כתב סופר אורח חיים· רבי אברהם שמואל בנימין סופר
תשובה פא
בין המצרים, יצילהו ה' מן המצירים, ויזכה לחזות רגלי מבשר בראשי ההרים, ה"ה מע"כ תלמידי חביב נפשי, הרבני המופלג מלא וגדוש מורג חרוץ צדיק תמים ישר הולך כש"ת מו"ה אהרן משה טשושקי נ"י אבן פנה ויקרה בק"ק גייא יע"א:
יקרתו קבלתי, ואני עוסק ובא פה במרחצאות להשיב נפשי ולרפאות חליי בעזה"י וא"א פה ספרי' רק מעט מזעיר ואינם לפי הצורך לתקוע עצמי להלכה ולמעשה ולברר הלכה כשמלה מ"מ להשיב פניו ריקם לא בעינא שמתי רעיוני על ספיקתו ואשיב אשר העלתה מצודתי כפי האפשר פה, והנה מע"כ נ"י נכנס לבית הספק בחמץ של ישראל שבטלו ונמצא אחר הפסח שמבואר בש"ע סי' תמ"ח סעיף ה' דאסור אם גם לכ"ע אסור או דלמ' דוקא לדידי' אסרו אבל לאחרינא שרי היינו שהוא בעל החמץ לא מכר ולא נתן במתנה רק זוכין בו מעצמן, הגם חמץ שלא בטלו קיי"ל דאסור אחה"פ לכ"ע כמבואר, אבל בחמץ שבטלו דהוא עצמו חומרא דפליגו ביה בירושלמי פסחים מובא ברא"ש פסחים ובטו"ר סי' הנ"ל, ואנן דנקטינן לחומרא אפשר כ"כ האי לאסור לכ"ע מודים דלא אסרו, אלו דבריו, ואני אבאר ספיקתו כי מסברא י"ל דלא אסור לאחרים דזיל בתר טעמא מאן דאוסר מפורש בירושלמי שמא יערים וכ' הרא"ש בפסחים פי' שיאמר שביטל ולא ביטל וס"ל לבעל העיטור מובא בטור סי' הנ"ל דוקא באכילה אסור ולא בהנאה, וכ' הב"י דטעמ' דמשום הנאה לא יערים, והטור לא ניחא לי' שיטתו דס"ל הגם משום הנאה יש לחוש להערמה הגם דהנאה מועטת היא ועיי' הגה' מהרל"ח, וי"ל אם לדידי' אסור גם בהנא', משום שמותר לאחרים בוודאי לא יערים וכלל בידינו אין אדם חוטא ולא לו וכן מסתבר להקל יותר מלהחמיר ולומר כיון דאסרו גם בשבטלו שוב לא חלקו בין בטלו ללא בטלו שיהיה אסור לעולם גם לאחרים מנ"ל להחמיר כ"כ האי:
ובתחילת הרעיון היה נ"ל ראי' לאסור מירושלמי דפסחי' אשר ממנו מקור דין זה דחמץ שבטלו אחה"פ דאסור שם תחילה רצו לומר טעמא דר"י דאוסר דס"ל כר' יוסי דל"מ הפקר עד דאתי ליד זוכה ומסקנא דאינו כן אלא טעמא דר"י משום שמא יערים, ואמר נ"מ אי משום דס"ל כר' יוסי או משום הערמה מפולת איכא בינייהו וכו' ואי משום הערמה אינו אסור רק לדידי' הומ"ל נ"מ אי משום דס"ל כר"י גם לאחרינא אסור ככל חמץ שלא ביטלו משא"כ משום הערמה רק לדידיה אסור ש"מ דפשיט' לירושלמי דגם משום חשש הערמה אסור לכ"ע משום לא פלוג, וזו ראי' ברורה לכאור' וכעין זה מביא הפר"ח ראי' דאפילו הפקיר בעדים אסור מדל"א ירושלמי נ"מ בשהפקיר בעדים עיי"ש:
אלא דנ"ל דראי' הפר"ח לא מכרעת מילתא לדינא דאפשר לסתמא דירושלמי לא ברירא לי' האי מילתא אי ס"ל לר"י דאפי' בהפקר בעדים אסור משום לא פלוג כמ"ש פר"ח או לא ולכן לא אמר נ"מ במפקיר בעדים ואמר יותר נ"מ דברירא ליה במפולת דמשום הערמה ודאי ליכא, ואנן להלכתא דמספקא לן אם גם במפקיר בעדים ס"ל לאסור ומסברא דמותר כיון דל"ש הערמה מנ"ל להחמיר משום לא פלוג ובדרבנן כי האי בוודאי נקטי' להקל, וממילא אדחי נמי ראי' דידי לנדון שלנו דירושלמי ל"א נ"מ אם אסור לאחרים, דאפשר דגם לאחרים אסור משום לא פלוג, וכיון דמסתבר יותר להקל מלהחמיר נקטי' להקל, ועכ"פ ראיה אין לנו לאסור יותר מלהקל:
וראי' זו שהבאתי לאסור לכ"ע בלא"ה יש לדחות, דהאי דקנס ר"ש בחמץ שעבר עליו בב"י אפי' לאחרים אנו אין לנו ראי' רק ראי' שהביא הר"ן בפסחים פ' כ"ש מסוגי' דסתמ' דש"ס חולין ד' ע"ב דמוקי ברייתא מפני שהן מחליפין כר"ש ודוקא מפני שהם מחליפין הא בלא"ה אסור לכ"ע, והנה מבריית' עצמה אין ראי' די"ל דאתי' כר"י כדסברי רבנן דבריית' ר"י הוא, אלא דסתמא דש"ס שקיל וטרי דאפשר דאתיא כר"ש ומסיק דמ"מ תהוי נמי כר"ש איכא סייעתא לרבא דלא שביק התירא אבל לא מוכרח דברייתא דלא כר' יודא ומברייתא לא מוכח מידי דר"ש קנס אפי' לאחרים אלא מסוגי' ש"ס דקאמר דאפשר דאתיא נמי כר"ש, וי"ל דסוגי' ירושלמי ס"ל דר"ש לא קנס אפי' בעבר בב"י רק לדידי' ולאחרים ולא ובריית' דמחליפין כר"י אתי', ולכן לא אמר איכא בינייהו אי אסור לאחרים דגם אי טעמא דר"י דס"ל כר"י ועבר בב"י לא קנסו רק לדידי' ולא לאחרים:
והיתה לבאר מ"ש די"ל דברייתא כר"י אתי' לשיטת ר"ת שבתוס' חולין שם דמותר מיד אחה"פ מפני שמחליפין בבצק של נכרי ומה"ט א"ש כר"י הגם דס"ל חמץ ש"נ ג"כ אסור אחה"פ, א"כ בוודאי י"ל דברייתא כר"י לאמת ואין לנו ראיה מבריית' דר"ש קנס אפילו לאחרים וממתני' דפסחים חמצו של ישראל וכו' אחה"פ אסור למאן דמוקי לה כר"ש י"ל דוקא לדידי' קנס והא הר"ן לא כ' דאסור לאחרים רק מכח סוגי' דחולין וממתני' עצמה י"ל דוקא לדידי' וא"כ אם נוקמי הברייתא כר"י גם מברייתא זו אין ראי' דר"ש קניס לאחרים רק מסתמא דסוגיא דמוקי בריית' גם כר"ש וי"ל סוגי' דירושלמי אינו כן כמ"ש, אלא למ"ש תוס' פסחים כ"ח ע"ב וכ"כ רשב"א חולין דסברו' דברייתא כר"י דס"ל כראב"י בס"ד קודם שחזר בי' דיליף ר"י שאור דאכילה מדראי', ולפ"ז רבא דהוא בתרא דפליג על ראב"י וגם ראב"י חזר בי' הגם דרבנן סברי כראב"י מ"מ לאמת נקט' כרבא דהוא בתרא דל"ל דראב"י ממילא בריית' ע"כ אתי' כר"ש ומוכח דינו של הר"ן מבריית' עצמה ולהלכתא ור"ן לשיטתו דכ' בחידושיו לחולין דסברו' כראב"י ס"ל שפיר כ' בפשיטות ראי' מברייתא דמחליפין דכר"ש אתי' ואסור גם לאחרים, דמסתמא דסוגיא עצמה אפשר היה מקום לדחות דאמר דלמא כר"ש היינו ואולי ר"ש קנס גם לאחרים ומנ"ל דכר"י אתי' ולהביא סייעתא דסומכי' בדאוריית' על לא שביק התירא ומסיק גם אם תאמר דכר"ש אתי' וקנס גם לאחרים מ"מ איכא סייעתא כדמסיק ואזיל, ולאמת י"ל כיון דגם אי כר"ש אתי' מוכח הך חידוש דין דסברוהו ודאי לא שביק התירא שוב מנ"ל למוקי בריית' כר"ש ולומר דקנס גם לאחרים מה דלא מצינו קנס כזה בכ"מ דקנסו רבנן רק לעובר, דלמא בריית' כר"י כן י"ל, אלא לפי דמפרש הר"ן סברוהו כר"י היינו וס"ל כראב"י וכיון דרבא ל"ל דראב"י ג"כ ברייתא כר"ש אתי' ומוכח דאפי' לאחרים קנס ועיי':
ומ"מ י"ל דסוגי' ירושלמי ס"ל או עכ"פ לא ברירא ליה אי ר"ש קנס כ"כ לאחרים ומוקי בריית' דמחליפין כר"י דס"ל כראב"י, או אם לא ס"ל כראב"י מ"מ לא רצה לומר נ"מ דתלי' בפלוגת' דלראב"י י"ל דגם ר"ש לא קנס לאחרים הגם דירושלמי אזיל לר' יוחנן דס"ל הלכה כר"ש באחה"פ והא ר"י ס"ל הלכה כסתם מתני' וע"כ דלא מוקי מתני' דפסחי' כר"י וכראב"י מ"מ י"ל דס"ל כראב"י אליבא דר"י רק דס"ל במתני' אפשר גם כר"ש אתי' ומשום קנס, וכיון דלא אתברר מסתם מתניתין הלכה כמאן פסק כר"ש מסברתו והכרעתו, ועוד י"ל דפסק כר"ש משום דסתם מתני' כר"ש הגם דס"ל כראב"י אליבא דר"י מ"מ דחיק ליה למוקמי מתני' כר"י דדחיק לי' לומר דקתני ושל נכרי אחה"פ ה"ה בפסח ואיידי דסיפא בשל ישראל נקיט גם ברישא אחה"פ, וגם צ"ל כראב"י הא דקתני סיפא דכתיב ולא יראה לך וכו' קאי ארישא כמבואר בש"ס פסחים כ"ח וכ"ז דוחק, ולכן ס"ל לר"י דמתני' כר"ש הגם דס"ל כראב"י אליבא דר"י ושפיר י"ל דס"ל דברייתא דמחליפין כר"י ולא מוכח משם דר"ש קנס אפילו לאחרי' וממתני' דפסחים לא מוכח רק לדידיה, ולכן ל"א ירושלמי נ"מ לר' יוחנן אם אסור לאחרים או לא דאפשר גם אי ס"ל כר' יוסי מ"מ מותר לאחרים, וראי' שלי מירושלמי שהי' נ"ל תחילה ברורה, דחוי' מעיקרא ועיין:
שבתי וראיתי דיש להביא ראי' לאיסור מסוגי' דידן חולין שמביא הר"ן ראי' דקנס ר"ש גם לאחרים משם ראי' בביטל ולא ביער קנס ג"כ גם לאחרים דהא כ' רש"י דעוברי עבירה שאין מבערין בפסח משום פסידא, ובוודאי מבטלי' באופן המועיל דאין בזה פסידא דלא שבקו התירא וכו' רק במקום פסידא וטורח, ואיך אפשר דבריית' כר"ש אתי' אם בבטלו ולא ביער מותר לאחרים וכיון שבטלו שוב גם אם לדידי' קנסי' משום שמא יערים לאחרינא שרי למאי צריך בבריית' מפני שהן מחליפין מותר בלא"ה החמץ עצמו מותר לאחרים וע"כ צ"ל דלכ"ע אסר ר"ש אפי' כשביטל משום שמא יערים ומשום לא פלוג ודוחק לומר משום שמא נחמיץ להו בפסח שא"א לבטל לזה צריך מפני שמחליפין חדא דזה לא שכיח דבוודאי משמרי' שלא יחמיץ ולא יעברו, ועוד כיון שאינו רק ספק שמא נתחמץ להם בפסח הא דקאמר ש"ס דלמא כר"ש דס"ל אחה"פ דרבנן ובדרבנן סמכי' הול"ל יותר דאינו רק ספק דרבנן, וגם כדמסיק ותהוי נמי כר"ש הא אמר מפני שהן מחליפין בוודאי וכ"ש בדאורייתא לא שביק התירא וכו' עדיין מנ"ל לסמוך על זה בוודאי איסור וע"כ דאסור לכ"ע וזו ראי' מהימנא לאסור:
ובמאי דכתיבנא אתי' לן שפיר הא דמביא הר"ן ראי' משמעות סוגי' ש"ס דחולין ולא מביא ראי' ברורה מתוספת' פ"ב דפסחים דמבואר שם דאוסר ר"ש חמצן של כותים אחה"פ היכא דלא עשו פסחיהם כישראל או מקדימין יום א' משום דעברי בב"י הרי מפורש דגם לאחרים אסור וצ"ע לכאורה, ולמ"ש א"ש דמשם אין מוכח רק היכא דעברי בב"י ועבר אדאורייתא דהנהו כותים דאין עושים פסח כישראל ומקדימין יום א' וזכו ביום ביעו' ועוברי' בב"י ולא בטלו בוודאי וכה"ג קנס אף לאחרים אבל היכא דבטלו ולא ביער מנ"ל לכן מביא מסוגי' דחולין דמוכח אפי' כשביטל כמ"ש והבן:
ועוד י"ל מילתא בטעמא דלא מביא ר"כ מתוספת' הנ"ל דלכאורה ראי' הר"ן צ"ע מנ"ל דאסור לכ"ע כשאינו בא ליד אחרים מן העובר במכר או במתנה דלמא דוקא בכה"ג אסור דבמכירה ומתנה הרי נהנה העובר ואהני לי' מעשיו, וממילא אסור לקנות ממנו משום לפ"ע ולכה"פ מסייע ידי עוברי עבירה, ואסרו בדיעבד לקונה ומקבל מפני שבעבירה בא לו קנסוהו כמו העובר שאסרו לו, אבל מי שזוכה בלא דעתו ורצונו כגון שהשליכו לחוץ או מצאו וכיוצא בו מנ"ל דאסור, ולומר דבאמת כוונת הר"ן דאסור לאחרים דוקא לקנות או לקבל ממנו מסתימת דבריו לא משמע הכי דמשמע לכ"ע אסור, וגם לזה א"צ ראי' פשיטא דאסור למכור ולתת במתנה כיון שנהנה כמו בכל איסורי', וגם הלכה רווחת דאסור לכ"ע גם לזכות מהפקר וכדומה וצ"ע:
שוב מצאתי ראיתי אחרי רואי שכבר עמד בקושי' זו במהרי"ט אלגזי פ"ה דבכורות דף מ"ח ע"ב ד"ה איברא דראיתי להר"ן והוא ז"ל כ' דלכן אסרו לאחרים הקונים כדי שלא יקפצו עליו קונים ולא יהנו לו מעשיו ונכנס תחילה בדוחק דר"ן ס"ל כרש"י דבלא"ה דמי זביני אסורים ובלא"ה ל"מ לו מעשיו ושוב דחה גם זה עיי"ש ולפי מה שהקשתי דאסור לקנות ולקבל משום ל"ע ומסייע, לא מועיל לנו גם אם הר"ן סובר כרש"י כמובן:
והי' נ"ל ביישוב ראי' הר"ן ולחזקה ע"פ מ"ש במק"א דמי שמכשיל חבירו באיסור דרבנן עובר בלפני עור מדאורייתא הגם שהאיסור דרבנן מ"מ לא גרע מנותן לו עצה שאינה הגונה בדבר הרשות, ועיי' תוס' ספ"ק דע"ז משיטת הר"א דבדרבנן ליכא, וצ"ע וכי גרע דרבנן מדבר רשות והארכתי במק"א ואכ"מ, לפ"ז קשי' לי מדקאמר ש"ס חולין ותהוי נמי כר"ש הא קתני מפני שמחליפין ודאי ומה בדרבנן לא שביק התירא מכ"ש בדאורייתא הא נמי בדאורייתא הוא דלא יעברו בל"ע דאורייתא, וליכא קו"ח, וגם לאמת מנ"ל דסמכי' באיסור דאורייתא דלא שביק התירא וצל"ע:
ונ"ל מכח קושי' זו דס"ל לש"ס מסתימת הבריי' חמצן של ע"ע מותר מיד מפני שמחליפי', דבכל אופן אפי' לא קבלו מידי ע"ע בקנין או במתנה אלא בא לידם בלא ידיעתם מותר כשהם הע"ע אוכלים ממנו מפני שמחליפין דלא שבקו התירא ואוכלים איסור דרבנן ובוודאי החליפו ועשה שפיר קו"ח לדאורייתא, וא"ש ראי' הר"ן דמשם מוכח דאסור לכ"ע אפי' אינו קונה או מקבל מהעובר עצמו כנ"ל, ולמ"ש לעיל דראי' הר"ן מבריית' עצמה דלאמת ע"כ ברייתא ר"ש היא דל"ל דראב"י ג"כ א"ש כיון דקחזינן דסתמא דש"ס ס"ל דמותר מיד היינו אפי' לקנות מנכרי שקנה מהם חמץ או שלקחו מעצמו וכדומה, מוכח מברייתא עצמה דכר"ש אתי' דאסור לאחרים אפילו שלא בדרך קנין וקבלה מע"ע והבן:
והא"ש דלא מביא כן תוספת' דפ"ב דפסחים, דמשם אין ראיה רק דאסור לקנות מהם, אבל לא שאסור לזכות מן ההפקר או לקנות מנכרי שקנה מהם וא"ש עיי':
וראיתי בפ"ח דמביא ראי' לדינו של הר"ן מהא דתנן בפ' הגוזל קמא גזל חמץ ועבר עליו הפסח אומר לו הרי שלך לפניך, כלומר אע"פ שאסור לו, והא הכא דנגזול ודאי לא עבר בב"י אלא הגזלן ואעפ"כ אסור לנגזל אלמא דחמץ שעבר עליו שום אדם נאסר לכל, ומהרי"ט אלגזי בתר דמחזיק פשיטותו של הפר"ח דנגזל אינו עובר בב"י נתקשה למה לא הביא הר"ן ראי' זו של הפר"ח, והאריך באריכות נפלא, ותוכן דבריו די"ל מתני' ר"י היא וחמץ אח"הפ אסור לכ"ע ואחר שהאריך בזה כ' עוד גם אי מתני' ר"ש אין ראיה דאסור לכ"ע די"ל באמת לנגזל מותר ומתני' קמ"ל הגם דלגזלן ודאי אסור מ"מ מותר לקיים מצות השבה בחמץ האסור לו דשלו הוא מחזיר ואין בזה הנאה:
והנה מ"ש דאיכא רבותא דאינו נהנה במה שמחזירו עיי' מג"א רס"י ת"מ ובוודאי י"ל מתני' הא קמ"ל, ונ"ל דמ"מ ראי' הפר"ח חזקה אם כי ממתני' ליכא ראי' די"ל או כר"י אתי' או כר"ש וקמ"ל הגם דאסור לגזלן מותר להחזיר שלו, מ"מ מסוגי' ש"ס איכא ראי' דהא אמר ר"ח ר"י הוא דס"ל אומרים באיסורי הנאה וכו' ומייתי פלוגתא בשור שהמית דס"ל לרבנן משנגמר דינו החזירו שומר אינו מוחזר אלמא דרבנן ס"ל א"א בא"ה הרי שלך לפניך, ואי לר"ש לנגזל מותר י"ל מתני' רבנן היא וע"כ לא פליגו רבנן אלא בשור שנגמר דינו משום שאסור לכ"ע לכן אינו מוחזר דאין מחזיר לו מידי דעפר הוא מחזיר, אבל מתני' בחמץ שעבר עליו הפסח י"ל גם רבנן מודו ואתי' מתני' כר"ש ומותר לנגזל ומחזיר לו דבר שראוי' לו וקמ"ל רבותא גם שאסור לגזלן מותר להחזירו דאין זו הנאה, ודוחק לומר דס"ל לר"ח דהלכה כר"י אח"ז ולא רצה למוקמי מתני' דלא כהלכתא, ועוד מדהשיב רבה לר"ח א"כ נפלגו בחמץ דלמא רבנן דר' יעקב כר"ש ס"ל ומודו בחמץ או דר' יעקב כר"ש ס"ל וקמ"ל טפי אפי' בשור שנגמר דינו שאסור למפקיד מ"מ החזירו מוחזר וזה לא נדע אם היה אומר בחמץ דמותר לנגזל דס"ל כר"ש או היינו סבורים דטעמו דס"ל כר"ש, ועוד מדאמר רבה כר' שמואל לר"ח והוכיח לו מבריית' מאן שמעת לי' דאמר משנגמר דינו לא רבנן וקתני חמץ וע"ע הפסח וכו' ש"מ דכ"ע מודים דבא"ה אומרים הרי שלך לפניך ומתני' כ"ע עדיין י"ל דפליגו בשור שנגמר דינו אי אומרים בא"ה הרי שלך לפניך ובחמץ גם רבנן מודו דס"ל כר"ש ומותר לנגזל, ואין לומר דס"ל דל"ק ר"ש כלל, ומתני' דפסחי' כר"י וכראב"י הא מפורש בתוספת' פ"ב דפסחים דר"ש קונס, מכ"ז מוכח דס"ל בפשיטות דלר"ש אסור אפי' לאחרים ונתחזקה ראי' הפר"ח ומינה דאסור לאחרים לא לבד שלא לקבל מן העובר משום דהעובר עושה איסור כשמקנה לאחר ונהנה, אלא דאסרוהו לכ"ע והטילו איסור על החפץ עצמו דהא לגזלן מותר להחזיר שאינו נהנה דשלו הוא מחזיר לו וממילא דמותר לנגזל לקבל כיון שאין הגזלן עושה איסור במה שמחזיר לו ותהדר הקושי' לדוכתא מנ"ל דאומרי' בא"ה שאסור למוחזר הרי שלך וכו' וע"כ דלעולם אסור לכ"ע כנ"ל ועיי':
והא דלא מביא הר"ן ראי' מש"ס ב"ק נ"ל עפמ"ש לעיל דמסוגי' דחולין איכא ראי' אפי' בשביטל אסור לכ"ע, וזה אין מוכח מסוגיא דב"ק די"ל דאיירי כשלא ביטל הגזלן, ולמ"ש השאגת ארי' סי' פ"ז דלא מהני ביטול לחמץ שקבל עליו אחריות, וגזלן זה שאינו שלו רק שעובר מפני שבאחריותו הוא ל"מ ביטול ועבר מדאורייתא, אבל ביטל ולא ביער לא מוכח משם דאסור לאחרים, ולכן מביא הר"ן טפי מסוגיא דחולין דמוכח יותר אפי' בשביטל:
ולפמ"ש כבר לעיל דמוכח מסוגי' דחולין דאסור לאחרים לכהפ"ח בלא ביטל וכיון דקיי"ל בביטל ולא ביער אסור אחה"פ ממילא מוכח ממתני' דפסחים דה"ה דאסור לאחרים, דהא דקתני במתני' דאחה"פ אסור גם כשביטל איירי דלדידי' ודאי אסור ומינה כמו דבלא ביטל אסור לכ"ע כן כשביטל, דמתני' דמחתינהו בחדא מחתא ועיי', וראי' זו מכרחת וכל השיטות גם לר"ת דחולין דליכא ראי' דאסור לכ"ע, אבל ממתני' דפסחי' בצירוף סוגי' דש"ס ב"ק יצא לאור דין זה דאסור לכ"ע אפי' ביטל ועיי':
פירות הנושרים מדברינו אלו דהחזקנום בראיות כמסמרות נטועים דחמץ שעבר עליו אסור לכ"ע ואפילו לא בא לידם מיד העובר, ואפי' בביטל ולא ביער, וכן נ"ל מן המחבר דס"ל אפי' ביטל אסור לכ"ע מדסתם וכ' בסעיף ה' דנמצא חמץ בבית ישראל אחה"פ אסור אפי' בטלו ולא כ' דאסור לדידי' ומותר לאחרים משמע דחד דינא אית ליה כמו שנמצא ולא ביטל דאסור לכ"ע, ויש לדייק יותר מלשון המחבר דכ' נמצא חמץ בבית ישראל אחה"פ אסור ואפילו בטלו הלא הא דאסור אחה"פ בלא בטלו כבר כ' בסעיף ג', ובא לחדש בסעיף זה דאפי' בטלו, והול"ל חמץ שבטלו ונמצא אחה"פ בב"י אסור נראה דרצה להודיענו דאסור לכ"ע כמו בשלא בטלו ולזה אתי' דבריו בדיוק שכ' נמצא חמץ בב"י אחה"פ אסור וכ' עוד ואפי' בטלו דאסור כמו לא בטלו דמיני' איירי בתחילת דבריו והיינו שאסור לכ"ע כמו לא בטל, אבל אי הוי כ' חמץ שבטלו ונמצא בבית ישראל אסור אחה"פ הי' מקום לומר דוקא לדידיה וביותר יש לדייק מלשונו שכ' חמץ הנמצא בב"י אחה"פ וכו' משמעות לשונו מי שמוצא חמץ בבית א' מישראל אסור לו למוצא אחה"פ הגם שלא הגיע ליד המוצא בבית חבירו מבעליו אסור הרי ממש מפורש כדברינו וכן הוא לשון הטור, ועיין לשון הרא"ש פ' כ"ש סי' ד' שכ' וז"ל וישראל שמצא חמץ בביתו אחה"פ מן הדין מותר ובירושלמי פליגו, לפי לשון הרא"ש י"ל דוקא במוצא בביתו אסור לדידי' ולאחרים המוצאים שרי, וטור ששינה לשון אביו וכ' חמץ שנמצא בב"י וכו' וכן המחבר נקיט כהאי לישנא דטור, נראה בדיוק נקטו להודיענו דאפי' לאחרים אסור:
ונראה לפע"ד דכ"ש וקו"ח דאסור לבנו אחריו דאם לאחרים אסור ואפי' אינו בא להם מיד העובר ואפי' זכו מן ההפקר וכדומה כ"ש דאסור לבניו אחריו דנכנס תחת האב ומכחו הוא זוכה ומרשותו בא לו, וי"ל דלכן בכ"מ דמבעי לש"ס אי קנסי' בנו אחריו או דוקא לדידי' קנסו שעשה איסור לא מספקא רק אולי לבנו קנסו הגם שלא עבר, וקאמר להך צד דממונו' קנסו היינו לו ולבא מכחו ועומד במקומו אבל לאחרים שלא באו מכחו שלא הקנה להם במכר או מתנה בהא לא קמבעי לי' כנ"ל, ועיי' ש"ך יו"ד סי' שי"ג ס"ק י"ב שכ' כיון דלא קנסו לבנו, נראה דאם שחטו מותר לאחרים, כוונתו רצוי' באופן שאין המטיל מום מרויח בו כגון שמוכר כמו ששוה בלא מום או לא אתי לידם ע"י המטיל מום, ולפמ"ש זה פשוט וקו"ח מדל"ק בנו, ולאחרים כ"הג לא מבעי מעיקרא כנ"ל פשוט, ועיי' ח"י סי' תמ"ח ס"ק, ודבריו נפלאו וכבר עמד עליהם מהרי"ט אלגזי, והנלפע"ד כתבתי בעזה"י, ומעכ"ת נ"י ישים עין עיונו על דברינו לטובה, הכ"ד אוה"נ דש"ת חותם בברכת אהבה רבה. פראנצענסבאד כ"ו תמוז תרכ"ה לפ"ק:
הק' אברהם שמואל בנימין ב"הג מהרמ"ס זצ"ל