כתב סופר אורח חיים· רבי אברהם שמואל בנימין סופר
תשובה קא
בורא רוח ויוצר הרים בין המצרים קרן עמו ירים, ובתוכם יד"נ הרב המאוה"ג, חרוץ בעל פיפיות אשכול הכופר, כש"ת מו"ה בנימין וואלף נ"י רב אב"ד בק"ק ר"ד במדינת האללאנד:
יקרתו קבלתי ודבר בעטו בשאלתו בדבר בעתו, בשנה זו דת"ב שחל בשבת דכ' רמ"א רס"י קנ"ד ויש אוסרים בתשמיש המטה ונוהגי' להחמיר, וכ' המג"א בשם שנ"ה דאם נזדמנה ליל טבילתה בליל שבת זו דטובלת ומשמשת דיש לסמוך על סברא הראשונה, והאלי' רבה חולק על של"ה, ואותיותיו שאלוני כמאן מכרעת מלתא להורות לאחרי' אם להקל או להחמיר:
הנה דעת י"א שברמ"א הוא ר"י מווינא דמביא הר"מ ז"ל בהלכ' אבילות ומביא הרא"ש פ"ד דתענית דס"ל דאסור לשמש בשבת שחל בו ת"ב כמו אבל שקובר מתו ברגל דנוהג דברים שבצנעה, והר"מ ז"ל חולק ומחלק בין אבילות חדשה דיחיד לאבילות ישנה דרבים דבמילי דצנעה ודיחיד יש להקל בת"ב טפי מבאבל וכ' וראוי' להחמיר כיון שיצא מפי רי"מ, ורא"ש כ' מיהא מלשון תוספתא משמע שאינו נמנע והיא תוספתא דמיית לעיל מיני' דקתני אוכל אדם כל צרכו ומעלה עליו אפי' כסעודת שלמה בשעתו ואינו מונע מעצמו כלום משמע שאינו מונע אפי' דבר שבצנעה, ונ"ל דרי"מ ור"מ דלא דייקו מתוספתא זו כמ"ש הרא"ש, די"ל דקמ"ל דאינו מונע עצמו דה"א דרשאי אבל ראוי' שיחמיר על עצמו או דרשאי להחמיר על עצמו כמ"ש רב שר של שלום וא"ע שבטור סי' תקי"ב, וטור חולק עליהם כיון שמונע עצמו משום אבל אסור דכל דבר שהוא ניכר שעושה משום אבל אסור, וקמ"ל תוספתא ואינו מונע מעצמו כלום שלא יחמיר על עצמו מעצתו ורצונו כלום דנראה כמתאבל, ורא"ש הגם דנהג בעצמו ואכל בשר ושתה יין בשבת שחל בו ת"ב כמ"ש הטור שם, צ"ל דמשמע לי' מלשון התוספתא מדקתני ואין מונע עצמו מכלום דהי' סגי אם קתני ואין מונע עצמו, נראה לו דכלום דקאמר לרבותא אפי' מדברים שבצנעה, ועוד י"ל דס"ל לרא"ש דראוי' למנוע עצמו מהרבות בסעודה גדולה כ"ש בסעודת ריעות כסעודת שלמה ניהי שרשאי אבל ימנע עצמו ולא שייך בזה דנראה כמתאבל כיון דלא רגיל בסעודה זו בכל שבת לא מינכר, ולא כ' הטור רק מי שמונע עצמו מבשר ויין שרגיל בכל שבת, ולכן אם כוונת התוספתא ואינו מונע עצמו קאי על שאוכל בשר אפי' כסעודת שלמה וזה ודאי ראוי' למנוע שלא לאכול כסעודת שלמה וע"כ דקאי ואינו מונע עצמו מכלום לרבות דברים שבצנעה דרשאי לו כמו סעודת שלמה שאינו דברים הניכרים מ"מ שרי וה"ה שאין צריך למנוע עצמו מכלום וברצונו תלי' אם רוצה למנוע כמו סעודה גדולה של מריעים דיוכל למנוע כנ"ל, ועוד נ"ל מדקתני אוכל כל צרכו ומעלה על שולחנו וכו' הול"ל בקיצור מעלה על שולחנו וכו' נראה דהכי קאמר אוכל כל צרכו שמחוייב ואם רוצה מעלה ע"ש וזה אין חיוב כמ"ש, וא"כ ל"צ לתוספתא לומר ואינו מונע דלא אסור דכבר נשמע וע"כ דקמ"ל דברים שבצנעה:
והנה הר"מ לחלק יצא בין אבילות חדשה דיחיד דחמירא מאבילות ישנה דרבים דקילו במידי דצנעה דיחיד ולולי חלוקו הי' נ"ל לח דיש לחלק בגווני אחריתא ע"פ המבואר בש"ס תענית כ"ט ע"א דאמר ר"י אלמלא הייתי באות' הדור לא קבעתיו אלא בעשירי מפני שרובו של היכל בו נשרף, ורבנן אתחולי פורענותא עדיפא ועיי' מגילה ה' ע"ב ועיי' תוס' שם ד"ה ובקש לעקור בתי' שני דס"ד דרצה לעקור ת"ב ולקבוע בעשירי כר' יוחנן דאמר אלמלא וכו' ונראה הא דלא הודו לו חכמים משום דס"ל כרבנן אתחלת' פורענות' עדיפא ולאמת כך הי' מעשה אלא דאמר כיון דנדחה נראה דס"ל לרבי דאתחלת' דפורענותא עדיפא ולכן ס"ל כיון דאדח' מעיקר זמנו שראוי' להתאבל הי' אז עיקר הצרה נדחה, ולא הודו לו לדחות לגמרי דיש לקיימו כל דאפשר הגם שא"א לקיימו בעיקר זמן, אבל אי הי' ס"ל לרבי כר"י דראוי' הי' לקבעו בעשירי לא עלה על דעתו לומר כיון דאדחה אדחה דהא הי' ראוי' מעיקרא לקבעו בעשירי לולי שכבר תקנו בתשיעי וכשחל בשבת ונדחה ע"כ היכא נימא כיון דאדחה בזמנו אדרבא עשירי עיקר זמנו הראוי' לו הוא, וע"כ דס"ל לרבי דלא כר"י אלא כרבנן שקבעוהו בתשעה, ורבנן ג"כ הכי ס"ל אלא דס"ל כל שאפשר לקיימו מקיימינן מיהת בעשרה כנ"ל:
ומדי דברי בו זכור אזכור פה לברכה מה ששמעתי מפה קדשו של אבא מאוה"ג זצ"ל בלמדו ברבים מסכת מגילה בכל שנה סמוך לפורים, ליישב מה דקשה טובא בש"ס שם דאמר ר"א בר זבדא רבי לא כך הי' המעשה אלא כך הי' ת"ב שנדחה הי' וכו' קרו עליו טובים השנים מן האחד, והוא תמוה הא אפשר ששני המעשים אמת דרצה לעקור ת"ב ולא הודו לו ופעם אחר אח"כ ת"ב שנדחה הי' ואמר הואיל ואדחי ידחה, ואיך קרא עליו טובים השנים וכו' וליישב זה אמר בפה מה שאכתוב כאן בספר ובדיו כי א"א שהשני המעשים יהיו אמת, דצ"ל בשנה שת"ב חל בשבת הי' ג"כ י"ז בתמוז בשבת נדחה ליום א' ולמה לא אמר רבי בו הואיל ואדחה וכו' וכיון דלא הודו לו איך חזר ואמר בת"ב הואיל ונדחה כיון שכבר חלקו עליו ולא הודו לו, אלא שיש לחלק ולומר בי"ז בתמוז שמיום זה ואילך האבילות מוסיף והולך עד אחר ת"ב גם רבי לא עלה ע"ד לומר הואיל ונדחה ידחה, אבל בת"ב שנדחה הי' ס"ל אחר ת"ב פסקה האבילות וכיון דאדחה מזמנו אדחה ונפסקה האבילות לגמרי וא"ש, אלא אם מעשה הראשון הי' ג"כ אמת דרצה לעקור ת"ב וכ' תוס' דס"ל כר"י דעיקרו בעשירי ורצה לדחות מט' ולקבוע בעשירי ולא הודו לו לעקור ממה שכבר תקנו או דס"ל דט' עיקר, ואם ס"ל לרבי דמסברא עיקר בעשירי איך אמר פעם אחר הואיל ואדחה ידחה הא ס"ל מתחלה הי' ראוי' לקבעו בעשירי עד שרצה לעוקרו מתשיעי ולקבעו בעשירי וע"כ דלא כך הי' מעשה דרצה לעקור מתשיעי מעולם, ושפיר קרא עלי' טובים השנים מן האחד אלו דברי קדשו זצ"ל מה מתקו לחיך:
המורם מכ"ז דרבי ס"ל דלא כר"י וגם רבנן אפשר דהכי ס"ל אלא דלא הודו לו לבטל ולדחות מכל ונקטי' הכי דעיקרו בתשיעי וכשנדחה ע"כ לקיימו כל האפשר הגם דאין זמן אבילות כ"כ, ולר"י נהפוך הוא עיקרו בעשירי אלא שכבר תקנוהו בתשיעי וכשנדחה ליום עשירי מתקיים בעתו ובזמנו שהי' ראוי' מעיקרא, ואומר לפ"ז ודאי לר"י דעיקר זמן הראוי' בעשירי כשחל ת"ב בשבת ונדחה א"צ לנהוג בשום דבר אפי' בצנעה בשבת דהרי ינהוג בכל בזמן הראוי' לו יותר, ולא דמי לאבל ברגל דעיקר זמן אבילות מיד אחר הקבורה לא מבעי לשיטת הרא"ש שלהי מ"ק דס"ל דשמע שמוע' קרובה דמתאבל הוא תשלומין לעיקר החיוב דהוא מיד משו"ה חייב לנהוג בדברים שבצנעה ברגל דהוא עיקר זמנו, גם לשיטת מהר"מ שם דס"ל דתוך למ"ד עיקר חיוב הוא ולא תשלומין דשבעה, מ"מ בוודאי ס"ל דעיקר חיוב בזמנו משנקבר בשעת חימום, ואם לא הי' אפשר לקיים בעיקר זמנו מקיים אח"כ מ"מ כל מה שאפשר לקיים בזמנו צריך לקיים, אבל בת"ב נהפוך הוא לר"י דעיקר זמן הראוי' הוא בעשירי, לכן כשנדחה ויקיים הכל בזמנו הראוי' יותר א"צ לקיים כלל בת"ב כן יש לחלק בחילוק הנראה מסברא אלא הא אנן נקטי' כרבנן דקבעוהו בתשיעי וס"ל אתחולתא דפורענות' עדיף וכן ס"ל לרבי ולרבנן כמ"ש, לפ"ז ליכא מקום לחילוק שחלקנו ודומה לאבילות דנוהג ברגל בדברים שבצנעה הגם שנדחה לאחר הרגל, ולשיטת הר"מ דאמר למ"ד לא תשלומין הוא אלא עיקר החיוב מ"מ נוהג ברגל דברים שבצנעה כ"ש בשבת שחל בו ת"ב דזמן הראוי' להתאבל בתשיעי ובעשירי לא עיקר זמנו עד דס"ל לרבי כיון שנדחה ידחה כ"ש דראוי' לנהוג דברים שבצנעה בתשיעי, אלא דר"מ כ' דאפשר באבילות דרבים וישנה הקילו טובא בדברים שבצנעה ודיחיד אפשר גם בזה הקילו ואינו מוכרח אלא שיש באפשר לומר כן, ולכן כ' הר"מ דראוי' להחמיר דאין לו ראי' וסברא לחלק בכך, ורא"ש מביא ראי' ממשמעות תוספת' דאפי' דברים שבצנעה אינו נוהג:
ויש לדחות ראי' זו מתוספתא, די"ל דתוספתא ס"ל כר"י דחמיר עשירי שבו נשרף רוב ההיכל ולולי שקבעו כבר בתשיעי הי' ראוי' יותר בעשירי לכן ס"ל דבת"ב שחל בשבת דמתקיים טפי בזמנו הראוי בעשירי אינו צריך לנהוג בשבת אפי' דברים של צנעה, אבל לפי דנקטי' דעיקרו בתשיעי דאתחלתא דפרענותא הוא, ראוי' עכ"פ לקיים בזמנו הראוי' כל האפשר דברים שבצנעה וקו"ח מאבילות שברגל, והא"ש ברייתא שמובא בש"ס תענית י"ג ובעירובין נ"א שבת שחל בו ת"ב וכן עת"ב שחל בשבת אוכל בשר ולא מסיים ואין מונע עצמו מכלום כמו דקתני בתוספתא, ולמ"ש א"ש דברייתא זו ס"ל דעיקר בתשיעי וצריך למנוע עצמו מדברים שבצנעה וא"ש:
אלא דמברייתא זו עצמה נ"ל להביא ראי' מהימנא דלא כר"י מווינא, והוא מדקשה לי טובא דקתני ת"ב שחל להיות בשבת וכן עת"ב שחל בשבת אוכל ושותה וכו' והא זו ואצ"ל זו הוא אם בשבת שחל בו ת"ב אוכל ושותה כ"ש עת"ב דקיל טובא והי' סגי באמרו ת"ב שחל בשבת וכ"ש עת"ב או הי' לי' לומר בדרך לא זו אף זו ל"מ עת"ב וכן ת"ב שחל בשבת וכו' ויש ראי' מזה דת"ב שחל בשבת אין לו דין ת"ב אלא דין עת"ב כמ"ש המג"א סי' תקנ"א וכיון דת"ב שנדחה קיל דעיקרו בתשיעי ממילא עת"ב שלו קיל, וה"א דוקא ת"ב שחל בשבת דקיל טובא דאינו רק כעת"ב של נדחה אבל עת"ב שחל בשבת לא ידענו קמ"ל זו וצ"ל זו וכן עת"ב שחל בשבת, ומצאתי לי חבר לדבר זה די"ל דת"ב שחל בשבת קיל אפי' מעת"ב דעלמא בב"י סי' תקנ"ב ד"ה כ' הרב שר שלום עיי"ש, ושמחתי מאוד כי כוונתו לסברתו בעזהי"ת, והא"ש דלא מסיים בברייתא כמו בתוספתא ולא ימנע עצמו משום דבר דממילא נשמע כיון דאמר בדרך זו וצ"ל זו עת"ב נשמע דת"ב שחל בשבת ונדחה קיל אפי' מעת"ב דעלמא ממילא נשמע דמותר בדברים שבצנעה, אבל בתוספתא דלא קתני רק ת"ב שחל בשבת אוכל בשר וכו' לא נשמע דקיל כ"כ הוצרך לפרש ואין מונעים שום דבר אפי' דצנעה וא"ש הכל נכון:
ועיי' ב"י סי' תקנ"ט שהעלה דלא התיר רבינו יעב"ץ רק בת"ב שנדחה אבל בת"ב עצמו לא, נראה לי מה דפשיטא לב"י דת"ב הנדחה קיל משום דראינו דרבי רצה לומר כיון דאדחי אדחי והגם שלא הודו לו חכמים לדחות לגמרי אבל מ"מ קיל מת"ב עצמו, והיינו משום דעיקר זמן הראוי' להתאבל הוא בתשיעי אתחלת' דפורענותא כרבי, וכרבנן דקבעוהו בתחלה בתשיעי וכשנדחה לעשירי קיל דשלא בזמנו הוא, אבל לר"י דס"ל דראוי' הי' יותר לקבעו ביו"ד כשנדחה לעשירי חמור כמו ת"ב עצמו ויותר, אלא דנקטי' כרבי דתשיעי זמן הראוי' יותר הוא, ולכן כ' הב"י דאין לדון מר"צ דדחה ת"ב שנדחה מפני דיו"ט שלו רק בנדחה דשאני נדחה דקיל כנ"ל:
ובזה אתי' לן שפיר ליישב קושי' השואל שבתשוב' מהר"ם לובלין מובא במג"א סי' הנ"ל איך ס"ד דמקשה עירובין מ"א מדהשלים בכל ת"ב ש"מ דבעיו"ט שאני יו"ט זה דאינו דוחה לת"ב שאינו נדחה ה"ה וכ"ש עיו"ט שלו, אבל כל דדוחה יו"ט או שבת התענית בזמנו גם בעיו"ט שלו אין משלימין והיא קושי' עצומה, ויישובו של מהרמ"ל דבה"א עד דלא ידע דשאני יו"ט דדבריהם דמתענין בו שעות הוי ס"ד ה"ה דדוחה ת"ב בזמנו, ולאמת ס"ל לב"י לחלק, מלבד שקשה מנ"ל לאמת דלא כס"ד ושאני השלמה דעיו"ט שלו משום דמתענין לשעת וליכא משום שלא יכנוס כשהוא מעונה ועיי' מחצית השקל שנדחק, עוד קשה איך ס"ד לדמות ולהקשות הא בוודאי ת"ב שנדחה קיל ומנ"ל דהי' דוחה יו"ט זה גם כשהי' בת"ב עצמו, ואפשר לקיים דבריו בשנאמר דבס"ד הי' ס"ל דיו"ט זה אסור בתענית מדאורייתא עיי' מל"מ פ"ו מהלכ' כלי מקדש הלכ' ט' אריכות נפלא בזה ומבואר שם דירושלמי ס"ל דיום שמקריב קרבן דאורייתא הוא שלא לעשות מלאכה וה"ה שלא להתענות בו ועיי' תוס' פסחים ר"פ מקום שנהגו, ור"ן כ' דאפשר דאסמכת' הוא עיי"ש, ונ"ל דהמקשן ס"ל דיו"ט דאורייתא הא ופשיטא שהי' דוחה יו"ט זה גם כשהי' בת"ב עצמו ושפיר מקשה הא עיו"ט משלימין, וכשחידש רבא דיו"ט דדבריהם הוא י"ל דיו"ט דדבריהם אינו דוחה שום תענית רק כשנדחה, והא דלא מתרץ רק משום דמתענין לשעות בזה הרגיש מהרמ"ל בעצמו על תירוצו וכ' דאמת מתרץ על דבר זה עצמו שהקשה עיי"ש אלא דמלשון רבא שאני יו"ט דדבריהם משמע דלא מחדש דבר זה שהוא מדרבנן, רק דשאני דמתענין בו לשעות אבל בהא אם דאורייתא או דרבנן לא חידש מידי דגם המקשן הכי ס"ל:
אבל לדברינו הניתני' למעלה מיושב קושי' זו בלי דוחק, דהמקשן ותרצן רצו לתרץ דר"צ אפי' לפי דס"ל לר"י דעשירי עיקר, א"כ אין כאן קולות בת"ב הנדחה נהפוך הוא דיש בו חומר יותר בעצמותו, ומדלא השלימו ש"מ דגם אם הי' בת"ב שאין נדחה לא היו משלימי' מקשה שפיר הא בעיו"ט משלימין והב"י כ' שפיר להלכתא דנקטי' דעיקר בתשיעי ת"ב שנדחה קיל ואין ללמוד מר"צ דנדחה ה' ואין למדים ממנו כשאינו נדחה, והוא יישוב המיישב דעתי בעזה"י ועוד לנו יישוב בזה וכתבנוהו בתשובה אחרת ולא אכפול פה לאפס הפנאי נחזור לדברינו, כשבאנו אל המנין הנה הר"י מווינא יחיד הוא בדבר זה ורבו החולקים עליו הר"מ ורא"ש ובטור כ' שגם הרמב"ן ס"ל כרא"ש, וכן נראה לי שהיא שיטת הרמב"ם בפ"ה מהלכ' תענית הלכה ח' ת"ב שחל בשבת אוכל כ"צ ומעלה ע"ש אפי' כסעוד' שלמה וכן ת"ב שחל בשבת אינו מחסר כלום עכ"ל, הנה בדרך זו עת"ב וצ"ל ת"ב שחל בשבת אפשר דהי' לו כן הגירס' בברייתא, ובת"ב שחל בשבת כ' אינו מחסר כלום ולא כ' כמו בברייתא דאוכל ושותה וכו' נראה דכוונתו לתוספתא דמביא הרא"ש ודייק דאפי' דברים שבצנעה מותר ולכן בעת"ב שחל בשבת מעתיק לשון הברייתא שבש"ס, ובת"ב שחל בשבת מעתיק סיום התוספתא דאינו מחסר כלום אפי' תשמיש ורחיצה וכיוצא דברים שבצנעה, ובעת"ב ליכא רבותא דשרי דגם בחול מותר וזו ראי' ברורה מוכחת דרמב"ם כרא"ש והוא עמוד הוראה, ויש ראי' לשיטתם ממשמעות התוספתא וראי' מהימנא מברייתא שהבאתי, ועיקר הדבר מדרבנן מד"ק, וכ"ש לכמה שיטות דס"ל דד' עינויים גם ביה"כ דרבנן, בוודאי עיקר להלכה לקולא, אלא דר"מ כ' שנכון להחמיר בדברי מורי ואפי' הוא להקל ואני להחמיר וכו' כמ"ש ברא"ש וטור, ורא"ש כ' וכן עמא דבר להקל, ויש לדייק בדברי הר"מ שברא"ש שכ' וז"ל הדבר יצא מפי מורי וכל עדת ישראל יעשו אותו וכו' כדאי הוא ב"א לאבד עליו עונה א' בשנה עכ"ל, נ"ל דמ"ש וכל עדת ישראל יעשו אותה לאו למליצה כ' כן אלא במכווין לדינא, דיחיד לא יחמיר על עצמו, ואם הוא רוצה להחמיר בשלו רשאי, אבל לא בשל אשתו ומצות עונה עליו חוץ מהוא והיא רוצים להחמיר מי ימחה על ידיהם אפי' בכל ימות השנה, ולכן כ' כל ישראל יעשו אותו לנהוג מנהג זה וכיון שקבלו עליהם לנהוג אסורו חובה היא וגם עלה אסורא הוא וגם א"א לה לכופו כיון שנוהגים כן מיד בשעת נשואין נכנסה לכך לנהוג עמו ככל חומרא דנהיגו, ואפשר משו"ה כ' בד"מ ורמ"א שנוהגים להכריז דברים שבצנעה נוהג להודיע שנוהגים כן בכ"מ או במקום ההוא שנהגו וכל אשה יודעת איש לכך נכנסה לנהוג במנהג שיהיו שם:
והרמ"א כ' ויש אוסרים בתשמיש וכן נוהגים, נראה לא נהגו מפני ספק שמא הלכה כר"י מווינא פשיטא דהלכה כרבים וכ"ש במלתא דרבנן, אלא מפני שכ' הר"מ שראוי' להחמיר יען יצאה הוראה זו מפי מורו וכל עדת ישראל יעשו אותו לנהוג כולם כן לכן נהגו להחמיר, ושפיר כ' של"ה בליל טבילה יש לסמוך על המקילים היינו כיון דעיקר להלכה כדעת המתירים, ובאלי' רבה פקפק הא להאוסרים אסור גם בליל טבילה כיון דתשמיש אסור אפי' בליל טבילה, דחי' זו לאו כלום היא בוודאי להאוסרים אסור אבל אין הלכ' כוותייהו אלא דנהגו כן מפני כבוד הר"י מווינא כמ"ש הר"מ, ואין ראוי' להחמיר מה שאינו מן הדין לבטל מצוה דעונה בליל טבילה דיש מצוה ביותר, וגם ר"מ לא התכווין להחמיר כה"ג, וכן משמע דכ' וכל ישראל יעשו וכו' היינו שנוהג בכ"י בכל עונה דלילי שבת, אבל מצוה דטבילה ותשמיש בליל טבילה מצוה ביותר שאינה לכל ישראל רק ליחידים במקרה לא יחמיר, כ"ש כשאשתו אינה מרוצית לכך כנלפענ"ד:
ועכשיו שהדור פרוץ והנשים דעתן קלות להקל בחמורות באיסור שיש בה כרת בעו"ה, ויש לחוש טובא כשבאות לבית הטבילה אם ימנעו אותן מלטבול שלא יבואו פעם אחר ויכשלו הן ובעליהן והנסיון למדנו בוודאי אין להחמיר להם, וכן אנו מורים ובאים זה רבות בשנים, ולהולכי תמים, יש להראות פנים, כי המחמיר ע"ע ת"ע ברכה משוכן מעונים:
ולתשלום הענין עיי' מג"א ססי' תקנ"ב דמביא תשובת מהרמ"ל סי' תס"ט דמותר ללמוד בשבת שחל בו ת"ב הגם דנוהגי' להחמיר בתשמיש הבו דלא לוסיף עלה, ומביא דמתשוב' מהרי"ל משמע דאסור ללמוד אחר חצות משמע קודם חצות מותר וכ' הטעם כיון דנדחה דין עת"ב יש לו מיהא בד"מ כ' עת"ב משמע בת"ב עצמו אסור כל היום, והנה מסתימת מהרמ"ל משמע דמותר כל היום מדלא כ' דוקא קודם חצות מותר, ונראה דכ"ש בעת"ב בשבת מותר כל היום וקו"ח מה בט"ב עצמו בשבת ס"ל דמותר ללמוד כל היום כ"ש בעת"ב שחל בשבת דמותר אפי' אחר חצות, ואפשר דס"ל דקיל ת"ב בשבת מעת"ב שחל בשבת, דכיון דשבת ערב של נדחה הוא קיל משאר עת"ב, ובעת"ב בשבת ס"ל דאסור וכבר כתבנו זה לעיל ומצאנו לנו חבר בב"י סי' קנ"ו, ומהרי"ל חולק בזה וס"ל דת"ב שחל בשבת הוא כמו עת"ב שחל בשבת דאסור אחר חצות וקודם חצות מותר והד"מ שהי' לו הגירסא במהרי"ל עת"ב, אפשר דמהרי"ל וד"מ ס"ל כמהרמ"ל דת"ב שחל בשבת קיל כעת"ב שחל בשבת, ולכן לא הזכיר כלום בהג"ה מת"ב שחל בשבת כן י"ל, אלא מדכ' בד"מ אפי' עת"ב שחל בשבת משמע כ"ש ת"ב שחל בשבת ולא נחית לומר דת"ב שחל בשבת קיל מעת"ב דעלמא ואיפכא מסתברא דחמיר מעת"ב לכן כ' אפי' עת"ב וכ"ש ת"ב שחל בשבת:
והנה הדג"מ כ' מ"ש הד"מ עת"ב לא בא רק להודיענו אפי' עת"ב לא ילמוד אחר חצות וכ"ש בת"ב עצמו שלא ילמוד אחר חצות אבל קודם חצות מותר דדינו כעת"ב וכן נ"ל מדלא כ' חידוש דין זה ת"ב בשבת שאסור כה"י ש"מ דלא, אבל הראי' שמביא הדג"מ מדלא כ' רמ"א בשום מקום דאין אומרים במה מדליקין בת"ב שחל בשבת, אין בראי' זאת ממש, דזיל בתר טעמא דאומרים במה מדליקין כ' ב"י סי' ע"ר כדי להזכיר כ"א בג' דברים עיי"ש דנכון לומר קודם התפלה, בוודאי אין למנוע לומר במה מדליקין דיש בו משום אפרושי מאיסורא, ולא משום מצוה דת"ת הוא אלא לכווין הנ"ל, וגם למ"ש המג"א דיש להחמיר כיון שאפשר ללמוד דברים המותרים נ"ל פשוט דאין בכלל זה אמירת במה מדליקין דלא אפשר ולא מתוקן במה שלומד ענין אחר תחתיו דלא הגיע אל המכוון של אמירת במה מדליקין:
אלו דגם מ"ש במנהגו מהרי"ל ומביאו בד"מ ומעתיקו בהג"ה לא אבין הא דברים שבפרהסי' אינו נוהג ואסור בשבת אלא דלמוד דברים המותרים בת"ב אין פרהסי' בדבר אבל למנוע לומר פרקים שאומרים בצבור אין לך פרהסי' יותר ממניעה זו דמראים אבילות בשבת ועיי' שו"ע יו"ד סי' ת' דאבל שקוראים אותו שיעלה ור"ת שעלה בכל שבת הי' עולה באבילות בשבת, קו"ח אם כל הציבור אין אומרים פרקי אבות ורגילים בו בכל שבת דפרהסי' הוא וצלע"ג:
ונחה דעתי עפמ"ש בח"ס או"ח סי' קנ"ו דטעמא דמלתא דנוהגי' שלא ללמוד עת"ב אחר חצות לא משום אבילות אלא דכל מה שלומד מחצות ואילך עדיין מחשבתו עליו ויהרהר גם בלילה ויכנס באבל כשהוא שמח לכן גם בשבת אחר חצות אסור שאינו אלא משום אבילות דלילה שלאחריו אלו דבריו הקדושים זצ"ל, והא"ש דגם שלא לומר פרקים ליכא משום אבילות בפרהסי' דהא אינו מראה בזה אבילות דיומא אלא אבילות דלילה שלאחריו וא"ש נכון:
ויצא לנו עפ"ז דין חדש דמותר ללמוד עת"ב אחר חצות עם אחרים דברים הרעים הגם שאין צריכים לו דמבואר ביו"ד סי' שפ"ד דללמוד עם אחרים אסור אפי' דברים המותרים לעצמו ועיי' מג"א סי' תקנ"ד ס"ק ב' דמשו"ה אסור ללמוד עם התינוקות אפי' דברים הרעים אפי' אין מביאים משום איסור מלמד, כ"ז בת"ב דאסור משום אבילות אבל בעת"ב שרי דליכא איסור רק משום שיהרהר בלילה, ובמלמד דברים הרעים לא שייך טעם זה, וכן מ"ש הב"ח דעם תנוק שאינו מבין אסור ללמוד אפי' דברים הרעים משום איסור דתינוק עצמו ששמח בלמודו, בעת"ב שרי דל"ש בתינוק שיהרהר בלילה במה שלמד ביום וישמח בו כנ"ל, ולפמ"ש טעמו של אבא מאוה"ג זצ"ל מוכח ממהרי"ל ורמ"א, א"כ הנכון לדינא כמ"ש, ופה תהי' שביתת קול קן קולמסי כעת, וכעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל, וישמיענו קול ששון וקול שמחה ונזכה לחזות בנועם ה' לבקר בבנין אריאל, הכ"ד אוה"נ דש"ת. פ"ב ה' ז' מנחם אב תר"ל:
הק' אברהם שמואל בנימין ב"הג מהרמ"ס זצ"ל