כתב סופר אורח חיים· רבי אברהם שמואל בנימין סופר
תשובה מא
בין המצרים, יזרח ה' אור לישרים, וקרן י"נ חביבי ירים, ה"ה הרב המאוה"ג מעוז ומגדול הולך וגדול, מלא וגדוש, חריף בע"פ, עומד לתלפיות כש"ת מו"ה אברהם הרש אבעלעס נ"י אבדק"ק באגארד והגליל יע"א:
שבועות עברו וחלפו למו מיום אשר קבלתי יקרתו מגלת ספר כתוב מזה ומזה היא כתובה בענין קבולת בנין והנחתי מכתבו עד שעת הכושר שלא אהי' מוקף בהקפת כל הראש בטרדות רבות, ועתה הנה באתי אל העיון ועברתי על דבריו הנעימים ומצאתי בהם קורת רוח, טבא פלפלא חריפתא, וישרים למוצאי דעת תורה, ברוך הוא וברוך טעמו לשבח אשר ישבחוהו רבנן, והנה נפשו היפה יודעת מאוד, כי בעל מלאכות הרבה אנכי לכן כבודו מחול אם לא אשעשע בדבריו בפרטי' אלא בכללי' בתוך דברינו ימצא לפעמים תשובה ע"ד ולדינא אין דבר חוצץ בינינו בגוף הדין בשאלה שנשאלה לפניו, אשר זו תוארה א' בונה ביתו ע"י אומן קבלן והאומן אדריכל שוכר פועלים שכירי יום העושים מלאכה עם האומן, ואין לבעה"ב כלום עם הפועלים אלא התנה עם האומן בקבלנות סך מסוים, וההוא אמר שהתנה עמו שלא יבנה בשבת אבל לא כתב כן בשטר קבלנות שעשה עמו כנהוג, והאומן בונה בשבת כדי למהר מלאכתו וכבר רצה לפייסו בדמים שכר בטילה ושכירי יום ולא רצה האומן בשום אופן, ואם ילך אל המשפט עמו ע"י הוצאות רבות אפשר יוכל לכופו, ושאל השואל אם מחוייב לעשות כן, או יש למצוא היתר בלא"ה ע"כ השאלה בשנוי קצת ממ"ש במכתבו ולאשר כי פר"מ נ"י האריך וטרח מאוד לבאר פלוגתא דר"ת וראשונים דנראה שחולקים במציאות וגם הרחיב הדבור בשיטות הפוסקים, אמרתי אעשה כן גם אני בעניי אבל אלך בדרך קצרה בלי פלפולים רחוקים, ובדרך הראשונים וקדמונים אלך כפי מה שהבינו הם שיטת ר"ת והחולקים עמו ורק לבאר כל חמירא באתי כאשר יחנני השי"ת וזה החלי:
א ראש המדברים בבנין ע"י קבולת בשבת ויו"ט הוא ר"ת בס' הישר בתשובותיו, והוא בס' הישר דפוס וויען דף ס"ד ההוא התיר בקבולת בנין שהוא מותר מדינא שאין בו משום אמירה לנכרי ומביא ראי' מכלים לכובס נכרי ואפי' בפרהסיא שרי, ומייתי ראי' מריחים דמשמעת קול וס"ל לר"י דשרי, ועיי' ביאור ראי' זו בח"ס סי' ס' ואלו ראה אאמ"ו מאוה"ג זצ"ל הריטב"א במ"ק לא הי' צריך לדחוק עצמו דס"ל לר"ת כשנותן לכובס בע"ש איכא מ"ע לרואים שנותנים בע"ש, דהריטב"א כ' שם דמשמע מסתימת מתני' דאפי' כובס בפרהסיא והכל מכירין את כליו של ישראל מ"מ מותר, וי"ל גם לר"ת הי' משמע כן, אלא כיון דיש לדחות ולדחוק דמתני' מיירי דוקא היכא דליכא פרהסיא כגון שאין ניכר לכל או שאין כובסים בשוק ע"ג הנהר לכן הוסיף ראי' מדר"י דלא חייש להשמעת קול ופליג על רבה ודחיק לאוקמי כב"ש משום דנראה לו דמתני' גם בפרהסיא איירי ומ"מ מתיר ב"ה מכ"ש בריחים דליכא מ"ע כ"כ כמ"ש ר"י דיש לחלק בין ריחים לקבולת בנין וה"ה בכלים לכובס, וא"כ ריחים כ"ש מכלים, ורבה ס"ל דמהני' י"ל דוקא בצנעה וקיי"ל כר"י, והוסיף עוד ר"ת ראי' מהא דקיי"ל כרשב"ג דאריס לאריסותי' עביד ה"ה ה"נ אמרינן קבלן קבלנותיה עביד, ונ"ל דוודאי לא חלק ר"ת במציאות שכתבו כל הראשוני' דבימיהם לא היו רגילים בקבולת בנין אלא דס"ל לר"ת דלאו דוקא היכא דהרוב עושים כך תולים בהיתר אלא דגם במקצת עושים כן ידינוהו לזכות ויאמרו שבוודאי עשה בקבלנות, ואולי משום איסור שבת עשה בקבלנות אע"ג שאין הרוב עושים כך, והא דאמרינן אריסא דמרחץ לא עבדי אינשי, שאני מרחץ דלא עבדו כלל וגם במרחץ הדבר בעצמותו רחוק שיעשה אדם באריסות או בשכירות כמ"ש הראשונים דהוצאותיו מרובים והכנסתו מועטת וזה בעצמו הטעם שאין הרוב עושים כן ומשו"ה בוודאי לא יתלו בהיתר דמי פתי יסור הנה לעשות באריסות ואיכא בוודאי מ"ע משא"כ בקבולת בנין דאין טעם להרוב שאין עושים בקבולת כמו שהוא במרחץ אלא שלא נהיגי כך, ולהכי בקל יתלו שבהיתר עשה כיון שיש עכ"פ מיעוט שעושים ע"י קבולת כנ"ל:
וכעין זה וזכר לדבר מצינו שכתבו הראשונים בקידושין סוגי' דסבלונות דלא אזלינן בתר רובא דתליא במנהג והקשה הבית מאיר ואבני מלואים סי' מ"ה מב"ב ר"פ המוכר דפליגי אי אזלינן בתר רוב דלרדיא, חזינן דאזלי' בתר רוב המנהג, ולדידי לק"מ דוקא בתר רובא דתליא במנהגא בלי טעם לא אזלינן, כמו רוב מסבלי והדר מקדשי דליכא טעם רק שנהגו כך, אבל ברובא לרדיא טעם הגון להם דבהמה לרדיא עומדת שרוחה מרובה משחיטה, בתר רוב כזה בוודאי אזלינן, והמעיי' בראשונים בקידושין לא ימצא שמתרצים כן דלא אזלינן בתר רוב המנהג רק ברובא מסבלי תחלה עיי"ש והארכתי שם, וכאן לא הבאתי רק זכר לדבר למ"ש דיש לחלק בין מרחץ לקבולת בנין דמרחץ לא יתלו בשכירות ואריסות כיון שיש טעם הגון להרוב שאינם עושים כן משא"כ בקבולת בנין ועיי':
אלא דצ"ע ניהי דיש לחלק כך מ"מ מנ"ל לעשות פלוגתא רחוקה הרי רשב"א בברייתא ל"ל אפי' בשדה לאריסותי' עביד אע"ג דרוב ככל עושים באריסות מ"מ חייש למ"ע שיחשדוהו אולי עשה כהמיעוט ואנן דקיי"ל כסתם מתני' וכרשב"ג מנ"ל לומר דמתני' מתיר אפי' היכא דליכא רק מיעוט שעושים בקבלנות ואם גם אינו דומה למרחץ, מ"מ כל אפושי פלוגתא לא מפשינן לעשות פלוגתא כ"כ בין רשב"א למתני' ורשב"ג וצ"ע ויישוב:
ונ"ל דבאמת קשה מאוד להסביר טעמא דרשב"א דל"ל אריס אריסותי' עביד וחייש למ"ע היכא דרוב עושי' באריסות והרמב"ן כ' דבזמן הש"ס כולם היו עושים בחכירות או באריסות ואיך יעלה על הדעת לחשדו שהוא עושה באיסור, ובתחלה ה"א הא דאריסא לרשב"א לית ליה היינו דל"ל היתר כלל באריסא מעיקר הדין כמו ב"ש דל"ל קבלנות וכמו שהקשה תוס' לרשב"ג דל"ל קבלנות ה"ה אריסא מעיקר הדין כן י"ל:
אלא דבברייתא דירושלמי מבואר דאית ליה לרשב"א היתר קבולת מדינא ורק משום מ"ע אוסר א"כ קשה כהנ"ל, ולר"ת דעשה קו"ח קבלנות מאריסא אפשר י"ל דקבלנות אית ליה לרשב"א ואריסות ל"ל מעיקר הדין, אבל האמת נ"ל דטעמא דרשב"א דל"ל אריס לאריסותי' עביד הוא משום דיטעו הרואים ולא ידעו לחלק בין אריס לשכיר יום שיטעו בדמיונם דאריס ג"כ אדעתי' דישראל עביד ויש בו איסור לדעתם שעושה לטובת ישראל ולדעתו ולא ידעו לחלק בין זה לזה, ומתני' ס"ל היתר אריסות כ"ע יודעים ומבינים כנ"ל, והא"ש דאין כאן פלוגתא רחוקה בין רשב"א למתני' ורשב"ג אלא דרשב"א חייש לטעות שלא ידעו ולא יבינו ההפרש בין אריסות וקבלנות לשכיר יום, ומתני' ל"ח לטועי' בדמיון בדין אלא שיתלו באיסור וזה שייך דוקא במרחץ דלא עבדי כלל באריסות משא"כ באריסות דשדה וקבלנות כמ"ש:
ובמאי דכתיבנא ארוח לן ליישב קו' אחת שהביא פר"מ נ"י והיא קו' העולם, לפי שיטת התוס' בב"ק דבמומר לעבירה שידוע דבוודאי יקיים שליחותו לכ"ע יש שליח לדבר עבירה דל"ש דברי הרב וכו' לא מקשה ש"ס מידי על רשב"א אבל נכרי מאי שרי דאמרי אריסותי' עביד כותי נמי, די"ל שאני כותי מנכרי דהא ס"ל כותי' גרי אמת המה וכיון שבוודאי עושה איסור איכא משום שליח לד"ע לכ"ע אם שכיר יום הוא והחושדים יחשדוהו דעושה הישראל איסור דאורייתא ולמ"ע כי האי חיישינן אבל לנכרי שרי אע"ג דגם בדרבנן חיישי' למ"ע כמתני' וברייתא דרשב"ג מ"מ היינו היכא דליכא למתלי באריסות כמו במרחץ, אבל בשדה דאיכא למתלי' דבהיתר אריסות קעביד ל"ח כ"כ דיאמרו לאו באריסות הוא:
ואני אבאר הקו' דלכאורה לשיטות הסוברים דמלאכה בחוה"מ ליכא אלא איסור דרבנן לק"מ דבכותי בחוה"מ ג"כ ליכא אלא חשדא באיסור דרבנן והה"נ נכרי בחוה"מ, אלא דלאחר התבוננות מעט נראה דקשה גם לשיטה זו שאני בנכרי דאיכא תרתי דרבנן, חוה"מ דרבנן וע"י נכרי דרבנן גם אם אסרו שבות דשבות שלא במקום מצוה, מ"מ בוודאי קיל מחד דרבנן ובכותי איכא רק חד דרבנן חוה"מ דרבנן ושלוחו כמותו כמו שעושה בעצמו, והא דלא אסר בנכרי משום דעושה בשבת ויו"ט, דילמא באמת היכא שיש לחוש שעושה בשבת ויו"ט אסור לנכרי ג"כ, וקמ"ל בכותי דליכא למיחש משום שבת ויו"ט רק משום חוה"מ לחוד אע"ג שעיקר איסור מלאכת חוה"מ דרבנן חוששי' למ"ע ודוקא בחד דרבנן דכותי שלוחו כמותו אבל בנכרי שרי משום חשש חוה"מ לחוד והיכא דאינו עושה בוודאי רק בחוה"מ שרי לנכרי, ועוד גם אם בשבת ויו"ט מתיר לנכרי משום דקיל שבות ע"י נכרי משבות דאית ביה מעשה ע"י עצמו או ע"י שלוחו במקום שהוא כמותו כמו בכותי ומומר כהא דאמרו בערובין פ' הדר שאני שבות דאית ביה מעשה היינו ע"י עצמו משבות דלית ביה מעשה ע"י עצמו רק ע"י נכרי דקיל מלאכה דאוריית' ע"י נכרי ממלאכה דרבנן ע"י עצמו, ועיי' מלתא בטעמא דרבינו יונתן שם, והכא ע"י כותי כעושה ע"י עצמו הוא ולהכי חייש למ"ע באיסור חמור דרבנן אבל עי"כ אפי' בשבת ויו"ט ליכא רק איסור קל ל"ח למ"ע כיון דאיכא למתלי דבאריסות עביד ל"ח כ"כ וצ"ע, ובתחלת הרעיון היה נ"ל דלק"מ ע"פ מה דחידש לן הבית מאיר סי' ה' דגם למאן דס"ל יש שליחות לנכרי לחומרא, בשבת אין שליחות כעין מצות שבגוף דכ' תוס' רי"ד דל"ש שליחות כיון דקפיד רחמנא שיהי' לכל איש ישראל תפילין בראשו ובזרועו לא יצא ידי חובתו במה שעשה שליח לעשות מצוה זו בגופו של השליח סוף כ"ס לא היו תפילין על גופו וכן בלולב וכדומה, והה"נ בשבת דקפיד רחמנא שגופו של ישראל ינוח ביום השבת, ואם עושה ע"י נכרי הגם דיש לגביה שליחות לחומרא, מ"מ גופו של הישראל נח ואין כאן קפידא עיי' בו, לפ"ז לכאורה לק"מ כיון דגם ע"י כותי דיש לו שליחות ויש שליח לד"ע גביה, לענין איסור שבת ליכא משום שלוחו כמותו דמ"מ גופו נח ולא עביד מלאכה:
שבתי מעט וראיתי דטעות הוא בידי, דהבית מאיר שפיר קאמר בעושה עי"נ ל"ש שלוחו כמותו בשבת הגם דע"י נעשה מ"מ הא גופו של ישראל נח ולא נעשה ע"י המשלח נגד רצון השי"ת דסוף כ"ס לא עביד ישראל מלאכת שבת, אבל העושה ע"י ישראל הרי גופו של ישראל לא נח בשבת וכיון שעושה ע"י המשלח ושלוחו כמותו הוי כאלו הוא עשה המלאכה, ועבירה דיליה היא שע"י נעשית כנ"ל ברור לדינא, וא"כ קושית העולם קמה וגם נצבה:
והנלפע"ד ביישוב קו' זו ע"ד פלפול קצת הוא, דהנה הריטב"א הקשה בהא דמסיק הש"ס חדא משום לפ"ע ועוד משום דנקראת על שמו, מאחר שאמר משום לפ"ע שהוא דאורייתא איך מוסיף וגורע טעם משום חשדא ומתרץ דרוב כותים צייתי דאיכא כמה מקראות דמשמע איסור חוה"מ ומיעוט לא צייתי, וכיון דרוב צייתי מותר להשכיר לו דאין לו לחוש למיעוט כיון שמתנה עמו וסומך על הרוב, ואם יהי' מן המיעוט דלא צייתי אין בידו איסור דל"ע, אלא דאיכא מ"ע דנקרא ע"ש, והיינו חדא ועוד קאמר, חדא משום לפ"ע היכא דידוע דלא ציית, ועוד אפי' ברוב דצייתי משום דנקרא ע"ש, ובס"ד סבר דרוב לא צייתי להכי הקשה והא איכא משום לפ"ע, ומתרץ דרוב צייתי וליכא לפ"ע רק היכא דידוע דלא צייתי וחדא ועוד קאמר כהנ"ל, אלו דבריו ז"ל ומה מתקו:
אלא דקשה לי לפ"ז לא הי' צ"ל דל"ל לאריסותי' עביד אלא משום דנקראת ע"ש דקאמר לא שיאמרו דשכיר יום הוא, אלא שיאמרו מסתמא לא התנה עמו דאלו התנה עמו הי' ציית דרובם צייתי ויחשדוהו שעובר על לפ"ע, אבל בנכרי שרי דל"ח שיחשדוהו ששכיר יום הוא דאריס אריסותי' עביד וצל"ע, וכשאני לעצמי מה אני אומר די"ל בפשיט חדא ועוד קאמר לפמ"ש התוס' דליכא לפ"ע רק אם גרי אמת הם דאל"ה ליכא משום לפ"ע, וי"ל דרשב"א הכי קאמר חדא משום לפ"ע, ועוד אפי' למאן דס"ל דגרי אריות הם וליכא משום לפ"ע מ"מ איכא משום שנקרא ע"ש כנ"ל פשוט ומיושב קושיא הנ"ל, דהא אמר משום דנקרא ע"ש למאן דס"ל דכותים גרי אריות הם, וכותי ונכרי שוין לענין שליחות וא"ש. להיות כי פר"מ נ"י האריך בקושי' הנ"ל ובנה דינן עלי' הארכתי בה ע"ד מו"מ של פלפול:
אבל לפמ"ש דהא דל"ל לרשב"א אריס אריסותי' עביד לא שיחשדוהו שעושה באיסור במקום שיש היתר לפי המנהג שרבים נוהגים בו שעושים באריסות, אלא משום דיטעו שעושה איסור דדומה להם שעושה על דעתו הגם שלא צוה לו ועושה מעצמו, דנדמה להם כעושה ע"ד ישראל ולטובתו שאפי' עושה מעצמו אסור ליהנות, לפ"ז לק"מ דוודאי לא יטעו שהוא כשלוחו ממש כמצווה ועושה דשלוחו כמותו, דהא לא צוה, ולהא לא יחשדוהו שהוא שכיר יומו ועושה ע"פ כיון שיש לו מקום לעשות בהיתר לא שביק התירא ועביד איסורא, אלא גם אם עושה באריסות כמנהג רוב או כל נדמה להם שיש בו איסור, ואינו נכנס בסוג שליחו' כדי לחלק בין כותי דיש שליחות ויהי' חשוד בדאורייתא לנכרי דאין בו רק דרבנן וא"ש נכון ויש סיוע רבה לדברינו ופירושינו בביאור הסוגיא ופלוגתא דרשב"ג ורשב"א ועיי':
והנה הרואה בס' הישר יראה בתום וביושר שעיקר סמיכת ר"ת מדאמר שמואל במ"ק דין קבולת וכל הפרק איירי מדיני אבילות וחכירה ושכירות, וכאן בע"ז בדיני שבת לא הזכיר מזה כלום, לכן נראה לר"ת דדוקא באבילות דקיל לאינשי דדרבנן הוא בקל יחשדוהו, לכן גם בקבולת דיש לדונו דבהיתר עשה חושש למ"ע אבל בשבת ויו"ט דחמירי לא יחשדוהו שעושה באיסור וצ"ל אע"ג דע"י נכרי גם בשבת ויו"ט ליכא רק איסור דרבנן מ"מ חמירא לאינשי טובא מלעשות מלאכה ע"י נכרי בימי אבלו, ונ"ל לחזק ראי' זו של ר"ת מכח דקדוק עצום שצ"ל למה קתני במתני' סתם ובכ"מ לא ישכיר לו את המרחץ מפני וכו' ולא התנה בלבד שיהי' תוך התחום כמו דקתני ברייתא דרשב"א בירושלמי חוץ לעיר היינו חוץ לתחום שרי ומסתימת מתני' וברייתא דרשב"ג משמע דכ"מ אסור אפי' חוץ לתחום, וגם לשון המשנה ובכל מקום אע"ג דר"ל אפי' בחו"ל, מ"מ כולל ג"כ אפי' חוץ לתחום, ועוד דקאי אלעיל דלא ישכיר לו בית משום שמכניס בתוכו ע"ז ובזה אין חילוק בין חוץ לתוך התחום משמע דכמו כן שכירת מרחץ אסור גם חוץ לתחום וגרע דאפי' בחו"ל אסור ואם חוץ לתחום מותר כל כי האי הו"ל לפרש כיון דאיפכא משמע דגם חוץ לתחום אסור וצ"ע:
ומצאתי ראיתי אחרי רואי בספר תוס' שבת בכלל גדול שלו שעמד בזה ולא ביאר, דכ' כמו שהקשיתי אני ממשמעות מתני' ומביא ראי' מזה לפירוש המשניות דמרחץ אסור משום דנכרי רוחץ בו ואיכא חה"ש דנכרי, ופשיטא ליה דמשום חה"ש דנכרי ליכא חילוק בין תוך התחום לחוץ לתחום דנכרי בכ"מ ובכ"י איתא, משו"ה לא קתני במתני' וברייתא דחוץ לתחום מותר, והא דאמר שמואל דחוץ לתחום מותר צ"ל דבבית ליכא חה"ש משום עין רואה דנכרי ודוקא במרחץ איכא חה"ש דשמו עליו ביותר עיי' בו:
ויש להקשות לפ"ז היכא דייק מברייתא דרשב"ג הא לכותי שרי דילמא לכותי נמי אסור משום חוה"מ, והא דנקיט נכרי ומשום שבת ויו"ט דקמ"ל דמשום שבת ויו"ט אפי' כל זמן השכירות עד חוה"מ אסור אפי' חוץ לתחום, וביותר קשה דמדייק הא שדה שרי וכו' דילמא גם שדה אסור ובשדה דליכא רק משום מ"ע דישראל חוץ לתחום שרי אם אין חוה"מ בימי השכירות, ואם איכא משום חוה"מ פשיטא דחוץ לתחום אסור הכל משום מ"ע דישראל, אבל במרחץ אסור אפי' חוץ לתחום משום חה"ש דנכרי דבמרחץ נקרא שמו עליו יותר וטובא קמ"ל במרחץ יותר מבשדה וצ"ע, מלבד זה הרגיש התוס' שבת בעצמו דהרמב"ם בחבורו הגדול לא נכנס לחלק בין מרחץ לשדה ולא כ' דבמרחץ אפי' חוץ לתחום אסור משום חה"ש דנכרי וכ' דבחבורו חזר מפירושו בפי' המשניות וזה דוחק גדול, הגם שמצינו לפעמים כן דחזר בו היינו להלכה אבל כאן דמפרש דמשום חה"ש דנכרי אסור דהי' קשה קושי' המג"א הא אין ישראל רוחץ בשבת ולהכי פירש כפירושו, וצ"ל דאח"כ הי' נראה לו מ"ש המג"א משום מ"ע דישראל דרואה עשן יוצא או כמ"ש בעל תוס' שבת דישראל רוחץ בצונן, וכשחבר הפי' משניו' לא הי' נ"ל כ"ז טעם לשבח או לא עלה במחשבה לפניו, כ"ז דוחק ורחוק, וגם הקושי' עצומה משמואל דאמר חוץ לתחום שרי ואמאי הא איכא משום חה"ש דנכרי, ומה שמחלק התוס' שבת בין מרחץ לבית ושדה דעל המרחץ נקרא שמו יותר הוא דוחק, לכן בחרתי לי דרך לעצמי בכוונת הפי' משניות ויתישב הכל ואומר בוודאי אין חה"ש כשרואה הנכרי שישראל מחלל שבתו וחגו בצנעה, כמוהו כמוהם יש הרבה שאין שומרים דתם ומחללים חגיהם ואין בזה חה"ש שיאמר ישראל אינו משמר דתו, האיש יחטא ועל כל העדה אמור יאמר שמחללים שבת, אלא כיון שבונה עושה לעיני כל עי"נ, שאין ידוע ונראה לו היתר, ואין מוחה בידו, וכל העם ראשיהם ומנהיגיהם ודיניהם רואים את הקולות, ואין קול קורא למחות על ידו, או אין קשב להקשיב למוריו, זה הוא חה"ש גדול, וכ"ז בעיר או תוך התחום דשכיחי' ורגילי' עוברים ושבים טובא ומסתמא הקול נשמע בבית דין דייני העיר שבתוך התחום או דפרע זה לשמצה נגד קמיו ומתקוממים עליו ומוחים על ידו, או דנעשה לכולם כהיתר אבל חוץ לתחום דלא נראה לנכרי עוברי' ושבים שידרשו סמוכים להם למחות על ידם והבונה יושב בדד במקום שאין רואה ליכא חה"ש כשיאמר זה הישראל היושב בדד מחלל שבת, וגם אם שכיחי אורחים דמעלמא אתו לשם במקרה והולכים לדרכם אחר השבת, משו"ה לא יהי' חה"ש, כי מה להו לאורחים ולו היום הם כאן ולמחר ילכו למו, ועוד גם אם חוששי' לאורחים היינו מפני מ"ע שלהם שיחשדוהו אבל לאורחים ומשום חה"ש דנכרי עי"ז כל כי האי בוודאי ל"ח כנ"ל פי' לפירושו של הפי' משניות, ולא ק"מ משמואל דמחלק בין תוך לחוץ לתחום, דגם משום חה"ש דנכרי ליכא חוץ לתחום כדכתיבנא ומשו"ה לא כ' הרמב"ם בחבורו דבמרחץ גם חוץ לתחום אסור, והדברים נכונים וקרובים למרכז האמת בכוונת הרמב"ם בעזהי"ת:
ומלתא דפשיטא דס"ל לרמב"ם דוודאי חושש' משום חשדא ומ"ע דישראל כמו בכ"מ דחוששי' למ"ע ואפי' בדרבנן והוצרך במרחץ לחשש דחה"ש דנכרי משום קושי' המג"א דהא ישראל אינו רוחץ בשבת וז"פ וא"צ להאמר, אלא דיש לדקדק איך מקשה הא לכותי שרי ולא חייש משום חוה"מ דגם לדידן שרי י"ל משום הכי נקיט לנכרי דחוששי' משום שבת ויו"ט הגם דלא השכירו לחוה"מ, וקמ"ל הגם דמשום יו"ט ליכא חשש מ"ע דישראל מ"מ אסור משום דחיישי' משום חה"ש דנכרי וכ"ש לכותי דאסור משום חוה"מ מ"ע דישראל, ויותר יש להקשות מדמקשה הא שדה שרי מנ"ל דילמא שדה ג"כ אסור, והא דנקיט מרחץ דקמ"ל טובא אע"ג דבמרחץ ליכא משום מ"ע דישראל דאינו רוחץ בשוי"ט מ"מ אסור משום חה"ש דנכרי הרוחץ, וזה לא ידענו משדה דיש חשש יותר משום מ"ע דישראל וצ"ע, וי"ל דרמב"ם מפרש דיוק ש"ס אבל שדה מאי שרי, דמדייק ממתני' אבל בשדה שרי וקושי' ראשונה י"ל דהאמת קאמר, ויש להאריך עד"פ ותן לחכם ויחכם עוד:
ולפי מה שהסברנו פי' הרמב"ם דחה"ש דנכרי אינו מפני העוסק במלאכתו בשבת אלא מפני שאין מוחה א"ש דלא קתני במתני' ובברייתא דרשב"ג דחוץ לתחום שרי כמו דקתני בברייתא דרשב"א בירושלמי וכהא דאמר שמואל דברייתא בירושלמי בבנין בית קאי ואיכא משום מ"ע דישראל והו"א דחוץ לתחום ג"כ אסור מפני הרואים ההולכים סמוך לתחום ועיי' תוס' שבת שהרגיש בזה דאיכא למיחש כהנ"ל או דה"א דחיישי' לאורחים קמ"ל טובא דחוץ לתחום שרי דכולי האי ל"ח, אבל מתני' וברייתא דרשב"ג דאיירי במרחץ דליכא משום מ"ע דישראל רק משום חה"ש דנכרי פשיטא דלא שייך חוץ לתחום שאין רבים רואים דליכא חה"ש כלל ומלתא דפשיטא וא"צ להאמר דחוץ לתחום שרי דממילא נשמע ומובן וא"ש נכון:
ויש לעיי' לפי שיטת הרמב"ם דחוששין לחה"ש דנכרי שיאמר דישראל מחלל שבתא א"כ גם בקבולת אפי' כולם עושים בקבולת או בשדה לאריסות יהי' אסור אטו יודע הנכרי לחלק בין קבולת ואריסות לשכיר יום ויש חה"ש דליכא היתר כה"ג בחג שלהם, ולומר שיודעים לחלק בין שכירי יום לקבולת ואריסות זה רחוק מן הדעת וצ"ע ויש לנו ראי' חזקה דר"ת לא ס"ל כהרמב"ם הנ"ל, ומנא אמינא לה מדסמך ר"ת דקבלנות בשבת ויו"ט שרי מדלא העמיד שמואל דבריו לענין שבת ויו"ט אלא לענין אבל ש"מ דבשבת ויו"ט שרי ולשיטת הרמב"ם ליכא ראי' כלל דאם הי' מעמיד דינו בשוי"ט ה"א בשבת ויו"ט חושש כולי האי משום דאיכא תרתי מ"ע דישראל ועוד משום חה"ש דנכרי, אבל בימי אבלו פשיטא דליכא חה"ש דנכרי דלא נהיג גבייהו כלל, וגם אין יודעין שנהוג גבן עפ"י הרוב, וגם לא חמירא כ"כ, הוה אמינא דל"ח למ"ע דישראל לחוד בקבלנות, קמ"ל דאסור משום מ"ע דישראל לחוד, ואם ראי' ר"ת דהו"ל להעמיד דבריו על מתני' וברייתא דמרחץ, הא ליתא דהא רצה להשמיענו תרתי איסור והיתר דתוך התחום אסור וחוץ לתחום שרי, ואי הוי אמר מלתיה על מרחץ, אכתי לא ידענו דקבולת דשדה מותר חוץ לתחום דה"א דחוששי' להולכים סמוך לתחום או לאורחים, ומרחץ שאני דליכא רק משום חה"ש דנכרי פשיטא דלמיחש חוץ לתחום כמ"ש לעיל, ולכן הוצרך להעמיד דינו בקבלנות דבית דחוץ לתחום שרי, ובאבל דליכא רק משום מ"ע דישראל לחוד אסור ג"כ ועוד במרחץ ליכא קבלנות כמ"ש המג"א סי' רמ"ג ס"ק ב' וע"כ דר"ת ל"ל טעמא דרמב"ם במרחץ משום חה"ש דנכרי, דלחה"ש דנכרי ליכא למיחש בהאי מלתא ובמרחץ ג"כ הטעם משום מ"ע דישראל שיראה העשן יוצא או משום דרוחצים בצונן בשבתות ויו"ט, וזו ראי' מכרחת כראי מוצקת, וכן נראה דהרמב"ם יחידאי הוא בדבר זה, מדלא אשתמיט בשום אחד ממפרשים ראשונים לומר הא מלתא בטעמא דמרחץ דחוששין לחה"ש דנכרי הרוחץ, ש"מ דפשיטא להו דחד טעמא איכא במרחץ כמו בשדה ובית, וקשה מה שהקשינו מדלא מחלק במתני' וברייתא דרשב"ג בין חוץ לתחום לתוך התחום ובעי עיונא ליישב. מן כל דין נתחזק דינו של ר"ת דשמואל לא אמר מקבלי קבולת אסור אלא באבל שיש לחוש יותר לחשדא משום דקיל לאינשי טובא אבל בשבת ויו"ט דחמירא לא יחשדוהו כיון שיש צד היתר הגם דאין דרך רוב המקום כך אלא המיעוט מ"מ יתלו שבהיתר עשה, ובאבל חומרא יתירה הוא דמחמיר שמואל, וכיון דחומרא יתירה היא, להכי מקיל חוץ לתחום דל"ש כל כך רואים שילכו עד סמוך לתחום או מפני אורחים כ"כ לא חיישינן אפי' באבל, וכ"ז בקבולת דבשבת ויו"ט שרי אפי' תוך התחום גם באבל אינו מחמיר רק תוך התחום, אבל היכא דאסור בשבת ויו"ט כמו במרחץ ושדה היכא דלא נהגי באריסות וכדומה אפי' חוץ לתחום אסור ומשו"ה לא קתני במתני' וברייתא דרשב"ג דחוץ לתחום שרי:
והיתה לבאר דלכאורה קשה עלן מירושלמי דמתיר רשב"א חוץ לעיר בשבת חזינן דאפי' בשבת מותר חוץ לתחום זה לק"מ דהא רשב"א מיירי בקבולת ומחמיר דאפי' בקבולת אסור וחומרא יתירה היא לכן לא החמיר אלא תוך התחום, אבל מתני' וברייתא דרשב"ג דלא איירי בקבולת אפי' חוץ לתחום אסור וכמ"ש ויש ליישב בזה הא דאמר תוך וחוץ לעיר, ותוס' הרגישו בזה ומפרשי' ה"ה חוץ לעיר תוך התחום אסור ודוחק, וי"ל עפ"י דברינו ולחלק חלוקים ולומר ודאי גם חוץ לעיר תוך התחום ל"ש כ"כ עוברים ושבים בשוי"ט רק יש דמטיילים ויוצאים ועין רואה דלא שכיחי ישראלים חוץ לעיר בשוי"ט לכן רשב"א דמחמיר טובא ואוסר בקבולת לא החמיר רק תוך העיר דשכיחי רואים טובא, אבל חוץ לעיר אפי' תוך התחום דעכ"פ ל"ש כ"כ אינו מחמיר בקבולת, ושמואל דאמר דוקא חוץ לתחום מותר אבל חוץ לעיר אסור והוא קאי בקבולת משום דבאבל איירי ויש להחמיר יותר מבשבת ויו"ט כמ"ש ר"ת, לכן אינו מקיל רק חוץ לתחום דלא שכיחי כלל משא"כ חוץ לעיר תוך התחום, ורשב"א דקאי בשוי"ט דליכא למיחש כולי האי דחמירי הגם דמחמיר אפי' בשבת ויו"ט אינו מחמיר רק בתוך העיר דשכיחי רואים טובא, וא"ש עיי':
ותוס' וראשונים מביאים ראי' נגד ר"ת מירושלמי הנ"ל דאוסר רשב"א קבולת בשבת והר"ת בס' הישר לא הביא ירושלמי זה, ולא יעלה על הדעת שהי' נעלם ממנו ח"ו, ונ"ל להיות כי ראה דשמואל ס"ל דקבולת דוקא באבל אסור ש"מ דבשבת ויו"ט שרי דלא כרשב"א בירושלמי דמחמיר ואפשר דמשמע ליה כן מדלא קמ"ל מתני' וברייתא דרשב"ג רבותא דאפי' בנין בית בקבולת אסור בשבת ויו"ט ונקטו מרחץ דאפי' מיעוט לאו לאריסותא עבדי ויש בו פסידא כמ"ש לעיל בתחלת דברינו כל שיש טעם לרוב אזלינן בתרי' ולא יתלו דלאריסותא וקבלנותי' עביד, ולא קמ"ל דאפי' בית היכא דרוב עושים שלא בקבלנות אסיר, ש"מ דבאמת שרי דלא כרשב"א, ואמוראי דירושלמי דנקטי הלכה כרשב"א לא דייקו כ"כ ממתני' דחולק' על רשב"א, ואנן בתר סוגיא דש"ס דילן אזלינן בכ"מ ונקטינן כשמואל דדייק טפי ממתני' וברייתא דרשב"ג דקבולת שרי בשוי"ט וא"ש נכון בעזרת החונן דעת:
ודע דתמיה לי טובא על שיטת ר"ת דבשבת ויו"ט דחמירא ליכא למיחש למ"ע בקבולת ושמואל דוקא באבל מחמיר למה תוך התחום אסור בשבת ויו"ט בתוך ימי אבלא הא לא חשיד שעושה באיסור בשבת וכי משום דיש איסור מוסיף דאבילות יחשדוהו יותר ובוודאי רחוק לומר כיון דאיכא תרתי איסורים דשבת ואבל מחמירים יותר משבת דעלמא, הא לר"ת נהפוך הוא כל דאיכא איסור יותר לא נחשד כ"כ, ואין לומר משום לא פלוג בימי אבילות בין חול לשבת השוה מדותיו שאסור גם בשבת תקשי בחוה"מ דאסור בימי אבלו חוץ לתחום ובשבת שרי, וגם מחוה"מ עצמו קשה למה אסרו בימי אבלו יותר מחוה"מ דעלמא דל"ח וצלע"ג ולא ידעתי פתר לחומר הנושא, אלא לומר דאסרו בשבת ויו"ט וחוה"מ כיון שבימי חול אסור בימי אבלו בקבולת מחשש שיחשדוהו דקיל ליה אבילות ואם יתחיל האבילות קודם שבת ויפסוק מלבנות בית באמצע הבנין כשיראו שבונה בשבת ויו"ט וחוה"מ איכא חשש גדול שיאמרו מדהפסיק מלבנות בימי אבל ש"מ שלא עשה קבולת דאם הי' עושה הי' בונה גם בחול בימי אבלו דדרך לעשות קבולת מיד בתחלת הבנין ויחשדוהו בשוי"ט שבונה באיסור, היינו שעכשיו קלקל דרכיו ועד שבת כשר הי' ולא בנה ועכשיו הרע מעשיו, לכן אסרו גם בשוי"ט וחוה"מ, אע"ג שיראו שלאחר השבת אינו בונה מ"מ איכא חשש שיאמרו שמיחו ע"י או שב בתשובה אחר השבת, או דחיישינן לרואים שקודם השבת לא בנה ולא יראו שהדר פוסק מלבנות בימי אבלו בחול, או באופן שישלמו ימי אבלו בשבת, וכיון שיש מקום למיחש לכ"ז לא פליגו בימים ובמעשה ואסרו בימי אבלו אפי' בשבת ויו"ט כנ"ל:
ויצא לנו דין חדש לר"ת מתוך דברינו, דמי שבונה בית בקבולת ואקר' לו אבילות באמצע הבנין אסור לו לבנות גם לאחר ימי אבלו בשוי"ט דיאמרו מדלא בנה בימי אבלו ש"מ דלא עשה קבולת ויחשדוהו גם בשבת ועיי', ויצא לנו עוד חומרא מתוך דברינו, דלעיל במרחץ דאיכא מ"ע או בשדה היכא דלא עבדו לאריסות ובנין בית היכא דלא נהיגי כלל בקבלנות אפי' חוץ לתחום אסור דלא מקיל שמואל חוץ לתחום אלא בקבלנות דהחמיר חומרא יתירה דאף בקבלנות אסור וכמו שהארכנו למעלה עיי' והבן:
ב אחר אשר בארנו באר רחובות שיטת ר"ת נבוא לבאר ולברר שיטות החולקים עליו והמה רוב ככל הראשונים והר"ת ממש יחיד בדבר זה ולא נמצא לו חבר, אלא דהחולקים עליו חלוקים בגופם ובטעמם, הלא המה, א) שיטת ר"י שבתוס' דתליא הכל בשכיח ולא שכיח היינו היכא דעבדו כולם או רובם לכל הפחות ע"ד שמותר מצד עיקר הדין דלאו אדעתי' דישראל קעביד יתלו בהיתר, שעשה כמנהג כל אבל היכא דל"ש כ"כ חוששין למ"ע דרואים דלא יתלו דעשה ע"צ היתר ויצא ממנהג הרוב והיינו דרשב"א בברייתא דירושלמי ומדשמואל במ"ק, דבימיהם לא הי' שכיח כ"כ בקבולת, וכן היה עוד בימי הראשונים, וכבר כתבנו דר"ת לא הי' חולק במציאות אלא דס"ל כל שאפשר לדונו לזכות לא יחשדוהו ששביק התירא ויעשה איסורא כיון שיש מיעוט דעושים בקבולת, ורוב אין דרכם בכך ולא קפדו לעשות בקבלנות מפני דליכא קפידא אבל לישראל זה דאיכא קפידא שלא לעשות באיסור הלך בתר מיעוט ועשה כל הצטדקאות שלא יכשל באיסור כל האפשר לו בהיתר, ואפשר גם ר"ת מודה להו מעיקר הדין כשיש פסידא דממונא דצריך להוציא יותר על קבולת בנין מאם עושה ע"י שכירי יום דאיכא חשדא ועיי' ב"י או"ח ס' תרע"א ובמג"א שם ס"ק י"ב:
ולשיטה זו קשה מה שהקשינו לעיל למה לא קתני במתני' ובברייתא דרשב"ג דחוץ לתחום שרי, צ"ל דס"ל כפ' המשניות וע"פ פירושו לק"מ וכדכתיבנא לעיל באורך, ויצא לנו קולא כל חוץ לתחום לא חיישינן ואפי' בדבר דלא עבדי בקבולת ובאריסות משא"כ לר"ת דוקא באבילות שרי חוץ לתחום, אבל בשבת ויו"ט דעלמא היכא דלא שייך באריסות וקבולת אסור אפי' חוץ לתחום כמ"ש:
ב) שיטת הר"מ שבתוס' דיש חילוק בין אריסות לקבלנות דכל היכא דאינו נוטל חלק בגוף הפירו' נראה לאינשי כשכיר יום כי לא יבינו ההפרש בין קבלן לשכיר יום וזה טעמא דמרחץ כיון שאינו נוטל חלק בגוף וחלקו רק במעות נראה כעושה בשליחות ולטובת ישראל ונראה דלא ס"ל לר"מ דתליא בשכיח באריסות או לא שכיח כ"כ כמו אריסות דשדה אלא כל שיש מיעוט ידונו אותו לכף זכות דלא שביק התירא כשיטת ר"ת, אלא דחיישינן שיטעו בדמיונם הכוזב להם, דמחזי להו כאלו עושה בשליחות הישראל ואדעתי' דאסור ואין לו דרך היתר לדעתם, משו"ה דחק הר"מ בפי' הש"ס דקאמר אריסות דמרחץ לא עבדי אינשי דלא שכיח ליטול בגוף המרחץ ופי' זה דחוק ורחוק להעמיס בלשון הש"ס, וכן כ' הב"ח דכמה גדול הדוחק:
ולולי דהר"מ בעצמו נכנס בפי' דחוק הי' נ"ל לפרש במרוח עד"פ קצת, בהקדם ליישב עוד הפעם הא דלא קתני במתני' ובבריית' רבותא דחוץ לתחום שרי, די"ל הא דמתיר שמואל חוץ לתחום משום דס"ל כמתני' בשבת קמ"ז ע"ב דמה שאסרו משום מ"ע לא אסרו בח"ח וחוץ לתחום שרי דדומה ליה דלא שכיחי רואים, ומתני' דהכא דלא קתני חוץ לתחום שרי י"ל דאתי' כי הני תנאי בברייתא שם דאוסרים אפי' בח"ח או דמתני' אתיא ככ"ע ולכן לא קאמר דחוץ לתחום שרי דתליא בתנאי ובפלוגתא לא קמיירי וכן בדוכתי טובא דנקיט במתני' רק מה דהוי לכ"ע, ועיי' ר"ן ע"ז גבי אלו אסורין ואוסרין בכ"ש ועיי' שבועות שתים בתרא בסוגיא דח"ש:
ואקדים עוד הקדמה אחת מ"ש הר"ן פ"ק דביצה גבי אין מוליכין את הסולם, בשם י"א דיצאו לחלק היכא דאם שעושה בדבר זה שהוא איסור באמת חיישינן למ"ע אפי' בח"ח, אבל היכא דחיישינן לטעות בני אדם שיחשדוהו שעושה איסור ואינו אסור אלא שהם סבורים שדבר זה שהוא עושה אסור ל"ח בח"ח עייש"ה, ונ"ל להסביר בטוב טעם דחשש מ"ע מפני הטועים לא שכיח כ"כ ודי לאסור בפרהסיא דרבים שכיחי וימצאו בהם ג"כ טועים באומר אסור ע"ד המותר, אבל בח"ח דלא שכיחי אינשי לחוש שמא יבא א' במקרה מן מיעוט הטועים, כ"כ ל"ח, אבל היכא דאיכא חשש שיחשדוהו שעושה דבר מה שהוא אסור באמת ולא ידינוהו לזכות איכא הרבה שיחשדוהו ולכך חיישינן אפי' בח"ח, ולמ"ש הר"ן שם מדנפשי' דמה שאסרו חכמים בח"ח משום גזירה שמא יעשה בחוץ במקום רואים, א"ש ג"כ הכא דטועים בדין דל"ש כ"כ לא גזרו פנים אטו חוץ, אבל מחשש חשד שעושה באיסור, דשכיח גזרו אומר חוץ אטו פנים, והראשון נראה יותר, והא"ש דמקשה מ"ש שדה מ"ש מרחץ, ולא מתרץ שאני מרחץ דנראה לרואים כשלוחו של ישראל ויחשדוהו שעושה איסור משא"כ בשדה דאוכל פירות ידעו ויבינו דלטובת ולדעת עצמו הוא עושה, דאם מהאי טעמא, דיטעו לומר על מותר אסור, אסרו במרחץ למה סתמה הברייתא ולא קמ"ל דחוץ לתחום שרי דמשום חשד כי האי לכ"ע מותר בח"ח, ולכן הוצרך לומר דאריסות דמרחץ לא עבדי אינשי דלא רגילי בה כלל ויצא שכרו בהפסדו כמ"ש הראשונים ויחשדוהו שעושה באיסור מה שאסור באמת ולהכי גם בח"ח אסור וס"ל כתנאי דאוסרים שלא לשטוח מפני חשש חשדא שכבס בשבת אפי' בח"ח דיחשדוהו בדבר האסור באמת, וכ"ז צריך משום דברייתא ס"ל אפי' חוץ לתחום אסור, ושיטת הר"מ אתי שפיר בקבלנות ובמרחץ תוך התחום אסור משום דגם בקבולת בית דאיכא דעבדי בקבולת וכן במרחץ אפי' במקום שיש עושים בקבלנות או לאריסות דליכא חשדא שעושה שלא ע"ד היתר אבל איכא משום טועים הסבורים שדבר זה אסור כיון שאינו נהנה מגוף הדבר ועיי':
וי"ל עד"פ קו' המרש"א מדלא מקשה על מתני' מ"ש מרחץ מ"ש שדה ותירוצו אין לו מובן דהא מפורש במתני' מפני' שנקראת ע"ש, ולמ"ש י"ל על מתני' לא הי' יכול להקשות בחוזק כ"כ די"ל שאני מרחץ דאיכא למיחש לטועים בדין דאסור באריסות כיון שאינו מקבל מגוף הפירות, הגם דמתני' נראה דגם חוץ לתחום אסור י"ל דגם משום חשש טועים ס"ל דאפי' במקום דלא שכיחי רואים אסור, הגם דמסברא אינו כן מ"מ אפשר לומר דגזרו כ"כ, אבל מברייתא דרשב"ג מקשה לרשב"ג לשיטתו דכ' הר"ן ביצה דכל אינך קושיות י"ל, אבל מדאמר רשב"ג אין נוסרים נסרים רק בצנעה ס"ל דיש מ"ע ומתיר בצנעה עיי"ש היטב, והא"ש דמקשה לרשב"ג לשיטתו א"א לומר שאני מרחץ משום חשש טועים תינח תוך התחום, חוץ לתחום מאי איכא למימר, והוצרך לחדש דאריסותא למרחץ לא עבדי אינשי כלל ויחשדוהו בדבר שאסור באמת ואפי' בחוץ לתחום אסור וא"ש עד"פ טובא:
והיתה לבאר מ"ש דהא דחוץ לתחום שרי משום דדומה לח"ח ותליא בפלוגתא דתנאי דאסרו בח"ח, ואנן קיי"ל כרב בשבת שם דאפי' בח"ח אסור וקיי"ל הא דשמואל במ"ק דחוץ לתחום שרי, וע"כ לנו לחלק בין דאורייתא לדרבנן כמ"ש תוס' כתובות פ' אעפ"י דף ס' ע"א ורא"ש בשבת פ' הבונה, ועיי' טו"ז סי' רמ"ד שהרגיש בזה וכ' דצ"ל דבדרבנן לא אסרינן בח"ח, אלא דלפ"ז לא א"ש מ"ש דברייתא דרשב"ג ומתני' ס"ל דבח"ח אסור כי לפי חילוק הנ"ל בדרבנן כ"ע ס"ל דבח"ח מותר, אמנם עיי' במג"א סי' ש"א שהקשה מסוגיא דשבת ס"ד ע"ב דלא נכנס לחלק בין דאורייתא לדרבנן מדמקשה על רב ממתני' וכ' דסוגיו' חלוקות הן ודחינן סוגיא דשבת מפני סוגיא דכתובו' והוא דוחק, ובעיקר הקושיא כבר הקשה הרז"ה על הרי"ף בשבת שם ועיי' פרפרת נאה וישוב בס' תוספות שבת סי' ש"ה, ולפע"ד נראה ודאי רב דאמר כל מקום שאסרו חכמים מפני מ"ע אפי' בח"ח אסור, מדאמר כל מקום משמע אפי' בדרבנן וא"א לומר דכוונתו דוקא בדאורייתא וא"ש קושית הש"ס בשבת ס"ד, ומ"ש התוס' ורא"ש וכן ס"ל הרבה ראשונים והמחבר סי' ש"א וש"ה דבדרבנן ל"ח למ"ע בח"ח והוא מש"ס כתובות בצנור שעלה בו קשקשים דשרי בח"ח משום דרבנן היינו דאין מחמירין כרב דס"ל כהנהו תנאי דאסרי אפי' בח"ח וס"ל לרב כן אפי' בדרבנן ועושה פלוגתא רחוקה בין התנאים ורב בעצמו תנא הוא ופליג וכ"ש במקח דאיכא תנאי דס"ל כוותי' אלא שאין מפורש אפי' בדרבנן כדאי הוא לפלוג בהפלגה על מאן דמתיר אפי' בדאורייתא, ואפשר דנפקא ליה ממתני' וברייתא דע"ז דאוסר אפי' חוץ לתחום בדרבנן, אבל לדינא נקטינן חומרא דרב בדאורייתא אבל לא בדרבנן, והיינו הא דנחום איש גלי בצנור שעלה בו קשקשים וכו' דס"ל בדרבנן ל"ח למ"ע, ואפשר משו"ה אמר ר"י הלכה כנחום וכו' הלכה מכלל דפליגי משום דרב לא ס"ל כמותו דאוסר גם בדרבנן משום מ"ע אפי' בח"ח, לכן אמר ר"י הלכה כנחום איש גלי דבח"ח מותר בדרבנן דאיירי ביה ומדברי ר"י בעצמו יש להוכיח דבדאורייתא הלכה כמאן דס"ל דאפי' בח"ח אסור, דאל"ה מאי קמ"ל דהלכה כמותו הא אפי' בדאורייתא ל"ח למ"ע בח"ח ש"מ דבדאורייתא הלכה כרב וכהנהו תנאי דאוסרים בח"ח, ורק בדרבנן לית הלכתא כוותי', והיינו נמי דשמואל חוץ לתחום שרי דכח"ח הוא ושרי בדרבנן אבל מתני' וברייתא דרשב"ג ס"ל דאפי' בדרבנן אסור כרב וא"ש הכל עיי' בכ"ז:
ולשיטה זו נראה אפשר בשדה דליכא משום חשש טעות דאינשי שיטעו דבאיסור עושה, והדומה לשדה אפי' לא שכיח כ"כ שעושים באריסות מותר דכל דאפשר למיתלי דבהיתר עושה ידינוהו לזכות כדס"ל לר"ת לשיטתו לענין קבלנות, ובקבולת אסור אפי' רוב וכל עושים בקבלנות, וראיתי לו להר"מ חברים הרבה, רבים אשר אתו ה"ה הרמב"ן בחידושיו לע"ז והר"ן שם ובשבת פ' כ"כ והג"א שבת פ"א סי' ל"ט והגה' סמ"ק הלכו' שבת דף קמ"ה ע"א כולם פה אחד אומרים דקבולת אסור משום דנראה לאינשי כשכיר יום ממילא נשמע דאפי' כולם עושים בקבולת אסור משום טעות הרואים, ג) אלא בדבר אחד מה דס"ל להר"מ דמרחץ כיון שאינו נוטל בגוף המרחץ ואין לו אלא מעות בשכרו דומה לשכיר יום ולהכי קאמר הכא אריסותא דמרחץ לא עבדי אינשי דכיון שנוטל מעות בשכרו אסור, בהך דמיון מרחץ לבונה בית בקבלנות יש חולקים עליו, עיי' ב"י סי' רמ"ג דאין נראה כן מדברי הרמב"ם ושאר ראשונים שלא חלקו בין מרחץ לשאר דברים בכך, ומפרשים הא דקאמר אריסותא למרחץ לא עבדי אינשי משום שהוצאותיו מרובים ושכרו מועט, וא"צ לדוחק כלל בפי' הא דאמרו אריסות למרחץ וכו' ובזה הר"מ יחידאי הוא ולא נמצא לו חבר:
ג ז"ל הרמב"ם פ"ו מהלכו' שבת הלכה י"ד לפיכך הפוסק עם עכו"ם לבנות לו חצירו או כותלו או לקצור לו שדהו או ששכרו שנה או שתים לבנות לו חצר או ליטע לו כרם בתוך המדינה או בתוך התחום אסור לו להניחו לעשות בשבת וכו' עכ"ל, ונפרש דבריו עד כה א' לא' מ"ש תחלה הפוסק וכו' לבנות לו חצרו או כותלו או לקצור שדהו וכ' עוד או ששכרו שנה או שתים לבנות לו חצר או ליטע לו כרם נ"ל דלא זו אף זו קמ"ל להחמיר לא מבעי בונה חצרו שכבר נקרא החצר על שמו ונתקלקל וצריך לתקנו או לבנותו כולו באותו מקום או כותל אחד מבית דירתו או לקצור שדהו שכ"ז נקרא שמו עליו אפי' לבנות לו חצר או ליטע לו כרם מחדש במקום שלא הי' לו חצר או כרם ומכירים הכל דמלאכה זו של ישראל היא כמ"ש בהלכה שלפניה אסור אע"ג שאין כאן דבר שהי' נקרא שמו עליו מקדמת דנא, ומ"ש גבי ששכרו לבנות לו בית או ליטע לו כרם ששכרו לשנה או לשתים, נ"ל כוונתו בזה, הגם של זמן מרובה הוא ויש מקום לומר, דוקא בונה לו חצרו וכותלו או קוצרו לו שדהו דאין המלאכה לזמן מרובה חיישינן שלא ידעו שפסק ויאמרו דשכיר יום הוא, אבל בבונה בית ונוטע כרם לשנה או לשתים הצריך לבנין חצר ולנטיעת כרם חדש, כיון שנמשך זמן מרובה בינתים יתודע ויתגלה שקצץ עמו קמ"ל דגם כה"ג חיישי' למ"ע, ועוד איכא רבותא לקולא דחוץ לתחום שרי ול"ח לזמן מרובה למקרה דלא שכיח שילך א' סמוך לתחום או יראה מרחוק או לאורחים הגם דכ"ז ל"ש כ"כ מ"מ הוא דחיישינן לזמן מרובה שיקרה כן בשבת א' משבתות הרבה קמ"ל דתוך התחום אסור לעולם וחוץ לתחום מותר לעולם:
והנה הטעם שאסור תוך התחום כ' הרמב"ם וז"ל אסור לו להניחם לעשות בשבת מפני הרואים שאין יודעים שפסק נראה מדבריו דאסור משום שיאמרו ששכירי יום המה, ולא משום חשש טועים שנדמה להם כשכירי יום, לפ"ז תליא הכל בשכיח ולא שכיח בקבולת כמו שכ' בהלכה שלאחרי' לענין שכירות שדה וכרם דתליא אם בדרך אנשי העיר בשכירות, וכ"כ בהלכה י"ב שהרואי' לא ידעו שקצץ, אלא מדלא כ' דתליא אי רגילי ושכיחי בקבלנות כמ"ש בהלכה שלאחרי' בשדה וכרם, נראה דבקבולת אסור הגם דשכיחי ורגילי ביה, והוא כ' כרם ושדה ולא כ' ממרחץ הנזכר במתני' ובברייתא וכ' הה"מ משום דתליא במנהג המקומות ונשתנו לפי המקום והזמן, וא"כ הו"ל לפרש דהיכא דרגילי בקבולת מותר הגם דאינו מפורש בגמרא רק באריסות דשדה מכ"ז נראה דס"ל לרמב"ם דגם בשכיחי ורגילי בקבולת אסור, וצ"ל הטעם דס"ל גם ברגילי רובם או כולם עדיי' איכא בקבולת משום טועים בדמיונם דנדמה להם כשכירי יום, וכ"כ הר"ן על שמו של הרמב"ם דס"ל דקבולת אסור מה"ט, וכן נראה מדס"ל להרמב"ם דבקבולת אפי' בשדה אסור הגם דרגילי' בשכירות ואריסות, משום שאם יתברר הדבר שאינו אוכל פירות יאמרו דשכיר יום הוא ולא יתלו בקבולת עיי' ר"ן והה"מ דכ' דאם י"ל דיתלו בקבולת למה בבית אסור ואי ס"ל לרמב"ם דקבולת אינו אסור אלא היכא דלא רגילי בכך ולא משום טעות הרואים למה שדה אסור בקבולת גם היכא דלא שכיח בקבולת אלא בשכירות ואריסות הא יתלו בשכירות ואריסות דשכיח ואי משום דיתברר להם דאינו אוכל פירות הלא יתודע להם ג"כ שהי' בקבולת כיון שידעו כ"כ ידעו גם זה דבקבולת הי', וגם ניכר ונראה בשעתו בשעת קבלת השכר אם בקבולת אם שכיר יום הי' וע"כ דס"ל להרמב"ם דקבולת אסור משום חשש טועים דמחזי להם דקבולת אסור כשכיר יום, ולכן כשיתודע להם לבסוף שהי' השדה בקבולת יאמרו דבאיסור עשה, ומינה דאפי' רגילי בקבולת ג"כ אסור, וכן ס"ל להב"י בשיטת הרמב"ם מדכ' דהרמב"ם חולק על הר"מ דמדמה מרחץ לקבלנות בית כיון שאינו נוטל שכר מגוף המרחץ, דהו"ל לרמב"ם לחלק בזה בין אריסות שדה למרחץ, ואי ס"ל בשיטת הרמב"ם דתליא בשכיח ולא שכיח וחיישי' דיש שאמרו שלא הי' בקבלנו' א"כ לא נחית הרמב"ם לחלק כלל לחשש טועים דהוא כשכיר יום אם כן מה ראי' מביא דהרמב"ם חולק על הר"מ בדמיון מרחץ לקבולת בית דר' מאיר אזיל לשיטתו מפני חשש טועים דמיא מרחץ לבית ורמב"ם לפי שיטתו ליכא חילוק בין מרחץ לשדה, וע"כ דב"י ס"ל בשיטת הרמב"ם דחושש לטועים והוכיח כן מכח הוכחות שהוכחנו דליכא חלוק בין רגילי ללא רגילי בקבלנות:
אלא דצ"ע הא הרמב"ם מפורש כ' מלתא דאסורא בטעמו משום שיאמרו שלא פסק, הא אם ידעו שפסק ליכא חשש משום רואי' וטועים, וקשה ככל מה שהקשיתי דהו"ל לחלק בין רגילי ללא רגילי וביותר מדס"ל דקבלנות דשדה אסור וצ"ע:
ומאוד אתמה בתמיה רבה דהרמב"ם סתר עצמו בשנותו את טעמו בהלכו' יו"ט פ"ז הלכה כ"ה אשר ז"ל, עכו"ם שקיבל קבלנות מישראל אפילו היה חוץ לתחום אין מניחו לעשות במועד שאין הכל יודעים ההפרש שיש בין השכיר ובין הקבלן ולפיכך אסור עכ"ל הרי מפורש יוצא ממנו בהלכו' יו"ט טעם אחר ממ"ש בהלכו' שבת ובשנוי הטעמים נשתנה גוף הענין לדינא היכא דרגילי ושכיחי בקבלנות למ"ש בהלכות שבת מותר ולמ"ש בהלכו' יו"ט אסור, וגם בהלכו' יו"ט עצמו סותר דבריו מיניה וביה ולא סיפא רישא דכ' תחילה שיחשדו אותו שהוא שכר את העכו"ם לעשות לו מלאכה והיינו כמ"ש בהלכות שבת שלא ידעו שפסק עמו, ומסיים שאין הכל יודעים ההפרש שיש בין הקבלן ובין השכיר וזה טעם אחר ממ"ש תחילה וכ"ז צע"ג ומהתימה שלא הרגישו בכ"ז אחד מנושאי כליו:
ועמדתי משתומם, ועשתונותי נבוכו ונצטערתי הרבה, עד שמצאתי ראיתי אחרי רואי במגילת ספר אשר שלח לנו פר"מ נ"י ושם נאמר בשם תשובת מהרי"ץ סי' ב' שעמד בתמיה זו, ועיינתי בו לקיים אייתי ספר ונחזי ואותיות מחכימות, וראיתי שם ואפס קצהו סתירת הרמב"ם מניה וביה לזה מצא מענה ע"פי דוחק ופר"מ י"נ הרב ני' העלה תרופה ע"ד פלפול יפה, אבל לא מנופה, כי בנה יסוד על אבני שיש, על חלוקו של מהריט"ץ דידעו המוניים לחלק בתלוש בין קבלן לשכיר, ולא ידעו לחלק כהנ"ל במחובר וע"פ דבריו בנה לו פר"מ נ"י בית מושב לישב כל סתירת הרמב"ם, ואם כי דברים שכליים דיבר אבל כשל עוזר ונפל עזור, כי על יסוד רעוע בנה שאין טעם בדברי מהריט"ץ וכבר דבריו דחויים בתשובת מהר"י באסאן סי' ב' הנדפס אצל חי' הר"ן על נדה אשר בשם לחמי תודה יקרא, ואני בעל מלאכות הרבה בעניינים שונים דשמיא ודארעא ואין לי פנאי לחפש בחפש מחופש בספרים ולולי שהביאם פר"מ אם לא שזפתם עיני, כי רבה עלי עול הטרדות בעוני, וה' יאיר עיני:
ואשר חנני הש"ית כי ראה בעניי אותו אשמור לדבר, דבר בעטי ואומר דנ"ל לרמב"ם מדאמר שמואל מקבלי קבולת תוך התחום אסור, ולא העמיד דבריו על מתני' וברייתא דע"ז לא ישכיר אדם מרחצו וכו' חוץ לתחום מותר נראה דהא דקאמר מקבלי קבולת אפי' היכא דרגילי בקבולת אסור ובימיו היו רגילים בקבולת בנין בית, ואם היה אומר על מתני' וברייתא דמיירי במרחץ דחוץ לתחום שרי לא היינו יודעין דס"ל דקבולת חמיר מאריסות דשדה ומרחץ היכא דנהגו באריסות דמרחץ דתליא במקום וזמן דנהיגי כך או כך, וקמ"ל דקבולת חמירא דאפילו היכא דרגילי בה אסור וקמ"ל נמי דחוץ לתחום שרי, ולהיות שרצה להשמיענו חומרא דקבולת אפי' היכא דנהיגי ורגילי בה אסור וקולא דכל חוץ לתחום דל"ש אינשי שרי, לכן בין חומרא בין קולא דידי' אמר על מקבלי קבולת אלא טעמא בעי למה קבולת חמיר מאריסות צ"ל משום חשש טועים דנדמה להם קבולת לשכירי יום, וס"ל לרמב"ם דל"ש טועים בדמיון זה, וכ"כ בהלכו' יו"ט שאין הכל יודעים ההפרש שבין שכיר לקבלן, משמע שרוב' יודעים אלא שאין הכל יודעים, ומשום מיעוט שאין יודעים בוודאי לא היו אוסרים, אלא מכיון שנמנו לאסור היכא דלא רגילי ושכיחי מקבלי קבולת משום מ"ע דרבים יחשדוהו שלא פסק להיות כי אין מנהג רוב העיר בכך, וכיון דגם ברגילי יש חשש רואים שיטעו ולא ידעו ההפרש שבין שכיר לקבלן לכן לא אמרו בו חוץ היכא דרגילי ושכיחי בקבולת דמותר, והא דבצנור שעלה בו קשקשים ובנסרי' דאסרו בפרהסיא משום חשש טועים דאסורא קעביד הגם דטועים לא שכיחי כמ"ש, התם שאני דבאמת עושה איסור, אלא שהתירו לו לכבוד המת ובצנור משום פסידא, ולא התירו דבר זה רק היכא דליכא למיחש לרואים הטועים דלא ידעו דמותר לצורך המת, או במקום פסידא אבל לא כל היכא דאיכא חשש זה הגם דל"ש והבו דלא לוסיף היתר רק היכא דליכא למיחש למ"ע אפ' כל דהוא ועיי' כעין בר"ן ביצה פ"ק גבי אין מביאין את הסולם שכ' כיון דאיסורא הוא באמת לא התירו רק בצנעה ולאסור גם בצנעה זה א"א עיי"ש, אבל כאן דבהיתר הוא עושה ומשום חשש מיעוט טועים לא היו נמנים לאסור אלא מאחר דבשאין רגילים אסור משום מ"ע וחשדא דרבים, גם ברגילי לא אמרו חוץ, כיון דלא יצאנו מכל וכל חשש מ"ע של יש טועים וזהו דחידש לנו שמואל בקבולת דלא שייך למימר היכא דרגילי ביה שרי כמו בהיכא דעבדי לאריסות, והא"ש מ"ש הרמב"ם בהלכות יו"ט שהכל יודעים דמלאכה זו של ישראל היא ואיכא מ"ע דיודעים ורואים שיחשדו רוב ככל שהוא שכר את העכו"ם, וזה עיקר הטעם שמשו"ה אסרו, אלא מפני טעם זה לבד היכא דרגילי בקבלנות שרי לכן התחכם וכ' עוד שאין הכל יודעים ההפרש שיש בין השכיר לקבלן הגם דרובם יודעים מ"מ לא יצאו לחלק בין שכיח ללא שכיח מה"ט כמ"ש וא"ש נכון מ"ש בהלכות יו"ט, ובהלכות שבת כ' עיקר הטעם שלא ידעו שפסק עמו מפני טעם זה נמנו לאסור משום חשד שלא פסק, והא דלא כ' שם ג"כ דאין הכל יודעים ההפרש וכו' כמ"ש בהלכות י"ט נ"ל דבהלכות שבת לא מצא צורך כ"כ לפרש האי חששא שאין הכל יודעים ההפרש וכו' כדי להודיענו דאפי' היכא דרגילי בקבלנות אסור, דממילא נשמע ומוכח מתוכו מדכ' בהלכה שאחריה דיש חילוק באריסות בין היכא דרגילי באריסות ובין היכא דלא רגילי, ולא כ"כ בקבולת נדע דבקבולת ליכא חילוק, אבל בהלכות יו"ט דלא כ' רק דין קבולת ואם לא היה כותב רק עיקר הטעם משום דלא ידעו שפסק עמו ויחשדוהו בכך הו"א דוקא בלא רגילי בכך דזיל בתר טעמא, לכן הוצרך לפרש דיש ג"כ משום דאין הכל יודעים ההפרש שבין שכיר לקבלן, אבל בהלכות שבת מוכח מתוך דבריו דקבלנות גם ברגילי אסור, וכיון שבהלכו' יו"ט בע"כ הוצרך לכתוב משום שאין הכל יודעים וכו' וכמ"ש סמך בהלכות שבת על מ"ש בהלכות יו"ט דמה לו לכתוב הטעם בב' מקומות ולדינא אין נפקותא ומקום לטעות דעיקר הדין נדע מסידור וסתימת דבריו ומיושב הכל ע"ד סלול, וכמה גדולים דברי חכמינו ז"ל ויגעת ומצאת תאמין בעזה"ית:
ד שיטות הרבה ראשונים דהכל תליא ברגילי ולא רגילי דס"ל דאין חוששי' כלל לטעות הרואים דלא שכיח, או דל"ל לדמוי מלתא דקבולת לשכיר יום, וכשבאנו למנין רבו כמו רבו דס"ל הכי, הלא המה הר"י שבתוס' ע"ז הרא"ש בע"ז, רשב"א וריטב"א בע"ז ומ"ק סמ"ג בהלכו' שבת ד' י"ט ע"ב וס"הת הלכות שבת כולם כתבו טעם איסור קבולת משום דלא רגילי ביה בזמניהם ונשתנה הענין לפי המקו' והזמן ודע דלכאורה נראים דברי הסמ"ג הלכו' שבת כ"א ע"ב כסותר דבריו שכ' שם דשדה למחצה ולשליש מותר, אבל במעות אסור, ולמ"ש ד' י"ט דקבולת אסור משום דאין רגילים אבל ברגילים בו שרי הגם שבדמים משלם לו וכן נראה דסה"ת סותר שיטתו כהנ"ל ממ"ש בע"ז וצ"ע, ונ"ל כוונתם במ"ש בשדה נוטל מעות אסור לא משום דאינו נוטל בגוף הפירות כמ"ש הר"מ שבתוס' אלא משום שכך הי' בימיהם שרוב אריסות היתה למחצה ולשליש, אבל נוטל מעות בשביל חלקו לא היה שכיח, הגם דאריסות לפירות שכיח ס"ל דאסור כל שנוטל מעות כשיראו אח"כ שאינו נוטל פירות יאמרו דשכיר יום הוא כמ"ש הר"ן לשיטת הרמב"ם אבל קבולת בית או בשדה היכא דשכיח שנוטל מעות עבור חלקו, או שעושה בקבולת ושכיח מותר כנ"ל ברור:
ה ואחרי שזכינו לברר וללבן שיטת הראשונים, ולקטנו שושנים, והראנו פנים, נשית פנינו פנים מסבירות להלכה, נתבונן מה הורה גבר, חובר חבר בעל המחבר. הנה ריש סי' רמ"ד כ' וז"ל לפיכך הפוסק עם הנכרי לבנות לו חצרו או כותלו או לקצור לו שדהו, אם היה המלאכה במדינה או בתוך התחום אסור לו להניחו לעשות בשבת מפני הרואים שאין יודעים שפסק, וזה הלשון הוא ממש לשון הרמב"ם אלא שהשמיט מ"ש הרמב"ם או לבנות לו חצר או ליטע לו כרם, וכתבנו באות ג' דקמ"ל הרמב"ם רבותא דאפי' לא היה נקרא שמו על חצרו או שדהו רק שידוע שמלאכה זאת של ישראל היא אסור וכל כי האי היה ליה למחבר להעתיק, וגם מה שכ' הרמב"ם לשנה או לשתים שכתבנו דאיכ' רבותא בתרתי, להחמיר דאפי' לזמן מרובה חיישי' שלא יתודע לרואים שפסק עמו וגם להקל דחוץ לתחום שרי ול"ח לזמן מרובה שמא יהיו שם רואים מרחוק או סמוך לתחום או אורחים, כ"ז השמיט המחבר וצ"ע:
והנה ממ"ש מלתא בטעמא דאסרו משום רואים שלא ידעו שפסק עמו נראה דלא ס"ל דחוששים לטועים בדמיון דקבולת כשכיר יום אלא שלא ידעו שפסק עמו, ממילא נשמע היכא דשכיחי ורגילי בקבולת שרי, אלא שכבר בארנו והוכחנו ששיטת הרמב"ם אינו כן ממ"ש בהלכו' יו"ט טעמא דלאו כ"ע יודעים ההפרש שיש בין שכיר לקבלן וטעם זה גם היכא דרגילי בקבולת אסור, וע"כ המחבר דלא הביא רק טעם זה שלא ידעו שפסק עמו וגם בהלכות חו"המ סי' תרמ"ג לא כ' טעם זה דרמב"ם ושם לא כ' שום טעם, ולרמב"ם כתבתי דסמך בהלכות שבת משום דכ' בהלכה שלאחרי' דבאריסות יש חילוק בין רגילי ללא רגילי באריסות ולא כ' כן בקבלנות נדע דבקבלנות ליכא חילוק, וגילה טעמו בהלכות יו"ט, אבל מן המחבר אין לדייק כן כמובן, וגם לא הזכיר מחשש זה שאין הכל יודעים ההפרש בין קבלן לשכיר יום רק דלא ידעו שפסק, נראה בעין כי מכרעת ליה מלתא לדינא דלא כרמב"ם והסוברים כוותי' בזה, אלא כשיטת רוב הראשונים דס"ל דתליא הכל ברגילי ולא רגילי בין בקבולת בין באריסות כנ"ל ועיי':
עוד פש גבן לברורי חדא מלתא אם תליא ברוב העולם דוקא דנהיגי בקבלנות ואריסות או סגי ברוב העיר, דבר זה מפורש ברמב"ם הלכו' שבת דכ' דתליא אם רוב בני העיר בשכירות או באריסות, וכ"כ הרא"ש ויתר ראשונים בתנור ומרחץ דאזלינן בתר מנהג המקום, וכן מצינו כה"ג בש"ס קידושין בסוגיא דסבלונות דתליא באתרא דמקדשי והדר מסבלי, דתליא באתרא ולא במנהג העולם דתושב העיר מסתמא גריר בתר מנהג עירו, ואפי' היה דר במק"א וקבע דירתו שם הוא עושה כמנהג המקום אשר הוא דר שם עכשיו, ויש להקשות קצת דמקשה שם באתרא דמקדשי והדר מסבלי פשיטא היה יכול לומר דקמ"ל אע"ג דמנהג העולם לא כן הוא אזלינן בתר מנהג העיר וצע"ק:
אלא דבנוב"י קמא חאו"ח סי' י"ב שדא ביה נרגא, לתשובה אשכנזית שבב"י סי' רמ"ד דאם דר חוץ לתחום חוששין למ"ע דאורחים ובני ביתו, אם מנהג רוב בני העיר ואין מנהג העולם בקבלנות יש לחוש לאורחים עי"ש מ"ש דבאמת לא שרי רק כשעומד חוץ לשכונת ישראל עיי' נוב"י תנינא חאו"ח סי' ל"ח והודה ולא בוש כי דוחק גדול לומר כן אלא שלא מצא מענה אחרת, והנלפע"ד בצירוף יישוב קושי' המג"א סי' רמ"ד מירושלמי דשביעית דמבואר דל"ח לאורחים ומ"ש בשביעית הקילו עי' תוס' חדשים דצ"ל לזבל בשביעית ג"כ דרבנן, וצ"ל דשבות עי"נ חמיר ממעשה דזיבול ע"י ישראל, ובש"ס עירובין פ' הדר מבואר דשאני וחמיר שבות דאית ביה מעשה ע"י ישראל עצמו משבות עי"נ, וצ"ל כיון דשביעית בעצמו קיל משאר איסורי תורה לכן דרבנן דידיה אפי' ע"י ישראל עצמו קיל משבות עי"נ דשבת ודוחק ועיי' ח"ס חאו"ח סי' ס' חילוק נכון וש"י:
ולפע"ד נראה דצל"ע על תשובה אשכנזית דחיישינן לאורחים וב"ב איך יפרנס סוגיא דמ"ק דחוץ לתחום שרי דלא שכיחי אינשי, הא איכא חשש מפני ב"ב, וכי נעלם מהם שבונה בנין חוץ לתחום והפועלי' עושים בשבת וצ"ע, עוד ק"ל למה אמרי' דחוששי' לאורחי' ולב"ב, הלא חשש אורחים כולל יותר אפי' ליכא ב"ב והוא אדם יחידי, וחשש אורחי' איכא לכל, ולמה מוסיף חשש וגורע בו באדם יחידי לא הי' לתשובה זו לומר רק דחיישי' לאורחים מן כל זה נ"ל דוודאי חשש רחוק הוא שיבואו אורחים ויראו וידעו דמלאכת ישראל היא ויחשדוהו ומה"ט ס"ל לירושלמי דלאורחים ל"ח, וגם לחוש לב"ב דיחשדו אותו ג"כ חשש רחוק הוא שיחשדו ב"ב את בעל הבית ולא ידעו כי באמונה ע"י קבולת הוא עושה ואם יאמר להם לא יאמינו לו כ"ז חשש רחוק הוא, ולכן כ' דיש לחוש לב"ב ואורחים דמצרפים ב' החששות יחד לפעמים יבואו אורחי' ולפעמי' יחשדוהו ב"ב כנ"ל ולק"מ מהא דמ"ק דחוץ לתחום שרי כיון דחשש אורחים ליכא כמ"ש המג"א דלא שכיחי אורחים בשבת במקום שאין ישראלים דרים, גם משום ב"ב ל"ח דמשום ב"ב לחוד ל"ח וא"ש נמי הא דתנור ומרחץ דלב"ב ליכא למיחש דיודעי' מנהג עירם ומשום אורחים דלא ידעו לחוד ל"ח ומיושבים כל הקושיות שנתקשו בזה במרווח, וכמדומה שקרובים דברינו למרכז האמת:
ואומר אני שיצא לתשובה זו חשש זה שחשש לאורחי' וב"ב יחד מש"ס מ"ק דבחו"המ חוששי' כדאתו מחוץ לתחום פשיטא שאין זה יותר מחשש אורחים כיון שמחוץ לתחום באים ולא מקרבו ליה ואינם יודעים עסקיו ומ"מ חיישינן להם, ועיי' נוב"י קמא סי' י"ב שכ' דכל בתוך התחום יודעי' ומכירי' עסקיו ומנהגו עיי"ש וזה לא שייך בחו"המ בחוץ לתחום, וע"כ צ"ל דחוששי' לאורחי' בצירוף ב"ב דהם יודעי' שבונים לו חוץ לתחום, בצירוף שני החששות לאורחי' ולב"ב חיישי' אבל בשבת דליכא רק משום ב"ב דיודעי' עסקיו שמחוץ לתחום אין חוששין וחומרא דתשובה אשכנזית מבוארת ומוכרחת:
וזאת תורת העולה מדברינו לדינא, היא העולה דהיכא דרוב העיר עושים בקבולת מותר בין בקבולת בית או שדה וכדומה ואפילו מנהג שאר מקומות אינו כן, ול"ח לאורחי' רק כשיש לחוש ג"כ לב"ב, ומ"ש בתשובת מהר"י באסאן ס' ב' כיון שאומן אדריכל עושה ע"י פועלים שכירי יום איכא מ"ע לרואים שיאמרו שכירי יום דישראל נינהו אלו דבריו ז"ל והביאם פר"מ נ"י, ודחה אותם כיון שאין לישראל עסק עמהם לא חששו למ"ע. ומביא ראיה לזה מכח קושיא אחת דהקשו בה טובא מתחילת הסוגיא למה לא חיישינן בכותי דיעשה בשבת ויו"ט ע"י שכירי יום נכרים מזה דן דכל שאין לישראל עסק עם הפועלי' ליכא משום מ"ע אלו דבריו, הנה סברתו לא סבירא ולא נ"ל ולא מצאתי בזה טעם לשבח וכל קושי' יש לה תירוץ, ולדידי לק"מ והרבה י"ל חדא הא אמירה לנכרי מלא יעשה נפקא עיי' ב"י סי' רמ"ג וטו"ז הגם דאסמכתא היא לדידן אולי הם נקטו לדרשה גמורה, גם י"ל דס"ל יש שליחות לנכרי ולא ממעטי ליה מאתם גם אתם וכו' ועוד אולי ידעו חז"ל שמשמרי שבתא שלא לעשות עי"נ כיון דאית להו עיקר שבת מקיימי מסתמא כל השייך לשמירת שבת גם מדרבנן ועיי' ריטב"א ריש חולין, ועוד הא ברייתא רשב"ג אמרה והוא ס"ל אחזיק אפי' לא כתיבה וכ"ז פשוט ולק"מ אלא דבלא"ה לא נ"ל דברי המר"י באסאן כיון שידוע דאומן מקבל קבולת מעשהו כך הוא ששוכר לעצמו שכירי יום ליכא מ"ע כלל:
וכל מ"ש לא כתבנו אלא להלכה אבל למעשה הגם כי אין לבי נוקפי בכחא דהתירא, כי הוראה זו אינה מחודשת מאתי שכן נראה מגדולי אחרונים קמאי בנוב"י סי' י"ב ופרמ"ג סי' רמ"ד, ואני לא באתי אלא כמבאר השיטות והפוסקי' ומבער כל חמירא דאיכא עלייהו, בכ"ז לאשר בעו"ה הדור פרוץ מרובה ורבו המתפרצים בעם בחלול שבת ויו"ט, ונמצא כמעט בכל מושבות קהילות ב"י, ורבה המכשלה מתרבה והולכת וקרוב לי דיש בזה"ז חשש הרבה יותר לחשדא ולמ"ע, אם כן יש לחוש טובא כי יכנוס בלב דעד"ז מותר ויאמרו הותרה הרצועה ויעשו כן אחרים בלי כחה דהתירא יוצא מפי סופרים וספרים, ולכן אני משיב אחור ימיני מלהתיר דבר זה, מ"מ בנידון שלפנינו שהתנה מתחילה לפי דבריו שישבות ביום השבת הגם דבכ"ז צריך למחות כד לא ציית ליה וכן נראה מלשון הרמב"ם ושו"ע דאסור להניחו לעשות וכו' דלאו כ"ע יודעים שהתנה עמו, ויש להאריך וכבר נתארכו דברינו לכן אקצר ואומר בנדון שלנו שהתנה מתחלה וגם עתה עומד וצוח ומוחה ורוצה לפייסו בדמים שכר בטלה ושכר האומן ואינו רוצה, יראה שכבר יצא י"ח, וא"צ יותר, מ"מ מהיות טוב שילך אל הערכאות לתבוע עלבונו, כי לא קיים האומן התנאי שהתנה עמו כדי שיפורסם שהתנה עמו ועומד ומוחה, הגם שאין לסמוך על פרסום זה ולא יצא בזה מחשד ומ"ע כמו שבארתי במק"א, כאן אין אנו צריכים רק מהיות טוב, וכל תצדקאות וכל הפעולות והוצאות שיהי' לו בזה לכבוד ה' וש"ק ירבה לו ה' גבולו, וכל המשמר שבת כהלכתו נותנים לו נחלה בלי מצרים, וינצל מידי צוררים מצירים, ויזכה ליום שכולו טוב שכולו שבת. הכ"ד אוה"נ דוש"ת חותם בברכת אהבה. פ"ב יום ד' ג' מ"אב תרח"י לפ"ק:
הק' אברהם שמואל בנימין ב"הג מהרמ"ס זצ"ל