אור ברסלב

כתב סופר אורח חיים· רבי אברהם שמואל בנימין סופר

תשובה צט

תשובה צח

אשר נתן לנו תורת אמת ישפיע דבר יום ביומו, לאיש מתהלך בתומו ה"ה מע"כ תלמידי חביבי הרב הותיק מלא עתיק, בע"פ המאוה"ג כש"ת מו"ה נתן מיללער נ"י אבדק"ק סעטשין יע"א:

יקרתו קבלתי עם צרור כסף הקדשים והקוויטטונג יקבל פה, והנה נפשו יודעת מאוד כי עצומות טרדותי בפרט לעתים הללו לכן אחרו פעמי תשובותי עד היום בהודעה זו בדבר הנוגע אל הממון, וגם בדבר הלכה לא הי' לי שעת הכושר לשום עין עיוני עד יום אתמול פניתי מעט בין גברא לגברא מהנכנסי' ויוצאים ואציע פה מה שהעלת' מצודתי ע"ד שאלתו על אודות בנו שנעשה בר מצוה בתוך ימי ספירה ועלה ספק בלבו אם יוכל לספור אחר שנעשה ב"מ לפי דעת בה"ג דמי שלא ספר לילה א' שוב לא יספור דבעי תמימות, כן הדבר הזה או יש לחלק, ולהיות כי לא מצא דבר ברור לברר ספיקתו ולא מצא בא' מן האחרונים שדבר מזה הורה לו שיספור בלא ברכה ונפשו שוקקה לשמוע דעתי:

הנה גם אני עמדתי בספק זה איזה שנים והי' לי בו הרהורי דברים ולאשר לא הי' אז למעשה לא עלי הי' המלאכה לגמור, ועכשיו שבא לידי שמתי עיני ולבי להשיב דבר ולא חצי דבר כיד ה' הטובה עלי:

וטרם אענה בנדון שלפנינו נבוא ונחקורה במי שנעשה גדול באיזה שעות בלילה דהיינו דוודאי לא הביא ב' שערות תחלת הלילה דאל"ה סמכי' על השנים ומיד כשהגיע הלילה נעשה ב"מ עיי' מג"א סי' נ"ג ס"ק י"ג ובס"ק יו"ד לענין דרבנן סמכי' אחזקה דרבא, ולשיטת הרמב"ם דספירה בזה"ז דאורייתא יש מקום לספיקתנו גם אם אין ידוע אם הביא ב' שערות עד אחר איזה שעות, אם יצא במה שספר תחלת הלילה וא"צ לספור עוד כשהביא ב' שערות, או נימא כיון דלא הי' אז בר חיובא לא יצא במה שספר קודם שנעשה גדול כמו קטן שאינו מחוייב אינו מוציא מי שמחוייב בדבר, או נימא שאני להוציא אחר מלצאת ידי חובת עצמו כיון שגוף זה עשה מעשה זה כבר יצא הגם שלא הי' מחוייב בשעת עשי', משא"כ להוציא אחר שאין האחר עושה מעשה כלל רק ששומע צריך שיהי' בדוקא המוציא מחוייב בדבר:

והנה בר"ה כ"ח ע"א בעתים חלים ועתים שוטה מבואר דלא יצא ידי אכילת מצה במה שאוכל בעת שטותו לפטרו מחיובו כשהוא חלים, והרמב"ם בפ"ו מהלכ' חמץ ומצה הלכ' ג' כ' וז"ל לפי שאותה אכילה היתה בשעה שתי' פטור מכל המצות הרי מבואר מתוך דבריו משום שהי' אז לאו בר חיובא במצות לא נפטר ע"י מעשה זה כשהדר לחיובו והה"נ קטן לא נפטר כשנתגדל במה שעשה בקטנותו:

אלא דהטור בסי' תע"ה מסופק בכוונת הרמב"ם אי משום דס"ל דמצ"כ או משום דהכא גרע טפי ועיי' הג"ה מהרל"ח דגרע טפי משום דא"י שהוא פסח ושהיא מצה, לפ"ז כשאכל מצה בקטנותו תחלת ליל פסח ואחר איזהו שעות נעשה גדול א"צ לאכול עוד מצה פעם שנית דכבר יצא במה שאכל בקטנותו דידע שהוא מצה וליל פסח:

אלא דדברי הטור תמוהים דהא הרמב"ם מפורש כ' הטעם משום שאכל בשעה שהי' פטור מן המצות הרי גילה טעמו, וצריך לומר דלא הי' לו לטור הגרסא ברמב"ם כמו שהיא לפנינו, וכן נראה דהעתיק דינו ולשונו של הרמב"ם ולא כ' סוף דבריו שמסוף דבריו ניכרין דברי אמת לראש דבריו, ש"מ דלא הי' לו הגרסא ברמב"ם כמו שהיא לפנינו:

ואפשר לי לומר גם לפי הגרסא שלפנינו, י"ל טעמא דרמב"ם משום חסרון כוונה, הגם אם ס"ל מאצ"כ, דס"ל דמשו"ה לא בעי כוונה כיון שמחוייב בדבר בעת ההיא סתמא לשמה קיימא וסתמא כפירושו דלשם מצוה עושה כהא דריש זבחים בקדשים סתמא לשמה קיימי ועיי' תוס' שם לענין גט אם מחוייב לגרשה בגט זה הי' סתמא לשמה עיי"ש היטב כן י"ל לענין קיום המצוה בכ"מ הגם שיש לחלק מ"מ י"ל דהיינו טעמא דמאצ"כ, וכ"ז במי שמחוייב ועושה אבל נכפה זה שאינו מחוייב לעשות סתמא דמעשה לאו למצוה היא וגם כוונתו אינה כוונה לכן אינו יוצא במעשה זה לפטרו כשהוא חלים, וזהו שכ' הרמב"ם כיון שהי' אז פטור מכל המצות סתמא לאו למצוה קיימי וכן קטן שאכל מצה בקטנותו בלא כוונה לא יצא באכילה זו כשיגדל, אבל כשאוכל בקטנותו בכוונה למצוה כאינו מצווה ועושה אפשר שנפטר באכילה זו אחר שיגדל:

ולענין ספירת העומר, יש מקום לומר דקטן שספר ולא התכוין כלל למצוה מ"מ סתמא לשמה, ואפרש שיחתי, הנה המג"א סי' תפ"ט ס"ק ט' נתקשה במ"ש הרמ"א אם התכוין שלא לצאת הא המחבר בס' ס' נקיט להלכה דמצות צ"כ ונדחק:

ובחדושי למצ"כ העלתי יישוב נכון לדינא עפמ"ש דטעמא מאן דס"ל מאצ"כ משום דסתמא לשמה קיימי כיון דמחוייב לעשות ומונח אקרקפתי' ומ"ד צ"כ דלא ס"ל הכי י"ל דוקא בדבר שאינו ניכר במעשה או בדבור עצמו שהוא למצוה דנעשה מעשה זה לפעמים גם לרשות כגון מצה דיש אכילת מצה רשות גם בליל פסח, ותק"ש לשיר ולשורר וכדומה באלו בעי כוונה דמחשבתו מיחדו למצוה, אבל בדבר שאינו של רשות ומיוחד רק למצוה כגון ספירת העומר שאין ספירה כזו רק לספירת מצוה ובפה מלא אומר שספירה זו לעומר ואין כמותה רק למצוה, ומה שנוהגי' לכתוב במכתב כך וכך בעומר זה בכתב משום שיש ספירה של מצוה אבל בפה מלא ליכא ספירה כזו רק למצוה סתמא כפירושו דסופר לשם מצוה ואפי' בלי כוונה סתמא לשמה קיימא, וא"ש ולק"מ קושי' המג"א ושם בארה, לפ"ז קטן שספר בקטנותו ג"כ סתמא לשם מצוה קיימא דספירה זו אינה רק למצוה למצווה ועושה ולא"מ ועושה ויצא אח"כ אפי' לא התכוין בקטנותו לשם מצוה כן יש לומר ועיי':

והלום ראיתי בטורי אבן בר"ה שם שכ' שי"ל דהא דלא יצא במה שאכל כשהוא נכפה משום דהוי כמתעסק דלא יצא לכ"ע, וה' נעלם ממנו מ"ש הרמב"ם הלכ' חמץ ומצה וגם מ"ש הטור סי' תע"ה, וטעם שנתן הוא משום דהוי כמתעסק בוודאי אין להעמיס בכוונת הרמב"ם אבל י"ל בכוונת הרמב"ם כמ"ש:

והנה הט"א כ' ראי' דא"י במה שעשה בעת שהי' פטור מדחצי עבד וחב"ח אף לעצמו אינו מוציא כ"ש כשהוא כולו עבד או שוטה וראי' זו ראי' נצחות אפי' למ"ש אני די"ל דכשהוא שוטה לא פטרי' כשחלים משום חסרון כוונה דסתמא לאו לשמה, הא ח"ע וחב"ח סתמא לשמה דהוא מחוייב מצד חירות שבו וסתמא לשמה ועוד הא גם במכוין לא יצא:

וצ"ע על הטור גם אם לא הי' לו הגרסא ברמב"ם כמו שהיא לפנינו מ"מ איך מסופק בטעמא דרמב"ם אי משום מצ"כ, הא הדין מוכח מחצי עבד דלא נפטר במה שהוא עושה כשהוא פטור ומה"ט גם כשהוא שוטה לא נפטר כשהדר חלים והרי הטעם מבואר ואין בו ספק וצלע"ג:

ומצאתי לטור מקום יישוב דס"ל דאפשר יש לחלק בין האי דחצי עבר לעושה בעת שטותו, והוא ע"פ סוגי' דגיטין פ"ה ע"א דקטנה דאתי' לכלל הוי' מקרי ויצאה והיתה משא"כ עבד דבמתני' משום דתלי' במעשה ולא שכיח וכן נכרי עיי"ש, וי"ל דה"ט דעבד כולו או חציו עבד אין במעשהו כלום ליפטר עי"ז כשנשתחרר או לפטור חצי חירות שבו, אבל שוטה זה דאפשר שיהי' חלים מעצמותו ויחזיר לקדמותו ממילא או שסמי' בידו עדיף טפי וכן קטן דממילא אתי' חיובו לאח"ז כשיגדל, ובעתים חלים ושוטה שבש"ס ר"ה היינו שרגיל בכך דעתים חלים ועתים שוטה עד שבליל פסח הוא חלים ושוטה כ"ש דלא דמי' לעבד ועיי' תוס' גיטין כ"ב ע"ב ד"ה והא לאו בני דעה וכו' דקטן ב"כ מק דכשיגדל וכן שוטה כשישתפה יהי' ב"כ, וא"ש ספיקת הטור דמסופק בנכפה אם משום דמצ"כ, או משום דגרע, או משום דהוא כמתעסק כמ"ש הט"א או מטעמא דידי דסתמא לאו לשמה, או באמת משום דלאו ב"ח הוא כשאוכל כמו חצי עבד או דלא דמי לעבד כמ"ש כן י"ל:

ובאמת הרמב"ם לא כ' עתים חלים עתים שוטה אלא האוכל מצה והוא נכפה בעת שטותו משמע שאינו רגיל בכך עתים חלים אלא במקרה נתרפא בליל פסח אחר שאכל מצה ולא דמי' לקטן שבש"ס גיטין פ"ה דוודאי יגדל מאליו, ויש לי ראי' דאפי' אינו רגיל בכך דעתים חלים כיון שאפשר שיחלי' מקרי אתי' לכלל הוי' וב"כ הוא ואקדים מ"ש בחי' גיטין ליישב קושי' הבית מאיר סי' קל"ז ס"ב שהקשה ממתני' דחרשת מאי איכא למימר דהא לא אתי' לכלל הוי' לעולם וכ' ודוחק לומר דמקרי בת הו' לכשתתפקח, והי' נעלם ממנו במח"כ תוס' הנ"ל, ומה שהקשה עוד הו"ל לר"נ למפשט ביותר ממתני' זו, וי"ל דיש לחלק בין עתים חלים ועתים שוטה דמעותד ורגיל בכך וכך היא חליו ובין שוטה סתם שאינו רגיל בכך אלא שאפשר שיתרפא, ושוטה כזה שאין ידוע ורגיל שחוזר לקדמותו גרע מקטן דוודאי יגדל, ועתים חלים ועתים שוטה שמשתנה משעה לשעה עדיף מקטן דא"א שיגדל עכשיו עד שיגיע לשנים ויביא סימנים, ואפשר לא יגיע לגדלות וימות עול ימים, והא"ש דלא מצי למפשט ממתני' דחרשת די"ל מתני' איירי בחרשת דעתים חלים ועתים שוטה ומשתנה בקוצר זמן לשעות, הגם דדוחק לאוקמי מתני' בכה"ג, מ"מ פשיט לי' בראי' ברור יותר מברייתא וא"ש נכון, כה דברינו בחידושינו ושם בארה:

והנה לאמת מוכח ממתני' דחרשת דאפי' לא ידוע ולא רגיל בכך דעתים חלים מ"מ מקרי בת הוי' דמתני' סתמא קתני ויש סיוע למ"ש תוס' גיטין כ"ב, וא"ש דמסתפק הטור אפי' בסתם שיטה שכ' הרמב"ם דאפשר כמו דמקרי שוטה כי האי בר הוי' וב"כ אפשר דיוצא ידי מצוה במה שאכל בעת שטותו לאחרי שהחלים הגם שלא רגיל בכך ולא הי' עתים חלים מכבר ועיי' היטב:

וכ"ז כתבנו ליישב הטור לפי גרסתו ברמב"ם דלא תקשי עליו מחצי עבד וכו' אבל לפי גרסא שלפנינו ברמב"ם מפורש כ' דלא נפטר בעשי' זו משום דלאו ב"ח הוא הגם שכתבתי דאפשר להעמיס בכוונת הרמב"ם משום מצ"כ, אבל לא אמיתי הוא ופשטת כוונת דבריו לא כן הוא אלא כיון שעשה מעשה זה בשעה שהי' פטור לא מפטר נפשי' כשהוא חלים ומחוייב במצות ואפי' עתים חלים מה"ט הוא דאינו יוצא ואין לומר דס"ל לרמב"ם כן רק באין רגיל שחוזר לקדמותו דגרע מקטן דהא הסוג' קאי בעתים חלים ומפורש הגם דרגיל בכך ודמי' לקטן דלא יצא, ורמב"ם דלא דק לכתוב עתים חלים צ"ל דפשיטא לי' דאין לחלק בין עתים חלים או שבמקרה חלים, או דאפשר שמרומז זה במ"ש נכפה שאכל בעת שטותו סתמא דנכפה כן הוא שידוע שחוזר ומשתנה במעט זמן:

וע"כ לנו לחלק בין הא דגיטין פ"ה לדהכא התם שאני כיון דאתי' לכלל הוי' הגם שתלי' בזמן כשתגדל כיון שאפשר שיתקיים בה פעם ויצאה והיתה לאיש אחר ע"י גט זה סגי וכן מ"ש תוס' כ"ב דב"כ מקרי כיון דאתי לכלל ב"כ לעתיד מקרי ב"כ, אבל לא ילפי' משם לצאת י"ח מצוה במה שעשה בעת שהי' פטור משום שיבוא לידי חיוב אח"כ הגם שאין דומה ממש לחצי עבד, אבל גם להא דגיטין אינו דומה דהתם דאתי' לעתיד לכלל הוי' מקרי וכן ב"כ מקרי כיון דבכחו שיבוא לכלל כך:

ובלא"ה ע"כ צריכים אנו לחלק בין הפרקים, דלכאורה צל"ע על תוס' גיטין כ"ב, מהא דגיטין מ"ה ע"ב ס"ת שכתבן וכו' אשה ועבד וקטן וכו' שנאמר וקשרתם וכתבתם וכו' וצ"ל למה קטן פסול הא אתי לכלל קשירה כשיגדל והוא בוקשרתם כמו דס"ל לתוס' לענין בר כריתות, ולתוס' אפשר י"ל כיון דלא כתיב קרא למעט דלאו בר כריתות אלא מסברא ועיי' שם כ"ג ע"א וע"ב לכן סגי דאתי' פעם לכלל כריתות משא"כ בתפילין דכתיב קרא וקשרתם בעינן דיהי' עכשיו דוקא איתא בקשירה, אבל ביותר קשה למ"ש רש"י ט' ע"ב דנכרי פסול משום דכתיב וכתב ונתן כל שישנו בנתינה וכ' הפ"י שם הא דמקשה ש"ס על קטן ושוטה משום דלאו ב"ד נינהו ולא מקשה הא ליתנייהו בוכתב ונתן צ"ל כמ"ש תוס' דאתי' לונתן קטן לכשיגדל ושוטה לכשישתפה, ולרש"י דנפקא לן מקרא קשה מ"ש מוקשרתם דבעי שיהי' עכשיו בר קשירה וצל"ע:

ונ"ל דרשא וקשרתם וכתבתם שאני דדרשינן מסיפא לרישא כל שהוא בוקשרתם הוא בוכתבתם משמעות הקרא כל שהוא עכשיו במצות קשירה יוכל לכתוב, אבל בגט כתיב תחלה וכתב ואח"כ ונתן משמעות הקרא כל מי שהוא אחר כתיבה בונתן הוא כשר לכתוב כל שאפשר שיבוא לכלל ונתן אחר הכתיבה יוכל לכתוב וכיון שקטן ושוטה אפשר שיבואו לכלל ונתן סגי בהכי דאפשר לקיים וכ' עכשיו ונתן אח"ז וכן לענין ויצאה והיתה כיון דכתיב והיתה אחר ויצאה כל שאפשר לקיים והיתה אפי' לאח"ז בכלל ויצאה והיתה, וש"ס פשיט שם ה"ה לענין שיור כיון דמתקיים לאח"ז ויצאה והיתה ממילא הוי שיור בגט דמשייר מי שיש בו הוי' לאח"ז וא"ש נכון, וממילא מובן דאין לדמות מלתא דגיטין פ"ה ומ"ש תוס' כ"ב למלתא שלפנינו לצאת במה שעשה בשעת פטור אחר שבא לכלל חיוב משום דאתי' אח"ז לכלל חיוב דבעי שיהי' מחוייב בדבר עכשיו והחילוק רב וא"צ להאריך עוד כמובן לכל יודע ומבין:

ועיי' מג"א סי' תרצ"ו ס"ק ט"ז שכ' לדסוברים דרשות לאונן לקיים המצות צריך לקרות המגלה קודם ויוצא, אבל לדסוברים דאסור לאונן לא יצא במה ששמע באנינות, וצל"ע גם לדסוברים דרשות הוא איך יפטור ע"י שמיעת ק"מ בשעה שהוא פטור, ואם קורא הוא כא"מ ועושה, והא דכ' המחבר בסי' ע' די"א דרשות נתונה לאונן היינו כשא"א לו לקרות ק"ש, אח"כ שיעבור זמן ק"ש רשאי לקרות והוא כא"מ ועושה, אבל אם יש זמן אח"כ לא יצא אם קרא בשעת אנינות, והתימא על הנב"י קמא חאו"ח סי' כ"ז שכ' ע"פ מג"א הנ"ל דאם אונן סיפר באנינותו להך דעה דרשות הוא לאונן יצא בספירה זו, ולא חלה ולא הרגיש דדברי המג"א תמוהים אם לא נאמר דס"ל למג"א דוקא במגלה כן כיון דחייבי' לקרות בציבור מה שא"א לו אח"כ ממילא לדסוברים דאונן רשות לקרות איכא חיוב עליו לקרות בציבור ויצא בקריאה זו וא"צ לקרות עוד אחר קבורת המת יחידי אבל בנדון שלו לענין ספירת עומר אם הוא פטור לא יצא, ואפשר דס"ל לנב"י כיון דגברא ב"ח הוא וחכמים פטרוהו מחיוב והסירו מקרקפתי' חיוב מצוה כדי דלא לטרדן ויתבטל מעסקי המת אבל רשות בידו לעשות ואם הוא עושה מרצונו הטוב ומניח צרכי המת, ממילא הוא בשעת עשיה כמצווה ועושה מאחר שמניח צרכי המת ועוסק בענין אחר והבן:

בהא סלקינן דכל שעושה מצוה בשעה שהוא פטור לא נפטר מחיובו כשהוא מחוייב ושוטה שנשתפה אח"כ גם כשהוא עיתים חלים וכו' לא יצא וכ"ש קטן ועבד וכדומה חוץ אונן שעשה בשעת אנינותו לדסוברים דרשות הוא אפשר דיצא ולא צריך לעשות אח"כ אבל לדסוברים דאסורא הוא לא יצא דאדרב' אסורא קעביד והוא כמצוה הבאה בעבירה וגם משום אי עביד ל"מ:

שבתי וראיתי דבקטן עדיין יש לעיין כיון שהוא בר חינוך מדרבנן כשיש לו אב שמחוייב לחנכו ואכל מצה בקטנותו או שמע תק"ש אם יצא בזה וא"צ לחזור ולעשות כיון שהי' אז ב"ח מדרבנן, ובבת ליכא חיוב חינוך כמבואר בתוס' נזיר, ועיי' מג"א סי' שמ"ג, וכן האם אינה מחוייבת לחנך בנה עיי' גם זה במג"א שם, ובקטן שיש לו אב קמבעי לי והדר פשיטנא ממ"ש המרדכי בהלכות קטנות בהלכ' תפילין ומובא במג"א רסי' ל"ב דקטן שהגיע לחינוך פסול לכתוב דאינו בוקשרתם מדאורייתא, הרי מוכח מן המרדכי דמה שהוא מחוייב משום חינוך אינו בוקשרתא וכתבתם והה"נ כשאכל מצה קודם שנתגדל לא יצא עי"ז חיוב דאורייתא דלאו ב"ח מדאורייתא הי' בקטנותו, אבל במצוה דרבנן אפשר שיצא כיון שגם בקטנותו מחוייב מכא חינוך, או אפשר כיון דלאו בר חיובא הוא אלא משום חינוך להרגיל אותו כשיגדל לא יצא במה שעשה בקטנותו, ועוד דחיוב זה אינו עליו אלא על האב והוא לאו בר מצוה הוא:

ועלה בדעתי דיש למפשט ספק זה להחמיר מהא דפליגו ר"מ ורא"ש סוף מ"ק בקטן שהגדיל תוך למ"ד אם מחוייב להתאבל כשיגדל ובט"ז סי' שמ"א כ' כמו דמחנכי' אותו במצות קריעה כן מחנכי' אותו באבילות וקשה לפ"ז פלוגת' דר"מ ורא"ש הא נהג אבילות בקטנותו מכח חינוך וכבר יצא דהא אבילות דרבנן ונקטי' להלכתא דאפי' יום ראשון מדרבנן, ואפי' אם אבילות י"ר דאורייתא לא יהי' צריך כשיגדל רק יום א' שהוא דאורייתא, וע"כ דלא יצא במה שנהג אבילות מכח מצות חינוך, ובאמת הש"ך בנקה"כ שם חולק על הט"ז ומביא ראי' מרא"ש הנ"ל דליכא חינוך כוונתו משום דכבר יצא במה שנהג אבילות בקטנותו, אלא דבאמת טעמא לא ידענא מ"ש מצוה זו דאבילות משארי מצות דרבנן חיוב חינוך גם בדרבנן אית' כמבואר או"ח ס' ק' ועיי' מג"א סי' שמ"א ומ"ש הדג"מ משום דמתבטל מת"ת, במח"כ טעם זה אינו לשבח דאפשר שילמוד דברים שמותר לאבל, ועכ"פ יהי' מחוייב להתנהג בשארי עניני אבילות ומדס"ל לר"מ דמחוייב כשנתגדל והרא"ש חולק על עיקר הדין ש"מ דס"ל דלא יצא במה שנהג בקטנותו, ואין לדחות דאיירי באין לו אב לחנכו דהא כ' הר"מ באם מת לקטן אב ואם היינו או אב או אם והאב חי, ומובן בזה דמשו"ה נקטו אב ואם תרתי להשמיענו אפי' אית ל' אב ואמו מתה והאב חייב לחנכו לא יצא בזה כשיגדל אם מחוייב להתאבל כשיגדל:

ויש לדחות הגם שיש בוודאי חיוב חינוך להתנהג באבילות, כ"ז בקטן דעלמא, אבל קטן זה דנעשה גדול בתוך זי"ן או למ"ד אם מחוייב הוא להתאבל על מת זה כשיגדל א"צ האב לחנכו כיון שיקיים מצוה זו על מת זה עצמו כשיגדל ומה לנו בחינוכו במצוה זו כיון שיקיים אותה כשהוא בר חיוב כל המצות כנ"ל נכון, והא"ש דפליגו אי יש חיוב במצוה זו כשיגדל הואיל ונדחה, ולרא"ש דפטור ממילא מחוייב האב לחנכו, ולר"מ דחייב ממילא פטור האב לחנכו, ונדחה ראי' הש"ך נגד הט"ז, וגם דחוי' מעיקרא ראי' שלי די"ל דבאמת יצא אם עשה מצוה בקטנותו משום חינוך, ושאני הכא דליכא מצות חינוך כיון שיגדל בתוך הזמן, וכיון דלית לנו ראי' דלא יצא נקטי' כפשיטותו של הש"ך דס"ל דיצא במה שנהג אבילות בקטנותו, והגם שדחינו ראי' שלו היינו במה שהוכיח שא"צ לחנכו, אבל סברתו קיימת בזה מה דפשיטא לי' דאם מחוייב בחינוך כבר יצא וא"צ להתאבל עוד:

ועלה במחשבה לפני דהך מלתא שנסתפקנו אי יצא במצות חינוך תלי' בפלוגת' רש"י ותוס' ברכות מ"ח ע"א דכ' רש"י דקטן לאו ב"ח מדרבנן הוא דאין עליו חיוב רק על האב משום שהאב חייב לחנכו לא מקרי הקטן בר חיובא, ותוס' חולק שם וס"ל דמקרי בר חיוב מדרבנן משום חינוך דאל"ה גם כשאכל האב שעורא דרבנן איך יוכל להוציאו עיי"ש:

ועיי' ש"ך יו"ד סי' א' סס"ק ט"ז שכ' הא דשחיטת קטן כשירה משום דאסור לו לאכול בלא שחיטה כוונתו משום דאסור למספי לי' בידים וכ"כ התב"ש בשם מהרי"ל דהוכיח דלחרש ושוטה אסור למספי בידים מדשחיטתן כשרה ש"מ דשייכו בהו, וה' נעלם כ"ז לפי שעה במח"כ מנו"בי תניינא חאו"ח סי' א', והנה פשיטא למהרי"ל וש"ך והבאים אחריו כיון דשייך באיסור זה דאסור למספי בידים הוא בכלל וזבחת ואכלת, ולפע"ד תלי' בשיט' רש"י ותוס' הנ"ל, לשיטת רש"י דקטן לא מקרי ב"ח משום דמצוה על האב ולא עלי' דידי' ושם משום מצות חינוך דרבנן ולענין שחיטה אסור למספי בידים מדאורייתא לכן ס"ל דמקרי בר זביחה מדאורייתא, ולרש"י כמו דל"מ מחוייב בדבר לדרבנן משום חיוב דאב לחנכו, כן לא נקרא בר זביחה דאוריית' במה שאחרים מוזהרים מדאוריית' דלא למספי' בידים דלאו אסורא דידי' הוא אלא של הספין לי', ועי' רש"י נדה מ"ו ע"ב בד"ה אסורא נמי ליכא וכו' ועיי' תה"ד שם שכ' דבקטן ליכא איסור כלל, והא דאסור למספי שלא להרגילו, דאי יש איסור בקטן היו צריכים להפרישו, וגם לשיטת תוס' ברכות דמשום חינוך מקרי ב"ח יש לחלק כיון שהחיוב על האב שיעשה הקטן המצוה מקרי בר חיובא כיון שעושה ומקיים, אבל באיסור נבילה וטריפה דלא למספי לי' אין בקטן כלום לא מעשה ולא שב וא"ת אלא דאסור על הגדולים למספי לי' לא נראה שיהי' משום זה בכלל וזבחת חוץ כשהגיע לחינוך ולשיטת תוס' בשבת דבהגיע לחינוך צריכים לאפרושי' ועיי' רמ"א סי' שמ"ג, אפשר לומר דמתני' דחולין בקטן שהגיע לחינוך, אלא דעדיין קשה מחרש ושוטה, ולרש"י בוודאי ליתא לטעמא של הש"ך וצ"ל לרש"י דס"ל כרמ"ב דלא נפקא לי' מוזבחת ואכלת דשחיטת נכרי אסורה ועיי':

והיותר נ"ל לומר מלתא בטעמא דחשו"ק כשרים לשחיטה ול"א דלאו בר זביחה הם כמו בוקשרתם וכתבתם דפסולים עפמ"ש תוס' ע"ז כ"ז ע"א ד"ה איכא בינייהו אשה דמקשה מ"ט ל"א נ"מ מומר לערלות כמו דמין אינו בוקשרתם ה"נ אינו בכלל ואתה את בריתי תשמור, ומתרץ וז"ל מומר לערלות מיהא בר שמירת ברית הוא אלא שאינו חפץ אבל בר שמירת ברית הוא כשיחפוץ ובגיטין הכי קאמר כל שאינו בוקשרתם כלומר שאינו מקיים מצות וקשרתם אינו בכלל וכתבתם וזה מבטל מצות קשירה מעליו עכ"ל, ונ"ל להסביר דמומר לערלות מצו' זו שמבטל לשעת' היא וכל רגע מצוה עליו למול, מ"מ לא בטלה לגמרי דעדיין יוכל לקיימה כל עת שירצה הוא בכלל ואתה את בריתי תשמור כשימול אח"כ יתקן מה שעבר אלא שלא הי' זריז וליכא חיוב כרת אם מל עצמו אפי' רגע אחת קודם מיתתו, אבל מצות תפילין כל יום מצוה בפני עצמה היא וכשאינו מקיימה כל יום ויום מעוות שא"י לתקן היא וכיון שבטל ומבטל מצות קשירה אינו בוקשרתם ואינו בוכתבתם כנ"ל:

וי"ל דבוזבחת ואכלת דדרשי' כל שאינו בוזבחת ממועט רק נכרי ומומר לאותו דבר דעובר ואוכל לאו בר זביחה הוא דלאו בוזבחת הוא דעובר בכל שעה וכ"ש נכרי דלאו בר חיובא, אבל חשו"ק הגם דעכשיו לאו בני חיובא נינהו מ"מ הא אתי' לכלל וזבחת קטן לכשיגדל וחו"ש לכשישתפו ויתפקחו, הגם דבוקשרתם וכתבתם ל"מ מה דאתי אח"כ לחיוב ובארנו טעמא משום דכתיב וקשרתם כל שהוא קושר והדר כתיב וכתבתם, משא"כ בוכתב ונתן היינו כל שיהי' בכלל ונתן אח"כ, וזבחת ואכלת שאני שהרי יש לחו"ק תועלת בזביחה זו כשיגדל וישתפה משא"כ נכרי לעולם לא יבוא לוזבחת שיהי' תועלת לו בזביחה זו, וגבי קשירה לא שייך זה כיון דאינו בוקשרתם דכל יומא מצות קשירה בפ"ע כתוס' ע"ז הנ"ל כנ"ל נכון מסברא ישרה וזכה דקה וברורה:

ונחזור למקום שיצאנו משם לענין קטן שהגיע לחינוך ועשה מצוה אם נפטר עי"ז כשיגדל אם מצוה זו דאורייתא כבר הבאנו לעיל מ"ש המרדכי דהגיע לחינוך אינו בוקשרתם כיון שאינו רק מדרבנן, והה"נ דלא נפטר ממצוה זו דאורייתא ע"י מה שמחוייב ועשה משום חינוך, ויש לומר דמרדכי ס"ל כרש"י ברכות דמשום חינוך לאו בר חיובא מקרי דמצוה של האב היא, אבל לשיטת תוס' דמחוייב בדבר קרינן בי' אפשר דמהני זה גם למצוה דאורייתא, אלא דתוס' ס"ל התם דלא מהני מי שמחוייב מדרבנן להוציא למי שמחוייב מדאורייתא, ולרש"י דחיוב מדרבנן מוציא לדאורייתא הא ס"ל דל"מ מחוייב בדבר משום חינוך, חוץ משנצרף שיטת רש"י ותוס' יחד, כתוס' דמקרי ב"ח ע"י חינוך וכרש"י דמהני דרבנן לדאוריית' וזה א"א דממ"נ קשה מדלא מצא ש"ס דקטן מברך לאביו רק בשאכל האב שיעור דרבנן וצ"ל או כרש"י או כתוס' ולכן לענין דאורייתא בוודאי לא נפטר במה שעשה קודם שהגדיל אבל לענין דרבנן לתוס' דחיובא דבן הוא י"ל כמו שהוא מוציא אחרים שמחוייבים מדרבנן כן יוצא הוא בעצמו במה שעשה בקטנותו כשיגדיל, אבל לרש"י לא נפטר דלאו ב"ח במצוה הוא ע"י חינוך, אלא דנראה דרש"י ס"ל דבדרבנן מהני חיוב זה ע"י חינוך הגם דנגד דאורייתא ל"מ ובאמה הקשה תוס' שם דאם ל"מ ב"ח ע"י חינוך גם כשאכל האב שיעור דרבנן איך יוכל להוציא וצ"ל דרש"י ס"ל הגם דא"מ מדאורייתא מקרי מוציא המחוייב מדרבנן והה"נ דפוטר עצמו עי"כ לכשנתגדל, ואפשר דרש"י ס"ל כתוס' בר"ה ל"ג ע"א דרשות יוכל להוציא המחוייב מדרבנן, לפ"ז אפשר דלא יצא כשיגדל ע"י שעשה המצוה בקטנותו משו' חינוך דלאו ב"ח במצות דרבנן מקרי ע"י חינוך ואפי' למצוה דרבנן כשיגדל לא מהני ועיי':

ולדינא בוודאי נקטי' כתוס' ורוב ככל ראשונים דכתוס' ס"ל, ועיי' מג"א רס"י תמ"ז דבכ"מ נקטי' כתוס' וכבר הבאנו ראי' מש"ך בנקה"כ דס"ל בפשיטו' דנפטר כשיגדל במה שעשה בקטנותו ע"י מצות חינוך, ובנדון שלפנינו כבר יצא לפי דנקטי' דסה"ע דרבנן בזה"ז כבר יצא בספירה שבקטנותו ע"י חינוך האב ופטרו ממצות ספירת העומר דרבנן כשיגדל:

אלא לפי שכתבנו דכל שיגדל ואפשר לו לקיים המצוה בגדלותו אלא שיש בו שיהוי איזה שעות ליכא מצות חינוך במצוה זו כיין שיעשה מצוה זו בעצמו אח"כ מה לו לאב לחנכו, וכיון דליכא מצות חינוך, וגם אם ספר ע"י חינוך אב לא עשה מעשה מצוה כלל ממילא לא יצא י"ח כשיגדל דבקטנותו גם מצוה דחינוך לא הי' וצריך לספור אחר שיגדל והדברים ארוכים, ותן לחכם ויחכם עוד, כי יש לחלק בענינים אלו בחלוקות דקות ומה שעלה במושכל ראשון לפני כתבתי:

ומצאתי לי חבר במה שדמיתי מלתא לצאת בעצמו במה דעבד בשעה שלא הי' מחוייב רק מדרבנן להא דמוציא המחוייב מדרבנן לאחרים לרש"י כדאית לי' אפי' למחוייב מדאורייתא ולתוס' למחוייב מדרבנן, ויש לגמגם ולחלק בין הענינים בחלוקים דקים, אבל ראה זה מצאתי במרדכי פ"ב דמגלה שדן סומא האיך מוציא בקידוש דאורייתא את ב"ב והא אינו מחוייב רק מדרבנן, ומביא ראי' מדמקדש רב בתוס' שבת שהוא דרבנן ויצא ידי קידוש דאורייתא והקשה לנפשי' מש"ס ברכות דאשה א"מ למי שמחוייב בבהמ"ז מדאורייתא, שאני התם דלא תבוא לעולם לידי חיוב דאורייתא משא"כ סומא לכשיתפקח יבוא לחיוב דאורייתא לכן יוצא בקידוש שמקדש בתוס' שבת הגם שא"מ עכשיו מדאורייתא מ"מ כשיגיע הזמן יהי' מחוייב מדאורייתא אלו דבריו ז"ל, והמג"א סי' רס"ז ס"ק א' הקשה עליו מקטן דג"כ יבוא לחיוב דאורייתא וא"מ רק לאכול שיעור דרבנן והניח בצ"ע, ולדידי לק"מ דס"ל כרש"י דקטן לאו ב"ח מקרי לכן א"מ רק למי שאכל שיעור דרבנן, ודרבנן יוכל להוציא אפי' רשות כתוס' ר"ה או וגם אם רשות א"י להוציא המחוייב מדרבנן, אבל קטן זה יש בו מצוה חינוך עדיף מרשות עכ"פ וא"ש:

ואנו למדים ממרדכי הנ"ל תרתי דס"ל דחיוב מדרבנן מוציא למחוייב מדאורייתא כרש"י ודוקא מי שיבוא אח"כ לכלל חיוב אבל אשה לא וכן צ"ל חילוק זה לרש"י דהקשה לנפשי' מקטן דא"מ המחוייב מדאורייתא ומתרץ דלאו ב"ח דדרבנן הוא ועדיין קשה מאשה וצ"ל דפשיטא לרש"י דאשה שאני דלא תבוא לעולם לידי חיוב דאורייתא, ועוד אנו למדין ממנו כמו המחוייב בדבר מדרבנן יוכל להוציא אחרים כן יוצא בנפשו במה שעשה בעת חיובו מדרבנן למה שנתחייב אח"כ בחיוב גמור ועיי':

ונבוא לדון בנדון שלפנינו, בתחלה הרעיון הי' נ"ל גם אם לא ספר כלל בעוד שהוא קטן יוכל לספור אח"כ בברכה דלא בעי תמימות אלא בגדול שהוא מחוייב בדבר וכל שלא ספר לילה אחת חסר לי' מן תמימות דמצוה, אבל קטן שנתגדל בתוך ימי הספירה כיון דלא הוי ב"ח לא מפסיד לי' תמימות דשבועות כיון דספר כל המחוייב עליו לספור, ואלו ימים ושבועות תמימות תהיינה לו, והה"נ בגר שנתגייר תסוך ימי הספירה או עבד שנשתחרר, ומצאתי לי ראי' בכעין זה מש"ס בוכה כ"ז ע"ב לר"א דצריך שתהי' סוכה הראוי' לשבעה קטן שנתגדל ונכרי שנתגייר בחוש"מ עושה סוכה בחוש"מ כיון שלא הי' מחוייב קודם ל"ב סוכה הראוי' לשבעה, וכן י"ל בנדון זה, אלא דמסוגי' דהתם איכא למשמע איפכא דמסברא פשוטה אין לחלק, דהא מצריך קרא כל האזרח וכו' לקטן וגר ואנ"ה ה"א דלא יוצאים כשעושה סוכה בחוש"מ הגם לר"א אפשר דילפי' מהתם לדהכא מ"מ לרבנן דס"ל עושין סוכה בחוש"מ ולדידהו כ"ש בקטן וגר ול"צ קרא להכי דאתי' מכ"ש כמ"ש רש"י שם, ועכ"פ לדידהו לית לנו מקרא לחלק כה"ג, ובספירה דבעי תמימות מנ"ל לחלק מסברת חוץ בין הי' ראוי' לאינו ראוי' ומחוייב דהא סברת חוץ ליכא דלר"א צריך קרא לחלק וכ"ז בשלא ספר בקטנותו אבל אם ספר בקטנותו הגם דלא הי' מחוייב בספירה נ"ל דמצטרף האי ספירה דרשות לספירה דאח"כ שספר שבעה שבועות תמימות וליכא קפידא רק שיהי' ספורות למו שבעה שבועות תמימות, וכן הדין אם ספר בלא כוונה למ"ד מצ"כ או שהתכוין שלא לשם מצוה, מ"מ יוכל לספור בברכה אח"כ כיון שספר עכ"פ הוי' להו תמימות ויש לי קצת ראי' מרש"י סוכה שם דאזרח לרבות קטן וגר בינתיים וכ' רש"י שעושי' סוכה בחוש"מ, ולא כ' שאם יש להם סוכה מקודם דאז היו פטורים ולא הי' סוכה הראוי' להם לישב בה ישיבה של מצוה ה"א דלא יצא קמ"ל, ומנ"ל כ"כ דעושי' סוכה בחוש"מ דלמא קרא להכי הוא דאתי, ש"מ דלזה ל"צ קרא כיון שראוי' לישב בה הגם שלא הי' ראוי' לישב לשם מצוה, דהא לר"א אין אדם יוצא בסוכת חבירו וא"י מסוכה לסוכה, ויש לדחות דר"א שמותא כב"ש ס"ל דצריך לעשות סוכה לשם חג ואם הי' להם מקודם שבאו לכלל חיוב לא לשם חג נעשית גם שעשו אותה לשם מצות סוכה כשיבואו לידי חיוב ל"מ דעכשיו לאו בר קיומא מצות סוכה הוא, וכ"ש גר שנתגייר, ולתוס' בשם ירושלמי דלב"ה צריך לחדש בה דבר א"א רק כשיחדשו בה דבר אחר שבאו לידי חיוב היינו עשיית סוכה בחוש"מ, הקצרתי והבן:

מ"מ הגם דאין לנו ראי' בכ"ז מסתבר לנו דהכי הוא, ועיי' נוב"י קמא סי' ק"ז שכ' דאם אונן אסור במצוה גם אם ספר באנינותו לא יוכל לברך אח"כ דלאו תמימות הן להך שיטה, נראה דלאו ס"ל כוותי' והגם דנ"ל כמ"ש בכ"ז לא מלאני לבי לסמוך על סברתי בלי ראי' אבל נ"ל בקטן שהגיע לחינוך דאיכא מצוה בספירה זו דהארכנו לעיל דנפטר במה שעשה בקטנותו משום מצות חינוך אלא דליכא מצות חינוך כשיקיים מצוה זו כשיגדל איזהו שעות אח"כ, אבל הרוחנו בדברינו לענין ספירה שאם ספר לילה או לילות קודם שהגדיל ע"י חינוך האב שחייב לחנכו דהעיקר לדינא כשיטת תוס' דע"י חינוך מקרי ב"ח ומוציא הה"נ דמקרי ע"י ספירה של חינוך תמימות למצוה וגם אם ספיקא הוא אם כרש"י אם קיי"ל כתוס' הא כ' התה"ד ופסקו המחבר בספק אם שכח לספור, יספור בשארי ימים בברכה משום דאיכא ס"ס שמא דלא כבה"ג ושמא לא שכח הכי נמי איכא ס"ס שמא כתוס' ושמא דלא כבה"ג:

בהא סלקינן דאם לא שכח לברך בקטנותו, יספור אחר שנתגדל בברכה, הנלפע"ד כתבתי וחותם בברכה השקט ושלום מאלקי המערכה, כאות נפשו ונפש אוה"נ. פ"ב כאור בוקר ליום ה' מ"ז למב"י תר"ל לפ"ק:

הק' אברהם שמואל בנימין ב"הג מהרמ"ס זצ"ל

תוכן העניינים

כתב סופר אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה