כתב סופר אורח חיים· רבי אברהם שמואל בנימין סופר
תשובה מב
הבורא רוח ויוצר הרים, יערה רוח קדשו ממעל וישמיע קול מבשר בראש הרים, לידי"נ הרבני המופלג מלא ברכת ה', מורג חרוץ יראת ה' אוצרו, הנגיד המפורסם לשבח ולתהלה כש"ת מו"ה משה שענפעלד יחי' חד מנטורי קרתא, ואבן פנה בק"ק נייטרא יע"א:
הנה עתה באתי לקיים הבטחתי לעיי' בשאלתו בדבר הנוגע לעצמו אשר זה תוארה, שחכר משר א' שדות וכרמים לשנים הרבה וגם שכר ממנו אותם כפרים המשועבדים לעבודתו הנקראים קליינהייזלער שנוטלים שכרם מהשר, דירה וכיוצא בו, ונגד זה הם משועבדי' למלאכתו בשדות וכרמים כ"א חמשים יום בשנה בזמן הראוי לעבוד, והם הולכי' לעבודתם בלי שום צווי ונפשו היפה בשאלתו אם מותר להניחם לעבוד בשבת ע"כ:
והנה יש לעיי' בנדון זה בשני דברים א') אם יש בזה משום נכרי העוש' מלאכת ישראל, או נידון כקבולת דמותר מעיקר הדין, ב') ואם הוא כקבולת אם יש לחוש למ"ע שיאמרו שכירי יום המה, ועיני פר"מ נ"י שפיר חזו במקומות הראוים ואחווה דעה דעת תורה מכרעת, כאשר יחנני החונן דעת:
א לפי מה שכ' מעלתו נ"י שעל פועלים אלו מוטל לעבוד חמשים יום בשנה באין מי שיצוה להם לעשות ביום זה או זה ובבחירת הפועלי' והעובדי' תליא מלתא, א"כ הוא פשוט שזה קבולת ממש הנזכר בש"ס ופוסקים דשרי מעיקר הדין, ואמינא לרוחא דמלתא ללמד במק"א גם אם הזמן קבוע להעובדי' ע"פ משרת השררה יש לצדד להקל, דשכירת שדות וכרמי' עם המשרתים העושי' במלאכה דומה לקבולת דבנין בית שנותנים בקבולת להאומן, וכל המלאכה תחת פקידתו והשגחתו והוא האומן שוכר לו פועלי' ושכירי יום ועל דעתו ומצותו המה עושים ואין הפועלים שכירי ישראל רק של האומן ואין לישראל עצמו למתי יעשה ע"י פועלים שלו ומותר לכ"ע אם לא משום מ"ע וכן נראה ענין זה שמשרתים אלו מוכרחים להשררה, והישראל שכר שדותיו ובתוך דמי השכירות שעבודת השדה תהיה ע"י משרתיו וע"ז נוגשים הנוגשים במשרתיו ופוקד עליהם מתי ילכו לעבודתם ושר המשכיר הוא מקבל עליו עבודת השדה ע"י משרתיו, א"כ המשרתים אדעתא דשר הם עושים בזמן שהוא רוצה, ואין להישראל עסק עמהם לומר דאדעתי' הם עושים, והנוגש והעושי' כולם משרתי השררה ונוטלי' שכרם ממנו, לפי קט שכלי זה דומה ממש לקבולת בנין דעל דרך זה הוא, ומצורף לזה מ"ש בח"ס סי' ס' די"ל לדעתי' עביד כיון שאין צריך לעבוד רק ששה ימים ומשום שרוצה לחוג חגו עובד בש"ק לטובתו, וכן בזה שקצובים לו חמשים יום בשנה והיה יכול לעבוד א' מן הימים ביום חגו ומשום שרוצה לנוח בו עובד ביום השבת לדעתו ויעיי' בתשובות מהרש"ל סי' ק' שנתעורר קצת בזה, ומצורף עוד לזה מ"ש בח"ס דאמירה דנכרי לנכרי קיל ובנדון שלנו הנוגש נכרי מצווה לנכרי מתי יעשו, בצירוף כ"ז נ"ל דמעיקר הדין מותר וכ"כ בפשיטות בח"ס סי' נ"ז:
ב אחרי אשר בארנו שנדון זה הוא כקבולת דמותר, צריכים אנו לעיי' אם יש בו משום מ"ע, הנה רוב הראשונים אחזו בשיטת הרמב"ם דקבולת שדה וכרם אסור משום מ"ע אע"ג דאריסות שכיח מ"מ כשיודע ויתברר האמת שאינה באריסות לא יתלו בקבלנות, ועיי' ב"י סי' רמ"ד שמביא כמה ראשונים דס"ל כן, ובב"ח השיג עליו ורצה להסיע דעת הסמ"ג וסה"ת דמתירים בקבולת שדה, וכבר השיג עליו יפה בתשובות מהר"י באסאן סי' ב', והוא לא מצא אלא הרא"ש ור"י שבתוס' דמתירין קבולת שדה וגם ברא"ש אינו מפורש כ"כ ומר"י שבתוס' ג"כ אין ראיה די"ל לר"ת השיב דקבולת בנין בוודאי אסור ומשדה לא איירי וכן נראה מסיומא של התוס' דכל קבולת דמחובר אסור וכמ"ש הטו"ז ג"כ, ואני מצאתי בריטב"א ע"ז ומ"ק דמפורש כ' דקבולת שדה וכדומה חוץ מבנין שרי, אבל רוב ראשונים כתבו לאסור, ה"ה הראשונים שמביא הב"י ומרדכי פ"ק דע"ז ורמב"ן בחי' ע"ז ור"ן וסמ"ג וסה"ת והה"מ וכן פסק המחבר ומי ירים ראש להקל:
וגם המתירים לא התירו רק בזמנם שכל שדותיהם לאריסות קיימי וס"ל דיאמרו לאריסות עביד, ולא חשו שיתברר להם האמת ע"י שיראו שלא יטול הנכרי מן הפירות, אבל עכשיו בזמננו שאין מנהג באריסות כלל, וכבר העיד ע"ז אאמ"ו מאוה"ג זצ"ל בח"ס סי' קי"ג וכ"כ בגליון שו"ע שלו, לכ"ע אסור קבלנות דשדה כמו קבלנות דבנין היכא דאסור כמו שיבואר בסמוך אי"ה:
והנה בתשובה אחת הארכתי בתכלית אריכות ביאור השיטות בדין קבולת וכאן אקצר במוצא הדברים שהעלתי שם דשיטת הרמב"ם דקבולת בית שדה וכרם וכדומה אפי' רוב העיר נהיגי בכך אסור משום חשש טועים דדמו להו כשכירי יום כשיטת הר"מ שבתוס' ע"ז, וטעם זה כ' הרמב"ם בהלכות יו"ט וכן הי' שיטת הרמב"ן ור"ן בע"ז והג"א והגה' סמ"ג, אבל נגד זה באתי אל המנין ומצאתי ראיתי כי רובא דמנכר המה דס"ל דתליא הכל בשכיח ורגיל כדס"ל לר"י שבתוס' דלא חיישינן לטועים בדין שידמו מלתא למלתא דקבולת לשכירי יום דלא דמו לאמת, כל כי האי ל"ח, וכן הוא דעת המחבר דנקיט סי' רמ"ד האי טעמא שלא ידעו שפסק עמו, אבל לטועים ל"ח ובהלכות חו"המ סתם ולא כ' שום טעם וסמך על מ"ש בהלכו' שבת מלתא בטעמא, וממילא נשמע לפי הטעם דתליא הכל בשכיחי ורגילי בקבולת או לא רגילי, ותליא ברוב העיר הגם דרוב העולם לא נהיגי כן, ונקטינן להלכתא כהכרעת המחבר דלא כטו"ז סי' רמ"ד ועיי' פרמ"ג שם ובנוב"י קמא סי' י"ב, ומ"ש הנוב"י ושדי ביה נרגא בהאי התירא משום חשש אורחים ונכנס בפרצה דחוקה בכוונת המחבר, אנחנו מצאנו דרך מרוח בשיטת המחבר דלא חייש לאורחים כה"ג ושם בארה. ממוצא דברינו נלמוד היתר בנדון שלפנינו אם רוב אנשי מקומו בקבולת ע"ד נדון שלו שכתבנו דדומה דדומה לקבולת בנין, או באופן אחר אם רגילים לעשות בשדות שלהם בקבולת ממש הגם דבכל המקומות לא נהיגי כן מותר וליכא חשש מ"ע כלל:
מ"מ בנדון שלפנינו יש לפקפק אפשר גם רוב ראשונים דס"ל דל"ח לרואים וטועים בדמיונם לדמות קבלנות לשכירי יום היינו בקבולת דעלמא דשדה או דבית, אבל בנדון שלנו דמיא קצת יותר לשכירי יום כיון שלוחצים הפועלי' ע"י נוגשים שיעשו מלאכתם בשבת הגם שכתבנו דמעיקר הדין עותר, מ"מ בהשקפה ראשונה לא היה נראה לנו כ"כ פשוט דהוא כמקבלי קבולת לעשות כרצונם אפשר לכ"ע איכא מ"ע דרואים שלא יהיה נראה להם כקבולת וכאריסות אלא כשכירי יום של ישראל ורבים אשר יטעו בזה ולא ידייקו כ"כ דדומה ממש, ולכן לא נ"ל לסמוך לדמות נדון שלנו לקבולת היכא דשכיח ורגיל דהכריע המחבר כשיטות הנך פוסקים דלא חיישינן לטעות הרואים דאפשר בנדון שלנו לא מכרעת ליה מלתא למחבר להקל דאפשר כ"ע מודים בזה:
ובתחלת הרעיון עלה במחשבה לפני לפתוח פתחא דהתירא דהב"י סס"י רמ"ג מביא בשם ר"נ גאון מי שקנה מרחץ או פורנא ולא ישב בה ומשכירה מותר דלא נקרא שמו עליו, ובשו"ע השמיט דין זה, ורמ"א כ' אם שכר מנכרי וחזר ומשכירו מותר דלא נקרא שמו עליו, והקשה המג"א למה כ' שכר הא אפי' קנה מותר, וכ' דבאו"ז כ' שכר משמע קנה לא ופסק כוותיה ולא כרב נטרנאי, ונ"ל לעשות סמוכים לדין הנ"ל ממתני' וברייתא דספ"ק דע"ז דקתני במתני' ובכ"מ לא ישכיר לו מרחץ מפני שנקראת על שמו, ומתני' שם איירי בשלו דוקא דאם שכר בית מנכרי ליכא למגזר משום מכירה דהא אינה שלו ואינו יכול למכור לנכרי, וגם בית דירה דאסור במתני' משום שמכניס הנכרי ע"ז בתוכו ליכא איסור כשמושכר לישראל דלאו דיליה הוא, ואפילו לשיטת הר"א שבהג"א במתני' דאם ישראל שוכר אסור לישראל להניח ע"ז בתוכו דשכירות קנה קצת, נ"ל דמותר להשכיר לנכרי לפימ"ש הרא"ש דנכרי המניח בבית ישראל רק מדרבנן, וא"כ י"ל דוקא בשל ישראל ממש, ועוד הרי כ' מג"א ס' רמ"ו ס"ק ח' דאם חוזר ומשכירו שרי ממ"נ וע"כ דלא איירי מתני' רק בשל ישראל עצמו ועיי', א"כ הא דקתני במתני' ובכ"מ לא ישכיר לו את המרחץ היינו מרחץ שלו משום דנקראת על שמו, אבל מרחץ ששכור הוא לו מותר, וכן משמע לשון הברייתא דרשב"ג לא ישכיר אדם מרחצו, מדאמר מרחצו, ולא אמר לא ישכיר מרחץ לנכרי דנכלל גם מרחץ שאינה שלו רק שמושכר בידו מנכרי, ש"מ דמרחצו דוקא קאמר, אבל כל שאינו שלו מותר, ומתניתין לא דייק ותני מרחצו דסמכה דנדע זאת מדסמך לו לענין מכירת ושכירת בית ושדה ובית לדירה דבשלו דוקא אסור וגם ובכ"מ לא ישכיר לו את המרחץ בשלו דוקא קאי, וכן יש למשמע מברייתא דרשב"ג דקא' לא ישכיר שדהו לכותי, ולא אמר לא ישכיר שדה לכותי וקדייק ואמר שדהו, דוקא כשהוא שלו דנקרא שמו עליו, אע"ג דבכותי גם משום ל"ע איכא, וזה גם בשדה השכורה לו שייך ואסור להשכירו לכותי משום לפ"ע, מ"מ נקיט שדהו דוקא משום דחדא משום לפ"ע ועוד קאמר משום דנקראת על שמו, וזה ל"ש רק בשדהו לכן נקיט שדהו דאיכא תרתי, ויש להקשות קצת לפ"ז מה לו לומר ועוד משום דנקרא שמו עליו דאינו אלא בשדהו ולא בשדה השכורה לו וטעם הראשון משום לפ"ע איכא אפילו בשכורה לו ואיך מוסיף טעם ומגרע שאינו בכ"מ, אלא דבלא"ה צ"ל מאחר דאיכ' איסור דאוריית' משום לפ"ע איך מוסיף וגורע טעם משום איסור דרבנן, וכ' הריטב"א דרוב כותים צייתי ואם יקרה אחד שהוא מן המיעוט לא איכפת לן כיון ששכר לו והתנה עמו ורוב צייתי אלא דאיכא משום דנקרא שמו עליו כשיהיה מן המיעוט, והמקשה היה סבור דרוב לא צייתי ומתרץ דרוב צייתי והיינו חדא אם ידוע דלא צייתי איכא משום לפ"ע, ואפילו סתמא דרוב צייתי איכא משום דנקרא שמו עליו עיי' בו, ולפ"ז א"ש דברינו ועיי':
מכ"ז איכא ראי' לדין זה דאם שכר מנכרי מותר להשכיר דליכא משום מ"ע, וי"ל אפשר ה"ה קנה ממנו ולא ישב בה, אלא דמיניה וביה נשמע דקנה כל שהוא שלו הגם שלא ישב בה אסור דהא מרחץ במתני' דומיא דבית ושדה דאיירי תחלה והא שם אסור כשהוא שלו אע"ג שלא ישב בה דאסור למכור לנכרי משום לא תחנם ובא"י אסור ג"כ להשכיר לו שמא ימכור לו וה"ה שלא להשכיר לו לדירה בכ"מ שיכניס ע"ז בתוכו בשלו בשל ישראל ממש, ובכ"ז אין חילוק בין ישב ללא ישב בה, וע"ז קאי לא ישכיר מרחץ היינו בשלו ממש אפי' לא ישב בה והיא ראי' מכרחת, וכן יש למשמע מברייתא דרשב"ג דאמר מרחצו, דוקא מרחצו אבל כשמושכר לו שרי, משמע כל שהוא מרחצו אסור אפי' לא ישב בה והוא כשיטת האו"ז דוקא שכרו ודלא כר"נ גאון וקשה עליו מכל הנ"ל וצל"ע:
והנה הרמ"א לא כ' דוקא בלא ישב בה והטו"ז כ' שכוונתו שלא ישב בה וכן ס"ל למג"א ובאליה רבה כ לאמור בשכר אפי' ישב בה לא נקרא שמו עליו והיינו דרמ"א אבל בקנה בעי דוקא לא ישב בה, דכשישב בה נקרא שמו עליו ומיישב בזה קושית המג"א, והנה ביישוב קו' מג"א לא הועיל כלום דעדי' קשה למה לא מביא דינו של ר"נ גאון דאם קנה ולא ישב בה דמותר וכן השיג על"ו בפרמ"ג, אבל מ"מ נ"ל נכון לדינא מ"ש דבשכר אפי' ישב בה ולא מטעמיה, אלא אמינא מלתא בטעמא לשבח, דבשכר אפי' ישב בה, או אפי' שכרו לשנים הרבה דסמכינן לקולא דנתפרסם שהשכירו לנכרי, ה"ה איפכא אם שכרו ישראל מנכרי לשנים הרבה אפי' לא ישב בה ידוע לכל כי שכרו מנכרי ונקרא על שמו היינו בוודאי לא נעקר שם בעלים ראשונים נכרים מעליו, אלא שנקרא על שם הישראל ששכרו וכ"ש כשישב בה, ומ"מ שרי להשכירו לנכרי אחר כיון שנתפרסם שישראל שכרו מבעליו נכרי ידוע לכל שמרחץ זה עומד להשכיר מבעליו לישראל, כמו כן יתלו בשכירות שחזר הישראל והשכירו לנכרי שיושב בתוכו הגם שאין רגילות בשכירות מ"מ הלא מרחץ זה עומד לכך כנ"ל, אבל בקנה ישראל ס"ל לר"נ גאון דבעי לא ישב בה דלא נקרא שמו עליו, אבל ישב בה נקראת על שמו של ישראל ואיכא משום מ"ע כיון שאין מרחץ זה עומד להשכיר יותר משאר מרחצאות והאו"ז ס"ל אפי' לא ישב בה אסור במכירה, ורמ"א נקיט להלכתא כאו"ז דוקא שכר, ואפי' שכרו לשנים הרבה וגם ישב בה, וא"ש סתימות הרמ"א שלא התנה דוקא שלא ישב בה, ומ"ש מפני שאין שם ישראל נקרא עליו, היינו שלא נקרא שם ישראל עליו שהוא שלו אלא שהוא של נכרי והוא שכר ממנו לכן משום מ"ע אפי' ישב בה ליכא, וא"ש נכון מאוד לפע"ד עפ"ז הי' נ"ל לצדד להקל בנדון שלפנינו שפר"מ נ"י שכר השדות לכמה שנים ושמו עליו ששכרם יתלו שחזר והשכירו לנכרי כיון ששדות אלו דרכם להשכיר' ויתלו כי בהיתר עשה וליכא מ"ע, ומעיקר הדין מותר דדמיא לקבולת כמ"ש, ומשום מ"ע ליכא דיתלו שהשכירם לנכרי:
שבתי וראיתי כי טעות הוא בידי, ל"מ לשיטת הרמב"ם ודעימי' דשדה הגם דעומד לשכירות ואריסות אסור בקבולת דלא יתלו באריסות כיון דבאמת לא כן הוא ויתברר להם שאינו נוטל פירות, לפ"ז גם במרחץ ששכר וחזר ונתן בקבולת אסור כיון שהאמת שלא השכירו ולא יתלו שהשכירו כי יודע להם שהישראל לוקח פירות מעות הנושרים, ואפי' לדס"ל דשדה מותר בקבלנות אפשר בנדון שלנו כ"ע מודים דלא יתלו בשכירות דלא שכיח, די"ל טעם שיטות הסוברים דשדה מותר בקבולת אע"ג דלא שכיח בקבולת דיתלו בשכיח דלאריסות הוא ולא חיישי כיון שאינו נוטל פירות שיקרה מקרה שיראו אחרים דבר זה ויהיו חושדים אותו כ"כ האי לא חיישינן, וגם אפשר שיתלו בקבולת אע"ג דלא שכיח, אבל בנדון שלנו גרע טפי דכל השנה הישראל עוסק ובא בשדות וכרמים השכורים לו ומאסף כל הפירות הביתה, בוצר הענבים ומתעסק בקצירה בצירה ודישה ועומד על הפועלים כ"י החול ומאסף לגורנו, וכל עין רואה מבין ויודע שלא השכיר השדות וכרמים לנכרי אחר ובשלו הוא עוסק ואין מקום לתלות בהיתר שכירות וכ"ע מודים דאסור בקבולת משום שאין לומר שיתלו באריסות או בשכירות ואפי' היכא דשכיחי ורגילי בקבלנות יש להחמיר בנדון שלנו מטעמא דכתיבנא כבר לעיל:
ואבוא אל דברי מע"כ נ"י שהוציא לעצמו כחא דהתירא ע"י שעשה הכל בפני ערכאות דאיכא פרסומא מלתא דפועלים ולא שכירי יום אינהי וסמך לבו על הח"ס או"ח סי' נ"ז ושם נאמר אם עושה בקבולת בערכאות שרי, עפמ"ש תוס' שבת סי' רמ"ג בקנה בית שמו עליו מיד דכל המעלה בערכאות איכא פרסום ומביא ראי' מסי' רמ"ו דיתנה עם הנכרי בפני ערכאות דאיכא פרסום עי"ז והה"נ כשנעשה קבלנות בפני ערכאות טוט אסר וטוט שרי, ומזה דן פר"מ נ"י לנדון שלו שעשה הכל בפני ערכאות יודע לכל כי בקבולת המה עושים אלו דבריו:
הנה מאוד אתמה לנפשי אם יהי' די בפרסום כזה שעושה בפני ערכאות למה לא נמצא היתר זה במרחץ וכדומה בסי' רמ"ג ורמ"ד שיעשה ויעלה בערכאות כדי לפרסם הדבר שהשכיר או בקבולת או באריסות, ולא לשתמט מי שיאמר היתר כזה אלא במשכירו שנה אחר שנה או לשנים הרבה דסומכים שנתפרסם הדבר ועיי' רמב"ם הלכו' שבת פ"ז הל' ו' שכ' או לבנות לו חצר וליטע לו כרם לשנה או לשנתים, נ"ל דרצה בזה הגם דלזמן מרובה הוא לא אמרינן שיתפרסם הדבר והרמב"ם לשיטתו דס"ל דקבולת לא מהני משום טועים שידמה להם כשכירי יום כמ"ש בהלכות יו"ט לכן ל"מ גם אם הוא לשנה או לשנים הרבה דאם גם ידעו שהוא בקבולת מ"מ הא איכא חששא שיטעו בדמיונם שאיסורא קעביד דכשכיר יום הוא, ובתשובה א' תמהתי למה השמיט המחבר רבותא דאפי' לשנה ושנתים אסור דאית ביה רבותא כמ"ש, וכעת נ"ל עפמ"ש כאן בטעמא דרמב"ם דאסור משום דאיכא חשש טועים בדמיון כ"ז לרמב"ם לשיטתו אבל המחבר דלא כ' טעם זה דיטעו רק חשש מ"ע שיאמרו שכיר הוא וברגילי בקבולת מותר, הה"נ דשרי היכא דשכרי לשנה או לשנתים, כמו במרחץ אם השכירו לשנים הרבה דמותר, אלא שהב"י מפרש הך דינא דרבינו האי שמשכירו לשנים זאח"ז ולא שהשכירו לשנים הרבה וכן כ' בשו"ע עפ"י פירושו שנים הרבה זאח"ז, ובלא"ה לא דמיא קבולת לשנים למשכירו לשנים הרבה, דשכירות לשנים הרבה מותר משום דהוי כמוכרו לו ואיכא פרסום כמו במי שקונה בית אבל בקבילת ל"ש זה כמובן לכן תמהתי על המחבר דשבק' להך רבותא דקמ"ל הרמב"ם במקומה עומדת:
נחזור לדברינו דלא מצינו היתר ע"י פרסום אלא כשמשכירו שנה אחר שנה לדעת הב"י או לשנים הרבה לפי' מהרי"א שבב"י, אבל לעשות פרסום ע"י שעושה כן בפני ערכאות לא שמענו, והאי דסי' רמ"ו שיעשה כן בפני הערכאות יש ב' טעמים בב"י, א' כדי שלא יכחיש בו הנכרי ועוד כדי לפרסומי מלתא, ומלשון המחבר ליכא למשמע מאיזה טעם יעשה כן בפני הערכאות ומג"א כ' משום פרסום, נראה לו עיקר טעם ב', ולא ידעתי מנ"ל, ומשם אין ראי' דיש לסמוך על פרסום כזה, דשם כמה פוסקים איכא דס"ל דא"צ לעשות בפני ערכאות דסגי בהפקר בפני עצמו או בפני ג' דליכא מ"ע כ"כ בבהמת ישראל דלא ידוע כ"כ דבהמת ישראל היא ודמיא לדבר תלוש דליכא היכר, וגם משום פסידא מקילים בזה, ומאן דאמר שיעשה בפני ערכאות הוא מהיות טוב יעשה כל תצדקאי לעשות פרסום כל האפשר, אבל במחובר דאיכא מ"ע גמור ואסור מה"ד משום מ"ע בוודאי לא מהני פרסום כזה וכי כ"ע יודעים הנעשה בערכאות ואיך ובאיזה אופן נעשה, ועיין קידושין פ' ע"א דלא סגי בהכרזת ב"ד ברבים בקבוץ ישראל דאיכא טובא דלא שמעו ולא ידעו דבר זה, ומ"ש תוס' שבת בקונה בית היכא דנעשה בערכאות מתפרסם מיד ומביא ראי' מסי' רמ"ו, הוא כ' כן לחומרא דאיכא פרסום יותר משוכר או קונה שלא בפני ערכאות ור"כ גאון אינו מתיר רק בקונה בינו לבינו ואין איש יודע כ"ז שלא ישב בה שקנהו, אבל בקונה לפני ערכאות איכא פרסום דיש ויש דשמעו וידעו וחיישי' למ"ע משום פרסום כזה, ומביא ראי' מסי' רמ"ו דאיכא פרסום קצת ע"י ערכאות ועושים כן מהיות טוב לעשות פרסום כל האפשר וה"ה דיש להחמיר יותר בעושה ע"י ערכאות מאלו נעשה שלא בפניהם דאיירי ביה ר"כ גאון, אבל לסמוך להקל ע"י פרסום כזה ישתקע הדבר ולא יאמר, ולא אמרו אדם מעולם:
ומ"ש בח"ס לעשות פרסום ע"י שיעשה בקבולת לפני ערכאות, הלא נזהר ונשמר במתק לשונו הזהב שכ' טוט אסר וטוט שרי היינו כיון שלא נתודע דבשלו הם עושים אלא ע"י ערכאות ותברא בצידו ע"י ערכאות מתפרסם ג"כ ששכר בקבולת, וע"י פרסום בערכאו' אתה בא לאוסרו, ע"י פרסום במשקל כזה ע"י קבולת לפני ערכאות תבוא להתיר לו, אבל להתיר קבולת בנין בית או שדה ואריסות במרחץ שנקרא שמו עליו וידוע לכל, ע"י פרסום שעושה באריסות וקבולת בפני ערכאות לא עלה על דעתו הקדושה מעולם, וכן נראה דעתו הקדושה דעת תורה בסוף סי' ס' ד"ה אבל הנלפע"ד וכו' דכ' דגם על הכרזה בבהכנ"ס לא רצה לסמוך משום דיש דשמע בהא וכו' אם לא דאיכא פרסום בלא"ה, וקו"ח הדברים אם לא סמכינן על הכרזה בבהכנ"ס שמכריזים בקבוץ עם ה' דמגיע הדבר להם וחיישינן משום דאיכא דשמע בהא ולא אמרינן חברא חברא אית ליה ויספרו הדברים קו"ח דלא ס"ל לאבא לסמוך על פרסום בפני ערכאות:
ונ"ש דגם על מ"ש טוט אסר וטוט שרי לא הי' סומך רק לסניף בעלמא, דיש לפקפק לפי הנראה שם כבר חכר מהשר לפני ערכאות והישראל רוצה לשכור פועלים בקבלנות אין לסמוך ע"י שיעשה בפני ערכאות לומר כעין דקלא מבטל קלא, כן מבטל קלא דפרסום שני חשש מ"ע שהוא ע"י הפרסום שחכר, דאיכא דשמע מהנעשה בערכאות חכירת השדות ולא שמע משכירת הפועלים בקבולת שאח"כ כלל, ועוד דיש לחלק בחלוקא רבא בין פרסום דקונה בית בפני ערכאות שכ' התוס' שבת, לקבולת הנעשה בפני ערכאות דקנין בית הוא דבר וענין הראוי להיות בערכאות, שיוצא מרשות בעלים ראשונים ונכנס לרשות קונה זה ונכתב ונחתם בפנקסאות גרונדביכער שלהם ועי"ז נתחזקה המכירה לעדי עד ונקרא על שמו, אבל בקבולת הנעשה לפניהם גם אם רגילים לעשות כל הענינים בפניהם, אבל אין זה ענין שידובר בו ויפורסם דאין תועלת וענין חדש עי"ז עד שידובר ויסופר ממנו, לכן לא שייך כאן לומר טוט אסר וטוט שרי דמעשה החכירה או קנין מתפרסם ע"י ערכאות אבל שכירה בקבולת לא מתפרסם, והחלוק מובן, לכן נ"ל דלא סמך לבו הטהור של אבא מאוה"ג זצ"ל אלא לעשות סניף למ"ש תחילה הלא איכא כמה מראשונים דס"ל דקבולת בשדה שרי דאמרי לאריסותי' עביד, ואין זה סותר למ"ש בסי' קי"ג שעמד בסתירה זו פר"מ נ"י דסמנא מלתא היא אז כשכתב התשובה סי' נ"ז והיא מוקדמת הרבה שנים לזמן שכ' התשובה סי' קי"ג, ובזמן שכ' סי' נ"ז הי' נהוג באריסות ולכמה שיטו' גם קבולת מותר דיתלו באריסות הגם דמחבר נקיט שיטת הרמב"ם ודעימי', בצירוף שיטת ר"כ גאון דשכר והשכיר מותר, אלא דחש למ"ש התוס' שבת דכל שנעשה בפני ערכאות איכא חשש יותר דנתפרסם קצת, נגד זה שקל במאזני שכלו דיעשה פרסום קצת ע"י שיעשה הקבולת בפני הערכאות וחזי' קולא זו לצרופי לשיטות הסוברים דכל דשכיח אריסות גם קבולת מותר כנלפע"ד לקיים מילי דאבוהון רבן של ישראל זצ"ל:
וכ"ז בימים ההם שהיו רגילים באריסות ולכמה שיטות מותר בקבולת ואנו מחמירים דקבולת אסור יש לצרף להקל ע"י פרסום כזה אבל בזמן הזה דלא שכיח אריסא כלל, והיכא דרגילי בשכירי יום לכ"ע אסור בקבולת בוודאי אין להקל לסמוך מפני שנעשה בערכאות, אע"ג דנדון שלנו עדיף מנדון של הח"ס סי' נ"ז דמע"כ נ"י עשה הכל בפעם אחד לפני ערכאות שכירת השדות וכרמים ופועלים, וליכא למיחש דאיכא דידע בהך מעשה דשכירת שדות ולא שמע בקבלנותא דפועלים כמו בנדון שבח"ס, מ"מ לא נ"ל לסמוך ע"ז מטעמא דכתיבנא דאין בזה פרסום כ"כ שיהי' כמו פרסום ע"י שמשכירו שנה אחר שנה או לשנים הרבה:
חוץ אם רגילים בקבלנות דס"ל למחבר כל דרגילי לא חיישינן עוד ונ"ל אפי' לא רגילי אינשי בקבולת היינו מי שיש לו שדה וכרם עושה ע"י פועלים שכירי יום, אבל שדות וכרמים של השררה ידוע שכל מי ששוכר וחוכר שדות וכרמים כאלו גם משרתיו הכפריים מושכרים עמהם והעומדים עליהם והנוגשים הכל בכלל, ורובם ככולם כך, וכך הם ענינים של השררות בשלהם והוי כרגילי ויותר אלא שכ' דאפשר כ"ע מודים כה"ג לחשש טועים בדמיון דנדמה להם כשכיר יום ולא ההמונים יחכמו שדומה ממש למקבלי קבולת, בכ"ז אע"ג שיש לצדד להחמיר מה"ט, מ"מ כיון דמילי דרבנן הוא ומשום מ"ע לבד שהקילו טובא במקום פסידא כמו בצנור שעלה בו קשקשים בש"ס כתובות ס' ע"א ועיי' ר"ן פ"ק דביצה גבי אין מוליכין את הסולם, ובצירוף דאיכא פרסום קצת בטח לבי להתיר דבר זה לפע"ד:
וכ"ז אני אומר להלכה, אבל למעשה אני אומר ועושה פר"מ נ"י ומע"כ אחיו הצדיק הרבני הקצין מו"ה יהושע נ"י כמטרה לחץ, חצים ובלסטראות, אשר יורו המורים סוררים ומעוררים מטילי מום בקדשים, מורידים ולא מעלים באמרם גם בארזים נטועים באהלי תורה ויראת אל כל היום נפלה שלהבת תאות ממון לחלל שבתות ואף כי יודעים בנפשם שעפ"י הוראת חכמים עפ"י סופרים וספרים המה עושים, לא ימנעו מלומר אלה הדברים לחלל כבודם, ולהיות להם לכסות עינים בחלול שבתות ויו"ט ויאמרו הפרושים התירו הדבר לעצמם מפני שקשה להם לאפרושי מפרשת הכסף ויהי' פר"מ ני' גרמא שיעשו בזדון ובשאט נפשם, ונ"ל שזהו שאמרו ז"ל והגד לעמי פשעם אלו ת"ח ששגגות נעשו להם כזדונות, שאם גם הם שוגגים ילמדו אחרים מהם ולא ידונו אותם לזכות כי שוגגים הם ויעשו גם הם בזדון לכן נחשב לת"ח שגגות כזדונות של ע"ה, ונ"ל שזהו טעמא של אמוראי בספ"ק דמ"ק שלא נכנסו לבית שנבנה בקבולת בהיתר ולחד תי' שם אדם חשוב שאני, היינו דהפריזו על המדה מפני אחרים שיאמרו דבאיסור נעשה וימירו כבודם לכלימה וילמדו מהם קו"ח, לכן צריך הרחקה יתירה, והתם שהי' היתר פשוט חששו, כ"ש כשאין ההיתר פשוט כ"כ ועיי' ח"ס סס"י ע"ט פירוש נאה על תפלת ופרנסתינו בהיתר ולא באיסור, וי"ל עוד בנחת ולא בצער דלפעמים מתירים משום הפסד מרובה או לעני, ולכן מתפללים שלא יהי' נדנוד איסור שיהי' בנחת ולא בצער, לכן נא עשו כל האפשר שינוחו הפועלים בש"ק ויו"ט. ושמעם הטוב יעמוד לדור דורים, ויתהללו בשערים דגנם ותירושם ירבה ויזכו לנחלה בלי מצרים וישתו יינות המשומרים הכ"ד אוה"נ דוש"ת חותם בברכה. פ"ב יום ה' ב' דר"ח אלול תרח"י לפ"ק:
הק' אברהם שמואל בנימין בה"ג מהרמ"ס זצ"ל