כתב סופר אורח חיים· רבי אברהם שמואל בנימין סופר
תשובה פג
דוד בכל דרכיו משכיל וה' עמו, מתהלך בתומו, בנ"ש קדושים, אלי תרשישים י"נ הרב המאו"הג בע"פ מלא וגדוש כש"ת מו"ה דוד א"ש נ"י אבדק"ק סאבראנץ יע"א:
ני"ה קבלתי ונפשו לשאול הגיע אלינו והוא בא' שמסחרו בדברים חמוצים כ"י השנה ונתוודע כי מכר אחה"פ לישראלים ונכרים חמץ שעבר עליו הפסח שביטל ולא ביער ולא מכר וזדון לבו השיאו שלא קיים הק"ח קודם פסח לבערו או למכרו, וחטא והחטיא רבים שמכרו גם לישראלים, ונפשו בשאלתו בתרתי, א' אם חמץ זה ממה שעוד בידו וביד אחרים בעין אסור, ב' אם הדמים שקבל עבור החמץ מותרים לו, וכבר ראו עיניו כי כבר הלכו בזה ובכיוצא בו נמושות גאוני קמאי ובתראי בתשובותיהם ורצונו הוא כבודו לחוות לו דעה גם אני בכל פרט ופרט, ופר"מ קצר ואני עמוס הטרדות בפרט בתחילת הזמן עת האסף התלמידים, לא עת האסף רב תבואות לבדוק ולעיי' באחרונים כפי הצורך, ובלא"ה מנעורי לא הרגלתי עצמי בספרי אחרוני אחרונים, קו"ח עתה שאני בע"מ הרבה נעתק מענין לענין, מ"מ לא אשיב פניו ריקם, ואשר יש בו צורך היותר לפי הענין ממנו לא יבצר, וה' יחנני דעה ובינה מאוצרו המנוצר:
א') בדין חמץ שבטלו ולא ביערו, כבר מלאה הארץ דעה בתשובת גאוני קמאי ובתראי, ובתוך תשובותיהם נשמע ג"כ ונלמד דין דשוגג ואונס בביטול, או שיצורפו שניהם יחד שביטל והוא שוגג ואונס על הביעור, בכ"ז יש אוסרים ומתירין, ואני בעניי הכינותי זה איזו שנים תשובה ערוכה בכל ושמורה, מלאה תורה, והיתה לאורה בכל פרטי דינים אלו, והראתי לדעת דגם בתרתי לגריעותא שלא ביער ואפי' במזיד מצאנו מוסדי דור מראש צורי' הראתי רי"ף ורמב"ם ובעה"ע דס"ל דמותר אחה"פ, אבל נגד זה הוכחנו בראיות ברורות כראי מוצקות כי אפי' בתרתי לטיבותא דביטל ועל הביעור הוא אונס או שוגג ס"ל לכמה ראשונים שאסור אחה"פ וכן הוא דעת טוש"ע, ומי ירים יד להקל אחר שבא ביתה יוסף ורואה שכבר הורה גבר בעל המחבר בכ"ז במקום דאיכא צדי צדדות להקל חזו לצרופי שיטות המקילים בטח לבו ולא יירא, ועוד לנו תשובה א' בזה דגם לאחרים אסור בכל אופנים אלו, ואפי' הגיע לידם שלא מדעת ולא על ידו בא להם, כ"ז בארנו באר רחובות, בעזרת מגלה מתורתו נפלאות:
ב') הנה אם חליפי אה"נ אסורים או מותרים רבו הדעות בין הראשוני', ומקור דין זה יוצא מש"ס נדרים מ"ז ע"ב דבעי למפשיט דחליפי אה"נ מותרים ממתני' דמכרן וקדש בדמיהן מקודשת ודחי ה"נ לכתחיל' הוא דלא ואי עבד עבד, ואיבעי' לא אפשט', וכ' הר"ן בנדרים ובפ"ק דחולין כיון דספיקא במלתא דרבנן אזלינן לקולא, ומביא דעת רמב"ם ורמב"ן וכן נראה דנוטה דעת רשב"א חולין וריטב"א ע"ז, ועיי' ריטב"א חולין משמע דסותר שיטתו, ואפשר פירושי קמפרש שיטת רש"י ותוס' ולעצמו ס"ל דמותר וצ"ע, ושיטת רש"י ע"ז וריש חולין דחילופין אסורי' וכן שיטת תוס' חולין ורא"ש קידושין, ובק"נ נדרים פ' הנודר תמה למה פסקו לחומרא כיון דספיקא דרבנן הוא הוי להו למיזל לקולא ולא מצא מענה לזה אלא בצד הדוחק, ולפע"ד נראה דבאמת ממתני' דקידושין דקתני מכרן וקדש משמע דוקא דיעבד שקידש אבל אסור לקדש לכתחילה נראה דחליפין אסורי', והרגיש ריטב"א קידושין בזה וכ' דצ"ל קידש לאו דוק' ומשום דקתני מכרן נקיט נמי קידש, וצ"ל איך ס"ד למפשט מתחילה ממתני' דקידושין דממתני' גם אם אפשר לדחוק איידי דמכרן נקיט קידש מ"מ בוודאי פשטות לשון מתני' לא משמע הכי, ואיך רצה למפשט להתיר ממה דמשמע איפכא, ונ"ל לפמ"ש הר"ן דס"ד למפשט דחליפי' מותרים הגם במתני' קתני דיעבד ומנ"ל לכתחילה דס"ד מסברא דאם חליפין אסורים גם ח"ח אסורים דמ"ש ואיך שרי' ליה בלי קידושין שני' וע"כ דגם חליפין מותרי' ודחה לכתחילה הוא דלא היינו דוקא חליפי' אסורים אבל דיעבד ח"ח מותרים עיי"ש וי"ל לפי הס"ד דס"ל מסברא דח"ח יאסרו כמו חליפי' פשיט ליה ממתני' דחליפי' מותרי' וצריך ע"כ לדחוקי דמתני' נקיט קדשה דיעבד איידי דמכרן וסמך דנדע דאפי' לכתחילה מותר לקדש דאל"ה למה מותר לו ליהנו' ממנה דח"ח כמו חליפין ונדע דקדשה לאו דוקא דיעבד ואין מקום לטעות ע"י דנקיט קדשה, ודחי דאין לדמות ח"ח לחליפין דיש לחלק ביניהם כמ"ש הר"ן שם, וכיון דיש חילוק בין ח"ח לחליפי' ממילא מוכח דחליפי' אסורים מדקתני קדשן דיעבד דאיך נתנה מתנין מקום לטעות וקתני קדשה דיעבד משום איידי דמכרן וליכא שום הוכחה דמותרים משום דמותרת לו דשאני ח"ח מחליפין ומוכח דחליפין אסורי' ואפשטא האיבעי' להחמיר כנ"ל בטעמא של תוס' חולין ורא"ש קידושין:
וכד דייקת בסוגי' דנדרים תראה כדברינו, דתחילה כשרצה לפשוט דרמב"ח מהאומר לאשתו דחה דלמא לכתחילה הוא דלא וכו' וכד בעי למפשט ממכרן וקדש דחה ה"נ לכתחיל' הוא דלאו ול"א ה"נ דלמא לכתחילה, ואמר בפשיטות ה"נ לכתחילה וכו' נראה כדברינו דתחילה דחה דלמא ולא נפשטא דאפשר דמותר ואפי' לכתחילה, אבל כדדחי שנית ממכרן וקדש ומחלק די"ל ח"ח מותרי' נפשט' להחמיר בכל אה"כ ולכן לא אמר בלשון דלמא אלא בלשון ודאי ה"נ לכתחילה לא וכו' כנ"ל ועיי':
אלא בפסקי הרא"ש בנדרים כ' דאיבעי' לא אפשטא, נראה דס"ל דלא אפשטא דלא כמ"ש בכוונתו בקידושין ואחר התבוננות ראיתי דמזה עצמו ראיה לדברינו, כד נדייק היטב ברא"ש נדרים מביא רק מה דרצה ש"ס למפשט ספיקת רמב"ח בקונמות לענין חלופי' וגדולי' מהאומר לאשתו ומה דדחה, וכ' ואיבעי' לא אפשט', ולא העתיק כל הסוגי' מה דרצה למפשט ממתני' דמכרן וקדשן ומה דדחה, ובתר הכי הי' לי' לרא"ש לאסוקי דלא אפשט, וזהו מילתא דבעי יישוב, והלא דבר הוא, ונ"ל דס"ל לרא"ש הגם דנפשט' איסור חליפי אה"נ ממתני' דקידושין להחמיר כמ"ש, מ"מ איבעי' דרמב"ח לא אפשטא, די"ל דוקא אה"נ של תורה שאסורים לכ"ע החמירו חכמים לאסור חליפי' והטילו איסור עליהם אבל קונמות דהוא איסור שבדה מלבו קיל דינ"מ ואינו אסור לכ"ע לא החמירו בו לאסור חליפי' ועיי' בשבועות פ' ש"ש בסוגי' דח"ש דמחלק לר"ש בין איסור הבא מאליו ובתוס' שם ובתוס' תמורה בסוגי' כ"מ דא"ר ל"ת דבאיסור הבדה מלבו לכ"ע א"ע מהני ועיי' באבני מלואים בתשובה שבסוף ספרו וא"ש ביותר לפמ"ש רשב"א נדרי' דאסרו חליפי' דומי' דע"ז ושביעית י"ל דוקא באיסורים הבאים מאליהם דדומין לאיסור דע"ז ושביעית, ולכן ס"ל לרא"ש הגם דחליפי' אה"נ נפשט ממתני' דקידושין דאסורי' מ"מ בעי דרמב"ח בקונמות לא נפשט', והא"ש בנדרים כ' להלכתא מה דשייך שם, ושם מקומות לענין קונמות מביא שקלא וטרי' דרצה למפשט מקונמת ודחהו וכ' דאיבעי' לא אפשט' והניח בספק, ולכן לא מעתיק מה דרצה לפשוט ממכרן וקדש דלענין חליפי אה"נ אפשט ממתני' כמ"ש וסמך עצמו בדין חליפי אה"נ על מ"ש בקידושין במקומו דכ' שם במוחלט דחליפי אה"נ אסורי' ומ"ש בנדרי' עם מ"ש בקידושין כ"א במקומו הראוי' יבא בשלום, ונסתלקה ג"כ קושי' הק"נ על ב"י ביו"ד סי' רי"ו שכ' דברא"ש לא אתברר מה דס"ל באיבעי' זו דכ' דלא אפשט' ולא גילה דעתו להחמיר או להקל והקשה הק"נ הא מפורש כ' בקידושין דחילופי' אסורין, ולמ"ש לק"מ כמובן, והדברים נכונים וישרים למוצאי דעת, בעזרת החונן דעת:
והנה שערי הוראה בדין חליפי', לא נראי' לנו מבוארי' יפה בטוש"ע אם כדעת האוסרים או מתירים, והנה הטור או"ח סי' תמ"ג מביא מעשה דר"ת שמכרה שפחה אחר ו' שעות וקנתה בו ירקו' והתירן ר"ת דאין תופס דמיו, וראי' מחולין חמצן של ע"ע מותר מיד מפני שהן מחליפין, ולפי הפשוט התיר ר"ת משום דס"ל כשיטות הסוברי' חליפי אה"נ מותרים, ומביא ראיה מחמץ של ע"ע דחליפי אה"נ מותרי' דאל"ה מה מרויחי' בהחלפה זו, וטור דמייתי להאי מעשה נראה דהכי ס"ל אלא דקשה למה שביק שיטת אביו הרא"ש ז"ל ועכ"פ היה לו להביאו, והנה הב"ח הקשה על ראי' ר"ת הא מחולין ל"מ רק באה"נ דרבנן דחמץ אחה"פ לר"ש אסור מדרבנן, ומנ"ל בחמץ אחר שש דאסור מדאוריי', ופר"ח כ' דראי' ר"ת מדס"ד בריית' ר"י ולר"י אסור מדאוריי' אחה"פ, ונ"ל דלא נעלם הסוגי' במקומו מהב"ח, אלא דפשיטא ליה דמס"ד כר"י ליכא ראי' כלל דמותר לדידי' דהרויחו טובא מה שבין איסור דאורייתא לדרבנן כמ"ש תוס' שם, וכ"כ רא"ש בקידושין וריטב"א חולין, אלא מ"ש רש"י ותוס' ורשב"א וריטב"א דגם לר"ש הרויחו דלאחרי' שרי או דקיל להו אה"נ מאיסורי אכילה זה לא נראה לר"ת וראיתו ממסקנא דבריית' כר"ש וע"ז שפיר הקשה הב"ח דלמא דוקא חמץ לאח"ז לר"ש דרבנן חליפי' מותרי' ובדאוריית' מנ"ל, ועוד אי ראית ר"ת מדס"ד לאוקמי כר"י י"ל דס"ד צ"ל באמת דחליפי אה"נ מותרי' והא איבעי' הוא בש"ס נדרים ולא אפשטא ולסברוהו ה"מ ר"י באמת צ"ל דחליפי' מותרי' ובנדרים איבעי' ליה ולא אפשטא מבריית' דמחליפין די"ל בריית' כר"ש ודוקא דאה"נ דרבנן מותרי' אבל מדאורייתא אסורי', וקושי' הב"ח עצומה:
והעלה הב"ח מכח זה דמעשה שהיה כך היה שהחליפה השפחה שלא בידיעתו דהוי כלאחרים דשרי, ולזה א"ש טפי ראי' ר"ת, והפר"ח כ' לפמ"ש רש"י בחולין דמה"ט חליפין אסורי' משום שנהנה מאה"נ דע"י אה"נ בא לו א"כ מ"ש הוא או אחר שהחליף עבורו בלי ידיעתו, הנה כיוון יפה לפי' רש"י כן הוא, אבל הרא"ש בקדושין כ' דלאו משום דחשבו זה הנאה אסרו מדרבנן, אלא שעשו הרחקה שלא יבוא ליהנות מאיסור עצמו לטעם זה שפיר יש לחלק בין מחליף עצמו לאחרים שהחליפו עבורו דליכא למיחש שמא יהנה מאיסור עצמו דהא הוא לא החליפו והמחליף אינו נהנה, ועיי' יו"ד סי' צ"ט במחבר ססעי' ה' ובט"ז ס"ק יו"ד בשם מהרש"ל דוקא כשנתבטל בידיעתו וניחא ליה עיי"ש:
לפ"ז דמעשה דר"ש היה שמכרה בלי ידיעתו ומוכרח כן מכח קושי' ב"ח והטור מביא מעשה זה ש"מ דס"ל דחליפי אה"נ אסורים כשיטת אביו הרא"ש ז"ל ודוקא בלי ידיעתו מותר, והא דמביא האי מעשה הא לאחרים כ"ע ס"ל דמותר וכן כ' הרא"ש קמ"ל רבותא דמעשה דר"ת דבלא ידיעתו הוא כלאחרים לאפוקי משיטת רש"י דהוא משום שנהנה ואפי' החליפו אחרים בעבורו אסור כמ"ש הפר"ח ע"פ שיטת רש"י:
אלא בסי' ת"ן מביא הטור משם רשב"א דהתיר הדמים אחר הפסח, מזה נראה תהפוכות למו דס"ל דחליפי אה"נ מותרים, והב"ח בסי' ת"ן הרגיש בזה ונדחק מאוד וכמעט אין מובן לדבריו עיין בו ותמוה בעיני מה ראה על ככה לכנוס בפרצה דחוקה, הרי כבר עלה במחשבה לפניו לחלק בין איסור דאוריית' לדרבנן, ומכח זה הקשה על ר"ת ומפרשו באופן דס"ל דחליפי אה"נ אסורים, ואם אפשר ר"ת גם באה"נ דרבנן ס"ל דחליפין אסורי', אבל הטור י"ל לחלק יצא בין איסורי דאורייתא לדרבנן, וא"ש הא דסי' רמ"ג והא דסי' ת"ן הגם דמלשון רשב"א ומראי' דילי' נראה דס"ל דכל חליפי' אה"נ אפי' דאורייתא מותרי' מ"מ הטור ס"ל במקצתו במה דאיירי חמץ אחה"פ כוותי' ופשוט:
והנה הך מלתא מאן דס"ל דחליפי אה"נ אסורים אם ס"ל גם באה"נ דרבנן נסתפק בו במל"מ פ"ה מהלכ' אישות, ולא מצא מראה מקום בש"ס, וראשונים מזה, ונשאר לו בספק, ולכאורה נראה דס"ל לרש"י גם באהנ"ד דאסיר, מדנדחק דמרויחים פורתא, וכ' תוס' דאי ברייתא כר"י מרויחי' גם לדדהו טובא החילוק שבין דאורייתא לדרבנן, ורש"י דכ' דמרויחים פורתא עכצ"ל דרצה ליישב גם אי ברייתא כר"ש וע"כ דס"ל גם לר"ש חליפי חמץ אסור הגם שהוא דרבנן:
ונ"ל דרש"י לטעמי' דס"ל דחליפי אה"נ אסורים משום שכן נהנה, וס"ל ג"כ מה"ט ח"ח אסור' וי"ל דוודאי הנאה רחוקי' הם מן האיסור דאוריית' עצמו שהחליף, אם לא דגם חליפי אה"נ דרבנן אסורים וכיון שאסרו החליפי' מאה"נ דאוריי' אם מחליף החליפין הוא כנהנה מחליפי אה"נ דרבנן דהא החליפי' אסורי הנאה דרבנן הם וכן חליפי ח"ח עד לעולם, והנה מזה הוכיח רש"י דחליפי אה"נ דרבנן ג"כ אסורים כנ"ל:
אמנם כן לדסוברים דח"ח מותרי' וכ' הרא"ש דלא אסרו חליפין משום שנהנה אלא דעשו הרחקה שלא יבא ליהנות מאיסור עצמו ובח"ח לא שייך הרחקה זו, לפי"ז י"ל באה"נ דרבנן גם חליפי' מותרים דלא עשו הרחקה כ"כ לאיסור דרבנן שמא יבוא ליהנות מאיסור עצמו, זקצת מוכרח הוא, דאי גם באה"נ דרבנן אסרו למה יהיו ח"ח מותרים הא נהנה מחליפי אה"נ דרבנן ש"מ דחליפי אה"נ לא אמרו ועיי':
ובמ"ש א"ש מ"ש הרא"ש בקידושין דמוכח מחולין ד' דחליפין אינם אסורים רק מדרבנן דאל"ה מה מרויחין בחילוף זה, הרי לא ניחא לרא"ש לומר דמרויחי' או משום דמותר לאחרים כמ"ש תוס' או משום דקיל להו איסור אכילה כמ"ש רשב"א, א"כ איך ניחא ליה אי ברייתא כר"ש מה מרויחי' ולפמ"ש א"ש דרא"ש לטעמי' דחליפי אה"נ דרבנן מותרים, ומשו"ה נמי ח"ח מותרים ואי ברייתא כר"ש בלא"ה א"ש:
אלא דרא"ש מביא לו עזר ממ"ש רש"י בחולין הגם שאסור לדידהו מ"מ מרויחי', ואי ס"ל בכוונת רש"י כפשיטא דמרויחים פורתא כמ"ש תוס' ורשב"א מביא מרש"י לסתור ראי' דיל' דמותרים מדאוריי', וע"כ דס"ל בכוונת רש"י דמרויחין החילוק שבין דאורייתא לדרבנן, והרא"ש כד מייתי לדברי רש"י לא כ' דמרויחין פורתא כמו שכתובה לפנינו וס"ל בכוונת רש"י דמרויחין טובא בין דאוריית' לדרבנן לפ"ז לפי דס"ל לרא"ש בכוונת רש"י גם רש"י ס"ל ע"כ דחליפי אה"נ דרבנן מותרי', וצ"ל הגם דרש"י ס"ל ח"ח אסורי' דוקא אם תחילת האיסור הי' דאוריי' אסרו גם ח"ח הבאים מאיסור דאורייתא משא"כ חליפי' שהי' תחילתו דרבנן כצ"ל ועיי':
כ"ז לפי גרס' הרא"ש ברש"י, אבל לפי הגרסא שלפנינו דכ' פורתא ע"כ דכוונתו למסקנא דבריית' כר"ש דחילוק שבין דאוריית' לדרבנן לאו פורתא הוא, ומוכח דס"ל דחליפי אה"נ דרבנן ג"כ אסורים, שבתי וראיתי די"ל גם לגרסא שלפנינו דס"ל דחליפי אסורי דרבנן מותרים והא דכ' דמ"מ מרויחי' פורתא קאי אי ברייתא כר"י, בהקדם ראי' אחת שהבאתי זה זמנים ושנים טובא מסוגי' דחולין דחמץ שביטל ולא ביער דאסור לר"ש אחה"פ כר"י דירושלמי דמביא הרא"ש פכ"ש וטור וב"י סי' תמ"ח, דהא אלו ע"ע משום פסידא אין מבערין החמץ כמ"ש רש"י ובוודאי מבטלי' דליכא פסידא בזה ולא שבקו התירא וכו' ואי בריית' כר"ש לא צ"ל מפני שמחליפין דגם בלא חילוף מותר אחה"פ ש"מ דגם כה"ג אסור אחה"פ, שוב מצאתי ראי' זו בתשובה פ"י ח"ר סי' ד', ואני בארתי' בתוספ' מרובה, דלכאורה קשה על ר"ל דירושלמי מהאי בריית' וצ"ל דר"ל מוקי לברייתא כר"י, אלא דקשה לפמ"ש רשב"א וריטב"א ותוס' פסחים כ"ח בס"ד דבריית' כר"י היינו ע"כ כדס"ל לראב"י מתחילה דיליף ר"י שאור דאכילה מדראי', וצ"ל ר"ל דמוקי ע"כ ברייתא כר"י הכי ס"ל, וקשה הא לראב"י דשל נכרי מותר לר"י ה"ה חמץ של הפקר וכיון דע"ע מבטלין החמץ הו"ל הפקר ולא עברו רק על תק"ח שלא ביערו, ומוכח דחמץ שביטל ולא ביער אסור אחה"פ דלא כר"ל בירושלמי והא ל"ק איך קאמר סברוהו ה"מ ר"י דחמץ אחה"פ אסור מדאורייתא ומוכח דסמכי' בדאורייתא על דלא שביק התירא, מכיון דבטלו גם לר"י אחה"פ ליכא רק איסור דרבנן ואיך יליף לדאורייתא, הא לק"מ דאי לא סמכי' בדאורייתא על לא שביק התירא הי' לנו לחוש דלא בטלו ואסור אחה"פ מדאוריית' וע"כ דסמכי' דבטל דלא שביק התירא ממילא אחה"פ הוא דרבנן וא"ש אבל קשי' לר"ל דמוכח מברייתא דלא כוותי', וי"ל לר"י מודה ר"ל דחיישי' להערמה כיון דאם לא ביטל אסור מדאוריי', חיישי' כשביטל להערמה שיאמר שביטל ולא ביטל או דמשקר או דלא ביטל בלב שלם, אבל לפי דקיי"ל כר"ש דגם כשלא ביטל אינו אסור אחה"פ אלא מדרבנן לא נראה לר"ל לחוש משום איסור דרבנן שמא יערים וא"ש ושם בארה לדינא, ואומר מעתה לפי דנראה מתוך פירושא של רש"י דלא ס"ל כר"ת דמחליף בשאור שנלוש אחה"פ, וצ"ל ע"כ דסברוהו ה"מ ר"י היינו כראב"י וי"ל דהי' קשה לרש"י כד ס"ד דברייתא כר"י מה מרויחי' דהא לר"י אינו אסור אחר הביטול רק מדרבנן וחליפי' ג"כ מדרבנן אסורי' והוצרך דמרויחי' פורתא או דלאחרים שרי או דקיל להו איסור הנאה, וי"ל דוקא לר"י ס"ל לרש"י דחליפי' אסורים הגם דאחר הביטול אינו אסור רק מדרבנן, משום דכשלא ביטל החמץ אסור מדאורייתא ואסרו ביטל אטו לא ביטל וכן השוו מדותי' שיהיו חליפיו אסורים כשביטל כמו כשלא ביטל, ולא חלקו בחמץ אחה"פ בין בטלו ללא בטלו, אבל לר"ש דכל איסור דחמץ אחה"פ מדרבנן ואין לו שורש ודמיון בדאוריית' אפשר דס"ל לרש"י דחליפיו מותרים, כדס"ל לרא"ש דלר"ש מותרים, ורא"ש דהוכיח דחליפי' מותרים מדאורייתא לר"י וס"ל דמרויחים איסור דאורייתא, משום דרא"ש ס"ל כר"ת דמחליפין מיד בעיסה שנלוש אחה"פ ולר"י אסור אחה"פ מדאורייתא הגם שבטלו כחמצו של נכרי דלא כס"ד דראב"י וא"ש ראי' דילי', והוא העמיס גם ברש"י כן לפי גרסתו ברש"י דלא גרס דמרויחים פורתא, ועיי' היטב:
וארוח לנו ליישב שיטת רש"י בע"ז נ"ד ע"ב דח"ח ג"כ אסורים וכן נראה כאן דאזיל בשיטתו מדנדחק רש"י למצוא שמרויחי' פורת' הא י"ל דמחליפי' והדר מחליפין, וע"כ דאזיל בשיטתו דח"ח אסורים, וכ' רש"י בקידושי' דצ"ל אשה שאני וכמ"ש תוס' כאן, ורשב"א בנדרים הקשה דהו"ל לש"ס לתרץ אשה שאני מדמתרץ לכתחילה הוא דלא משמע בכ"מ ח"ח מותרים עיי"ש, ונלפע"ד עפמ"ש הרשב"א בשיטה זו דח"ח אסורים י"ל דעשאוהו כע"ז דח"ח אסורים, ודבריו תמוהים דהא מבואר בש"ס ע"ז נ"ד ע"ב דלמ"ד ב' כתובין אין מלמדין ח"ח ע"ז ממועטי' מקרא והא קיי"ל אין מלמדין וצ"ע ואפשר דכוונת הרשב"א למ"ד ב' כתובין מלמדי' הוא משום לתא דע"ז, ולמ"ד מלמדין י"ל דומי' דשביעית כמ"ש שם או דומי' דשביעית וזה נכנס וזה יוצא עיי' בו, ונ"ל ע"פ דבריו דעשאוהו כע"ז דמ"ש רש"י בע"ז דח"ח אסורים ואשה שאני הוא למ"ד דח"ח ע"ז אסורי' וכד תעיי' שפיר תראה דכ' כן על ואידך הוא לאפוקי מהמקדש בערלה וכו' ואזיל למ"ד ח"ח אסורים דהוא ממעט ערלה שאם מכרן וכו' ע"ז כ' רש"י דצ"ל אשה שאני, אבל לפי דקיי"ל ב' כתובין אין מלמדין והוא למעט ח"ח בע"ז דשרי ח"ח בכל איסורים מותר וא"ש ש"ס נדרים דמייתי מתני' משני בפשיטות לכתחילה הוא דלא וכו' לפי דקיי"ל ב' כתובין אין מלמדין בין בע"ז בין בכל איסורים ח"ח מותרים ולא צ"ל שאשה שאני וא"ש נכון ועי':
אלא דקשה עדיין דמחולין נראה דס"ל לרש"י לאמת דח"ח אסורים דאל"ה א"ש בפשוט דמרויחי' דאמרי' החליף וחזר והחליף ש"מ דס"ל לאמת דח"ח אסורים, אבל לפי מ"ש דהי' קשה לרש"י לר"י דאין מרויחי' דגם לר"י ליכא רק איסור דרבנן, א"ש בס"ד דברייתא כר"י גם ח"ח אסורים לר"י לשיטתו דב' כתובי' מלמדין ח"ח דע"ז אסורים ואסורי' גם בכל איסורי' מדרבנן והוצרך רש"י דמרויחי' פורת' ואם בריית' כר"ש בלא"ה לק"מ או משום דבא"הנ דרבנן חליפי' מותרים, או דאמרי' דהחליף וחזר והחליף דח"ח גם באה"נ דאוריית' מותרים, ועי' היטב:
אלא לפ"ז י"ל דגם הרא"ש ס"ל דחליפי אה"נ דרבנן אסורים, והא דניחא לי' במסקנא כדאתי' בריית' כר"ש י"ל דס"ל דלר"י אסרו גם ח"ח דומי' דע"ז ולכן קשי' לרא"ש כד מוקי ברייתא כר"י מה מרויחי' וניחא לי' דמרויחי' מאיסור דאורייתא לדרבנן, ולמסקנא דאתי' כר"ש א"ש דח"ח מותרים י"ל החליפו והדר החליפו:
ואחר התבוננו' מעט עוד בדברי הרא"ש ראיתי דא"א להעמיס כן בכוונת הרא"ש דהא מעמיס דבריו בכוונת רש"י דמרויחי' דמחליפין מאיסור דאורייתא לאיסור דרבנן, ואח"כ מביא שיטת רש"י דח"ח אסורי' וחולק עליו במלתא בטעמא ואי ס"ל דרש"י לא ס"ל דח"ח אסורים רק לר"י כמ"ש ולהלכתא מודה רש"י אין נפקותא לדינא בינו לבין רש"י ולר"י גם הוא כרש"י ס"ל, וע"כ דרא"ש לא נחית לכל מ"ש בשיטת רש"י וס"ל דרש"י ס"ל לכ"ע דח"ח אסורים ומעמיס דבריו בראי' בכוונת רש"י ש"מ דס"ל אי אתי' כר"ש ניחא בלא"ה משום דחליפי אה"נ דרבנן מותר ועיי':
אלא דקשה להרא"ש לשיטתו דח"ח מותרים לק"מ מה מרויחי' בחילוף י"ל דתלינן שהחליפו וחזרו והחליפו, וי"ל דס"ל לרא"ש אם חליפי' אסורים מדאורייתא משום דאסרה תורה הנאה כזו גם ח"ח אסורים מדרבנן דהא נהנה מחליפין שאסורים מה"ת כן י"ל, ומ"מ מוכח דס"ל לרא"ש דחליפי אה"נ דרבנן מותרי', דהא ס"ל בכוונת רש"י כן ורש"י ס"ל ח"ח אסורים וע"כ דס"ל אי אתי' כר"ש א"ש בלא"ה ועיי' ועדיין צ"ע:
והנה מתחלה סבור הייתי דממ"ש תוס' דבס"ד דאתי' כר"י נמי מרויחי' חליפין אינם אסורי' אלא מדרבנן משמע לאמת דאתי' כר"ש צ"ל כמ"ש רש"י דמרויחי' דלאחרים שרי מוכח דס"ל גם לר"ש חליפין אסורי', ואחר שעלו במחשבה לפני דברים שכתבנו בסמוך נ"ל גם מתוס' אין ראי', ונהפוך הוא דיש להביא ראי' איפכא, בשנבין מה רצה תוס' במ"ש בס"ד גם לדדהו מרויחי' סוף כ"ס צ"ל למסקנא דגם משום הרוחה פורתא מחליפין, מה מרויח תוס' במ"ש דבס"ד גם לדדהו מרויחי', ואי רצה לומר ולהשמיענו דחליפי' אין אסורים רק מדרבנן זה ענין בפ"ע, גם צ"ל המשך דברי תוס' בתר דמביא פי' ר"ת ובהא ניחא דס"ד ר"י הוא כ' ומה שפי' בקונטרס וכו' משמע דקאי על פי פירושו של ר"ת, ונ"ל דס"ל לתוס' דהא דכ' רש"י דמרויח פורתא הוא לפי פירושו דמותר מיד לקנות חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח ועכצ"ל כדס"ד ר"י היא צ"ל היינו כראב"י וכמ"ש תוס' בפסחים ולכן קשה לרש"י מה מרויחי' דגם לר"י אינו אסור רק מדרבנן כמ"ש וס"ל לרש"י לר"י בוודאי חליפי חמץ אחה"פ אסורי' גם שבטלו כמו חמץ שלא בטלו אחה"פ והוצרך רש"י לומר דמרויחי' פורתא, אבל אם ברייתא אתי' כר"ש בלא"ה א"ש דחליפי חמץ אחה"פ לר"ש מותרים כדכתיבנא, וכ' תוס' לפי פי' ר"ת דמחליפי' בעיסה של נכרי של אחה"פ דאתי' ברייתא כר"י א"ש בלא דראב"י ואסור לר"י אחה"פ מדאורייתא, מרויחין גם לדידהו מאיסור דאורייתא לדרבנן ולא צריך לדחוק כדדחיק רש"י בס"ד דכר"י אתי' ולמסקנא דאתי כר"ש בלא"ה לק"מ דחליפי' מותרים לר"ש וא"ש ועיי':
אמנם כן ברשב"א וריטב"א מפורש דס"ל דגם לר"ש חליפי חמץ אחה"פ אסורים דהעמידו קושיתם כדמוקי כר"ש מה מרויחי', וכ' הרשב"א דקיל להו איסור הנאה מאכילה וריטב"א האריך בזה וכ' דכד אתי' כר"י מרויחי' תרתי מאיסור דאוריית' לאיסור דרבנן ושרי לאחרים לגמרי, וכד מוקי כר"ש מרויחי' דקיל להו איסור הנאה ושרי לאחרים לגמרי הרי מפורש כתבו דלר"ש ג"כ אסור, ומיית' תחלה מ"ש רש"י דמרויחי' פורתא הרי דס"ל דכוונת רש"י דקשה לר"ש ג"כ:
היוצא לנו דדבר זה אם חליפי אה"נ דרבנן אסורים פלוגת' הראשונים היא, הרא"ש ס"ל דמותר וס"ל כן ברש"י לפי גרסתא, והראיתי לדעת דגם לפי גרסא שלפנינו ברש"י י"ל דס"ל כן, וכן יש להעמיס ומוכח קצת כן דהוא שיטת תוס', ורשב"א וריטב"א ס"ל דגם בדרבנן אסור, וכבר כתבנו דשיטת הטור כשיטת אביו הרא"ש ז"ל דמחלק בין אה"נ דאורייתא לדרבנן ממ"ש בסי' ת"ן:
אלא דיש לשדות בי' נרגא די"ל הא דל"ק לרא"ש ממסקנא, דברייתא אתי' כר"ש משום דע"ע מסתמא מבטלין החמץ והא פליגו ר"י ור"ל בירושלמי אם אסר ר"ש בכה"ג הגם דנקיט הרא"ש להלכתא כר"י מדסתם בפ' כ"ש נראה דס"ל סתמא כר"י וכ"כ ב"י ומשו"ה פסק נמי הטור לאסור, אבל ס"ל לרא"ש דגם ר"י לא מחמיר כ"כ לאסור החליפי' גם דחליפי אה"נ דרבנן אסורי', אבל חמץ אחה"פ בתר דבטלו שהוא מילי דקנסא גם ר"י לא מחמיר כ"כ, וי"ל מסברא דכן הוא דזיל בתר טעמא דאסר ר"י מחשש הערמה שיאמר שביטל ולא ביטל וס"ל לבעה"ע שבטור סי' תמ"ג דסגי לאסור באכילה דמשום הנאה מועטת לא יערים, וטור לא נ"ל לחלק בכך, אבל בוודאי רחוק למגזר שיערים ויאמר שבטלו אם חליפיו יהיו מותרים דהא סוף כ"ס אסור לו להחליף ואין לו היתר אלא כשעבר וביטל משו"ה לא יערים:
ואין להקשות א"כ ירושלמי דאמר נ"מ בין משום זכי' בין משום הערמה מפולת א"ב הול"ל חליפי' א"ב כעין ראי' זו כ' הפר"ח סי' תמ"ח דאפי' מפקיר בעדים ל"מ והנב"י קמא חאו"ח סי' י"ט מביא ראי' מזה דגם אם הוא שוגג על הביעור דאסור, כ"ז ל"ק על מ"ש לענין חליפין דלא רצה לומר נ"מ ברשיעי דעבר והחליף ובלא"ה דחיתי בפשטות בתשובה אחת ראיות כאלו דלא רצה לומר נ"מ כאלו דלא ברירא לירושלמי דלטעם משום הערמה מותר, אולי גם בכה"ג אוסר ר"י משום הערמה, לכן אמר נ"מ בטוחה וברורה דבמפולת ודאי לא שייך הערמה כלל, וי"ל עוד אפשר דס"ל לירושלמי או דמספקא לי' אם חליפי אה"נ אסורים ואפי' לא בטלו כלל ואפי' לר"י דחמץ שאסור מה"ת אחה"פ וכ"ש לר"ל, ולכן ל"א נ"מ זה, הכלל מן ירושלמי אין להוכיח לא להקל ולא להחמיר ועיי':
הדרינן לדברינו דיש לומר דרא"ש דוקא באיסור קל כזה ומצד הסברא שכתבנו ס"ל דליכא חשש כ"כ שיערים משום חליפי', בהא ס"ל לרא"ש דמותרים, אבל בשארי איסורי דרבנן או בחמץ אחה"פ שלא ביטל אפשר דס"ל דאסור, וכן מן הטור סי' ני"ן אין ראי' כמובן ומינה דרשב"א וריטב"א ס"ל דאפי' חליפי חמץ שבטלו אסורים אחה"פ:
אלא דצל"ע על רשב"א וריטב"א ששניהם כתבו בשם תוס' דס"ד דאתי כר"י היינו דס"ל כראב"י, א"כ למה לא קשה להו גם כד אתי' ברייתא כר"י מה מרויחי' גם אחר שבטלו גם לר"י ליכא רק איסור דרבנן ולמה לא קשי' להו רק למסקנא כדאתי' בריית' כר"ש וצ"ע:
וכאשר בינותי בספרים מצאתי ראיתי בדבר זה בחמץ שבטלו אחה"פ אם חליפיו מותרים נחלקו גאוני עולם מוסדי דור ז"ל בעל תשובת חו"י בסי' מ"ו חוכך להחמיר, ובסי' מ"ח הגאון בעל עבודת הגרשוני תמה על דהפריז המדה כ"כ ונוטה להחמיר דהרי כמה מראשונים דס"ל דכל חליפי אה"נ מותרים, ובמלתא דרבנן יש לנו למיזל לקולא דהא לכ"ע אינם רק איסור דרבנן, אלא שאימת רבו הב"ח עליו שכ' בס' תמ"ג ובסי' ת"ן נראה דס"ל כאות' שיטות דס"ל לאסור, ומסקנתו הגם דחמץ שבטלו אחה"פ אסור, מ"מ נ"ל מסברא דאין לאסור החליפין, אלו דרכיו ז"ל, הנה לא גילה לנו טעמו אם משום די"ל דבאה"נ דרבנן כ"ע מודים או דס"ל דחמץ שבטלו דליכא רק משום הערמה אין להחמיר כ"כ, והנה אנחנו הטעמנו טעם דבכה"ג חליפי חמץ מותרים אלא שהראנו לדעת דרשב"א וריטב"א ס"ל גם כה"ג אסור לדסוברים חליפי' אסורים, והלום ראיתי אחרי רואי בסברא דבי רב רבנן אבא מאוה"ג זצ"ל בח"ס או"ח סי' קמ"ז דמביא פלוגתא דחו"י ובעל עבודת הגרשוני, ונראה דמסכים עם בעה"ג, ושם ציין על תשובת פ"י, ומתוך קצורי דברי קדשו למדתי שהרגיש לפי דברי תשוב' פ"י דע"ע מסתמא מבטלין החמץ הי' מוכח דגם כה"ג חליפי' אסורים, ובל"ס כוונתו, ממ"ש רש"י ותוס' דלדדהו אסור הגם דברייתא כר"ש, ותשובת פ"י לא דן על איסור חליפין מסוגי' שם, אלא דמביא ראי' דחמץ שבטל אסור אחה"פ לר"ש, ומינה ממילא נשמע מרש"י ותוס' דגם חליפי' אסורים, ולפמ"ש לעיל דגם תוס' רש"י כרא"ש ס"ל דמותרי' עכ"פ בחמץ שבטלו, אין לנו מאן דאסר אלא הרשב"א וריטב"א:
אלא אבא רבינו הקדוש זצ"ל דוחה דברי תשוב' פ"י מסברא באמרו דביטול של ע"ע בוודאי ל"מ דלא מבטלו בלב שלם כיון דאם נתחמץ להם בפסח מניחים בביתם ולא חשו לאיסור ב"י עיי"ש, ויש להצדיק הגאון בעל תשובת פ"י אבל נ"ל ראי' דרשב"א וריטב"א ס"ל כח"ס דקשה לי טובא הקשו כדמוקי ש"ס בריית' כר"ש מה מרויחי' הא שניהם דרבנן, ותירצו מה שתירצו, ולא קשה להו גם אי בריית' כר"י דהא שני' כתבו שם תחלה כדמוקי ברייתא כר"י צ"ל דס"ל כראב"י הגם דראב"י הדר בי' לא מסברא הדר בי' א"כ גם לר"י קשה דהא ע"ע מבטלין וליכא לר"י אחה"פ רק איסור דרבנן וצ"ע, מזה מוכח דס"ל דביטול דע"ע לא מהני כסברת הח"ס זצ"ל:
אלא לפ"ז מוכח דרא"ש ס"ל אפי' בחמץ דלא ביטל דחליפיו מותרין אחה"פ ורשב"א וריטב"א ס"ל כשלא בטלו אסור, וכן מוכח מרש"י לפי גרסא שלפנינו ותוס' דס"ל הכי כמובן למעיי' היטב בדברינו ורבו האסורים, מ"מ כיון דרשב"א בעצמו נראה דס"ל דחליפי' אפי' באה"נ דאוריית' מותרי' אלא דס"ל לשיטת רש"י ודעימי' ליכא חילוק בין דאורייתא לדרבנן וריטב"א בקדושין ג"כ ס"ל אפי' בדאורייתא מותר וכן היא שיטת רמב"ם ורמב"ן ור"ן, וכן נראה דעת המחבר סי' תמ"ג כמ"ש המג"א שם, סמוכו לנו להקל עכ"פ באיסורי דרבנן דגם הטור ס"ל דמותר וסמוך לבי לא אירא וכ"ש וקו"ח היכא דביטל ולא ביער אפילו במזיד דבארנו דכ"ע מודים בדרבנן כי האי, וטעמנו בו טעם לשבח כנלפע"ד:
עוד רגע אחת אדבר קודם שנבוא לנדון שלפנינו וירווח לנו, הנה המג"א סי' תמ"ג כ' דבי"ד סי' קל"ב מבואר אפי' יי"נ דתופס דמיו אם משך הנכרי היין אצלו ואח"כ נתן את דמיו שרי מאחר שקנה הנכרי במשיכה לא הוי די יי"נ ולדידי' לעולם אסור הואיל ונהנה מיי"נ, אבל בחמץ שרי גם לדידי' גם להב"ח אלו דבריו זצ"ל, הנה לא ידענו חילוק בין יי"נ לשארי אה"נ כיון כשמשך הנכרי תחלה ליכא תפיסת דמי' ולדידי' אסור משום שנהנה מה לי יי"נ או שארי איסורים וצ"ל דביי"נ משום חומרא דע"ז החמירו טפי כן י"ל באפשר אבל לא ידעתי מנ"ל למג"א לחלק בפשטות כן כאומר הלכה מפי ספרים, ועוד תמה אני הלא הרא"ש ר"פ השוכר כ' ולדידי' אסור כמו במכרן וקידש וכו' ואי במכרן וקידש ליכא איסור רק כשקבל דמיה' קודם שמשך הקונה איך מדמה מלתא דמשך עד שלא נתן דמי' ביי"נ מהא דמכרן וקדש הא שם בכה"ג הדמים מותרים וע"כ דס"ל לרא"ש בכל אה"נ כה"ג אסור למוכר משום שנהנה או משום קנס או גזירה שיהנה מאה"נ עצמו לכל אחד לפי טעמא שאסרו החליפין ופשיטא לרא"ש שאין לחלק לענין זה בין משך ואח"כ נתן מעות דוקא לענין תפיסת דמים יש לחלק אפי' איתא בעולם מאחר שאין אלו דמיהם מאחר שכבר קנה הנכרי ויצא מרשות של ישראל, אבל הנאה מ"מ איכא דאלו לא נתן לו האיסור לא יהיב לו דמים וכן לטעם משום קנס או שמא יהנה מגוף האיסור שייך ג"כ במשך תחלה ומ"ש, ויפה כ' הרא"ש דלדידי' אסור כמו במכרן וקדש דאסור למחליף ה"ה כשמשך תחלה ואח"כ יהיב דמי ומ"ש, ומוכח מתוכו של הרא"ש דממנו יצא הך דינא דלדידי' אסור דלא כמג"א:
ועוד נ"ל רא' מוכרחת דס"ל לרא"ש דאפי' משך הנכרי תחלה דחליפ' אסורים למחליף, מדמביא הרא"ש בקדושין דליכא איסור דאוריית' למחליף דאלת"ה מה מרויחין בחילוף, ואי ס"ל כשמשך הנכרי תחלה מותר למחליף תלינן שהחליפו ע"ד היתר דניתן לנכרי שלו תחלה וקונה במשיכה, ואח"כ ניטל מן הנכרי חמצו או עיסתו ולא הוי דמי חמצו של ע"ע ושרו לדדהו וע"כ דס"ל דגם בכה"ג אסור דסוף כ"ס נהנה ואסור או מדאורייתא או מדרבנן, והוכיח דמדרבנן הוא ומשום שמא נהנה משל אה"נ עצמו, ודוחק לומר דס"ל לרא"ש אי אסור מדאורייתא משום שמחשב זה הנאה גם כשמשך תחלה אסור מה"ט שנהנה, והוקשה לו שפיר מה מרויחי' דגם כשמשך הנכרי תחלה אסור למחליף מדאורייתא ולאמת שאסור רק מדרבנן ס"ל דלא אסרו כשמשך הנכרי תחלה, והי' א"ש ג"כ דלא הי' קשה לרא"ש אי ברייתא כר"ש מה מרויחי', די"ל דתולין שמשך הנכרי תחלה, כ"ז דחוק ורחוק בכוונת הרא"ש דלא משמע ברא"ש דלאמת יש חילוק בעיקר הדין בין אם הוא דאורייתא או דרבנן, אלא בחומר האיסור, דכ"כ האי הו"ל לפרושי דהא עסיק ובא בדבר הזה לייישב הסוג', אם נאמר כהנ"ל, וגם מצד הסברא ליכא לחלק בגזירת חכמים בין משך תחלה ללא משך תחלה:
ויש לנו עוד סמוכים דס"ל לרא"ש דגם כשמשך תחלה החליפין בכל אה"נ אסורים מדמביא הרא"ש שם ראי' דלאחרים שרי מחמצו של ע"ע, והקשה המל"מ פ"ג מהלכ' אישות דהו"ל להביא ממכרן וקדש וכו' דאי לאחרים אסור במה מתקדשת עיי"ש. ולדברינו י"ל עד"פ קצת, דממכרן וקדש אין ראי' די"ל דחליפי אה"נ אסורים לכ"ע דהשוו כל איסורי' לע"ז בתופסת דמי' והחליפין אסורים לכ"ע, אלא גם ע"ז לא תפס' דמי' רק כשלא משך תחלה, אבל במשך תחלה א"ת דמי' ושרי לכ"ע, אלא לדידי' אסור מדרבנן מאיז' טעם שיהי' וכמו כן אסרו חליפי כל אה"נ משום קנס או משום שנהנה, ולא אסרו רק לדידי' מה"ט, אבל לאחרים אין מקום לאסור מה"ט, ולהשוות ולדמות לע"ז הלא גם בע"ז גופה כה"ג מותר לאחרים, כן הי' מקום לומר, ונגד זה ליכא ראי' ממכרן וקדש וכו' דלאחרים שרי, די"ל דמתני' באופן שמכרן ומשך הלוקח תחלה, ומ"מ לדידי' אסור, ולדידה שרי כמ"ש, ועדיין י"ל היכא דלא משך תחלה דאסור בע"ז לכ"ע גם בשארי אה"נ אסרו לאחרים והשוו מדת איסורם בשארי איסורים כמו בע"ז, הגה דהוא דוחק קצת למוקמי מתני' בשמשך דוקא מ"מ אפשר לומר כן, לכן מביא ביותר מחמצו של ע"ע דלאחרים שרי דאם תאמר דאסור, חוץ בשמשך הלוקח תחלה, מנ"ל שמחליפי' עד"ז, הא לעצמו אין מרויחי' מידי דגם כה"ג אסור להון, ומשום אחרים הא ס"ל דלא איכפת להו ואין זו הרווחה לגבי דדהו, דאל"ה לא הוכיח כלום וע"כ דלא ניחא דמרויחי' משום דשרי' לאחרים, א"כ אין לתלות שהחליפו עד"ז שהנכרי מושך תחלה דלדדהו ליכא הרוחה והוכיח בראי' חזקה דלאחרים לעולם שרי אפי' לא משך הלוקח תחלה ומיושב קושי' מל"מ עד"פ טבא חריפתא ועיי':
המורם מדברינו דבארנו והוכחנו דאין חילוק בין ע"ז ויי"נ לשארי אה"נ בהא מלתא דמשך ואח"כ נותן מעות דלמחליף עצמו לעולם אסור למאן דס"ל דחליפי כל אה"נ אסורים למחליף אין חילוק בין משך או לא משך תחלה:
ומצאתי לי חבר המל"מ פי"ו מהלכ' מכירה מבואר מתוך דבריו מתחלתו ועד סופו דפשיטא לי' לדסוברי' חליפי אה"נ אסורים גם כשמשך הלוקח עד שלא נתן המעות אסור למחליף עי"ש ועיי"ש עוד חידוש דין שחידש דאפי' לדסוברים חליפי' מותרים היינו כשכבר קבל הדמים או אותו הדבר שנתחלף לו בשלו, אבל אם כבר מכר ולא קבל דמי שווי' אסור לקבל לכתחלה דבשעת קבלה הו"ל כמחליף ונהנה, וזה מהיפוך להיפוך ממ"ש המג"א דאם משך תחלה מותר לכ"ע ורחוקה שיטתו כרחוק מזרח ממערב:
וזאת תורת העולה מדברינו, בנדון שלפנינו א) דחמץ בעין אסור בין לדידי' בין לאחרים, ואפ' יפקיר חמץ זה אסור לאחרים לזכות ולהנות ממנו כמוהו כן בארתי בתשובה א', ב) מה שמכר ממנו לישראלי' בלא יודעים שמוכר להם איסור, מה שאכלו אכלו וצריך להחזיר להם כל דמיהם כמבואר ברמב"ם פי"ו מהלכ' מאכלות אסורות הלכ' ד', ג) מה שמכר לנכרים הדמים שכבר קבל, בין משכו תחלה בין לא משכו תחלה, מ"מ מותרים לו מכמה צרופים שצרפנו וטעמים שאמרנו, ד) כ"ז דמי זבינא שכבר קבל, אבל מה שלא קבל עדיין אסור לו לקבל כמ"ש המל"מ שם דעיקר הנאה בשעת קבלה מלבד הראי' שמביא מבעה"ת מתחבר כן דכ"ע מודים דאסור לקבל הגם שכבר מכר והוא כמו תחלת חליפי, ואסור לו לגבות דמי זבינו מן הנכרי דנהנה בקבלתו, וגם אם יתן אח"כ במתנה לאחרים ולא יהנה, מ"מ עושה איסור בתחלת קבלה מן שניטל ממנו דבר שיוכל להנות ממנו וגם כשיתן לאחרים זו עצמה הנאה דהא אסור ליתן אה"נ במתנה, וגם אם מקבל מנכרי ודעת ליתן המעות לצדקה הגם דמצות לאו להנות ניתנו ול"מ הנאה, מ"מ מיד כשמקבל מנכרי עושה איסור דמחליף איסורו ומקבל דבר שאפשר להנות ממנו כבשלו עבור האיסור שמכר לנכרי, ולא ידעתי עצה לפום רהיטא, רק שאחרים יגבו המעות הנכרי באמרם שהם שלוחיו, ויעשו בו כרצונם מהיות טוב יחלקו לעניים או יתנו לקופת הצדקה, וגם אם כבר גבה דמי זביני מן הנכרי ראוי' לקנסו בסך מסויים שלא יהי' חוטא נשכר יעיי' בזה בתשובת פ"י ובחו"י ובח"ס סי' קי"ז, כ"ש בנדון שלנו דחטא והחטיא רבים דראוי' לקנסו לא לבד שלא ירויח אלא שיפסיד מקרנו, קרני רשעי' יגדע, למען לא יוסיף לעשות דבר הרע הזה, וישמעו אחרים ויאמרו על מה זה ומה זה קנסוהו, ישמעו רחוקים מדבר ה' וייראו, ולא יעברו בפסח על בל תותירו גם הוא ישוב אל ה' וירחמהו, הכ"ד אוה"נ חותם בברכה מרובה. כ"ד א' אייר תר"ל לפ"ק:
הק' אברהם שמואל בנימין ב"הג מהרמ"ס זצ"ל