אור ברסלב

כתב סופר אורח חיים· רבי אברהם שמואל בנימין סופר

תשובה סה

תשובה סד

אלקי אביו בעזרו ה"ה י"נ תלמידי כבני הרב המאיר בתורתו ויראתו הנפלאה, וותיק מלא עתיק בעל פיפיות, עומד לתלפיות כש"ת מו"ה אליעזר זוסמאן סופר ני' רב בק"ק האלאש יע"א:

יקרתך קבלתי ונפשך בשאלתך אם מותר להדליק נר יא"צ ביו"ט, ובזכרונך כי שאלה זו נשאלה לפנינו מ"א מאנשי עדתי כשהיית עוד בעיר מולדתך עומד ומשמש לפנינו, אבל שכוחה מלפניך מה שהוראתי אם להתיר או לאסור:

ראיתי מע"י אצבעותיך ונזכרתי הלכה זו שהוריתי בה מאז והי' נחוץ אז לשעה ולא הי' פנאי לעיי' כ"כ ועכשיו הואיל ובא לידינו עיינתי במקור הדין יותר, הנה מקורו ברוך מן ירושלמי ביצה פ' ה' הלכה ב' ומובא בראש ביצה כ"ג ע"א סי' כ"ב וסוגי' ירושלמי צריך ביאור דתחלה אמר דנר של אבטלה מותר מדכתיב ביום השבת בשבת אי אתה מבעיר אבל ביו"ט אתה מבעיר ועיי' הה"מ פ"א מהלכ' י"ט מדכתב ביום השבת הא בשבת איירי וע"כ דאתי למעט יו"ט ועיין לח"מ, ועיי' מג"א תקי"ח ואח"כ תלה ירושלמי הא דנר של אבטלה בפלוגת' דב"ש וב"ה תמן ב"ש אוסרי' וב"ה מתירים וכ' המפרש פלוגת' דב"ש וב"ה היא במתני' דאין מוציאי' וכו' דפליגו במתוך, וצ"ל מאחר דמביא כבר ברייתא דהבערה מותר ביו"ט מדכתיב ביום השבת איך תלה אח"כ דבר זה בפלוגתא דב"ש וב"ה אי אמרינן מתוך בהוצאה, הא בהבערה קרא כתיב וע"כ דמודה ב"ש בהבערה ואידל"ל לב"ש הך דיוקא מקרא דביום השבת וכו' אבל ביו"ט אתה מבעיר א"כ לא תלי' בפלוגתא דמתוך בהוצאה אלא בדרשא דיום השבת ועוד מנ"ל לירושלמי באמת דל"ל לב"ש הך דרשא דביום השבת וצל"ע:

והנלע"ד ליישב דלכאורה צ"ל מנ"ל דביו"ט אפי' של אבטלה שאין בו צורך כלל מותר, דלמא דוקא ביש בו צורך קצת ולשון הבריית' דמביאה ירושלמי כך ביום השבת וכו' אבל ביו"ט אתה מבעיר אי תימא בדברים שיש בהם או"נ הא כתיב אך אשר יאכל לכל נפש כי קיימינן בנר של אבטלה, נראה דאם הי' אפשר לומר דקרא אבל ביו"ט אתה מבעיר בדברים שיש בהם או"נ לא היו ילפינן יותר הגם דקרא סתמא כתיב תפסת מרובה לא תפסת ועיי' לח"מ פ"א מהלכ' יו"ט ולפ"ז קשה לכאורה מנ"נ שב אבטלה דלמא דוקא בדאיכא צורך קצת, אלא לב"ה לק"מ דהא ס"ל לב"ה מתוך בכל מלאכות, ומפרש אך אשר יאכל לכל נפש מלאכה שהיא מלאכ' או"נ מותר או כל דאיכא צ"ק בכלל מלאכת או"נ עיין מגיני שלמה ביצה י"ב ע"א, לדידי' ל"צ למעט הבערה ביו"ט בדאיכ' צ"ק וע"כ דאתי להתיר נר של אבטלה, אבל לב"ש דל"ל מתוך בהוצאה וה"ה בכל שארי מלאכות, ובהבערה כתיב קרא ביום השבת למעט יו"ט י"ל דוקא בדאיכ' צ"ק אבל נר של אבטלה מנ"ל דשרי, וזה כוונת ירושלמי דתלי' בפלוגת' דב"ש וב"ה ועיי' כי נכון הוא:

אלא דצל"ע ממתני' כ"ב ע"ב לא יחם אדם חמין וכו' שכ' רש"י או"נ התיר הכתוב ולא להבעיר אור בשביל רחיצה והוא עכ"פ צורך קצת וחזינן לב"ש דאפי' בהבערה ואפי' בצורך קצת אוסר, וקשה הא כתיב ביום השבת וביו"ט רשאי להבעיר עכ"פ בצ"ק, אלא דבאמת צ"ע מנ"ל לרש"י משום מבעיר דלמא משום שמבשל המים, ומצאתי בצל"ח בסוגי' דמתוך בד"ה ואין עירוב הוצאה שהרגיש בזה וכ' דס"ל לרש"י דסתם חמין שמחממין לרחיצה אינן חמין כ"כ שהיד סולדת בהם ולכן כתב משום הבערה, וכן מצאתי בחי' אאמ"ו מאוה"ג זצ"ל לקמן כ"א במקומו, והוא הוסיף דס"ל לרש"י רישא דומי' דסיפא דאיירי מאיסור הבערה, ונ"ל להוסיף תוספת מרובה דקשי' לרש"י כדמספקא לש"ס האי מדורה מאן קתני לה ד"ה ושני לי' לב"ש בין הנאת כל גופו ובין הנאת אבר א' וכ' רש"י דהנאת כל גופו דמי' לאו"נ, הול"ל טפי ד"ה היא ודוקא בבישול ל"ל לב"ש מתוך וכן בהוצאה דליכא קרא אבל בהבערה אית לי' מתוך מקרא דביום השבת אבל ביו"ט אתה מבעיר ע"י מתוך שיש בו צ"ק, מזה הוכיח רש"י דפשיטא לש"ס דגם בהבערה ל"ל לב"ש מתוך מדפליג וס"ל דלא יחם חמין לרגליו דליכא משום בישול רק משום הבערה כנ"ל ועיי':

הנה לפירש"י דלא יחם חמין משום הבערה מוכח דל"ל לב"ש מתוך בהבערה, וגם לולי פירש"י מוכח עכ"פ מבריית' דל"ל לב"ש מתוך בהבערה, וקשה מה יענה לדרשא דביום השבת, וצ"ל דלית לי' דיוקא דיום השבת א"א מבעיר וב"ה אית לי' וזה דוחק במאי פליגו ועוד איך תלה הירושלמי הך דנר של בטלה בפלוגתא דב"ש וב"ה במתוך הא ב"ש ל"ל כלל הך דרשא דביום השבת למעט יו"ט:

ומצאתי מקום יישוב לזה עפמ"ש הצל"ח י"ב ע"ב הא דמייתי ר"י דב"ש ל"ל מתוך בהבערה ממתני' דל"ל מתוך בהוצאה ולא מייתי טפי מהבערה עצמה דפליגי בלא יחם, וכ' דס"ל דב"ש ס"ל דרחיצת אבר אין שוה לכל נפש, ודבריו בנוים לפי שפירש"י במתני' כ"א משום איסור הבערה, ועדיין קשה למה לא מביא ר"י מהבערה גופי' דקתני בבריית' דב"ש אוסר לעשות מדורה, וצ"ל ג"כ די"ל טעמא דב"ש דמדורה להחם בו גופו אין שוה לכל נפש רק למצונן דבוודאי היכא דאיכא חולי מחמת קור מותר לכ"ע, ופליגו בשאפשר בלא"ה רק לתענוג והנאה כצ"ל, והא"ש די"ל דב"ש אית לי' מתוך בהבערה דאיכא צ"ק דשוה לכל נפש ועיי':

אלא דקשה לי מהא דאמר ר"י י"ב ע"ב הבערה ובישול אינה משנה ואת"ל משנה ב"ש היא, ולמ"ש גם לב"ש בהבערה אית לי' מתוך ואי לאו דאמר ר"י בישול ג"כ אינה משנה היה מקום לומר דלית בזה צ"ק כקושי' תוס' שם דהא איסורא הוא, ולזה שפיר אמר הבערה אינה משנה דלב"ה בהבערה אפי' בלא צ"ק מותר מקרא דביום השבת כמ"ש ואם משנה ע"כ אתי' כב"ש ובהבערה ג"כ דוקא בדאיכא אלא מדאמר בישול אינה משנה עכצ"ל כמ"ש תוס' כיון דדעתו לאכול הוא צ"ק, א"כ קשה הבערה גם לב"ש לא א"ש דמודה בהבערה דאיכא צ"ק וצ"ע לכאורה:

וי"ל משם ראיה לדברינו, דצ"ע על ר"י דאמר הבערה ובישול אינה משנה ואת"ל משנה וכ' רש"י אם יעידו תנאי דמשנה ב"ש היא, וצ"ל גם אם לא יעידו דמשנה מה לו לשבש הבריית' טוב יותר למוקמי כב"ש דלא כהלכת' מלשבש ולמחוק וזה דקדוק עצום, וי"ל ע"פ הנ"ל דס"ל לר"י דגם ב"ש מודה בהבערה דאמרי' מתוך בצ"ק ולכן גם כב"ש לא א"ש הבערה וע"כ צריך לשבש הבריית' משום הבערה, וכיון דע"כ משובשתא היא בקל לומר גם בישול אינה משנה למוקמי ברייתא כב"ה, ואומר ואת"ל משנה אם יעידו תנאי דנשנית כך אין לנו מנוס רק לומר ב"ש היא וצריך לומר כמו דל"ל מתוך בהוצאה כך ל"ל בהבערה וע"כ דלא דריש כלל דיוקא דביו' השבת אבל ביו"ט רשאי להבעיר, וכ"ז צ"ל את"ל משנה בוודאי, אבל כל שלא יעידו דכך נשנית הי' טוב לר"י לשבש הברייתא דס"ל לעצמו דבהבערה מדאיכא קרא אחרינא להתיר מיום השבת, גם לב"ש בצ"ק אית לי' מתוך ועיי' היטב:

והרווחנו בדברינו ליישב דקדוק של הצל"ח דבבריית' קתני בישול והבערה ור"י מהפך ונקיט תחילה הבערה ואח"כ בישול גם פתח בתרתי וסיים בחדא לב"ש וב"ה מתוך בהבערה עיי' בו, ולמ"ש א"ש דמקדים הבערה והדר בישול דאינה משנה דלולי דקשי' לי' הבערה אפי' לב"ש לא ס"ד לומר אינה משנה דטפי עדיף לומר דב"ש היא אלא משום דקשי' לי' הבערה גם לב"ש כמ"ש וע"כ צ"ל הבערה אינה משנה שוב אמרינן גם בישול אינה משנה וכב"ה, ואמר את"ל משנה עכצ"ל דב"ש ל"ל מתוך גם בהבערה, ולב"ה בהבערה ג"כ מתוך ולכן סיים הכל לענין הבערה דזה העיקר שצריך לחדש ואת"ל משנה, וא"ש הכל עיי':

ומצאנו בזה מקום יישוב לקושי' תוס' פסחים ה' ע"ב דמקשה מנ"ל לרבא דל"ל לר"ע מתוך הא בעי צ"ק ולמ"ש א"ש אי אית לי' מתוך מוכח מיום השבת דביום טוב אפילו בלא צ"ק מותר, וע"כ דל"ל מתוך ולא מוכח מביום השבת דביו"ט מותר כל דליכא צ"ק ויש להאריך עוד בסוגי' שם והבן:

והנה דברינו אלו יוצדקו לשיטת ראשונים ולפי הפשוט דמלאכת הבערה היא כמו כל מלאכות דס"ל לב"ה מקרא דאך אשר יאכל לכל נפש דכל שיש צ"ק מותר, ממילא קרא דביום השבת אבל ביו"ט אתה מבעיר ע"כ אתי להתיר אפי' בלא צ"ק כמ"ש, אבל לשיטת הרמב"ם ע"פ שמפרשו הה"מ דס"ל דהבערה יצא מן הכלל דשאר מלאכות דאינה במאכל עצמו, לולי דאיכא קרא יתירא בהבערה דיום השבת, ולזה קשה מניין לנו בנר של אבטלה דלמא דוקא בדאיכא צ"ק כמו כל מלאכות דבעי צ"ק, וע"כ לנו לומר דשיטת רמב"ם כשיטת רש"י דלא בעי צ"ק מדאורייתא וכן ס"ל להה"מ בשיטת הרמב"ם, ולמ"ש מוכרחים אנו לומר כן לפי שיטתו ומוכח כן מירושלמי דיליף נר של אבטלה מקרא דביום השבת ועיין:

ומה שהקשו על הה"מ דהא הרמב"ם כ' באופה מי"ט לחול או לנכרי אינו לוקה משום הואיל, ואל"ה הי' לוקה הא איכא מתוך לפמ"ש הר"ן ביישוב קוש' תוס' על רש"י דגרע עושה מלאכה לחול או לנכרי והקדש מאם עושה שלא לצורך כלל, וכ"כ במגיני שלמה ביתר ביאור עי"ש, א"ש הרמב"ם ג"כ, ולחנם נתלבטו כולם בקושי' זו, עיי"ש לח"מ ופ"ח ויתר אחרונים, ובזה א"ש לן מה דנתקשה בו בבינה לעיתים על הלכ' יו"ט לשיטת רש"י ורמב"ם דבלאו צ"ק אמרינן מתוך א"כ מה בין ר' יוסף דאמר דהוצאה מותר ביו"ט בלא מתוך לבין רבה דס"ל משום מתוך לשניהם מותר בלא צ"ק ונדחק למצוא אופן רחוק עיי"ש, ולמ"ש החילוק רב לרבה בעושה לצורך חול ונכרי לוקה, משא"כ לרב יוסף ופשוט:

אלא בכ"ז סוג' דירושלמי דתלה נר לבטלה בפלוגת' דב"ש ובית הלל דפליגו במתוך לא א"ש לשיטת הרמב"ם דלב"ש נמי בהבערה דאיכ' קרא דביום השבת נר בטלה מותר, ואי דלא דרש דיוקא דביום השבת א"כ לא תלי' בפלוגת' דמתוך, וגם מנ"ל לירושלמי דפליג ב"ש בהבערה ולא יליף מקרא, ולשיטת רא"ש ורוב ראשונים דס"ל לב"ה דבעי צ"ק יושבנו שפיר לב"ה מוכח אפי' בלא צ"ק, ולב"ש דוקא בצ"ק משא"כ נר אבטלה, אבל לרמב"ם דס"ל לב"ה אפי' בלא צ"ק מותר ולב"ש בכ"מ אפי' בצ"ק אסור ולא מחלק בין צ"ק ללא צורך כלל א"כ קש' לב"ש, ונ"ל דבאמת גם לב"ה יש להקשות קצת אם גם דס"ל מתוך בלא צורך קצת דמשמע ליה קרא דאך אשר יאכל לכל נפש היינו כל מלאכה שהיא של או"נ מותרת אפי' ללא צורך כיון שהותרה לצורך הותרה שלא לצורך כלל ועיי' מגיני שלמה ביצה י"ב שמסביר בטוב טעם ודעת, מ"מ היא ודאי מסתבר לב"ה יותר היתרא באיכא צ"ק, וא"כ בהבערה דיצא מכלל שאר מלאכו' דלית' באוכל נפש עצמו כמ"ש הה"מ ולכן בעינן קרא דביום השבת, עדיין מנ"ל כ"כ אפי' בליכא צ"ק דלמא דוקא בדאיכא צ"ק ותפסת מרובה וכו', וצ"ל בוודאי לולי קרא ה"א דל"א מתוך בהבערה דלא דמי' כ"כ לשאר מלאכות אבל השתא דאיכא קרא דגם בהבערה מותר משום מתוך שוב לא מחלקים בין הבערה לשאר מלאכות דאפי' בלא צ"ק מותרו', ויש להוסיף לב"ה דבכל מלאכות אמרינן מתוך בלא צ"ק, בהבערה דגריע ה"א דוקא בצ"ק ובלא צ"ק לא והבערה ממוצע דלא דמי' למלאכות דאינן באו"נ וגם לא דמי למלאכות דהן באו"נ עצמו כמו אפי' ובישול וה"א נחית חד דרגא והשתא דאיכ' קרא ע"כ אפי' בליכא צ"ק, והא"ש לב"ש דל"ל מתוך כלל ואפי' בצ"ק לא יליף מקרא דביום השבת רק בצ"ק וא"ש:

והא"ש ג"כ מה דקשה מהא דאמר ר"י י"ב ע"ב ב"ה דאית לי' מתוך בהוצאה כן בהבערה, ולפי הירושלמי ושיטת הרמב"ם לא תלי' זה בזה דהא הבערה מקרא ילפינן ומשום דס"ל בהוצאה מתוך עדיין לא ידענו אם ס"ל בהבערה מתוך, ואם דדרש זה דביום השבת פשוט מ"מ לא תלי' בהוצאה אפשר בהבערה אית ליה ובהוצאה ל"ל וה"ה איפכא, ולמ"ש א"ש דהכי קאמר ב"ה דאית לי' מתוך בהוצאה וכן בכל שאר מלאכות ממילא גם בהבערה ס"ל מתוך אפי' בלא צ"ק מקרא דביום השבת, אבל לב"ש דל"ל מתוך בכ"מ לא יליף מביום השבת רק באיכא צורך קצת, ובמבשל גיד הנשה ליכא צורך קצת ולכן כב"ה לא אתי' אבל לב"ש א"ש והבן:

וכן א"ש סוגי' דפסחים ה' ע"ב דאמר רבא ש"מ ר"ע ל"ל מתוך והקשה תוס' והא ליכא צ"ק ועיי' מג"א סי' תקי"ח, דלדרש מביום השבת לא תלי' כלל אי אית ליה מתוך עיי"ש ובמהר"ל, ולפמ"ש א"ש אי ס"ל לר"ע מתוך ממילא בהבערה גם בלא צ"ק איכא מתוך וע"כ דלית ליה מתוך בכ"מ ובהבערה דוקא דאיכא צ"ק ובחמין ליכא צ"ק וא"ש:

ואחרי שזכינו לבאר סוגי' ירושלמי בין לשיטת רא"ש ודעימי' ובין לשיטת הרמב"ם נבוא לבאר סיומא דירושלמי דר"נ וכו' בעי קומי דר"י ואמר לא תשרי ולא תאסור, ואנחנו לא נדע טעמא דר"י דאמר לא תשרי, ונ"ל לשיטת רא"ש ורוב ראשונים דבעי צ"ק מדאוריי' ובהבערה ילפינן מקרא דאפי' בלא צ"ק מותר לא ברירא לר"י אולי מדרבנן אסור בלא צ"ק משום גזירה דכל מלאכה דבעי צ"ק מדאורי', לכן אמר מספק לא תאסור ולא תשרי או דאמר לא תשרי ברבים משום גזירה דשאר מלאכות כמו דאמרינן בעלמא הלכה ואין מורין כן:

ולשיטת הרמב"ם דבכל מלאכות מותר בלא צ"ק לפי שיטת הה"מ בשיטת הרמב"ם נ"ל פשוט דוודאי מדרבנן אסור בלא צ"ק וכן שיטת רש"י שהעתיק הה"מ לשונו כד מעמיס שיטתו של רש"י בשיטת הרמב"ם וכן דייק הה"מ בלשונו דאין לוקין לב"ה וכ"כ אח"כ בשם סוברים דבלא צ"ק אסור מדאוריית' לב"ה, וכן מוכח בדכתא טובא דבלא צ"ק אסור מדרבנן עכ"פ והרמב"ם פ"א לא מיירי רק מאיסור דאורייתא כדמוכח מתוך דבריו, ולפ"ז צ"ע למה אמר ר"י לא תאסור ולא תשרי אי מדאורייתא ליכא ספק דילפינן מקרא דביום השבת אפי' בליכא צ"ק דהא קיי"ל כב"ה, ואי מדרבנן בוודאי אסור מ"ש מכל מלאכו' דשרו מדאורייתא בלא צ"ק ואסורי' מדרבנן וצ"ע:

והנה הראב"ד השיג על הרמב"ם ומביא בירושלמי איתא לא תאסור ולא תשרי וחה"מ הליץ בעד הרמב"ם דנקט כסוגי' דידן דאמר ר"י י"ב ע"ב מתוך בהבערה, ודבריו תמוהים בש"ס דידן על מלקות קאי דלב"ה ליכא מלקות בהבערה ובברייתא קתני דחייב, אבל ר"י דאמר לא תשרי מדרבנן, וכבר הרגיש בזה המפרש בירושלמי ולדידי קשה גם על הראב"ד שהשיג על הרמב"ם דמדאורייתא קאמר דהבערה שלא לצורך מותר וצ"ע:

ונלפע"ד דראב"ד ס"ל הא דאמר ר"י לא תאסור ולא תשרי דמספקא ליה אי מותר מדאורייתא, דמדרבנן בוודאי אסור מ"ש מכל מלאכות דבעי צ"ק, וספיקת ר"י י"ל דאפשר מקרא לא ילפינן רק באיכא צ"ק כיון דבלא קרא ס"ד דלא אמרינן מתוך כלל בהבערה וכבר כתבנו מזה לעיל וכתבנו כיון כל מלאכות מותר בלא צ"ק שוב לא מחלקינן בהבערה, ולר"י לא ברירא ליה הא מילתא להתיר בלא צ"ק לכן אמר לא תאסר מדאוריית' ולא תשרי, וא"ש השגת הראב"ד ותירוצו של הה"מ דבסוגי' דידן אמר ר"י מתוך כהבערה לב"ה והיינו אפי' בלא צ"ק דבמבשל גיד ס"ל ליכא צ"ק כקושי' תוספו' ומ"מ אמר ר"י דליכא איסור דאורייתא כנ"ל ועיי':

אלא דבכ"ז לא יצאנו מידי דוחק לפרש לא תאסר ולא תשרי מדאוריית' אבל מדרבנן אסור וגם קשה תחילת סוגי' ירושלמי מאי להדליק נר של אבטלה חזקי' אמר אסור ומקשה עליו מקרא, והא מדרבנן בוודאי אסור ואם נימא דידע דחזקי' ס"ל מדאורייתא אסור ולכן מקשה עליו מקרא מ"מ הא מבעי' מאי להדליק משמע אפי' מדרבנן:

ולכן כשאני לעצמי מה אני אומר דהא דאמר ר"י לא תאסור ולא תשרי, עפמ"ש הט"ז דכל שמפורש בתורה להתיר לא אסרו חכמים דנראה כהתנגדות לתורה, ואפי' מה דאתי' מדרשא ס"ל דבכלל זה הוא עיי' ט"ז או"ח סי' תקפ"ו דאפי' דרש דוי"ו יתירה וביום השמיני מיקרי מפורש, ולזה י"ל בכל מלאכות דלא כתיבו באורייתא מפורש דשרו משום מתוך רק ב"ה מפרש הקרא כן אך אשר יאכל לכל נפש כל מלאכה דשייכו לאוכל נפש מותר אפי' שלא לצורך אוכל נפש וב"ש מפרש הקרא כפשוט כשעושה מלאכה לאוכל נפש, גם לב"ה לא מפורש בקרא כן ויש כח ביד חכמים לאסור, אבל הבערה דכתיבא קרא ביום השבת דמותר לגמרי כמ"ש הה"מ, בזה ס"ל לירושלמי דמותר לגמרי ואמר נר של אבטל' מאי חזקי' אוסר, וע"ז מביא הירושלמי דרשא דקרא ביום השבת דמפורש להתיר אין כח לחכמים לאסור ור"י מספקא ליה אם אסרו רבנן בזה, ואפשר דמספקא ליה אם מפורש מקרי כיון די"ל דק"א דוקא בדאיכא צ"ק, אלא לב"ה כיון דאמרינן מתוך בכ"מ ע"כ קרא היכא דליכא צ"ק כמ"ש, וכיון דמתוך בכל מלאכות לא מפורש בקרא שוב גם בהבערה דמותר אפי' בלא צ"ק לא מפורש בקרא כמובן, ולכן אמר לא תאסור ולא תשרי דמספקא ליה מילתא, וא"ש בין לשיטת הרא"ש בין לשיטת הרמב"ם כמובן, וסרה תלונת הראב"ד דרמב"ם לא כ' רק דמדאורייתא לית ביה איסור, אבל מדרבנן אסור ככל מלאכות דאסורים בלא צ"ק מדרבנן וכיון דר"י אמר לא תשרי לכן לא כ' הרמב"ם בו היתר רק מדאורייתא ועיי':

והנה הרא"ש מעתיק הא דאמר ר"י לא תאסור ולא תשרי, וכ' ונרות שמדליקין בב"הכנס לא מיקרי נר אבטלה דלשם מצוה ושמחת יו"ט מדליקין אותם ושרו ע"י מתוך כמו הוצאת קטן לולב וס"ת וביש"ש סי' ל"ה ומובא במג"א סי' תקי"ד ס"ק י"ב דל"מ נר לבטלה רק כשמדליק להראות עשרו והעולם אין נזהרים גם בזה ויש להם על מה שיסמוכו דרמב"ם מתיר עיי"ש, ולמ"ש גם הרמב"ם מודה דאסור מדרבנן מיהת:

ובב"י מביא מתשובת רשב"א דמפקפק בהיתר נר של ב"הכנס דלא התירה תורה אלא או"נ א"נ דבר השווה לכל נפש אבל כאן שאינו אלא לכבוד בעלמא לא ואע"פי שיש שם משום כבוד בית אלקינו שהרי אסור לשחוט נדרים ונדבות ביו"ט, מ"מ נהגו היתר להדליק נרות של ב"הכנס ביו"ט עכ"ל. והנה לכאורה הנכון כמ"ש הרשב"א דמשום מצוה אסור דומי' דנונ"ד, וקשה על הרא"ש דכתב משום מצוה מותר ומ"ש עוד משום שמחת יו"ט, משמע דתרי טעמא נינהו דאי ס"ל דמשום מצוה ליכא מתוך רק משום שמחה ל"ל לומר כלל משום מצוה, ואפשר לדחוק דבצירוף ב' טעמים יחד ס"ל לרא"ש דמותר, אלא הטור בשם תשובת הרא"ש כתב דמותר להדליק אפי' בעיו"ט שני ואין בזה משום אין יו"ט מכין לחול דמיד בהדלקתו עושה מצוה לשעתה דאפילו ביום יש מצוה בהדלקת נר בב"הכנס, וכן העתיק המחבר טעם זה לחוד משום דאיכא מצוה ולא משום דאיכא שמחה, ומשו"ה נ"ל כ' המג"א ס"ק י"ד משמע אפי' אין שם אדם בב"הכנס מה"ט, היינו כיון דלא נקטו כי אם טעם משום מצוה ולא משום שמחה דבוודאי כל דליכא אדם בב"הכנס ליכא שמחה בהדלקה ומדנקטו טעם משום מצוה לחוד ש"מ דסגי בהכי והה"נ אפי' אין שם אדם דכתיב כבדו ה' באורים כנ"ל אלא דפקפוקו של הרשב"א נכון לכאורה הא נדונ"ד ג"כ מצוה איכא ואסור, וכוונתו הגם דממעטי' לכם ולא לגבוה היינו דצורך גבוה לאו בכלל או"נ הוא ולא שרי רק להדיוט מ"מ יהי' שרי משום דהדיוט עושה מצוה, וכל דאיכא משום מצוה הוי צ"ק כמו הוצאת לולב וס"ת וכדומה, ועכצ"ל דוקא כשיש בו צורך היום היינו דתלי' המצוה ביומא כמו לולב וס"ת משא"כ נדונ"ד דלאו יומא קגרים, והה"נ להדליק נר בב"הכנס דלאו יומא קגרים דמצוה זו בכ"י ובכל שעה איכא ועיי' מג"א סי' תמ"ו, ורשב"א בעצמו מספקא לי' הא מילתא ומסיים שהעולם נוהגים להדליק ונ"ל טעמם דיש לחלק בין נדונ"ד וכיוצא בו שאפשר לעשות המצוה אח"כ או לפניו ולא תלי' ביומא כלל, משא"כ הדלקת הנר בב"הכנס דבכל יום מצוה להדליק ובכל יום מצוה הגם דלא בא מחמת יו"ט עצמו אלא מצות כ"י היא מ"מ לא דמי' לנדונ"ד כמובן וכן בחמץ שכ' המג"א סי' תמ"ו שכיון דמצוה לבער בע"פ לאו צ"ק הוא ביו"ט עיי"ש דביעור חמץ הוא מקיים בע"פ שוב ליכא מצוה בפסח ולאו מצות היום היא, וא"ש שיטת הרא"ש וטוש"ע כנ"ל, ועיי' תוס' ביצה י"ב דמותר להוציא קטן למולו משום מצוה גם דלאו י"ט קגרים אלא דבזמנו הוא:

ואחרי דברים הדברים אלו נבוא לדון בנדון שלפנינו להדליק נר יא"צ ביו"ט לפי שנוהגים שלא להשתמש בו ומניחים אותו מן הצד דלא להשתמש בהו כמו נר של מצוה, לכאורה אפי' בליל יו"ט אסור להדליק דנר זה לאו לכבוד יו"ט הוא ולא לצורך יו"ט והוא ממש נר אבטלה דנקטינן לאסור משום דאמר ר"י לא תשרי, ואפשר במעמידו בחדר שאוכלים בו הגם שאין נוהגים להשתמש בנר זה, מ"מ מוסיף עוד אור בחדר ונהנה ממילא, ועיי' יש"ש דמייתי מג"א סי' תקי"ד ס"ק י"ב, וכששכח להדליק בלילה, או שכבה' ולחזור ולהדליקו ביום, נראה לפענ"ד להתיר ג"כ דנר יא"צ נ"ל מחשב מצוה מאחר שכבר נוהגים בו והוא לכבוד אבות ע"פ קרא נר אלקי' נשמת אדם, ועיי' ד"מ או"ח סי' תר"י בשם הכל בו, שהמנהג שכל א' מדליק בי"הכ לכפר על אביו ועל אמו וכ"כ בהג"ה רמ"א עיי"ש, ונראה שמנהג זה להדליק יא"צ נתייסד לתועלת נשמת האבות ויש בזה מצות כיבוד אב ואם, ואמת בתשובת מהרש"ל ססי' מ"ו דמייתי מג"א סי' ר"ס ס"ק י' משמע דליכא מצוה רק משום דכבר נהגו הוא כצורך גדול, ולכן מתיר בב"הכנס ע"י נכרי, מזה נראה קצת המצוה לית בי', ואינו מוכרח, ולפ"ז יש להתיר כמו נרות דב"הכנס דכתבנו כיון דמצות נר ב"הכנס מצוה דיומא הוא לא דמי לנדרים ונדבות, ה"ה נר יא"צ אם נחשבהו למצוה מצוה דיומא הוא דזמנה ביום שמתו בו אבותיו דוקא ושרי, ועוד נראה מדחשיב לי' תשובת מהרש"ל לצורך גדול כיון דהרגילו בו כ"כ וקפדו טובא דמתיר המהרש"ל להדליק בב"הש עי"נ, ועכשיו מקפידים בנר זה מאוד ממש יותר משארי מצות, אם לא יוכל להדליק נר זה ביו"ט כששכח להדליק מבעיו"ט או שכבה או ביו"ט אחר שבת או ביו"ט שני יהי' מצטער טובא על דבר זה, יש להתיר משום שמחת יו"ט, ויש בזה תרתי משום מצוה וגם שמחת יו"ט מתרי טעמא שכ' הרא"ש, כנלפענ"ד והא ר"י עצמו אמר לא תאסור דלא ברירא ליה לאיסורא לכן יש לסמוך על כל הנ"ל להתירא ומ"מ למעשה נ"ל יותר להדליקו בב"הכנס ואפי' אין שם אדם דמצוה בוודאי איכא ככל נר של ב"הכנס וכן הוריתי אז לפי שעה, הנלפענ"ד כתבתי בעזרת החונן דעת, הכ"ד אוה"נ דש"ת חותם באהבה. פ"ב ג' ט"ו מ"א תרכ"ב לפ"ק:

הק' אברהם שמואל בנימין ב"הג מהרמ"ס זצ"ל

תוכן העניינים

כתב סופר אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה