כתב סופר אורח חיים· רבי אברהם שמואל בנימין סופר
תשובה צ
כהן שדעתו יפה, חש לקמחי' לשמרו יפה, ה"ה מעלת תלמידי חביבי הרבני המופלג בתורה, הולך לאורה, מלא עתיק, מורג חרוץ ברק השנון, כש"ת מו"ה משה כ"ץ ראזנער נ"י:
מכתבך קבלתי נגהי ליום ו' ולא ה' באפשר לשם עין עיוני עליו כמובן, עד היום שחר קמתי להורות לך הוראת שעה שדוחקת אותי להשיב במוקדם האפשר וביום א"א כי כולה יומא יום נסיון הוא לנסות צעירי קטני בני קהלתינו בבית חינוך הנערים, לכן דברי קצרים, ואעלה מה שהעלתה מצודתי בחפזי ע"ד שאלתך בדבר הנוגע לעצמך ולפי דבריך מצווה אתה מרב אשר אתה חונה תחת דגלו לשאול פי, והוא ע"ד מסחרך במרכולתך קמח הרבה המונח בתיבה גדולה מאוד שא"א להזיזה ממקומה ובכל שנה ע"פ הוראת הרב הוצאת משם כל הקמח אל מקום א' אשר אתה מוכר שמה כל חמץ שיש לך בלא"ה אבל בשנה זו א"א להניח שם שיש שם הנהו עכברי רשיעי ואם תניח הקמח שם כפעם בפעם יהי' לך הפסד גדול מרובה ונפשך בשאלתך אם יש להתיר להניח הקמח בתיבה במקומה מונחת ולעשות מחיצה ולמכור התיבה עם הקמח שבה, וראו עיניך מ"ש הט"ז ומג"א סי' תמ"ח והרב אינו רוצה לומר בה היתר אם לא מאתי יצא אלו דבריך הנאמני' עלי, דלולי כן לא הייתי משיב ליחיד במקום שיש רב מורה בתורתו לעדתו:
הנה הב"י בשם תה"ד ומצויין בטעות והוא בסי' ק"כ דיתן לגוי חוץ לבית במתנה ונ"ל לב"י מתשוב' זו ומתשוב' שקודם לה דל"מ נתינה אלא לנכרי שהוא מחוץ לבית, והנה מתשוב' סי' ק"כ אין ראי' כ"כ דיש קפידא שיהי' נכרי חוץ לבית דבשאלה כ' אם מהני נתינה לנכרי חוץ לבית ובתשובה לא הזכיר מזה דצריך חוץ לבית ואפשר מעשה כך הי', אבל בתשובה שלפני' כ' וז"ל וראוי' להורות לתת לגוי מחוץ לבית במתנה גמורה, נראה דלפסק הלכה כ' דוקא מחוץ לבית, והט"ז תמה על הב"י דס"ל בכוונת התה"ד דהקפידה בנכרי אם הוא תוך או חוץ לבית ואין בזה טעם כלל והעלה הט"ז וכן ס"ל למג"א דכוונת תה"ד דהחמץ יהי' חוץ לבית ושוי' בדבר זה וחולקין באותו דבר לט"ז בייחד לו מקום בביתו מותר ולמג"א אסור, והמג"א כ' משום דמחזי כמקבל פקדון מנכרי וה"ה כשמוכר לנכרי אסור עד שיוציאו מביתו, ולולי דבריהם ז"ל, הי' נ"ל דוקא במתנה ולא במכר, ובתה"ד לא נמצא דבר זה בב' תשובות הנ"ל רק כשנותן במתנה, ואמינא מלתא בטעמא לחלק בין מכירה למתנה כשנעמוד תחלה על דברי תה"ד בסי' ק"כ בעיקר הדין דנותן במתנה ויודע שיחזיר לו אחה"פ, וע"פ דברינו נבין למה קפיד שיהי' החמץ חוץ לבית ויוצמח לנו חילוק בין מכירה לנתינה:
הנה התה"ד כ' דשרי שיתן לנכרי במתנה גמורה בלי שום תנאי או שימכר לו מכירה גמורה בדבר מועט ומביא ראי' דמתנה כזו שמכוין שיחזיר לו אח"כ מהני מפ"ב דגיטין כ' ע"ב ומסיק שם אפילו אשה יודעה לאקנוי' ול"א דאינה מכוונת אלא לשאלה בעלמ' ולא חיישי' משום חומרא דא"א ה"ה בחמץ ואין לחלוק דוקא גבי גט דמהני מתנה עמ"ל מהני נמי כה"ג, אבל גבי חמץ דל"מ מתנה עמ"ל, משום חומר' דחמץ כדאית' בהגה"מ בהלכ' שבת ל"מ נמי מתנה כה"ג, כיון דהך חומרא גופ' דמתנה עמ"ל ל"מ חומרא יתיר' היא דהא בכ"מ חוץ בקדושי אשה מהני מעמ"ל כמבואר בפ"ק דקדושין וא"כ די בחומרא זו לענין חמץ ולא להוסיף עלה לדמות במלתא אחרית' אלו דבריו כלשונו:
ואבוא על דבריו על כל דבור ודבור, הנה מ"ש מש"ס דגיטין דאפי' אשה ידעה לא קני' עיי' רשב"א שם דצידד לומר דלא אפשטא דאשה ידעה לא קני' אלא דחכמים הקנו לה לפ"ז אשה שמקני' חמץ לנכרי ובדעת' שיחזור לאחה"פ ספיקא הוא אם ידעה לאקנויי' כה"ג, ונ"ל עוד דאפשר גם באיש י"ל משום חומרא דחמץ ל"ס דידע לאקנויי' דהא כ' התה"ד ולא חיישי' משום חומרא דא"א ה"ה בחמץ, משמע אי לא מוכח מסוגי' דגיטין דלא חיישי' משום חומרא דא"א הי' מקום לומר דבחמץ החמירו ומדלא החמירו בא"א ה"ה בחמץ, וכ' אח"כ דאין לומר דהחמירו בחמץ יותר מבא"א משום דמעמ"ל ל"מ דהא גופי' חומרא, ולפי שכ' הרשב"א די"ל דלא נפשטא האיבעי' מדאשה כותבת את גיטה די"ל דחכמים הקנו לבעל, לפ"ז לא מוכח דלא החמירו באיסור חמור כמו א"א לחוש אפי' באיש דלא ידע לאקנויי' דמההוא מעשה דזקן וערב י"ל בחומר א"א החמירו, ובגיטין ל"ש הך ספיקא באיש, אבל בחמץ י"ל משום חומרא דחמץ לא סמכי' דידע לאקנוי' וממון שאני, ואין לומר למה דחי שם שאני זקן ושאני גברא ולא דחי דלמא באיסור א"א דחמיר חיישי' יותר דעדיפא מדחי לי' די"ל דאשה לא ידעה לאקנוי' ומדין פסול ולא משום חומרא דא"א בעלמא, ולאמת י"ל הכי לשיטת הרשב"א שם, אלא דתה"ד אזיל בשיטת רש"י ופשטות הסוגי' ועיי' ב"ש סי' קכ"ד ס"ק י"ט בשם רש"ך, ועיי' ח"ס א"ע סי' פ"ו דלא שבקי' ודאי של רש"י ויתר שיטת מפני ספיקתו של רשב"א:
וכשאני לעצמי לולי דתה"ד מדמה מתנה כה"ג בחמץ למתנה דבסוגי' ש"ס דגיטין, ה' נ"ל דלא דמי דהתם עיקר דבר המביא שאשה נותנת לבעלה והמלוה ללוה ולערב היא להנאתו כדי שיחזיר לו ומעיקרא להכי אתי ואל"ה לא הי' נותן נראה לו כשואל לחבירו דהיא שלו, אבל בנתינת חמץ לנכרי הא הנותן צריך בע"כ להוציא חמץ מרשותו ע"י מכירה או נתינה לנכרי ואם אין לפניו נכרי מכירו שיודע שיחזור לו צריך לתת לו לחלוטין או במכירה או במתנה, והחזרה אחה"פ הוא ענין בפ"ע מדעתו ורצונו של הנכרי, כה"ג לא עלה ספק לבעל האיבעי' לומר דהמקנה לא ידע לאקנוי' דהיא כשאלה בלבו דבין איש בין אשה ידעו לאקנוי' ומבינים הענין בטוב כנלפע"ד נכון מסברא:
ומ"ש התה"ד ואין לומר דבחמץ דל"מ תנאי עמ"ל משום חומרא דחמץ כמ"ש הגה"מ וכו' הנה הגה"מ הוציא כן מן התוספתא דמביא הטור בסי' תמ"ח אם נתנה לגוי קה"פ מותר ובלבד שיתן במתנה גמורה והקשה הגה"מ למה לא סגי במתנה עמ"ל וכ' משום חומרא דחמץ, ולולי הגה"מ הי' נ"ל דכוו' התוספתא שיתן במתנה גמורה שיהי' בלבו שנותן במתנה גמורה ולא כדרך שאלה כיון שיודע שחוזר ומחזיר לו לאחה"פ לא יהי' דומה בעיניו כשאלה כס"ד בש"ס גיטין דמסתמא לא ידע לאקנוי' הגם שאמר שנותן במתנה מ"מ בלבו לא גמר לשם מתנה ונ"ל שזהו כוונת בה"ג שברבינו ירוחם דמביא ב"י סי' תמ"ח שכ' ובלבד שלא יערים ותמה הב"י עליו דהא שרי ליתנו לנכרי במתנה ולחזור וליקחו אחה"פ ואין לך הערמה גדולה מזו ונדחק דכוונתו שלא יתן ושלא ימכור לו על תנאי ודוחק, ולמ"ש כוונתו רצוי' שלא יערים היינו שלא יהי' בעיניו כמערים שאומר שנותן לו במתנה ובלבו כעין שאלה הוא אלא דצריך שיכוין בלבו למתנ' גמור' וכן י"ל בכוונת הרמב"ם בפ"ד מהלכ' חמץ הלכ' ו' וז"ל ישראל ונכרי וכו' ה"ז מוכרו לנכרי או נותנו לו במתנה וחוזר ולקחו ממנו אחה"פ ובלבד שיתננו לו במתנה גמורה ומניח מכר המוקדם בדבריו ומסיים במתנ' המאוחר' בדבריו ונ"ל דמביא לשון התוספתא ובלבד שיתננה לו במתנה גמורה היינו שיתן אל לבו שהיא מתנה ולא כשאלה כיון שמחזיר לו אחה"פ ודבר זה שייך רק במתנה כיון שמחזיר בלי דבר מחזי לעין כעין שאלה ותלי' במה שבלבו, אבל אם מכרו לו וקבל ממנו דמי זבינו גם אם במעט דמי' מ"מ מכיר' גמורה היא ואין בה חשש שאלה עד שצריך להזהיר שיגמור בלבו שיהי' מכור לו מה לנו ולמחשבתו אחר שקבל דמי זביני ולכן כ' ובלבד שיתננה לו במתנה גמורה וכן בתוספתא לא קתני רק שיתן לו ולא שימכור לו וכן כוונת בה"ג שלא יערים במתנה, אבל במכירה אצ"ל דלא כב"י שהוסיף שלא ימכור ויתן על תנאי:
ומ"ש הרמב"ם שם בהלכה ז' אומר ישראל וכו' אבל לא ימכור ולא יתן לו על תנאי ואם עשה כן ה"ז עובר בב"י וב"י, זה ענין בפ"ע שלא יעשה תנאי דע"מ לחזור ולמכור לו או ליתן לו במתנה אחה"פ ובזה מכר ומתנה שווי' ומ"ש דעובר בב"י צ"ל למה לא יועיל תנאי דע"מ, ובוודאי אין כוונתו שלא יתנה שיהי' קונה אחה"פ אלא תנאי שיהי' מעכשיו של נכרי כשיקיים התנאי אחה"פ ולמה ל"מ מ"ש מכל מתנה עמ"ל, ונ"ל דרמב"ם לשיטתו דס"ל נכרי שהלוה ישראל על חמצו דמעכשיו ל"מ רק כשהגיע הזמן קה"פ כיון דבפסח עדיין מתלי תלי וקאי עובר בב"י ול"מ מה דקנוי' לו לאחה"פ למפרע, הה"נ דל"מ תנאי שמוכר או נותן לו במתנה עמ"ל כנ"ל:
ועיי' מג"א סי' תמ"ח ס"ק ה' בשם רדב"ז ח"א דמתנה עמ"ל ל"מ משום דכל זמן שהתנאי תלוי' הו"ל כפקדון אע"פ כשנתקיים התנאי הו"ל למפרע שלו מ"מ קודם קיום התנאי כבר עבר ישראל ואין מועיל קיום התנאי לבטל הלאו שכבר עבר ומג"א כ' עליו דלא משמע כן במשכון סי' תמ"א:
ותמה אני על המג"א דמביא הרדב"ז בשם כנה"ג שמביאו ובמח"כ לא שם עינו ולבו יפה עד"ז דכנה"ג מעמיד דבריו על הב"י דמביא לשון הרמב"ם, אבל לא יתן ולא ימכור לו על תנאי ואם עשה כן עובר בב"י על זה כ' הכנה"ג נ"ב ואע"ג דמתנה עמ"ל שמה מתנה ע"ז כ' כנה"ג ככתבו וכלשונו שמעתיקו המג"א ותמצית דבריו דלא מועיל קיום התנאי לבטל הלאו שכבר עבר ונ"ל היינו לרמב"ם לשיטתו דס"ל דגם במשכון לא מהני אם לא שהגיע זמנו קה"פ, ולשיטת רוב ראשונים וכן פסק המחבר סי' תמ"א דאפי' לא הגיע זמנו קה"פ אינו עובר בוודאי, הה"נ בשמוכר או נותן לנכרי ע"ת דע"מ דאינו עובר בב"י אלא מחומרא דחמץ החמירו בו כמ"ש הגה"מ ותה"ד, או שי"ל דמותר וכוונת הברייתא ובלבד שיתננו לו היינו שלא יערים, וכן ס"ל לרמב"ם בכוונת הברייתא ודוקא במתנה צריך שישים אל לבו וכמ"ש, ודברי המג"א נפלאו ממנו והאמת כמ"ש ופשוט:
ונוראות נפלאתי על כנה"ג דמביא זה מרדב"ז וציין ח"ר סי' ק"מ וחפשתי ולא מצאתי שם שדיבר מענין זה כלום, ואמרתי סימנא לאו מלתא היא ויחופש וימצא במפתחות מסומן ענין זה סימן ר"מ ומצויין בטעות בכנה"ג, וכאשר ראיתי בסי' הנ"ל עמדתי משתומם, דשם נאמר דמתנה עמ"ל אסור מחומרא דחמץ כמ"ש בהגה"מ הלכ' שבת ומביא ג"כ התה"ד הנ"ל, ואין זכר למו לדברי הרמב"ם ומכל מ"ש הכנה"ג על שמו לא מני' ולא מקצתו, והוא פלא ולכן לבי אומר לי כי חסר תיבה אחת בכנה"ג, דהוא העמיד דבריו על דברי הרמב"ם כמו שהעתקנו ולא כ' מ"ש בשם הרדב"ז בתחלת דבריו ובסוף דבריו ציין הרדב"ז חלק ראשון סי' ק"מ ונסמן בטעות שהוא סי' ר"מ, ונ"ל דחסורי מחסרי בתרתי דחסר ממנין התשובות שהוא סי' ר"מ וחסר ג"כ תיבה א' תיבת ועיי' אין וצ"ל ועיי' הרדב"ז וכו' ועושה ציון לרדב"ז דשם כ' בשם הגה"מ ותה"ד דמדינא מהני מתנה עמ"ל וליכא רק חומרא דחמץ דלא יתן עמ"ל דלא כרמב"ם דכ' דעובר בב"י וב"י, וב"י לא מביא מי שחולק על הרמב"ם בזה ואמת נכון הדבר כי כן הוא:
ונחזור ונבוא לסיומן של דברי תה"ד שכ' דאין לחלק דשאני גבי גט דמהני מתנה עמ"ל מהני נמי מתנה כה"ג משא"כ כאן דל"מ מעמ"ל משום חומרא דחמץ הה"נ דל"מ מתנה כזו דהך חומר' גופה חומר' יתירה היא וכו' די לחומרא זו גבי חמץ ולא להוסיף עלי' לדמות מלתא אחריתא, נראה מדברים אם הא דל"מ מעמ"ל בחמץ דינא הוא, הי' מקום לומר דל"מ מתנה כה"ג, היינו דהי' מקום לומר דגזרינן מתנה כה"ג שבדעתו ליקח ממנו אחה"פ כעין מתנה עמ"ל, אלא כיון דהא דמע"מל לא חומרא יתירה היא מה לנו להוסיף חומרא ע"ח ולמגזר כה"ג אטו עמ"ל, לפ"ז לרמב"ם דמע"מל מדינ' ל"מ יש מקום למגזור דמתנ' כה"ג ל"מ:
אלא דצ"ע הא דין זה מבואר בתוספתא דמהני ומותר ומה לו לתה"ד לכל האריכות ולהביא ראי' מסוגי' דגיטין, וצ"ל דמביא ראי' מסוגי' דגיטין דאפ' לגבי אשה ל"א דלא ידעה לאקנוי', או אפשר דמתוספת' י"ל דמותר לכ"א לעשות כן ויודע בנפשו שמכוין למתנה גמורה, והיינו דמסיים ובלבד שיתן במתנה גמורה שיודע בנפשו כי בלבו כן הוא, אבל עדיין י"ל דאנן אין מורי' כן למי ששואל ובא שיעשה כן אולי לא ידע לאקנוי' ומביא ראי מסוגי' דגיטין דאין חוששין לכך ואפי' באשה אין חוששי' לכך ושוב כ' דאפשר משום חומרא דחמץ מחמירי' וחוששין יותר מבכ"מ כמו דמחמירי' שלא למכור ולתת במעמ"ל ע"ז כ' כיון דזה גופי' חומרא יתיר' אין לנו להוסיף ולעשות הרחקה במתנה כזו כנלפע"ד ונתבארו כל דבריו היטב והרימותי את תרומת הדשן וסלקנו ממנו כל חמירא, בעזרת עוטה אורה:
ואחר הדברים י"ל מלתא בטעמא דבעי דוקא שיוציא החמץ לחוץ ממקומו דאם יושאר במקומו הראשון בבית ישראל דיש לחוש שלא יהי' נראה בלבו רק כשאלה, דדרך מקבל מתנה להוציא מרשות הנותן, לכן הגם דהעלה התה"ד דאין מוסיפי' חומרא דל"מ מתנה כה"ג דמהני בכ"מ דכ"ע יודעים לאקנוי' כה"ג כדמוכח מסוגי' דגיטין, משם לא מוכח היכא דניכר מתוך מעשיו דנגד אמירת פיו שנותן לו לשם מתנה כמו בהאי זקן וערב וגט, משא"כ בנותן חמץ במתנה ודעתי' להחזיר אחר ימי הפסח ונשאר בב"י דניכר מתוך כך שמחזיק הוא בו ואינו כמתנה גמורה ולכהפ"ח מחזי כמערים לכן קפיד שצריך שיוציא הנכרי החמץ מבית ועיי' ב"י סי' תמ"ח בתמיהתו על ר"י בשם בה"ג ובלבד שלא יערים וז"ל ואפ"ה שרי מאחר שמוציאו מרשותו לגמרי נראה דאלו לא מוציאו מרשותו לגמרי איכא הערמה לכל הפחות או דחוששים שמא אין פיו ולבו שוי' כיון שנשאר ברשותו של ישראל:
ולפי דברינו לחלק יצאנו בין מוכר לנותן, במוכר ומקבל דמי זביני אפי' הם דבר מועט ל"ש דנראה לו כשאלה ולא ידע לאקנוי' דהרי מכר לו מכירה גמורה וקבל דמיו כמוכר ולא כשואל א"צ להוציא מביתו, ולא כ' התה"ד דצריך להוציאו מביתו רק בנותן מתנה, ובב' תשובות זאח"ז לא כ' חוץ לביתו רק במתנה וניהי דאין מזה ראי' דקאי שם בב' תשובות בנותן ולא במוכר, מ"מ יש לנו לחלק מעצמנו בין מכירה לנתינה כמ"ש ועיי':
אלא דנראה לי מהה"מ דס"ל דבעי להוציא מביתו גם כשמכר לו דכ' על מ"ש הרמב"ם ואם התנה עובר בב"י רמב"ם לטעמי' דס"ל חמצו של ישראל בב"נ עובר עליו בב"י, וצ"ל מה ראה על ככה דאיירי רמב"ם כשאינו בבית ישראל עד דכ' דרמב"ם לטעמי', ונ"ל משום דפשיטא להה"מ דצריך להוציא מרשותו לבית נכרי מאיזהו טעם שיהי' ולכן כ' דרמב"ם לטעמי' דהא הרמב"ם התירא קאמר דמותר למכור ולומר וכו' וע"כ בשהוציא מרשותו דאל"ה אסור מדרבנן וכ' ובלבד שלא יתנה ואם עשה כן עובר בב"י ע"כ דאזיל לטעמו דחמץ ש"י מופקד אצל נכרי עובר בב"י וא"ש דברי הה"מ ומינה דס"ל דגם למכור אסור עד שיוציא מרשותו דהא הרמב"ם כייל מכירה ונתינה ברישא ובסיפא משמע דדרך א' להם בכל דבר שצריך שיוציא מרשותו דוקא:
ועלה במחשבה לפני לומר מלתא בטעמא דצריך להוציא מביתו בין במכירה בין במתנה משום חשש דיבוא לאכלו הגם בחמץ של נכרי סגי כשעושה מחיצה עשרה בפניו דוקא בחמץ שהי' קה"פ של נכרי והוא עכשיו ש"נ, אבל חמץ זה שהוא של ישראל מעולם ויחזור לאחה"פ ולא הסיח דעתו ממנו, לא בדיל מיני' כמו חמץ שהוא של נכרי מקודם ויהי' של נכרי אחה"פ ויש לחוש כה"ג לתקלה ואפי' מחיצה אינה מעכב', ועיי' כסברא זו לענין חשש תקלה ביומא ע"ב ע"א והארכתי בחשש תקלה בחילוק זה בתשובה א' כנלפע"ד בטעמא טעם לשבח אשר ישבחוהו רבנן:
וכאשר בינותי וחפשתי אחר תשובת הרדב"ז שהבאנו לעיל לשמחת לבבי מצאתי שאהבה נפשי שכ' שם וז"ל דמתנה עמ"ל ל"מ אם הוא בביתו של ישראל פשיטא דאסור שמא יבוא לאכלו ואע"ג דחמצו ש"נ עושה לו מחיצה הכא איכא למיחש כיון דדידי' הוא מעיקרא לא בדיל מיני' אלא אפי' בתוך בית ש"נ אסור משום חומרא דחמץ בפסח ושוב מביא התה"ד דלתת לנכרי במתנה בלי שום תנאי או שימכור לו בדבר מועט אע"פ שהגוי יודע בו ומכירו שלא יגע בו וכו' מותר וכגון שהוליכו הגוי לביתו, אבל להניחו ישראל בביתו אסור מטעמא דאמרן אלו דבריו ז"ל, והנה ממ"ש תחלה במתנה עמ"ל דל"מ בביתו אסור משום דלא בדיל מיני' כיון דדידי' הוא מעיקרא, הי' אפשר לומר דוקא במתנה עמ"ל אין מסיח דעת ממנו שכך התנה שיחזור לו אחה"פ ואם לאו המתנה בטלה, אבל כשנותן לו במתנה חלוטה אלא שמכיר בו שיחזור לו, מ"מ לא בטח לבו כ"כ אפשר דליכא חשש כ"כ שמא יאכל ממנו, אלא לבסוף כ' מפורש במתנה כה"ג דלהניחו ישראל בביתו אסור מטעמא דאמרן הרי ס"ל גם כה"ג שייך משום דלא בדיל, ואנן אסברא לן היטב והבאנו ראי' מסוגי' דיומא, וזהו טעמא של תה"ד בל"ס הנה אמת והנה נכון בעזה"י:
ולפי טעם זה בוודאי ייחד לו חדר או מקום בביתו כל שישראל נכנס או יוכל לכנוס שם וגם כשמוכר או משכיר לו המקום וישראל יוצא ונכנס שם לא מהני דאכתי איכא משום שמא יבוא לאכול, ואפי' א"א לו להוציא החמץ מן הבית אינו מועיל אלא דנגד זה יש לצדד להקל דבאמת חשש זו שמא יבוא לאכלו דל"מ מחיצה הגם שהוא ש"ם מחודש היא למפ"ש, ולפמ"ש הרדב"ז שהבאנו, וכל עיקר' נפקא מתה"ד מדכ' שיוציאנו לחוץ והראנו לדעת כי כן ס"ל להה"מ, ואפשר שטעמו כמ"ש הח"י דעד שאינו מוציא לחוץ במאי קנה, ובאמת זה טעם דחוק דאפשר להקנות לו בדרכי' שונים גם כשהוא בביתו וי"ל ג"כ כמ"ש המג"א דמחזי כמפקיד אצלו או כמ"ש אני דמחזי כשואל הגם דטעם הברור יותר כטעם האחרון שכתבנו מ"מ לא ברור דזהו טעמו של תה"ד וי"ל עוד כיון שמכרו או נתנו במתנה לנכרי ואין אומר ואין דברים מה שיהי' אחה"פ אלא שסמוך לבו על הנכרי בדיל יותר מחמץ של עצמו, רק דלא בדיל כ"כ כחמצו ש"נ שהי' ש"נ מעולם, וי"ל דוקא בדבר שנאכל כמות שהוא יש לחוש שישכח עד דלא נזכר איסורו וישכח שמכרו או נתנו לנכרי אבל קמח שאין ראוי' לאכלו כמות שהיא ויש בו טורח מלאכות הרבה לישה ואפי' אדהכי והכי יזכור איסורו ושאינו שלו הוא ועיי' תוס' ריש ביצה ג' ע"א ד"ה גזירה שמא יעלה ויתלוש שכ' בדבר דבעי מרא וחצינא לא שייך שמא יעלה ויתלוש דאדכורי מדכר הואיל ואינו יוכל בקל לתלשו, וכ"ש כאן דאין רגילו' עכשיו ללוש עיסה ולאפות בפסח רק ע"צ הרחוק ודחוק, רחוק שיטעה וילוש ויאפה ויאכל, הגם בוודאי דלא נתיר להשהות קמח חמוצה בביתו אחר הביטול דחוששי' בחמץ משום לא בדילי ויש בו כרת עיי' תוס' ור"ן ריש פסחים או משום דעובר בב"י כ"ז בחמץ של ישראל השוו מדותיהם, אבל הא זה חמץ ש"נ הוא ואנן חיישי' משום דלא בדיל כ"כ מיני' משום שהי' שלו וקרוב שיוחזר לו כ"כ האי ל"ח רק בדבר שראוי' לאכול בלא טרחא ולא בקמח וכיוצא בו, והתה"ד בסי' קי"ט שכ' מפורש בסופה וראוי' להורות לתת לגוי מחוץ לבית במתנה גמורה ותשובה ההיא היא על השאלה על מיני מרקחת העשוי' מבלילת צוקער ודבש אם יש בהם חשש חימוץ שמא נזדייפו בקמח, שפיר הקפיד התה"ד שיתנם לנכרי מחוץ לבית ושאלה ק"כ במי שיש בידו עניני חמץ ורוצה לתתה לנכרי מחוץ לבית, מלבד מה שכתבנו בתחלת דברינו דאין ראי' דיש קפידה שצריך שיוציא מן הבית אלא דבעהח"מ רצה לעשות כן ובתשובותיו לא הזכיר מזה, עוד י"ל דהיו דברים הנאכלים כמות שהן וכן משמע הלשון שיש בידו עניני חמץ, אלא מסתימת לשון המחבר סי' תמ"ח לא משמע כן והוא אזיל לשיטתו בב"י דמפרש שצריך למכרו לנכרי שהוא חוץ לבית בוודאי אין חילוק, אבל למפ"ש בטעמא דתה"ד יש להקל בקמח ויש לצדד ג"כ דקמח אינו חמץ ברור כ"כ עיי' סי' תנ"ג סעיף ד' ובמג"א ס"ק ח':
ואחרי דברים הדברים אלו ואחרי ראיית פנים בב"ח ובאלי' רבה ובח"י נלפע"ד בנדון שלפנינו דאיכא פסידא מרובה להוציא החמץ מביתו וממקום שמונח בו כל השנה וכבר קרבו ימי פסח שא"א לו בוודאי למכור כל שיש לו ק"הפ יעשה כך ימכור או ישכור מקום שעומד' התיבה שבו החמץ ואגבו ימכור התיבה והחמץ שבה כמו שמוכר החמץ מכירה גמורה ע"פ פתשגן כתב קאנטראקט כתוב או הבא בדפוס דשכיחי ויתן מפתח התיבה ביד הנכרי, ואם אין מפתחות ומפתח לתיבה יתן הנכרי עליו חותם שלו בכ"מ שאפשר לפתוח וליקח הקמח ממנו, וגם יעשה מחיצה מלמעלה עד למטה ע"י ווילין או טאקען שלא יהי' נראה ונהי' מחיצה במרכולתו בין חלק המכור או שכור ובין חלקו שמשתמש בו ומוכר בו בפסח, ובפירוש יכתוב שיוכל הנכרי לצאת ולבוא במרכולתו כשירצה עם א' מב"ב שילכו עמו לכשירצה יבקש ויופתח לו, ויצאנו בזה לכל החששות, וחומרת אחרוני קמאי ובתראי, ה' יצילנו משגיאות, ומאיסור חמץ במציאות, ויראנו מתורתו נפלאות:
אחר קוראך כל הצורך בתשובתי תציע דברינו לפני הרב שאתה תחת דגלו כמדומה לי הוא הרב הצדיק י"נ המאוה"ג בשוראן דש"ת ומברכו בברכת חה"מ. הכ"ד רבך אוה"נ חותם בברכת חה"מ. פ"ב כאור בוקר ליום א' י"א ניסן תרל"א לפ"ק:
הק' אברהם שמואל בנימין ב"הג מהרמ"ס זצ"ל