אור ברסלב

כתב סופר אורח חיים· רבי אברהם שמואל בנימין סופר

תשובה סח

תשובה סז

מצאתי ראיתי בספר בינה לעתים על הלכ' יו"ט פ"א הלכ' ד' שנכנס לבית הספק מעביר ד"א ברה"ר ביו"ט אי אסור מדאורייתא הואיל וילפי' מבנין אב למלאכת יו"ט משבת דכל המלאכות האסורות בשבת אסורות ביו"ט, או כיון דקיי"ל דד"א ברה"ר הלכת' גמירא לן, וקיימא לן נמי דאין למדין מהלכה וא"כ אין למדין יו"ט משבת לענין ד"א כיון דבשבת גופי' אינו רק הל"מ עיי' בפנים:

ולפום רהיטא הי' נ"ל מש"ס ביצה למ"ד ע"א מוכח דיש איסור ד"א מדאמרינן ביו"ט דאמור התם תכסיי' בנכתמא זמנין דנפל ואתי לאתויי והיינו ד"א ברה"ר ש"מ דמעביר ד"א ביו"ט דאוריית' דאי דרבנן ודאי אין למגזר כולי האי דלמא אתי לאתויי ויעשה איסור דרבנן כ"כ לא גזרו, אלא דרש"י לא גרס שם כלל האי זמנין דנפל וכו', וי"ל מה"ט לא גרס לי' משום דס"ל ד"א ביו"ט מותר עכ"פ מדאוריית', ונ"ל שזהו כוונת מהרמ"ל דמחק הך זמנין דנפל שכ' וז"ל נ"ל דל"ג זה בגמרא דלשון זה ל"ש כ"א גבי שבת דאסור ד"א ברה"ר משא"כ ביו"ט וכן בספרים אחרים, וכן רש"י לא הזכירו עכ"ל, מדכ' בפשיטות דלשון זה ל"ש כ"א גבי שבת דאסור ד"א ברה"ר משא"כ ביו"ט ולא כ' טעם דשאני יו"ט משבת משום מתוך, וגם מדכ' דלשון זה ל"ש ביו"ט כוונתו דאתי לאתויי שהוא לשון של מעביר ד"א ברה"ר זה ל"ש ביו"ט דליכא איסור ד"א ביו"ט ומה דמספק' לבינה לעתים פשוטא למהרמ"ל:

אלא שראיתי אחרי רואי בש"מ בשם מורי דמלשון רש"י נראה שאינו גורס זמנין דנפל וכו' דאזיל לטעמי' דס"ל דכל הוצאה מותר משום מתוך אפי' בלא צורך קצת מדאוריית' וכן בהעברת ד"א ברה"ר ואע"פ שחכמים אסרו דבר שאינו צורך היום אפי' הכי לא מצי אמר זמנין דנפל וכו' דהיא גופה דרבנן ואנן ניקום ונגזור בי' אבל לפי שיטת הגאונים שכל שאינו צורך קצת אסור מדאוריית' א"ש אלו דברי ש"מ מדבריו נראה מפורש כי פשיטא לי' דד"א ביו"ט דאוריית' כמו מוציא מרה"י לרה"ר ולהעביר בלא צ"ק תלי' בפלוגת' רש"י וראשוני' אי בלא צ"ק דאוריית' או דרבנן בהוצאה בכל מלאכות וה"ה להעביר ד"א ברה"ר בלי צ"ק, וגם פשיטא לש"מ דאי נפל הוכתמא ומעבירו ברה"ר אין צורך קצת בהוצאה זו כיון שאינו מונח על הכלי ולרש"י אסור מדרבנן ולהחולקים אסור מדאוריית', ומ"ש הש"מ עוד בשם ריטב"א וז"ל וגם הריטב"א ז"ל לא גרס לי' משום דכל שהוא שלם מותר להוליכו ביו"ט כמה שירצה, ואין החשש אלא שמא שיבר ויוליך השברי' בידו שהם נולד והוא אפי' בטלטול כ"ד אסור עכ"ל, לא אוכל להבין דמ"ש דכל שהוא שלם מותר להוליכו ביו"ט כמה שירצה למה יהי' מותר כיון שאין בו צ"ק, וגם אי אזיל בשיטת רש"י דצ"ק רק מדרבנן בעי וליכא למגזר כ"כ מ"מ בוודאי לא שרי להוליכו ד"א רק דל"ג כ"כ האי כמ"ש ש"מ בתחלה, ועיין מג"א סי' תק"ו ס"ק י"ו ד"ה אמרי' בגמר' שכ' בפשיטות שאינו יודע איסור ביו"ט הלא הוצאה מותר ביו"ט בפרט בכלי הצריך לו, ודבריו נפלאו ממנו מאחר שנפל ואין הכלי מכוסה בו הוי הוצאה שלא לצורך כלל, כדס"ל לש"מ דאין בהוצאה זו צורך כלל ומשו"ה קשי' לי' ליש"ש השמטה זו שלא כתבו מדין זה כלל וצ"ע:

ובכוונת הריטב"א שבש"מ נ"ל דס"ל שאין בהולכה זו איסור ושרי דס"ל שאין בד"א ביו"ט איסור כלל ואפי' מדרבנן, ואפשר טעמו דס"ל כרש"י דכל מלאכה בלא צ"ק מותר מדאוריית' ומעביר ד"א כל עיקרו אינו מדאוריית' וכל דשייך מתוך מותר אפי' בלא צ"ק אפי' מדרבנן ועיי':

ועיין תוס' חולין פ"ד ע"ב ד"ה ואין ספק שתי' בתי' ראשון דבספק יש לחוש שמא יעבור דמשום מתוך ליכא אם אשה היא עיי"ש מוכח דתוס' ס"ל דד"א ביו"ט דאורייתא דאי דרבנן בוודאי אין מקום למגזר במקום מצוה שמא יעבירנו ויעבור בדרבנן, ועיי' רש"י סוכה ר"פ לולב וערבה דל"א רבה שמא יוציא דכשיוצא מכרמלית וקרפ' ליכא רק דרבנן ול"ג משו"ה ותוס' הסכי' כי תירוץ זה נכון ג"כ, וגם אי ס"ל לתוס' דגזרו משום דרבנן מ"מ אין מובן מה דאמרו רבנן לר"י תק"ש יוכיח דאין ודאי דוחה שבת וספיקא דוחה יו"ט הלא ודאי דאין דוחה שבת משום גזירה ש"י ויעבור על דאוריית' משא"כ ספיקא ביו"ט ליכא רק חשש איסור דרבנן, וע"כ דס"ל לתוס' דמעביר ד"א ביו"ט דאוריית' כן נראה לכאורה:

ואחר העיון היטב הדק נ"ל דנהפוך הוא דמדברי תוס' אלו ראי' דס"ל דאין ד"א ברה"ר ביו"ט איסור דאורייתא דכד דייק' בלשון וסידור תוס' בקושית ותי' שם תמצא דקדוק עצום דבקושי' כ' וז"ל והא טעמא דשופר בשבת משום שמא יעבירנו ד"א ברה"ר והא ל"ש ביו"ט, ולפי הפשוט ל"ש ביו"ט דהא ביו"ט מותר משום מתוך, ובתי' כ' וז"ל דשייך נמי בי"ט דאם אשה זה אסור להוציא וכו' ואין להתיר מטעם הואיל והותרה הוצאה לצורך יו"ט דהיינו דוקא היכא דהוא צורך קצת וכו' וצ"ל הא מתחלה לא הקשה דלא שייך ביו"ט רק משום מתוך וזה מלתא דפשיטא מה לתוס' באריכות כ"כ בתי' דאין לומר משום מתוך שהותרה לצורך, הו"ל לקצר בתי' דשייך נמי ביו"ט דאם אשה הוא זה הטומטום הוי שלא לצורך קצת, וכל האריכות ללא צורך ושפת יתר הוא, ועוד מן ההרגש ביותר בתוס' דמתחיל בקושי' בגזירה ש"י ד"א ברה"ר ומסיי' בתי' באיסור וגזירה להוציא דכ' דאם אשה וכו' אסור להוציא וכפל עוד הואיל והותרה הוצאה היינו מוציא מרה"י לרה"ר וכ"ז מידי דבעי יישוב וצ"ע:

ולכן נ"ל מזה ראי' דס"ל לתוס' בפשיטות דליכא איסור דאוריית' במעביר ד"א בי"ט ולכן הקשה בפשיטות הא טעמא בשבת משום שמא יעבירנו ד"א בשבת וזה לא שייך ביו"ט ולא כתב טעם למה לא שייך משום מתוך אלא דל"ש כלל ביו"ט דאין במעביר ד"א ביו"ט איסור ועכ"פ איסור דאורייתא ליכא ולא שייך למגזר, והעלה בתי' די"ל דשייך נמי ביו"ט דאם אשה הוא זה הטומטום אסור להוציא היינו מרה"י לרה"ר דאסור ג"כ ביו"ט כמו בשבת וכ' ואין להתיר מטעם הואיל והותרה הוצאה לצורך דבעי צורך קצת אבל הכא ליכא צורך היום כלל, ואפרש שיחתי הגם דל"א רבה גזירה שמא יוציא אלא שמא יעבירנו וזה ל"ש ביו"ט, וי"ל לפמ"ש רש"י בסוכה דמשו"ה ל"א שמא יוציא מרה"י דלפעמים כשמונח בכרמלית או בקרפף ליכא איסור דאוריית' לכן אמר טפי משום שמא יעביר ד"א, וי"ל כ"ז מעיקרא לא היו גוזרי' משום מוציא, אבל מאחר שגזרו משום שמא יעבור ד"א דשכיח טפי אם כן גם משום שמא יוציא במקום שאסור מדאוריית' יש לחוש ובספיקא יש לגזור ביו"ט משום שמא יוציא, או י"ל דתוס' בחולין בתי' קמא אזיל בתי' הר"ן סוכה דה"ה דהי' יוכל לומר שמא יוציא אלא חדא מנייהו נקיט וכן משמע קצת ברמב"ם הלכ' שופר דנקיט תרתי שמא יוציא מרה"י ושמא יעביר ד"א ברה"ר עיי"ש, והא"ש דבקושית נקיט תוס' גזירה שמא יעביר דאמר רבה מפורש דלא שייך ביו"ט כלל, ובתי' כ' דמ"מ משום שמא יוציא שייך ביו"ט ג"כ היכא דליכא צ"ק כ' הכא כנ"ל:

ועוד יש אתי מקום לומר עפמ"ש תוס' סוכה דלכן ל"א רבה משום שמא יוציא דאית לי' הכירא ויהי' ניכר וכ' פ"י ביצה י"ח דהי' מקום לומר טעמא דחיישי' שמא יעבירנו דיטעה דמותר להעביר, אלא לפי תי' תוס' דלכן ל"א שמא יוציא דאית לי' הכירא מוכח דלא חיישי' שיטעה ויתיר לעצמו להבעיר דא"כ גם חשש שמא יוציא איכא עיי"ש, וע"פ הקדמה זו אומר אני הא דלא חיישי' שיטעה בדין ויתיר לעצמו דהיכא דאין לו מקום לטעות ל"ח שיתיר לעצמו במקום האסור לו, ולא חיישי' רק שיעבור משום בהילות המצוה לאו אדעתי' וזה לא שייך במוציא כמ"ש תוס', וכ"ז בשבת דכ"ע אין מוציאי' השופר והלולב לא יתיר לעצמו אבל ביו"ט דכ"ע מוציאי' השופר משום מתוך כדתנן מוציאי' את השופר ואת הלולב וכו' רק ספק זה אסור להוציא משום דאין בו צורך קצת ולא שייך מתוך וכיון דכ"ע מוציאי' לצורך מצוה, וגם זה הספק מחוייב במצוה בקל לו לטעות שגם הוא מותר להוציא ולא ידע לחלק בין ספק לוודאי והא"ש שכ' התוס' דגם ביו"ט שייך משום שמא יוציא היינו מר"הי לרה"ר דיש כאן בספק זה מקום לטעות כמ"ש והבן, ודברי תוס' מדוקדקים מזוקקים שבעתים בעזה"י:

בדברינו אלו מצאתי מקום יישוב לקושי' ש"א סי' ס"ג לפמ"ש תוס' דגם ביו"ט גזרי' היכא דליכא מתוך, א"כ תקשי לב"ש דל"ל מתוך האיך היו תוקעי' ביו"ט ועיי' שעה"מ הלכ' שופר שהקשה ג"כ כקושי' זו על מהרמ"פ ופר"ח עיי"ש, ולמ"ש מיושב קושי' ש"א על תוס', דמשום מעביר ד"א ליכא ביו"ט גם לב"ש דד"א מותר מה"ת ביו"ט ומ"ש תוס' דגם ביו"ט יש לגזור היינו משום מוציא מר"הי לרה"ר, ולפי דברינו האחרוני' דהיינו טעמא דחיישי' שיטעה הספק שמותר לו להוציא כיון דלכ"ע מותר להוציא משום מתוך דאיכא צ"ק ויטעה הספק גם לדידי' מותר וכ"ז לדידן דאית לן מתוך, אבל לב"ש דל"ל מתוך דלכ"ע אסור להוציא אין מקום לטעות להתיר לעצמו ביו"ט כמו לדידן בשבת דלא חיישי' לטעות בדין כן לב"ש ביו"ט ומיושב קושי' ש"א בטוב טעם ודעת בעזרת החונן דעת:

היוצא לנו מבאורינו דברי תוס' דס"ל דמעביר ד"א ברה"ר ביו"ט מותר מדאוריית' וכבר הראתי לדעת כי כן שיטת הריטב"א שבש"מ ביצה וראה זה מצאתי בספר עבודת הקודש לרשב"א ז"ל בדיני אוכל נפש סי' זי"ן שכ' וז"ל נשים הממלאין מים מן המעיין לא יכסו את הכד בבגד שמא יפול ותביא אותו בידה מרשות הרבים לר"הי עכ"ל השייך לעניינו והנה הי' לו הגרס' כגרס' שלפנינו בש"ס ביצה ומדמפרש דחיישי' שמא תביא אותו מרה"ר לרש"הי, ולא כ' שתביא אות' ד"א ברה"ר דמכווין ביותר בלשון ש"ס דאתי לאתויי היינו ד"א וכדמפרש הש"מ ומהרמ"ל ש"מ דס"ל לרשב"א דד"א ברה"ר ליכא איסור דאוריית' ביו"ט ומשום איסור דרבנן לא היו גוזרי' וזו ראי' מוכרחת דהכי ס"ל ועיי':

ועוד לנו ראי' מדהשמיטו הראשונים ופוסקי' חוץ רשב"א בעבודת הקודש הא דאתי לאתויי ש"מ דמחקו גרסא זו שלפנינו משום דס"ל דמשום מעביר ד"א ליכא ביו"ט, ואין לומר משום דס"ל כרש"י דלא בעי צורך קצת רק מדרבנן וכמ"ש הש"מ לדעת רש"י דלשיטתו אזיל, הא רוב ראשוני' חולקים על רש"י וס"ל דצ"ק מדאוריית' בעי ומדלא לשתמט לדעת ראשונים ופוסקים להביא חשש זה ש"מ דס"ל דד"א ביו"ט לאו דאורייתא' ומשום דאתי לאתויי מרה"ר לרשה"י לית להו דלא חששו לזה כמו דלא חששו בשופר ולולב משום הוצאה מרשות לרשות מטעמא שכ' תוס' סוכה דאיכא הכירא, או כמ"ש רש"י דכ"פ ליכא בהוצאה רק איסור דרבנן, בכרמלית בקרפוף ובגינה, לכן ברוב המקומות אמרי' דיש לחוש להעברת ד"א ברה"ר ולא חוששי' להוציא מרה"י לרה"ר עיי"ש, ועיי' מג"א סי' תק"ו ס"ק י"ו, מ"ש בטעם השמטה זו וכבר השגנו עליו לעיל ולהיות כי בארנו כי תוס' חולין וריטב"א בש"מ ביצה ורשב"א בעבודת הקודש הכי ס"ל דליכא במעביר ד"א ברה"ר ביו"ט איסור דאוריית' וכן נראה מהשמטת הפוסקים דין וחשש זה דאתי לאתויי הכי נקטי' הגם דש"מ בשם מורי לא ס"ל הכי, הנלפע"ד כתבתי פה פ"ב ב' כ"ט תשרי תרכ"ז לפ"ק ובעה"ח לפ"ק:

הק' אברהם שמואל בנימין ב"הג מהרמ"ס זצ"ל

תוכן העניינים

כתב סופר אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה