אור ברסלב

כתב סופר אורח חיים· רבי אברהם שמואל בנימין סופר

תשובה צח

תשובה צז

מה שהעלתה מצודתי בעז"ה בדין אם יוצאים במרור הגזול בזה"ז ואם יוצאי' אם מברכי' עליו ברכת המצוה דבר זה מקורו הערה, בעל שאגת ארי', בתשובותיו צ"ד לספירה, יצא בכחא דהתירא, באמרו ניהי דמקשינן מרור למצה לכל דבר ואפי' מרור בזה"ז זהו דוקא מה דאינו רק במצה ונאמר במצה בקרא אבל דבר שהוא כללי' בכל מצוה ולא ביחוד במצה בזה לא מקשינן מרור למצה כי כן לענין מהב"ע דכללא הוא בכל מצות ולא במצה דוקא דילפי' מקרבן או מדאורייתא או או מדרבנן לא מקשינן מרור למצה, וכ' לבסוף וז"ל ולפ"ז למאי דפסק באו"ח סי' תרמ"ט בש"ע דיוצא י"ח ביט"ש בלולב הגזול וכן דעת הרבה פוסקים, אע"פ שאין דעת רמ"א שם כן, ה"ה דיוצא במרור הגזול בזה"ז שאינו אלא מדרבנן עכ"ל, ותמוה לי מאוד אם כי לבו בתורה אמיץ כלב ארי', וכי לא ירא לפסוק נגד רמ"א, דכ' דנוהגין להחמיר אפי' ביט"ש, ואיך ישנה, בלי הכרע ע"פ ראי' וסברא שנונה, וגם המחבר לא מלאו לבו להקל רק בדיעבד וחושש לכתחלה כמ"ש המג"א סי' תרמ"ט ס"ק ט"ו, ועוד קאמינא גם לדעת המחבר סי' תרמ"ט דמעיקר הדין לא החמירו ביט"ש, אפשר דוקא בד' מינים דביט"ש לעולם בגבולין דרבנן לא החמירו בו, אבל מרור דבזמן דאיכא פסח מרור דאורייתא דפוסל בו מהב"ע גם בזה"ז לא הקילו בו, ועוד ביט"ש, דהקילו בכמה דברים הקילו ג"כ לענין מהב"ע ובהא פליגו ור"י דס"ל לענין מהב"ע החמירו ביט"ש כמו הדר דבעי ושמואל חולק ונקטו הרבה פוסקים כשמואל אבל במרור בזה"ז דאתקיש למצה שלא הקילו בו בזה"ז בכל דבר דאיכא במצה הגם דלענין מהב"ע לא שייך הקישא כמ"ש המג"א, מ"מ כיון שבכל דבר דשייך הקישא לא הקילו בו בזה"ז מכמות שהי', כן לא הקילו בו ג"כ לענין מהב"ע כן י"ל אפי' לדעת הפוסקים להקל בלולב וכ"ש לדידן דמחמירי' בלולב ונוהגין כן כמו שמעיד רמ"א שאין לנו להקל במרור בזה"ז כנ"ל:

שבתי וראיתי דאחר התבוננות היטב הדק, דיש לצדד להקל במרור טפי מבד' מינים, ואפי' הפוסקים דס"ל דגם ביט"ש איכא משום מהב"ע במרור ליכא משום מהב"ע, ואקדים אקדמת מילין מילי טובא וטבא, בעזרת אלקא טבא:

הנה חילוק זה בין יט"ר ליט"ש לענין מהב"ע מפני שזה דאורייתא וזה דרבנן העלה תוס' סוכה ר"פ לה"ג מתוך דברי שמואל דאמר ביט"ש מתוך שיוצא בשאול יוצא בגזול כ' תוס' היינו ביט"ש שהוא דרבנן, אבל ביט"ר ס"ל ג"כ דמהב"ע לא יצא, ונראה דדחוק לתוס' לומר דשמואל חולק על רשב"י דנפקא לי' מקרא מהב"ע, ולכן עשה תוס' פשר דבר דחולק על ר"י דמדמה יט"ש ליט"ר, והוא ס"ל לחלק בין דאורייתא לדרבנן, ואפשר י"ל דר"י סמך על קרא כי אני ה' שונא גזל וכו' והמשל ממני ילמדו בני וטעם זה שייך גם במצוה דרבנן שממנו ילמדו, אבל שמואל ל"ל רק דרשא דוהבאתם את הגזול וכו' וי"ל דוקא מצוה דאורייתא כקרבן ל"י מגזה"כ אבל מצוה דרבנן יצא. והנה מהרמ"ל הקשה קושי' עצומה על תוס' אי ס"ל לשמואל ביט"ר דמהב"ע ל"י לא נשמע ממתני' כלל דבעי לכם להוציא השאול דלמא משום מהב"ע ולא העלה ישוב לקושיתו, ואני מצאתי מקום יישוב ע"פ שיטת רמב"ן מלחמות דבגזל נכרי הגם שאסור מ"מ לית בי' משום מהב"ע והנה במתני' קפסיק ותני לולב הגזול פסול וסתמא כפירושו בין גזול מישראל ובין משל נכרי ואי משום מהב"ע לא פסול רק גזול מישראל, ש"מ מסתימת מתני' דמלבד מהב"ע פסול משום דשאול פסול וגזל נכרי ג"כ לאו לכם הוא ומיושב קושי' מהרמ"ל:

אלא לכאורה תוס' ע"כ לא ס"ל כרמב"ן מדהקשה לעיל ט' ובר"פ לה"ג מדאיצטרך לכם למעוטי גזול תיפוק לי' דהוי מהב"ע והא קרא בעי כשגזל מנכרי דליכא משום מהב"ע וכ"כ הש"א סי' צ"ט ופשוט וש"מ מיהת דתוס' לא ס"ל כרמב"ן, ונ"ל מהא ליכא ראי' דבאמת דברי רמב"ן צריכי' תבלין מה לי גזל נכרי מה לי גזל ישראל לענין מהב"ע, ואמרתי לעצמי ואח"כ מצאתי מדברי בח"ס ח"ו בחי' פלה"ג עפמ"ש רמ"א א"ע סי' כ"ח דבג"ג ליכא מצות השבה והסכימו אחרונים דכוונתו אפי' ג"ג מדאורייתא וכיון דליכא מצות השבה ליכא עבירה בשעת עשיית המצוה זהו כוונת הרמב"ן, וזהו לשיטתו דאוחז בשיטת הר"י בתוס' דלאחר שקנהו הגזלן ליכא מהב"ע וטעמו דמה שעבר עבר ועכשיו ליכא עבירה דמצות השבה ליכא שכבר קנהו ודמים בעלמא חייב לי', אבל לשיטת ר"ת דגם לאחר קנין איכא משום מהב"ע משום דבאה לו מתחלה ע"י עבירה איכא גם בג"ג משום מהב"ע והא"ש דמקשה תוס' מלכם להוציא הגזול ולא מתרץ דצריך קרא כשגזל מן הנכרי דקשה עדיין לשיטת ר"ת, אבל לשיטת ר"י ס"ל לתוס' ג"כ דבשל נכרי ליכא משום מהב"ע, וא"ש דברינו ביישוב קושי' מהרמ"ל דהא תוס' שם תחלה האריך להוכיח דכל שקנה ליכא משום מהב"ע כ' שפיר אח"כ מיד דמודה שמואל ביט"ר, ולא צריך לומר דחולק על רשב"י בדאורייתא, אבל לר"ת א"א לומר כן משום קושי' מהרמ"ל וצ"ל ע"כ דשמואל ל"ל כרשב"י, ויש להוכיח דתוס' בתחלה כשכ' מהא דבעי לכם בלולב משום שאול רצה ליישב לשיטת ר"ת ג"כ, מדהקשה אח"כ מאשירה, וכ' לחלק אם העבירה גרם למצוה, ולשיטת ר"י א"ש בלא"ה כיון שכבר העבירה עברה ובשעת מצוה ליכא עוד עבירה, משא"כ בגזל קודם קנין איכא עבירה בשעת שיוצא בו דמונח עליו מצות השבה וע"כ דרצה תוס' לתרץ תי' מספיק דעולה גם לשיטת ר"ת, וכן הא דכ' דלכם משום שאול אצטריך וגזול דקתני דבברייתא אגב שאול נקיט כדי שיהי' ניחא גם לר"ת וכמ"ש:

ובמק"א יישבתי ע"פ דברינו דלר"ת צ"ל דשמואל ל"ל כלל מהב"ע אפי' בדאורייתא, קושיא אחת שהקשה פ"י ב"ק על מ"ש שם בהקשותו על ר"ת מדאביי שם ומדמקשה על ר"ה ולקני בשה"ש דדוחק לומר דל"ל מהב"ע כשמואל, והקשה הא תוס' כ' בסוכה דבדאורייתא מודה שמואל ולמ"ש לר"ת א"א לומר כן וכ' תוס' שפיר כדאזיל ומקשה על ר"ת דדוחק לומר דכשמואל ס"ל דלדידי' שמואל ע"כ ל"ל מהב"ע אפי' בדאורייתא אלא דדוחק לומר כן מנ"ל להקשות דלמא אית לי' וא"ש עד"פ נכון:

ויש להוסיף אומר ודברים לבאר ולהבין הא דלא חש שמואל לפסק ותני במתני' והא פשיטא וסתימת מתני' משמע אפי' ביט"ש כדס"ל לר"י וסתמא דש"ס, ונ"ל דהי' לשמואל הכרח' יותר דמתני' דוקא ביט"ר דהא קתני סתם לולב הגזול בין של נכרי בין ישראל ואין לך קפסיק ותני יותר מזה דסתם גזול הכל שבכלל איסור גזול בכלל ואם יש משום מהב"ע ביט"ש ומתני' גם ביט"ש קאי דברי מתני' לחצאין של ישראל פסול בין ביט"ש ובשל נכרי דוקא ביט"ר דבש"נ ליכא משום מהב"ע וזה ודאי רחוק מאוד, וטוב יותר לסבול דמתני' רק ביט"ר איירי או דל"ל מהב"ע כלל והכל ביט"ר אפי' של ישראל, או דעכ"פ ביט"ש ליכא משום מהב"ע כשיטת תוס', ור"י דאמר מכח קפסיק ותני דמתני' גם ביט"ש ומשום מהב"ע, ולא קשי' לי' ביותר דקפסיק ותני לולב הגזול בין של נכרי והא של נכרי רק ביט"ר פסול ושל ישראל גם ביט"ש, י"ל ר"י ס"ל ג"ג מותר והוכחתי כן במק"א דע"כ כן ס"ל מדס"ל ד"ת מעות קונה ועכ"פ י"ל דהכי ס"ל ומתני' לולב הגזול שיש בו משום איסור גזילה וביט"ר גם של נכרי כשר דלכם מקרי כיון דתורה הפקירה ממונו לגבי ישראל ומ"ש המג"א בשם מהר"מ דגם אם ג"ג מותר מ"מ לאו לכם מקרי כבר כתוב על ספר תורת משה אבא מאוה"ג זצ"ל בח"ס ח"ו בחדושיו לפ' לה"ג דהדבר תמוה וע"כ דטעות סופר הוא וצ"ל ג"ג אסור עיי"ש, לפ"ז בין ביט"ר בין ביט"ש דוקא בשל ישראל פסול ואתי' לי' שפיר מתני' במרוח וקפסיק ותני בין ביט"ר אבל שמואל ס"ל להלכתא ג"ג אסור ודחיק לי' למוקמי מתני' שלא כהלכתא הוכרח ע"כ לומר דמתני' דוקא ביט"ר ומתני' דחוק אנפשי' דאיירי רק ביט"ר, ור"י ס"ל הלכתא דג"ג מותר ומתני' כרשב"י בהא מילתא דמהב"ע לא יצא ולא לענין ג"ג דס"ל דאסור וא"ש נכון:

ובמאי דכתיבנא מצאתי מקום יישוב לשיטת הרמב"ם דפוסק כשמואל או דל"ל מהב"ע כלל כדס"ל לכ"מ בכוונתו, או ביט"ש ל"ל מהב"ע, ומ"ש הכ"מ דטעמא דנקיט כשמואל משום דר"א ורבא שקלו וטרו אליבי' כבר דחה הרמב"ן את הרז"ה שכתב כן דאין מזה ראי', ולמ"ש דפלוגתא דר"י ושמואל תלי' אי ג"ג מדאורייתא אסיר, ולפי דהעלה היש"ש ויתר קדמונים חוץ מתשוב' ש"א סי' ב' בשיטת הרמב"ם דג"ג אסור מדאורייתא ממילא הלכת' כשמואל ועיי' היטב:

והנה הרא"ש כ' וז"ל הרי"ף כ' משנה כצורתה ולא הביא פלוגת' דאמוראי דפליגו בגזול כסתמא דש"ס דפסק ותני ודלא כשמואל דסבור דל"א הכי אלא במצוה דאורייתא ולא מסתבר טעמי כיון דמברך ומזכיר ש"ש מנאץ הוא במילי דרבנן כמו במילי דאורייתא עכ"ל הנה נראה דמשום המצוה יש מקום לחלק בין דאורייתא לדרבנן, אלא לענין ברכה ליכא חילוק כיון דמזכיר ש"ש מה לי אם מזכיר ש"ש על מצוה דאורייתא או דרבנן ולא מסתבר טעמא דשמואל דמחלק בין יט"ר לשני, ודבריו תמוהים בוודאי לכתחלה לא יטול ביט"ש כיון שא"א לברך ושמואל ג"כ אפשר מודה ולא אמר אלא דיצא אם נטל בלא ברכה, או גם אם ברך ויש משום ניאוץ ידי ברכה ל"י, והא ברכות אין מעכבות וידי מצוה יצא ואיך הכריע משום זה דמסתבר כר"י דפסול ביט"ש ולא יצא ידי מצוה וצ"ע:

ואחר העיון נ"ל בכוונתו בהקדם מ"ש פ"י ביישוב מ"ש רש"י הדר משום זה אלי ואנוהו ותוס' הקשה שאין זה אלא מדרבנן ולכתחלה, וכ' יישוב נכון כיון דמשום זה אלי וכו' גם ביט"ש לכתחלה לא יטול דמצוה להדר גם במד"ר ואם יאמרו דבדיעבד יצא יטעו דגם ביט"ר יצא דיעבד כשאינו הדר לכן השוו המדות דגם ביט"ש ל"י בדיעבד, וכסברתו איתא בר"ן ע"ז לענין איסור סתם יינם בהנאה מכיון שאסרו בשתי' הוצרכו לאסור בהנאה דאל"ה יטעו דגם יי"נ מותר בהנאה, ועוד לו לר"ן כעין זה במס' ביצה סוגי' דספק מוכן עיי"ש, ואומר אני להעמיס כן בכוונת הרא"ש דלא מסתבר לחלק לענין ברכה בין מברך על מצוה דאורייתא או דרבנן סוף כ"ס מנאץ בברכתו ולכתחלה לא יטול לה"ג ביט"ש משום הברכה ואם נימא דבדיעבד יצא יטעו דגם ביט"ר יוצא בלולב הגזול בדיעבד וביט"ר משום מהב"ע א"י מדאורייתא, ושמואל או דל"ל האי גזירה או דס"ל דמברכי' ג"כ ביט"ש ולא מסתבר כוותי' כנ"ל בכוונת הרא"ש דרצוי' היא ועיי':

וצריך לומר לפ"ז דרא"ש ס"ל כשיטת ר"ת דגם אחר קנין איכא מהב"ע דאלת"ה ליכא מקום למגזר יט"ש אטו יט"ר דממ"נ אי קודם שקנהו הגזלן פסול בלא"ה משום שאינו לכם, ואי אחר הקנין ליכא משום מהב"ע גם ביט"ר לשיטת ר"י וע"כ דרא"ש כר"ת ס"ל ויש למגזור יט"ש אטו יט"ר כמ"ש:

וי"ל עד"פ עוד הפעם קושי' פ"י ב"ק על מ"ש תוס' בהקשותן על ר"ת ודוחק דס"ל כשמואל דל"ל מהב"ע וסותר עצמו ממ"ש בסוכה דשמואל מודה ביט"ר, וי"ל דתוס' לא כ"כ כאן רק לשיטת ר"י דנקיט לעיקר בסוכה לדידי' י"ל דס"ל לשמואל ביט"ר מהב"ע והא דלא גזר יט"ש אטו יט"ר כיון דלכתחלה גם ביט"ש בוודאי לא משום הברכה דלר"י ליכא מקום למגזור מכח ממ"נ כמ"ש, אבל לר"ת א"א לומר דס"ל ביט"ר מהב"ע דקשה נגזור בדיעבד ביט"ש אטו יט"ר ושפיר כ' תוס' כד אזיל בשיטת ר"ת ודוחק לומר דס"ל כשמואל וא"ש:

שבתי וראיתי דיש להוכיח דרא"ש ס"ל כר"י ולא כר"ת, ומנא אמינא לה ממ"ש המרדכי ר"פ לולב הגזול ומובא בב"י סי' תרס"ד דנכרי שקצץ הושענא בשבת דיוכל לצאת בה ביום א' ומשום מהב"ע ליכא ומביא ראי' מאין ממעטין בי"ט ואם מיעטן כשר ש"מ דליכא משום מהב"ע, ולא כ' טעם למה ליכא משום מהב"ע, ואין לומר דס"ל דוקא מהב"ע דאורייתא לא יצא אבל בעבירה דרבנן יצא דלא כרש"י ור"ן פסחים ל"ד בדמאי, וס"ל דאין ממעטין בי"ט דרבנן הוא כמ"ש רש"י שם דמחזי כמתקן וכן ס"ל לתוס' ביומא סוגי' דצירוף דהא המרדכי כ' שם מפורש דאין ממעטי' דאורייתא הוא, ועכצ"ל דס"ל כשיטת ר"י דלאחר שקנה ליכא מהב"ע מפני שהעבירה כבר עברה וכן באין ממעטין בשעת המצוה ליכא עבירה והעבר אין ור"ת צ"ל דס"ל דאין ממעטין רק דרבנן ובאיסור דרבנן ליכא משום מהב"ע דלא כרש"י ור"ן הנ"ל:

לפ"ז מוכח דרא"ש ס"ל כשיטת הר"י דבשבת פ' הבונה כ' הרא"ש מפורש דאין ממעטי' איסור דאורייתא הוא ואין לנו טעם הא דמיעטן כשר אלא משום דבשעה שעושה המצוה ליכא עבירה והיינו כשיט' הר"י וזהו דלא כמ"ש לעיל דס"ל כשיטת ר"ת:

ואחר התבוננות עוד ראיתי דאין מזה הוכחה דכן קשה לשיטת רש"י דס"ל כשיטת ר"ת כמ"ש גבי אוונכרי דא"נ ייאוש קנה מ"מ איכא משום מהב"ע וזה כשיטת ר"ת וס"ל נמי בפסחים דבמהב"ע דרבנן ג"כ לא יצא, לפ"ז הגם דסובר דאין ממעטין רק דרבנן מ"מ קשה דהא ס"ל דגם במהב"ע דרבנן לא יצא, ועי' שעה"מ הלכ' לולב שמדמה הא דאין ממעטין לקורע בשבת שבירושלמי פ' האורג, ודבריו תמוהים ועמדתי עליהם במק"א באורך, ואנו אין לנו בטעמא דאם מיעטן כשר אלא או דאין ממעטין אינו רק דרבנן ובדרבנן ליכא משום מהב"ע, או כשיטת ר"י וכן ס"ל למרדכי, ולרש"י ליתנייהו לתרווייהו ובעי טעמא דמלתא דאם מיעטן כשר, ואין לנו מנוס לרש"י רק דס"ל כר"ת בס' הישר דמהב"ע בשונג יוצא, ומפרש רש"י נמי הא עבד ומיעטן היינו בשוגג, ומרדכי הרגיש בזה ונשמר וכ' דמשמע אפי' מועט במזיד, ואינו מוכרח כ"כ די"ל עבר גם על שוגג דמ"מ קצת עבירה בידו כמ"ש רש"י פ"ק דחולין סוגי' דשוחט בשבת דר"י קניס לדידי' בשוגג משום דעשה קצת עבירה, וגם בלא דעת נפש לא טוב, ומ"מ משום מהב"ע ליכא דאין ממואס כ"כ לפני ה' ולא דמי לוהבאתם את הגזול דבמזיד הוא, וכן י"ל לר"ת דס"ל נמי בדרבנן איכא משום מהב"ע והדיוק עבר ומיעטן היינו בשוגג וכן י"ל ס"ל להרא"ש, ואין מוכרח דס"ל כשיטת הר"י ועיי' בכ"ז היטב:

וי"ל עוד דרא"ש ס"ל כשיטת הר"י והא דס"ל דיש לגזור יט"ש לאו משום יט"ר אלא משום י"ט שני במקדש דל"ב לכם והוא מצוה דאורייתא ופסול משום מהב"ע ויש לגזור יט"ש בגבולין אטו יט"ש במקדש כן י"ל אבל הראשון נ"ל יותר דגזירה רחוקא היא בגבולין אטו מקדש כמובן:

והנה הרא"ש מכריע משו"ה כר"י דלא מסתבר מלתא דשמואל ורמב"ם דנקיט כשמואל ולשיט' הלח"מ דס"ל מהב"ע ל"י כל היכ' דשאול פסול וביט"ש אפי' במקדש יצא משום דשאול כשר לא דמי לקרבן דשאול פסול, י"ל דרמב"ם ס"ל כר"י דלמ"ד מהב"ע דוקא קודם קנין איכא משום מהב"ע וליכא מקום למגזר יט"ש אטו יט"ר מכח ממ"נ ומשום יט"ש במקדש נמי ליכא למגזר דהא לרמב"ם גם במקדש דשאול כשר ליכא מהב"ע הגם דיט"ש במקדש דאורייתא ואין מקום לגזירה זו כלל:

ונתיישב לי בדברינו מלתא דהי' תמוה לי טובא לפי גרסת הה"מ ברמב"ם דלולב של אשירה פסול משום מהב"ע, והיא אמיתית ברמב"ם דכ"כ בפי' המשניות, ולפמ"ש הלח"מ דביט"ש דשאול כשר גם במקדש שיט"ש דאורייתא ליכא משום מהב"ע ויוצא בגזול א"כ למה כ' הרמב"ם דכל הפסולים משום גזול וגנוב חוץ הפסול משום ע"ז כשר בשני, כיון דס"ל הפסול משום ע"ז אפי' של נכרי פסול משום מהב"ע למה יופסל ביט"ש הא ביט"ש ל"ל מהב"ע אפי' במקדש וצלע"ג ולמ"ש יש לנו לקיים שיטת הה"מ ולח"מ בשיטת הרמב"ם, דוודאי אין לברך ביט"ש בין על לולב הגזול ובין באשירה שנטעה מתחלה לכך דמאיסי טפי כמ"ש הה"מ שכ' הרמב"ם שנטעה מתחלה לכך, ובגזול ליכא למגזר אטו יט"ר מכח ממ"נ קודם שקנה פסולו משום לכם, ואחר הקנין ליכא מהב"ע, וכ"ז בגזול אבל בשל אשירה כיון דיט"ש לכתחלה לא משום ברכה דמנאץ הוא גם בדיעבד פסלוה' משום גזירה אטו יט"ר דפסול משום מהב"ע ול"י מדאורייתא וא"ש נכון בעזה"י:

ואחר הוצעות האלו נבוא למטרת כוונתינו, לפרש שיחתי דיש לצדד דגם לשיטת הפוסקים כר"י דגם ביט"ש לולב הגזול פסול ורמ"א נקיט כוותי' להחמיר, י"ל הא דנקטו כוותי' דר"י משום דמסתברא כוותי' מסברא כמ"ש הרא"ש וע"פ שבארתיו דיש לגזור יט"ש אטו יט"ר דנקטו לעיקר כשיטת הר"י וכמו שפסק המחבר סי' תרמ"ט, וגם לר"ת י"ל דאיכא למגזר אטו יט"ש במקדש לפי שיטת תוס' ורא"ש דשמואל ס"ל יט"ש שאני משום שהוא דרבנן בגבולין ובמקדש דיט"ש דאורייתא גם לשמואל לא יצא, וזהו טעמא דר"י דפשיטא לי' מכח דיוקא דקפסיק ותני דמתני' גם ביט"ש ומשום גזירה דיט"ר או דשני במקדש, וכ"ז בלולב ויתר ד' מינים דאיכא ראשון דאורייתא ושני דרבנן, אבל לענין אכילת מרור בזה"ז, הגם דלענין ברכה אין חילוק בין דאורייתא לדרבנן כמ"ש הרא"ש ולכתחלה לא יקיים המצוה במרור הגזול אבל בדיעבד לכ"ע יוצא דליכא מקום למגזר במרור עצמו, ולגזור מרור אטו מצה בוודאי גזירה רחוקה ומניין לנו, וגם הרי במצה גזולה קודם קנין בלא"ה אינו יוצא לשיטת הרא"ש משום דאתקש לחלה, ואחר קנין ליכא משום מהב"ע, וקם דינו של הש"א דבמרור גזול יוצא בזה"ז ולא מטעמי' אלא מטעמינו דמחלי' למרור לשבח, אשר ישבחוהו רבנן, הקרוים בונים ומראים פנים:

והנה דברינו אלו יתכנו לפי שיטת תוס' ורא"ש דשמואל חולק על ר"י רק ביט"ש מדבריהם דקיל לי' ממצוה דרבנן מדאורייתא עפ"מ לחלק יצאנו די"ל גם ר"י ס"ל לחלק מעיקר אם לאו משום גזירת יט"ש אטו יט"ר דאורייתא, אבל סברת רמב"ן במלחמות ור"ן נהפוך הוא דבמצוה דרבנן מכ"ש די"ל דמהב"ע ל"י דמאיסי טפי, וז"ל רמב"ן אבל הגזול שהוא משום מהב"ע כ"ש בשני שאנו פוסלי' לפי שנטילתו אינה מצוה של תורה והוא מזכיר העון להתפס, וז"ל הר"ן ואדרבה דשני יותר פסול שנטילתו אינה מצוה של תורה והוא מזכיר עון להתפס עכ"ל לענינינו, וזה אהכא מסברת תוס' ורא"ש ודכוותי' ונ"ל להראות פנים לשניהם דיש סברא לכאן ולכאן, י"ל במצוה דאורייתא שמחוייב לעשות והוא פוטר נפשו מחיובו ע"י גזל זה מנאץ הוא, אבל כשאינו מחוייב לעשות והוא בא בתורת נדבה ומביא הגזול ליכא ניאוץ כ"ס דהרי אינו מחוייב בדבר, וכן י"ל במצוה דרבנן שאין חיוב עליו כ"כ ליכא ניאוץ חוץ לענין הזכרת ש"ש שאומר קדשנו וצונו והוא עושה בזה עצמו נגד רצון ה', אבל לענין מצוה עצמה יש לחלק כהנ"ל, וי"ל ג"כ איפכא דבר שהוא מחוייב מתקבל יותר שיצא י"ח המונח אקרקפתי', משא"כ כשמביא מרצונו או שאינו מחוייב כ"כ מי ביקש זאת מידו רמוס חצרות ה' ולבוא לפניו בדבר ששנוי לפניו כמ"ש רמב"ן ולכן מביא ר"י מתרי קראי דמקרא דוהבאתם את הגזול אפשר לומר דקרא בקרבן חובה שמשלם חובתו בגזול זה שנוי לפני ה' אבל עולת נדבה וכיוצא בו והה"נ בדרבנן דאינו חיוב כ"כ ליכא מהב"ע לכן מביא קרא אחרינא אני ה' שונא גזל בעולה והא איכא עולת נדבה וסתמא כתיב שונא גזל בעולה מוכח אפי' בדבר שהוא רשות שנוי ואינו מתקבל, ובקרא דאני ה' שונא גזל בעולה לחוד לא סגי דקרא דוקא בעולת נדבה קאי שמתפיס עצמו בדבר שאינו צריך זה ניאוץ לפני ה' אבל חובה לא לכן מביא קרא דוהבאתם את הגזול וכו' כנ"ל ועיי':

והנה תוס' הגם דס"ל דיט"ש קיל משום דדרבנן הוא י"ל דלא פליג עם הרמב"ן בסברות הפוכות אלא דס"ל כיון דדרבנן הוא הקילו בו דיוצא בדיעבד, אבל בעיקר הסברא מודה דכל שהוא רשות יותר יש בו ניאוץ יתר:

ומצאתי מקום דברינו ישוב בחידושי לסוגי' לקושי' תוס' על ר"ת מש"ס ב"ק, דהקשה אביי לרבה והוכיח דייאוש אינו קונה מקרא דקרבנו ולא ניחא לי' יותר להוכיח מזה דמהב"ע לא יצא כמו עולא דס"ל ייאוש קונה לשיטת ר"ת והוכיח מקרבנו משום מהב"ע ועוד הוסיף להקשות הא סוף כ"ס צ"ל משום מהב"ע דהא קני' בש"ר או שה"ש, ואמרתי ליישב ע"פ סברת רמב"ן הנ"ל דמסתבר יותר שאין מקובל לפניו כל שאינו מחוייב בדבר ואינו מצווה ועושה ע"י עבירה, ואומר דסברא זו גם אביי ס"ל ושניה' ס"ל דמסתבר דמביא קרבן נדבה מן הגזול שמכניס עצמו לדבר שלא הי' צריך בעבירה דאינה מתקבלת, אבל כשעושה בעבירה דבר שמחוייב לעשות לאו מסתבר לשניהם וי"ל דאביי הכי הקשה דקרבנו ע"כ לאחר ייאוש וייאוש לא קנה הגם דקנה בשינוי רשות דמעיקרא שלו והשתא דהקדש מ"מ פסול משום מהב"ע, והיינו בעולת נדבה דאיכא ש"ר שאינו חייב באחריות כגון דאמר הרי זו וקמ"ל קרא דפסול משום מהב"ע ומסתברא דבעולת נדבה מ"ע שהכניס עצמו לכך הגם דקרא בעולת חובה ג"כ איירי ומ"ש רש"י אם עולה קרבנו בענ"ד הכתוב מדבר אבל גם בע"ח קאי, אלא בע"ח דליכא ש"ר דהא אחריותא עליו ויאוש כדי ל"ק קרבנו הוא, ומשו"ה ל"צ קרא, אלא משום דבע"כ ג"כ איירי לזה צריך קרא דאיכא יאוש וש"ר קמ"ל דפסול משום מהב"ע, אבל אי יאוש קנה הרי בין ע"נ בין ע"ח קרבנו הוא וצ"ל דבשניהם פסול משום מהב"ע וזה לא נראה לאביי מסברת חוץ שיהי' בחובה מהב"ע, ומסתבר לי' יותר להוכיח דיאוש לחוד ל"ק וע"ח פסול משום דלאו קרבנו וע"ב משום מהב"ע, וכ"ז קודם דחידש ר"י דשה"ש קונה כמו ש"ר איכא חילוק בין עולת נדבה דנקנה בש"ר ובין ע"ח דליכא ש"ר ושה"ש לא ס"ל דקונה אבל לבתר עשרי' ותרתי שני' דחידש ר"י דשה"ש קונה גם ע"ח קרבנו הוא משום ייאוש וש"ר, וגם אם ייאוש ל"ק ע"כ צ"ל דפסלו קרא משום מהב"ע, וגם בעולת חובה צ"ל ג"כ דאיכא משום מהב"ע דהא קנאו ביאוש ושה"ש, וכיון דע"כ מוכרח מקרא כן בין אם ייאוש לחוד קנה או לא קנה מנ"ל להוכיח דייאוש לחוד ל"ק וא"ש דהוכיח עולא דאיכא מהב"ע אפי' בע"ח וחטאת דבמתני' פ' הנזקין וס"ל ייאוש קונה ואביי מקשה משום דס"ל דשה"ש אינו קונה ומיושב קושי' תוס' על ר"ת ע"ד פלפלא טבא חריפתא:

ואיידי דאיירי בשה"ש וש"ר לגבי הקדש אומר מה שנ"ל להסביר מ"ש תוס' ב"ק דבלי ייאוש א"י להקדיש וליכא שה"ש וייאוש הגם דל"ק מ"מ מהני שאפשר לו להקדיש והו"ל ייאוש ושה"ש, והדבר צריך תבלין להבינו, ונ"ל להסביר דהא מילתא דיוכל להקדיש אחר ייאוש הגם דליכא ש"ר כגון בקדשים שחייב באחריותן, הוא תחלתו מדרבנן או משום דייאוש קונה מדרבנן מיהת והקדישו מדרבנן עכ"פ ונשתנה שמו דמעיקרא תורא חולין ועכשיו הקדש הגם שאין שם הקדש עליו אלא מדרבנן מ"מ שה"ש כזה קונה בו מדאורייתא דשה"ש תלי' בהסכמת ב"א בשם יקראו כמ"ש הש"ך ח"מ סי' שנ"ג וכיון דמדרבנן הקדיש הקדש ונשתנה שמו הקדש באותה רגע קונה מדאורייתא וקדוש הוא מדאוריית' ואפי' למ"ד דייאוש אפי' מדרבנן ל"מ י"ל דהם אמרו דמהני ייאוש לענין זה שיהי' יוכל להקדיש מדבריהם וממילא קונה מדאורייתא ע"י שה"ש ומדאורייתא קדוש ויש להאריך בסוגי' ותן לחכם ואכ"מ:

ויש אתנו להראות פנים ולעשות סמוכים לסברת רמב"ן ולדברינו מסוגי' ש"ס גיטין פ' הנזקין דמקשה לר"י מאי ארי' חטאת אפי' עולה נמי, והרגיש רשב"א בלשון המקשן אפי' עולה מאי אפי' עולה הא נהפוך הוא דעולה כ"ש הוא ועכ"פ אפי' ליכא ונדחק, ולמ"ש י"ל במרוח דמקשה מאי אר' חטאת דלא נודע מכפרת משום דקנה בייאוש ומהב"ע לית לי' דפוסל אפי' עולה נמי דאי קתני עולה גם עולת נדבה בכללו ואיכא רבותא יותר דאפי' בעולת נדבה שהכניס עצמו לכך ליכא משום מהב"ע ויוצא י"ח נדרו, ואי דס"ל לר"י דבעולת נדבה באמת איכא משום מהב"ע זה א"א כיון דס"ל ייאוש קונה ע"כ א' מתרתי או דמוכח מקרבנו דאפי' בע"ח איכא משום מהב"ע דהא קרא דקרבנו בין בע"ח בין בע"נ קאי ואפי' ס"ל לעולא דשה"ש ל"ק הא ע"י יאוש לחוד קונה, וע"כ דס"ל דמקרבנו לא מוכח כלום די"ל בגזל קרבן דחברי' א"כ מנ"ל מהב"ע אפי' בעולת נדבה ואי מקרא דוהבאתם את הגזול מינה ילפי' בשניהם דאיכא משום מהב"ע ושפיר מקשה אפי' עולה נמי, ומתרץ דבנודעה דאינה מכפרת איכא רבותא יותר בחטאת מבעולה כדמתרץ ואזיל וא"ש ועיי':

היוצא לנו מדברינו כי חזקה ונתחזקה סברת הרמב"ן ור"ן דכל שהוא רשות יותר איכא מהב"ע, אלא דרמב"ן ור"ן ס"ל כן במצוה דרבנן, ותוס' ורא"ש ס"ל דיש לחלק בין דאורייתא לדרבנן או משום דרבנן רצו להקל במצוה דדהו דיצא הגם שעושהו בעבירה, הגם דמצד הסברא איכא בדרבנן ניאוץ יותר כיון שאין מחוייב מדאורייתא, או דס"ל כיון שמחוייב מדרבנן מיהת הוא לא הכניס עצמו לכך דחיוב דרבנן עליו וליכא ניאוץ יותר מבמצוה דאורייתא ובמצוה דדהו הקילו דיוצא הגם שבא' ע"י עבירה אבל בעולת נדבה וכיוצא בו כשנדר לעשו' דבר מצוה מודו תוס' ורא"ש דמגרע גרע ממצוה שמחוייב לעשות:

לפ"ז מה שכתבנו דיש לחלק בין לולב הגזול ביט"ש למרור בזה"ז דגם לפי שיטות דס"ל דהלכתא כר"י ונקיט הרמ"א לדינא כוותי' מ"מ יוצא במרור הגזול דבלולב ג"כ אי רק משום גזירה דיט"ר דלא שייך במרור בזה"ז דבר זה עצמו תלי' בשיטות תוס' ורא"ש ורמב"ן ור"ן דלרמב"ן ור"ן גרע מסברא מצוה דרבנן מדאורייתא, ושמואל ל"ל כלל מהב"ע, ולפי דקיי"ל דמהב"ע ל"י בדאורייתא וכ"ש ביט"ש בדרבנן, א"כ ה"ה במרור הגזול דא"י בזה"ז כמו לולב ביט"ש ועיי':

מ"מ נלפע"ד להלכה כיון דמחבר נקיט לעיקר דביט"ש ליכא משום מהב"ע, ורמ"א דכ' דנוהגי' להחמיר י"ל דחוששי' לשיטות דס"ל דהלכה כר"י נגד שמואל משום דסתם ש"ס קאמר קפסיק ומשום דלא מסתבר טעמא דשמואל לחלק כמ"ש הרא"ש והיינו משום דיש לגזור יט"ש אטו יט"ר, אבל לא מחמירי' ביט"ש מטעמא דרמב"ן ור"ן דאזלו בתר איפכא דרבנן כ"ש הוא מדאורייתא וי"ל במרור הגזול לכ"ע יוצא, וכיון דמילי דרבנן הוא יש להקל ולסמוך על מ"ש ע"פ שיטת תוס' ורא"ש, והיינו דיוצא בדיעבד, אבל לא יברך דלענין ברכה אין חילוק בין מברך על מצוה דאורייתא או דרבנן כיון שמזכיר ש"ש כמ"ש הרא"ש, וממילא דלכתחלה לא יטול מרור הגזול לצאת בו, ובדיעבד יצא, ומ"מ מהיות טוב אם בקל לו למצוא אח"כ מרור שאינו גזול שיאכל שנית מרור שאינו גזול להוציא נפשי' מפלוגתא דרמב"ן ור"ן דלדדהו אינו יוצא ידי מרור אבל לא יברך על אכילה שני' שמא וקרוב דיצא באכילת מרור הגזול, ולכריכה נ"ל פשוט כיון דאינו אלא לזכרון למקדש כהלל יוכל ליקח מרור הגזול כיון שאינו אלא לזכרון, וברכה ליכא, כנלפע"ד להלכה אבל למעשה לא בעינא לסמוך על סברתי וכי משום דאנו מדמי' נעשה מעשה יצילנו משגיאות האומר ועושה ויהי' לנו למגן ומחסה, עייננו והעלינו על הספר ובדיו וגמרנו בעזרת לאל גומר עלי נגהי ליום ג' ב' ע"ח תרל"ב לפ"ק פה פ"ב יע"א ובעה"ח:

הק' אברהם שמואל בנימין ב"הג מהרמ"ס זצ"ל

תוכן העניינים

כתב סופר אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה