אור ברסלב

כתב סופר אורח חיים· רבי אברהם שמואל בנימין סופר

תשובה פב

תשובה פא

בחודש אייר ה' פניו יאיר, להרב המאיר ה"ה י"נ המאוה"ג חריף ובקי מלא וגדוש כש"ת מו"ה מאיר זאב הארטמאן ני' אב"ד דק"ק שאמלוי יע"א:

בי"ה קבלתי בעידנא דטרידנא טובא ושאול אני ביותר לתלמידים בתחלת הזמן בלימוד הלו"ת וקבלת תלמידים הבאים כיונים אל ארובותיהם ולפקח על ענינם, עד ישבו במעונם על מכונם, בכ"ז להיות פר"מ דוחק השעה פניתי בתוך הפרקים לעיי' בשאלתו, והנה נפשו בשאלתו בשאלת חכם ע"ד א' מאנשי עדתו, הודה לפני מעלתו כי בע"פ העבר צוה לגיסו למכור חמצו לנכרי הידוע לו כי הי' נחפז לדרכו וכן עשה חוץ מחבית יין שרף שהי' שכוח מבעליו שהי' לו במרתף ע"ז לא צוה ולא מכר ואחה"פ מצא חביות זו במרתף, ושם יד לפיו ולא שאל שאילת' מקמי רבנן ומכר יי"ש זה מעט מעט במדה שאדם מודד בו בהקפה לנכרים, ונתנו לו אח"ז חיטין ושעורי' תמורת היי"ש, וכבר נתערב דגן זה בשאר דגן שאינו אפי' חד בחד, ואחר כ"ז נתן אל לבו כי לא טוב עשה ובא לפני פר"מ בשאלת פיהו נה דינו של תערובות זה, וכבר ראו עיניו כדי שבעם מ"ש בספרן של בעלי תשובה וישוטט לבקש דבר ה' זו הלכה מפי ספרים וסופרים, ונפשו איותה לדעת, את דעתי בזה דעת תורה מכרעת, והנני למלאות רצונו במלואו, וישנים מה שחנני הי"ת בזה, וגם חדשים אציע לפניו, כיד ה' הטובה עלי:

הנה שאלה כזו ממש וכיוצא בה כבר כתובה היא בספרן של צדיקים גדולי אחרונים קמאי ובתראי ז"ל, זה מתיר וזה אוסר, זה בונה וזה סותר, זה מקיל, וזה מפריז על המדה להחמיר ביותר, ואנן מה נענה בתרייהו דידהו, כי מקום הניחו לנו לבאר דין זה באר רחובות, וכי הרחיב ה' לנו ופרינו באר"ש לחקור ולעמוד על הלכה זו מן השורש:

הנה מקור דין זה חמץ שבטלו ולא ביערו אם אסור מקנסא לאחה"פ או מותר, לא נמצא מפורש בש"ס דילן ומפורש יוצא מירושלמי פסחי' פ' א"ע וז"ל הפקיר חמצו בי"ג מהו לאחה"פ ר' יוחנן אמר אסור ר"ל אמר מותר מתיב ר"י לר"ל אי אתה מודה לי משש שעות ולמעלה שהוא אסור, אל תמן אסורו גם גרם לו, הא מה אית לך למימר, אמר ר' יוסי לר"פ נהיר את כד הוינן אומרי' אתי' ר"י כר"י ודרש"בל כר"מ אינה כן אלא ר"י חשש להערמה רשב"ל לא חשש להערמה מה נפיק מבינייהו נפל עליו מפולת מ"ד הערמה לית כאן הערמה והוא מותר מ"ד זכי' לית כאן זכי' והוא אסור עכ"ל הירושלמי, והנה המפרש נדחק מאוד לפרש הא דמתיב ר"י לר"ל מאי אתה מודה מה ענין חמץ משש שעות להא דביטל ולא ביער וגם תשוב' ר"ל אין לו מובן ועיי' נב"י קמא חאו"ח סי' י"ט מ"ש בסוף התשובה גם בדבריו יש דוחק דכל עין רואה יראה דסוף כ"ס אנחנו לא נדע מה דס"ל לר"י בקושיתו ומה דמהדר לי' ר"ל, מלבד זה קשה לי על ר' יוסי דאמר לר"פ נהיר את וכו' אינה כן מנ"ל בפשיטות דאינו כן כמו שהיו אומרים בתחלה דר"י כר' יוסי וכו' ולמה הדר בסוף מה ראה ראי' על ככה דאינו כמו שהיו אומרים תחלה, וליישב כ"ז נ"ל בשנאמר טעם לשבח דפלוגתא דר"י ור"ל למסקנא דר"י חייש להערמה ור"ל לא חייש, נ"ל דתלי' בטעמא דהצריכו חכמים ביעור אחר שביטל, תוס' ריש פסחים כ' דחששו שמא יבוא לאוכלו כיון דלא בדילו מיני', ור"ן כ' עוד טעם אחר מפני שביטול זה תלוי' במחשבה של ב"א ואין מחשבותיהם שוות ואפשר שיקילו בכך ולא יוציאו מלבן לגמרי ראו חכמים להחמיר שלא יספיק ביטול והצריכו ביעור עכ"ל, ונ"ל דבב' טעמים אלו פליגו ר"י ור"ל ר"י ס"ל דמשו"ה הצריכו ביעור כמ"ש הר"ן דחששו שמא לא יבטל בלב שלם ועיקר תקנת ביעור משו"ה הוא לכן כשעבר ולא ביער ראוי' לקנסו אחה"פ שמא יערים היינו שמא הביטול לא יהי' בלב שלם וכל שאין פיו ולבו שלם היא הערמה והיינו דאמר ר"י חייש להערמה, וכ"ש וקו"ח הוא אם חששו חכמינו ז"ל שלא יבטל בלב שלם בלי הוכחה דאין בלבו מה שמוציא בפיו ותקנו משו"ה לבערו, כ"ש אחר שתקנו לבער והוא לא ביער דנתחזק החשש שמא לא ביטל בלב, ור"ל ס"ל כטעמא דתוס' דטעם שהצריכו לבער משום שמא יבוא לאוכלו ולא חששו כלל להערמה שלא יהי' פיו ולבו שוין, לכן ס"ל ניהי דקנסו למי שעבר בב"י מדאורייתא, אבל אם ביטל ולא קיים מצות חכמים משום דעבר על תק"ח לא קנסו וגם ר"י הכי ס"ל דמשו' דעבר על דרבנן לא קנסו אלא משום חשש הערמה שלא ביטל בלב שלם דמשו"ה תקנו לבער, ור"ל ס"ל דלא חששו לכך כנ"ל:

מעתה יובן היטב הא דאותיב ר"י לר"ל א"א מודה לי משש שעות ולמעלה שהוא אסור כוונתו רצוי' עפמ"ש הר"ן ומוסיף בטעמא דחששו שמא יבוא לאכלו משום דלא בדילו וחייב כרת, ועיי' מהרש"א בתוס' ר"פ הנ"ל, וקשה משש שעות עד הלילה יהי' מותר לקיימו דליכא כרת מזה הוכיח ר"י דלא הצריכו לבער משום שמא יבוא לאכלו אלא משום שמא לא ביטל בלב שלם וגם משש שעות עכ"פ עובר בעשה אם לא בטלו בלב שלם, ומוכח דלא כר"ל, והשיב ר"ל תמן איסורו גרם לו, לעולם דעיקר התקנה משום שמא יבוא לאכלו הגם דמשש שעות עד הלילה ליכא כרת מ"מ משום איסור לאו ג"כ החמירו מאחר שהצריכו ביעור משו' בפסח דיש בו כרת לא אמרו בו חוץ משש שעות ואפשר דפליגו בפלוגתא דאמוראי אי אמרינן מה לי איסור לאו מאיסור כרת עיי' יבמות קט"ו, וביותר יש לפרש כוונת ר"ל דאמר התם איסורו גרם לו עפמ"ש תוס' עוד שם משו"ה החמירו בחמץ יותר שמא יבוא לאוכלו מכל שאר איסורים משום שהחמירה תורה בו יותר שעוברים בב"י ומה"ט גם משש שעות ראוי' להחמיר דהחמירה תור' לעבור בב"י או בעשה דתשביתו לכהפ"ח, וזהו שאמר תמן איסורו שאסור לקיימו גרם לו שהחמירו לבערו מחשש שיבוא לאכלו הא מה אית לך למימר לקונסו כיון שלא עבר בב"י כנ"ל, והא"ש הא דאמר ר' יוסי לר"פ נהיר וכו אינו כן, דאם פליגו בדר"י ור"מ מה דהקשה ר"י לר"ל אין לו שחר ואין פתר בין לקושי' ר"י בין לתי' ר"ל, אבל אם פליגו בחשש הערמה א"ש בדבריהם, וי"ל תחלה שמעו ר"י ור"פ פלוגתא דר"י ור"ל במפקיר חמצו אחה"פ דר"י אמר אסור ור"ל אמר מותר, ולא שמעו מה דאותיב ר"י לר"ל ומה שהשיב לו ר"ל והי' ס"ל דפליגו בפלוגתא דר"י ור"מ, ואח"כ שמעו גם מה דמותיב ר"י לר"ל ומה שהשיב לו אמר ר"י נהיר כד הוינא אומרים עד שלא שמענו הא דמתיב ר"י ודאמר רל דר"י כר"י ור"ל כר"מ, ועכשיו ששמענו אינה כן אלא ר"י חייש להערמה ור"ל לא חייש, ומיושב הכל ע"כ בעזה"י:

והנה לפמ"ש דבתר ששמע הא דמתיב ר"י ומתשובות ר"ל הדרו בי' דא"א לפרש דפליגו בדר"י ור"מ אין ספק דהכי נקטי' דבחשש הערמה פליגו, אמנם כן ראיתי בתשובת רשב"א סי' ע' אחר שהביא ירושלמי הנ"ל ככתבו וכלשונו כ' וז"ל ומ"מ אם כדברי הירושלמי בין כמאן דמר משום הערמה בין כמאן דמר משום זכי' חמץ שנפלה עליו מפולת מותר אחה"פ, דלמאן דאמר משום הערמה לית כאן הערמה ולמאן דאמר משום זכיי' לא קיי"ל כהאי דר' יוסי אלא כר"מ דסתם מתני' כוותי' ולא קיי"ל בהא כר"י דירושלמי עכ"ל:

ולמדנו מדבריו דפליגו אמוראי לאמת אם ר"י ור"ל פליגו בפלוגתא דר"י ור"מ או דפליגו בהערמה, ולא ברירא לן לדינא כמאן דנקטי' אלא במפולת לכ"ע מותר בין למר בין למר כמ"ש, וצ"ל הלא אמר ר' יוסי לר"פ נהיר כד הוינ' אומרי' וכו' ואינו כן, והרי תרוייהו ר"י ור"פ אמרו דפליגו בדר"י ור"מ והדר ומהדר לי' ר"י לר"פ אח"כ דאינו כן ולפמ"ש מוכרח הדבר דאינו וליכ' עוד ספק בפלוגת' דר"י ור"ל דבוודאי פליגו בחשש הערמה וצ"ע, אבל בתר דדייקי' ברשב"א ראיתי כי הי' לו גרסא אחרת בירושלמי ממה שהוא לפנינו דרשב"א גריס נהיר אתי כד הוית"ון אומרין וכו' ואינו כן וכו' לפי גירסא כד הוית"ון אומרי' ל"א ר"י מעולם דפליגו בפלוגת' דר"י ור"מ אלא ר"פ וחבירו אמרו הכי, ור"י אמר דאינו כן, דלא פליגו בהא אלא בחשש הערמה, ופליגו ר' יוסי ור"פ בטעמא דר"י ור"ל, וכן משמע בירושלמי כגרס' הרש"בא מדאית' בירושלמי שם וז"ל הכל מודים בגר שמת ובזבזו ישראל נכסיו, למ"ד הערמה מותר ולמ"ד זכי' מותר עכ"ל ועיי' במפרש שם, מדקאמר הכל מודים משמע דאיכא מ"ד ומ"ד לאמת אם פליגי בהערמה או בפלוגתא דתנאי דר"י ור"מ דאל"ה לענין מאי אומר הכל מודים בתר דהדרו לכ"ע משום הערמה הוא מזה נראה דלאמת איכא פלוגתא במאי דפליגו ר"י ור"ל, ויפה כ' הרשב"א דבמפולת מותר בין לטעמא בהערמה, דמשום הערמה ליכא, ובין לטעמא דזכיי' דלא קיי"ל כר"י בהא דהלכה כסתם מתני':

ונ"ל דר"י דאמר במוחלט דלא פליגו בפלוגתא דר"י ור"מ אלא בחשש הערמה, משום דקשי' לי' הא ס"ל לר"י הלכה כסתם משנה, וסתם מתני' כר"מ דלא כר' יוסי כמ"ש הרשב"א, וע"כ דלאו בפלוגתא דר"מ ור"י פליגי, ור"פ דס"ל בדר"מ ור"י פליגו, לא ס"ל דאמר ר"י הלכה כסתם משנה עי' חולין פא"ט מ"ג ע"א אמוראי נינהו אליבא דר"י אי ס"ל הלכה כסתם משנה:

והנה למ"ד דפליגו בחשש הערמה והלכה כר"י דבכ"מ ר"י ור"ל הלכה כר"י מסתמא, אבל למ"ד דפליגו בפלוגתא דר"מ ור"י אין הלכה כר"י בזה דקיי"ל כסתם מתני' ולענין חשש הערמה אין לנו הכרע כמאן מהנהו אמורא' נקטי' בפלוגתא דר"י ור"ל אי דחושש ר"י משום הערמה או לא וכיון דר"ל ודאי לכ"ע לא חייש להערמה, ואליבא דר"י פליגו אי חייש להערמה, ליתא להאי כללא דר"י ור"ל הלכה כר"י, ועיי' כזה ברא"ש ביצה פ' המביא ל"א דכ' דהלכה כר"ל משום לבין רעפין, וביש"ש שם י"ט תמה על הרא"ש ורמב"ם דהכי ס"ל דהא לחד לישנא ס"ל לר' יוחנן מפני שצריך לבודקן, וליתא לדר"ל מקמי' דר"י עיי"ש, וכבר תמהו תמיה לתמיהתו בש"א ובשעה"מ כיון דר"ל ודאי ס"ל משום שצריך לחוסמן, ולר"י פליגו ב' לישנא ליתא להאי כללא דר"י ור"ל הלכה כר"י עיי"ש, והה"נ כאן בפלוגת' דר"י ור"ל אין כלל זה דר"י ור"ל הלכה כר"י מכריע ועיי':

והנה הרי"ף מעתיק הא דאמר רבא דר"ש קנסא קנס הואיל ועבר עליו בב"י וב"י מפשטות דברי רבא משמע דוקא כשעבר בב"י אבל כשביטל ולא עבר בב"י לא קנס, ויש להעמיס בכוונתו דנקיט דזה עיקר הטעם שקנס מפני שעבר בב"י וקנסו ג"כ כשביטל מפני הערמה שביטל ולא ביטל, וכן י"ל במתני' לאחה"פ אסור שנאמר לא יראה וכו' מה"ט קנס ר"ש ונצמח ממנו גם כשביטל ולא עבר מחשש שיערים ויעבור בב"י, מ"מ לולי דכבר ראינו דאיכא למאן דס"ל הכי דחוששין להערמה לא עלה על דעת להעמיס דמתני' וברבא כן, וכ"כ האי הו"ל לרי"ף לפרש או שהי' לו להביא הירושלמי או עכ"פ להודיענו מודעה רבה כזו דגם כשבטלו אסור מזה נראה לעין רואה דלא ס"ל להחמיר בהא מלתא כר"י, מטעמא דכתיבנא כיון דאין הכרע דטעמא דר"י משום חשש הערמה די"ל משום דס"ל כר"י ול"ל הלכה כסת"מ, הגם דבכמה מקומות בש"ס נראה דעיקר כרבב"ח דאמר משמי' דר"י דהלכה כסתם משנה ולדידי' ע"כ דס"ל לר"י דחיישי' להערמה מ"מ כיון דבהאי כללא עצמו פליגו אמוראי אליבא דר"י, ור"ל מפורש ס"ל דל"ח להערמה, וכיון דמילי דרבנן ודקנסא הוא, וגם בש"ס דידן לא נמצא מחומרא זו כלום ופשטות ושטיחת לישנא דמתני' ודרבא משמע דוקא כשעבר בב"י לכן לא נראה לרי"ף להחמיר כמאן דאמר בירושלמי אליבא דר"י דחיישי' להערמה כנ"ל:

וכן נראה לי שיטת הרמב"ם כשיטת רבו דרבי' הרי"ף ז"ל שע"פ הרוב אזיל בשיטתו וז"ל בפ"א מהלכ' חמץ ומצה הלכה ד' חמץ שעבר עליו הפסח אסור בהנאה לעולם ודבר זה קנס הוא מד"ס מפני שעבר בב"י וב"י קנסוהו ואפי' הניחו בשגגה או באונס וכו' מדכ' חידש זה דשוגג ואונס ולא השמיענו מפורש דאפי' ביטל ולא עבר אסרו חכמים דמפשטות דברי רבא שהעתיק דאמר מפני שעבר בב"י וב"י משמע דלא קנסו רק כשעבר או שראוי' לעבור והוא אנוס או שוגג כמ"ש הה"מ, אבל כשביטל ולא ביער משמע מדברי רבא דלא קנסי, ואני ס"ל לרמב"ם דגם בביטל אסור, ונסבול דרבא ג"כ להכי אתכוין כ"כ האי הו"ל לפירושי יותר ממ"ש ואפי' בשגגה ואונס, מכ"ז נראה דאזיל בשיטת הרי"ף דל"ל חומר' זו דירושלמי לחד מ"ד אליבא דר' יוחנן וכמ"ש:

ועיין ר"ן שכ' למי שמפקיד חמצו אצל נכרי דלא עבר בב"י מדאורייתא אלא מדרבנן קנס ר"ש ועיי' מג"א סי' תמ"ז ס"ק מ"ז דשאני מחמץ נוקשה דמותר אחה"פ, דזהו חמץ עובר עליו בב"י מדאורייתא וחכמים אמרו דלא סגי כשמפקיד לנכרי הו"ל כאלו עבר אדאורייתא דומי' דחמץ שביטלו ולא ביערו דאסור, וה"נ יש לחוש שיאמר שקבל הנכרי אחריות ולא קבל עיי"ש, והי' דברי המג"א אלו בהעלמה מנוב"י קמא חלק או"ח סס' י"ח מהשואל והמשיב במס"כ, ויש להבין למה כ' הר"ן דין זה במפקיד חמצו אצל נכרי ולא כ' דין דירושלמי במפקיר חמצו דפליגו ר"י ור"ל והלכה כר"י כמ"ש הרא"ש, והחליף דינא דירושלמי לדין מי שהפקיד אצל נכרי, ומ"ש בין שתי חצאי לבנה וכן אית' בירושלמי במפקיד ט"ס הוא וצ"ל במפקיר, ולא ידעתי אם דברים אלו מפי הר"ן יצאו או המגיה כ"כ, יהי' איך שיהי' קשה כהנ"ל, מכח זה נ"ל דלא ס"ל לר"ן חומרא זו דירושלמי אליבא דמ"ד לר"י דחיישי' במפקיר להערמה שיאמר שהפקיר ולא הפקיר כיון דלר"י אינו מום ור"ל ודאי לא ס"ל דחייש' וכן נראה מדשבקי' לרי"ף להא דירושלמי כמ"ש והר"ן מדנפשי' ס"ל דבמפקיד לנכרי קנסי', משום דעבר על תק"ח ולא ביטל החמץ שהפקיד ביד נכרי הגם דמדאוריית' לא עבר כיון דחכמים אמרו דלא סגי בפקדון אצל נכרי, ואין יוצא עי"ז מכלל חמץ ברשותו וצריך לבטלו, ואפשר די בבטולו כיון שמונח ביד נכרי ליכא למיחש שמא יבוא לאכלו, או עכ"פ אם א"א להוציא מן הנכרי צריך לבטלו וכיון דקנסו למי שעבר בב"י ולא ביטל קנסו גם על המפקיד שעבר מדבריהם בב"י, אבל המפקיד חמצו ולא ביערו דלא עבר בב"י דרבנן רק על מצות ביעורו ומשום דעבר על מצות ביעור מדבריה' לא הטילו קנס דליכא כה"ג אופן בדאוריית', ור"י בירושלמי לולי דחייש להערמה למאן דס"ל דחייש משום שעבר על תק"ח ולא ביער לא הוי קונסי' אותו, אלא משום דאיכא חשש שיערים ולא יבטל ואמר שביטל, והכל בענין ביטול, ור"ל לא חייש להערמה זו דלמה יערים במקום שיש בידו לבטל לא שביק התירא, ולמ"ד דפליגו בפלוגתא דר"י ור"מ, גם ר"י לא חייש להערמה כזו, ונקטי' כר"ל דוודאי לכ"ע ל"ח להערמה, אבל במפקיד חמצו דצריך לבטל מדרבנן ולא ביטל כ"ע מודים דיש לקונסו משום שעבר על ב"י מדרבנן והוא בכלל קנסא דקנס ר"ש משום שעבר בב"י ויש להעמיס כן בלשון מתני' ורבא הואיל ועבר בב"י ואפי' לא עבר רק מדרבנן בב"י וב"י, אבל דינו של ירושלמי בביטל ולא ביער רחוק להעמיס במתני' וברבא, ואם מ"ש בין שני חצאי' וכן אית' בירושלמי במפקיר היא מדברי הר"ן, י"ל דמביא דכן איתא בירושלמי במפקיד דלמ"ד חייש ר"י שמא יערים ומשו"ה ראוי' לקנס והגם דלא נקטי' כירושלמי בהא, היינו בחשש שיאמר שהפקיר ולא הפקיר דרחוק הוא דבקל לו לבטל ואין בו הזיקא ובידו הוא, אבל במפקיד אצל נכרי ל"מ באחריות דאין בידו גם בלא אחריות אין בידו שיקבל הנכרי ממנו או שאין מצוי' לו נכרי לסמוך עליו בלי אחריות חייש' שיאמר שהפקיד ולא הפקיד, לכן קרסי' ר"ש כנ"ל נכון לפ"ז בכונת ושיטת הר"ן כשיטת רי"ף ורמב"ם:

אמנם כן הרא"ש פסחים פ' כ"ש כ' וז"ל וישראל שמצא חמץ בביתו אחה"פ מה"ד דמותר כיון דבטלו לא עבר על ב"י וליכא למקנסי', ובירושלמי פליגו בי' וכו' ר"י אומר אסור ור"ל אומר מותר ר"י חייש להערמה ר"ל לא חייש להערמה כלומר שמא לא יפקירנו ויאמר הפקרתיו עכ"ל, והנה מדמביא לפלוגתא דר"י ומפרש טעמא דפלוגתא דר"י ור"ל דפליגי בהערמה נראה דס"ל דעיקר לאמת כמ"ד דפליגו בחשש הערמה, נ"ל דהי' לו הגרס' בירושלמי כמו שהיא לפנינו נהיר כד הוינן אומרי' ולא כן היא בתחלה ס"ל לר"י ור"פ דפליגו בפלוגת' דר"י ור"מ וחזרו בו מטעם שכתבנו בתחלת דברינו אחר ששמע' מדמתיב ר"י לר"ל ומה שהשיב לו דאין די באר לדבריהם אלא אם פליגו בחשש הערמה לכן הדר ר"י ומהדר לר"פ ממה דס"ל תחלה והכי נקטי' וכיון דאין ספק דר"י חייש להערמה הדרינן לכללא דבכ"מ הלכה כב"י נגד ר"ל, וסמך הרא"ש על האי כללא וסתם ולא כ' הלכה כמאן דבכ"מ הלכה כר"י נגד ר"ל, וגם מוכח מתוך דברי עצמו מדמפרש טעמא דר"י דחיישי' להערמה שמא לא יפקרנו ויאמר הפקרתיו, ש"מ דהלכה כר"י דאל"ה למה מפרש טעמא דר"י דליכא נ"מ לדינא וגם מדמביא לפלוגתא דר"י ור"ל, ואי ס"ל להלכה כר"ל מה לו להביא כלל פלוגת' דר"י ור"ל מאחר שכבר כ' דמדינא כל שלא עבר בב"י ליכא למקנס' מכ"ז מוכח דנקיט הרא"ש להלכה להחמיר כר"י:

והנה הטור בסי' תמ"ח כ' וז"ל וחמץ שנמצא בבית ישראל אחה"פ אסר בירושלמי אע"פ שבטלו בחיישי' שיערים לומר שבטלו אע"פ שלא בטלו, וכ' הב"י שידוע דהלכה כר"י מפני כך סתם רבינו וכ' אוסר בירושלמי, ודוחק איך סתם וכ' אוסר בירושלמי הו"ל לומר דר"י אוסר בירושלמי, ונ"ל להוסיף מעט תבלין דכ' בלשון משום דאין מפורש דברי ר"י אם אוסר משום חשש הערמה והלכה כמותו נגד ר"ל, או דטעמא דר"י דס"ל כר' יוסי דל"מ הפקר וביטול ואין הלכה דסתם מתני' דלא כר"י כמ"ש הרשב"א בתשובה, אלא מדאמר ר' יוסי לר"פ ולא כן הוא ולפי הגרסא שלפנינו כבר בארנו דהדרו בי' ממה שאמרו תחלה ולמסקנא פליגו בחשש הערמה וממילא הלכה כר"י נגד ר"ל, וזהו שדייק בלשונו וכ' בירושלמי אוסר היינו מתוך הירושלמי נפקא לן דאסור דמפרשו למסקנא דטעמא דר"י משום חשש הערמה והלכה כמותו

וכ' הטור ובעה"ע אסרו באכילה ומתירו בהנאה ואין טעם נכון לחלק בין אכילה להנאה, וכ' הב"י משמע דטעם יש לחלק אלא שאין נכון לטור לחלק בהכי ועיי' הגה' מהרל"ח ובנוב"י קמא חאו"ח סי' ובצירוף מ"ש ב"י ומהרל"ח ונב"י יצא לנו טעם הגון לשיטת בעה"ע, ונ"ל דמ"ש ואין טעם נכון היינו הגם שבעצם הדבר יש לחלק במלתא בטעמא דאין ראוי' להחמיר כ"כ לאסור בהנאה, אבל אין נכון לחלק, והוא כעין שכ' הר"ן בע"ז דגזרו על סתם יינם משום בנותיהם וסגי לאסור בשתי' בלבד, אלא דאם נאסור בשתי' ונתיר בהנאה יטעו דגם יי"נ מותר בהנאה ויצא קלקול ע"י חומרא זו לכן הוצרכו לאסור גם סתם יינם בהנאה, והה"נ כאן אם נקנס כשביטל רק באכילה וסגי בהכי לחשש שמא יערים, אבל יש לחוש שיאמרו גם כשלא ביטל מותר בהנאה אחה"פ, הגם שיש לחלק התם ביי"נ יש לחוש שיטעו להתיר להנאה יי"נ דאסור מדאורייתא בהנאה לרוב שיטות, משא"כ כאן גם כשלא ביטל ליכא רק דרבנן, מ"מ לא נכון בעיני הטור לחלק מחשש זה, ומצאנו לו חבר בגזירה זו גם בדרבנן בר"ן ביצה ר"פ אין צדין שכ' דביומי' אסור לכ"ע משום מוקצה, והוצרכו לאסור בכדי שיעשה לכ"ע, דאם נתיר לאחרים במיו"ט יטעה דגם ביומי' מותר לאחרים דהא לדידי' אסור גם במיו"ט עיי"ש, הרי גם זה באיסור מוקצה דרבנן ס"ל לר"ן למגזר, ורחוק לומר דה"ט דטור דלא נראה לו לחלק בכך, ובעה"ע הגם דאפשר דס"ל כר"ן בע"ז בדאורייתא אבל כאן בדרבנן לא ס"ל למגזר כ"כ, ואפשר דס"ל ג"כ כר"ן ביצה ודוקא משום איסור מוקצה דחמיר טובא עיי' בתוס' ישנים ובמהרש"א ריש ביצה דהחמירו בספיקו יותר, וכן קצת מדברי ר"ן ביצה ר"פ אין צדין דכ' דגזרו דיטעו אחרים מדאסור לדידי' במיו"ט ושרי לדדהו, דגם ביומי' מותר לדדהו, ולא כ' גזירה יותר קרובה דיטעה מי שהובא בשבילו כמו דביומי' לאחרים אסור ולמיו"ט שרי גם לדידי' שרי במיו"ט, נראה דס"ל לר"ן דמשום חשש טעות באיסור כדי שיעשה דאינו רק איסור קל דרבנן לא חששו כולי האי ואולי, ולכן התחכם לומר דגזרו משום שיכשלו אחרים באיסור מוקצה הגם דגזירה זו רחוקה יותר, וכן שיטת בעה"ע, ובכ"ז לא ניחא לטור לחלק בהכי מעצמותו כיון שיש מקום למגזר אטו לא בטלו כנ"ל לבאר:

והנה הנב"י חאו"ח סי' י"ט הקשה על בעה"ע מירושלמי דאמר מ"ב נפלה עליו מפולת למ"ד משום הערמה לית כאן הערמה ומותר ולמ"ד משום זכיי' לית כאן זכיי' ואסור ולבעה"ע הו"ל לומר נפקות' לענין ביטול עצמו למ"ד משום הערמה מותר בהנאה ולמ"ד משום זכי' אסור בהנאה אלא ודאי גם משום הערמה אסור בהנאה, ולא מצא מענה לקושי' זו:

ויש אתי מקום ליישבה עד"פ קצת, דהנה הא דר"ש קנס ואוסר חמץ שעבר בב"י מבואר ומפורש בתוספתא פ"ב דפסחי' עיי"ש אלא דשם לא מבואר דאוסר גם בהנאה, וזהו שחידש לנו רבא ע"פ שמתרץ מתני' דחמץ ש"י שעבר עליו הפסח אסור בהנאה כר"ש צ"ל דקנס לאסור גם בהנאה, אבל מתוספת' י"ל דבאכילה הוא דאוסר וסגי לו בקנס זה שיהי' כ"א זריז לבטלו ועיי' ש"ך סי' צ"ט לענין מבטל איסור לכתחילה ועיי' ב"מ צ' ע"ב, וי"ל לפ"ז הגם דר"י ס"ל כר"ש דחמץ אחה"פ מותר כמבואר פסחים כ"ט ע"א וס"ל ע"כ דר"ש קנסא קנס כמבואר בתוספתא, אבל אפשר דס"ל דוקא באכילה קנס ולא בהנאה, ומתרץ מתני' דשל ישראל אסור בהנאה כר' יודא וס"ל כראב"י בהחלה דיליף שאור דאכילה מדראי', אלא לרבב"ח אמר ר"י דהלכה כסתם משנה א"א דר"י מתרץ מתני' כר"ש דהא ס"ל לר"י כר"ש אבל למ"ד דס"ל דלא אמר ר"י הלכה כסתם משנה י"ל כן, והא"ש דלא אמר ירושלמי נ"מ לענין הנאה משום הערמה מותר ומשום זכי' אסור דאפשר דס"ל כר"י גם בשלא ביטל כלל מותר בהנאה אחה"פ לר"ש ומתרץ מתני' כר"י, ולא ס"ל לירושלמי דאמר ר"י הלכה כסתם משנה, או דרצה לומר נ"מ ברור' דמפולת דהיא בוודאי לכ"ע משא"כ נ"מ לענין הנאה אינה מוכרחת למ"ד דלא אמר ר"י הלכה כסתם משנה, וא"ש ביותר לפמ"ש כבר לעיל למ"ד דפליגו ר"י ור"ל בדר"י ור"מ ור"י כר' יוסי עכצ"ל דס"ל דלא אמר ר' יוחנן הלכה כסתם משנה דחלת"ה קשה הא סתם מתני' נ"מ כמ"ש רשב"א, ולמ"ד משום זכי' לא מוכח דלר"י אסור בהנאה גם אם לא ביטל או דלא מהני הביטול לכן ל"א נ"מ לענין הנאה דאפשר גם למ"ד משום זכי' מותר בהנאה, לכן אמר טפי נ"מ דהוא בוודאי לכ"ע ומיושב קושי' נב"י עד"פ טבא:

ובדרך קצרה ופשיט נ"ל דלק"מ לפמ"ש בכוונת הטור דלא נראה לו לחלק הגם דוודאי סגי משום חשש הערמה לאסור באכילה לחוד דאזדא לה חשש הערמה, מ"מ נראה לטור דאין לחלק דיש לגזור דנבוא להתיר גם כשלא ביטל בהנאה, ובעה"ע נראה לו דאין להחמיר כ"כ בקנסא הא אטו הא, אבל בוודאי מודה בעה"ע דאפשר כ"כ האי קנס ר"ש והחמיר לאסור בהנאה אף כשביטל, והא"ש דל"א סתמא דירושלמי נ"מ לענין הנאה דלא ברירא לי' הא מלתא דאפשר דס"ל למ"ד משום הערמה דגם בהנאה אסור לכן אמר נ"מ ברורה, וס"ל לבעה"ע כיון דלא מפורש דס"ל לר"י לאסור אפי' הנאה ומסתבר לי' דלא להחמיר כ"כ וכיון דמילי דרבנן ודקנסא הוא נקטי' לקולא לענין הנאה כנ"ל והוא פשוט ולק"מ:

והנה עד כה היו דברינו בביאור טעמו וביישוב שיטתו של בעה"ע לפי שהביא הטור שיטתו דאוסר באכילה ומתיר בהנאה אבל נוראות נפלאתי על הטור, הנה זכינו לאור הגנוז של בעה"ע זה כמה, וזרחה עתה שמשו עלינו, ונתעטרו ישראל בתפארת בעל העיטור, ואתא לידי ספר בעה"ע ושמתי עיני בו ומלבד שלא מצאתי בו מה שמביא הטור בשמו, ולא ראינו אינו ראי' אולי נתנו המדפיסים בו מגרעת וחסרון הניכר הוא ממ"ש הטור על שמו, אבל מה אעשה כי מצאתי שכ' מפורש ושום שכל דאפי' באכילה שרי כשביטל ולא ביער, והוא בעשרת הדברות הלכ' זמן השבתה וביעור דף נו"ן ע"א וע"ב כ' אריכת נפלא בהך דינא דמביא הטור על שמו דחמץ של נכרי אחה"פ אסור באכילה, והקשה לנפשי' קושי' הב"ח ופר"ח מבריית' דחנו' דמבואר דחמץ של נכרי מותר באכילה, וכ' וז"ל ואית לפרושי נוסח' שלן חנו' של ישראל ומלאי של ישראל ופועלי נכרים נכנסים לשם חמץ שנמצא שם אחה"פ מותר באכילה ואצ"ל בהנאה כיון דחנות של ישראל הוא בטולי בטלי' ומשו"ה מותר, חנות של גוי ופועלים ישראלי' נכנסי' לשם גוי לא מבטל לי' וחמץ של ישראל הוא ואסור אפי' בהנאה ובנוסחא דתני' איפכ' ג"כ איכא למימר דאזלינן בתר פועלים דפועלים גוים לא מבטלי פועלים ישראלים מבטלו' ונוסחא עתיקא דילן דאזלינן דוקא בתר חנות, וה"ט נמי דאמרי' בנכרי שהלוה לישראל על חמצו אחה"פ מותר באכילה ואצ"ל בהנאה דישראל מבטל לי' וישראל שהלוה לנכרי ע"ח דנכרי ל"מ לי' אלו דבריו ז"ל הצריך לענינינו ככתבו וכלשונו, ועיי' עוד מ"ש יישוב לדינא דל"ק מהא דאמר ר"נ אייתו וזבנו לי חמירא דב"ח דהקשה הפר"ח עליו ועוד קושיו' אחרות ודחה כולם עיי' בו תמצא נועם לנפשך:

והנה מפורש יוצא מפי בעה"ע דשל נכרי אסור באכילה והוכיח כן באורך מדקתני במתני' ושל נכרי מותר בהנאה דוקא הנאה ובאכילה אסור לר"ש כמו שאסרו לפני זמנו מדרבנן לר"ש בין של נכרי בין של ישראל כן אסור אחה"פ של נכרי באכילה אחה"פ ושל ישראל כיון שעבר בב"י קנסוהו גם בהנאה, והא דאית' בירושלמי דמותר באכילה אזיל וס"ל כראב"י דשל נכרי לר"י מותר בפסח באכילה ולא אסרו בשל נכרי איסור כלל בפסח ואחה"פ, אבל לר"ש אסור ש"נ באכיל' הואיל דבפסח אסור, ודוקא של נכרי, אבל של ישראל אחר שבטלו ולא ביערו מותר אפי' באכילה, ובאמת הדבר מתמיה דיהי' חמץ של ישראל שבטלו ולא ביערו עדיף מחמצו של נכרי, וצ"ל דחמצו של ישראל אחר שבטלו ה"ה כהפקר ואין לו בעלים כלל ולא מחליף בשל ישראל משא"כ של נכרי, ודוחק, ויותר י"ל דאסרו של נכרי כיון דאפשר שיעבור בב"י בשל נכרי כשקיבל עליו אחריות ואיכא פלוגת' בירושלמי אם אסור אחה"פ משום קנס, ועיי' מג"א ובח"י ובאלי' רבה סי' ת"מ בשם ראב"ן דאסור באכילה ומותר בהנאה, וי"ל מה"ט אסרו כל של נכרי באכילה אטו קבל עליו אחריות, אבל חמץ של ישראל כשלא ביטל אסור בהנאה וכשנעשה מצותו ובטלו לא מצאו מקום לקנסו אטו לא בטל דלא מחלף יהי' מאיזה טעם שיהי' כל עון רואה כי ס"ל לבעה"ע דחמץ של ישראל שבטלו מותר באכילה אחה"פ, ושוטתו כשיטת רי"ף ורמב"ם דלא פסקו הא דר"י בירושלמי למ"ד דחייש להערמה, ודברי הטור נפלאו ממנו, הפלא ופלא, ואנו אין לנו אלא מה שעינינו רואות, ואותיות מחכימות:

המורם מדברינו כי לעניות דעתנו רי"ף ורמב"ם רשב"א ור"ן ובעה"ע בחדא שיטתא קדמו ואזלו דביטל ולא ביער מותר בין בהנאה בין באכילה, ורא"ש הוא ראש המדברים בדין זה, ומסתימת דבריו נראה דנקיט לחומרא, ונמשך בנו אחריו והחזיק בשיטתו, והב"י אינו מביא אלא דברי הרא"ש וקבעו להלכה בש"ע, מעתה נשית פנינו ונחזה מה דקמן ונבדוק בספרן של צדיקים וחורי הארץ לבאר כל חמירא בעזה"י:

הנה הפר"ח החזיק בעד ראי' הב"ח ממתני' יו"ד ע"א לא בדק בתוך המועד יבדוק אחה"מ והוסיף הפר"ח דמסתמא איירי כשביטל דאטו ברשיעי עסקינן דלא ביטל ומ"מ צריך בדיקה אחה"מ ש"מ דגם אם ביטל אסור לכהפ"ח באכילה והוא כר"י בירושלמי אלו דבריו ז"ל, והנה הפר"ח מביא ראי' לר"י, ולא הקשה על ר"ל דירושלמי דס"ל דמותר אחר הביטול, ונ"ל דבאמת אין ראי' זו מוכרחת די"ל בלא ביטל איירי, ומ"ש אטו ברשיעי עסקינן הא ברשיעי עסקי' דלא בדק כתקנת חז"ל, ואי דלא בדק מחמת אונס כן י"ל דלא ביטל מחמס אונס שהי' חולה כ"ז הבדיקה עד שלא הי' יוכל לבטל בפה אבל נתחזקה הראי' ע"פ מ"ש מהרש"ל שם דמתני' ע"כ כשביטל דאלת"ה וכי משום חשש שמא יבוא לאכלה יאמר ר"י דיעבור בב"י עיי"ש, וי"ל דר"ל ס"ל כר"ח רבה כר"ה דמפרשו דר"י שמחוייב לבדוק ג"פ ולא קתני במתני' כלל דס"ל לר"י דלא יבדוק אח"כ, וי"ל מתני' כשלא ביטל, ולאמת דמתיב ר"י מברייתא דפליגו אם יבדוק אח"כ מוכח ממתני' וברייתא דאיירי בשכבר ביטל ונשמע דגם כשביטל אסור אחה"פ כן י"ל:

והנה המהרש"א דחה דברי מהרש"ל דאפשר לומר מתני' כשלא ביטל והא דחש ר"י לשמא יבוא לאכלו ולא חש לאיסור ב"י דאיסור ב"י ג"כ אינו ברור אלא לכשימצא גלוסקא יפיפיה דפרורים ממילא בטלו עיי' בו, לפ"ז אזדא ראי' הפר"ח ע"ד שבארנו, אבל נ"ל ניהי דממתני' ליכא ראי' אבל איכא ראי' דרבא הכי ס"ל והוא מדמקשה רבא לאביי י"א ע"א רבנן אדרבנן ל"ק ואי י"ל מתני' כשלא ביטל, ניהי דר"י דחה חשש דיעבור בב"י משום שמא יבוא לאכלה מ"מ אין להקשות דרבנן אדרבנן ממה דס"ל במק"א דחוששין לכהאי חששא הכא שאני דאיכא נגד זה חשש דיעבור בב"י הגם דגם זה אינו מ"מ לא אלים להו כ"כ חששא דשמא יבוא לאכלו לדחות חשש דב"י משא"כ במק"א דליכא נגד חשש זה חששא אחרינא וצ"ע, אלא ש"מ דרבא ס"ל בפשיטות דגם כשביטל איירי ושפיר מקשה:

אלא דצ"ל מנ"ל לרבא בפשיטות דמתני' גם בביטל איירי, נ"ל דס"ל דחמץ אחה"פ אסור גם כשבטלו והא דלא בדק בתוך המועד יבדוק לאחה"מ גם כשבטלו צריך לבדוק כיון שאסור ומ"ש בין ביטל או לא ביטל אין אסורו רק מדרבנן, ואם כי מן מה דס"ל דבודקין אחה"מ ל"ק רבנן אדרבנן דשאני הכא דליכא רק חשש איסור דרבנן שמא יבוא לאכלו, ול"ק רק ממה דלא חששו דלמא אתי למיכל בתוך המועד, מ"מ הקשה שפיר כיון דלאחה"מ צריך בדיקה אפי' בטלו ה"ה מה דאמרו יבדוק בתוך המועד ג"כ בין ביטל ובין לא ביטל דומי' דאחה"מ והקשה שפיר תוך המועד ניחוש דלמא אתי למיכל איסור דאורייתא, וי"ל אביי דלא קשי' לי' דרבנן אדרבנן דס"ל כר"ל דלא חייש להערמה, ומתני' בלא ביטל איירי וע"כ הכי הוא דלאחר שביטל ל"צ לבדוק אחר המועד והה"נ תוך המועד כשלא ביטל ולכן ל"ק דרבנן אדרבנן די"ל כי קושיתי משום חשש ב"י ל"ח לשמא יבוא לאכלו וא"ש נכון:

היוצא לנו דרבא ואביי פליגו בפלוגת' דר"י ור"ל בירושלמי ור"י ור"ל הלכה כר"י, הגם שכתבנו כיון דבר"י עצמו אין ברור אם פליג בחשש הערמה על ר"ל ליתא להאי כללא, הרי אביי ורבא הלכה כרבא ואפשר דפשיטא לי' לרבא הכי משום דשמע מר"י וס"ל טעמא דר"י משום הערמה, והוא כללא כייל בכ"מ ר"י ור"ל הלכה כר"י בר מתלת והלכת' כוותי' דרבא בכ"ז בכ"מ ועיי':

עוד לו ראי' לפר"ח מברייתא דחנות, דשל ישראל אסור וסתמא קתני אפי' כשבטלו ש"מ דאסור אפי' בהנאה אחה"פ גם בזה לא יצא הפר"ח ידי חובתו ליישב ראי' זו לר"ל ונ"ל די"ל ר"ל כס"ד דראב"י ס"ל דר"י יליף שאור דאכילה מדראי' וברייתא דחנות כר"י ולר"י מודה ר"ל דאסור אחה"פ גם כשביטלו הגם דס"ל דחמץ של נכרי מותר אפי' בפסח וה"ה חמץ של ישראל שבטלו דהפקירא הוא דמותר באכילה כשאור דהפקר דאינו עובר בב"י מ"מ אוסר ר"י של ישראל אפי' אחה"פ משום קנס כיון דאם לא ביטל אסור מדאורייתא אחה"פ חושש ר"י לשמא יערים ולא ביטל ויהי' אסור אחה"פ מדאורייתא לכן אסרו גם כשביטל אבל לר"ש דגם כשלא ביטל אינו אסור אחה"פ רק מדרבנן לא נראה לר"ל דיאסר גם כשביטל ולק"מ מברייתא דחנות די"ל דאתי' כר"י ומ"מ פסק ר"ל לעצמו כר"ש כסתם מתני' דדחיק לי' למוקמי מתני' כר"י מכח קושי' ש"ס דהא קתני בסיפא דכתיב לא יראה לך, ותי' ש"ס לראב"י דחוק ורחוק, ודקתני בברייתא דחנות של נכרי מותר אחה"פ ה"ה בפסח ואיידי דנקיט של ישראל אחה"פ נקיט נמי בשל נכרי אחה"פ כדמשני מתני' לראב"י, והא דלא הקשה ר"י בירושלמי לר"ל מהאי ברייתא י"ל נמי מהאי טעמא דס"ל לר"י כראב"י אליבא דר"י ולעצמו ס"ל כר"ש כסתם מתני' דשל נכרי מותר אחה"פ דמתוקמא לי' כר"ש וא"ש:

והרוחנו בזה דא"ש יותר מ"ש לעיל בסמוך דרבא כר"י ס"ל לכן קשי' לי' רבנן אדרבנן, י"ל לאו מסברא דנפשי' פשיטא דקנס ר"ש גם כשביטלו, אלא מברייתא דחנות מוכח לי' הא מלתא ולשיטתו אזיל דל"ל דראב"י אליבא דר"י כמבואר פסחים כ"ט ע"א דהוא בר פלוגתא דראב"י בזה וע"כ בריית' דחנות כר"ש ומוכח מתוכה דגם לר"ש אסור אחה"פ אפי' כשביטלו וגם בזה נקטי' כרבא דהוא בתרא וכ"ש שגם ראב"י הדר בי' דלא יליף ר"י שאור דאכילה מדראי' ממילא מוכח מברייתא דחנות דגם כשבטלו אסור אחה"פ ועיי':

ועוד בה שלישי' ראי' שלישית שמביא הפר"ח והיתה לבאר דסתמא דש"ס ס"ל בפשיטות דחמץ שבטלו אסור אחה"פ מדמקשה למ"ד ע"א על רבא והא אמר רבא ר"ש קנסא קנס והא רבא ודאי קאי בשביטל ש"מ דגם בהכי קנס ר"ש, אלו דבריו ז"ל, ונ"ל להוסיף הא דפשיטא לש"ס דגם בשביטל ס"ל לרבא דקנס הוא מבריית' דחנות מדס"ל לרבא דלר"י לא ילפי' שאור דאכילה מדראי' מוכח מברייתא הנ"ל דס"ל גם כשביטל אסור אחה"פ, וגם מדרבא י"א ע"א כמ"ש כ"ז לעיל, והא"ש דלא מקשה על ר"י דהא בתוספת' פ"ב מפורש דר"ש קניס ועיי' בח"ס סי' קכ"ד מבי' קושי' זו משמי' דהגאון מו"ה דוד דייטש זצ"ל, ולמ"ש א"ש דמר"י ל"ק דמתוספת' לא מוכח דר"ש קנס גם כשבטלו וי"ל דר"י אמר שלא בזמנו מותר בשביטל אבל לרבא מקשה שפיר:

אלא דראי' זו של פר"ח תמוה' בעיני דאיך אפשר לומר דרבא איירי כשבטלו דמותר אחה"פ הא אמר שלא בזמנו בין במינו בין שלא במינו מותר מדאמר בין במינו ש"מ ע"כ דבעין אסור ובתערובות דוקא מותר דאל"ה מה לי מינו או אינו מינו בדבר שמותר בעין, וצ"ל הא דמקשה הא אמר רבא ר"ש קנסא קנס ולא הקשה מיני' הא אמר בין במינו ש"מ ע"כ דבעין אסור ולמה בתערובות מותר, דעדיפא מקשה מדאמר רבא מפורש דר"ש קנסא קנס, או דמשמע לי' מדאמר רבא סתם קנסא קנס דקנס ואסרו כמו חמץ בפסח במשהו או לכהפ"ח כשארי אסורי דרבנן, וזה לא נשמע מדיוק מדאמר בין במינו, ומתרץ כי קנס ר"ש, דכוונת רבא שאמר קנסא ג"כ הכי הוי דקנס בעין ובתערובות לא קנס דמלתא דפשיטא לי' לרבא היא ולא צריך לפרשו או דסמך על מ"ש שלא בזמנו בין במינו וכו':

ויותר נ"ל ביישוב הא דלא הקשה על רבא מיני' ובי' מדאמר בין במינו וכו' ש"מ דס"ל דר"ש קנסא קנס, י"ל הא דס"ד דגם בתערובות קנס ר"ש הגם דלא נתקיימה מחשבתו וצריך למיכל בתערובות דוקא ודי קנס בזה, דס"ד כמו שקנס ר"ש בהנאה ולא סגי לי' למקנסי' לאסור באכילה וצריך למכרו, ומדקנס כולי האי ס"ד דמשווהו ר"ש לחמץ בפסח או לשארי אה"נ וס"ל למקשן ה"ה דאסור בתערובות או במשהו או לכהפ"ח כשארי איסורים בנ"ט, והא"ש מדאמר רבא בין במינו ל"ק והא ע"כ דס"ל בעין אסור משום קנס גם בתערובות יהי' אסור בנ"ט די"ל כ"כ האי לא קנס וגם בהנ"א ל"ק ר"ש דסגי בקנסא ב"ד, אבל מדאמר רבא על מתני' דחמצו של ישראל דאסור בהנאה דאתי' כר"ש וקנסא קנס אפי' בהנאה ס"ל למקשן ה"ה בתערובות ראוי' לקנסו, ומתרץ כי קנס בעין גם בהנאה, אבל בתערובות לא קנס כיון שנתבטלה מחשבתו מכל וכל שא"א לו להנות אלא בתערובות, משא"כ אם הי' מותר בהנאה, נתקיים רצונו במקצתו עכ"פ, ומיושב ג"כ הא דלא הקשה על ר"י דהוא נמי אמר בין במינו וכו' וע"כ דס"ל דבעין אסור, ולמ"ש א"ש די"ל דאסור באכילה ולא בהנאה וה"ה וכ"ש דבתערובות אפי' חד בחד מותר אפי' באכילה, וכן ל"ק קושי' הגאון מהד"ד זצ"ל מתוספתא דשם לא מוכח רק דקנס באכילה, ממוצא דברינו נלמוד דראי' פר"ח דחוי' מעיקרא, ואינה חוזרת ונראה, אלא להביא ראי' נגד שיטת בעה"ע שהביא הטור דיש לחלק בין אכילה להנאה, דאי תימא הכי קשה מדמקשה על רבא דלמא רבא קאי כשבטלו דאסור באכילה ומותר בהנאה, ובתערובות גם חד בתרי גם באכילה מותר דלא קנוס כ"כ אחר שבטלו, והא דאמר ר"ש קנסא קנס גם בהנאה כשלא ביטל ובאמת דלא בטל בתרי והוא בנ"ט או במשהו, וע"כ דס"ל לש"ס או דמותר לגמרי כשביטלו או דאסור גם בהנאה דאין לחלק, ולר"י לא הקשה ש"ס די"ל דס"ל דגם כשלא ביטל ל"ק ר"ש רק באכילה ולא בהנאה, ור"י דירושלמי דאוסר כשביטל ולא ביער כמו כשלא ביטל או דתרווייהו אסור באכילה לחוד או בתרווייהו גם בהנאה, וכמ"ש הטור דאין לחלק ומטעם שבארנו לעיל, ויש להקשות דהי' יוכל להקשות על ר"י ג"כ דע"כ מתרץ מתני' כר"ש דאם מתרצה כר"י הא ס"ל הלכה כסתמא דמתני' והוא ס"ל כר"ש וע"כ דמתרץ מתני' כר"ש וקנס אפי' בהנאה וקשה עליו כמו דמקשה מדאמר רבא ר"ש קנסא קנס, ולא יועילו לנו התירוצים שכתבנו לעיל על קושי' הגמד"ד זצ"ל, וי"ל משום דאמוראי נינהו אליבא דר"י אי ס"ל הלכה כסת"מ לכן הקשה טפי לרבא, או י"ל כיון דאיכא עוד סתם מתני' בפ"ק דאתי' כר"ש ועיי' רא"ש כ"ח ע"א הגם דסתמא בתרא עיקר עיי' פ' אלו טרפות מ"ג ע"א ובתוס' שם, כיון דאפשר לומר מתני' ר"ש וקנס גם בהנאה, לכן לא מכרעת מתני' בתרא נגד מתני' קמיית' דאתי' סתמא כר"ש, וכיון די"ל מתני' בתריית' כר"י אתי' ול"ק ר"ש רק באכילה דהנאה לא נשמע מתוספת' לכן לא מחמיר ר"י לאסור בהנאה כיון דלא מוכרחי' לומר כן לר"ש די"ל מתני' בתריי' ר"י וא"ש ועיי':

ובתחלת הרעיון עלה במחשבה לפני דמסוגי' ש"ס ריש חולין ד' ע"ב מוכח דחמץ אחה"פ אסור גם כשבטלו מדדחי שם דלמא ברייתא ר"ש היא וכו' והא ע"ע אינם חשודים רק במה שיש להם פסידא וחסין על ממונם לבער החמץ אבל בוודאי לא שבקו התירא לבטל החמץ ואי בריית' כר"ש ל"ל מפני שהן מחליפין כיון שמבטלין מותר בלא"ה אחה"פ בלי חילוף ש"מ דפשיטא לסתמא דש"ס דגם כה"ג אוסר ר"ש, ואחר התבוננות שבתי וראיתי דיש לדחות דלא מוכח משם דאמת כן הוא אלא דדחי די"ל בריית' ר"ש וס"ל גם כשביטלו אסור, ואמר זה נגד רבנן דאמרו לימא מסייע לרבא בלשון קושי' דלא צריך רבא למימר, ע"ז קאמר סתמא דש"ס סברוהו ר"י היא וכו' דלמא ר"ש היא וקניס גם כשביטל והדר קאמר ניהי דר"ש היא מ"מ לימא מסייע מכח כ"ש, ולאמת י"ל דבריית' ר"י היא, ולר"ש בלא"ה מותר מפני שמסתמא בטלו ואין ראי' לדינא דהכי הוא, ואחר שדחיתיה חזר' ונראה לי, לפי דס"ל לתוס' פסחים כ"ח ורשב"א וחי' ר"ן בחולין דסברוהו ה"מ ר"י היא היינו כס"ד דראב"י דיליף ר"י שאור דאכילה משאור דראי' ובלא"ה לא מתוקמי כר"י, לפ"ז לרבא דלא ס"ל כראב"י ע"כ בריי' זו כר"ש אתי' ומוכח מבריית' דגם לאחר ביטול אסור, ולר"ל דלא ס"ל הכי ל"ק מבריית' זו די"ל דס"ל כס"ד דראב"י ואתי' בריית' כר"י הגם דלר"י גם ביטל הו"ל כחמץ של הפקר דמותר אפי' בפסח כמו של נכרי ועכצ"ל דקנס ר"י משום שלא ביערו ואפי' לאחר הביטול והא ר"ל לא ס"ל כן לר"ש, הלא כבר כתבנו לעיל מזה דלר"י מודה ר"ל דיש לקנסו כיון דאם לא ביטל אסור מדאורייתא אחה"פ, משא"כ לר"ש גם כשלא ביטל אסור רק משום קנסא אחה"פ כיון שעבר בב"י כ"כ האי לא נראה לו שאסור כשביטל ולא עבר בב"י, וא"ש הברייתא לר"ל, והא דסברוהו הא מני ר"י וחמץ אחה"פ דאורייתא היינו לפי דסברוהו ה"מ ר"י דלא ביטל דאם לא ביטל אחה"פ דאורייתא מוכח דגם בדאורייתא סמכי' על לא שביק התירא דאלת"ה ניחוש שמא שביק התירא ולא ביטל והוי לאחה"פ איסור דאורייתא לר"י והבן, אבל לרבא וכדקיי"ל דל"ל כראב"י ע"כ ברייתא ר"ש וחזקה ראי' זו להלכת' ותוס' פסחים ורא"ש וח"ר חולין, והיא ג"כ שיטת רש"י בחולין ע"כ דסברוהו ה"מ ר"י היינו כראב"י ובאמת על פי זה קשה לי איך קאמר סברו ה"מ ר"י, הא מקשו לימא מסייע על רבא והא רבא בעל פלוגתא דראב"י בהא מלתא אליבא דר"י וא"א דבריית' כר"י וצ"ע, ויותר מרווח פי' ר"ת דמחליפי' בשאר שנילוש אחה"פ י"ל לאמת דברייתא כר"י אתי', ולא מוכח מברייתא מידי והנה כבר חתרו קמאי דקמאי כחא דהתירא די"ל דע"כ לא ס"ל לר"י דאסור כשבטלו מחשש הערמה רק כשעבר ולא ביער במזיד, אבל כשבדק וביטל ונמצא חמץ שלא מצא והוא שוגג או אנוס כ"כ לא ס"ל לאסור הגם דכ' הרמב"ם פ"א אפי' שוכח ואונס אסור דוקא כשלא ביטל אבל כשביטל והוא שוגג ואונס מנ"ל ועיי' במנ"י ובתורת שלמים סי' ו', והנב"י מביא ראי' נגד זה מדל"א ירושלמי נ"מ שעבר בשוגג ואונס על הביעור למ"ד משום ערמה ליכא ומותר ולמ"ד משום זכי' אסור, הגם שי"ל דס"ל לירושלמי דבשוגג ואונס גם כשלא ביטל מותר מ"מ לפי דס"ל לרמב"ם דשוגג ואנוס אסור ממילא נשמע מירושלמי דגם כשביטל אסור מדל"א נ"מ כהנ"ל:

והחזקנו נמי בעד ראי' הפר"ח עד"ז דגם בשמבטל בפני עדים אסור ולדידי בקל יש לדחות ראי' זו דירושלמי ל"א נ"מ כאלו משום דלא מפורש בדברי ר"י אפשר דס"ל לר"י דגם כשמבטל בפני עדים או שהוא שוגג ואונס אסור הגם דלא מסתבר להחמיר כ"כ מ"מ אפשר דס"ל הכי, או אפשר דס"ל כשהוא שוגג ואנוס אפי' לא בטלו מותר אחה"פ כ"ז אין מבורר מתוך דברי ר"י לכן ל"א נ"מ כאלו אלא דנ"מ דמפולת דברור הוא דמשום הערמה ליכא ומשום זכיי' איכא ופשוט:

והנה הא דכ' הרמב"ם דאפי' הניחא בשגגה ובאונס לא נמצא לו חבר ונלאו כל חכמי לב למצוא איה מקומו של דין זה ומ"ש הה"מ ומפרשו הכ"מ דחוק ורחוק, ואני מצאתי לו חברים לרמב"ם רמב"ן ור"ן דס"ל כוותי' ומנא אמינא לה, מדכ' רמב"ן במלחמות פסחים דהא דאמר רבא דחמץ בזמנו במשהו משום דהוי דשיל"מ ונדחק שם בטעמו הגם דאסור אחה"פ דהתירו ממילא אתי' וכ' עוד דשל נכרי מותר בעין בלא תערובות וכוונתו כיון דשל נכרי הוי דשיל"מ גמור לא אמרו חוץ דשל נכרי לא בטל ושל ישראל בטל דמחזי כחוכא, ומדלא אמר רמב"ן דבשל ישראל עצמו איכא דמותר אחה"פ בעין כגון שעבר בשוגג או אונס של"י לבטלו בפסח דמותר אחה"פ דחמץ זה יל"מ, משו"ה אמרו כל חמץ של ישראל לא בטל, ולא צ"ל משום חמץ של נכרי, אלא משום ש"י עצמו דמחזי כחוכא, וגם שלא יהי' חוטא עובר במזיד נשכר ומדל"א הרמב"ן הכי ש"מ דס"ל דליכא אופן דשל ישראל מותר אחה"פ, וכן הר"ן דנדחק מאוד בטעמא דהוי דשיל"מ ול"א משום דבאונס ושוגג מותר הו"ל דשיל"מ ש"מ דס"ל כרמב"ם דאסור, ויש לדחות דר"ן הוצרך לזה אליבא דרמב"ם שהביא שם אח"כ דס"ל דחמץ במשהו משום דהוי דשיל"מ, אבל אפשר הר"ן לעצמו לא ס"ל כרמב"ם בהא דבשוכח ואניס דאסור ועיי' כ"מ דמספקא לי' אי ר"ן כרמב"ם ס"ל, אבל מרמב"ן נ"ל דמוכח דכרמב"ם ס"ל:

ונ"ל דנפקא להו כן מדברי עצמו דאמר רבא ר"ש קנס קנס, אמר רבא בכפילא קנסא קנס ולא הו"ל לומר רק ר"ש קנס הואיל ועבר, מדיוק לשונו נראה דרצה לומר דחנס במזיד משום דעבר בב"י וקנס גם שוגג ואונס אטו מזיד בחמץ משום דאדם חס על ממוני' ולא ירצה לבטל והיינו קנסא קנס קנסא בתר קנסא:

אלא דקשה על רבא גופי' מנ"ל לחדש כ"כ האי דקנס ר"ש כ"כ ומתוספתא דפ"ב דפסחים לא מוכח אלא דקנס במזיד, י"ל דמשמע לי' לרבא כן מדקתני במתני' של ישראל אסור ושל נכרי מותר ולא קמ"ל הכל בשל ישראל דבמזיד אסור ובשוגג ואונס מותר ש"מ דבישראל לעולם אסור משום דכתיב לא יראה, וכל שראוי' לעבור ועבר אפי' שוגג ואונס דאין עבירה בידו מ"מ הרי הי' ברשותו אלא שאין לו עונש כיון שאונס ושוגג הוא שפיר מסיים מתני' דכתיב לא יראה והרי ראה, ורבא ג"כ אמר הואיל ועבר בב"י לכן קנס ר"ש במזיד וקנס גם שוגג ואונס כיון שהוא בבל יראה אטו מזיד, שוב ראיתי ראי' כזו בנב"י אלא שהוא כ' דמינה דגם כשביטל אסור מדלא קמ"ל כה"ג דמותר ולמ"ש אין לזה ראי' מדקתני דכתיב לא יראה וכו' ממילא נשמע דכשביטל דמותר וכן נוטין דברי רבא הואיל ועבר דוקא, אבל אונס ושוגג לא ממועט מלשון מתני' כמ"ש, אלא דהנב"י דחה ראי' זו לבסוף דאפשר לומר דרישא משום סיפא דנכרי שהלוה וכו' נקיט גם ברישא בנכרי וישראל, והוא לפי דבריו יפה כ' דאין לחדש דין חדש וחומרא יתיר' מכח דקדוק הנ"ל דיש לדחות איידי דסיפא נקיט כן, אבל אנן בדידן שכתבנו דמדיוק לישנא דרבא דאמר בכפילא מוכח דינו של הרמב"ם, ורבא עצמו י"ל דמשמע לו כן מדלא קתני במתני' רבותא יותר ולא ניחא לדחוקו דרישא משום סיפא נקיט בנכרי וישראל וממעט ברבות' דשל ישראל ועיי':

ונ"ל להראות פנים לשיטת הרמב"ם ולעשות סמוכים לדברינו דמדברי רבא דאמר קנסא קנס מוכח דס"ל דבשוגג ושוכח ג"כ קנס ר"ש והוא מדקאמר ואזדא רבא לטעמי' דאמר רבא כי הוינן בי' ר"נ פירש"י דאזדא לטעמי' דאמר בעלמא נמי דשל נכרי מותר כר"ש, וצ"ל מה יתן ומה יוסיף ראי' דס"ל כר"ש הא מפורש אמר כאן לאח"ז מותר, ואידך אמר משמי' דר"ן, וגם לעיל כדאמר רבא ר"ש קנסא קנס הו"ל להביא הא דרבא לטעמי' דס"ל דשל נכרי דוקא מותר ושל ישראל אסור וכבר קשו בזה הראשונים ועיי' בעל העיטור דמביא כמה פירושים על זה, ונ"ל ע"פ שיטת הרמב"ם דטעמא דרבא דחמץ במשהו משום דשיל"מ, וקשה הא ר"ש קנסא קנס וצ"ל או דס"ל דבשוגג ואונס מותר, או דלכהפ"ח של נכרי מותר באכילה דלא כבעל העיטור דס"ל דשל נכרי אסור באכילה, ומדאמר רבא ר"ש קנסא קנס מוכח דס"ל דקנס שוגג אטו מזיד ע"כ צ"ל דהוי דשיל"מ משום דשל נכרי מותר אחה"פ אפי' באכילה כמ"ש הרמב"ם ושפיר מייתי על זה דאזדא רבא לטעמי' דס"ל דשל נכרי מותר באכילה מדאמר רבא אמר לן ר"נ וכו' וזה אחת מן הראיות דמביא בעה"ע דמביאי' ממנה ראי' דשל נכרי מותר באכילה והיא ראי' פר"ח נגד בעה"ע, ודבר זה לא נשמע מרבא מפורש אלא מכללא דא' שוגג ושוכח אסור מדיוק לשונו דאמר קנסא קנס, ומדס"ל דהוי דשיל"מ ש"מ דס"ל דשל נכרי מותר באכילה, ומייתי ע"ז דלטעמי' אזיל דמפורש אמר אמר לן ר"נ וכו' זבינו חמרא דב"ח של נכרי מותר באכילה וא"ש עד"פ נכון ומכ"ז ראי' לשיטת הרמב"ם ע"פ דרכינו ועיי':

ממוצא דברינו יש ללמוד דס"ל לש"ס בפשיטות דגם בשביטל אסור אחה"פ וגם בצירוף שניהם יחד כשביטל והוא שוגג או אנוס דאל"ה לא צ"ל דרבא לטעמי' דשל נכרי מותר באכילה, אלא משום כשביטל או לכהפ"ח בצירוף שוגג או אונס הוי דשיל"מ ש"מ דכל כה"ג אסור, אלא דאין לחדש חומרא על יסוד אשר על אדני הפלפול מוסד, ומן דברי עצמו של רבא מדיוק לשונו אין הוכחה רק דא' שוגג ואונס אסור, וכן מדיוק דמתני' לא מוכח יותר כמ"ש, וכבר כתבתי בביאור השיטות דנראה דרמב"ם ל"ל דר"י דירושלמי כשביטל ולא ביער אפילו במזיד:

ונ"ל דרמב"ם הוכיח שיטתו לפי שביארנו דס"ל דבשוגג ואונס קנסו וכשביטל ולא ביער לא קנסו הכל נשמע לו מתוך פלוגתא דר"י ורבא דסוגי' שם, בהקדם קושי' א' שהקשה רמב"ן לנפשי' על ר"י דאמר בזמנו בין במינו וכו' בנ"ט הא הו"ל דשיל"מ, ומה דמתרץ דר"י ס"ל כתנא דס"ל דשיל"מ בטל, הוא תמוה דלא מצינו דס"ל דשיל"מ בטל, והלח"מ כ' דר"י ס"ל דאינו דשיל"מ כקושית הר"ן ולא הודיענו באיזה סברא פליגו, ואני אבאר דר"י ס"ל דלא הוי דשיל"מ דאסור אחה"פ וס"ל גם בשוגג ואונס קנס ר"ש וס"ל נמי דביטל ולא ביער אסור כשיטתו בירושלמי, וליכא אופן דחמץ של ישראל אחה"פ דמותר, ומ"ש חמצו של נכרי דמותר אחה"פ לא נראה לו דמשו"ה יחמירו בו חומר' דשיל"מ בשל ישראל, ל"ש שיתערב חמץ של נכרי בקדירת ישראל, והרי הר"ן דחק בטעמא דהוי דשיל"מ ולא רצה לומר משום חומץ שכ' מה"ט דשל נכרי ל"ש, ורבא הגם דס"ל דשוגג או אונס אסור כמו שהוכחנו מייתור לשונו, אבל ס"ל דביטל ולא ביער מותר כדס"ל לר"ל בירושלמי ול"ל בהא הלכה כר"י נגד ר"ל ויש שיטות דל"א רבא האי כללא רק בבבא בתרא או דס"ל דפליגו בפלוגתא דר"י ור"מ, או דמספקא ליה במאי פליגו וכיון דיש אופן דחמצו של ישראל אחה"פ מותר כגון שביטל ולא ביער דשכיח וכ"ש דשכיח ביטל ושכח ושגג משו"ה גזרו אומר דכל חמץ במשהו ומיושב קושי' רמב"ן על ר"י ומבואר באר היטב פלוגתא דרבא ור"י:

וע"פ דברינו אלו יצא לאור שיטתו של הרמב"ם מלבד דלשנא דרבא דייק דאפי' שוגג ואונס, גם מר"י מוכח כן דאל"ה הא הוי דשיל"מ כשלא ביטל בשוגג ואנוס, וא"ש טפי ממ"ש דמוכח מלשון רבא דאפשר לומר דוקא שוגג, אבל אונס לא דעדיף משוגג, אבל מר"י נשמע גם אונס, וס"ל לר"י ג"כ כשביטל אסור, ורבא ע"כ פליג עליו בחדא או דס"ל דשוגג ואונס לא קנס והו"ל דשיל"מ מה"ט, או משום דס"ל דביטל ולא ביער לא קנס, ונראה לו לרמב"ם יותר דמודה לר"י בשוגג ואונס ופליג עליו כשביטל ולא ביער, חדא דמדיוק לשון רבא משמע דבשוגג ג"כ קנס ר"ש וה"ה אונס דהא לר"י שוגג ואונס חדא הוא, ועוד בדין ביטל ולא ביער איכא פלוגתא בין ר"י לר"ל י"ל רבא כר"ל, אבל בהא דשוגג ואונס לא מצינו בו פלוגתא מהיכי תיתי לנו לעשות פלוגת' בזה בין ר"י לרבא בדבר דלא מצינו בו פלוגתא, לכן פסק הרמב"ם כרבא נגד ר"י בירושלמי דכשביטל מותר ולא כ' מחומרא זו כלל ופסק דא' שוגג ואונס כר' יוחנן דליכא מאן דפליג עליו כנלפע"ד, והדברים עתיקים, שבעתיים מזוקקים בעזה"י:

אמנם כן מדברי רמב"ן למדנו דס"ל אפי' תרתי לטיבותא ביטל ולא ביער ואונס ג"כ אסור, והוא מדלא מצא רמב"ן מענה דהוי דשיל"מ רק משום חמץ של נכרי, ולא כ' משום חמץ דישראל אחר הביטול או לכהפ"ח בצירוף שיהיה ג"כ שוגג ואנוס בביעור ש"מ דס"ל דבצירוף הכל אסור אחה"פ, וכן מוכח מדנדחק הר"ן בטעם הוי דשיל"מ ולא אמר דהוי דשיל"מ בכה"ג ש"מ דס"ל דלעולם של ישראל אסור, וש"מ נמי דס"ל לר"ן ורמב"ן דאסור כ"ז אפי' בהנאה, דאת"ל דבהנאה מותר, י"ל כיון דלענין הנאה הוי דשיל"מ אחה"פ גם לענין אכילה ל"ב דא"א לומר דלענין הנאה לא בטל ולענין אכילה בטל, ומדל"א הכי ש"מ דס"ל דלעולם אסור אפי' בהנאה ועיי' היטב:

ונראה דיצא להם כן דס"ל מדיוק לשון רבא קנסא קנס דאפי' בשוגג ואונס אסור וכן משמע במתני' וס"ל הלכה כר"י דירושלמי כשיטת הרא"ש וטור וכיון דמתני' איירי בין בשוגג בין במזיד, ואיירי נמי בין בטלו ובין לא בטלו ממילא נשמע כמו שלא בטלו א' שוגג וא' מזיד ה"ה כשבטלו דה"א מתני' סתמא קאמר וכללם יחד ולר"ל לא נשמע ממתני' רק א' שוגג, אבל כשבטלו אפי' מזיד לא, אבל לר"י דס"ל מסברתו דאפילו בשבטלו קנסו ממילא נשמע אפי' שוגג ואנוס, ורמב"ן ור"ן ס"ל הלכתא כר"י דלעולם אסור באכילה ובהנאה:

וכן נ"ל שהיא שיטת הרא"ש דכ' וז"ל וישראל שמצא חמץ בביתו אחה"פ מה"ד הוא מותר כיון דבטלו ולא עבר עליו בב"י וליכא למקנסי', ובירושלמי פליגו בי' ר"י ור"ל עכ"ל, הנה מ"ש ישראל שמצא חמץ היינו שמצא בהיסח הדעת שלא ידע ממנו והוא שוגג וכ' מה"ד הוא מותר כיון שבטלו ליכא למקנסי' טעמא דבטלו הא לא בטלו ראוי' לקנסו, הגם שהוא שוגג דלא ידע שיש לו חמץ או אנוס בדבר הביטול מ"מ אסור, ודוקא משום שבטלו אין ראוי' לקנסו, ומביא ע"ז ובירושלמי פליגו ביה ר"י ור"ל היינו בכה"ג דאיירי ביה שמצא חמץ אחר שבטלו והיה שוגג או אנוס על הביאור פליגו בירושלמי ר"י ור"ל וסתם ולא הכריע דסתמא כפירושו דבכ"מ הלכה כר"י הרי מבואר מתוך דבריו דחמץ והוא שוגג או אונס על הביעור ג"כ אסור, וכ"כ הטור ומחבר חמץ שנמצא בבית ישראל אחה"פ אע"פ שבטלו, חמץ שנמצא היינו בלא דעת בעלים אלא שהיה שכחה מלפניו שבדק ולא מצא אע"פ שבטלו אסור אחה"פ, ודייקו הטור ומחבר וקפדו לכתוב בלשון הרא"ש ממש ולא כתבו חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח אסור אחה"פ אע"פ שבטלו, ודדייקו כולי האי הטור וש"ע וכתבו בלשון הרא"ש נראה לעין כי אתכוונו דאפי' נמצא בהיסח הדעת מ"מ אסור אע"פ שבטלו ואמת נכון הדבר בעזה"י:

וזאת תורת העולה דברינו כי רי"ף ורמב"ם ובעה"ע ס"ל דחמץ שבטלו ולא ביערו אפי' במזיד דמותר אחה"פ ולא מצאנו מי שכ' מפורש או מוכח מתוך דבריו דס"ל לאסור, אלא הרא"ש וטור, ואנן הראנו לדעת דרמב"ן במלחמות ור"ן הכי ס"ל, והוספנו עוד והוכחנו דאפי' כשהוא שוגג ואונס על הביעור וביטול דאיכא תרתי לטיבותא ג"כ אסור אחה"פ, וכן קבע המחבר להלכה, ומי ירים ראש להקל אשר כבר הורה גבר חובר חבר בעל המחבר, מ"מ אחר שצרפנו כצרף כסף, והראנו כי ראש צורים הרי"ף ורמב"ם ובעה"ע ס"ל כשביטל ולא ביער ל"ק ר"ש יש להקל בצירוף עוד צדדים להקל, ובנדון שלנו דכבר החליף ורוב פוסקים ס"ל דחליפי חמץ מותרים ועיי' טוש"ע מסי' תמ"ג, אמנם המג"א בשם הב"ח כ' דמעשה דר"ת הי' שמכרה בלא ידיעת הר"ה, וגם אם כפירושו של הב"ח הלא רוב שיטות ס"ל דחליפין מותרין גם למחליף אלא דאין ראי' מטוש"ע דנקטו כן להלכה מדמייתי למעשה דר"ת לפי דמפרש הב"ח מעשה שהי', נלפע"ד דחזו לצרופי שיטות דס"ל דחמץ שביטל מותר לאחה"פ, ושיטות הסוברים דחליפי חמץ מותרים למחליף עצמו, וכ"ש בנדון שלנו דנתן לנכרי החמץ, ואח"ז זמנים טובא קבל החליפין ועיי' מג"א סי' הנ"ל, ומהיות טוב מאחר שכבר נתערב אם אפשר לו ירבה עליו עד שיהיה האיסור חד בתרי דרבינו יונה ס"ל דכל חמץ שעבר עליו הפסח מותר לערב לכתחילה וסמוכי' לנו להתיר בטח בלי פקפוק, מ"מ ראוי' לקנסו מאחר שעשה בשאט נפש ושם יד למו פיו, הנלפע"ד כתבתי ופר"מ נ"י כמעיין המתגבר יעיי' בדברינו ואם יש אתו להשיב ישיב ותהי' תשובה מאהבה לפנינו, וה' יאר עינינו, הכ"ד אוה"נ חותם בברכה. פ"ב כאור בוקר ליום ג' ט' אייר תרכ"ו לפ"ק:

הק' אברהם שמואל בנימין ב"הג מהרמ"ס זצ"ל

תוכן העניינים

כתב סופר אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה