כתב סופר אורח חיים· רבי אברהם שמואל בנימין סופר
תשובה ק
בין המצרים יציל יוצר הרים, אותנו מיד אכזרים ויזרח אור לישרים ובתוכם בני מחמדי הרבני האברך מופלג בתורה וביראת ה' טהורה מורג חרוץ מלא ברכת ה' כש"ת מו"ה שמעון סופר נ"י בשבת תחכמוני בקליין ווארדיין יע"א:
מכתבך החביב לי קבלתי בבישור משלומך הטוב עם נות ביתך כלתי הצנועה תי' וע"ד מבוקשך להודיעך לפמ"ש המג"א סי' תק"ג דבע"נ יחמיר בכולן כמו בת"ב אם בכלל זה שלא לרחוץ בעש"ק, אבאר לך דין זה בקצרה, הנה הר"ן בשם רמב"ן בפ"ק דר"ה ומובא בב"י דמעיקר הדין בכל ד' צומות אסור כל מה שאסור בת"ב ומביא ראי' מפ"ק דמגילה דרבי רצה לעקור והראה זה במה שרחץ בחמין משמע דאסור, ולי נראה קצת סמך מלשון ש"ס בזמן שאין שמד רצו מתענין רצו אין מתעני' פשיטא דאם רוצי' להתענות אין מי מוחה מהיות טוב ולא הול"ל רק רצו אין מתענין, נ"ל דה"א דאסור לנהוג במקצתו להתענות ולא לנהוג בשארי חומרות שישנן בזמן שיש שמד ר"ל פן יחזור הדבר לקלקולו ויהי' שמד ר"ל ויאמרו דאז התענו ולא נהגו בד' עינוים וטעו דעיקר דין הוא שלא אסרו מן הדין רק אכילה ושתיי' ולא שארי דברים, או מחשש שמא יבוא להקל בזמן שאין שמד גם בת"ב וה"א או דרצו יתענו וינהגו בכל החומרות, או לא יחמיר על עצמם אפי' להתענות דאין למיחש לעתיד שמא יהי' שמד ר"ל או משום ת"ב ולא יתענו אז כי כולם יודעים לחלק בין יש שמד וכו' או בין ת"ב לשארי צומות וכבר הורגלו בו, קמ"ל רצו מתעני' אפי' להתענות לבד, רצו אין מתענין ולבטל מכל וכל כנ"ל, ומינה דמוכח בזמן שיש חיוב להתענות יש בהם כל החומרות כמו תשעה באב ויה"כ, דאל"כ קשה מאי רבותא דרצו מתענין:
וכ' הר"ן והאידנא כיון שנוהגין להתענות ולא נהגו לחומרות הללו משמע דמעיקרא לא רצו אלא להתענות לבד אבל לא רצו לנהוג באותן החומרות וכו' ולא כ' טעם למה לא נהגו באותן החומרות, וכ' המג"א משום שאין רוב הציבור יכולין לעמוד בה, ועיי' מחצית השקל דמג"א הוסיף זה על דברי הר"ן להטעים טעם, ומזה כ' דבע"נ יחמיר על עצמו כיון דראוי' הי' שיקבלו גם החומרות על עצמם רק שאין רוב הציבור יכולים לעמוד וראוי' להחמיר, ולולי טעמו של המג"א הי' נ"ל דר"ן לשיטתו דה' עינוים ביה"כ רק מדרבנן בעלמא ולכן הקילו בהו טובא עיי' ר"ן רפיוה"כ ולכן בעיקר התענית דהוא מדאורייתא ביוה"כ החמירו ע"ע הגם דליכא חיוב, אבל בשארי עינוים דאינם מדאורייתא אפי' ביוה"כ, לא קבלו עלייהו לפ"ז אפשר גם בעל נפש לא יחמיר:
והנה הר"ן בשם רמב"ן כ' מאחר שכבר קבלו עלייהו אסור לפרוץ גדר, וכ"ש בדורות הללו שהרי בעונותינו שרבו, יש גזירה בישראל ואין שלום הלכך חייבים הכל להתענות מדברי קבלה ותקנת נביאים עכ"ל, ואח"כ כ' הר"ן והאידנא נהיגי להתענות ולא נהגו כל החומרות הללו משום דלא קבלו עלייהו מעיקרא אלא להתענות וכו' וצל"ע תינח למ"ש רמב"ן דמאחר שכבר נהגו אסור ליחיד לפרוץ, כ' שפיר דמעיקרא לא נהגו יותר אבל לפמ"ש רמב"ן ועוד בעוה"ר יש גזירה בישראל ואין שלום מחוייבים להתענות מדברי קבלה ותק"נ, לא א"ש למה האידנא אין נוהגי' אלא בתענית הא לא ברצון תלי' אלא חיובא הוא בזה"ז, וצ"ל דמ"ש והאידנא נוהגים להתענות ולא נוהגי' בחומרות הללו לא ס"ל כרמב"ן דעכשיו מחוייבים מן הדין, וצ"ל דס"ל הגם דיש גזירות בעוה"ר לא דמי ליש שמד שהי' בימים שעברו שכל ישראל היו בגזירה זו וגזירת שמד דווקא אמרו, ואין שלום ואין שמד היינו שיש גזירות, אבל לא כ"כ כגזירות שמד כן י"ל ודוחק, והיותר תמוה לי על הטור שכ' וז"ל וכ"ש בדורות הללו שיש שמד ואין שלום הכל מחוייבים להתענות ומיד אח"כ כ' ומיהא כולם מותרים ברחיצה וכו' והרי כ' בדורות הללו יש שמד ואין שלום הרי קרי לי' שמד כבגמרא ממש ואיך כ' דכולם מותרים ברחיצה, וצ"ל דמ"ש הטור ומותרים ברחיצה וכו' דחולק על רמב"ן וס"ל דמעיקר הדין ליכא חיוב מדברי קבלה רק בתענית ולא בשארי חומרות וב"י כ' הכל מדברי רמב"ן, והנך רואה דחולק על הרמב"ן וצלע"ג:
ואפשר משו"ה ס"ל לר"י שבתוס' תענית י"ג דמותר לרחוץ בחמין דס"ל כרמב"ן דבשעת שמד מדינא אסור בכל כדהוכיח רמב"ן ממגילה ה', ועכשיו כשעת השמד ואסור מדינא בכל, והמחבר קבע להלכה כשיטת ראבי' שבתוס' ומרדכי ור"ן וראבי' מעיד שנהגו העולם היתר וכ' הב"י שכן המנהג פשוט ומי יבוא אחר המחבר אחר שכבר עשהו ורמ"א שתיק לי', וגם הוא מלתא דרבנן, לכמה שיטות גם ביה"כ רק דרבנן וגם אם דאורייתא מ"מ תעניתים אלו רק מדברי קבלה ועיי' ר"ן פ"ק דמגלה גבי חזקי' קרא בטברי' וכו' דספק ד"ק לקולא, ועיי' טורי אבן דחולק עליו, ועי' תב"ש סי' ב' ובכ"ז בע"נ בוודאי יחמיר על עצמו כמ"ש המג"א, וכ"כ הבאר היטב בשם הב"ח דעכשיו המנהג להחמיר ומפני כבוד השבת מותר, מ"ש מפני כבוד שבת מותר לא כתוב בב"ח והוספה היא מן בעל באר היטב, ושפיר קמוסיף ונלמד מקו"ח מדלקמן קנ"א בשבת של חזון דכ' מהרש"ל דבשבת של חזון נהגו איסור משום עט"ב שחל בערב שבת וכ' והבו דלא להוסיף בר"ח שחל בשבת דל"ש למגזר מידי, וקו"ח הוא התם מנהגא הוא ואסורא הוא דאיכא טרח המהרש"ל בתשובה למצוא טעם לבטל טבילות מצוה של ע"ש, כ"ש שלא לרחוץ בד' צומות דלא נזכר בש"ע דנוהגי' לאסור, ולא ניתן אלא לבע"נ להחמיר ע"ע, בוודאי בע"ש מותר וכ"ש בע"נ דמהדר במצוה זו דטבילות חמין בע"ש דלא יבטלה, ומאי קחזית דיהי' מן המחמירין בדבר זה ויבטל ממצוה זו דרגיל בה כל השנה ובלתי ספק גם לפי עדותו של ב"ח דנהגו עכשיו לנהוג בכל חומרות לא נהגו מעיקרא בערב שבת כנ"ל פשוט וברור:
ואיידי דאיירי אציע פה מחודש ב"י שעלה במחשבה לפני בשימת עין על שאלתך שוטטו רעיוני מענין לענין בקושי' השואל במהרש"ל סי' צ"ח ומובא במג"א סי' תקנ"ט דמש"ס ערובין מוכח היפוך דינו של הב"י מדמקשה הא עיו"ט משלימין ואם כב"י הא יו"ט עצמו לא דוחה תשעה באב כ"ש עיו"ט, וע"כ דגם אם הי' בת"ב דלא נדחה הי' דוחה, ומה שתי' מהרמ"ל דבס"ד עד דלא בא לחלק דקיל יו"ט דדבריהם דמתענין לשעות הי' ס"ל דאפי' לא נדחה לא היו משלימין, ולאמת דמחלק דיו"ט דדבריהם קיל דמתענין בו לשעות ה"ה דלא דוחה ת"ב שלא נדחה, והנה מלבד שצ"ל כיון דבס"ד ס"ל דאפי' בלא נדחה אינו משלים מנ"ל לאמת דלאו הכי הוא ועיי' מחצית השקל, עוד צ"ל הא בוודאי לא יכחיש אדם דנדחה קיל דהא רבי ס"ל כיון שנדחה ידחה, ואנן הגם דלא ס"ל כיון דאדחה אדחה מ"מ מסברא דקיל נדחה מבזמנו ואיך מקשה הא עיו"ט משלימין דלמא היו"ט עצמו לא הי' דוחה ת"ב רק משום שנדחה דקיל, לכן נ"ל דבס"ד ס"ל דיו"ט זה היינו דאסור בתענית דאורייתא הוא עי' תוס' פסחים ר"פ מקום שנהגו דאיסור עשיי' מלאכה ביום הבאת קרבן דאורייתא הוא, ובר"ן שם כ' דאפשר דאסמכתא הוא ומדרבנן, ועיי' מל"מ פ"ו מהלכ' כלי המקדש הלכ' ט' כמו דאסור במלאכ' כן בהספד ותענית עיי"ש אריכות נפלא, וי"ל דבס"ד ס"ל דיו"ט זה דאורייתא הוא ובוודאי יש בכחו לדחות אפי' ת"ב בזמנו ומקשה אי ס"ל כר"ג אפי' עיו"ט, ורבינא מתרץ דיו"ט זה רק דרבנן ומתענין בו שעות לכן עיו"ט משלימין, וה"ה דהי' יוכל לומר דגם יו"ט עצמו אינו דוחה לת"ב בזמנו, ועיי' מהר"ם לובלין שהרגיש בזה ונשמר ממנו שלא רצה להאריך כ"כ ומשיב לי' מזה עצמו שהביא אבל עיו"ט לא, אלא דלשון רבינא דאמר שאני יו"ט דדבריהם משמע דזה פשוט דדבריהם הוא, ואי ס"ל למקשן דדאורייתא הוא הו"ל לרבינא לחדש דיו"ט דדבריהם הוא:
וכשאני לעצמי הי' נ"ל ביישוב קושי' הנ"ל בשנבין דמיונו של רבינו יעבץ דלמד דינו מהא דר"א בר"צ איך יליף מהתם דיו"ט דרבנן מיהא הוי ודוחה ת"ב דדבריהם אבל בעל ברית דליכא מצות וחיוב כ"כ מנ"ל דדוחה לת"ב אפי' ת"ב הנדחה וכ"ש לפמ"ש הב"י דה"ה מוהל וסנדק כולם מותרים דיו"ט שלהם הוא וצ"ע לכאורה:
ונ"ל עפמ"ש תוס' ערובין דלא מבני בנימין הי' דהרי כהן הי' אלא שאמו מבנימין או חתנים הי' ובוודאי אין עליו חיוב דרבנן לומר יו"ט זה דאינו נגרר אחר משפחת אמו וכ"ש אחר משפחת אשתו והוא רק למצוה בעלמא נהיג זה להיות סניף ומ"מ לא השלים, מזה למד רבינו יעב"ץ ה"ה לבעל ברית דיו"ט שלו הוא דבמצוה קלה נדחה ת"ב וקו"ח מר"ל כנ"ל, ואומר אני דמ"ש הב"י דוקא בת"ב הנדחה דמשם לא נוכל למילף רק ת"ב הנדחה דקילא טובא דלא השלים ר"צ הגם שלא הי' חיוב מצוה דרבנן עליו ה"ה לבעל ברית, אבל כשאינו נדחה מנ"ל, והא דמקשה ש"ס אבל עיו"ט לא קושיתו רצוי' דהא אמר התעננו ולא השלמנו כייל עצמו עם כולם דפעם זה לא השלימו אבל בכל ת"ב השלימו הוא והם וע"כ דלא ס"ל כר"ג, והוצרך רבינא לחלק שאני יו"ט דדבריה' היינו יו"ט שהטילו רבנן חיוב על משפח' בנימין, לנהוג יו"ט כיון שמתענין לשעות ליכא משום שלא יכנוס כשהוא מעונה לשעה דהא מתענין בו לשעות וא"ש נכון ועיי':
והנה הנב"י הוציא חילוק זה בין נדחה ללא נדחה מדהאריך כ"כ והאמר ת"ב שנדחה הי' הול"ל סתם ת"ב הי' אלא שמא דוקא משום שנדחה הי' וכ' ואין לומר דקמ"ל דהתענו ברוב היום זה אינו במשמע, ונ"ל לחזק ראיתו דאין לדחות דקמ"ל דהתענו דא"כ לא מקשה מידי הא בעיו"ט משלימין דלמא באמת בכל ת"ב לא השלימו, וקמ"ל פעם אחד נדחה הי' מ"מ התענו בו כה"י אלא שלא השלימו והא דאמר מפני דיו"ט שלנו הי' היינו משום שלא הי' רק יו"ט שלהם, ואלו הי' יו"ט דאורייתא לא הי' מתענין כלל אלא מפני דיו"ט שלהם דקבעו והטילו על עצמם לכן התענו, ומדמקשה בפשיטות והא בעיו"ט השלימו ש"מ דמשמע לש"ס דלא בא לומר דהתענו, אלא דלא השלימו פעם זה, אבל בשאר השנים השלימו, וצ"ל הא דבאמת לא רצה לומר דקמ"ל דהתענו משום דהא מלתא דפשיטא כיון שמתענין לשעות, הגם דרבינא אמר זה מפני דלא ידע המקשן, בוודאי גם המקשן ידע דין זה אלא דס"ל הגם דמתענין לשעות מ"מ שלא יכנוס ליו"ט מעונה גרע מתענית שעות דסוף היום מעונה יותר, ורבינא מדמה מלתא למלתא כיון דמתענין בו וקיל משאר יו"ט דגם לכנוס מעונה י"ל דמותר הגם ביו"ט דאורייתא אסור ולא מוכח דלא ס"ל כר"ג, ועיי' זה במחצית השקל וא"ש:
ויותר אין כעת אתי כ"א החיים והשלום ובריאות תלי"ת ואת כל ב"ב היקרים העי', הכ"ד אביך רבך אוה"נ מנשקך ומברכך מרחוק דש"ת החותם בברכת אהבה רבה. פ"ב א' ח"י תמוז תר"ל:
הק' אברהם שמואל בנימין ב"הג מהרמ"ס זצ"ל