אור ברסלב

כתב סופר אורח חיים· רבי אברהם שמואל בנימין סופר

תשובה סט

תשובה סח

בדין טבילת כלים חדשים בשבת ויו"ט:

הנה מקור דין זה דטבילת כלים חדשי' יוצא מראש ביצה י"ח שכ' לטעמא דמביא הרי"ף משום שמא יסחוט ומשום שמא ישהה מותר לטבול כלים חדשים ביו"ט, אבל לשני טעמים דרבה ורבא אסור להטביל כ"ח ביו"ט וכן פסק הטור סי' שכ"ג דאסור להטביל כלים חדשים בשבת והב"י הכריע דהלכת' כרי"ף ורמב"ם דמותר להטביל ובש"ע מביא ב' דעות בזה ועיי' טו"ז ומג"א:

והנה הרא"ש הכריע כטעמא דרבה דרבה ור"י הלכה כרבה וגם נזכר טעם זה בשופר ולולב ומגלה, וגם הלכה כרבה דבתראי הוא, והט"ז הקשה הא כלל זה דרבה ור"י הלכה כרבה במקום דר"י לבד פליג על רבה אבל כאן הא כל אמוראי ל"ל דרבה, ומ"ש הרא"ש דטעם זה נזכר בשופר וכו' הקשה הט"ז דוקא לענין שבת קיי"ל כרבה אבל לגזור יו"ט אטו שבת בהא לא קיי"ל כרבה, ובש"א הקשה הא אלו אמוראי דפליגו בטבילת כלים על רבה ל"ל טעם אחר בשופר ולולב ומגלה רק משום שמא יעבירנו, ועכצ"ל דס"ל בט"כ ל"ש שמא יעבירנו דאינו בהול כ"כ דליכא מצוה כ"כ עיין בו:

ונבוא אל המאוחר ליישב קושי' הש"א בשנקדים תחלה ליישב קושי' מהרש"ל על רש"י דכד מייתי ש"ס לדרבה ומקשה ומפרק ממדלי בדלי טמא כ' דאין דומה לשווי' שמשיקי' ואין מטבילין דמחזי כמתקן משא"כ במדלי' בדלי וכו' וכ"כ שזה טעמא דולד הטומאה כיון דדרבנן הוא ולא מחזי כמתקן, והוא תמוה הא לרבה ל"ל משום מתקן, ומהרש"ל נדחק דמשום טעמא דמתקן לחוד ומשום שמא יעבירנו לחוד לא אסרו ועיי' מהרש"א:

ולא מצאתי יישוב נכון המיישב דעת, ואני בעניי הכינותי מקום יישוב, ואקדים מ"ש פ"י במגלה בפלוגתא דר"י ורבה במגלה דר"י אמר מפני שעיניהם של עניים נשואות וכו' ורבה אמר במגלה הטעם שמא יעבירנו, והעלה הפ"י דר"י ס"ל חשש דשמא יעבירנו הוא שיטעה בדין דמותר להעביר לצורך כדס"ל לר"א דמכשירי מצוה דוחה וכ"ז במצוה דאורייתא אבל במצוה דרבנן כמו מגלה לא יטעו דדוחה איסור דאורייתא, ורבה ס"ל דחשש שמא יעבירנו מתוך בהילות המצוה ישכח ויעבירנו וזה שייך גם במגלה, אלו דבריו ז"ל עיי"ש:

וע"פ דבריו יש להבין מ"ש הרמב"ם בהלכ' שופר דחיישי' שמא יעביר ד"א ברה"ר ושמא יוציא מרשות היחיד לרה"ר, ובהלכ' לולב כתב רק שמא יעביר ד"א ברה"ר וכן במגלה, והנה מ"ש בהלכ' שופר ב' חששות ורבה ל"א רק שמא יעבירנו, נ"ל דס"ל כר"ן בסוכה דרבה חדא מנייהו נקיט וה"ה דחיישי' שמא יוציא מרשה"י וכו' אלא דקשה למה בלולב ומגלה לא כתב רק שמא יעבירנו, וי"ל קצת ע"פ דברי הפ"י, ויש להוסיף דבלולב לא שייך שיטעה בדין לפמ"ש רש"י סוכה ר"פ לולב וערבה דחיישי' שילך אצל בקי ללמוד הנענועים וברכה נראה דוודאי כ"א יודע ליטול הלולב ואתרוג דרך גדילתם, אלא שאין כל אחד בקי בנענועים וברכה וילך אצל בקי ללמדו וכיון דנענועים וברכה רק מדרבנן רחוק שיטעה בדין דמותר להעביר ד"א משום דרבנן משא"כ בשופר ילך אצל הבקי שהוא אינו יודע לתקוע ורוב בני אדם אין יודעי' מעשה התקיעה, ולצאת י"ח דאורייתא יטעה שמותר להעביר ולהוציא, ואקדים עוד מ"ש פ"י ביצה דהי' מקום לומר דחשש שמא יעבירנו משום דיטעה שהדין כן הוא אלא למ"ש התוס' סוכה דמשו"ה ל"ח לשמא יוציא מרשה"י לרה"ר דאית לי' הכירא ואי שיטעה בדין מה מהני היכר, וע"כ מדל"א משום שמא יוציא ע"כ דל"ח לטעות בדין עיי"ש, ולפ"ז י"ל בוודאי בשופר איכא תרתי משום בהילות המצוה ישכח עצמו ויוציא וגם יטעה בדין דמותר להוציא ולהעביר משום מצוה דאוריית' משא"כ בלולב משום נענועים דרבנן לא יטעה דמותר להוציא ולהעביר וכ"ש במגלה דרבנן, ולכן נקיט רבה בכ"מ משום שמא יעבירנו לחוד דשייך גם בלולב ומגלה דמכח בהילות ישכח ויעביר, ובשופר איכא משום שמא יוציא מרשה"י דלא מהני היכר משום דיטעה דמותר משום מצוה דאורייתא, וי"ל בזה קושי' תוס' וראשונים למה בשופר חששו יותר וגזרו אפי' במקום ודאי מצוה אפי' בזמן שבקיאים וכ' תוס' משום שבות דתק"ש חמירא, ולמ"ש א"ש דבשופר איכא למיחש יותר גם אם השופר מונח ברה"י שמא יוציא שיטעה בדין וגם איכא תרתי שמא יטעה ושמא ישכח במונח ברה"ר משא"כ בלולב ליכא חשש רק כשמונח הלולב ברה"ר ומשום שמא ישכח מכח בהילות וזה ל"ש כ"כ ולכן ל"ג רק במקום ספק ולא ודאי מצוה כנ"ל מלתא בטעמא לשבח והא"ש דכ' הרמב"ם בהלכ' שופר תרתי שמא יוציא מרשה"י לרשה"ר ושמא יעביר דתרתי שייכ' בשופר ומוכח כן דבשופר איכא יותר חשש מכח קושי' תוס' הנ"ל, אבל בלולב ומגלה לא כ' רק משום שמא יעבירנו דמשום שמא יוציא ע"פ שיטעה בדין ל"ש בלולב ומגלה מטעמא דכתיבנא, ורבה דרצה לומר היינו טעמא דלולב ודמגלה משו"ה נקט בשופר ג"כ רק משום שמא יעבירנו, ובאמת איכא עוד טעם וחשש יותר בשופר שמא יוציא כנ"ל ע"פ דברי פ"י בהוספה תוס' מרובה משלנו ועיין:

אלא באמת דברי פ"י מפוקפקים אצלי דמ"ש דיטעו בדר"א דמכשירי' דוחי' רחוק הוא ולא דמי' להא דש"ס פ' הנזקין טעה בדר' ירמי' כמובן, ועוד ע"ה זה הטועה בזה לא ידע ג"כ אם מגלה דרבנן או דאוריית':

ולקיים דבריו הוספתי מיא וקמחא דוודאי כל שאין לו מקום לטעות לא יטעה להתיר האסור מדעת עצמו, אלא כיון דתק"ש שבות ואסור בכל שבתות השנה אלא במקום מצוה לא העמידו דבריהם, וע"ה זה שרואה עצמו וכ"ע שעושים מידי דאסור בכל שבתות השנה אלא במקום מצוה מותר יטעה דה"ה דמותר להעביר ד"א לצורך מצוה ולא ידע לחלק כי תקיעת שבות מותר משא"כ מעביר ד"א דאורייתא, וכן בלולב דאסור בטלטול ובמקום מצוה התירו לטלטל עיין ר"פ לולב וערבה ובתוס' שם, וכיון שרואה שמותר לו לטלטל במקום מצוה יטעה דגם להעביר מותר, וכ"ז בשופר ולולב משא"כ במגלה דאין איסור כלל בקריאה ובטלטול, אין לו מקום לטעות דמותר להעביר ולכן אמר ר"י במגלה טעם אחר ורבה אמר היינו טעמא דמגלה דס"ל דחייש' שמא מתוך בהילות המצוה ישכח ויעבור ד"א כנ"ל נכון:

והנה לחוש בטבילות כלים שיהי' בהול וישכח ויעבור רחוק הוא דאין מצוה כ"כ, ובש"מ הרגיש בזה וכ' דמ"מ קצת מצוה איכא, וכ' ובהא לא קיי"ל כרבה כוונתו דל"ש בהילות כ"כ, וזה כמ"ש הש"א אלא דש"א ס"ל דליכא מצוה כלל בטבילות כלים ביו"ט ומ"מ רבה חייש שיהי' בהול וש"מ ס"ל דאיכא קצת מצוה, מ"מ אינו דומה לשופר ולולב דהם מצוה דיומא משא"כ טבילת כלים דאפשר קודם יו"ט לא בהול כ"כ ורחוק חשש זה בטבילת כלים דישכח מתוך בהילות מבשופר ולולב, והנה טעם דיטעה דמותר להעביר ל"ש בט"כ לא מבעי אם ליכא מצוה כלל איך יטעה דמותר להעביר גם אי איכא מצוה מ"מ ליכא למיחש שיטעה דמותר להעביר לפי מה שכתבתי בסמוך דלא חיישי' לטעות בדין רק במקום שיש לו מקום לטעות כמו בשופר ולולב דעושה לצורך מצוה דבר האסור לו וזה לא שייך בטבילת כלים דליכא איסור כלל למאן דס"ל דליכא איסור בטבילת כלים:

ואחר הוצעה והקדמה זו נבוא ליישב פירוש רש"י ושיטתו דס"ל דרבה ג"כ ע"כ ס"ל דאיכא בט"כ משום מתקן אלא ניהי דאסור בכל שבתות השנה משום מתקן מ"מ לצורך יו"ט לא היו מעמידים דבריהם ואפי' ביו"ט שחל בשבת ועיו"ט שחל בשבת וכמ"ש מהרש"ל דמשום מחזי כמתקן לא היו אוסרים לצורך יו"ט וכ"כ מהרש"א ביישובו שיטת הרי"ף ורמב"ם דכל משום מלאכה ל"ג לצורך יו"ט ועיי' צל"ח פסחי' במתני' גבי הזאה, ולכן התחכם רבה לומר טעמא דמתני' בעיו"ט שחל בשבת משום שמא יעבירנו היינו בוודאי משום שיהי' בהול וישכח ל"ח, אבל מכיון שבכל שבתות אסור משום מחזי כמתקן, ובשבת שחל בו עיו"ט או בשבת ויו"ט אם יהי' מותר לו ויראה עצמו עושה מה שאסור בכל שבתות משום צורך יו"ט או מצוה ויש במקום לטעות דמותר ג"כ להעביר וחיישי' שמא יעבור ד"א ברה"ר, והא"ש במדלים בדלי טמא דל"ש מתקן וכן בוולד דלא שייך משום מתקן ומותר בכל שבתות השנה ממילא ליכא חשש שמא יעבירנו בעיו"ט או יו"ט שחל בשבת והן הן דברי רש"י כיון דליכא משום מתקן באלו גם משום שמא יעבירנו ליכא ולא צ"ל למ"ש תוס' דבאלו לא שייך שמא יעבירנו, וכן בהשקה לא צ"ל כמו דדחוק תוס' ומיושב שיטת רש"י ע"ד נכון וסלול בעזה"י:

ונבוא ליישב קושי' ש"א על הרא"ש דכ' דטעם זה דש"י אמור בשופר ולולב ומגלה, והקשה הא כל אמוראים דחולקי' על רבה ל"ל בשופר וכו' רק משום ש"י וע"כ דחולקים על רבה בטבילת כלים דליכא מצוה ולא בהול ורבה ס"ל גם בט"כ דבהול, ונקיטנא מקצת מדברינו דרא"ש ס"ל כפשוטו אליבא דרבה משום שהוא בהול בט"כ יעביר ד"א כמו בשופר ול"ל לחלק, ול"ק לי' על האמוראי דפליגו על רבה בטבילת כלים ומודו לי' ע"כ בשופר וכו' י"ל ר"י לשיטתו דאמר במגלה ט"א ולא משום ש"י דס"ל דשמא יעבירנו בשופר ולולב שיטעה בדין דיהי' מקום לטעות כיון שמותר לו לעשות שבות דתק"ש וטלטול דלולב דמותר ג"כ להעביר משא"כ במגלה, ובט"כ לא שייך שיטעה בדין דט"כ מותר דל"ל כלל דמחזי כמתקן ואפי' בכל השבתות מותר ומשום בהול ל"ל אפי' בשופר ולולב וכן אינך אמוראי דל"ל דרבה מה"ט פליגו, וכיון דנקטי' להלכתא כרבה בתק"ש ולולב ומגלה ג"כ וכ"כ הרי"ף בכ"מ במגלה כרבה וע"כ משום דישכח מתוך בהילות גם כאן אית לנו למפסק כרבה משום דבהול, הגם דאמוראי פליגו מנ"ל דפליגו דס"ל דלא שייך כאן בהול כ"כ דלמא משום דגם בשופר ולולב כר"י בטעמא ס"ל ומיושב קושי' ש"א:

אלא דעדיין קשה הא רבא הוא דאמר בר"ה ר"פ יו"ט כדרבה ומסיק היינו טעמא דלולב ומגלה ס"ל גם במגלה כרבה וע"כ משום דבהול, ומ"מ בט"כ נאיד מדרבה, ועכצ"ל דס"ל דבט"כ ל"ש בהול כ"כ כמו בשופר ולולב ומגלה והדרא הקושי' דאין ראי' ממה דקיי"ל כרבה בשופר לולב ומגלה ה"ה בט"כ הרי רבא דל"ל כוותי' וע"כ דמחלק בין בהילות דשופר ואינך לט"כ ועיין:

ולכן היותר נ"ל דכוונת קושי' הרא"ש ניהי דאמוראי כולהו ל"ל כרבה בט"כ אין מוכרח דס"ל בט"כ לא שייך טעמא דשמא יעבירנו אלא דל"ל למגזר כ"כ יו"ט אטו שבת משום קושי' שהקשו על רבה ולא ניחא להו בכל השנויים לכן נאדו מדרבה והוצרכו לחדש טעם אחר משום יו"ט ושייך ג"כ בשבת, אבל בשבת נ"ל דמודו כ"ע דאיכא ג"כ טעמא דרבה והוקשה לרא"ש עכ"פ בשבת קיי"ל כרבה והרי"ף השמיט טעם זה גם בשבת וכ"ש דקשה לפמ"ש מהרש"א דרי"ף מביא טעמא דר' יוסף משום שבת דל"ש ביו"ט, בוודאי קשה לענין שבת הי' לו להביא טעמא דרבה, דמנ"ל דכולהו אמוראי חולקים על רבה בשבת כן י"ל, וארווח לן בדברינו אלו ובדברינו הקודמים דמיושב קושי' הט"ז על קושי' הרא"ש הא רבה ור"י הלכה כרבה הא כולהו אמוראי חולקים על רבה, ולמ"ש דקושי' הרא"ש דבשבת מנ"ל דחולקים על רבה בעיקר גזירת ש"י אלא דל"ג יו"ט אטו שבת, וכ"ז י"ל לרבה ורבא, אבל ר"י הא לדידי' ג"כ צ"ל דגזרו דלאו ב"ס אטו דב"ס ומקשי' ומשנינן כמו לרבה ואי ס"ל גזירה שמא יעבירנו בשבת הו"ל לומר בכולהו כרבה וגזרינן י"ט אטו שבת דהא גם לדידי' צריך לשנויי כמו לרבה וע"כ דר"י ל"ל כלל גזירה דש"י בט"כ, וי"ל דלכן שביק הרי"ף טעמא דרבא בשבת משום דר"י ע"כ גם בשבת פליג על רבה ול"ק על הרי"ף לכאור' משו"ה כ' הרא"ש הא רבה ור"י הלכה כרבה ולא מצינו חולק על רבה בשבת רק ר"י והלכה כרבה נגדו, וכ' עוד דטעם זה אית' בשופר לולב ומגלה, רצה בזה מלבד האי כללא דרבה ור"י הלכה כרבה ג"כ קשה הי' פסקינן טעם זה בשופר לולב ומגלה דלא כר"י דאמר במגלה טעם אחר, וטעמא דר"י בלולב ושופר משום שיטעה בדין זה ל"ש במגלה וגם כאן בט"כ ל"ש ולשיטתו שפיר ס"ל בט"כ גם בשבת ל"ח אבל לפי דקיי"ל כרבה התם גם במגל' משום שהוא בהול נקטי' גם בט"ר מטעמא דרבה, ורבא דס"ל במגלה כרבה ונאיד מטעמא דרבה בט"כ משום דל"ל גזירה יו"ט אטו שבת אבל בשבת מנ"ל דל"ל ומיושבים כל הקושיות על הרא"ש ע"ד פלפלא טבא חריפתא ועיי' היטב:

ואחר שבארנו קושי' רא"ש על הרי"ף נשית פנינו ליישב הא דלא פסק הרי"ף כהא דרבה בשבת וכן קשה ביותר על הרמב"ם דכ' בהלכ' שבת טעם דרבא ולא כ' טעמא דרבה ג"כ, ואקדים מה דקשי' לי טובא בסוגי' דש"ס מייתי ת"כ דר"ב מבריית' והיא קושי' לרבה ור"י ורבא דל"א כרב' והם נגד הבריית' דמפורש כר"ב, הו"ל לש"ס להקשות עלייהו מבריית' זו, גם צ"ל דמייתי ת"כ דר"ב ולא אמר לימא מסייע לי' דקתני כוותי' בבריית' ומה חידש לנו ר"ב וכ"ז מידי דבעי עיון ליישב ויגעתי ומצאתי מקום יישוב ואקדים אקדמות מילין:

והנה צל"ע על טעמא דר"ב שמא ישהה וחיישי' לתקלה הא תקלה עצמה תנאי היא כבש"ס פסחים כ' ע"ב דב"ש חיישי לתקלה וב"ה לא חיישי ואיך אמר ר"ב טעמא במתני' אליבא דב"ה הא ל"ח לתקלה גבי זילוף, וגם על הבריית' קשי' לי דאמר טעמא משום תקלה גם אם נימא בריית' כב"ש אתי' דחיישי לתקלה הא לב"ה ע"כ צריך טעם אחר אחד מן הטעמים האמורים דשייך גם כן לב"ש ולמה נקיט בריית' טעם דשייך רק לב"ש ול"א יותר טעם השווה בין לב"ש בין לב"ה וצ"ע:

וליישב הברייתא י"ל עפמ"ש תוס' חולין פא"ט ע"ב לחלק בין זמן קצר לזמן מרובה עיי"ש, י"ל דבריית' נקט טעם זה דשמא ישהה וחיישי' לתקלה בכלי שנטמא לטבול ביו"ט חיישי' לתקלה לזמן מרובה, ובשבת דעלמא לזמן קצר ל"ח ואתי' ברייתא גם לב"ה דמודו לזמן מרובה דחיישי' ודוקא בזילוף דזמן מועט היא ל"ח ועיי' רש"י פסחים דב"ש חיישי' אפי' לזמן מועט וא"ש הברייתא אלא אי קשי' לי על ר"ב דאמר שמא ישהה ואפי' לשבת דזמן מועט הוא, וזה ודאי דוחק שא"א לסבול לומר דר"ב רק על י"ט אמר דהא קאי על שבת דכולהו אמוראי אמרו כלים בשבת לכ"ע לא מ"ט וע"ז סובב הולך ר"ב ג"כ וקשה כהנ"ל תינח לב"ש לב"ה מאי איכא למימר דל"ח לתקלה לזמן מועט וצ"ע:

ולא ידעתי פתר לקושי' זו רק דר"ב ס"ל דע"כ ל"ח ב"ה לתקלה לזמן מועט רק לשפוך יין תרומה שנטמא דיש הפסד דיין ודבעלים במקום פסידא ל"ח לתקלה לזמן מועט, אבל כאן בטבילת כלים דליכא פסידא דאפשר לו לטבול קודם יו"ט ושבת חיישי' לתקלה כל שאפשר ואפי' לזמן מועט כנ"ל, והא דמייתי ש"ס ת"כ דר"ב הגם די"ל ברייתא אמר טעמא ליו"ט דחיישי' לתקלה לזמן מרובה מנ"ל לזמן מועט כל דליכא פסידא חיישי' לתקלה, י"ל דבאמת לא מייתי ת"כ לחשש תקלה לזמן מועט, אלא למה שחידש ר"ב כאן דחיישי' שישהה ליום פנוי, אבל לחוש לתקלה לזמן מועט אין ראי' מברייתא, והא"ש דל"א לימא מסייע לי' לר"ב, דר"ב טובא קמ"ל מה דלא נשמע מברייתא דאפי' לזמן מועט חיישי' לתקלה וזה לא נשמע וא"ש, והא"ש ג"כ דל"ק על אמוראי דלא אמרו כר"ב מברייתא דגם הם אית להו טעמא דברייתא ביו"ט אבל בשבת לזמן קצר לא ס"ל כר"ב, דב"ה לא חייש לתקלה לזמן מועט, ול"ל דבליכא פסידא גם ב"ה מודה, דר"ב הוצרך לחדש כן משום דל"ל טעמא דידהו בשבת, והם בחרו להם טעם אחר, וי"ל לאמת גם רבה לא ס"ל דגזרי' יו"ט אטו שבת, וכד דייקת דקושי' ראשונה תינח בור ברה"ר השיב רבה ואמר לי' גזרי' בור בחצירו וכו', וקושי' שני תינח שבת וכו' יו"ט אטו שבת לא רבה אמר רק סתמא דש"ס מקשה ומפרק עד דלא ידע מברייתא דשמא ישהה ודרך שקלא וטריא הוא, ולאמת י"ל וצ"ל דרבה ס"ל ביו"ט משום שמא ישהה כמפורש בברייתא ורבה לא אמר טעמא רק בשבת דלית לי' שמא ישהה לזמן יקצר ואפילו בליכא פסידא:

והרווחנו בזה דליכא ראי' למ"ש המהרש"א אליבא דרי"ף ורמב"ם דס"ל דטעמא דר"י ורבא כל שהוא משום מלאכה ליכא ביו"ט משו"ה מביאים ב' טעמים וראי' מהרש"א חלושה וגם לא ביאר כל הצורך למה טעמא דר"ב לא שייך בשבת ג"כ ולדברינו איכא ראי' דכל שהוא משום מלאכה ל"ג ביו"ט דאי טעמא דרבה ור"י ורבא שייך בי"ט ג"כ הדר תקשי מברייתא דמפורש טעמא דשמא ישהה ואין לומר כמ"ש דטעם זה שייך רק ביו"ט ולא בשבת והם אמרו טעם לשבת, עדיין קשה כיון דצריך לשבת טעם אחר מיו"ט וטעם זה דשבת שייך גם ביו"ט למה נקטה ברייתא טעם דשייך רק ביו"ט ולא בשבת, ע"כ מוכרחים אנו לומר דטעמא דנתנו בשבת ל"ש ביו"ט דכל שהוא משום מלאכה ל"ג ביו"ט, וטעמא דיו"ט משום שמא ישהה ל"ש בשבת שהוא לזמן קצר, וקיי"ל כל זמן קצר ל"ח לתקלה, עיי' יו"ד סי' נ"ז ועפ"ז א"ש דברי מהרש"א עיין היטב:

ומינה דמוכח דר"י ורבא דל"א כטעמא דרבה דאפי' בשבת ל"ל חשש דשמא יעבירנו דאי בשבת אית להו רק דלא גזרו יו"ט אטו שבת והוצרכו לטעם אחר ואמרו טעם דשייך בין בשבת בין ביו"ט הא ע"כ טעמא דידהו לא אמרו רק לשבת ולא שייך ליו"ט דאלת"ה קשה הא בברייתא קתני טעם אחר ביו"ט ולא קתני טעמא דידהו דשייך בין ביו"ט בין בשבת, ועכצ"ל דטעמא דידהו משום מלאכה ליכא ביו"ט ובריית' טעמא דיו"ט נקיט והם אמרו טעמא דשבת וטעמא דיו"ט משום שמא ישהה, ומדלא אמרו בשבת כרבה ע"כ דל"ל דרבה כלל אפי' בשבת ושפיר עשו הרי"ף והרמב"ם דהשמיטו טעמא דרבה גם בשבת או משום דל"ש בהול בט"כ כמו בשופר ומגילה, או משום דלאו כ"ע טרידו בט"כ, ועיין שעה"מ הלכ' שופר שכ' דצ"ל דחיישי' בט"כ שיטבול בלילה ואין רבים שכיחי' שיזכירוהו, וצ"ל דגזרי' יום אטו לילה, וי"ל דאינך אמוראי לא ניחא להו בזה דגזרינן משום דיש טובלים בלילה ולגזור ביו"ט אטו לילה יהי' מאיזה טעם שיהי' עכ"פ מצאנו טעם לשבח להא דל"ל לרי"ף כרבה אפי' בשבת והוא יישוב המיישב דעת לפע"ד ועיין:

וע"פ דברי שעה"מ האלו נ"ל להסביר בטוב טעם, דגזרו לרבה בט"כ יו"ט אטו שבת וכו' וכ' תוס' דלא הוי גזירה לגזירה דכולה חדא גזירה היא, והיינו משום אי לא הא לא קיימא הא, וצ"ל הא בלולב ושופר ל"ג י"ט אטו שבת ואי דלא רצו לעקר כל המצוה או במקום מצוה ל"ג כ"כ משא"כ בט"כ, מ"מ כיון דאי לא הא לגזור ביו"ט לא קיימא גזירה בשבת שיבוא לתקוע גם בשבת לא הועילו חכמים בתקנתם כ"כ, ויש לדחוק, אבל לפי דברי שעה"מ דבט"כ לא שייך שיזכירהו א"ש במרווח די"ל בוודאי אין לגזור יו"ט אטו שבת דכ"ע לא יטעו וידמו מלתא די"ט לשבת אלא יש לחוש ליש טועים ויאמרו כמו דמותר ביו"ט כמו כן בשבת ויתקעו בשבת ויבואו הטועים להעביר ד"א, וזה ל"ש בשופר ולולב דרוב לא יטעו אלא יזכרו הטעמים שירצו להעביר ד"א ברה"ר דרוב לא טרידו אבל בט"כ דחיישי' לט"כ בעת דאין רבים שכיחי בשוק יש לגזור יו"ט אטו שבת וא"ש:

עוד הקשה הרא"ש על הרי"ף דלא פסק כטעמא דרבא משום מחזי כמתקן דהוא בתרא, וראיתי בחי' אבא מאוה"ג זצ"ל יישוב לזה ע"פ קושי' רז"ה ריש מכילת' על דאמר ר"נ ביו"ט אית לנו מוקצה ולא בשבת מהא דאמר רבא טבילת אדם הואיל בשבת שרי ביה"כ נמי שרי, והרי"ף דפסק כר"נ לכן לא פסק להא דרבא כאן דלדידי אית לי' הואיל דבשבת שרי ולא קיי"ל כוותי' אלו דבריו הקדושים זצ"ל וש"י:

ולדידי נראה בהקדמ' מה דקשי' לי על רבא דלדידי' צ"ל בוולד הטומאה לא מחזי כמתקן, ולעיל ט' ע"א בגלגל עיסה מעיו"ט מתרץ רבא לאבוה דשמואל דבח"ל אסור הגם שאפשר באוכל והולך ואח"כ מפריש כיון דאם קרא לה שם וכו' עיי"ש, והלא שם רק תיקון מדרבנן הוא ואפשר בלא תקון כלל ומ"מ אסור משום מחזי כמתקן כ"ש בט"כ שנטמא בוולד הטומאה שיהי' בו משום מחזי כמתקן ורבא נראה דס"ל כאבוה דשמואל וסתר עצמו וצל"ע, מזה נראה לי ראי' למ"ש הרמב"ם דיש בהפרשת תו"מ וחלה משום מוציא מרשות לרשות ג"כ וא"ש, אבל לרש"י דכ' משום מתקן לחוד קשה, ונ"ל ע"פ המבואר בסוגי' דתחלה לא ס"ל לרבא הואיל ושוב הדר בי' ובתחלה דלא ס"ל הואיל ע"כ הא ס"ל טעם אחר באיסור דט"כ ולא משום מתקן, אז ס"ל כל שיש בו משום מחזי כמתקן גם בדרבנן שייך משום מחזי כמתקן וס"ל כאבוה דשמואל באיסור הפרשת חלה בח"ל, ואחר דהדר בי' ס"ל בטעם ט"כ משום מחזי כמתקן וצ"ל ולד הטומאה לא מחזי כמתקן וה"ה בחלת ח"ל ליכא משום מתקן וגם מהא דאבוה דשמואל הדר בי' כן י"ל הקצרתי:

והנה הרי"ף שם פסק כאבוה דשמואל ומביא ראי' מסתמא דש"ס לקמן ל"ז ע"א דקאמר על ר"י וה"מ פירי דטבילי מאתמול וכו' ועי' רא"ש לעיל ט' וכיון דסתמא דש"ס ס"ל כל דאיכא משום מחזי כמתקן גם בדרבנן איכא ממילא א"א לומר דבט"כ אסרו משום דמחזי כמתקן, דא"כ גם בולד הטומאה יהי' אסור וע"כ דאין בט"כ משום מחזי כמתקן, ומיושב הרי"ף דלא פסק כרבא שהוא בתרא כיון דסתמא דש"ס ל"ז ע"א ע"כ דלא כרבא ועיין, ורמב"ם דפסק בחלת ח"ל כרי"ף ופסק טעמא דרבא לשיטתו אזיל דס"ל דבהפרשת חלה איכא ג"כ משום מוציא מרשות לרשות כמקח וממכר, ולא תלי' שני דינים אלו זה בזה והבן:

והנה הרא"ש יצא לדון בדבר חדש, בטבילת כלי חרס חדש, לטעמא דר"י ור"ב מותר לטבול ביו"ט. ולטעמא דרבה ורבא אסור לטבול ביו"ט והלכת' כרבה בשופר ומגלה והלכתא כרבא דהוא בתרא ומשני טעמים אלו אסור להטביל כ"ח ביו"ט, והקשה הש"א הא הרא"ש ע"כ ס"ל טכ"ח דרבנן דאל"ה גם לר"י ולר"ב כמו באב הטומאה א"כ איך כ' דלרבה ורבא אסור הא לרבה ע"ש בוולד הטומאה לא שייך חשש שמא יעבירנו דדרבנן הוא ולא בהיל וכן לרבא ולד הטומא' ל"מ כמתקן ומ"ש כ"ח חדש דהוא דרבנן דאסור לטבול לדידהו והיא קושיא עצומה:

והנה מ"ש דלרבה אסור י"ל דס"ל לרא"ש הא דבוולד הטומא' לא שמא יעבירנו לא משום דעל דרבנן לא בהול כ"כ וצ"ל דבמגלה בהילי יותר הגם שהוא דרבנן איידי דחביבא לעלמא, ורא"ש ס"ל דוולד הטומאה מפני שאפשר לאשתמושי בי' חולין מיהת לא בהול כ"כ משא"כ כ"ח חדש דא"א לאשתמושי בי' לאכילה כלל, עוד י"ל בקונה כלי חדש בהול טפי לטובלו כדי להשתמש בו מחדש ביו"ט לשמחת יו"ט כן י"ל, אבל מה דהקשה לרבא מ"ש מוולד הטומאה צ"ע ליישב:

ואחר העיון נ"ל, דבאמת צריך הסבר מ"ש ולד טומאה דרבנן דלא מחזי כמתקן מאב הטומאה כיון דבטעות אינשי דלא ידעו ומחזי להו כמתקן מ"ש להו טומאה דאורייתא או דרבנן, ונ"ל להסביר בטוב טעם ודעת, בשנאמר דעיקר הדבר שחוששי' דמחזי להו כמתקן יוצא להם טעות זה ביו"ט משום דבשבת אסור להטבול משום שמא יעבירנו וכבר כתבנו ובארנו לעיל דבשבת כ"ע מודים לטעם זה, אלא דלא ס"ל כרבה דגזרי' שבת אטו יו"ט וכולה חדא וגזירה זה לא ס"ל רק רבה, ורבא דאמר משום דמחזי כמתקן, משום דבשבת אסור משום שמא יעבירנו ויטעו המונים בטעמא דמלתא ויאמרו דיש בזה איסור מלאכה כמתקן כלי שידוע להם שאסור לתקן בשבת וקרוב להם טעם זה מטעם שמא יעבירנו, ואם יהי' טבילת כלים מותר ביו"ט מחזי להם כמתקן כלי ביו"ט ויאמרו כי מותר לתקן כלים ביו"ט כנ"ל, והא"ש כ"ז באב הטומאה דאסור בשבת משום שמא יעבירנו, אבל ולד הטומאה דמותר בשבת דל"ש שמא יעבירנו דלא בהול עליו כ"כ מטעם שכתבנו בכו כיון דאפשר לאשתמושי בי' לא בהול כ"כ לטבול, וכיון דמותר בשבת ממילא לא יעלה על דעתם דהוא כמתקן כלי שאין מקום שמביאים לידי טעות כזה כיון דגם בשבת מותר כנ"ל להסביר הדבר לאישורו:

ומיושב קושי' ש"א הנ"ל דכ"ז בטבילת ולד הטומאה דל"ש בשבת שמא יעבירנו גם משום מחזי כמתקן ליכא, אבל טבילת כ"ח דבשבת אסור משום שמא יעבירנו דבהיל יותר מבוולד הטומאה כמ"ש ממילא גם ביו"ט אסור משום מחזי כמתקן וא"ש נכון:

ובמאי דכתבנא אתיא לן שפיר מ"ש הרא"ש דלרבה ורבא אסור לטבול כלים חדשים ביו"ט דקיי"ל כרבה וכרבא, וקשה לפי מה שבארנו לעיל דכוונת הרא"ש ע"כ דקיי"ל כרבה משום ש"י בשבת דלא מוכח דפליגו כל אמוראי על רבה רק ביו"ט אבל בשבת מודים לו, א"כ איך כ' הרא"ש דלרבה אסור לטבול ביו"ט הא ביו"ט לא קיי"ל כרבה בט"כ, אלא דאסור משום טעמא דרבא דמחזי כמתקן וצ"ע:

ולדברינו הקודמים א"ש דכוונת הרא"ש כך היא דקיי"ל כרבה בשבת ומזה נצמח טעמא דרבא דמחזי כמתקן כיון דבשבת אסור משום שמא יעבירנו כמ"ש, ממילא אסור טכ"ח ביו"ט כיון דבשבת אסור טכ"ח משום ש"י, גם ביו"ט אסור משום דמחזי כמתקן וגרע מוולד הטומאה כדכתיבנא, ומדוייק כן בלשון הרא"ש שכתב ומשני טעמים אלו משמע בצירוף ב' טעמים יחד אסור דאי כוונתו לכל א' מן הטעמי' או משום ש"י, או דמחזי כמתקן אסור הול"ל לשון קלילא וברור טפי, ולשני טעמים היינו לכל א' מן הטעמי' ומדכ' ומשני טעמים אלו משמע משני טעמים יחד, ולמ"ש בדיוק כ' כן דבצירוף שני טעמים משום ש"י בשבת ונצמח ממנו דמחזי כמתקן ביו"ט אסור לטבל כלים חדשים משום דמחזי כמתקן ועיי' היטב:

ויש להקשות על דברינו דעיקר טעמא דרבא דמחזי כמתקן הוא משום דבשב' אסור משום שלא יטעו דיש בו משום מתקן א"כ לא מקשה מידי על רבא אי הכי אדם נמי דשאני ט"כ כיון דבשבת אסרו משום ש"י יש מקום לטעות דמשום מתקן אסור ואסרו ביו"ט נמי, אבל טבילת אדם בין בשבת בין ביו"ט מותר דליכא משום ש"י ואין מקום לטעות עד דמחזי כמתקן, ורבא עצמו דדחוק אנפשאי משום מי איכא מידי ולא מתרץ עצמו כהנ"ל, ע"כ דס"ל דחיישי' למחזי כמתקן אפילו בלא טעמא דשמא יעבירנו בשבת דלא כמ"ש:

וי"ל ה"ט דרי"ף ורמב"ם דלא פסקו לטעמא דרבה בשבת מנא להו דכולהו אמוראי ל"ל טעמא בשבת דלמא דוקא ביו"ט ל"ל למגזר אטו שבת, וכתבנו שזו היא כוונת הרא"ש בהקשותו על הר"יף, ולמ"ש עתה י"ל מדלא מתרץ את עצמו שאני ט"כ דקרוב לחוש למחזי כמתקן הואיל בשבת אסור משום שמא יעבירנו משא"כ באדם רחוק למגזור דאין מקום לטעות, ש"מ דס"ל לרבא גם בשבת ל"ח ש"י בט"כ, וכיון דרבא דהוא בתרא ל"ל טעמא דרבה בט"כ אפי' בשבת נקטו ריף ורמב"ם כוותי' להלכת' ועיי':

והנה הה"מ כ' דאפשר לטע' משום דמחזי כמתקן הגם בוולד הטומא' ל"מ כמתקן לאו משום דדרבנן הוא אלא משום דחזי לאשתמושי בי' משא"כ טכ"ח ועיי' מג"א סי' שכ"ג שכ' שזהו טעמא של הי"א אפילו אי טכ"ח דרבנן, ולפמ"ש והוכחנו דכוונת הרא"ש דמטעמ' דרבה לא אסר ביו"ט דביו"ט לא קיי"ל כרבה בט"כ, אלא בצירוף דבשבת איכא משום ש"י איכא ביו"ט משום דמחזי כמתקן, ש"מ דס"ל דמשום מחזי כמתקן לחוד לא הי' אסור כמו ולד הטומאה דמותר משום דל"ש בשבת משום ש"י ש"מ דל"ל לרא"ש לחלק בין ולד לאב הטומאה כמ"ש הה"מ, וכיון דרי"ף ורמב"ם לא פסקו להא דרבה אפי' בשבת, גם הרא"ש מודה דמשום מתקן לחוד ליכא כמו ולד הטומאה, וכיון דמילתא דרבנן הוא וגם הה"מ לא כ' רק דאפשר לצדד להחמיר, כל המקיל בזה לא הפסיד, וכ"ש אם עבר וטבל דל"א דל"מ טבילתו כדי שלא יהי' מחזי כמתקן אם נאמר דמהני, ומלבד שאין להחמיר לתתו במתנה לגוי דחומרא דאתי לידי קולא הוא לפמ"ש סי' ש"ז הא דמותר לתת במתנה לגוי הגם דאסור לתת מתנה בשבת משום דלצורך מצוה הוא ועיי' מחצית השקל הגם דמעיקר הדין מותר כיון שרוצה להחמיר על עצמו הוי כלצורך מצוה, וכ"ז אם רוצה להחמיר שלא לטבול וכ"ז שלא טבל יש בו מצוה לצורך אכילה בשבת, אבל כשכבר טבל ואינו מחוסר מעשה טבילה ומזומן לפניו לאכול, בוודאי רחוק לומר כל שרוצה להחמיר על עצמו צורך מצוה הוא, ובתשוב' אחת העליתי דליכא איסור כלל לתת במתנה לנכרי בשבת דוקא לישראל אסור מצד הקונה, לפ"ז יוכל הרוצה להחמיר ע"ע כרצונו אפי' כבר טבל, ואין בידו עול, הנלפע"ד כתבתי פה פ"ב יע"א אה"ח דסוכות תרכ"ז לפ"ק ובעה"ח:

הק' אברהם שמואל בנימין ב"הג מהרמ"ס זצ"ל

תוכן העניינים

כתב סופר אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה