אור ברסלב

כתב סופר אורח חיים· רבי אברהם שמואל בנימין סופר

תשובה פ

תשובה עט

בדין אי קנסינין בנו אחריו וכל המסתעף המחבר באו"ח סי' תקל"ח ס"ק ז"ל וכל המכווין מלאכתו והניחה לעשות במועד ב"ד מאבדין אותה ממנו ומפקירי' אותה, ואם מת לא קנסי' בנו אחריו, ומותר לו לעשותה אם היא דבר האבוד והוא לשון הרמב"ם בשינוי מעט פ"ז מהלכ' יו"ט הלכה ד' ונראה מלשון המחבר ויותר מרמב"ם שכ' ואם כיון מלאכתו ומת אין קונסי' בנו אחריו ואין מאבדין אותה ממנו, דתרתי קאמר דאם כיון מלאכתו ועשה האב במועד דמאבדין ממנו ולא מבנו, וכן אם מת האב קודם המועד מותר לבן לעשות ולגמור המלאכה, ונ"ל בכ"א רבותא בעשה האב מלאכה במועד באיסור הגם דעביד האב איסור מ"מ לא קנסי' בנו ואין מאבדין ממנו, וזה לא נשמע מאידך אם מת קודם המועד דלא קנסי' בנו משום דלא עביד האב איסור כלל, ומהא דעבד האב איסור ומת דאין מפסידין לבן, לא נדע היכא דמת דמותר לבן לעשות מלאכה בידים כיון שהוא דבר האבד כדי שינצל מפסידא לא שרי' לי בקום ועשה לעשות מלאכה קמ"ל דגם זה שרינן לי', ונ"ל דנפקא לי' לרמב"ם תרתי גווני אלא ב' סוגי' מ"ק י"ג וגיטין מ"ד, דבמ"ק לפי גרסא שלפנינו את"ל צורם אוזן קנסי' ב"א משום דעבד אסורא דאורייתא ותוס' כ' דלא צריך לזה דהא מכווין מלאכתו לא עשה איסור כלל, ורש"י נשמר וזה וכ' וז"ל אבל האי דמכווין מלאכתו במועד דלאו אסורא דאורייתא הוא דהא מתכווין מותר לגמרי, ונראה דמדרש הא דמבעי במכווין מלאכתו היינו ועשה האב מלאכה במועד קודם שמת וא"ש דקאמר אפי' את"ל בצורם אוזן דקנס' משום דעשה איסור דאורייתא, אבל במכווין מלאכתו אפ' אם עבר וגמר מלאכתו איכא למבעי הגם שעשה איסור לא דמי' לצורם אוזן דזה דאוריית' וזה דרבנן, ובגיטין מ"ד קמבעי לי' את"ל מכווין מלאכתו לא קנסי' משום דלא עביד אסורא כ' רש"י דמת האב קודם המועד דלא עשה איסור ומבעי לי' אפי' תימא מכווין מלאכתו ומת קודם המועד דלא קנסי' אפשר בעבד קנסי' הגם דהוא מדרבנן קנסי' ב"א דאסורא דרבנן מיהא קעביד אבל במכווין מלאכתו ומת לא עביד איסור מותר לבנו לגמור המלאכה ופי' רש"י בכ"מ לפי הסוגי', ונשמע מב' הסוגי' תרתי, ומעתיק הרמב"ם שניהם היוצאים מ"ב סוגי' בכל א' חידוש דלא נשמע א' מחבירו כדכתיבנא ועיי':

והא לך לשון הטור המכווין מלאכתו במועד קנסי' אותו שלא יעשנו אע"פ שהוא דבר האבוד ואם מת לא קנסו בנו אחריו ומותר לו לעשות אם הוא דבר האבד עכ"ל, הנה לא כ' רק אם לא עשה מלאכ' רק כיוון מלאכתו ומת דמותר לבנו לעשות, נראה דאזיל בשיטת וגרסת תוס' במ"ק דלא גרס בצורם אוזן רק משום שעבד איסור וקאי דלא גמר מלאכתו ביו"ט ומת, הגם דוודאי גם בעשה איסור וגמר מלאכתו לא קנס' דהא באינך דעבד ואפי' בצורם דאוריית' לא קנס' מ"מ לא כ' רק הך דינא דאית' בסוגי' ש"ס בגיטין ובמ"ק לפי גרסת תוס' והמחבר מעתיק לשון הרמב"ם כדרכו והיא לפי גרסא שלפנינו במ"ק כגרס' רש"י ועיקר, ולדינא ליכא נפקות' בין לרמב"ם ורש"י בין לתוס' וטור לא קנסי' בנו בשניהם דהא דמתירין לעשות עבודה מבואר בסוגי' דגיטין, והא דאין אוסרים עליו מלאכת אביו באיסור גם לגרסת תוס' וטור מוכח ממילא מדפשטי' אפ' בצורם אוזן דלא קנסי' בנו אחריו וסמך הטור על מ"ש בצורם ביו"ד סי' שי"ג ובסי' רס"ז בהלכ' עבדים וכ"ש הוא ועיי':

והנה הב"י כ' דרי"ו בשם מפרשים כ' היכא דעבד אבוה בחוה"מ מלאכה דאינו דבר האבד קנסי' בנו אחריו, למאן דס"ל דחיה"מ דאוריית' כמו צורם אוזן בכור, וב"י תמה עליו שלא דק בשמועתי' דהא בש"ס בכורות פשוט לי' דבצורם ל"ק בנו אחריו ומינה בדבר שאינו אבד דל"ק גם אם הוא דאוריית', והוא פלא ונלאו חכמי לב ליישבו על נכון ומ"ש הט"ז מלבד שהוא רחוק להעמיס בדברי הרי"ו וקשה על המעמסה להעמיס כדבריו ברי"ו גם חילוקו שמחלק בין דבר אבד לשאינו אבד דאית בי' תרתי אין לו מובן, מכווין מלאכתו שייך בדבר שאינו אבד והוא מכווין לעשותו דבר אבוד ע"י שמתחיל קודם המועד שיהי' במועד לדבר האבד, אבל דבר שאינו אבד בעצמותו ל"ש מכיוין מלאכתו לומר דאית בי' תרתי, ומצאתי שכבר התפלא על דבריו בס' חמד משה, ויפה דחה:

והלום ראיתי באלי' רבה דתמה על הב"י שהי' בהעלם ממנו הר"ן במקומו שכ' וה"מ בדבר האבד אבל אם עשה דבר שאינו אבד קנסי' לבנו והוא כרי"ו, ונדחק לחלק בין אבד לשאינו אבד, כיון דאיכא דאורייתא' באינו אבד ודרבנן בדבר אבד הוצרכו להחמיר בדאוריית' יותר אפי' לבנו מדבר אבד דרבנן והוא דוחק וא"א לומר במח"כ א"כ האמר נמי כיון שמת ולא גמר דלא עשה איסר כלל קנסו' היכא דעבד אסורא נקנס יותר אפי' לבנו, ואפשר למ"ש הטור כן הוא דלא כ' רק אם חדל ולא גמר מלאכתו דלא קנסי' אבל בעבד איסור מעלי' דרגא וקנס' גם בנו, אלא לשתמט מאן דאמר הכי, וגם הר"ן עצמו שכ' בדבר שאינו אבד קנסי' אבל באבד ל"ק בנו, אפי' דעביד אב איסור, אלא שי"ל כל שהוא דרבנן לא קנסי' לבו, רק בדאוריית' היכא דאיכא דרבנן ודאוריית' רצו לעשות היכר לדאוריית' בקנס יותר בדאוריית', אלא בבכור נמי הא איכא צורם דאינו רק דרבנן כגון שיש מום עובר דהטלת מום ב' אינו אלא דרבנן להלכת' דמטיל מום בבע"מ רק מדרבנן וכיון דאיכא דרבנן ודאורייתא הו"ל להחמיר בדאורייתא, והא נפשט' האיבעי' גם בצורם דאורייתא וכ"כ הר"ן שם, ולכן דברי האלי' אינם זכורים לטוב בזה במח"כ, גם כחילוקו של הט"ז כבר כתבנו שאין בזה טעם וסברא כמ"ש ג"כ החמד משה:

והנה בפנים מאירות סי' ס"א הראה פנים מסבירות ע"פ מ"ש רש"י בבכורות וגיטין דהאיבעי' אם אסור לבנו לאכלו לעולם מדכ' לעולם נראה דמפרש דהאיבעי' לר"א דוקא דס"ל דלא ישחוט לעולם אפי' נפל בו מום אחר, רצה רש"י בזה להשמר מקושי' תוס' גיטין לרש"י דנטייבי' דרבנן איך פשיט לי' בצורם אוזן שהוא דאורייתא, משו"ה כ' רש"י דהאיבעי' לר"א דקנסי' גם אם נפל בו מום אחר וזה קנס רחוק ומבעי לי' אי קנסו בנו אחריו כ"כ האי והאי דקאמר משום דעבר אדאורייתא לכן קנסי' כ"כ מדלא קנסי' בשביעית הגם שיש להחמיר בו יותר מבכל מקום כמ"ש תוס', וכ"ז לר"א אבל לדידן דבמום אחר מותר בלא"ה גם לדידי' שלא לשחטו במום זה קנסי' גם לבנו כיון דעבר אדאורייתא אלו דבריו ז"ל וש"י, ואם כי דברי שכלים אמר, מ"מ יש בו מן הדוחק לומר דב' סוגיות אלו קדמו ואזלו אליבי' דר"א שלא כהלכת' ומ"ש רש"י לעולם י"ל דרצה לומר גם לר"א דמחמיר ביותר מ"מ מבעי לי' מדסתם האיבעי' משמע גם לר"א קאי ופשיט לי' גם לדידי' דלא קנסי' לבנו כן הוא הפשוט:

וי"ל דמ"ש רש"י שאסור לאכלו לעולם צ"ל דלא כ' דאסור לשחטו הגם די"ל דכוונתו כיון דאסור לשחטו אסור לאכלו הא יש אופן דמותר לאכלו כשעבר ושחטו, מזה נראה דס"ל לרש"י דאם עבר ושחט אסור לאכלו ועי' רי"ט אלגזי בכורות שם דמסופק בזה ופשיט לי' מרש"י במק"א, ולי נראה דמכאן מוכח מרש"י דהכי ס"ל והיינו לעולם שכ' גם אם עבר האב ושחט אסור לבנו דכ"כ האי אפשר דקנסו לבנו הגם דפסידא דלא הדר הוא ומפסיד לעולם, וי"ל בזה קושי' תוס' על רש"י גיטין הנ"ל, די"ל הא דאסור אם עבר ושחט משום דעבר ושחט לא משום דצורם דהי' סגי דלא לשחוט אלא אם עבר ושחט קנסוהו עוד מפני שהוסיף חטא על פשע ועבר על דבריהם דאמרו דלא לשחוט, לפ"ז נ"ל דאיבעי' ש"ס רק בדרבנן אם עבר ושחט אם אסור עולמית לבנו אבל ודאי אסור לשחוט והא דקאמר בצורם דעבר אדאורייתא היינו כיון שתחלת הקנס בדאורייתא קנסו גם כשעבר ושחט גם לבנו הגם שאין קנס זה רק מפני שעבר על דרבנן מ"מ השוו מדותיהם באיסור א' דנתגלגל הדרבנן ע"י שעושה עבירה דאורייתא, ופשיט לי' שפיר משביעית הגם בבכור איכא צד להחמיר יותר גם בדרבנן דילי' משום דהתחלת האיסור הי' דאורייתא נגד זה יש צד להחמיר בשביעית יותר מבכ"מ ושקל להו במשקל כמ"ש תוס' גיטין דשקל להו במשקל עבד עם שביעית ועיי' מהרש"א שם וא"ש נכון פי' רש"י, ומיושב ממילא הרי"ו שבב"י כמובן:

עוד לנו שני דרכים ליישב שיטת רי"ו, בשני ישב ג"כ קושי' תוס' הנ"ל על רש"י איך פשיט לי' דאורייתא דצורם אוזן משביעית דרבנן, הנה בגיטין פ' הנזיקין סוגי' דמטמא ומנסך פליגו מסקנת הסוגי' דר"מ ור"י פליגו מהיפיך להיפיך דר"מ קנס בדרבנן יותר שוגג אטו מזיד מדאורייתא, ור"י איפכא מסתבר' לי' דקנס בדאורייתא שוגג אטו מזיד מבדרבנן עיי"ש, וסוגי' ש"ס דגיטין מ"ד דקאמר את"ל בצורם אוזן קנסי' משום דדאורייתא הוא אזיל ע"כ לר"י דבדאורייתא יש לקנוס מבדרבנן אבל סוגי' דבכורות דלא קאמר בבכור איכא איסור דאורייתא אלא את"ל במכווין מלאכתו וכו' משום דלא קעביד אסירא, אבל בצורם דקעבד אסורא ולא קתני דעבד אסירא דאורייתא אלא במכווין לא קעביד איסור כלל היינו במת קודם יו"ט ולא עביד איסור, וי"ל דאזיל גם לר"מ דחמירא לי' דרבנן מדאורייתא מכווין מלאכתו מ"מ קיל דלא עביד איסור כלל וכן סוגי' דמ"ק לפי גרסת תוס' דלא גרס דצורם עשה איסור דאורייתא אלא דעשה איסור ובמכווין לא עשה איסור ג"כ וא"ש בין לר"מ בין לר"י, והנה בגיטין הגרס' בעי מיני' ר"י מרב אסי ובכורות ר"י מר' זירא ובמ"ק ג"כ ר"י מר' זירא ותוס' בכורות מביא גרס' במ"ק איבעי רבא מר"נ, וי"ל הא דפשיט לי' ר"ז בצורם אוזן משביעית דס"ל כר"מ דבדאורייתא מקילי' בקנסא יותר מבדרבנן ופשוט לי' שפיר משביעית מכח כ"ש וקי"ח דבדאורייתא ל"ק לבנו אחריו, אלא דקשה דלמא הך דשביעית ר"י היא ומנ"ל למילף מיני' בבכור, י"ל לרש"י לשיטתו בחולין פ"ק ט"ו דר"י ל"ל קנסי' שיג:

אטו בשוגג ג"כ עבירה בידו ומשום שלא יהנה ועיי' מהרש"ל ומהרש"א שם באורך ומסקנת מהרש"א דסוגי' דגיטין פ' הנזקין דקאמר דלר"י חמירא לי' דאורייתא מדרבנן לפי' רש"י בחולין לא מוכח דר"י פליג בחד על ר"מ דדרבנן חמירא לענין קנס, אלא דל"ל בשום מקום דקנסי' שוגג אטו מזיד, ובשבת משום שלא יהנה דשוגג ג"כ עבירה היא, אלא דסוגי' דהתם לא ס"ל דטעמא דר"י משום שלא יהנה, ורש"י בחולין הוצרך כן לרב דס"ל ע"כ הכי ולדידי' באמת לא מוכח דלר"י חמירא לי' דאורייתא מדרבנן איפכ' מדר"מ יאפשר כדר"מ ס"ל אלא דס"ל דבכ"מ לא קנסי' שוגג עיי' היטב והח"ש די"ל ר"ז ס"ל כרב וליכא מאן דחולק על ר"מ דקנסי' בדרבנן יותר מבדאורייתא ופשיט לי' שפיר בכור משביעית מכח כ"ש, ובסוגי' דגיטין לא פשיט רק בעבד וכן במ"ק במכווין מלאכתו, ול"ק לרש"י רק מסוגי' דבכורות י"ל דר"ז ס"ל כהנ"ל ומיושב' קושי' תוס' על רש"י, והא"ש דס"ל לרי"ו כ"ז לפי סוגי' דחולין אבל אנן נקטי' כסוגי' דגיטין דר"י משום דקנס שוגג אטו מזיד ועכצ"ל דפליג על ר"י מהיפיך להיפיך וקיי"ל כר"י ממילא לא אפשט' האיבעי' בע' בצורם אוזן דדאורייתא חמיר לענין קנס ולא נפשוט משביעית דרבנן, ולכן בעשה דבר שאינו אבוד בחוה"מ קנסי' בנו אחריו וא"ש נמי מ"ש כמו בצורם דאמר בדרך את"ל בסוגי' דגיטין משום דדאורייתא הוא דחמירא דאוריית' מדרבנן והיינו לר"י וכסוגי' דפ' הנזיקין שם גם בצורם קנסי' ב"א וא"ש נכון עד"פ טבא:

הא חדא, ועוד קאמינא ביישוב כ"ז, בשנקדים אומר אחד מה דקשה לי טובא לשיטת תוס' בכורות ל"ג ע"ב ורא"ש ב"מ צ' ע"א דהטלת מום בבכור בזה"ז דרבנן דגרוע ממטיל מום בבע"מ כדנראה מדרבא בע"ז י"ג, והכא קאמר דצורם אוזן דאורייתא והא האיבעי' קאי בזה"ז וכי מבעי לי' הלכת' למשיח' וצ"ע:

ונ"ל דס"ל דה"ק צורם דאורייתא היא בזמן שבהמ"ק הי' קיים ולעתיד לבוא כשיבנה בהמ"ק ואז ראוי' לקנוס בנו אחריו גם עתה הגם במכווין ובעבד ל"ק בנו אחריו אפשר כאן קנסו מה"ט שכתבנו ופשיט לי' בבכורות משביעית הגם דשביעית דרבנן גם הטלת מום בזה"ז דרבנן אלא שיש בו להחמיר משארי דרבנן משום שתלי' בזמן מן הזמנים בזמן שבהמ"ק קיים שהוא דאורייתא נגד זה איכא בשביעית צד להחמיר ומיושב קושית תוס' על רש"י, ומיושב ג"כ שיטת רי"ו והמפרשים שמביא דבבכור ג"כ בזמן שהוא מה"ת קנסי' בנו אחריו, וזה מוכח ונראה מדאמר בבכור עשה איסור דאורייתא משו"ה גם עתה אפשר דקנס' ביותר, אבל בזמן בהמ"ק דדאורייתא ממש הוא קנסי' ולא נפשט רק בזה"ז, והה"נ בעושה מלאכת דבר שאינו אבד דקנס' ב"א וא"ש נכון בעזה"י:

והנה הרמב"ם דכ' להלכה בהלכ' בכורות דצורם אוזן לא קנסי' בנו אחריו, לתי' קמא שכתבתי ביישוב הרי"ו צ"ל דרמב"ם ס"ל דהאיבעי' אי קנסי' לבנו לשחוט וכ"כ דמותר לו אי קנסי' בדאורייתא יותר מדרבנן צ"ל ג"כ דרמב"ם מפרש חרישה, ולתירוץ שלישי דמטיל מום בזמן הזה בקדשים דרבנן לא נפשוט היכא דעושה איסור דאורייתא גם בזמן הזה אלא דאין לוקין עיי"ש ובלח"מ, ונ"ל דנפק' לי' לרמב"ם הכי מסוגי' ש"ס גיטין דקאמר צורם בכור עבד איסור דאורייתא, ופליגו על רבא בע"ז, או דגם רבא הכי ס"ל במ"ש לח"מ דיש לדחוק בכוונת רבא, ויצא לו לרמב"ם לדחוק כן מסוגי' הנ"ל כנ"ל, ולפי שיטת הרמב"ם מוכח דגם בדאורייתא לא קנסי' מדפשיט לי' צורם איזו, והה"נ דעושה דבר שאינו אבד בחוה"מ דקנסי' לי' אי חוה"מ מדאורייתא:

ולדינא כיון דתוס' ורא"ש ס"ל דהטלת מום בזה"ז דרבנן לא מבואר דגם בדאורייתא נפשוט דל"ק בנו אחריו וכן ס"ל לריו ולמפרשים דמביא, ורמב"ם יחידאי הוא דס"ל הטלת מום בזה"ז דאוריי' נקטי' כחולקים עליו וכ"ש דתוס' חד מינייהו ועי' מג"א רש"י תמ"ז, ממילא בעושה מלאכה שאינו אבד דקנסי' ב"א:

ועוד אני אומר גם לשיטת הרמב"ם דצורם אוזן דאורייתא בזה"ז ומ"מ ל"ק אפשר דס"ל בעושה מלאכה בחוה"מ קנסי' לב"א, וכן ס"ל לר"ן במ"ק דכ' מפורש דצורם אוזן הגם דדאורייתא נפשוט לקולא וכ' בעושה מלאכה שאינו אבד בחוה"מ קנס' לב"א ש"מ דס"ל דחמיר מלאכת חוה"מ בשאינו אבד מצורם אוזן, ואפשר גם הרמב"ם הכי ס"ל והא דלא כ' מזה משום שאינו מפורש בש"ס ואין דרכו להביא מה שאינו מבואר ומפורש בש"ס:

אלא טעמא דר"ן לא ידעני, ומ"ש אלי' רבה בטעמא דמלתא כבר כתבנו דטעמא לפגם במחכ"ת ואשר חנני הי"ת בזה די"ל בעושה דבר באיסור להנאתו וטובתו כמו צורם אוזן מטיל בו מום כדי לאכול הבכור במומו, וכן המוכר עבדו לנכרי בשביל הנאת ממון לא קנסו בנו אחריו ואפי' בצורם שהוא דאורייתא או עבד דמפקע לי' ממצות כיון שלהנאתו עשה ויצרא דאכילה או הנאת ממונא תקפה עליו, וקנסו יותר היכא שעושה בלי הנאה כמו במלאכת דבר שאינו אבד בחוה"מ שהי' יוכל לעשות אחר המועד והוא בשאט נפש בלי הנאה עושה במועד ראוי' לקנסו יותר וממוני' קנסו, ויש להוסיף תבלין כל שעושה להנאתו די לקנסו שלא נתקיימה מחשבתו להנות בעצמו, וכיון שאסור לו כי"ח, הגם שאח"מ בנו ירשו נהנה ובל"ס גם לדידי' איכא הנאה מ"מ הוא לאו להכי אתכווין אלא להנות בו בעודו בחיים ושערו דסגי בקנס זה ועיי' ב"מ צ' ע"ב, ובפר"ח יו"ד סי' צ"ט, אבל כשעושה בשאט נפש באין תועלת שהי' אפשר לעשות אחה"מ או קודם מה שיעור נערוך לקנסו כדי שלא תתקיים מחשבתו מה שרצה בו ולהתיר לבנו הרי לא להנאה קמכווין, ולכן הטילו הקנס על הממון, ועי' כע' זה בהשגת הראב"ד פ"א דחובל כשמתכווין להנאתו לא קנסו באינו ניכר וראייתו מסוגי' ש"ס גיטין כמ"ש הה"מ והסברא דכשעושה להנאתו אינו ראוי' לקנסו כ"כ כמזיק ואין לו הנאה ואינו מכווין רק לצעורי, ועיי' רא"ש פ' החובל גבי אלני קצצת די"א כשמכווין למצוה אין לקנסו רק כשאינו עושה מצוה ומתכווין להפסיד המצוה מחבירו עיי"ש דג"כ מהאי טעמא הוא, וכן יש לחלק בין עושה איסור להנאתו אין לקנסו כ"כ כמו מי שעושה ואין לו הנאה וחוטא ולא לו, כנ"ל מלתא בטעמא אשר ישבחוהו רבנן:

וי"ל עוד אפי' אי מלאכה בחו"המ דרבנן אפשר דקנסו גם בנו אחריו יותר מבצורם דאורייתא מטעמא דכתיבנא, והא דבמכווין מלאכתו במועד לא קנסוהו הגם שלא עשה להנאתו דהיה יוכל לעשות קודם או אחר המועד, ה"ט אי כיוון מלאכתו ולא גמרה ומת הרי לא עשה האב איסור כלל ודי לקנוס אותו ולא לבנו, ואי גמר מלאכתו במועד ומת אח"כ דעביד איסור במועד הא אז היה דבר האבד אלא דקנס חכמים כיון שכיוון מלאכתו לעשותה דבר האבד וכיון בשעה שעושה איסור במועד כבר הוא דבר האבד אם לא יעשה הרי עשה האיסור להנאתו, וכה"ג ל"ק ב"א, אבל באינו אבד ועשה בשאט נפש להכעיס ראוי' לקנסו יותר, וכן מן הר"ן שסתם דבריו וכ' בפשיטות אבל אם עשה בלא אבד קנסו גם בנו משמע אפי' אי חו"המ דאוריי', ונראה דהי' כ"ז פשוט לר"ן מדלא מספקא לבעל האיבעי' רק במכווין מלאכתו, ולא מבעי ליה יותר בעושה מלאכה בחוה"מ שאינו אבד, ש"מ דפשיטא ליה דאסור, ולמאן דס"ל דמלאכה בחו"המ דרבנן מוכח דפשיטא ליה דקנסי' הגם שהוא דרבנן מטעמא דכתיבנא, ולפי גרסת תוס' במ"ק דקאי במכווין ולא עשה עבירה יש לדחות קצת ראי' זו דאפשר דמבעי לי' אם מתירים לבנו לעשות מעשה ועיי' ט"ז:

וזאת תורת העולה לדינא, מי שעושה מלאכה שאינה אבד בחו"המ, למאן דס"ל חו"המ דאוריית' יש לקנוס ב"א דהא איכא ר"יו ומפרשים דס"ל דכל דעביד דאוריית' קנסי' ליה ואיכא נמי ר"ן דס"ל מטעם אחר דיש לקנסו בזה יותר וגם הרמב"ם אפשר דמודה לו, אבל מאן דס"ל חו"המ דרבנן אין לנו מי שאומר דיש לקנסו הגם שכתבנו דמשמעות הר"ן כן הוא מ"מ אינו מפורש, וגם אם כן ס"ל הלא ר"יו ומפרשים לא ס"ל כר"ן רק אם חו"המ דאורייתא, ואזלינן בתרייהו בזה, הגם דזה גופי' לא ברירא אי קיי"ל מלאכת חו"המ דאורייתא או דרבנן ועיי' פרמ"ג בסי' זה, כיון דדרבנן הוא וקנסא בעלמא אזלינן לקולא כנ"ל:

והנה המג"א כ' דס"ל לר"יו דזה דומה למבשל בשבת, וכ' מחצית השקל דצריך לחלק בין צורם אוזן, ואנחנו לא חילוק ידענו ולא טעם משמענו מ"ש הא מהא, היינו מ"ש מבשל בשבת מצורם אוזן, בין צורם לעושי מלאכה שאינו אבד מצאנו חילוק נכון, אבל בין צורם למבשל בשבת לא יצאנו כ"א ע"פ הדוחק כיון דר"י מחמיר במבשל ואוסר לדידי' במזיד לעולם, ור"מ ס"ל דסגי לקנסו שלא יהנ' ביומו דמשו"ה בישל בשבת ולא נתקיימה מחשבתו, ור"י מחמיר במבשל בשבת משום חומר איסור דשבת ואוסר לעולם ה"נ קנסי' בנו אחריו, ומשו"ה לא מבעי לי' במבשל בשבת ועיי' פנים מאירות ח"ב סי' ס"א דנתקשה בזה, ולמ"ש א"ש דפשיטא להלכתא דקיי"ל כר"י דאסור לדידי' לעולם ה"ה דקנסו בנו אחריו שאם מותר לבנו הרי הוא נהנה קצת, או יאמר דע"פ הרוב בתבשיל שנתבשל בשבת אין בו אלא הפסד מועט דמבשל לעצמו ליומא דלא עביד איסור כדי להנות אחרים, כ"ש אח"ש ולא שכיח שימות מיד אלא אחר זמן זמני' והתבשיל עודו קיים כבר נתקלקל וליכא אלא הפסד מועט, וכיון שבימי האב אסור לבנו ולב"ב, וביומו לכ"ע, לא אמרו שיהיה מותר לבנו אח"מ אביו, משא"כ בצורם ועבד ומכווין מלאכתו שכיח הפ"מ כמו מועט, לכן אמרו באלו וכדומה להם שלא לקנוס בנו אחריו כנ"ל ועיי':

וכ"ז כתבנו להבין קצת דברי המג"א, אבל לפי מה שביארנו ובררנו שהדין עם הר"יו דכל דעבר אדאורייתא קנסו גם בנו ורמב"ם יחידאי הוא דלדידי' מוכח בדאוריית' לא קנסו בנו אחריו, ממילא במבשל בשבת קנסו בנו אחריו כיון דדאוריית' הוא, ואפשר גם בבישול דרבנן קנסוהו כמו בדאוריית' וכמו דקנסי' לדידי' במבשל דרבנן בוודאי ולא נכנסו לחלק בין מבשל למבשל כן הדבר הזה ועיי':

ולענין מבטל איסור לכתחילה דציי' המג"א לעיי' בסי' צ"ט ושם ליכא רמז ורמיזא אי קנסי' ב"א או לא ומ"ש מכל איסורים, ובתשו' א' הארכתי בדין מבטל איסור לכתחיל' אי קנסי' בנו אחריו, וכאן הנני מקצר ומעלה פה המורם מדברינו שם לשיטת הראב"ד דמבטל איסור לכתחילה אסור מדאורייתא אי קנסי' ב"א תלי' בשיטות הנ"ל, אם בדאוריית' קנסי' ב"א או לא, ולפמ"ש העיקר לדינא דקונסי' הה"נ בזה, אבל רוב שיטות ס"ל דאינו רק מדרבנן לכ"ע ל"ק לבנו, וכ"ז בלח בלח, אבל ביבש ביבש דהעלה השעה"מ ובנוב"י תנינ' וכן אבא מאוה"ג זצ"ל בחידושיו דביבש ביבש לכ"ע אסור לבטלו לכתחי', ואם בדאוריי' קנסי' בנו אחריו ביבש ביבש ג"כ קנסי' בנו אחריו, ואפשר אפילו בלח בלח דלא אמרו בלח בלח חוץ כיון דביבש גם לבנו קנסו, וגם בלח איכא אופן דאסור לבטל מדאורייתא לפמ"ש באבני מילואים בתשובותיו שבסוף סי' ח"י דכ"ע מודים דאסור לבטל תרומה מדאורייתא דכתיב משמרת תרומותי שאסור לאבדה בידים כן אסור לבטלה שתתהפך מתרומה לחולין עיי"ש ובהג"ה וביבש יש לפקפק לדסוברי' דלא מתהפך, אבל בלח לכ"ע נתהפך ונאבד בוודאי הנכון עם הא"מ, וכיון ביבש בכ"א מדאורייתא אסור לבטל, וגם בלח בתרומה מדאוריית' הוא, השוו מדותיהם לקנוס בכ"מ גם בלח בלח בכל איסורים כן נ"ל, אלא כיון דכ"ז רק דרבנן וקנסא בעלמא אין לנו להוסיף חומרא ודי לנו לקנוס באיסורים ביבש ביבש כמ"ש:

וטרם אכלה לדבר, מילין באותו ענין אחבר, כחובר חבר, ואציע פה עוד דברים שיש בהם נפקותא לדינ' הגם דלא נהוג גבן, והוא באיבעי' ש"ס גיטין בעבד שמכרו רבו אי קנסי' בנו אחריו ונפשט' דל"ק, וקשי' לי מהא מעשה מ' ע"א ההוא דסקרתא דעבד' דאזדבן לנכרי וכלו מרוותא בתראי וקאמר רבינא דלהדרן אבני מרוות' קמאי ויכתבו להו גיטא דחרותא הא כשהם רוצים מרצונם אינם רשאים, וגם הלשון ויכתבו לכם ג"ש משמע שהיו מופקרים ומעוכבים ג"ש והא ל"ק ב"א וצ"ע:

והי' נ"ל דמעשה שהיה כך היה דמתו מרוותא בתראי קודם למרוותא קמאי וקנסו לאבות והפקירו העבד מיד כשמתו מרוות' בתראי, ועד ששחררו כמחוייב מתו מרוותא קמאי ושלחו להם שיכתבו ג"ש כיון דכבר מופקע ליכא איסורא וגם מחוייבים לשחרר בע"כ כיון דלישא שפחה וב"ח א"י לשיטת רש"י, וגם לשיטת תוס' כופין כמו בעבד שברח דכופין ע"מ סדום עיי' תוס' מ' ע"א ד"ה אין לו תקנה ובפ"י שם וא"ש, אלא הרי"ף מפרש דכל מרוות' קמאי תחילה ועיי' רא"ש שם וקשה כהנ"ל וצ"ע:

לכן נ"ל מיד כשמוכר עבדו לנכרי הפקירו אותו חכמים ואין רשות רבו עליו קודם שברח מן רבו שני, וקנסו ג"כ את האדון שיפדהו אם אינו יכול לברוח, אבל הוא מופקר מיד כשמוכר אותו, וכן נראה דס"ל לתוס' מ"ג ע"ב ד"ה אבל אם כתב עליו אונו וכו' דמקשה איך אפשר שיכתוב לו שטר לאמימר דלאסור' ל"מ שחרור, ומה קשי' ליה לתוס', י"ל כיון שכותב לו שטר שיהיה חל כשיברח לא הפקירו אותו חכמים כלל כשיברח דהרי שטרו בידו וצ"ע, וע"כ דס"ל לתוס' מיד כשמכרו מפקיעים אותו ממנו עיי"ש היטב, והא"ש מעשה דלעיל מיד כשמכרו אביהם הפקיעוהו חכמים ממנו, ושוב כשמת לא ירשו בנים העבד מאחר שהפקיעו לא יחזור להם דקנסא דאביהם הוא דקנסוהו ויכולים לשחרר בהיתר ומחוייבים לשחרר דאין זה קנס אלא משום כופין ע"מ סדום, או משום שא"י לישא שפחה וב"ח, והא דאיבעי' ליה אי קנסי' ב"א היינו מה שקנסוהו שיהיה צריך לפדותו ממה שירש מאביו אבל כשברח בוודאי אינו חוזר ומשתעבד הגם שמת האב קודם שברח דכבר מופקע הוא ממנו כשמכרו וא"ש ועיי', ועיי' רמב"ם פ"ח מעבדים שכ' שצריך לפדותו ולחזור לקנותו ולשחררו, אבל אם מת א"צ הבן לחזור ולקנותו, ולא כ' אם ברח אח"מ האב דחוזרים ומשעבדים ש"מ דפשיטא לי' דאין חוזרים ומשעבדי' דכבר נקנס האב מיד כשמכרו ולאו קנסא דבנו הוא, והאיבעי' הי' רק אם לא ברח אם צריכים לקנותו מן הנכרי כדי לשחררו ונפשט דא"צ ועיי' בטוש"ע סי' רס"ז:

אמנם כן ראיתי ברש"י מ"ק י"ג ע"א שמפרש איבעי' הש"ס בעבד שברח שקנסי' אותו וכו' ואם מת אין בניו יכולים לכופו, הרי ס"ל דגם לענין ברח אח"מ האב מבעי לי' וס"ל דהפקעת חכמים מתחיל אחר שברח, ואם מת האב קודם שברח תלי' אי קנסי' ב"א, דלא כמ"ש ע"פ שיטת הרי"ף ורמב"ם וצ"ל דס"ל לרש"י דהאי מעשה דהאי מרוות' שמתו מרוות' בתראי בחיי מרוותא קמאי וכמ"ש למעלה:

ועיי' רש"י גיטין מ"ד דמפרש האיבעי' אם צריך הבן לפדותו וכ"כ בבכורות ל"ד וצ"ע למה שינה פירושו בבכורות וגיטין דהאיבעי' לענין חיוב לפדות ממה שפי' במ"ק לענין אם ברח והיא תמיה דבעי יישוב, ונ"ל דבבכורות דקאמר שם את"ל במוכר עבדו קנסי' בנו אחריו משום דמפקע לי' ממצוה, והיה רחוק בעיני רש"י דנקנסו יותר בעבד משום דמפקע ליה ממצות מבצורם אוזן בכור דעבר אדאורייתא דסוף כ"ס לא עשה בעבד איסור דאורייתא ובצורם עבר מדאוריית', משו"ה כ' רש"י דהאיבעי' גם אי מחוייבים לפדותו היינו דאם א"א לו לברוח כופין אותו לפדות הגם דאין ראוי' לקנוס ב"א ואפי' שעבר אדאורייתא כמו בצורם, מ"מ י"ל הכ' לא משום שכבר עבר האב קנסוהו לב"א אלא משום העתיד שלא יהיה העבד מופקע כל ימיו ממצות וכיון שנעשת זה ע"י אביהם כופין בניו לפדותו, אבל אי היה אזיל שם לענין אם בברח קונסי' בנו שלא ישתעבד בו בוודאי אין לומר דקנסו בנו משום העבר דהפקיע לעבד מן המצות ורצה להפקיעו לעולם בכ"ז אין ראוי' לקנסו יותר מבצורם דאורייתא דמה שעבר עבר ועכשיו יוכל לקיים כל מצות כרצונו כיון שברח והלך לו מן הנכרי, ולכן כ' רש"י דאזיל גם את"ל בעבד דקנסי' לפדותו משום דמפקע ליה לעתיד מן המצות ויעבור בכ"ז כדאי הוא להכריח לבנו שיפדהו, וכ"ז הוצרך רש"י בסוגיא דבכורות, אבל במ"ק אזיל בתר איפכא גם אם בעבד קנסי' משום דמפקע ליה אבל במכווין אין קונסי' הגם לרש"י שם אזיל דעשה איסור דגמר מלאכתו במועד, מ"מ מחלק שפיר אפילו את"ל דאם ברח קנסי' היורשים משום העבר משום דהפקיעו מן המצות ועשה דבר גדול הגם דלא עבר רק על דרבנן דאמרו דלא ימכור מ"מ אינו דומה למכווין לגמור מלאכתו במועד דחמירא מיניה מכר עבדו דהפקיעו עד שברח מן המצות והיה בדעתו להפקיעו לעולם לולי שברח, וכ' רש"י שברח ואפילו את"ל דבברח קנסי' מ"מ איכא למבעי במכווין וגמר מלאכתו, ובגיטין דלא קתני כלל משום דמפקע לי' ואין נפקותא אם מבעי בברח או לענין חיוב וקנס פדי' כ' רש"י מהו לפדות שגם לענין פדי' לחייב היורשים להוציא ממון מבעי ליה דלא נימא דוקא בברח מבעי ליה אי קנסי' דאין מחייבי' העבד שיחזור וישתעבד, אבל להוציא ממה שיירשו ל"מ, קמ"ל גם בהכי מבעי לי' כדמוכח מסוגי' דבכורות, וא"ש נכון ועיי' היטב:

וי"ל בזה הא דלא מבעי בגיטין את"ל בעבד קנסי' משום דמפקע ליה י"ל דהאיבעי' דהתם קאי על מתני' דלא נזכר שצריך לפדותו אלא שיוצא לחירות ואמוראים הוסיפו שצריך לפדותו, ובברח ליכא למימר את"ל צורם ל"ק בעבד קנסי' משום דמפקע לי' בכ"ז לא עדיף או שקיל כמוהו צורם דעבר אדאורייתא וא"ש:

היוצא לנו לדינא מדברינו בתראי אלו לענין עבד לרש"י אם ברח העבד אח"מ האב ל"ק בנו אחריו דלא הפקירוהו חכמים עד שברח, ולרי"ף והוא שיטת הרמב"ם וכן נראה דעת טוש"ע דוקא אם לא ברח אין מחייבי' הבן לפדאו, אבל כשברח גם לאח"מ האב יוצא לחירות דכבר מופקע ועומד הוא מאפקעת' דמלכ' רבנן משעת מכירה גם שלא נתייאש, וכופין היורשין לשחררו כמו עבד שהפיל עצמו לגייסו' דס"ל לר"י דכופין לשחרר או משום דאסור בשפחה וב"ח, או משום שכופין ע"מ סדום, ונ"מ אי משום דאסור בשפחה וב"ח אד עשים שכופין ע"מ סדום, ונ"מ אי משים דאסיר בשפחה וב"ח בשפחה כ"הג אין כופין כמו חצי' שפחה וחב"ח דאין כופין אבל משום מדת סדום כופין גם בשפחה, ואפשר גם מהאי טעמא אין כופין בשפחה דהא דכופין בעבד כשמעוכב ג"ש כדי שיהיה יוכל לקיים כל המצות כאיש, אבל בשפחה אין מרוויחי' מידי, ועיי' מנחות מ"ג ע"ב היינו אשה היינו עבד, והאב עצמו שמכר שפחתו וברחה בוודאי כופין לשחררה משום קנס שתצא לב"ח גמורה, אבל היורשי' ל"ק אלא בעבד כופי' כדי שיהי' מחוייב במצות, אבל בשפחה אין כופין, או אפשר כיון דלית להו פסידא כלל כופין אותם משום קנס דבמקום דליכא פסידא כלל קנסי' לב"א, ויש לעיי' בזה בכ"מ היכא דליכא פסידה אפשר קנסי' ב"א, וזה לא מבואר מסוגי' ש"ס בג' מקומות וצ"ע לדינא:

הקטן אברהם שמואל בנימן ב"הג מהרמ"ס זצ"ל

תוכן העניינים

כתב סופר אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה