אור ברסלב

כתב סופר אורח חיים· רבי אברהם שמואל בנימין סופר

תשובה צו

תשובה צה

א ראה ראיתי שתי ראיות אחת בתשובת פנים מאירות ח"ב סי' כ"ז העלה מתוך דברי הרא"ש פ"ב ברכות ססי' ו' דבבהמ"ז אכילה במעי בעינן ניהי דבאכילה של איסורים חייב בכזית מצומצם על של בין החניכים כמבואר ספגה"נ מ"מ בבהמ"ז דכתיב ושבעת בעינן שישבעו מעיו, וראי' שנית ראיתי אחרי רואי בפנים מאירות בספרא דבי רב רבנן קדושת אבא מאוה"ג זצ"ל בח"ס חאו"ח סי' ש"כ על פ"מ הנ"ל וז"ל ומבואר מדבריו דה"ה כל המצות דכתיב גבי אכילה סתם ולא שביעה סגי כזית מצומצם, ועשה סמוכים לדין זה מתוס' ר"ה י"ג ע"א בשם ירושלמי דתיתי עשה דמצה ולדחי ל"ת דחדש ואס"ד דאיסור חדש כבר עבר בהנאת גרונו וידי מצוה לא יצא עד שיכנוס למעיו לא הוי ק"מ דבעידנא דמיעקר לאו לא מקיים עשה דומי' למ"ש תוס' ב"ב י"ג ע"א ד"ה כופין דמשעת העראה עובר על לאו אלו דברי קדשו זצ"ל והנה כ' דיש להביא קצת ראי' לזה משו' דיש לדחות דלמא קושי' ירושלמי לר"ל דס"ל הנאת מעיו בעינן ולא עבר על לאו דחדש עד שיורד למעיו ושניהם בב"א, אבל לדידן דקיי"ל בהנאת גרונו תלי' אפשר דוקא לענין איסור החמירה תורה דחייב על הנאת גרונו אבל למצוה החמירה תורה דא"י רק בהנאת מעיו ג"כ ומהא דאמר רבא במצה כרכו בסיב לא יצא אין ראי' דתלי' בהנאת גרונו די"ל דתרתי בעי הנאת גרונו ומעיו וגם להך צד דבמצה בעי הנא' מעיו מקשה ירושלמי שפיר לר"ל:

הא חדא ועוד קאמינא נגד ראי' ח"ס אפי' לר"י י"ל דהוי בעידנא הגם דס"ל לתוס' דלא כרנב"ר שבנמ"י ב"מ ס"ב דכל דצריך למצוה הוי בעידנא, נ"ל דוקא העראה דאינה ממצוה עצמה ואפי' התחלת מצוה ליכא רק דא"א לקיים מצות פ"ו בלי העראה, ומצוה עצמה מתחלת כשיטול זרע במקו' הראוי' בהא ס"ל הגם שא"א בלא העראה מ"מ לא בעידנא דהתחלת המצוה היא דלא כרנב"ר הנ"ל, אבל במצות אכילה גם אם נימא דא"י עד שיכנוס למעיו מ"מ בוודאי גם הנאת גרונו בעינן ועיקר הנאת גרונו ומיד כשנכנס לגרון התחלת המצוה עד סופה כשנכנס למעיו גם תוס' מודה דהוי בעידנא דמיעקר לאו מקיים עשה הגם שלא נגמר עד לבסוף כיון שכבר התחיל בה ועיי' כתובות ל"א ע"א, ותוס' גיטין ס"פ הנזקין סוגי' דמטמא ומדמע כנלפע"ד נכון מסברא:

ובתחלת הרעיון עלה במחשבה לפני להביא ראי' מתוס' סוכה ר"פ לולב הגזול דא"י ידי מצוה רק בהנאת מעיו, והוא מדהניח תוס' בתימא ל"ל למעט מהקישא דל"ת חמץ דא"י במצה של טבל תיפוק לי' דהוא מצוה הבאה בעבירה ולא מצא מענה לתמיה זו, ובכפת תפרים כ' די"ל דבעי היקש לטבל הטבול למ"ע דליכא רק לאו כשאין לו רק כזית מטבל כזה דעשה דוחה לל"ת וליכא עבירה ולולי ההיקש דכל שאינו בב"ת חמץ ה"א דיצא ועיי' ש"א סי' צ"ו ועי' ח"ס או"ח סי' קל"ז משמי' דהפלאה דכ' דאין לומר דאין עשה דוחה לל"ת דאפשר לקיים שניהם שיפריש הגם שאין לו רק כזית מצומצם הרי ליכא רק איסור ח"ש ואפשר למעט באיסורא מאיסור טבל ש"ש לאיסור מעשר ח"ש, דהא בריית' ר"ש ולשיטתו דכ"ש למכות א"א לקיים שניהם ולא הקשה תוס' מידי ועכ"פ תימא ליכא, ומ"ש אבא זצ"ל דאפשר שיבטל המעשר ברוב, לפמ"ש הנוב"י תנינא חיו"ד סי' מ"ה דביבש לכ"ע א"מ איסור לכתחלה, ומצאתי בכתבי הקודש של אבא מאוה"ג זצ"ל בחי' לחולין לעת זקנותו שאמר כן מדנפשי' וא"ש דברי הפלאה זצ"ל, והי' נ"ל די"ל קושי' תוס' על רבינא דרצה לתרץ ברייתא ככ"ע וכהלכת' ודחיק דדרשא דקרא דכתיב ל"ת חמץ שאין עליו רק אסורא דחמץ לבד ואם אין צריך מיעוט זה רק בטבול למ"ע וכר"ש שא"א לקיים שני' דס"ל כ"ש למלקות א"כ סוף כ"ס לא אתי' ברייתא ככ"ע וכהלכתא אלא כר"ש דכ"ש למלקות, ולא מצינו מי דסובר כוותי' דר"ש בהא לא הרויח רבינא מידי בדחוקו בהקישא דקרא וא"ש תמיהת תוס' ואזיל לשיטתו שם דכ"ע ס"ל במצוה הב"ע דל"י מדאורייתא ולרבינא דלא מוקי בריית' כר"ש דאמר ר"י משמי' דמהב"ע לא יצא קשה הא הוא מהב"ע דכ"ע מודים דלא יצא, אלא דכ"ז לא שוה לנו לפמ"ש הש"א דאפשר להמציא אופן דא"א לקיים שניהם כגון שהוא של נכרי ובא לו בהיתר באופן דליכא משום מצה גזולה ואין בידו להפריש דלאו שלו הוא עמ"ש:

והי' נ"ל להוכיח מזה דתוס' ס"ל דא"י ידי מצוה עד שנכנס למעיו והוקשה לתוס' לר"י ולהלכתא דקיי"ל בהנאת גרונו חייב וידי מצוה לא יצא עד שנכנס למעיו ולא הו"ל בעידנא ואיכא מצוה הב"ע, וס"ל הגם דהתחלת המצוה בעודו בגרונו מ"מ לא מקרי בעידנא דלא כסברתו ועיי':

ויש לדחות דס"ל דתמיהת תוס' בסוכה למ"ד בירושלמי דאין עשה דקודם הדיבור דוחה לל"ת דלאחה"ד וכ"כ בש"א שם דתוס' לשיטתו אזיל דכ' בשם ירושלמי כהנ"ל והקשה שפיר הגם שיש בזה דוחק לומר דהקשה תוס' להך מ"ד בירושלמי דכל כי האי הו"ל לפרושי, מ"מ כיון דיש לומר כן אין לנו ראי' נגד הפנים מאירות דמסתבר כוותי' מסברא כיון דאכילה של תורה לענין איסור תלי' בהנאת גרונו כן לענין מצוה, וגם סברתי נכונה דגם אם הנאת מעיו בעינן מ"מ מקרי בעידנא, וטוב לנו יותר לומר דתוס' הקשה למ"ד דאין עשה דקה"ד דוחה לל"ת וס"ל לתוס' לעיקר כהך מ"ד כדמשמע בתוס' ר"ה וקדושין סוגי' דחדש מלהוכיח מתוס' ב' דברים נגד הסברא:

אבל יש לי ראי' אחרת מן ירושלמי דלא יצא י"מ רק בהנאת מעיו, והוא מן ירושלמי דמייתי תוס' שבועות כ"ד ע"א ד"ה אלא הן וכו' דאם נשבע שלא לאכול מצה ואכל מצה בליל פסח חייב שבועה שלא אוכל מצה בלילי פסח פטור, וקשה הא אפשר שיאכל מצה ויצא י"ח בהנאת גרונו ושבועה לא עבר עד שיגיע למעיו וכשנשבע שלא יאכל מצה בלילי פסח למה פטור משום דלא חל לבטל המצוה אי אכל רק הנאת גרונו פשיטא דפטור הרי לא עבר איסור שבועה עד שיכניס למעיו ואם נכנס למעיו למה פטור הרי בידו לקיים המצוה ע"י הנאת גרונו ולא נשבע לבטל המצוה, וגם רישא דנשבע שלא לאכול מצה ואכל בליל פסח למה חייב אם לא אכל רק בהנאת גרונו הרי ליכא איסור שבועה ואם הורידו למעיו פשיטא שחייב גם בלא כולל דא"צ לצאת י"מ רק באכילת גרונו ואין לומר דסתם נשבע שלא לאכול אסור בהנאת גרונו כמו כל איסורי' שאסרה התורה בהנאת גרונו דוודאי בלשון ב"א סתם אכילה הנאת מעיו כדרך אכילת ב"א ועל דעת' דהכי נשבע:

ומתחלה הי' נ"ל ראי' דסתם אכילה בלשון ב"א אכילת מעיו דאלת"ה ר"ל דס"ל בכל איסורים דהנאת מעיו בעינן למה לא מתרץ מתני' שבועה שלא אוכל וכו' במפרש הנאת גרונו לרבנן ובסתם אליבא דר"ע כמו דס"ל לר"ע דאוסר עצמו בכ"ש בסתם כיון דבלשון ב"א אכיל' בכ"ש גם הנשבע כן נשבע ומחמיר ע"ע יותר כן הוא לענין הנאת גרונו, ולרבנן במפרש דבסתם אמרי' דלא יחמיר ע"ע מבאיסורי תורה כמו דס"ל בכ"ש ועיי' מל"מ דמפרש פלוגתא דר"ע ורבנן וע"כ דסתם אכילת ב"א במעיו, ובמעט התבוננות ראיתי דראי' זו טעות היא בידי ודחוי' מעיקרא חדא דאמר טפי בח"ש דמפורש פליגו בי' ר"ע ורבנן, ועוד א"כ מ"ט דר"ש דפוטר, ורחוק לומר לר"ש כמו דכ"ש למלקות משום דאחשבי' ה"ה דחייב בהנאת גרונו כעין שכ' תוס' לענין שלכדה"נ לר"ש ועיי' מהרש"ל ומהרש"א, וגם אם נאמר כן גם לענין הנאת גרונו היינו כדאחשבי' להנאת גרונו, אבל כשמכניס למעיו דלא אחשבי' להנאת גרונו לענין איסור למה פוטר ר"ש בכה"ג כשאוכל למעיו דליכא משום נו"ט ומשום שבועה איכא ועיי':

אבל נ"ל להביא ראי' מוכרחת למ"ש דבלשון ב"א סתם אכילה הנאת מעיו והנשבע שלא לאכול לא עבר רק כשנכנס למעיו, והוא מסוגי' ש"ס שבועות כ"ח ע"א איבעית אימא שלא אוכל מגו דמהני לי' שאלה אכזית בתרא וכו', וכבר הקשו קמאי לשיטת הרמב"ם דנשבע שלא אוכל דאסור בח"ש ככל א"ת למה לא אמרי' מגו דחייל אח"ש בתרא חייל נמי על כל מה שאכל ועיי' באבני מלואים בתשובותיו שבסוף ספרו סי' י"ד שעמד ג"כ בזה וכ' בתי' ב' כיון דאיסור ח"ש משום חזי לצרופי וכיון שאין לו רק ח"ש אחרון ח"ש זה מותר, וכ' שלבו מהסס בזה דא"כ ביה"כ ג"כ יהי' ח"ש מותר בסוף היום שא"א לצרופי עוד, ונ"ל לקיים תירוצו עפמ"ש הר"ן הא דח"ש בשבועה אסור הגם דאין למילף מאיסורי תורה דזיל בתר טעמא דחזי לצרופי, הה"נ בשבועה עמ"ש, וי"ל בוודאי ביה"כ אין להתיר בשעת דל"ח לצרופי דמנ"ל דה"ט דקרא משום דחזי לצרופי כדי להקל בשע' דל"ח לצרופי וכי דרשינן טעמא דקרא להקל, אבל בשבועה דלא היינו למדי' מאיסורי תורה דמרבי' מכל רק משום דאיכא סברא דחזי לצרופי דשייך נמי בשבועה ודי היכא דשייך חזי לצרופי אבל ח"ש כזה דל"ח לצרופי לא כנ"ל נכון אבל אי קשי' הא קשי' לפי דקיי"ל דבהנאת גרונו חייב ואם אכל ח"ז לגרונו וחזר והקיאו ואכלו חייב דנהנה גרונו בכזית כמבואר ספנה"נ א"כ ח"ש האחרון למה לא נימא מגו דחייל על ח"ש זה להתירו דאפשר דבא לחיוב ע"י ח"ש זה כשיאכל בהנאת גרונו פעמים ויתחייב מלקות חייל נמי אכל שאכל, וגם משום ח"ש לחוד איכא מגו כיון דחזי לצרופי כה"ג כשיאכל ב"פ כהנ"ל ממילא גם ח"ש אסור מה"ת ומגו דחל שאלה להוציא מח"ש חייל נמי אכל שאכל, ובוודאי דחיק ורחוק לומר דהך תי' אב"א שלא אוכל קאי שלא כהלכתא וכר"ל דס"ל הנאת מעיו בעינן, מה לו לר"א לתרץ דרבא שלא כהלכתא היכא דיש לו לתרצו במרוח בשלא אוכלנה, ועוד מדאמר רבא במצה כרכה בסיב לא יצא נראה דס"ל דהנאת גרונו עיקר, מזה נ"ל דנשבע שלא אוכל סתמא כפירושו שלא אסר על עצמו אלא הנאת מעיו וא"ש דבח"ש ליכא מגו דחייל, ומינה הנשבע שיאכל דלא קיים שבועתו עד שיאכל למעיו דאל"כ למה נשבע שלא נאכול והדר נשבע לאכול על הראשונה חייב משום שבועת ביטוי ועל השני' משום שבועת שוא הרי אפשר לקיים שניהם דיאכל אכילת גרונו וקיים שאוכל ועל שבועה שלא אוכל לא עבר עד שנכנס למעיו, וע"כ דנשבע שאוכל לא קיים שבועתו עד שיאכל אכילת מעיו, אלא די"ל דשניהם באכילת גרונו, אבל לפי שהוכחנו דבשלא אוכל אינו חייב רק באכילת מעיו ממילא מוכח ממתני' הנ"ל דגם שאוכל באכילת מעיו דוקא קיים שבועתו ועיי':

ויש לעיין בנשבע שלא לאכול ואכל נו"ט למה לא יתחייב בלי כולל לפי דקיי"ל באיסורי' דעל הנא' גרונו חייב וכבר עבר איסור וחייב עלה גם כשמקיאו ומה שמכניסו עד למעיו אינו מוסיף איסור בזה ולמ"ש כנשבע שלא לאכול אינו חייב רק כשיכניס למעיו אז יש מקום לחול איסור שבועתו דאיסור תורה ליכא עוד שכבר עבר כשעודו בגרונו ולכי משכח רוחא חייל איסור שבוע' בכניסתו למעיו וצ"ע:

והי' נ"ל תחלה די"ל דהא דחייב על הנאת גרונו כשבלעו עד גרונו וחזר והקיאו דאחשבי' להנאה זו דגרון, אבל כשאוכל ומכניסו למעיו לא אחשבי' להנאת גרונו לפ"ז א"ש דלא משכחת כשאוכל נו"ט שיהי' חייב משום שבוע' ע"י הנאת מעיו דכשאוכל למעיו גם משום נבילה אינו חייב רק כשנכנס למעיו כן הי' נ"ל מסברת חוץ בלי ראי' פנים היטב בחולין ספגה"נ ולהמעיין היטב יראה דא"א לומר כן:

והנה כקוש' זו קשי' לי לפי שהשריש לנו אבינו רועינו אבא מאוה"ג זצ"ל דביה"כ אינו חייב רק בהנא' מעיו דביתוב' דעתא תלי' מלתא ואין יתוב הדעת רק באכילה למעיו וכמו לענין בהמ"ז דכתיב בי' שביעה דבעי דוקא אכילת מעיו, וקשה לי מהא דאמר ר"ש האוכל נבילה דיה"כ פטור דאין יה"כ חל על איסור נבילה, הא על איסור נבילה חייב מיד כשהגיע לגרון, וכבר עבר איסור נבילה ומשום יה"כ חייב על הנאת מעיו וכבר כלה עבר וחלף לו איסור נבילה כשמוריד למעיו ולמה לא יתחייב משום יה"כ ג"כ, וע"כ צריכי' אנו לומר כיון דא"א שיעבור על איסור יה"כ בדבר זה עד שיעשה איסור ויתחייב משום נבילה א"א דיה"כ חל על אכילה זו ולא דמי להא דאמרי' לכי משכחת רוחא חייל ויש להסביר כיון דוודאי אינו חייב על כשאוכל ביה"כ בלי הנאת גרונו ג"כ כגון שתוחב בבטנו או כורך בסיב וכדומה, ותרתי צריכי' הנאת גרונו ומעיו ואז כשהוא בגרונו מתחייב משום איסור נבילה לא חל איסור יה"כ על תחלת אכילה בגרונו וגם על סופו אינו מתחייב, והו"ל כאלו מכניס לגרונו ברגע אחרונה של עיה"כ ויורד למעיו כשנכנס יוה"כ דפטור בוודאי כן הדבר הזה כנ"ל, והא"ש נמי דל"ק מנשבע שלא אכל ואכל נו"ט כיון שא"א שיעבור על שבועתו בדבר זה רק כשעובר תחלה על איסור נו"ט, וגם ע"י הנאת גרונו ומעיו יחד מתחייב על שבועתו הכל הולך בתר התחלה ותחלתו איכא איסור דנו"ט ולא חיילה איסור השבוע' גם לבסוף כנ"ל ועיי':

המורם מכ"ז כי הוכחנו דהנשבע שלא לאכול סתמא כפרושו אכילת מעיו, וקשה לי טובא מירושלמי שבתוס' שבועות הנ"ל וע"כ דבקיום המצוה צריך דוקא שיכנס למעיו, ומתחלה סבור הייתי דיש לדחות די"ל דירושלמי קאי למ"ד בהנאת מעיו בעינן באיסור, וה"ה למצוה, ואחר שדחיתי ראי' זו חוזרת ונראית לי' אחר שראיתי בירושלמי שבועות פ"ש שתים בתרא סוף הלכה ד' וז"ל על דעתי' דר' יוחנן אמר שלא אוכל מצה אסור לאכול מצה בליל פסח, שלא אוכל בליל פסח לוקה ואוכל מצה עכ"ל, וכוונתו לר"י דמביא בהלכה ג' דס"ל דשבועה חל ע"י כולל ור"ל ס"ל דאינו חל, ואמר בהלכה ע"ד דר"י אמר שלא אוכל מצה וכו' והא ר"י ס"ל דעל הנאת גרונו חייב וקשה כהנ"ל וע"כ דלמצוה בעי הנאת מעיו דוקא וצ"ע, ולא מצאתי מקום ישוב לזה אלא ע"צ הדוחק דכוונת ירושלמי כשנשבע ומפרש שלא יאכל מצה אפי' בהנאת גרונו דחייל משום כולל וכן בנשבע שלא לאכול מצה בליל פסח כה"ג, ובנשבע שלא לאכול בליל פסח י"ל עוד דסתמא כפרושו שאוסר ע"ע הנאת גרונו דהא אמר בליל פסח היינו של מצוה לבד שאינו רוצה לצאת דאי אוסר על עצמו גם אכילת רשות בליל פסח הדר הו"ל כולל וע"כ דאמר שאין אוכל מצה של מצוה לצאת בה וע"כ בהנאת גרונו קאמר דהא להכניס לתוך מעיו רשות הוא ויוכל לאכול לצאת ידי מצוה בהנאת גרונו ומדאסר על עצמו שלא לאכול לצאת ידי מצוה ע"כ דכוונתו שלא לאכול אכילה שיוצא בה י"מ שהיא הנאת גרונו וסתמא כפירושו ורישא דומי' דסיפא שאסר בפירוש על עצמו הנאת גרונו וא"ש רישא וסיפא, ועדיין צ"ע:

עוד הי' נ"ל ראי' דלא יצא י"ח אכילת מצוה רק בהנאת מעיו ממתני' דמנחות צ"ט ע"ב שעיר של יה"כ נאכל לערב והבבלי' אוכלים אותו כשהוא חי מפני שדעתן יפה, וקשה יאכלו ביה"כ בהנאת גרון דמשום יה"כ ליכא עד שנכנס למעיו כמ"ש בח"ס ויקיימו מ"ע דאכילת שעיר וע"כ דא"י ידי מצות אכילה רק בהנאת מעיו, וי"ל דשאני אכילת קדשים ממצות אכילת מצה וכדומה, דאכילת קדשים לאו מצוה המונחת אקרקפת' דכל כהן, אלא שהמצוה שיהיו הקדשים נאכלים כהנים אוכלי' ובעלים מתכפרים וכ' תוס' ישנים ביומא דמשו"ה כשמגיע לכ"א כפול קיימו המצוה, דהמצוה כך היא שיהיו הקדשים נאכלים בין הכהנים, וכיון דהקפידה תורה שיהיו הקדשים נאכלים ולא יותירו מהם, ואלו הן הנשרפים מתבערים ע"י שריפה מן העולם ואלו הנאכלים מתבערים ע"י אכילת כהנים וכך מצותו וכשהכהן אוכל הנאת גרונו ומקיאו לא קיים מצות אכילת קדשי' משא"כ מצות אכילת מצה דאקרקפת' דכל גברא שיאכל כזית דכתיב בה אכילה, ואין המצוה שתהי' המצה שיש לו נאכלת אלא שהוא יאכל כזית מצה ומרור כמו דחייבי' תורה באכילת גרונו כשאוכל איסור דנהנה גרונו ומתחייב ולא תאכל הוא הנאת גרונו כן תאכל שבתורה למצוה יוצא בהנאת גרונו כנ"ל לחלק:

והרוחנו ליישב בזה קושי' ש"א סי' צ"ו על קושי' ש"ס ר"פ גה"נ מוקדשין פשיטא ליתי עשה דאכילת קדשים ולדחי לאו דגה"נ, ולמ"ש דבקדשי' בעי דוקא אכילת מעיו אין עשה דאכילת קדשים דוחה ללאו דאכילת קדשים דבעידנא דמיעקר לאו לא מקיים עשה, אלא לפמ"ש כבר לעיל מסברא דנפשאי דכה"ג גם תוס' דחולק על הרנב"ר בנמ"י ב"מ מודה דהוי בעידנא כיון שהתחלת קיום המצוה היא מיד כשמגיע לגרון, וכן הוא בקדשים לפ"ז דברינו אלו אינם מן היישוב ליישב קושי' שאגת ארי', וגם אין להביא ראי' מכח קושי' ש"א נגד סברתינו דשערי תירוצים על קושי' ש"א לא ננעלו ויש אתנו יישובים שונים בחדושינו ר"פ גה"נ ומשם תדרשנו:

ולדינא הגם דלא מצאנו ראי' מוכרחת לדינו של הפנים מאירות וח"ס מאחר שלא מצאנו ראי' נגד זה ומלתא דמסתברא הוא שיוצא בהנאת גרונו הכי נקטינן בטח וכדאי הפנים מאירות ופני משה כפני חמה שעלה בהסכמה עמו לסמוך אפי' שלא בשעת הדחק:

ודע דנ"ל פשוט דמצות אכילת שבת ויו"ט לא קיים בהנאת גרונו דבשבת כתיב בי' עונג וביו"ט ושמחת בוודאי אין עונג ושמחה למי שחוזר ומקיאו משנכנס לגרונו ואין דרך אכילת ב"א כך ואיה עונג ואיה שמחה, וכן שמחת משתה דפורים לא מתקיים אלא באכילת מעיו כדרך אכילת כל ב"א, ולא דמי' למצות אכילת מצה ומרור וכזית בליל ראשון של סוכות דיוצא באכילת גרונו והחילוק מובן, והאוכל כזית מצה בליל ראשון של פסח ולא הכניסו לתוך מעיו ידי מצה יצא וידי חיוב מצות כזית פת של יו"ט לדסוברים דכזית פת ביו"ט דאורייתא הוא לא יצא, וכן כשאוכל כזית פת בליל ראשון של סוכות בסוכה ולא נכנס למעיו ידי מצות אכילה כזית בסוכה יצא וידי יו"ט לא יצא כ"ז נ"ל נכון וברור לדינא, ומיושב בזה קושי' ר"ן סוכה ל"ל ט"ו ט"ו תיפוק לי' דצריך לאכול כזית ביו"ט, ולמ"ש א"ש היכא דאין לו רק מצומצם עם שנדבק בין החניכים דמשום יו"ט לא יצא מ"מ בעי למיכל משום ט"ו ט"ו ועיי':

ב הלכ' יסודי התורה נכנס לבית הספק ולא יצא ממנו אם יוצא אכילת מצוה שלא כדה"נ, ות"ח חולין ק"כ ע"א כ' בפשיטות דיוצא דמצות לאו להנות ניתנו עיי"ש, ויש לי קצת ראי' לת"ח מש"ס ר"פ גה"נ דמקשה מוקדשין פשיטא והקשה הש"א תיתי עשה ותדחי לל"ת דגה"נ, ולת"ח לק"מ דאפשר שיקיים שניהם לקיי' מ"ע של כדה"נ ואיסור גיד ליכא, והיינו לפי דס"ל לסתם מתני' יש בגידי' בנ"ט דלמ"ד אין בגידין בנ"ט יש לעיי' דאפשר דשלכדה"נ ג"כ אסור דבלא"ה אין בו טעם ועץ הוא ורחמנא אחשבי' לאכילתו, והה"נ שלכדה"נ ועיי' כעין זה בתוס' פסחים סוגי' דחזקי' ור"א דכ' דגה"נ שאני למ"ד א"ב בנ"ט דהנאתו אסרה התורה ויש להאריך עד"פ בסוגי' שם:

אבל יש לי ראי' דאין יוצאי' שלכדה"נ והוא מש"ס נזיר י"ז ע"א דמקשה לר"ל וכי אכלו כהן מליקה, והלא אפשר שיאכלו שלכדה"נ ואיסור מליקה ליכא וע"כ דלא מקיים מ"א קדשים שלא כדה"נ, ויש לדחות עפמ"ש הפמ"ג בפתיחה להלכ' שחיטה דבאיסור עשה דוזבחת ואכלת ליכא חילוק בין ח"ש לכזית דלא כתיב אכילה בלשון צוו' אלא רשות כשתזבח תאכל, ונ"ל לפ"ז גם שלא כדה"נ אינו ממועט מואכלת ומ"ש כ"ש דממועט מאכילה בכ"מ דאינו ממועט מואכלת ה"ה שלא כדה"נ דבכ"מ דלא כתיב אכילה שלא כדה"נ אסור והה"נ דכתיב וזבחת לעשה ואכלת רשות דאיכא עשה שלא כדה"נ ג"כ, והא"ש דמקש' לר"ל דכהני' אכלו מליקה באיסור דגם אם יאכלו שלא כדה"נ איכא מיהת איסור עשה דוזבחת, ומיושב בזה קושי' תוס' שם כדמתרץ דס"ל אין שחיטה לעוף מה"ת הא איסור טריפה מיהא איכא ונדחק די"ל אף מחזיר ודוחק דהו"ל לש"ס לומר ס"ל אין שחיטה לעוף וס"ל אף מחזיר, ולמ"ש א"ש דמשום איסור טריפה לק"מ מעיקרא די"ל דאכלי' שלא כדה"נ וא"ש, ויש משם ראי' דיוצא שלא כדה"נ מכח קושי' תוס' הנ"ל:

אמנם כן בתוס' פסחים כ"ד ע"ב מבואר מואכלת ממועט שלא כדה"נ בחולין שנשחטה בעזרה דכ' דלכן לא אמר אביי חוץ חולין שנשחטו בעזרה משום דנפקא מזבחת ברחוק מקום אתה אוכל וכתיב ואכלת דוקא דה"נ נאסור, וה"הנ דממועט מואכלת איסור עשה שלא כדה"נ, דלא כמ"ש ודלא כפמ"ג לענין ח"ש דעשה דוזבחת והדרא ראי' דידי מש"ס נזיר דאין יוצאין מצות אכילה שלכדה"נ, ועיי' רמב"ם פ"ה מהלכ' יסודי התורה הלכה ח' כגון שמאכילין לחולה שקצים ורמשים או חמץ בפסח, מדכ' שקו"ר ושביק לנבילה, נראה דס"ל דנבילה אסורה ג"כ שלא כדה"נ ולשיטתו אזיל דס"ל דאיכא עשה דוזבחת כמ"ש בהלכ' שחיטה, ומש"כ חוץ מבב"ח וכ"כ ולא כ' חוץ מנבילה משום דלא הוזכר בש"ס פסחים שם, ועוד נ"ל עפמ"ש בפמ"ג בפתיחה שם גם דקיי"ל דישנו לשחיטה לעוף מה"ת אבל עשה דוזבחת אינו בעוף עיי"ש, וי"ל משו"ה לא כ' הרמב"ם שקו"ר ונבילה משום דנבילת בהמה גם שלא כדה"נ אסור, ולא חשיב נבילה כיון דשלא כדה"נ אסור משום דנבילת עוף דליכא עשה שלא כדה"נ מותר ומשו"ה ג"כ לא חשיב אביי בפסחים שם כנ"ל, לפ"ז קמה גם נצבה ראי' שלי מש"ס נזיר גם לפמ"ש דשיטת הרמב"ם דשלא כדה"נ בנבילה אסור הא שם על מליקת עוף קאי וגם לס"ד דס"ל לר"ל ישנו לשחיטה לעוף מה"ת מ"מ ל"ק די"ל דמקיים המצוה שלא כדה"נ ואיסור נבילה ועשה דוזבחת ליכא בעוף וע"כ דא"י ידי מצות אכילה שלא כדה"נ ועיי':

ועוד אביא לי ראי' דא"י שלא כדה"נ מש"ס מנחות מ"ח ע"א דל"א חטא היום בשביל שתזכה למחר, וכ' תוס' הא אפשר לאכול חי כדלקמן צ"ט ע"ב אנשי אלכסנדרי' היו אוכלים חי במיה"כ דאין זה זכות שיאכל חי, ודבריהם צריכים ביאור למה אין זה זכות מ"ש חי מ"ש מבושל, ונ"ל דאכילת חי הוא שלא כדרך אכילת ב"א גם לאנשי אלכסנדרי' וא"י ידי מצות אכילת קדשים, והא דאכלו במיה"כ חי כדי לבערו מן העולם קודם שיעשה נותר אבל ידי מצוה לא יצאו, ולכן לא אמרי' חטא שיאכל חי דהא לא מקיים מ"ע דאכילה, ומשום שלא יהי' נותר בלילה הו"ל חטא היום בשביל שתזכה כדי שלא לעבור למחר בב"ת כנ"ל נכון מאוד ומינה דא"י אכילת מצוה שלא כדה"נ דלא כפשיטותו של ת"ח:

שבתי וראיתי דאפשר לדחות ראיות אלו ואין למדין מהם דאין יוצאין מצות מצה וכדומה שלא כדה"נ דאכילת קדשים ומתנת כהונ' שאני דכתיב למשחה בהם דצריך לאכול כדרך שגדולי' אוכלי' אותה עיי' חולין קל"ג ע"ב ובתוס' שם דבמתנ' דזבחים קתני שיוכלו לאכול שלוק ומבושל היינו למי שנהנה כך יותר, אבל שלא כדרך אכילת ב"א בוודאי לא דוודאי אין זה כדרך שהגדולי' אוכלי' אות' דאפי' רוב ב"א אין אוכלי' שלא כדה"נ, אבל שארי מצות אכילה דמצה ופסח וכדומ' אפשר דלא הקפידה תורה שיהי' אוכל כדרך הנאתן דוקא, ואפשר באכילת פסח דקפדה תורה שיאכל דוקא צלי ולא נא ומבושל וכתבו שהוא דרך שגדולים אוכלים ויונעם להם ומה"ט ועצם לא תשברו בו ועיי' ספר החינוך, אפשר דומה לאכילת קדשים שיאכל דוקא כדרך הנאתן, אבל אכילת מצה ומרור אפשר יוצא שלא כדה"נ דלא דמי לקדשים דמפורש למשחה בהם ועיי' תוס' זבחים ע"ה ע"ב ד"ה בכור וכו' ובמל"מ פ"י ממעשה קרבנות הלכה יו"ד:

אמנם כן מצאתי ראיות מהימנות דלא יצא ידי אכילה של מצוה שלא כדה"נ, א' ממה שהניח תוס' בסוכה ר"פ לולב הגזול בתימא הקישא דלא יצא במצה של טבל ל"ל תיפוק לי' דהוא מהב"ע, ואי יוצא שלא כדה"נ אפשר שיאכל מצה של טבל שלא כדה"נ דמשום טבל ליכא ומצוה איכא לולי הקישא דכל שישנו בב"ת חמץ אי הי' אוכל כדה"נ א"י ידי מצה, הגם דברייתא כר"ש ותוס' בשבועות ס"ל דלר"ש שלא כדה"נ אסור כמ"ש מהרש"א שם הלא קושי' תוס' בסוכה הוא לפמ"ש בקדושין סוגי' דחדש ובר"ה י"ג דאין עשה דלפני הדיבור דוחה לל"ת דאחה"ד דקיל כמ"ש הש"א סי' צ"ז וכבר הארכנו בזה בתחלת דברינו ולפמ"ש המל"מ והוא האמת דלר"ש דכ"ש למלקות שלא כדה"נ אסורא הוא דאיכא כמו ח"ש לר"י, ולר"י דח"ש אסור שלא כדה"נ מותר לגמרי מדאורייתא, ובארתי במק"א דלר"ש מיותר כל חלב לרבות שלא כדה"נ והארכנו ואכ"מ, וכי כן לק"מ קושי' תוס' סוכה די"ל דגם לר"ש דשלא כדה"נ אסור מה"ת מ"ע דלפני הדיבור דוחה איסור טבל שלא כדה"נ הגם דעשה דלפני הדיבור קיל ולא דחי ל"ת דחדש דוקא ל"ת ממש אבל דוחה לאיסור קיל דשלא כדה"נ לר"ש וצריך הקישא למעט כה"ג וע"כ דס"ל לתוס' בפשיטות דלא יצא שלא כדה"נ:

ונ"ל דנפקא לתוס' זה מירושלמי חלה דמביא בקדושין ובר"ה דלא אכלו מצה מחדש דאין עשה דלפני הדבור דוחה למה לא אכלו שלא כדה"נ וקיימו המצוה, וגם אי עשה דלפני הדיבור דוחה כיון שאפשר לקיים שניהם לא דחי וע"כ דא"י שלא כדה"נ וזו ראי' ברורה:

ועוד לי ראי' מירושלמי שבועות שהבאנו לעיל נשבע שלא לאכול מצה אסור לאכול בפסח נשבע שלא לאכול בליל פסח לוקה ואוכל, כן הוא בירושלמי לפנינו ותוס' שינה הלשון והרגיש בשינוי זה בתשוב' אבני מלואים שבסוף ספרו סי' י"ב, וקשה למה לוקה משום שבועת שוא יאכל מצה שלא כדה"נ ויקיים המצוה ולא יעבור על שבועתו ושבועתו לא לשוא היתה והא הנשבע שלא לאכול מותר שלא כדה"נ בסתם אליבא דרבנן כמבואר בתוס' שבועות פ' ש"ש דמתרץ בתי' שני דקושי' ש"ס ר"י מ"ט ל"א כר"ל בשלא כדה"נ בסתם לר"ע ובמפרש לרבנן, ובוודאי רחוק לומר דירושלמי לר"י אליבא דר"ע אמר דס"ל בסתם אוסר עצמו שלא כדה"נ דהוא שלא כהלכתא ואיך יאמר סתמא דירושלמי דינא לר"י שהוא דוקא לר"ע דלא כהלכתא, וע"כ דשלא כדה"נ א"י ידי מצוה כלל וזו ראי' מהימנא:

ועיי' נזיר ג' ע"ב לאסור יין מצוה כיין רשות מאי היא קדושא ואבדלתא מושבע ועומד וכו' ואם יוצא שתי' של מצוה שלא כדה"נ מאי קמ"ל קרא דחל על יין של מצוה דקדושא ואבדלתא הא אפשר שיקיים המצוה שלא כדה"נ וכדה"נ פשיטא דאסור דליכא מצוה שישתה כדה"נ, וקשה בין לפי' רש"י ובין לפי' תוס' שם אלא ש"מ דא"י שלא כדה"נ, וראי' זו דחוי' היא לתוס' שבועות הנ"ל דלח"ש שלא כדה"נ אסור ולא חל שבועה עלה והתם לר"ש קאי דמרבה מיין ושכר יזיר לאסור יין של מצוה לפ"ז לא מוכח משם מידי:

אבל ראיות ראשונות כראיו' מוצקות וחזקות דא"י ידי אכילת מצוה שלא כדרך הנאתן וה"ה דא"י מצות שתי' של ד' כוסות ושל קדוש שלא כדה"נ ונ"ל עוד דאפי' לת"ח דס"ל דיוצא דוקא כשיורד עד למעיו דיש עכ"פ מילוי כרס, אבל אם אינו נכנס למעיו לא יצא דליכא הנאת גרונו ולא מילוי כרס, וגם נ"ל דאכילת שבת ויו"ט ופורים גם לשיטתו של ת"ח אינו יוצא שלא כדה"נ שאין זה עונג ומשתה ושמחה ופשוט:

ולדינא נ"ל עיקר דל"י ידי מצה וכזית לילה ראשונה של סוכות וכן ד' כוסות ויין קדוש והבדלה רק כדה"נ, ובאכילת מרור עדיין יש לעיין אם יאכל מרור שלא כדרך אכילת אותו מרור שמערבו בדבר מר ביותר שאין דרכו לאכול כך או אכלו שלא כדרך אכילת ב"א אם יוצא בו, לפמ"ש הרא"ש פ' ע"פ דבעי למיכל כזית מרור דהא מברכים עליו על אכילת מרור ואין אכילה פחות מכזית נראה דלולי הברכה ל"צ לאכול כזית דיאכלוהו דכתיב גבי פסח מצה ומרור קאי על פסח לחוד ובמצה איכא קרא אחרינא בערב תאכלו מצות ובמרור דליכא קרא מיוחד דכתיב גבי' אכילה ל"ב כזית עיי' זה בשאגת ארי' סי' ק', וכיון דלא כתיב אכילה דממעט שלא כדה"נ יוצא שלא כדה"נ ג"כ כמו דיוצא בח"ש אם לא משום הברכה ואפשר דלכתחלה לא יאכל שלא כדה"נ משום דמברך על אכילת מרור וסתם אכילה שבתורה כדה"נ, אבל אם אכל שלא כדה"נ יצא, ויש להביא ראי' דלשיטת הרא"ש דיוצא בח"ש מרור ה"ה שלא כדה"נ והוא מש"ס פסחים קט"ו ע"א דטרחו איך יעשה בדלית לי' אלא חסא לט"ר מה יעשה אחר שכבר יצא איך יברך, והא באפשר שיאכל תחלה שלא כדה"נ ולא יצא ידי מצוה ואח"כ יאכל למצוה כדה"נ, וכעין זה הקשה הש"א לדסוברים דל"ב כזית לט"ר וא"י ידי מצות מרור רק בכזית יאכל תחלה פחות מכזית וכ' דגם ח"ז אין ראוי' שיאכל תחלה כיון דחזי לצרופי ואם יאכל בכדאכ"פ עוד יוצא י"ח בצירוף אכילה זו אין ראוי' שיאכל תחלה ח"ז עיי"ש, וזה לא שייך כשיאכל תחלה שלא כדה"נ דלא מצטרפ' אכילה כזו לעולם למצוה וקשה כהנ"ל וע"כ יוצא ידי מצות מרור שלא כדה"נ כיון דלא כתיב בי' אכילה, אלא לרמב"ם דס"ל דבעי גם בט"ר כזית בוודאי הה"נ דבעי בכל דבר כמו טבול שני אין ראי' דיוצא שלא כדה"נ ידי מצות מרור, והשוו מדותיהם דגם ט"ר בעי כדה"נ כמו דבעי שיעור שלם ונדחה ראי' זו, אבל לשיטת רא"ש ודעימי' דבט"ר ל"ב כזית וה"ה דיוכל לאכול שלא כדה"נ מוכח דיוצא ידי מצות מרור ג"כ שלא כדה"נ ועיי':

וכ"ז לפי שהבין ש"א שיטת הרא"ש בפ' ע"פ וכן הבינו התה"ד סי' רמ"ה שמביא המג"א סי' תע"ה ס"ק ה' ועיי' פמ"ג שם, אבל אני בעניי הכינותי בתשובה א' באורך דלא התכוין הרא"ש לכך דא"צ כזית לאכילת מרור והסבותי את לבי לכוין כוונה אחרת ברא"ש דל"א להלכתא דמרור שוה למצה וכדומה דבעי כזית דוקא והה"נ דבעי כדה"נ ומ"מ לדינא כיון דתה"ד ס"ל בכוונת הרא"ש כש"א צ"ע אם יוצא שלא כדה"נ, וכשאין לו מרור לקיים המצוה רק שלא כדרך הנאתו נ"ל דצריך לאכול אולי יצא, אבל לא יברך כנלפע"ד:

ג' עוד פש גבן לברורי חדא מלתא מי שאין לו אלא ח"ש מצה אם צריך לאכול ח"ז דמצוה קצת מיהא עביד כמו דח"ש אסור מה"ת כן איכא מצוה קצת בח"ש, או נימא דמצוה מאיסור לא ילפי' דשאני באיסורים דגלי קרא כל חלב ולא ילפי' מיני' למצוה, הנה הש"א סי' צ"ו חקר אם לר"ש דכ"ש למלקות יוצא ג"כ י"ח מצוה בכ"ש או נימא כיון דכ"ש לאו ככזית נחשב דאין חייבין עליו קרבן גם ידי מצוה לא יצא ומסתבר לי' דלא יצא, ונ"ל להביא ראי' דלא יצא לר"ש מקו' תוס' סוכה ר"פ לה"ג הקישא דא"י במצה של טבל ל"ל תיפוק לי' דהוי מהב"ע וכבר כתבנו לעיל דהאמת בכוונת קושי' תוס' כמ"ש הש"א סי' צ"ו דעשה דקודם הדיבור אינו דוחה ל"ת דלאחה"ד, ונ"ל ליישב קושי' תוס' דיש אופן דליכא מהב"ע כשיש לו ח"ש מצה של טבל וח"ש של היתר ל"מ לר"ל דח"ש מותר מה"ת דצריך היקש למעט דלולי ההיקש הי' יוצא בח"ש מצה של טבל בצירוף ח"ש דהיתר והיקש ממעט כל שאינו בב"ת חמץ כשאוכל כזית א"י ידי מצה מגזה"כ אפי' לר"י דח"ש אסור מה"ת א"ש י"ל הא דעשה דלפני הדיבור אינו דוחה דוקא ל"ת שחייב עלי' דחמירא מעשה דלפני הדיבור אבל איסור קל דח"ש דוחה כדס"ל לתוס' ורמב"ם דשבועה חל על ח"ש דקיל וא"ש גם לר"י, הגם דברייתא כר"ש אתי' דכ"ש למלקות, י"ל זיל בתר טעמא שכ' הריטב"א במכות משום דאחשבי' לכ"ש לאכילה וה"ט דפטור מקרבן משום דלא אחשבי' לאכילת איסור, לפ"ז נ"ל פשוט דוקא כשאוכל ח"ז איסור לחוד, אבל כשאוכל ח"ז איסור וח"ז היתר ביחד דלא אחשבי' לח"ז איסור לאכילה דהא אכל עמו עוד ח"ז של היתר גם לר"ש ליכא מלקות אלא דין ח"ש יש לו לר"ל מדרבנן ולר"י איסור קל דאורייתא כנ"ל, ועיי' נזיר ד' ע"א צירוף ל"ל היינו כשאוכל ח"ש לחוד ואחשבי' חייב וצירוף לכזית לא בעי, לפ"ז מיושב קושי' תוס' הגם אי ברייתא כר"ש וא"ש:

ונ"ל הא דתוס' לא רצה בזה והניח בתימא דאזיל לשיטתו פ"ב דשבועות דכ' שם דלר"ש דכרת במזיד נמי לא מחייב ר"ש וליכא אלא מלקות בח"ש, הרי לא ס"ל כריטב"א דתלי' בשוגג ומזיד אלא דלא חמיר איסור דכ"ש רק למלקות ולא לכרת עיי' היטב ממילא דלא תלי' באחשבי' דידי' אלא כך גזרה התורה דמלקות איכא וכרת ליכא בכ"ש, משו"ה לא ניחא לי' דצריך היקש לר"ש כשאוכל ח"ש טבל וח"ש היתר דהא לר"ש כ"ש למלקות הגם שאוכל בצירוף היתר זית שלם שוב הוי מהב"ע דעשה לפני הדיבור אין דוחה איסור דיש עליו מלקות, ולענין אם יוצא לר"ש בח"ש נ"ל דתלי' ג"כ בשיטת תוס' וריטב"א לריטב"א ח"ז כמו זית שלם וחייבי' כרת אלא קרבן ליכא דבשוגג אכל ולא אחשבי' אבל במזיד דאחשבי' חמירא אסורא דכ"ש כמו כזית ואין בו שום קולא ומה"ד דיצא ידי מצוה ג"כ כשאוכל ח"ז ואחשבי' לאכילה, אבל לשיטת תוס' שבועות דבמזיד ג"כ קיל כ"ש לר"ש דאין בו לעולם רק מלקות יש לצדד ולומר דא"י בכ"ש כיון דקל מכזית דאין בו כרת, ואפשר כיון דמלקות מיהא איכא כמו בכזית דנבילה ושאר רוב איסורי תורה גם ידי מצוה יצא זהו הנלפע"ד בדבר זה לר"ש, לפ"ז גם לשיטת ריטב"א קושי' תוס' סוכה במקומה עומדת דאם יש לו כ"ש היתר יוצא בזה לחוד וא"צ להשלים השיעור באיסור דהרי אחשבי' ואם אוכל עמו ח"ז טבל ולא אחשבי' לח"ז ולא יצא רק לצורך אוכל איסור שלא לצורך קיום מצוה, דהי' אפשר לאכול רק ח"ז היתר לבד ויצא בו דאחשבי' ועיי':

ונ"ל דוודאי לר"ש דחיוב מלקות בכ"ש גם להך צד דלשיטת תוס' לא יצא כיון דקיל מש"ש מ"מ מי שאין לו רק ח"ש מחוייב לאכול דקצת מצוה קעביד מיהת דהא אכילה חשובה היא דחייב מלקות על אכילתו, אבל לפי דקיי"ל דח"ש אינו אלא רק איסור קל בעלמא דאתי' מרבוי דכל יש מקום ספק דאפשר דליכא מצוה כלל, ונ"ל לפמ"ש הר"ן בשבועות דטעמא דרמב"ם דנשבע שלא לאכול אסור בח"ש כמו כל איסורי תורה הגם דאין למדין מאסורי תורה דגלי קרא דזיל בתר טעמא דחזי לצרופי משו"ה יש בח"ש ג"כ איסור הה"נ באיסור שאוסר עצמו בו הגם דלא אסר עצמו רק בכזית ממילא אסור גם בח"ש משום דחזי לצרופי, והה"נ יש לענין מצוה הגם דאין למדין מאיסורי' למצוה מ"מ משום דחזי לצרופי לקיים מצוה באכילה זו תוך כדא"פ גם בח"ש איכא מצוה קצת כן י"ל, ויש לחלק באיסורי' חומרא הוא כיון שאפשר שבא לידי איסור משא"כ לענין מצוה:

וכאשר בינותי ודרשתי מפי סופרים וספרים ראיתי שנחלקו בזה גאוני קמאי, הנה המל"מ הלכת חמץ ומצה הקשה על הרא"ם דס"ל דאכילה שבתורה בכ"ש ואתי הלכה ומפקא לקרא ולא לגמרי דנשאר לשון הקרא לענין איסור והקשה הא לענין מצוה ג"כ אכילה בכ"ש ומפקא לקרא לגמרי דהא ליכא מצוה כלל בח"ש עיי"ש, והנה מה דפשיטא לי' כ"כ דליכא מצוה כלל בח"ש עד דהקשה על הרא"מ לא ידעתי מניין לו, ועכ"פ הנך רואה מה דמסתפקא לו פשיטא לי' דליכא מצוה כלל, ומצאתי לו חבר בדבר זה בתשוב' שבות יעקב ח"ב ססי' ח"י מי שאין לו מצה רק ח"ש אין צריך לאכול דליכא מצוה כלל באכילת ח"ש ומביא לו ראי' מהא דאית' בסי' תפ"ד הנשבע שלא לאכול מצה כל השנה אסור לו לאכול מצה בפסח ולפי דקיי"ל בשבועה שלא אוכל כזית משמע קשה יאכל פחות מכזית אלא ודאי לאו מצוה כלל באכילת ח"ש אלו דבריו ז"ל, ודבריו נפלאו ממני וראי' זו איני מכיר חדא דלמא באמת צריך לאכול ח"ש ואסור לאכול מצה היינו שיעור אכילה כזית שיוצא בה ידי חיובא ועוד הא רמב"ם ור"ן והכי קיי"ל ס"ל דנשבע שלא יאכל אסור בח"ש ככל ח"ש שבאסורי תורה, ואיך יאכל ח"ש כדי לצאת ידי מצוה קצת ועושה איסור דח"ש מה"ת מאי אולמ' האי מצוה קצת מאיסור קל דח"ש, וכבר כתבנו לשיטת רמב"ם ודעימי' דח"ש בשבועה אסור משום דאזלי' בתר טעמא מסתבר לומר דהה"נ איכא מצות קצת בח"ש, וכשנשבע אסור לאכול ח"ש למצוה משום אסור שבועה דח"ש שבו, והלום ראיתי אחרי רואי בשאגת ארי' סי' ק' בסופו דנראה מדבריו דליכא מצוה כלל לאכול ח"ש אלא כיון דאפשר שתהי' אכילת ח"ז התחלה למצוה ואפשר לצרף עם מה שיאכל אח"כ תוך כדאכ"פ לא נכון לאכול תחלה ולברך אח"כ עיי"ש, הרי לפנינו תלתא גברי רברבי חכימי דיהודאי דעולין בקנה א' כי ליכא מצוה בח"ש כלל, והי' כ"ז בהעלמה מן שערי תשובה שבגליון ש"ע סי' תע"ה סעיף ו' והוא לא ראה אלא רא' א' בתשוב' שבו"י הנ"ל דס"ל דליכא מצוה כלל בח"ש וספר בני חיי' שציין עליו לא נמצא באמתחת ספרים שלי ולא ראינו אינו ראי' לדחות פשיטותם של המל"מ ושבו"י וש"א שהבאנו ונקטי' כוותי':

ונלפע"ד לפ"מ שבארנו דיוצא ידי אכילת מצה בהנאת גרונו לבד הגם דבוודאי אין לו לאכול בהנאת גרונו, וגם יאכל לכתחלה כזית בב"א עיי' סי' תע"ה במג"א סי' תע"ה ס"ק ד', מ"מ מי שאין לו אלא ח"ש או כ"ש יאכל ולא יכניס לבמ"ע ויחזור ויקיאו ויאכל כ"כ עד שיהי' בכדאכ"פ אכילת גרונו באלו בצירוף כזית ויוצא י"ח עיי' ספגה"נ דחזר והקיאו וחזר ובלעו חייב למ"ד הנאת גרונו, ועיי' יומא פ"א ע"א זר שבלע שיפון וחזר והקיאו ואכלו אחר דשני משלם דמי עצים לראשון נראה דאחר שהקיאו לא נחשב אוכל וכבר נתקשה בזה בתוס' ישנים שם ותי' בחד תי' דבספהג"נ מיירי שהקיאו שלא בפניו וביומא כשהקיאו בפניו דממאס, והי' דברי תוס' ישנים בהעלמה מספר תוספ' יה"כ ונתקשה בסתירת הסוגי' והניח בצ"ע, ולולי תוס' ישנים הי' נ"ל דבפגה"נ בשחוזר ובולע המקיאו אינו מאוס, אבל ביומא דאחר חוזר ובולע בוודאי מאיס לאחר לאכול מה שמקיא חבירו, ועוד יש לחלק בפ' גה"נ שלא אכל אלא הנאת גרונו לא ממאס ולא נתעכל, וביומא שהקיאו אחר שנכנס למעיו ודאי ממאס טפי ולא צריכי' לחלק בין בפניו בין שלא בפניו כנ"ל, ונ"ל עפ"ז דמי שאין לו אלא ח"ש מצה דיאכל עד"ז דיחזור ויקיאו, אבל אחר לא יצא בו דממאס וגרע משלא כדה"נ, ועיי' בשערי תשובה בסי' תע"ה בשנים שאין להם אלא כזית מצה איך יעשו, ולמ"ש עצה יעוצה להם שיאכל כ"א ח"ז ע"ד הנ"ל ויצא שניהם, ומחוייב לתת לחבירו חצי' והוא יאכל חצי' בהנא' גרונו עד"ז שיוציאו לחוץ ויחזור ויאכל הגם דלא עביד מצוה מן המובחר בב' וג' דברים חדא שאינו אוכל בב"א, ב' שאוכל רק בהנאת גרונו ג' דיש בו משום הקריבהו לפחתיך אחר שאכל והקיאו דממאס קצת בוודאי מ"מ טוב שיעשה כ"א עיקר המצוה ויוצא י"ח משיעשה א' מן המובחר וחבירו יודחה מכל וכל כה"ג אומרי' חטא בשביל שיזכה חבירך ויזכה גם הוא שיזכה ויזכה חבירו ועיי' מג"א הלכ' חנוכה רס"י תרע"א, הגם שיש לחלק בין הכא לדהתם דמוסיף והולך רשות הוא ואינו אלא הדור, משא"כ כאן מ"מ נ"ל נכון כמ"ש בעזה"י:

וזאת תורת העולה, במסילה העולה בית אל, אלו הן ד' אמות של הלכה, אשר חנני החונן דעת לערוך מערכה מול מערכה, ומציון תצא תורה, ציון דורש יש לה ע"י סימני אותיות, א) העלנו דמי שנשבע שלא יאכל או שיאכל סתמא כפירושו לאסור עצמו כדרך אכילת ב"א הנאת מעיו, חוץ כשנשבע שלא יאכל מצה של מצוה דהיא בהנאת גרונו ע"כ דהתכוין לאסור על נפשו הנאת גרונו ג"כ ב) דיוצא י"ח מצה מרור וכזית בליל ראשון בסוכה בהנאת גרונו וכן שתי' של מצוה ד' כוסות וקדושא ואבדלתא, ג) מצות אכילת שבת ויו"ט ופורים דבעי עונג ושמחה אינו יוצא רק בהנאת מעיו, ד) לכתחלה יאכל כזית בב"א ובהנאת מעיו, וכ"ש שלא יאכל לכתחלה ח"ז ויחזור ויקיאו ויאכלנו בכדא"פ, אבל מי שאין לו רק ח"ז יאכל עד"ז ויוצא בו הוא עצמו שבלע וחזר והקיאו מגרונו, אבל לא חבירו, וכשהי' כבר במעיו וחזר והקיאו גם הוא עצמו מעצמו א"י בו, ה) שנים שאין להם אלא כזית מצה יאכל כ"א עד"ז שיאכל ויחזור ויקיאו מגרונו ויאכל וחיובא הוא על מי הזית מצה שלו שיתן חציו לחבירו ויאכלו שנית עד"ז, ו) העלתי דא"י י"מ אכילת מצה וכזית לילה ראשונה של סוכות ושתי' של מצוה בשלא כדה"נ וכ"ש עונג שבת ושמחת יו"ט ופורים, ומ"מ נ"ל מי שאין לו אחרת רק זו שאפשר לו לאכלה שלא כדה"נ כגון שנתערב בדבר מר וכיוצא בו מהיות טוב יאכל כיון דלת"ח יצא בשלכדה"נ ומל"מ מסתפק בו ויאכל בלא ברכה, ז) אכילה דקדשים בזמן שבהמ"ק קיים וכן אכילת פסח העלתי דלכ"ע לא יצא שלא כדה"נ, ח) אכילת מרור אם יוצא שלא כדה"נ תלי' בשיט' הרא"ש אם יוצא באכילת ח"ש מרור, ולכתחלה בוודאי לא יאכל עד"ז כיון דמברך על אכילת מרור, ובדיעבד יצא, מ"מ אם נזדמן לו אח"כ לאכול כדרך הנאתו יאכל שנית כיון דלשיטת הרא"ש לא ברירא לנו כוונתו זו הנלפע"ד אחר עיון היטב בעזרת הטוב ומטיב, ואין טוב אלא תורה, הוא ית"ש האיר לנו ויאר פניו אתנו סלה, כתבתיו וגמרתיו פה פ"ב יע"א ו' עש"ק אדר"ח אייר תרל"א לפ"ק ובעה"ח:

הק' אברהם שמואל בנימין ב"הג מהרמ"ס זצ"ל

תוכן העניינים

כתב סופר אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה