ"ז לא מיקרי הנאה כמ"ש ריטב"א משו"ה בימות החמה דאיכ' הנאת הגוף מיד אלא שא"מ לה בצירוף כ"ז אסרו לכתחילה לטבול בו, משא"כ במוכרי כסות או כדי להעביר המכס, עוד ויותר י"ל דבמודר מן המעיין אסרו בימות החמה משום דמחזי כנהנה כעי' שכ' רשב"א יבמות בשם רש"י דמש"ה אסור לחלוץ לכתחילה בסנדל של ע"ז משום דנראה כנהנה, והיינו במה דנתרת עי"ז להנשא הגם דלאו הנאה היא כמ"ש מילתא בטעמא דגם זה ממצות ה' מ"מ מחזי לעין רואה כנהנה, וי"ל גם הטובל במעיין בימות החמה לטהר מטומאתו הגם דלא מכוין להקר מ"מ מחזי כנהנה מן המעיין דאין אדם יודע מה בלבו אם מכוין למצוה או להקר ורובו להקר דטבילת מצוה לא שכיח כ"כ ועיי' ביצה י"ח ע"א דאדם מותר לטבול בשוי"ט הגם דמכוין לתקן משום דאדם מחזי כמיקר, משא"כ במוכרי כסות ומעבירי מכס דמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו דאינו לובש רק כדי להעביר או למכור וכן מנהגם לא מחזי כנהנה במכוין וכן בבת תיהא דניכר ונראה כי אין כוונתו עכשיו רק לטעום היין לא מחזי כנהנה וכל כה"ג לא אסרו אפילו לכתחילה כנ"ל:

ובתשו' א' כתבתי דלכאורה כסברת הר"ן דבהנאה ל"ש פ"ר ס"ל ג"כ לרמב"ן פסחים סוגי' דריחא מילתא דשם כ' ב' תרוצים הא דבת תיהא שרי דלא מקרי הנאה משום דשלא כדה"נ הוא ועוד שאינו מכוין וצ"ל הגם דפ"ר הוא דבהנאה פ"ר שרי וקשי' גם עליו קושיות הנ"ל מש"ס ר"ה הנ"ל ואח"כ נחמתי כי עשיתי סמוכים לר"ן מרמב"ן דכל כי האי הו"ל לרמב"ן לפרש דבריו דלאו מילתא דפשיטא הוא, והר"ן הוא חידש לנו כלל חדש דבהנאה ל"ש פ"ר, לכן נ"ל דנהפוך הוא דמדברי רמב"ן מוכח דס"ל דפ"ר גם בהנאה אסור דיש להבין מ"ש רמב"ן תחילה דשלא כדה"נ הוא הא שלא כדה"נ מדרבנן מיהא אסור וכן שיטת רוב ראשונים ופוסקים ועיי' מל"מ הלכ' יסודי התורה באורך מזה, ולומר דתחילה כ' דליכא איסור דאורייתא, וכ' עוד דאפי' איסור דרבנן ליכא דאינו מכוין, מאחר דלתי' השני ליכא איסור כלל ומעלה ארוכה יותר מתי' קמא למה לי' לתי' קמא ועוד יש להרגיש בדבריו ואקצר, מן כ"ז נ"ל בכוונת רמב"ן דס"ל דשלכדה"נ מדרבנן אסור וה"ט משום דאחשבי' להנאתו הגם דמדאורייתא בטלה דעתו רבנן אסרוהו ועדיין קשה הא ב"ת לכתחילה שרי לכן הוסיף דאינו מתכוין ול"ק הא פ"ר הוא כיון שא"מ לכך עכ"פ לא אחשבי' להנאה זו דשלא כדה"נ וכיון דכל עיקר שאסרו שלא כדה"נ משום דאחשבי' וכאן דלא אחשבי' דהא א"מ שרי אף מדרבנן וב' תרוצים שייכי' יחד ועולים בקנה א' ובכוונה א', ומינה דס"ל לרמב"ן דפ"ר בהנאה אסור דאל"כ הי' סגי לי' בתי' שני בלי הראשון וראשון בלי שני אין לו מקום, וטעם הראשון היה שלא לצורך והועיל כנ"ל והדברים דברי יושר המה, בעזרת ימין ה' רוממה:

כך העלתי מאז ובזו רגע כנגע נראה לי קצת דיש לדחות ולפרש דברי רמב"ן דס"ל דשלא כדה"נ מדרבנן אסור, וס"ל ג"כ בהנאה דפ"ר מותר מה"ת ומדרבנן אסור, ובצירוף שניהם יחד שלא כדה"נ ופ"ר כל כה"ג לא אסרו, והנאה דפ"ר דמותר מה"ת נפקא לי' מכח ראי' דמביא ר"ן ממוכרי כסות ומדרבנן מיהת אסור נראה לו מש"ס ר"ה לכן צירף ב' תירוצים יחד כן י"ל והראשון נראה לי יותר קרוב והיודע לבחור יבחר ויקרב, ובזה תמו לעת עתה דברי אביך ורבך המלמדך להועיל, להוציא מחשבותינו אליך אל הפועל, תתברך בברכת התורה מנותן התורה ה' אלקי ישראל, ותרב חכמת שלמה, בתורת ה' תמימה, מימים ימימה, מנשקך מברכך שיל"ת פה מרי' באד ד' ו' אלול תרל"א לפ"ק:

הק' אברהם שמואל בנימין ב"הג מהרמ"ס זצ"ל

תוכן העניינים

כתב סופר אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה