כתב סופר אורח חיים· רבי אברהם שמואל בנימין סופר
תשובה סו
בענין שתי' טוטין (טאבאק) ביום טוב המג"א סי' תקי"ד כ' שדעתו לאסור כמו מוגמר שאינו שוה לכל נפש, ובתשוב' דרכי נועם סי' ט' האריך מאוד והעלה להתיר ועיקר טעמו דאינו דומה למוגמר דשתי' טוטין שוה לרוב בני אדם ובתר רוב אזלינן, ובק"נ ספ"ב דביצה מביא תשובה הנ"ל וחולק עליו שאין בכל דבריו ממש, ודוחהו בדברים בעלמא במח"כ, וראיתי בברכי יוסף סי' תקי"א אות ב' מביא הק"נ וכ' עליו והרואה יראה שאין דבריו מוכרחים כי הטאבאק הוא שוה לכל נפש משא"כ מוגמר, ומ"ש דהוא שוה לכל נפש עינינו רואות כמה בני אדם שאינם שותים טאבאק, וצ"ל כוונתו שאינו דומה למוגמר שאינו שוה לרוב, ועיי' ברכי יוסף סי' תקס"ז ועיי' פ"י שבת ל"ט ע"ב שהעלה מתוס' שם מדכ' דרחיצת כל הגוף אינו שוה לכל נפש הגם שהיו רגילים הרבה ברחיצה עד שאמרו שם ראו שאין הדבר עומד וכ' רש"י שאין הציבור יכולים לקבל מ"מ לא מקרי שוה לכל נפש, כ"ש עישון הטאבאק אדרבה כמה וכמה בני אדם מתרחקים ממנו דאינו שוה לכל נפש עיי"ש, והא ראי' זו בהעלם מתשובת דרכי נועם וק"נ וברכי יוסף דדוקא שוה לכל נפש בעינן ולא אזלינן בזה בתר רובא, מלבד זה תמה אני למה לא יכנסו למנין זה הנשים דאינם שותים טאבאק, ואם שנמנעים מחמת שאינם יכולים לסבול מחמת חולשא סוף כל סוף לא שוה לכל נפש, ובוודאי אין לדמות זה להא דאית' בשבת דנשים עם בפ"ע ומה דהוא תכשיט לאיש וכו':
אמנם הפ"י בתר דהחזיק בעד המג"א דדומה למוגמר דלא שווה לכל נפש חתר כחא דהתיר' עפמ"ש תוס' לחלק בין זיע' לרחיצה דרחיצה משום תענוג הוא שאינו שוה לכל משא"כ זיע' שהוא לרפואה שוה לכל ועישון הטאבאק ג"כ לבריאת הגוף לעכל המזון ולתאוות המאכל וכיוצא בו א"כ אף שיש חושבין אותו לתענוג אטו משום שהוא נמי לתענוג מגרע גרע, ומשום שיש שאין רגילים בהם לא גרע מזיע' דוודאי כמה וכמה בני אדם דאין רגילים בכך אפ"ה שרי מדאוריית' לולי גזירת מרחץ אלו דבריו ז"ל, ומצאתי ראיתי במרדכי פ"ב דביצה שכ' מפורש יותר ממ"ש תוס' לחלק בין רחיצה לזיעה וז"ל דוקא להחם לצורך רחיצה דאינו שוה לכ"נ אבל זיעה דהוא לצורך בריאותו הוי שפיר שוה לכ"נ:
והנה אם כי הדבר אמר בתוס' ובמרדכי, מ"מ טעמא בעי למה כל מה שהוא לרפואה ולבריאות מקרי שוה לכל נפש יותר ממה שהוא להנאת הגוף דבעי שיהי' כל נפש נהנה ממנו, ונ"ל להסביר דלא אזלינן אם דבר זה בעצמו נצרך ושוה לכל אלא על תכלית הענין, לכן כל דבר שהוא לרפואה ולבריאות, תכלית הדבר שוה לכל נפש, כי כ"א מבקש רפואה לעצמו ונהנה ברפואה אלא שיש סמים שונים המרפאים ומברין הגוף, לכן זיעה וכיוצא בו שהוא לבריאת הגוף שכ"א חפץ בו ונהנה שוה לכל נפש הוא משא"כ רחיצה שהוא לתענוג ויש שאינו נהנה מרחיצה כלל דומה למוגמר וכן כל כיוצא בו כנ"ל מילתא בטעמא לשבח:
ויש לי ראי' לסברא זו ממתני' דביצה י"ב דב"ה מתיר להוציא לולב ושופר משום מתוך דמצות היום היא ויש בה צורך קצת ועיי' תוס' כתובות ז' ע"א, וצ"ע הלא נשים פטורות ממצות עשה שהז"ג ותק"ש ולולב אינו שווי' לכל נפש, משום דקיי"ל דנשים סומכים רשות ונהיגי נשי לשמוע שופר וליטול לולב הלא משו"ה לאו צ"ק הוא לדדהו דהא אסורי' להוציא ואפי' בספק אשה ס"ל לתוס' חולין פ' כסוי הדם דלאו צ"ק הוא, ועוד הא איכא עבדים דפטורים כאשה, וע"כ צריכים אנו לומר דאין אנו דנין על הענין בפרטות אלא על כללות הענין כי מי שמחוייב במצוה יש לו הנאה כשעושה המחוייב עליו ויצא ידי חובתו דמונחת אקרקפתא דילי' ואשה ג"כ במצוה שהוא מחוייבת נהנית כשיוצאת ידי חובתה והנאת שוה לכ"נ רק מצוה זו אשה אין מחוייבת בה ואלו היתה חייבת היתה נהנית גם היא לכן הנאת מצוה אפילו שהז"ג היא שוה לכל נפש כנ"ל, ומ"ש הכ"מ הלכ' חמץ דמצוה לא צ"ק היא דמצות לאו ליהנות ניתנו תמוה ממתני' דביצה ונצטערתי עליו מאז שוב מצאתי שכבר עמד בזה הפלא"ה כתובות ז' ע"א וצע"ג ויפה כ' פ"י בהיתר שתי' טאבאק דיש בו צורך לרפואה ובריאות לעכל המזון כששבע ביותר, או לגרור תאות המאכל או לעשות רפואה לעכל המזון כששבעים ביותר אלא שעושים רפואות אחרות והנאת רפואה והבריאות עצמו שווה לכל ואמת נכון הדבר:
וראיתי בק"נ ביצה דכ' די"א שמעכל המזון גם משלשל א"כ עושים רפואה ביו"ט דאסור, ולא הבנתי דבריו הרי תוס' ומרדכי כתבו דזיעה כיון שהיא רפואה ובריאות מותר דשווה לכל נפש, וקשה הא רפואה גופ' אסורה, וע"כ הצ"ל או דאינה רפואה ממש רק לבריאות ולחזק, או כיון שגם עושים לתענוג אלא משום עונג לא הוי שוה לכל נפש רק משום שהוא לבריאות שוה הוא לכל נפש, וכיון שיש בו עונג לאותו שמזיע אין בו איסור משום רפואה ביו"ט שאין ניכר שעושה לרפואה כיון שיש בו תענוג ג"כ כמבואר בסי' שכ"ח סעיף ז' ומג"א כנ"ל פשוט:
ומצאתי ראיתי אחרי רואי בחכמת אדם בנשמת אדם הלכת יו"ט כלל צ"ה סי' ב' בסופו שמביא המרדכי פ"ב דביצה דמחלק בין דבר שהוא לבריאות או לעונג והוא לא ראה במח"כ שכ"כ בתוס' שבת, והקשה מב"ק ק"ב ע"א מוציא אני את המלוגמא שאינו שוה לכל אדם משמע גם מה שהוא לרפואה בעינן שוה לכל אדם. ולדידי לק"מ ואפי' ריח קושי' אין כאן למעיין שם דמקשה למה ממעט מלאכה מלוגמא ומרבה מלאכת כביסה ולא איפכא, ומתרץ מרבה אני את הכביסה ששוה לכל אדם ומוציא אני את המלוגמא שאינו שוה לכל אדם, וכ' רש"י אינה צריכה אלא לחולים, וכיון שצריך למעט א' ולרבות א' מסתבר יותר לרבות כביסה ששוה וצריך לכל אדם בין לבריאים בין לחולים ומממט מלוגמא דאינו שוה לכל א' דא"צ רק לחולים ואינו שוה לכל אדם כמו כבוס, הגם דשוה הנאתו לכל נפש להתרפאות למי שצריך רפוא', מ"מ אינו דומה וממעטי' מלאכלה מלוגמ' וזילוף וקפוטיז' ולא מרבי' מלכם רק כביסה שדומה יותר לאוכל שיש בו צורך כמוהו והנך כולן ממעטי' מלאכלה והבן:
והנה המג"א כ' בשם כנה"ג לאסור משום מכבה, כוונתו דבמכבה ל"א מתוך ועיי' פ"י ס"פ ב' דביצה דבכבוי לא אמרינן מתוך, ובתשובת דרכי נועם כ' די"א שיש בו משום מכבה וצווח ע"ז דאינו יודע מה כבוי שייך בזה אדרב' מבעיר הוא, ואם פוסק מלמצות בעוד שהטאבאק בוער באש אין בזה משום מכבה דנכבה מאליו, וכ' עוד שאינו רואה שום מכבה בזה רק לפעמים שצריך להדקו באצבעו כדי שיהי' ראוי' לשתיי', ובאותו הידוק אפשר שיבא לידי כיבוי מ"מ מפני זה לא יקרא מכבה ממש כי אינו מתכוין לכבות וגם פ"ר לא הוי דאפשר שלא יכבה וכל שא"מ ולא פ"ר מותר לגמרי, אלו דבריו ז"ל, ונכונים וברורים המה:
שוב ראיתי בבינה לעתים על הלכ' יו"ט מהגאון פליתי ז"ל פ"ד הלכ' ו' דהוא מן המתירים ופשיט לי' ע"פ תוס' שבת הנ"ל דכל רפואה שוה לכל נפש והוסיף שם ע"פ שיטת הרמב"ם דאוסר מוגמר מטעם כיבוי ולא משום שא"ש לכל נפש ובשתי' טאבאק ליכא רק הבערה והחוש מעיד וא"כ אין למחות ביד הנוהגים היתר ופוק חזי מאי עמא דבר ע"ש, ובברכי יוסף כ' שיש להזהר שלא יבוא לידי כיבוי אלא שאין לגזור ולאסור משו"ה שאין לנו לעשות גזירות מלבינו, ועיי' פרמ"ג סי' תקי"א במשבצות ובאבן אברהם ובסי' תקמ"ד, הכלל רבו המתירים על האוסרים, ועיי' שערי תשובה סי' תקי"א מכמה גאוני גדולי העולם שמתירים דבר זה. ובכ"ז רגיל אני לומר שכל מי שרוצה ביו"ט צריך שידע ולימוד תחילה הלכ' יו"ט לכהפ"ח דינים השייכים לזה למען ידעו להזהר כי בקל יכשל ויאוים ח"ו, כי צריך להזהר בהרבה דברים ואלו פן שלא לבוא לאיסור כיבוי, הגם שע"י שדוחק הטאבאק והאש באצבע ליכא משום כבוי דא"מ וגם פ"ר ליכא כמ"ש בתשובת דרכי נועם שהבאתי בסמוך, אבל קרוב לבוא לידי כיבוי כשמכסה כלי פפיי"ף במכסה דעק"ל שבו ולפעמים המכסה אינו מנוקב ונקביו סתומים ועי"ז נכבה האש, ודבר זה שכיח, וגם שא"מ מ"מ פ"ר הוא כשכל נקבי הכיסוי סתומים, גם לפעמים מוסיפים טאבאק כשכבר נשרף רובו של הטאבאק והגיע לסופו מוסיף והולך עליו והתחתון עוד בוער באש וכבה התחתון ע"י שמוסיף גורע התחתון כידוע, עוד צריך להזהר שלא לשפוך חוצה מה שנשרף ועודו בוער באש ולפעמים דורסים על מה שזרק חוץ לכלי, ובאלו הציגארן אשר חדשים באו לא נודעו לאבותינו, רגילים להסיר הנשרף באצבע או לדוחפו בקיר וכ"פ נופל אש וניתק ממנו ניצוצות שיש בהם ממש ויש בו משום כיבוי, גם צריך ליזהר שלא ליקח גחלת מן מדורת האש להדליק בו כי מיד כשהוא נוטל הוא מכבה כמבואר ברא"ש ביצה כ"ב ובש"ע סי' תקי"ד, ולהדליק בנייר עיי' פרמ"ג סי' תקי"א שאסור לקרוע הנייר ביו"ט, ואם כתובים בו אותיות יש לאסור משום מוחק עיי"ש, וצריך זריזות וזהירות להשמר מכ"ז לאחר שהורגל בכל אלה בכל השנה בימות החול:
ויש שנוהגים איסור ביוט"ר והיתר ביוט"ש, לדעתי אין לך זלזול גדול ביוט"ש יותר מזה וכחול משווים בדבר הנראה, אם לא שנאמר מכיון דלא עישן ביוט"ר שוב ביוט"ש קשה עליו ביותר והוא לו לצער כשיהי' מונע בו ב' ימים זאח"ז ולעונג הוא לו ביותר כשכבר צמא וגם צריך יותר כדי לעכל המזון מב' ימים וכן בי"ט אחר שבת יוט"ש הוא יום ג' שרי מהאי טעמא וכיון שצערו יותר ביוט"ש מראשון שוב לא נראה כמזלזל ביוט"ש כנ"ל נכון:
ודע שבשבת אחר יו"ט צריך השותה טאבאק ביו"ט זריזות ושמיר' והרחקה ביותר בל יכשל ח"ו כי בקל יכול לבוא לידי מכשול שישכח שהוא שבת, שאין לו דבר מה להזכירו כי מורגל הוא בבגדי יו"ט ושבת ומטות מוצעות ושלחנות מכוסי' במפות ובקל לבוא לטעות לעשן כמו ביו"ט ושומר נפשו יצניע במקום מוצנען כלי הפפיי"ף והטאבאק וכל הצריך לזה במקום שלא יבואו שמה בשבת:
ולתשלום הענין עיי' שעה"מ הלכ' לולב פ"ז הלכה כ"ה שהאריך למעניתו למי שנזהר שלא לשאוב טאבאק ביו"ט אם מותר לטלטל הכלי ששואבים ממנו, והעלה כיון דלאחרים שרי לטלטל גם לדידי' לאו מוקצה הוא, וכ' מילתא בטעמא כיון דדרך הוא שמכבדי' למכובדים ולא הקצה מדעתו וכיון שראוי' לכבד בו אחרים גם לדידיה מותר לטלטל עיי"ש באורך:
ותמה אני על בעל שעה"מ איך שכח דבר עצמו, שהעלה בהלכ' אישות פ"ז הלכה י"ב דפוס ברין דף מ"ג ע"א ד"ה שוב אחר זמן רב בא לידי וכו' והעלה שם דהנמנעים להדליק הטאבאק בנר של חלב דאסור ליתן למי שנוהג היתר שידליקנה דעובר משום לפ"ע כיון דלדידי' איסורא הוא עיי"ש. ולדברינו ה"נ מי שנוהג איסור ביו"ט בעישון טאבאק אסור לו ליתן לאחר ולהלוות לו הכלי וכ"ש לכבד אותו בו וסתר דבריו בהלכ' לולב דפשיטא לי' דמותר לכבד אחרים שנוהגים בו היתר וצ"ע:
והנה השעה"מ בהלכ' אישות נכנס בספק אם יש בו משום לפ"ע ופשיט לי' מדמצא בשיטה כ"י דמקשה באומרת טמאה אני תהיה אסורה לשמש עמו משום לפ"ע ומתרץ דמשמשת עמו בע"כ. ש"מ דאל"ה היתה אסורה משום לפ"ע הגם דלדידי' התירא הוא ומזה דן בנידון זה ובכל כיוצא בו. ולפע"ד אין משיטה זו ראי' דשני ושני באומרת טמאה אני היא יודעת בנפשה דכן הוא כמו שאומרת והוא א"י אם האמת אתה וא"צ להאמין לה והוא מותר עמה, אבל היא אסורה לשמש עמו כיון שיודעת בנפשה שאסורה עליו גם אם גבי דידה ליכא איסור משום שווי' נפשה חד"א כמ"ש רבינו אליעזר בתוס' דאיסור' גבי דידי' הוא מ"מ אסורה לשמש עמו משום איסורא דידי' שמכשלתו ואיכא לפ"ע לולי שהוא מכריחה שהיא משועבדת לו וא"צ להאמין לה, וכן כל כיוצא בו, אבל בספק של שעה"מ היכא דלדידיה אסור דסובר כאוסרי' ולאחר התירא דקים לי' כמתירין, לא נפשוט מהא דהא לפי דעת חבירו היתר גמור הוא הגם דהוא ס"ל דאסור הוא מ"מ אפשר מותר לתת לאחר המתיר כיון שיוצא י"ש לפי דעתו ואפי' איסור שוגג אין לו, ולא דמי לאיסור לפ"ע להכשילו באיסור שאם היה יודע היה פורש ממנו או שהוא אסור ועושה באיסור וליכא תרי עברי דנהרא ואין דמיונו של שעה"מ עולה יפה במח"כ ופסיקתו לא אפשיטא וצ"ע:
ומלתא דפשיטא לי מי שמחמיר ע"ע ולעיקר דינא ס"ל דמותר אלא שרוצה לצאת ידי כולם דוודאי מותר לתת לאחר דאינו מחמיר ע"ע, ובנדון שתי' טאבאק ביו"ט דרבו כמו רבו המתירין, ויש מחמירין על עצמן לצאת ידי ספק ולחוש למיעוט המחמירים או שירא לנפשו שיבא לידי מכשול כיבוי וכדומה, נ"ל דמותר לתת למי שאינו חש לכ"ז, וכמדומה רוב ככולם דנמנעים משו"ה הוא ולכן מותר לו לכבד לאחרים וממילא מותר לו לטלטל ג"כ כנלפע"ד, ויש להאריך בספיקת שהע"מ לעת הפנאי אם יגזור ה' עלי לחיים, הכ"ד פה פ"ב י"ח מ"ח תרכ"ו לפ"ק. הק' אברהם שמואל בנימין ב"הג מהרמ"ס זצ"ל