כתב סופר אורח חיים· רבי אברהם שמואל בנימין סופר
תשובה ס
בימי חנוכה, יאר ה' פניו אליך בתורה להיות מוסיף והולך לאורה, ויוריק לך ברכה לה"ה בני מחמד לבי הרבני האברך בשנים, ומראה פנים מלא ברכת ה' מורג חרוץ יראת ה' אוצרו כש"ת מו"ה שמעון סופר נ"י בשבת תחכמוני בק"ק קליינווארדיין יע"א:
אחד"ש הטוב הנני, עתה באתי לקיים הבטחתי אשר הבטחתי לך שבוע העבר, כי אקח מועד כאור בקר בש"ק לעיי' בשאלתך דברתי ואקיימה וקדמו עיני אשמורות בש"ק ויאר לנו במעט עיון ויצאתי היום בכי טוב להשיבך בדבר הלכה והוא ע"ד הנהו נרות מיליקערצען אם מותר ללמוד ולקרות אצלן בש"ק ועיניך שפיר ראו כל המקומות השייכים לענין זה ופלפלת בחכמה קצת עד"פ, והנני לבאר לך ענין זה בקצרה כל האפשר ומה שהעלתה מצודתי לחדש בה דבר כיד ה' הטובה עלינו:
הנה בהג"א פ"ק דשבת מספקא ליה בנר של שעוה דל"ש ביה הטיה אם יוכל לקרות לאורה ולא כ' לנו מקום ספק צד לאסור כיון דלא שייך בו הטייה למה לא יקרא, ומ"ש הטו"ז דמקום ספיקו משום שמא ימחוט זה רחוק בכוונת הג"א דהו"ל לפרש טעם זה דטעם חדש הוא שלא נזכר בתוספת', והפשיט דמספקא ליה דלמא אע"ג דלא שייך שמא יטה מ"מ אסור אטו מדליק בשמן וחלב, כמו דגזרו גבוה יו"ד קומות או יו"ד בתים זה עג"ז הגם דל"ש שמא יטה כמ"ש רש"י או דילמא דוקא בנר דשייך פעם גבי' שמא יטה לא פלוג דא"כ נתת דבריך לשיעורין, אבל נר אטו נר לא גזרינן, אע"ג דאדם חשוב מותר וכן ב' ב"א ובענין א' ול"ג הא אטו הא, וה"ה ה"נ נר אטו נר, יש לחלק דנר דל"ש ביה הטיה אטו נר דשייך ביה גזרי' טפי דהכל שם א' וענין א' הוא משא"כ גברא אטו גברא וב' ב"א, ועוד י"ל לפי דמשמע מלשון מהרש"ל בביאורי סמ"ק ומובא באליה רבה דגם בנר של שעוה יש הטיה אלא דאינו בקל ולא שכיח והג"א כ' דלא שייך ביה הטיה צ"ל דלא שייך ביה גזירת הטיה דלא שכיח דלאו בקל הוא, לכן מספקא ליה דילמא כיון דעכ"פ שייך ביה הטיה לא פלוג כמו בגבוה למעלה משא"כ אדם וב' ב"א וענין א', ועיי' שבת קמ"ט ע"א דהא דרבה עצמו אפי' גבוה ב' קומות תנאי היא ועיי' ב"ח:
והנה הב"י כ' דפשוט לו לאסור דשייך בו שימחוט ויחתוך ראש הפתילה, מדכ' הב"י משום שמא ימחוט נראה דגם לדידי' לא פשיטא ליה למגזר נר של שעוה אטו שאר נרות, ולכן כ' דגם בנר של שעוה איכא משום שמא ימחוט, ובש"ע סי' ער"ה דכ' ואפי' גבוה עשר קומות שלא יוכל ליגע אליה שלא חלקו חכמים בדבר ומטעם זה יש לאסור אפי' הוא בעששית קבוע וכו' וכן נר של שעוה עכ"ל מדכ' ומטע' זה וכו' וכייל עששית ונר של שעוה נראה דהכל מטעם א' משום דלא חלקו חכמים וזה סותר למ"ש בב"י דשייך בנר של שעוה עצמו משום שמא ימחוט, והטו"ז הרגיש בזה, וכ' דאין כוונת המחבר משום גזירה דבזה לא נאסר מעולם ודומה לאדם חשוב, אלא משום שמא ימחוט, וכל הרואה יראה גודל הלחץ להעמיס כן בלשון וכוונת המחבר:
והנלפע"ד עפ"י מה שהקשה הטו"ז כיון דקיי"ל מלאכה שאצ"ל דרבנן מנ"ל למגזר כ"כ שמא ימחוט סוף כ"ס ליכא רק איסור דרבנן, ולמגזר אטו נר של שמן כ"כ האי לא גזרינן גזירה לגזירה, ונ"ל דב"י ג"כ הכי ס"ל דוודאי אין לגזור כ"כ כמו דל"ג באדם חשוב אטו שאר אינשי והם רובא דעלמא ול"ג, וי"ל דכ"ש הוא דאדם באדם מחליף טפי דאין ניכר לכל דאדם חשוב הוא וגם לא כ"ע יודעי' לחלק בגזירה ואיסור חכמים בין אדם חשוב וקרוב דמחליף ועיי' שבת ר"פ מי שהחשיך דחרש מחליף בפקח אע"ג דהוא דבר הנראה וניכר מ"מ מחליף כ"ש אדם חשוב דמחליף בשאר אנשים דלא ניכר וידוע לכל ומ"מ ל"ג בהאי מלתא כ"כ, כ"ש דאין לגזור נר שעוה אטו נר שמן דניכר ונראה לכל רואה ומובן החילוק שזה יש בו חשש הטיה ובזה ל"ש הטיה, ועיי' שבת ר"פ במה מדליקין דף כ"א דגזרי' מהותך אטו אינו מהותך וגזרי' בנותן בו שמן מעט, ומהותך וא"מ ניכר, התם שאני דלא גזירה לגזירה הוא כמ"ש תוס' ישנים דוודאי יטה, או משום שישב בחושך, והא דוודאי יטה ל"ש אלא בשמנים פסולות, אבל לקרות לאור הכשר כיון דבעי עיון היטב חששו אפי' בשמנים שנמשכים דלפעמים יטה, בוודאי גזירה לגזירה הוא לגזור הא אטו הא, ושמא יטה:
אלא כיון דבנר של שעוה ג"כ איכא משום שמא ימחוט אע"ג דמשו"ה לא היו נמנים לאסור כיון דליכא למיחש רק לאיסור דרבנן, מ"מ כיון שכבר נמנו לאסור נר של שמן מחשש שיבוא לידי איסור דאורייתא, לא אמרו חוץ מנר של שעוה, כיון דיש לחוש עכ"פ לאיסור דרבנן ויש ג"כ למגזר הא אטו נר של שמן, הגם דגזירה לגזיר' הוא בצירוף שניהם לא אמרו בו חוץ, משא"כ באדם חשוב דליכא למיחש כלל אפי' לאיסור דרבנן וכדומה לו ב' ב"א וענין א' משום גזירה לגזיר' ל"א בו איסור. ויש להוסיף עוד כיון דיש בשל שעוה לחוש שמא ימחוט, אע"ג דמשו"ה לא אסרו, אבל גזירה קרובה לבא למגזר אטו נר של שמן שהעולם לא ידעו ולא יבינו לחלק בין חשש שמא ימחוט דשל שעוה ובין חשש שמא יטה דשל שמן ויאמרו מדמותר בהא ולא חששו מותר נמי בשל שמן, ועיי' כעין זה זכר לדבר בר"ן ביצה סוגיא דספק מוכן דגם לאחרים אסרו בכדי שיעשה, ובר"ן ע"ז לענין סתם יינם, ואם כי ראיה לדבר ליכא, זכר מיהא איכא ועיי':
והא"ש לשון המחבר דכ' ומה"ט בעששית אסור וכן נר של שעוה דגם נר של שעוה משום דלא חלקו, אלא דבשל שעוה לולי דאיכא משום שמא ימחוט לא היה מקום לגזור אטו שמן כיון דל"ש בנר זה חשש הטיה כמו בעששית וגבוה למעלה מיו"ד, ובב"י קיצר וכ' עיקר החשש נגד הג"א ובשו"ע דייק בלשונו וארכבי' איסור דנר של שעוה:
אתרי רכשי ע"ד שכתבתי כנ"ל נכון וברור:
והא"ש נמי מה שהקשה הטו"ז מדקתני טעמא דברייתא דאין קורין משום שמא יטה ולא אמר טעם הכולל יותר שמא ימחוט דנ"מ פתילה בלא שמן, ולמ"ש לק"מ דוודאי למ"ד משאצ"ל חייב איכא משום שמא ימחוט לחוד, אבל ברייתא זו אתי' כמ"ד מלאכה שאצ"ל פטור, אלא מאחר דגזרו בשל שמן שמא יטה ממילא אסור גם פתילה לחוד ונר של שעוה משום דאיכא שמא ימחוט ואתו להתיר גם של שמן ולא ידעו לחלק בחומר איסור דשמא יטה לשמא ימחוט, ואמרה הברייתא עיקר הטעם דנמנו וגזרו אומר שלא יקרא לאור הנר, וא"ש נמי דביו"ט מותר ולא גזרינן שמא ימחוט, כיון דליכא משום שמא יטה גם משום שמא ימחוט ליכא וא"ש ביותר דל"ק בבריית' טעם דשמא ימחוט דכולל יותר, דא"כ גם ביו"ט אסור, ולכן נקיט טעם דשמא יטה דנדע דוקא בשבת דשייך שמא יטה בשמן אסור גם פתילה ושאר נרות משום שמא ימחוט וא"ש נכון:
עד כה היו דברינו לבאר שיטתו של הב"י וקבעה להלכה בשו"ע דנר של שעוה אסור אטו שאר נרות דשייך ג"כ שמא ימחוט, בכ"ז אפשר צדקו דברי הטו"ז דמנ"ל לחדש איסור, ולהוסיף גזירה מה שלא מצאנו וכל עיקרו חשש וגזירה הוא. ואני מוסיף והולך אור המאיר אשר יאיר לנו, דנ"ל ראי' מרמב"ם דל"ג שמא ימחוט למ"ד משאצ"ל פטור, דהנה הרמב"ם השמיט הא דאמר רבא אדם חשוב מותר, ועמד בזה הלח"מ ולא מצא מענה, ועלה בדעתי במושכל ראשון ליישבו, דס"ל ניהי דבאדם חשוב ליכא חשש שמא יטה השמן אחר הפתילה שאין דרכו בכך בחול, או משום שאין דרכו להשתמש בנר שיש בו מעט שמן עד שצריך הטיה שיהיה השמן במקום הפתילה, או שאין דרכו להטות הכלי וכ"ש כשהכלי מאוס, אבל למחוט הפתילה לטעם ראשון שכתבנו בוודאי שייך גם באדם חשוב, גם לטעם השני דמחמת חשיבותי' אין דרכו להטות, אבל למחוט הרי עינינו רואות שכ"א יהי' מי שיהי' מוחט הפתילה בשעה שמרגיש שיכהה אורו, ובכלי, וכ"ש כשהוא יחידי במקום הנר שמשתמש בו, והא דאמר רבא אדם חשוב מותר משום דס"ל מלאכה שאצ"ל פטור וליכא באדם חשוב רק חשש דרבנן, ולמגזר הא אטו הא ע"ד שכתבנו ל"ל, ומקשה עליו ממעש' דר"י ב"א דרצה להטות או הטה וחזינן דגם באדם חשוב שייך שמא יטה, אבל להלכתא לפי מה דס"ל לרמב"ם דמלאכה שאצ"ל חייב איכא ג"כ משום שמא ימחוט ואיסור דאוריי', ובריי' נקיט הטעם משום שמא יטה דאתי' כמ"ד מלשאצ"ל פטור או דבעי למימר טעם דא"ש לכ"ע לכן לא כ' הרמב"ם הא דאדם חשוב מותר, דאיכא משום שמא ימחוט הגם דהרמב"ם נקיט הטעם משום שמא יטה משום שאין דרכו לכתוב דבר שאינו מפורש כידוע דכן דרכו בקדש בכ"מ, אבל מ"מ האמת כן הוא לכן לא העתיק דינו דרבא, ושתיקה זו לאו הודאה, אלא להלכתא ליתא לחלוקא דרבא בין אדם חשוב לאדם אחר כן נ"ל יישוב נכון:
והנה להלכתא פסק בשו"ע דאדם חשוב מותר לפי דפסקי' כשיטת רוב ראשונים דהלכה מלשאצ"ל פטור וליכא באדם חשוב גזירה דאורייתא דגם אם ימחוט בכלי עיי' מג"א דמוכח מדבריו דס"ל גם בכלי רק מדרבנן אסור ועיי' מחצית השקל ופרמ"ג סי' ער"ה ועיי' טו"ז סי' תקי"ד. ולענין נר של שעוה או פתילה בלא שמן הלא מוכח מרמב"ם דס"ל דהא דמחלק רבא בין אדם חשוב משום דס"ל מלאכה שאצ"ל פטור ול"ג שמא ימחוט וגם ל"ג הא אטו הא בצירוף כ"ז, כ"ש נר אטו נר דניכר דלא גזרי' כולי האי וכטו"ז, ומ"ש הטו"ז מתוס' שבת דגזרי' בכבוי חילוקו יפה ונכון הוא, ובלא"ה אין לדמות בגזירת לגזירת זו עיי' תוס' חולין ר"פ כל הבשר ק"ד ע"א ד"ה ומנא תימרא ועיי':
אלא מ"ש הטו"ז בסי' רע"ח דמהרש"ל וב"ח כתבו דנר של שעוה מותר עיי' אליה רבה דמביא דברי מהרש"ל דמוכח מתוך דבריו דאינו מתיר רק במקום דבלא"ה פליגו אם יש לאסור חזו לצרופי דבנר של שעוה ליכא כ"כ שמא יטה ואני ראיתי בפנים בב"ח שמבוא' בדבריו פעמים ושלש דאינו סומך על היתר זה רק שלא לבטל אמירת הגדה כשהוא יחידי ויש לו נר של שעוה או של חלב ולמד זכות על הבודקים ציצית דבעי עיון וכדומה בנר של שעוה, אבל לעצמו כ' שם סעיף ד' דנר של שעוה אסור כמ"ש ב"י וצלע"ג על הטו"ז:
ולדינא כ' המג"א דיש להחמיר והוא מטעם שמא הלכתא כמ"ד מלאכה שאצ"ל חייב וגם אדם חשוב יש להחמיר דלא בקיאים מי הוא אדם חשוב לדבר זה כמ"ש האחרונים שסביב השו"ע חונים, ובוודאי אם אפשר שלא ללמוד ביחידות מה טוב, אבל בב' ספרים בענין א' יש להקל דבלא"ה יש מתירים וכ"כ האי אין לנו לגבב חומרא כ"ש כשיש בו ביטול תורה, ועונג שבת למי שמתענג ומוצא נופש וקורת רוח מלימודו כנ"ל:
ואחר אשר בארנו באורך הך דינא דנר של שעוה שוה לנו לבוא לנידון שלפנינו והקוצר יספיק לנו במילי דדי להם לחכימא בהנהו מיליקערצען דל"ש בהו שמא יטה כמו בנר של שעוה וגם שמא ימחוט ל"ש שאין דרך וכמעט א"א למחוט הפתילה אם לא ע"י כלי וחוזק יד שאין דרך כלל אפי' בחול. אבל כמדומה לי יש בו משום מכבה או גרם כבוי לפעמים כשיתרבה המהותך מחום האש ששופכים לארץ מרירותו שע"י רבוי המהותך מכהה האור וע"י ששופכים זה מבהיק האור, וניהי דמשום מבעיר ליכא דאין זה אלא עדוי חושכא, אבל משום מכבה או גרם כבוי איכא עיי' ביצה כ"ב בתוס' ורא"ש שם ובתשובה א' ביארתי שיטת תוס' ורא"ש באר היטב ולאפס הפנאי לא עת האסף פה שנית, ולא יאמרו רבנן בכפילא, עכ"פ משם יוצא דבשבת בוודאי אסור, אלא כיון דא"צ לגופו הוא פטור אבל אסור ונפלינן ברברבתא אם נר של שעוה אסור משום איסור דרבנן דמכבה שאצ"ל או מותר. ויש לי הרהורי דברים בנר של שעוה וחלב לפעמים מטים הנר כדי שיבלע הפתילה מן החלב או השעוה ויבהיק אורו ואיכא משום שמא יטה במלאכה דאורייתא, וזה נ"ל שייך גם בהנהו מיליקערצען, וצריך חפוש ובדיקה אם רגילי אינשי בכך, ואין למדי' מאיש פרטי בזה דל"ח לשמא יטה רק היכא דשכיח ורגיל. מן כל הנהו טעמים דכתיבנא איני אומר בו היתר. וכבר ידעת וראו עיניך שאני מעורר ישנים כאור בוקר בש"ק בקול עורו ישנים משינתכם, התעוררו נא ועמדו על צדי למען לא אכשל באיסור חז"ל דלא יקרא לאור הנר ואלקי' המאיר לארץ יאר לנו ויראנו נפלאות מתורתו:
טרם אכלה לדבר, אציע אתך פה מה שעלה במחשבה לפני באמצע הכתיבה בשבת פ' ב"מ כ"א ע"א בעי מיניה אביי מרבה וכו' אמר ליה אין מדליקין מ"ט מפני שאין מדליקין, וכ' רש"י מפני גזירה שידלוק בלי הוספה, וצ"ל מלבד שהלשון דחוק והול"ל משום גזירה, גם קשה מדשאל ליה מ"ט הלא אביי בעצמו אמר בהאיבעי' גזרי' דלמא וכו' או לא, וכשהשיב לו אין מדליקין מובן משום גזירה שמא ידליק בעינו. ונ"ל דיש לי מקום עיון דמתני' קתני אין מדליקין משמע דלא ידליק לכתחילה משום גזירה, ולא קתני דאסור לראות אצל שמנים ופתילות פסולים אלו, וגם בש"ס אין מבואר, והשואל בתשובת רשב"א ס' קע"א היה נראה לו מדקתני לכתחילה לא ידליק הא דיעבד מותר לראות בו, והרשב"א השיב דעיקר החשש כשרואה בו שיטה ובוודאי אסור לראות בו וכמו אין קורין לאור הנר שמא יטה, ופסקו בשו"ע סי' רס"ד כן, וצ"ל דמתני' לאו דוקא שאין מדליקין אלא אסור לראות בו, וי"ל דכ"ז בפתילות ושמנים דשייך בהם שמא יטה אסור דיעבד מחשש זה עצמו דשמא יטה דעיקר הטיה כשרואה וממשמש בו, אבל באלו דליכא משום שמא יטה אלא משום גזירה כמו באבעי' דאביי לרבה דליכא רק גזירה שמא ידליק בעינא, י"ל דוקא לכתחילה לא ידליק משום גזירה אבל בדיעבד מותר לראות בו, דלא גזרי' כולי האי, ועוד דל"ש כלל למגזר אם יהי' מותר לשמש בדיעבד במעורב ישמש גם בעינא בדיעבד דכיון שאסרו לכתחיל' אפי' מעורב תו לא שכיח שידליק לכתחילה במעורב ועיי' ברא"ש שלהי ע"ז לענין גזירה אב"י אטו ב"י דתבשיל מותר ול"ג תבשיל בקדרה שאב"י אטו תבשיל שנתבשל בב"י כיון דאסרו לבשל באב"י שוב ל"ש שיבשל באב"י כדי למגזר הא אטו הא עיי"ש והה"נ כאן. והרשב"א ג"כ לא אמרו רק היכא דשייך בזה עצמו שמא יטה, והמחבר ג"כ לא כתבו רק בתחילת הסימן כדאיירי בשמנים הפסולים מעיקר הדין כנלפע"ד ראוי ונכון לדינא ולמעשה עדיי' צריך תלמוד אצלי כי לא שקלתי' במאזני שכלי והדבר צריך בדיקה וחיפוש:
ואם כנים דברי י"ל פרפרת נאה דבתר דאמר רבה אין מדליקין ומובן משום גזירה וקשה עדיי' מ"ט, מנ"ל לרבה בפשיטות דגזרו כולי האי מה דלא קתני במתנ', ואמר מפני שאין מדליקין רמז לו דלכן קתני במתני' אין מדליקין ולא קתני דיעבד דאסור לראות משום דמתני' כייל וסתם אין מדליקין בשמנים אלו אפי' מעורב בדבר שמדליקי' וכה"ג דוקא לכתחילה אין מדליקין לכן נקיט בכל מתניתין רק לכתחי' וממילא מובן היכא דשייך שמא יטה אפי' דיעבד אסור כמ"ש רשב"א בפשיטות מסברא דנפשי', והיינו דאמר מפני שאין מדליקין כמ"ש רש"י משום גזירה ורמז ליה מנ"ל הא משום דאין מדליקין מדלא קתני רק אין מדליקין לכתחילה ש"מ דיש איסור היכא דל"ש שמא יטה ומשום גזירה ובהא אין מדליקין רק לכתחילה וכדכתיבנא:
הנלפע"ד כתבתי במרוצה, בין תבין את אשר לפניך, הכ"ד אביך אוהב נפשך מברכך בכל מיני ברכות ושובע שמחות. פ"ב כאור בוקר ליום ג' ב' דחנוכה תרל"א לפ"ק:
הק' אברהם שמואל בנימין ב"הג מהרמ"ס זצ"ל