כתב סופר אורח חיים· רבי אברהם שמואל בנימין סופר
תשובה קז
הנה באתי במגלת ספר, כתוב בעטי עט סופר, אשר העלת' מצודתי בעז"ה בשיטות ראשונים ופוסקים בדין מצות צריכות כוונה:
א) שיטת הריף מראש צורים הרמ"בן ורא"ש ויתר ראשונים אראנו כי נקיט להלכתא דמצ"כ והוא מדשביק להא דשלחו לי' לאבוה דשמואל והא דרבא דאמר זאת אומרת ומביא לדר"ז אתכוין ותקע לי ש"מ דס"ל מצ"כ, וטרחו למצוא טעם דשביק לדשלחו לי' ודרבא ונקיט כיחידאי וכ' הר"אש דנקיט להלכתא כר"י בפסחים קי"ד ע"ב דהוכיח ש"ס שם דס"ל מצ"כ וכן מהא דר"ה כ"ח מוכח דס"ל מצ"כ הגם דרבנן בפסחים שם פליגו וס"ל אצ"כ נקיט כר"י דנמוקו עמו:
ויצאו גבורי כח להצילו מחצי השגות אשר יורו עליו המורים והנה הר"אש ירד להציל הרי"ף ולא הצילו מכל הקושי' למה נקיט כיחיד כר"ז נגד שלחו לי' ורבא דס"ל אצ"כ, וגם הא רבא הוא בתרא, ועיי' רז"ה, ורמ"בן הליץ בעד הרי"ף די"ל דרבא אפשר דס"ל מצ"כ, והא דמתרץ קושי' דאביי לא משום דס"ל הכי אלא דמיישב דלא תקשי על מאן דס"ל מאצ"כ, והא דאמר זאת אומרת לאו דס"ל הכי אלא זאת אומרת למאן דס"ל בכפאו דיצא ה"ה בתוקע לשיר ומחק הגרס' אלמא ס"ל מאצ"כ עיי' בו, והנה מ"ש דרבא בא ליישב דלא תקשי ולי' לא ס"ל באמת מצינו כ"פ כן, אבל כאן לא נראה כן דהכי לשון הש"ס אמר רבא לצאת ל"ב כוונה לעבור וכו' משמע דבא לומר דבר הלכה שיש בו נפקותא לדינא ולא ליישב מאן דס"ל מאצ"כ לחוד מה שאין בו נפקותא לדינא בא, ויותר דוחק מ"ש דזאת אמרת היינו למאן דס"ל הכי, כיון דאין בו נפקותא לדינא דס"ל לרבא לאמת מצ"כ מה לו לומר זאת אומרת דלא נימא לדשלחו לי' דבשופר ס"ל צריכות כוונה הא לאמת הכי הוא דבשופר צריך כוונה ואפי' במצה ס"ל דצ"כ וכ"ז דוחק:
ונ"ל ליישב במרווח די"ל הא דס"ל לרבא באמת מצ"כ משום דקשי' לי' ממתני' דהי' עובר דלא מצא רק שינוי דחיקא לפרש אם כיוון לבו לאפוקי קיל חמור והוא שינוי דחיקא כמ"ש הרא"ש ויותר ראשונים, ולכן ס"ל לעצמו דמצ"כ כפשטא דמתני', אלא אם יש מקום לחלק בין מצה לשופר ליכא ראי' ממתני' דהי' עובר רק בשופר וכיוצא בו, אבל הא דשלחו לי' במצה אין שום ראי' ממתני' דלא כדשלחו לי', ורבא דס"ל דאין מקום וסברא לחלק ונראה לו ממתני' דבשופר מצ"כ ממילא מוכח גם במצה כן, ולכן אמר רבא ז"א התוקע לשיר יצא היינו מאן דס"ל במצה יצא אין סברא לחלק בין מצה לשופר וס"ל גם בשופר כן, ולכן ס"ל לדנפשי' גם במצה צ"כ וחולק על דשלחו לי' כי נראה לו ממתני' דהי' עובר דבשופר בעי כוונה ה"ה במצה וכדומה וא"ש:
וב"מש הרווחנו דאצ"ל דלא הי' לפני הרי"ף הגרסא כמו שהיא לפנינו אלמא קסבר מצות אצ"כ, י"ל לפ"מש מדאמר ז"א התוקע לשיר יצא ש"מ דס"ל הכי דאל"כ למאי נ"מ אמר זאת אומרת שלא נטעה לחלק הא הוא חולק לגמרי אפי' במצה ש"מ דס"ל דשלחו לי' הלכתא הוא, וכ"ז עד דלא הקשה עליו ממתני', ואם לא ס"ל לרבא הלכתא כוותי' דשלחו לי' לענין מה אמר ז"א התוקע וכו', אבל בתר דהקשה הש"ס, לפי סברתו דאין חילוק בין שופר למצה, ממתני' דהי' עובר וכו' ולא מצא לתרץ מתני' לדשלחו לי' רק בשינוי דחיקא, שוב לא מוכח דרבא דאמר זאת אומרת משום דס"ל הלכת' כוותי' די"ל איפכא דרצה בזה דמש"וה חולק הוא על דשלחו לי' אפי' במצה דנראה לו מפשיטות מתני' דהי' סובר דמצ"כ וכמ"ש וא"ש דס"ל לרי"ף דליכא הוכחה דרבא ס"ל מצא"כ ועיי':
וארווח לנו הא דטרח רבא לתרץ קושיותיו של אביי לא צ"ל דבא לתרץ למאן דס"ל הכי, די"ל דאביי דהקשה מהישן בשמיני בסוכה ילקה ע"כ דמצ"כ ובא להוכיח דשלחו לי' ס"ל לחלק בין מצה שכן נהנה לישן בשמיני, אבל רבא דס"ל בפשיטות דאין לחלק קשה לדשלחו לי' וע"כ דיש לחלק ותקשי לרבא דאמר זאת אומרת, וע"ז בא רבא לתרץ ומסיק לבסוף לצאת ל"ב כוונה לעבור שלא בזמנו ב"כ כך ס"ל לדשלחו לי', ונשאר בסברתו שאין מקום לחלק בין מצות מצה לשארי מצות ומש"וה חולק הוא על דשלחו לי' מכח מתני' דהי' עובר, וכל מה שאמר רבא בין מ"ש זאת אומר' וכו' ובין מה שהשיב לאביי יש בו נפקותא לדינא גם אי ס"ל לדנפשי' מצ"כ ועיי':
והנה יש מראשונים מביאי' ראי' מש"ס סוכה מ"ב ע"א דמקשה סתמא דש"ס מדאגבי' נפיק בי' והא שם אינו מכווין לצאת וס"ל לסתמא דש"ס דיצא ש"מ דהלכת' דמא"צכ ועיי' ר"ן שם ובה"גא בר"ה כ"ח, והנה מלבד דקשי' על שיטת הרי"ף מסתמא דש"ס, ביותר תמה אני על הרי"ף דמביא בסוכה סוגי' דשם הקושי' ותירוצא דאביי ורבא, ולפי שיטתו א"צ לכ"ז דהא פסק מצ"כ וצ"ע:
ואחר העיון עלה מלתא חדתא בדעתי ליישב שיטתו של הרי"ף, דלחלק יצא בין מצוה למצוה, והוא במצוה שאין בה מעשה הניכר כי היא מעשה של מצוה שיש במעשה או בדיבור זה ג"כ של רשות היינו שעושים לפעמים כך להנאתו או לצרכו, או שעושה דבר זה לצאת ידי מצוה אחרת ואין מעשה זה מיוחד למצוה שמחויב בה עתה בכ"הג איכא פלוגתא דתנאי אי מצות צ"כ או לא, והיינו פלוגתא דר"י ורבנן במרור שיש אכילת מרור של רשות ולהיכר, וכן במצה איכא אכילת מצה של רשות בפסח ובכל השנה, וכן בתק"ש יש של רשות שתוקע לשיר ולשורר או להעביר השד וכדומה ונהנה לתקוע בשופר וכ"כ קולות כמו של מצוה, וכן הישן בסוכה יש של רשות שערבה עליו סוכתו בכל אלו אין היכר במעשה עצמו שעושה ענין של מצוה ס"ל מצ"כ דע"י מחשבתו שעושה עכשיו דבר זה ומיחדו למצוה משוי לי' מצוה, אבל לקיחת ד' מינים אלו יחד וכ"ש אם אגדם ליכא כה"ג נטילה של רשות דאין בו הנאה ותועלת של רשות ליקח ד' מינים אלו יחד וליכא כמו לקיחה זו רק למצוה ומיוחד מעשה זה למצוה כ"ע מודים דא"צ כוונה דסתמא דלקיחה זו לשמה לשם מצוה קיימי, ועיי' בטורי אבן בר"ה כ"ח שכתב בפסח לכ"ע ל"ב כוונה כיון שהקדישו תחלה ואינו נאכל אלא למנויו סתמא לשמה נכנס לחלק כעין חילוק שלנו ודידן עדיפא טפי ומוסבר ביותר בטוב טעם ודעת והבן, ממילא נדחה ראי' ראשונים מקושי' דסתמא דש"ס בסוכה דבלקיח' ד' מינים כ"ע מודים דמצות אינן צריכות כוונה ומיושב קושי' דידי על הרי"ף דמביא סוגי' דשם הגם דפסק מצות צ"כ צריך לתרוצא דאביי ורבא וא"ש נכון:
ונ"ל להוסיף דאית לי' לרי"ף ראי' לכל זה מכח קושי' תוס' בסוכה שם הא אביי הקשה לרבא כמה קושיות להוכיח דמצ"כ, וכאן מתרץ בשהפכו ונדחק ועיי' ר"ן שם, ולדברינו לק"מ הגם דס"ל לאביי בכ"מ מצ"כ, מודה בלולב דל"ב כוונה כמ"ש, ואתי' לן שפיר ליישב קושי' הט"א בר"ה הא ר"י ס"ל בפסחי' מצ"כ ואיך הקשה ש"ס בסוכה על ר"י במתני' הא מדאגבי' נפיק בי' לר"י לשיטתו לק"מ ונדחק דצ"ל דסתמא דש"ס ס"ל לר"י משום הכירא, וכבר קדמו הב"ח או"ח סי' תע"ה בזה עיי"ש ובקרבן נתנאל פסחי', והוא דוחק גדול גם אם נקבל דש"ס דסוכה ניחא לי' דאפשר ר"י להכירא קרי לי' מצוה, מנ"ל להקשות על ר"י דלמא ס"ל מצ"כ והא פשטות דברי ר"י משמע דמצוה ממש קאמר וס"ל מצות צריכות כוונה, ולמ"ש א"ש במרווח דס"ל לסתמא דש"ס בפשיטות מסברא דליכא מי שס"ל כה"ג דמצ"כ מטעמא דכתיבנא:
ועיי' בריט"בא סוכה המכונה על שם רש"בא שהקשה מאחר דבז"הז גם ביום ראשון אין הלולב ניטל בשבת למה מביא הרי"ף הא דר"י במתני' אם הי' שבת וכו' וכ' ואפשר שלא הביא' אלא ללמוד מה שאמרו עלי' בגמר' מדאגבי' נפיק בי' עכ"ל עיי"ש ר' ולפ"מש א"ש דק"מל טובא הגם דפסק מצ"כ מ"מ בלולב מאצ"כ מדמקשה מדאגבי' וכו' ואביי מתרץ בשהפכו הגם דס"ל מצ"כ ש"מ ד' מינים שאני מכל מצות וכ"ז א"ש נכון בעז"הי:
ובדברינו אלו מצאנו מקום יישוב לפי' י"מ שברש"בא סוכה דמפרשי' בשהפכו נוטל אתרוג בימין ולולב בשמאל והקשה הרש"בא הא בדיעבד יצא בשלקחם בדרך זה, ועיי' מג"א סי' תר"נא ס"ק ט' שמביא שמ"כ כן בשם ר"ח, ואולי הוא הי"מ שמביא הרש"בא, ושפט המ"גא מזה דס"ל לר"ח דלא יצא בדיעבד ועיי' ט"ז ס"ק ד' דפשיטא לי' דיצא ולא הי' נגד עיניהם דברי הרש"בא שם דס"ל בפשיטות דיצא בדיעבד, ולפ"מש י"ל גם י"מ ור"ח הכי ס"ל דיצא בדיעבד אבל לכתחלה יקח הלולב בימין ואתרוג בשמאל וכך מצותו וסתמא מי שהפך דרך זה לקיחתו לאו לשמה קיימא ולמ"ד מצ"כ לא יצא ככל מצות, ושפיר מתרץ בשהפכו הגם דבדיעבד יצא מ"מ אין דרך לקיחה למצוה כך היא ממילא צריך כוונה, וכיון שלא כיון לא יצא משום חסרון הכוונה וא"ש עיי':
והא דלא מפרשי' י"מ ור"ח כרש"י שהפכו דרך גדילתו למטה ואגד למעלה כמו שפירש רש"י, נראה דזה גוונא רחיקא דלא שכיח שיקח שלא כדרך גדילת הלולב ואפי' שאינו נוטל במכוין למצוה אינו נוטל לולב עד"ז בראשו למטה, ולכן מפרשי' כשהפכו שנטל הלולב בשמאל דאין קפידא רק למצוה שיהי' בימין ושכיח דנוטל עד"ז או משום שלא ידע שצריך שיהי' לולב בימין והרי הולך ללמוד נענועים וגם זה לא ידע או כי שאינו מתכוין עכשיו למצוה אינו מקפיד כנ"ל, ורש"י דפי' שלא נטלו דרך גדילתו משום קושי' רש"בא דבדיעבד יצא, ול"ל מ"ש בישוב י"מ:
ול"מש יש מש"ס סוכה הנ"ל ממקום שהביאו ראי' דהלכתא כרבא דמאצ"כ, יש ראי' דמצ"כ דהא רבא אמר אפי' תימא כשלא הפכו משמע דתי' בשהפכו אתי ג"כ שפיר, ולפי פירוש הי"מ דשהפכו היינו שנטל הלולב בשמאל והא דלא יצא משום כה"ג לאו סתמא לשמה וחסרה הכוונה, והא רבא ס"ל מאצ"כ בכ"מ ואיך אמר אפי' תימא בשלא הפכו משמע דתי' זה ודאי א"ש אלא דיש גונא אחרינא ג"כ הא לדידי' לא סגי בשהפכו, מוכח דרבא ס"ל לנפשי' מצ"כ וכד"סל לרי"ף וכמ"ש רמב"ן דלנפשי' ס"ל מצ"כ, אלא דרי"ף בעצמו מפורש כתב בשהפכו כפי' רש"י א"כ אין ראי' מרבא כמובן והא דל"א בשהפכו כי"מ דלא משמע לי' בשהפכו שנטל הלולב בשמאל דהלשון משמע לי' יותר כפי' רש"י וכ"כ הט"ז דלשון שהפכו משמע דלא נטלו דרך גדילתו וכ"כ מג"א משמעות לשון שהפכו ועיי' מחה"שק שם, והא דלא מתרץ אביי באמת בשנטלו בשמאל ולא הוי סתמא לשמה, אפשר לא ס"ל הך סברא דמש"וה לאו סתמא לשמה, או דלרווחא רצה לתרץ דינו דר"י גם למ"ד מאצ"כ ועיי':
ב) הרמ"בם הלכ' חמץ ומצה פ"ו פסק להא דשלחו לי' בכפאו ואכל מצה דיצא ובפ"ה מהלכ' שופר פסק דבעי כוונת שומע ומשמיע לצאת וסותר שיטתו, וכ' הר"ן דרמ"בם פסק כר"ז דאמר איכוין ותקע לי לצאת וכיון דלא מצינו מאן דפליג על דשלחו לי' לאבוה דשמואל נקוט כדשלחו לי' ומחלק כס"ד דרבא בין מצה שנהנה לשופר ודבריו דחוקים כיון דלרבא פשיטא לי' דאין לחלק או בכ"מ מאצ"כ או בכ"מ מצ"כ מנ"ל לרמ"בם לחלק וכבר תמה ע"ז בפ"רח סי' תע"ה, והנלפע"ד ליישב בנבין מנ"ל לרבא באמת בפשיטות דזאת אומרת דלמא דוקא באכילת מצה ס"ל הכי משום שנהנה, גם ליישב דקדוקו של פ"י למה אמר ז"א התוקע לשיר יצא למה פרט תוקע לשיר הול"ל ז"א מצא"כ וליישב כ"ז אומר אני דרבא ס"ל לאמת דיש לחלק בין מצה שכן נהנה לשופר ושארי מצות דאינם של אכילה דלא שייך שכן נהנה, ומ"ש הכפ"ת בתוקע לשיר שייך ג"כ שכן נהנה שנהנה מתקיעתו, הוא תמוה כמובן, ופ"י כ' דבמרור לא שייך שכן נהנה, ובפ"מג בפתיחה מסופק בזה, ובמח"כ הי' בהעלמה מהם לפי שעה תוס' פסחים קט"ו ע"א בסופו שכ' דיש חילוק בין אכילה לשופר וקאי על מרור די"ל דוקא במידי דאכילה ס"ל לרבנן אצ"כ, וכן הוא מצד הסברא דליכא חילוק בין מרור למצה לענין כוונת המצוה משום שכן נהנה היינו כיון שהמצוה שיאכל מצה וכיון שנהנה מן המצה כפי הנאת מצה נתקיימה המצוה המכוין שצותה תורה, וכן הוא באכילת מרור שיאכל דבר מר זכר לוימררו את חייהם וכן עשה ונהנה מה שצריך ע"פ מצות התורה הגם שלא כיוון לצאת, ומצאתי כתב כדברינו בדברי קדשו של אבא מאוה"ג זצ"ל שפשוט לו כן ואמת ונכון הדבר:
ואחר הוצעה זו אומר אני כי הוקשה לרבא על דשלחו לי' דכפאו ואכל מצה יצא וי"ל דוקא במצה שכן נהנה, הא ר"י בפסחי' ס"ל במרור דמצ"כ הגם דדומה למצה שכן נהנה, וכן משמע פשטות דמתני' פסחים שם כדאמר ר"ל זאת אומרת מצ"כ, הגם שיש לדחוק בלית לי' ירקא אחרינא ומשום הכירא, מנא לי' לדחוק גם אם יש לדחוק בדר"י משום היכרא וקרי לי' מצוה מנ"ל לדחוק כולי האי, ואי דס"ל כרבנן דר"י כיון דסתם מתני' משמע כר"י מנ"ל כרבנן, וגם י"ל רבנן לא פליגו רק במרור דרבנן ובמצה דאורייתא מנ"ל, מכל זה שפט רבא דפשיט להו ממ"קא דמתנ' ס"ל מצ"כ ופסקו כוותי' ונדחקו במתני' דפסחי' ובר"י שם, והוא ממתני' דלקמן המתעסק לא יצא וכן השומע מן המתעסק לא יצא ובגמרא שם לימא מסייעא לי' לרבא דאמר התוקע לשיר יצא ומה לו לרבא להוכיח זה מדשלחו לי' ומתרץ דלמא האי תנא תוקע לשיר מתעסק קרי לי' עיי"ש, וי"ל דממתני' לא מוכח לי' לרבא תוקע לשיר דיש לדחוק לתוקע לשיר נמי מתעסק קרי לי' לכן הוכיח מדשלחו לי' במצה מוכח דאית לי' ממתני' דס"ל מאצ"כ והיינו מתני' דמתעסק ל"י וסתם מתעסק לאו שאינו מכווין למצוה, אלא שגם לעצמו של המעשה אינו מכווין לכן קתני מתעסק ול"ק מי שאינו מכוין, ועוד י"ל מדקתני שם מתעסקי' עם התנוקות וכו' והמתעסק לא יצא משמע דקאי על מתעסק עם התנוקות דלא יצא מטעם שכ' הר"ן דמינו מחריב הגם דמאצ"כ, ואי נימא דמצ"כ ומתעסק היינו תוקע לשיר דלא יצא משום דמצ"כ, לא קאי והמתעסק לא יצא על מתעסקי' עם התינוקות דהא גם שאינו מכווין למצוה אחרת לא יצא, וצ"ל דמתעסק לא יצא קאי בפני עצמו וכוונתו לשיר בלא כוונת מצוה ואין לו שייכות להא דמתני' מתעסקי' עם התינוקות הגם שאפשר לדחוק מ"מ פשטות דמתני' לא משמע הכי מזה נ"ל לדשלחו לי' דס"ל למתני' מאצ"כ אפי' בשופר כ"ש במצה וכל מידי דמצוה באכילה, ונדחקו במתני' דפסחי' ובדר' יוסי או דהכריע כמתני' דהמתעסק, והא"ש דאמר ז"א תוקע וכו' ומקשה פשיטא היינו הך ומתרץ דמ"ד התם אכול מצה וכו' והיינו שכן נהנה אבל בשופר לא קמ"ל תוקע לשיר יצא ולא משום דפשיטא לי' דאין חילוק, אלא מדס"ל לדשלחו לי' במצה יצא ע"כ צ"ל דאית להו ראי' משום מתני' דאצ"כ ולא ידע רבא רק מתני' דקתני בשופר מתעסק ל"י ש"מ הא תוקע לשיר יצא וכ"ש במצה וכדומה, והא"ש דאמר רבא ז"א תוקע לשיר ול"א סתם ז"א מאצ"כ דנתכווין למתני' דקתני בשופר מתעסק ל"י וש"מ תוקע לשיר יצא וה"ה וכ"ש בכל מצות וא"ש נכון ועיי':
וקודם שנבוא למטרת כוונתינו ליישב שיטתו של רמב"ם נקדים ליישב שיטות ראשונים דס"ל מאצ"כ דקשה עלייהו ראי' תוס' בפסחי' קט"ו דר"ח ע"כ ס"ל מצ"כ מדאמר אחר שמילא כריסו איך מברך ול"א אחר שיצא איך מברך ש"מ דס"ל מצ"כ ומדקאמר סתמא דש"ס הלכת' כר"ח ש"מ מטעמא דר"ח אחר שמילא כריסו, ואי מצ"כ בלא"ה א"א דאיך יברך כשכבר יצא ש"מ הלכת' מצ"כ, וליישב שיטות ראשונים דס"ל מאצ"כ בכ"מ, וגם לרמ"בם דס"ל בשופר צריך כוונה אבל במצה שכן נהנה ס"ל דאצ"כ קשה מש"ס דפסחים כהנ"ל, ונ"ל ע"פ שיטת רמב"ן במלחמות פסחים דלר"ח וקיי"ל כוותי' דמברך תחלה צריך ע"כ לצאת תחלה דאל"ה איך יברך ולא יצא דלא כתוס' שם וכ' דצ"ל לר"ח דמתני' דמברך תחלה ויצא ושני' להכירא ואיירי בל"ל ירקא אחרינא דוקא דאל"ה פשיטא שלא יאכל מרור תחלה ולברך עליו ולא יעשה המצוה כתקונה לאכול מרור אחר מצה, והא דאמר ר"ל ז"א מצ"כ ודחוק לי' דמתני' בל"ל ירקא אחרינא אבל לר"ח צ"ל ע"כ בלא"ה אפי' אי מאצ"כ דמתני' בל"ל ירקא אחרינא כיון שע"כ מברך ויוצא תחלה, וכ' עוד לר"י דאמר אע"פ שהביאו לפניו וכו' צ"ל ששכח ולא בירך תחלה והוא דוחק, והי' יוכל לאמר דלר"ח צ"ל ע"כ מצוה דקאמר משום הכירא, וי"ל דלולי דס"ל לר"ח מסברא דנפשי' שא"א אחר שמילא כריסו יברך משום דמאצ"כ לא הי' חולק על ר"ה במה דס"ל דמצ"כ כיון דפשטות דמתנ' משמע דאיירי אפי' באית לי' ירקא אחרינא וגם לפי הפשוט כי ס"ל דמצ"כ לולי דנדחק מאי מצוה הכירא לכן הי' גם ר"ח מודה דמצ"כ דלא כרבנן דר"י, לכן אמר ר"ח מסברא אחר שמילא כריסו וכו' וסברא זו נראה לו לר"ח בוודאי והחליט בל"ל ירקא אחרינא בוודאי מברך תחלה ואין מנוס לתרץ מתני' רק בל"ל ירקא אחרינא וכן לר"י ע"כ צ"ל משום הכירא, וכיון דע"כ בעי לדחוקי במתני' ובר"י שוב אין שום ראי' דס"ל למתני' ור"י דמצ"כ וי"ל גם ר"ח ס"ל מאצ"כ, וא"ש נמי הא דסתמא דש"ס קאמר והלכתא כר"ח היינו במה דאמר אחר שמילא כריסו, ולא קאמר משום דמאצ"כ דלולי דר"ח הי' באמת הלכה דמצ"כ, אבל מאחר דמסתבר להלכת' כר"ח ממילא אין הכרח דמצות צ"כ ונקטי' דא"צ כוונה כרבנן בברייתא דאמרו במפורש אכלו שלא במתכווין יצא וא"ש נכון עיי':
ואחרי דברים הדברים האלו נבוא לביאור שיטתו של הרמ"בם דפסק כר"ז דאמר אכווין ותקע לי וכר"י דאמר בעי כוונת שומע ומשמיע למצוה די"ל גם דשלחו לי' ס"ל כוותי' ומצה שאני שכן נהנה וסברא זו וחילוק זה ס"ל ג"כ לרבא, אלא דרבא הוכיח דע"כ דשלחו לי' הוכיחו ממתני' דמתעסק לא יצא דמצ"כ דאל"ה מנ"ל אפי' במצוה של אכילה דמאצ"כ נגד פשטות מתני' ור"י בפסחים והיינו דרבא ס"ל כר"ה דס"ל אחר שמילא כריסו מברך שפיר, אבל לפי דס"ל לר"ח וסתמא דש"ס קאמר הלכתא כר"ח י"ל דשלחו לי' ג"כ הכי ס"ל וס"ל נמי כר"ז בשופר לא יצא ודוקא במצה ומרור אצ"כ וזו שיטתו של רמ"בם דפסק בשופר כר"ז ובמצה כדשלחו לי' דר"ז ודשלחו לי' לא פליגי אהדדי כנלפע"נד והוא דרך סלול עד"פ טובא ביישוב הרמ"בם בעזרת החונן דעת:
ג) הה"מ בהלכ' שופר כ' דרמ"בם מחלק בין מצה דעושה מעשה ובין שופר דעיקר מצוה השמיעה ועיי' לח"מ שכ' דהה"מ מפרש כן הא דקאמר מהו דתימא התם אכול מצה והא קאכל היינו דעביד מעשה משא"כ בשופר, וצ"ל למה לא כ' הה"מ חילוק בין מצה לשופר משום שנהנה וכי הי' בהעלם ממנו פי' רש"י דשאני מצה שכן נהנה, נ"ל דאזיל בשיטת הרא"ה באו"ח סי' ר"ד דנאנס ואכל הגם שנהנה לבסוף ל"מ הנאה דהוי כתחלתו באונס וסופו ברצון דקיי"ל דאונס הוא, וכ' המג"א ה"ה בכפאו לאכול מצה ליכא משום שנהנה כיון דתחלתו באונס, ועיי' פ"י בר"ה דכתב דקמ"ל רבא זאת אומרת דלא שייך שכן נהנה כיון שכפאוהו ופשיטא לי' דכה"ג לאו נהנה הוא, ובמח"כת הי' נעלם ממנו לפי שעה שיטת הרא"ה לענין ברכה כמ"ש המג"א, וי"ל דהה"מ הכי ס"ל לכן לא מפרש דרמ"בם ס"ל בכוונת מהו דתימא אכול מצה שכן נהנה קמ"ל ורמ"בם נקיט לאמת לחלק בין מצה לשופר משום שנהנה דהא קיי"ל סופו ברצון אונס מקרי, ואם כי אפשר לומר דשלחו לי' לאבוה דשמואל לשיטתו שלחו לי' דס"ל דסופו ברצון רצון הוא אבל להלכתא קיי"ל כרבא בכתובות נ"א ע"ב דתחלתו באונס אונס הוא והא דשלחו לי' לאו הלכתא הוא, ולכן בחר לו הה"מ דרך אחר בשיטת הרמ"בם דס"ל בכוונת מהו דתימא משום דבמצה עביד מעשה וס"ל לרמ"בם זה לאמת להלכתא משום דר"ז לא פליג רק בשופר כדרך שכ' הר"ן ע"פ דרכו כנ"ל, והא"ש מה שהקשה הלח"מ דלא הביא הה"מ דכן מבואר בגמרא דיש מקום לחלק בין מעשה למלתא דתלי' בשמיעה, ולמ"ש א"ש דידע הה"מ דיש לפרש הך מהו דתימא כרש"י משום שנהנה ואין ראי' דיש מקום לחלק לאמת בין מצה דאיכא מעשה לשופר, לכן לא נסתייע לחילוק זה ממהו דתימא, אלא דרמ"בם ס"ל לחלק בהכי וס"ל בכוונת מהו דתימא כן, והא דלא ס"ל לרמ"בם לפרש מהו דתימא אכול מצה כמו שפיר"שי, י"ל דלא נראה לרמ"בם אפי' לה"א לחלק במצה משום שנהנה והוי כמתעסק בחלבים מה ענין שכן נהנה לכוונת מצוה ניהי דמתעסק לא הוי, אבל כוונת מצוה לכוין לשם מצוה ענין אחר כמובן, ולכן מפרש דה"א לחלק בין מעשה לשמיעה, ונקוט הך חילוק להלכתא דמלתא דמסתבר הוא:
ומה דקשה הא רבא לא נראה לו לחלק, צ"ל כמ"ש הר"ן, ולפ"מש ביישוב הרמ"בם ע"פ דרכו של הר"ן דרבא ג"כ ס"ל דיש לחלק והא דקאמר זאת אומרת היינו דשלחו לי' ע"כ ממתני' דמתעסק ל"י דייקו דמאצ"כ כן י"ל ע"פ דרכו של הה"מ דקאי רבא כהך חילוק בין מעשה לשמיעה כמובן ועיי':
ויש אתי ראי' לחלוקו של הה"מ מש"ס סוכה מ"ז דמקשה מדאגבי' יצא וכבר הבאנו שהקשה הב"ח וט"א הא ר"י ס"ל מצ"כ בפסחי' גבי מרור, וכתבו דס"ל מצוה משום הכירא, ובמ"חכ לא הועילו בזה דהא ר"י ס"ל עד שיכוין שומע ומשמיע, שוב מצאתי שהעיר על זה הפ"רח סי' תע"ה ונדחק דע"כ לא ידעו הך בריית' דר"י עייש, ולחלוקו של הה"מ א"ש דמר"י עד שיכוין שומע ומשמיע אין ראי' רק בשופר דמצ"כ דתלי' בשמיעה משא"כ בלולב, ור"י דפסחים ס"ל משום הכירא כמ"ש הב"ח:
ד) והנה לפי הר"ן בשיטת הרמ"בם ס"ל לרמ"בם בכל מצות דצ"כ חוץ במצה שכן נהנה, ולה"המ ס"ל לרמ"בם בכל מצוה שיש בה מעשה דאצ"כ חוץ בשופר דתלי' בשמיעה וכדומה לו, ונ"ל ראי' לשיטת הה"מ ממ"ש הרמ"בם בפי' המשניות בסוכה דשהפכו או הוציאו בכלי ואי ס"ל מצ"כ גם במצוה שיש בה מעשה ל"צ לכל זה וע"כ דס"ל להלכה כל שיש בה מעשה ל"צ כוונה, ועיי' תוס' יו"ט שם, אלא ממ"ש רמ"בם בהלכ' שגגות דוקא בשלא יצא ולא כ' כגון שהפכו או נטלו בכלי, נראה דס"ל כיון שלא התכווין למצוה לא יצא דלא כה"המ, וכן הקשה בכפות תמרים על הה"מ, ולפ"עד לק"מ דבש"ס מקשה מדאגבי' נפק בי' ולא ידע איך אפשר דאגבי' לא יצא ומחדש אביי בשהפכו ונטלו שלא כדרך גדילתן, וק"מל דכל שלא כדרך גדילתו אפי' דיעבד לא יצא וכ"כ הרי"ף שם חידוש דין זה, ורבא מחדש דין באופן אחר שנטלו בכלי דרך בזיון דלא יצא, אבל הרמ"בם שכ' ב' חדושי דינים אלו בהלכ' לולב, סתם בהלכ' שגגות וכ' ודוקא כשלא יצא, והאופנים שאפשר שנטלו ולא יצא כבר כתובים אצלו בהלכ' לולב וא"צ להאמר כאן, אבל בפי' המשניות הוצרך להעתיק תרוצי דאביי ורבא דמשם יוצאים ב' חדושי דינים אלו שלא כתבם בפי' המשניות בשום מקום, כנ"ל פשוט וברור, ומינה דהעיקר כה"המ ועיי':
ה) הרמב"ם בהלכ' ק"ש פ"ב כ' דקורא להגיה יצא ובלבד שיכוין בפ"ר והקשה בלח"מ פ"ב משופר הא הרמב"ם ס"ל בשופר דמצ"כ, ולמה בק"ש ס"ל דאצ"כ, ומ"ש ובלבד שיתכוין בפ"ר היינו כוונת המלות כמ"ש הכ"מ וכמו בשופר דצריך שיכווין כיון דליכא מעשה דעיקר בשמיעה תלי' כן בק"ש דדבור בעלמא הוא יהיה צריך כוונה עיי"ש באורך, והנה קושייתו קשי' ביותר לשיטת הר"ן לרמב"ם דוקא במצה ס"ל דא"צ כוונה מפני שנהנה, ובכל שארי מצות דלאו דאכילה צריך כוונה קשה למה בק"ש א"צ כוונה, ולח"מ כ' גם להה"מ שלחלק יצא בין מצוה דאית בה מעשה גם במלתא דתלי' בדבור כשופר יחשב, והרגיש בעצמו שיש לחלק, אלא שלא נראה לו לחלק, והנה מ"ש דדבר דתלי' בדבור לשופר דמי', באמת שיטת הרבינו יונה שכן היא דבתפלה וברכה לכ"ע צריך כוונה ובשופר הא פליגו אמוראי ושקיל וטרי בה טובה נראה דס"ל דתק"ש עדיפא ממלתא דתלי' בדבור כתפלה וברכה ולרמב"ם דס"ל דשופר דלזכרון בא בעי כוונה כיון דלית בה מעשה כ"כ כ"ש בתפלה וברכה וקשי' ממ"ש בהלכ' ק"ש דל"ב כוונה:
וליישב קושיית לח"מ ע"פ חילוקו של הה"מ בשיטת הרמב"ם נ"ל בהקדם ליישב שיטת הרבינו יונה מה דהקשו עליו מקושי' על רבא ממתני' דברכות אם כיוון לבו שאני התם דליכא מעשה רק דיבור בעי כוונה, ולפמ"ש הלח"מ דשופר ודבר דתלי' בדיבור שוים א"ש דמקשה לרבא דס"ל התוקע לשיר יצא הגם דליכא מעשה מקשה שפיר ממתני' דברכות, אלא הא הרבינו יונה לא ס"ל הכי וס"ל דשופר הגם דלא בעי כוונה דבר דתלי' בדיבור לכ"ע בעי כוונה וקשה כהנ"ל ועיי' ט"א וצ"ע:
וליישב נ"ל בשנאמר מילתא בטעמא בכוונת הרבינו יונה דלא נחית לחלק בין איכא מעשה או ליכא מעשה גם עקימ' שפתיו איכא מעשה, אלא שנכנס לחלק דבר שיש בו מעשה ואפשר למעשה זה שיעשה למצוה בלא כוונת הלב אין למחשבה וכוונה ענין כלל למצוה שעושה וזהו טעמא דמ"ד מאצ"כ, אבל תפילה וברכה שהעיקר שיכוין לבו לפני מי עומד ופירוש המילות שאמר ואמרו ז"ל ולעבדו בכל לבבכם איזהו עבודה שהיא בלב זו תפילה שאחר כוונת הלב הן הן הדברים שיקובלו לפני יודע מחשבות ואמרו תפילה בלא כוונה כגוף בלא נשמה, ולשון קולמס הלב מה שיש בלבו, וכן בברכה שיודה וישבח לה', ואם לבו בל עמו אין זו תפילה ואין זה שבח, וכיון שעיקר המחשבה וכוונת דברים תלי' ג"כ במחשבת הלב שיתכווין לשם מצוה ואם מברך בלא שיכוין לשם מצוה אינו יוצא ידי חובתו, משא"כ כ"ז במצוה שע"י מעשה שהמעשה העיקר ואין ללב חלק בו, גם לכוין בלבו לשם מצוה אין צריך כי אין למחשבה וכוונה חלק בקיום המצוה, כנ"ל להסביר בטוב טעם ודעת, בעזרת החונן דעת:
ואומר מעתה בק"ש לפמ"ש הרשב"א ברכות דפלוגתא דתנאי אם צריך לכווין יותר מפסוק ראשון לא לענין כוונה למצוה פליגו אלא בכוונת פירוש המילות שאומר דפ"ר הוא קבלת עול מלכות צריך שיכווין פי' המלות דאל"ה לא קבל עליו עמ"ש ובכוונה דלבא תליא מלתא, אבל בשארי פרשיות ס"ל לר"מ דל"ב כוונה פי' המלות דקורא בתורה וגזה"כ היא להוציא מפיו ויוצא מבלי שיכווין פירוש המלות וכ' הרשב"א ועוד הא דמקשה ש"ס בברכות ובר"ה ש"מ מצ"כ הגם דכוונה בק"ש היינו פי' המלות, משום דס"ל דמתני' סתמא קתני אפי' בפרשיות שבק"ש דל"ב פי' המלות וע"כ צריך כוונה היינו לשם מצוה עיי' בו:
ולפמ"ש לשיטת הרבינו יונה דס"ל בתפילה וברכה בעי כוונה למצוה היינו משום דצריך כוונה פי' המלות בעי ג"כ כוונה למצוה דבמחשבה ובתבנא דלבא תלי' כמ"ש כי כן בפרשיות שבק"ש חוץ מפ"ר למ"ד דל"ב כוונת פי' המלות גם כוונה לשם מצוה ל"צ דסגי במעשה אמירה דעקימת שפתיו כמו כל מצוה דתליא במעשה דגופו בלי ידיעה וכוונה מה שאומר כן הדבר הזה, וש"ס דמקשה ממתני' דברכות משום דמשמע ליה דמתני' גם בפרשיות ק"ש קאי דבעי כוונה הגם דלא צריך כוונת פי' המלות ודמי' למצה ושופר ומיושב שיטת הרבינו יונה:
ונבא ליישב הרמב"ם דס"ל כמ"ד דאין צריך כוונת פי' המלות רק בפ"ר כר"מ וכרבא, ממילא א"צ ג"כ כוונה בשאר פרשיות ובפ"ר דבעי כוונת פי' המלות צריך ג"כ כוונה למצוה, ולמעיי' בלשונו בהלכ' ק"ש יראה כי כן כוונתו שכ' ב"פ שצריך לכווין בפ"ר, ואלו הן ב' כוונות פי' המילות וכוונת מצוה לצאת, ובפרשיות ק"ש ל"צ פי' המלות ממילא גם כוונה לצאת אינו צריך, וס"ל נמי לחלק בין שופר לשארי מצות דלא כרבינו יונה דבשופר זכרון תרועה כתיב מלתא דתלי' בזכרון ומעשה בלא זכרון בלבו ומחשבתו לא מהני ויש למחשבה חלק במצוה צריך ג"כ כוונת הלב לצאת ידי מצוה וזהו טעמא דר"ז דאמר איכווין דלא כרבא דמדמה להו אהדדי כמ"ש הר"ן והה"מ דס"ל לאמת כחלוקא שמחלק הש"ס, ומיושב הרמב"ם על נכון בעזה"י:
וכ"ז א"ש לשיטת הה"מ בשיטת הרמב"ם אבל לשיטת הר"ן בכוונת הרמב"ם דוקא במצה ל"צ כוונה משום שכן נהנה לא יועיל לנו כל מ"ש כמובן ועכצ"ל כמ"ש הלח"מ דס"ל לרמב"ם דכוונה דפ"ר היינו כוונת מצוה ודוקא פ"ר בעי כוונת מצוה, ועיי' טורי אבן דתמה על שיטת רמב"ן מה לי פ"ר ומה לי פרשיות שבק"ש, ולפמ"ש יש חילוק רב והא בהא תלי', אלא דרמב"ן הא לא נחית לחלק בכך דהא כ' כיון דקיי"ל כרבא וכר"מ ממילא הלכת' דמצ"כ ועיי':
ודע דצל"ע על הרמב"ן דכ' דר"מ ס"ל מצ"כ, מש"ס עירובין דמבואר שם מאן דס"ל זוג א' ס"ל מאצ"כ, והא ר"מ ס"ל בברייתא זוג א' א"כ תקשי דר"מ אדר"מ, הגם דרמב"ן כ' דלאמת י"ל מאן דס"ל זוג א' ס"ל מצ"כ מ"מ הא שקלא וטרי דש"ס כולה אזלא למ"ד זוג א' ס"ל מאצ"כ ואיך אפשר הא ר"מ ס"ל צ"כ, ויש מזה ראי' לשיטת רבינו יונה לחלק בין מעשה לדיבור וע"פ מ"ש טעמו ונמוקו, אבל לרמב"ן צלע"ג:
ועיי' כ"מ הלכ' ק"ש פ"ב שהקשה מדכ' הרמב"ם אפילו בקורא להגיה יצא הא ש"ס משני אפי' למ"ד מאצ"כ בקורא להגיה לא יצא ועיי' מג"א סי' ס' וסי' ס"ג, והנלפע"ד דרמב"ם ס"ל בקורא להגיה שלא דקדק באותיותי' ועיי' תוס' ברכות, ודבר זה אם לא דקדק באותיותי' אם יצא תלי' במתני' שם ט"ו ע"א וקיי"ל הלכת' דיצא וש"ס מתרץ מתני' למ"ד מאצ"כ כהאי תנא דס"ל לא דקדק באותיותי' ל"י, והרמב"ם דפסק להלכתא דיצא שפיר כ' אפי' בקורא להגיה והיינו דלא דקדק באותיותי' והבן:
ו) שיטת הרז"ה ורשב"א דנקטו להלכה כדשלחו לי' וכרבא דמאצ"כ בכל מצות, ורמב"ן במלחמות כ' דהלכת' דמצ"כ דהא ר"ה בפסחים ס"ל מצ"כ וכן ר"ח דאמר אחר שמילא כריסו וכו' משמע הא לא"ה הוי א"ש ש"מ דס"ל מצ"כ והיא ראי' תוס', ותוס' מוסיף והולך מדקאמר הלכה כר"ח ש"מ דלולי סבר' ר"ח הוי א"ש ש"מ דהלכת' מצ"כ, וכבר יישבנו כ"ז באות ב', ועוד נ"ל ע"פי שיטת רוב ראשונים וכן היא שיטת הרשב"א בתשובה שמביא ב"י סי' תע"ב דיוצא מצות כריכה בח"ש, וכ' הפר"ח דגם כשאוכל חצי שיעור תחילה ג"כ ס"ל לר"ח אחר שמילא כריסו איך יברך ועיי' ש"א סי' ע', לפ"ז לק"מ דר"ח ס"ל מאצ"כ והא דאמר אחר שמילא כריסו דגם אם אכל רק ח"ש איך יברך, וכן סתמא דש"ס קאמר הלכתא כר"ח דאפי' יאכל ח"ש אין ראוי' לברך אחר שמילא כריסו כנ"ל פשוט:
אלא דיש לשדות בי' נרגא בקושי' הב"ח על דסוברים דיוצא בט"ר בח"ש מדאמר ר"ל ש"מ ממתני' מצ"כ, מנ"ל דלמא מתני' בשאכל ח"ש, ומ"ש הפר"ח דהי' להו לתקן שיאכל כזית תחילה ולא יצטרך לאכול שני', אין בדחי' זו כלום למה יתקנו כן הלא טוב שיאכל מרור עם או אחר המצה ולא קודם למצה הרבה, והנלפע"ד לפמ"ש הרא"ש דלא היה צריך לאכול כזית מרור דלאו אכילה כתיב בי', אלא מדצריך לברך לאכול ואין אכילה פחות מכזית, לפ"ז אם אכל ח"ש ולא ברך כבר יצא י"ח מרור, ואם בירך הוא דובר שקרים לנגד ה', אבל ידי מצוה יצא וכן ס"ל לש"א סי' ע' בשיטת הרא"ש, והא"ש דאמר ר"ל ש"מ מצ"כ דגם אם מתני' בשלא אכל רק ח"ש מ"מ כבר יצא ידי מצות מרור דלא בעי כזית רק כדי שיוכל לברך לאכול וא"ש:
וכי כן הדרא הקושי' על הרז"ה ורשב"א מדר"ח דגם אם לא אכל רק ח"ש כבר יצא יד"ח מרור ומה לו לר"ח ולסתמא דש"ס לומר משום דאחר שמילא כריסו איך יברך בלא"ה הא כבר יצא ואיך יברך:
אלא דכ"ז כתבנו לפי דס"ל לש"א בכוונת הרא"ש דיצא כשאכל ח"ש רק דבירך על אכילה שלא צריך, אבל אנכי לא כן עמדי וכבר ביארתי בתשובה באורך דכוונת הרא"ש דלולי הברכה לא היו מצריכים חכמים לאכול כזית כי מד"ת יוצא בח"ש דלא כתיב בי' אכילה, אבל מכיון שתיקנו חכמים לאכול דאינה פחות מכזית תיקנו שיאכל דוקא כזית ואינו יוצא מדרבנן בפחות מכזית כדי שיוכל לברך וצונו לאכול והוא כזית, ממילא כשלא אכל כזית הגם שלא בירך לא יצא דבעי דוקא כזית מדרבנן בזמן שמרור דאוריית' וה"ה עכשיו כנ"ל ברור ואמת בכוונת הרא"ש ושם בארה, והא"ש מ"ש לדחות ראי' רמב"ן מר"ח וסתמא ש"ס דאמר הלכת' כר"ח, ולקושי' הב"ח מדאמר ר"ל ש"מ מצ"כ ולא מוקי מתני' בשאוכל ח"ש צ"ל כמ"ש הקרבן נתנאל דגם זה דחוק ליה לר"ל כמו דדחיק ליה למוקמי מתני' בל"ל ירקא אחרינא ומהא דמייתי מר' יוסי דס"ל מצ"כ מדאמר אע"פ ולא מוקי דר"י בשאכל רק ח"ש לק"מ דאי ר"י כשאכל תחילה ח"ש פשיטא דמביאים לו אח"כ חזרת, וע"כ דאיירי אפי' אכל תחילה שיעור שלם וקמ"ל דמביאים לו עוד משום דמצ"כ, או משום הכירא וא"ש ועיי':
ז) שיטת רשב"ם שבר"ן ר"ה וברבינו יונה ברכות גם אם מאצ"כ מ"מ כשמתכוין שלא לצאת לא יצא, וכן היא שיט' תוס' ורא"ש סוכה דכשמתכווין שלא לצאת בנטילת לולב עד אחר הברכה לא יצא, ובטורי אבן הקשה מערובין דמ"ד דמוציא זוג זוג משום דס"ל מאצ"כ ועובר בב"ת יכווין שלא לצאת ולא יעבור, ונ"ל דוודאי אפשר שיכווין שלא לצאת אלא כיון דצריך לכוין שלא לצאת תכשיט הוא דאין רגילים בב' זוגות שמא ישכח לכוין שלא לצאת ויעבור בב"ת ועיי' טו"ז סי' רנ"א שכ' דמשו"ה לא כ' המחבר הך תקנה שיכווין שלא לצאת שמא ישכח לכוין שלא לצאת, ותהי' הברכה אחר שיצא, כ"ש דיש לחוש שישכח לכווין ויעבור בב"ת כנ"ל, ונ"ל שלזה כיוון רש"י בעירובין שכ' דעובר בב"ת ומשוי לי' משוי, ולפי הפשוט אין לו מובן מה שהוסיף דמשוי ליה למשוי ולא סגי ליה דעובר בב"ת, ולמ"ש א"ש דהי' קשה לרש"י יכווין שלא לצאת, אלא דכל מניח ב"ז צריך לכווין שלא יעבור זה משוה ליה משוי שאין רגילי' בב' זוגות ולא תכשיט הוא והבן:
עוד הקשה הט"א מהא דמתן ד' שנתערב במתן א' יכוין שלא לעבור, והיא קושי' עצומה, ואחר התבוננות מצאתי לה מקום יישוב, ע"פ מ"ש לעיל בשיטת רבינו יונה דבתפילה וברכה לכ"ע בעי כוונה והסברנו בתפילה וברכה דעיקר מחשבת הלב שמכוין מה שמוציא מפיו הכוונה פועלת בהם וצריך מחשבה לצאת, ואומר עתה כי רשב"ם דלא נחית לחלק בין דבר דתלי' במחשבת הלב לבין דבר דלא תלי' במחשבת הלב בשני' או דמצ"כ או דאצ"כ אבל יצא לחלק לענין אם מכוין שלא לצאת דבר דלא תלי' רק במעשה ואין למחשבה חלק בו לא אתי מחשבה שלא לצאת ומבטל מעשה דסגי בלי מחשבת לבו, כעין הא דאמרי' לא אתי מחשבה ודבור ומבטל מעשה עיי' בקידושי' ר"פ האומר, אבל בתפילה וברכה דתלי' במחשבה הגם דל"צ כוונה לצאת וסתמא לשמה, אבל כשמכווין שלא לצאת לא יצא דאתי מחשבה ומבטל מחשבה, ועיי' שבועות פ' ש"ש בתרא, ומיושב קושי' ט"א ממתן ד' דלא מהני כוונה לבטל מעשה שעושה, ולק"מ ג"כ מעירובין דלא אתי מחשבה ומבטל מעשה דהנחת תפילין:
וא"ש ג"כ מה דקשה על רשב"ם מש"ס פסחים דאמר ר"ל ש"מ ממתני' מצ"כ דלמא מתני' בשמכווין שלא לצאת, ולמ"ש לק"מ דלא אתי מחשבה ומבטל מעשה דאכילת מרור, ויש לי ראי' לחילוק זה מן מ"ש הר"ן בשם רא"ה דכפאו ואכל מצה כשיודע שהוא פסח וזה מצה, דאל"ה לא יצא, וכיון שיודע שזמן מצוה הוא ויודע שזה מצה ואינו רוצה לאכול מכווין שלא לקיים המצוה באכילה זו עכ"פ אינו רוצה לצאת ומ"מ יצא, וזה דלא כרשב"ם, ומיד אח"כ מביא הר"ן שיטת רשב"ם לענין הבדלה, וזה שני דברים הסותרים זא"ז וצע"ג, ולמ"ש א"ש דרשב"ם לא אמרה רק בברכה וכדומה וכיוצא בו אבל לא במעשה כמו אכילת מצה וא"ש נכון:
וי"ל בדברינו שיטת י"א שברשב"א כשהפכו שנטל הלולב בשמאל והקשה הרשב"א הא יצא בדיעבד ולמ"ש י"ל דמיירי שמתכווין שלא לצאת אלא דלא אתי מחשבה ומבטל מעשה המצוה אבל כשמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו מהני וכשנטלו שלא כדרך נטילה למצוה כתקנה ניכר שאינו רוצה בנטילה זו לשם מצוה ולא יצא דיעבד מפני מחשבתו שחשב שלא לצאת והבן:
אלא בדברינו אלו יכונו בשיטת רשב"ם, אבל תוס' ורא"ש סוכה כתבו כן לגבי נטילת לולב, הרי ס"ל גם לגבי מעשה מהני כוונה להיפוך וקשה קושי' ט"א הנ"ל, וקושי' מערובין י"ל עפמ"ש לעיל דמשוה לי' משוי אבל ממתן א' במתן ד' קשה, וכן מפסחי' מדאמר ר"ל ש"מ מצ"כ, ולקושי' זו יש לומר דלא ניחא לי' לר"ל למוקי מתני' בשמכווין שלא לצאת כמו דלא ניחא לי' למוקי מתני' בלית לי' ירקא אחרינא, ועוד י"ל כיון דלא ניחא לי' לומר דמתני' בל"ל ירקא אחרינא, ובאית לי' בוודאי היה להם לתקן ביותר שיאכל דבר אחר משיכווין שלא לצאת שמא ישכח לכווין וכבר יצא ועשה המצוה שלא כתקונה וכראוי' לה לאכול עם או אחר המצה, אבל קושי' ט"א צ"ע:
עוד קשה לי על תוס' ממ"ש בפסחים דר"ח ס"ל ע"כ מצ"כ מדאמר אחר שמילא כריסו וכו' ולא אמר משום שכבר יצא ש"מ מצ"כ, וכן מדקאמר ש"ס הלכת' כר"ח מטעמו ש"מ דס"ל מצ"כ, ולתוס' לשיטתו בסוכה כשמכווין שלא לצאת לא יצא י"ל משו"ה אמר ר"ח אחר שמילא אפי' אם מכווין שלא לצאת תחילה ואין ראוי' לברך אחר שמילא כריסו וכן ש"ס אמר הלכת' כר"ח ומטעמי' דנ"מ אפי' מכווין שלא לצאת תחלה וצלע"ג:
ח) שיטת הרא"ה שבר"ן דוקא כשיודע שהוא מצה ופסח היום, אבל אם סבור שאינו מצה או דליכא פסח לא יצא, ומביא ראי' לדבריו מדשלחו כפאו ואכל מצה ולא שלחו אכל שלא במכווין יצא ש"מ דוקא שידע שהוא מצה ופסח ולא רצה לאכול, וכ' בט"א טעמא דמלתא דאם לא ידע לא יצא דהו"ל כמתעסק דלא יצא, והוא כשיטת רבינו שמואל דמכווין שלא לצאת לא יצא, והמחבר סי' תרע"ה כ' דוקא ביודע שהוא מצה ופסח, נראה דס"ל דגם שאינו רוצה לעשות המצוה יוצא דלא כתוס' ורא"ש סוכה, ומ"מ י"ל דס"ל כשיטת רשב"ם בדבר דתלי' בדבור כמו תפלה וברכה לא יצא כמו שחלקנו לעיל, ובטו"ז סי' תרנ"א ס"ק ה' טרח למצוא טעם שלא כ' המחבר שיכווין שלא לצאת כמ"ש תוס' ורא"ש, ולפמ"ש המחבר לא ס"ל כתוס' ורא"ש:
ועיי' ס' תפ"ט סעיף ג' במחבר וברמ"א אם הי' דעתו שלא לצאת ובמג"א ס"ק ח' דחושש לדסוברים מאצ"כ לכן כ' שיתכוין שלא לצאת הרי דס"ל דמהני כוונה שלא לצאת, וי"ל דוקא היכא דליכא כוונה ולמ"ד דיצא דוקא כשאינו מתכווין עכ"פ להיפוך, אבל במצה אפי' למ"ד צריכה בכ"מ, במצה א"צ שכן נהנה הו"ל כמכווין בהא ס"ל למחבר דלא מגרע כוונה שבטל המעשה שכן נהנה במכווין ולא עשה מחשבה לבטל המעשה שכן נהנה והבן, לפ"ז בלולב דחש המחבר למ"ד אצ"כ עיי' מג"א ס"ק י"ב מהני כוונה להיפוך וצריכים למ"ש הט"ז ומג"א:
ט) שיטת ר"יו שבב"י סי' תע"ה דכשאינו יודע שהוא פסח או מצה יצא ודשלחו לי' בהכי איירי, וקשה עליו דקדוקו של הרא"ה ודשלחו כפאו ואכל, הול"ל אכל מצה שלא במתכווין או לא ידע, והכפ"ת כ' מדשלחו לי' כפאו ואכל מצה, ולא שלחו בהאי לישנא כפאו לאכול מצה ש"מ דבשע' שאכל לא ידע שהוא מצה אלא אח"כ נודע לו שאכל מצה והיינו כפאו לאכול ולא ידע מהו ואח"כ נתוודע לו שאכל מצה אלו דבריו ז"ל, אלא דעדיין אין מיושב למה נקטו דכפאו הול"ל אכל מצה שלא במכווין, או לא ידע ואכל מצה:
וליישב כל זה נ"ל, דלכאור' שיטת ר"יו צריך עיון כיון דלא ידע דמצה היא הו"ל כמתעסק ולכ"ע לא יצא וכ"כ בט"א שזהו באמת טעמא של הרא"ה דלא יצא וצ"ע על הרי"ו, ונ"ל דר"יו ס"ל כיון שאכל יצא שכן נהנה כמו מתעסק בחלבים ועריות שחייב שכן נהנה, הגם דלא ס"ל לרבא אי מצ"כ דיצא משום שכן נהנה, דוקא במקום כוונה למצוה לא מהני שכן נהנה הגם שנהנה, מ"מ מחסר' מחשבה לייחד הנאה זו למצוה, אבל אי מאצ"כ, רק מתעסק לא יצא כיון שלא כיוון למעשה שעושה, בזה הדרינן לכללא דכל שנהנה ל"מ מתעסק שהרי נהנה כמו מתעסק בחלבים ועריות כנ"ל ונכון, ורא"ה דס"ל דכשאינו יודע שהוא מצוה לא יצא דהו"ל כמתעסק הגם שנהנה והו"ל כמתעסק בחו"ע, נ"ל דרא"ה לטעמי' שבתשובה רשב"א ומובא בב"י סי' ר"ד דמי שאכל מחמת שאנסוהו לאכול אינו מברך דקיי"ל תחילתו באונס וסופו ברצון אונס הוא, וכ' המג"א שם לפ"ז ה"ה בכפאו לאכול מצה לאו ו נהנה מקרי דהא אנוס הוא עיי"ש, לפ"ז להרא"ה לשיטתו בכפאוהו לאכול ולא ידע שהוא מצה מתעסק הוא מה תאמר הרי אכל והרי נהנה, הא נהנה באונס לאו נהנה הוא דתחילתו באונס וסופו ברצון אונס הוא וכשלא ידע שהוא מצה מתעסק גמור הוא, ולכן דוקא כשידע שהוא מצה יצא דמאצ"כ ומתעסק ליכא דהא יודע מה שאוכל ור"יו לא ס"ל כרא"ה אלא כתשוב' רשב"א דחולק על הרא"ה דתחילתו באונס נהנה מקרי ס"ל הכי נמי לאו מתעסק הוא שכן נהנה הגם דבאונס באה לו הנאה זו וא"ש ועיי':
ואחר הוצעה זו מדוקדק היטב לשיטת רי"ו הא דלא שלחו אכל שלא במכווין או לא ידע שהוא מצה דיצא דקמ"ל אפי' כפאו ואכל מצה דאיכא תרתי דלא ידע שהוא מצה רק אח"כ ידע שאכל מצה כמ"ש הכפ"ת יצא וה"א דוקא כשאכל מרצונו רק דלא ידע דאוכל מצה יצא דלאו מתעסק הוא דהרי נהנה, אבל כשכפאו לאכול דתחלתו באונס ה"א דמתעסק הוא דלא שייך שכן נהנה כיון דאנוס הוא כדס"ל לרא"ה קמ"ל דמ"מ יצא דגם זה לאו מתעסק הוא אלא כמכווין מפני שתחלתו באונס, מקרי נהנה, ומשום כוונת המצוה לצאת מאצ"כ ומיושבי' הדקדוקים לר"יו, ומיושב נמי הא דשלחו כפאו ואכל מצה ולא שלחו יותר דתוקע לשיר יצא דלא נטעה דוקא אכל מצה, ועיי' פ"י, ולמ"ש א"ש דקמ"ל טובא אפי' כפאו ולא ידע שזה מצה דה"א הו"ל כמתעסק קמ"ל הגם דכפאו ותחילתו באונס מ"מ נהנה מקרי ולא מתעסק ויצא ועיי':
י) המחבר סי' תע"ג התנה בכפאו ואכל מצה יצא דוקא כשיודע שהוא מצה הא לא ידע לא יצא כשיטת הרא"ה, וצ"ל דאי לא ידע הו"ל כמתעסק וצ"ל כיון דאנוס הוא הו"ל כמתעסק ולא אמרינן דהו"ל כמתעסק בחלבים ועריות שכן נהנה ע"כ דס"ל כשיטת הרא"ה כיון דע"י אונס בא לו לאו הנאה היא אבל כשיודע יצא הגם דנקיט המחבר להלכה דמצ"כ בכ"מ, מ"מ במצה פסק שיצא מהטעם שכ' בב"י כמ"ש הר"ן מפני שנהנה ודמי' למתעסק בחלבי' ועריות כמהו דתימא של רבא ואם ס"ל כ"כ שכן נהנה דמחשבים במקום כוונה לצאת מכ"ש שלא יהי' כמתעסק מפני שנהנה כשלא ידע שהוא מצה דיותר מסתבר שלא יהיה כמתעסק בעלמא מפני שנהנה מלומר דאצ"כ מפני שנהנה, וקשה על המחבר איך אחז החבל בשני ראשין דכשאינו יודע אינו יוצא דהו"ל מתעסק וע"כ צ"ל מפני שאנוס ל"מ הנאה, ופסק בידע דיצא הגם בכ"מ מצ"כ שאני מצה שנהנה תינח אם אכל מעצמו, אבל כפאו ואכל למה יצא, ועיי' מג"א סי' תר"ד שכ' דמחבר ל"ל כר"א מדפסק בכפאו ואכל מצה יצא, א"כ קשה למה בלא ידע שהוא מצה דלא יצא וצלע"ג:
והנה הרמ"א שתיק לי' למחבר בהא דכפאו ואכל מצה, ובסי' ר"ד פסק כרא"ה דאינו מברך, וכיון דפסק כרא"ה איך שתק לי' למחבר בכפאו ואכל דיצא שכן אכל ונהנה הא לרא"ה ליכא הנאה, וסתר שיטתו ומהתימא שלא הרגיש המג"א בסי' ר"ד בזה, והתמיה כפולה על רמ"א ועל המג"א וצ"ע:
וביישוב כ"ז אפשר י"ל דרמ"א שתיק לי' להמחבר בכפאו ואכל מצה ומודה לו בעיקר הדין כרמב"ם ולא מטעמי' דמחבר דמביא בב"י חילוקו של הר"ן משום שנהנה, אלא כמ"ש הה"מ לחלק בין מעשה ש"כ לשופר דזכרון תרועה כתיב ותלי' בשמיעה צריך כוונה לפ"ז ל"ק ממה שפסק בסי' תס"ד כרא"ה, והב"י דמביא רק חילוק של הר"ן דמצה שאני שכן נהנה והוי כמתעסק בחו"ע ופסק דכפאו יצא צ"ל דל"ל כרא"ה וכן נראה מדהשמיט בסי' ר"ד בש"ע הך דינא של הרא"ה וכמ"ש מג"א דס"ל למחבר לדינא כרשב"א בתשובה דחולק על הרא"ה:
והנה בתשוב' רשב"א לא כ' טעם לחלק בין תחילתו באונס וסופו ברצון להא דאנסוהו לאכול, נראה דרשב"א לא חש להשיב דפשיט לי' דלא דמי' דס"ל דטעמא דרבא בתחלתו באונס וסופו ברצון דנגרר הסוף בתר תחילתו באונס דהרי אמר רבא התם אפי' הלך לו ושוכרתו מותרת דיצרא הוא דאלבשה והיינו כיון שכ"כ אלבשה יצרא אנוסה היא מחמת אש בנעורת כ"כ עד דיצאה מגדר ומעלה מעל בבעלה דלאו מעילה הוא בבעלה שכן הטבע שא"א לכבוש תאות היצר אחר שאלבשה יצרה כ"כ מתחילה באונס אבל ודאי הנאה היא לה אלא אנוסה הית' מתחילה עד שבאתה לידי כך ואין בה מעל, אבל לענין ברכה כיון שסוף כ"ס נהנה הגם מתחילה לא רצה ליהנות, כיון שלבסוף נהנה אסור ליהנות בלא ברכה כיון שסופו ברצון נהנה, והחילוק פשוט, והה"נ לענין אכילת מצה כשכפאו ל"מ מתעסק שכן נהנה וס"ל לרמב"ם ומחבר שמשו"ה גם לכוונה א"צ והבן, ורמ"א דס"ל כרא"ה, ס"ל בכפאו לאכול משום טעמא דהה"מ דשאני מצוה שיש בה מעשה משופר וכמ"ש:
וביישוב המחבר דל"ל כרא"ה וס"ל דיוצא משום שכן נהנה וס"ל דוקא כשיודע שהוא מצה, י"ל דרא"ה מ"ש הה"מ לחלק בין מצה דאיכא מעשה לשופר, אלא דנראה לו עיקר כמ"ש הר"ן וכמ"ש רש"י במהו דתימא דרבא והעתיק בב"י טעמא וחלוקו של הר"ן, ולר"ן גם כשאינו יודע יוצא משום שכן נהנה, והשמיט ג"כ בסי' ר"ד שיטת הרא"ה, וכאן חשש להחמיר לטעמא של הה"מ, וכבר כתבנו לעיל דהה"מ לא אמר כר"ן דס"ל כרא"ה דלא מיקרי נהנה, ולכן התנה דוקא בשיודע שהוא מצה וכשאינו יודע לא יצא שמא כהה"מ וכרא"ה, ובסי' ר"ד שתק ולא הביא כלל אם צריך או אינו צריך לברך כי לא ברירא לי' הא מלתא, ורמ"א דפסק כרא"ה שתיק לי' למחבר משום דס"ל כהה"מ וכשאינו יודע שהוא מצה בוודאי לא יצא, זהו הנלפע"ד לחומר הנושא ועדיין צ"ע:
אלא לפ"ז תהי' שיטת המחבר ושיטת רמ"א חלוק בדין מצ"כ, למחבר דנקיט לעיקר כשיטת ר"ן ברמב"ם בכל מצות צריך כוונה ולא נאמר חוץ רק במצה מידי דאכילה וה"ה במרור דגם במרור שייך שכן נהנה מה שיש בו צורך ליהנות טעם מרור קטעים, אבל לרמ"א דע"כ ס"ל כחלוקו של הה"מ בכל מצוה צ"כ, ולא נאמר חוץ רק בשופר דתלי' בשמיעה וה"ה במידי דתפילה וברכה והדומה לו דצ"כ, ולא משמע ולא נראה כן וצ"ע וישוב לדינא, וה' יאיר עיני משמי מעונו ויחנני דעה ובינה:
יא) המחבר סי' פ"ט כ' מי ששואל אותו חבירו לא יאמר לו כמה והקשה המג"א ופר"ח הרי ס"ל למחבר מצ"כ עיי"ש, ולפענ"ד דספירה שאני דסתמא לשמה קאי דליכא ספירה כזו רק למצוה זו דספיר' העומר, ומה שכותבי' באגרת כך וכך לספירה היינו למצות ס"ע, והאומר בפה היום כך וכך סתם ספירה זו למצוה היא וכ"כ האי לכ"ע ל"ב כוונה ועכ"פ המחבר דכ' בסי' ס' הלכה דבעי כוונה והכריע כשיט' רי"ף ודעימי' דקיימ"ל מצ"כ, נאמר בו חוץ בס"ע מטעמא דכתיבנא, כנ"ל נכון מסברא, וי"ל הא דכ' המחבר סי' תרנ"א דיהפוך הלולב כדי שתהי' הברכה עובר לעשייתן וכ' המג"א שם דחושש לדס"ל מאצ"כ, והנה כבר כתבתי לעיל באותיות שלפנינו, בישוב הרי"ף מש"ס סוכה דשאני בלולב דלקיחתו סתמא לשמה שאין לקיחה כזו של רשות, וא"ש נמי המחבר דאזיל בשיטת הרי"ף דמעתיק בסוכה תרוצי הש"ס בשהפכו דבלולב ל"ב כוונה לכן כ' המחבר כיצד יעשה לברך עובר לעשייתו דמדנקיט בידו' כבר יצא, חוץ כשמכווין שלא לצאת כמ"ש סי' תפ"ט, וזה לא רצה בסי' תרנ"א כמ"ש הט"ז ומג"א ועיי':
יב) ועי' בטוש"ע סי' שפ"א דהמוציא תפילין מכניסן זוג זוג והקשה בתוס' יו"ט ומובא במג"א שם הא קיי"ל שבת לאו זמן תפילין ולעבור שלא בזמנו בעי כוונה והא לא קמכווין, וכ' המג"א דלקושי' זו י"ל כמ"ש הרבינו יונה ומהרש"א שם דלאמת גם אינו עובר בשבת בב"ת בלא כוונה מ"מ בחול עובר בלא כוונה דבזמנה ל"ב כוונה ממילא בחול לאו תכשיט הוא וציין על מ"ש בסי' תרנ"א היינו דשם ביאור לפי דס"ל למחבר מצ"כ גם בזמנו אינו עובר בב"ת בלא כוונה א"כ הדרא הקושי' למחבר דהא גם בחול אינו עובר בב"ת בלי כוונה והו"ל תכשיט בחול, והנה באמת הרבינו יונה כ' משום דבחול עובר לאו תכשיט הוא אבל המהרש"א כ' דבחול ג"כ לא שכיח בב' זוגות תפילין לאו תכשיט הוא למסקנא עיי' בו כי כן לק"מ גם על המחבר, ונ"ל וכן ס"ל לרמב"ן במלחמות ר"ה שכ' למסקנ' ש"ס עירובין גם למ"ד שבת לאו זמן תפילין, לכן לא מביא משם בסוגי' דר"ה ודבריו נפלאו לכל התרוצי' שם א"א רק דמ"ד שבת לאו ז"ת ס"ל מאצ"כ, ולא ידעתי לפרש דבריו רק דכוונתו כמ"ש המהרש"א די"ל דמצ"כ ומ"מ כיון דל"ש שמניח ב"ז תפילין לא תכשיט הוא גם בחול, ויש להו למחבר ומהרש"א תנא דמסייע להו:
וע"פ דברים הניתנים למעלה לחלק בין לולב וסה"ע לשארי מצות, י"ל עוד דשאני תפילין מכל מצות דדמי' ללולב וסה"ע דהנחת תפילין סתמא לשמה קיימי הגם דתכשיט ג"כ הם ואפי' לאשה משום דאיכא מצוה בהנחתן ועיקר הנחת תפילין למצוה, הגם דמסוגי' דערובין נראה מאן דס"ל מצ"כ גם בתפילי' הכי ס"ל, מ"מ להלכת' דנקטי' מצ"כ וכ' הרא"ש כר' יוסי בפסחי' ור"ה דנמוקו עמו ולא מצינו לו שיאמר דבר זה רק היכא דלא שייך סתמא ועיקרו לשמה כן י"ל ויש להאריך בסוגי' דערובין ע"ד פלפול בזה ותן לחכם ויחכם עוד:
יג) תוס' ר"ה כ"ח ע"א א' כ' דמשו"ה לא מביא רבא ראי' מרבנן דר"י פסחים דאכלן שלא במתכווין יצא דמאצ"כ, די"ל דמרור דרבנן לכן א"צ כוונה ולכן אמר ז"א מדשלחו לי' ועיי' מג"א סי' ס' דמביא רדב"ז דס"ל בדרבנן א"צ כוונה, וקשה לי איך אמר רבא זאת אומרת התוקע לשיר וכו' מנ"ל דלמא דמשלחו לי' ס"ל כראחב"י שלהי פסחים דהוא בר פלוגתא דידי' שם דס"ל מצה בזה"ז דרבנן, ודלמא דוק' במצה בזה"ז דרבנן ס"ל מאצ"כ אבל בתוקע לשיר ס"ל דמצ"כ, ודוחק דידע רבא דשלחו לי' ס"ל מצה בזה"ז דאוריית' דאיך מסתם קסתם ז"א והו"ל לפרש דיודע דס"ל מצה בזה"ז דאוריית' וצ"ע:
ויש אתי מקום ליישב קושי' זו עד"פ קצת לפי שיטת הרא"ה דדייק מדשלחו לי' כפאו ואכל מצה ול"א אכל שלא במתכווין שאינו יודע שהוא מצה ופסח ש"מ דכה"ג באמת לא יצא וטעמא דהו"ל כמתעסק דלא יצא כמ"ש הט"א, והנה החק יעקב סי' תע"ה כ' דבדרבנן א"צ כוונה ומסתבר לו דגם מתעסק יצא ואינו מביא ראי' דמסתבר לי' כן, וי"ל דרבא הכי ס"ל דאי בדאורייתא בעי כוונה ובדרבנן ל"ב כוונה ולא תקנו בדבר זה כעין דאורייתא גם מתעסק יצא, ומדשלחו לי' כפאו ואכל מצה ול"א אכל שלא במתכווין ש"מ דאי לא ידע שהוא מצה לא יצא דמתעסק לא יצא, ואי ס"ל בדאוריית' צריך כוונה רק בדרבנן ל"צ כוונה דלא תקנו כעין דאוריית' ה"נ מתעסק יצא, אלא ע"כ ס"ל דמצה בזה"ז דאוריית' ושפיר אמר ז"א תוקע לשיר יצא כן נ"ל, ומזה ראי' לדינו של החק יעקב דאם בדרבנן א"צ כוונה גם מתעסק יצא ועיי':
אלא דקשה עדיין מדמקשה על רבא פשיטא והיא היא, הלא רבא טובא קמ"ל ז"א דלא תימא דס"ל לדשלחו לי' מצה בזה"ז דרבנן ובדרבנן דוקא ס"ל מאצ"כ קמ"ל זאת אומרת דאי ס"ל דוקא בדרבנן גם מתעסק יצא כמ"ש וכ"ז אינו פשוט וכ"כ האי צריך להשמיענו וצ"ע:
יד) הב"י סי' תע"ה הקשה על הרא"ש דהעתיק בריית' דפסחים אכלו שלא במתכווין יצא והא הרא"ש ס"ל להלכה מצ"כ וכן קשה על הטור שכ' הך דאכלה שלא במתכווין דיצא ואח"כ מביא לענין מצה פלוגתא אי מצ"כ או לא וכ' הב"ח דס"ל לרא"ש לחלק בין דאורייתא למרור דרבנן וכן ס"ל לטור ע"פ שיטת הרא"ש וכ' הפר"ח סי' תפ"ט מדהקשה הב"י סי' תע"ה על הרא"ש וטור ש"מ דלא ס"ל לחלק בין דאוריית' לדרבנן, ובאמת תוס' ר"ה לא כ' רק דהי' מקום לומר כן לכן מביא רבא ראי' טפי מדשלחו לי' אבל לאמת נראה דלא ס"ל הכי ובפסחי' תירצו תוס' תירוץ אחר על דלא מביא בר"ה סוגי' דפסחי' ולא כ' חילוק זה ש"מ דלא ס"ל לאמת לכן נראה דרי"ף לא ס"ל חילוק זה דהא שביק לברייתא דאכלה שלא במתכווין יצא משום דפסק מצ"כ, ש"מ בדרבנן ס"ל מצ"כ, וכן נראה שהיא שיטת הרא"ה דס"ל מאצ"כ מדס"ל לדרבנן דר"י אכלו שלא במתכווין יצא ואי ס"ל לחלק בין דאוריית' לדרבנן, רבנן דבריית' לא מכריעי' דבדאוריית' אצ"כ ש"מ דלא נחית לחלק, וכן נראה דהא ר"י ס"ל מצ"כ בדרבנן, וכן ר"ל אמר ש"מ מצ"כ, וכן מוכח מכח ראי' תוס' ורמב"ן פסחי' דר"ח ס"ל מצ"כ מדלא אמר אחר שיצא איך יברך וכן הלכתא מדאמר הלכתא כר"ח ש"מ גם בדרבנן מצ"כ והלכת' היא:
שבתי וראיתי דבכל זאת י"ל דוקא מצוה שהי' לה שעת חיוב מדאורי' ותהיה לה לעתיד כמו מרור בזה"ז שהי' ותהיה דאורייתא לעתיד ב"ב ועכשיו היא דרבנן השוו אותה לדאוריית' דבעי כוונה כמו דאורייתא והיינו דש"ס פסחים, ומינה סה"ע אפי' דס"ל בזה"ז דרבנן דמי' למרור שהי' ויהי' דאורייתא הניחוה רבנן בזה"ז כמו בזמן שהיא דאורייתא, אבל מצוה שלא היה ולא תהי' דאורייתא אפשר דלכ"ע ל"ב כוונה, ונ"מ בבהמ"ז כשאכל דרבנן או בברכת הטוב והמטיב דרבנן ואפשר כיון דבבהמ"ז דאוריית' צריך כוונה גם כשאכל שיעור דרבנן או בברכת הטוב כעין דאוריית' ויש לעיין לדינא:
טו) והנה בסי' תר"ץ כ' הטור והוא שיכווין לקרות' כראוי' ולא כמו שמתכווין להגיה, וכ' הב"י הא הטור ס"ל מצ"כ, וגם אם לא קראה כמגיה רק שא"מ למצוה אינו יוצא, ולמ"ש הב"ח סי' תע"ה דרא"ש וטור ס"ל בדרבנן אצ"כ לק"מ קושי' הב"י, וא"ש טפי לפמ"ש דאפילו תימא דבמרור צ"כ משום שתחלתו וסופו דאוריית', אבל מגילה שעיקרא דרבנן מדברי קבלה אפשר לכ"ע ל"ב כוונה גם לרי"ף ורז"ה ויתר שיטות שהוכיחו דס"ל במרור בעי כוונה:
וב"י מדהקשה על הטור ש"מ דס"ל גם בדרבנן כמגילה בעי כוונה הגם דלא הית' ולא תהיה דאוריית' ואפשר דוקא דברי קבלה דחמירא, ועיי' ר"ן פ"ק דמגילה ובט"א אי דברי קבלה דמגילה כדאורייתא לענין ספיקו, ועיי' תב"ש סי' ד', או דס"ל לב"י דמגלה לכ"ע בעי כוונה משום דהוא לפרסומי ניסא, וכ"כ הה"מ הלכ' מגלה:
ויש להביא ראי' או דבכל מלתא דרבנן צריך כוונה, או מגלה עכ"פ חמירא בזה, והוא לפי דמקשה ש"ס ממתני' דהי' עובר אחורי בהכ"נס ש"מ דמצ"כ ונדחק אם כיוון לבו לאפוקי קול חמור, וצ"ל במגלה ג"כ יש אופן כה"ג שיכווין לבו לשמוע ולהבין אוזן מילין תבחן ועיי' ברכי יוסף סי' תפ"ט שכ"כ ולפי דקיי"ל מצ"כ אם כיוון בשופר כפשוטו שצריך לכווין למצוה, ומינה אם כיוון לבו דשמע קול מגלה נמי כוונה רצוי' גמורה לשם מצוה, ש"מ דגם מגלה בעי כוונה למצוה וה"ה כל מילי דרבנן, או שנאמר דמגלה שאני דפרסומי מלתא היא כמ"ש הה"מ, אלא מ"ש הה"מ דגם אם מא"צ כוונ' מ"מ במגילה צ"כ, לא משמע כן מדניחא לש"ס לתרץ למ"ד אצ"כ דצריך שיכווין לאפוקי קול חמור וצ"ל במגלה ג"כ כה"ג בדומה לו, הא כוונה למצוה לא צריך ש"מ דמגלה לא חמיר' ממצוה דאורייתא דלא כהה"מ דכ' גם למ"ד אצ"כ מגלה בעי כוונה, אבל י"ל דמגלה חמירא משארי דרבנן ועשאוה כדאורייתא משום דאיכא פרסומי ניסא, או משום דדברי קבלה היא, אבל שארי מילי דרבנן אפי' כמרור ודומה לו אצ"כ, ולפי שיטת הב"י דלא ס"ל לחלק, מדהקשה על הטור סי' תע"ה, י"ל דמודה בדרבנן שעיקרו דרבנן ולא הי' ולא תהי' דאוריית' ואפשר גם הרדב"ז לכה"ג אתכווין:
טז) כתבו ראשונים גם למ"ד דמאצ"כ היינו לעכובי אבל לכתחילה ודאי יכוין לשם מצוה, וכן נראה מלשון דשלחו כפאו ואכל מצה יצא ולא קמ"ל יותר דלכתחילה ל"ב כוונה, וכן רבא דאמר התוקע לשיר יצא משמע דיעבד ולכתחילה בעי כוונה, וקשי' לי דלפ"ז ליכא ראי' מדר"ז מדאמר איכווין ותקע לי דס"ל דמצ"כ דבדיעבד לא יצא דאפשר דר"ז רק לכתחילה אמר אכווין ותקע לי ומנ"ל לראשונים דר"ז ס"ל מצ"כ, וגם סוגי' ש"ס מייתי על דר"ז פלוגתא דר"י ורבנן וצ"ע:
והנה אמת והנה נכון וראוי' לעשות כל מצוה בכוונה בלב שעושה דבר זה לשם מצוה כדי לעשות רצון המצוה ולא תהיה עשי' המצוה מצות אנשים מלומדה כמו שעושה דבר הרגיל בה בלי שמכווין לעשותה לכוונת תכלית הענין אלא הרגל נעשה לו טבע, ולכן כתיב וזכרתם את כל מצות ה' היינו שתזכרו קודם עשי' שהיא מצות ה' ואח"כ ועשיתם אותם, וכ"ש וקו"ח מצוה שיש בה הנאת הגוף כמו עונג שבת ויו"ט דבעי כוונה לשם מצות עונג שבת ויו"ט כי כן צוה ה' להיות מעונג בשבת ולשמוח ביו"ט דאל"ה הו"ל אכילת רשות לשם אכילה גסה, ונ"ל משו"ה כתיב וקראת לשבת עונג לקדוש ה' מכובד היינו שיהיה עונג זה לשם קדוש ה', וכן ביו"ט כתיב ושמחת לפני ה"א, ושמחת בחגך ודרשו ולא באשתך ולא בשמחה אחרת אלא שיהי' לשם חג, ועיי' ט"א ר"ה מ"ש בפלוגתא דר"י ור"ש בנזיר כשאוכל פסח לשם אכילה גסה דאמר ר"ל רשע קרית לי' דוקא בפסח שסתמא לשמה קיימא עיי' בו:
ובדרוש אגדה הארכתי ואין כאן מקומו, ויהי נועם ה' עלינו, ויכוננו לפניו מעשינו ומחשבותינו, ברוך אל עליון גומר עלינו, ביום שנכפל בו כי טוב, כ"ז תשרי תרכ"ט לפ"ק פה פ"ב יע"א:
הק' אברהם שמואל בנימין ב"הג מהרמ"ס זצ"ל