כתב סופר אורח חיים· רבי אברהם שמואל בנימין סופר
תשובה לה
בברכת אברהם בכל, יתברך מאדון הכל, שמורה בכל וערוכה, לעורך מערכה, שנה טובה מתוקה ומבורכה, לראש צדיק צדקות אהב, אהוב ואוהב, ידיד נפשי הרב המופלג בהפלגת חכמים ונבונים, ברוך טעמו טעם זקנים חריף ובקי המאוה"ג נדיב על נדיבות יעץ הנגיד כש"ת מו"ה אברהם ליטש סג"ל ראזענבוים ני' עץ חיים למחזיקים בה, נרו יאר ויהל, כאברהם יושב פתח האהל, עד ביאת הגואל:
אחרי דרך מבוא השלום לאיש שלומי ובריתי אשר כרתי לאברהם ובניו, הנני מן המודיעים מודעה רבה לאורייתא כי בסוף שבוע העברה הגיע לידי ע"י דלשאנץ ספרו בן יהודה ואתמול קבלתי עב"ד אגרת שלומים מאת פר"מ י"נ ני' אשר בו הודיעני טעמו בצדו אשר שלחו הנה במקום אשר אני מתגורר פה כדי להקדימני להביא לי בכורי פרי עטו לבחון ולבקר בין טוב לטוב, והנה ערבים עלי דברי ידידות, ורצוני לעשות רצונו כל האפשר ורצונו הוא כבודו, אבל כבד עלי הדבר פה, ואין פה פה להשיב רק לדברים הנחוצים לדינא ביותר להלכה ולמעשה כי הרופאים סגרו עלי המעיינות עיוני התורה מפני מעייני הישועה לרפאות הגוף ועת לעשות לה' וכו' ודברי התורה עניי' במקום אחד ועשירות עי"ז במק"א אשר אני אקוה בעזרת נותן התורה ורופא חנם ית"ש, בכל זאת דחקתי עצמי ביום אתמול מיד בבוא מכתבו ופניתי בין הפרקים בין עסקי רפואה וטיול ובין גברא לגברא כדי לעשות לי קורת רוח כשעשועי דאורייתא עם גבר חכם בעוז של תורה ויקירא ואוהב נאמן רוח כוותי' דפר"מ י"נ ני', והייתי כשמואל דבדק בספרא קמא קמא דמטו לידי בחלק או"ח ואביע אומר בקוצר אומר בלי עיון וחקור דבר מפי סופרים וספרים שאינם אתי פה רק זכירת דברים אשר כתובים לפנינו מאז ומה שהוספתי עתה במושכל ראשון:
וראשון לציון ח"י אזכור מ"ש בסי' ח"י בסתירת סוגי' דגיטין ודברכות שכבר הלכו בה נמושות לבנות סתירה זו ופר"מ ני' נכנס למקום ישוב באמרו דקושי' ש"ס ברכות מהב"ע היא היינו דכיון דמהב"ע לא יצא ועפ"ז לחלק יצא היכא דאפשר לו להתפלל בלי עבירה לכנוס או לפזר לתשעה שיש לו ובהכי קדמא ואזלא סוגי' דגיטין שלא כהלכתא, הנה באמת הנב"י קמא בסופו תשובה לחתנו ז"ל במח"כ כי רבה שגגה יצא מלפניו דנקיט לשון ש"ס מהב"ע כפשוטן דכוונת המקשן מהב"ע ולא יצא כהא דר"פ לולב הגזול, אבל אינו כן מה למצוה הב"ע אם יצא או לא להתם שם מקשה ומפרק היכי עביד הכי ר"א והרי אסור לשחרר ומתרץ מצוה שאני והדר מקשה והא מהב"ע היא היינו איך שרי לעשות כן משום מצוה ואיך עביד ר"א הכי וגם אם מהב"ע בדיעבד יצא, מ"מ איסורא איכא כל שאין המצוה דוחה העבירה ומתרץ דמצוה דרבים שאני דיש בכחה לדחות איסור דלעולם בהם תעבודו, ולנב"י אהבתו לחתנו זצ"ל קלקלה השורה, ועיני פר"מ ני' הנב"י הטעתו במחכ"ת, ועי' תוס' פסחים נ"ו ע"א דהוכיח מש"ס ברכות דעשה דאלימא ל"ב בעידנא דהא בעידנא דשחרר ר"א לעבדו לא הי' מקיים המצוה, ויש לפרש בזה כוונת לשון המקשן דאמר מהב"ע הוא לשון מושאל הוא מהא דאמרי' במק"א מהב"ע, וכאן כוונתו כמו מצוה הבאה ע"י עבירה שעושה העבירה תחלה ואח"כ המצוה כן הדבר הזה דתחלה עושה עבירת שחרור ואח"כ המצוה, ובא' המצוה ע"י עבירה אחר שעשאה ולאו בעידנא הוא ואיך עביד ר"א הכי ומתרץ מצוה דרבים שאני לא צריך בעידנא ופשוט:
ובמק"א אמרתי דמובן בזה מה שצ"ל על תוס' פסחים דלמא שחרר ר"א ע"ת כשיצרפו לעשרה אז באותו רגע יהי' השחרור חל אם לא יצרפו לא יהי' משוחרר והוי בעידנא שפיר ע"ד הזה וצ"ע, ולפמ"ש י"ל דקושי' המקשן דקושי' הש"ס מהב"ע היא היינו דאינו בעידנא עכצ"ל דידע דלא שחרר כה"ג אלא ששחרר אותו קודם שצרפו ולא תלה השחרור בזמן ומתרץ מצוה דרבים שאני ש"מ דעשה דאלימא ל"ב בעידנא אלא דקשה לי טובא כיון דאפשר שיהי' בעידנא בוודאי לא נכון לדחות העבירה שלא בעידנא גם בעשה דאלימא טובא מן הל"ת ואם אפשר בעידנא מותר שלא בעידנא, אבל הא הי' אפשר לר"א לשחרר באופן שיהי' בעידנא למה לא שחרר אותו כה"ג ואם באמת כן עשה לק"מ והא מהב"ע היא וצל"ע:
וכעת לפום רהיטא נ"ל די"ל דהי' צריך לו לצרפו לעשרה להתפלל בשבת או בפ' זכור הי' עיי' רא"ש ובע"כ הי' צריך לשחררו מע"ש כדי לצרפו בשבת ולא הי' אפשר שיהי' בעידנא והיינו לתת השחרור בידו שיחול בשבת בשעת עשיי' המצוה, ויש להוכיח מזה דאסור לעשות קנין או למכור כה"ג שיעשה הקנין הכל בע"ש ויהי' הקנין חל בשבת ממילא או ע"י קיום התנאי, ועיי' תשובת זקני מאוה"ג מהרע"א זצ"ל שנשאל על דין זה מאחיו דודי הגאון מו"ה בונם איגר זצ"ל, ואני אחריהם בתשובה ארוכה באר רחובות דין זה בכל פרטיו בעז"הי ואכ"מ, ולע"ע נ"ל להביא קצת ראי' מכאן לאסורא, ועדיין יש לפקפק ניהי דאסורא הוא לעשות קנין ולשחרר עד"ז סוף כ"ס ליכא אלא איסור דרבנן משום מקח וממכר ומוציא ומכניס מרשות לרשות, ואיסור שחרור דאורייתא הוא לכאורה עדיף שיעשה בעידנא מוטב שיעשה איסור דרבנן מלעשות דאורייתא שלא בעידנא, מכ"ש לצרפו לתפלה דרבנן ועיי':
ונחזור לדברי פר"מ ני' מ"ש ע"פ דרכו דמהב"ע היא היינו שא"י ידי מצוה כדעבר ועבד, מ"ש ע"פ דכייל לנו תוס' דאינו יוצא דוקא כשהעבירה גורמת לו המצוה כמו גזל קרבן ולולב דלולי העבירה לא אפשר לו לקיים המצוה, משא"כ בלולב של אשירה דאם לא נעבד ג"כ הי' יוכל לקיים המצוה בזה ליכא משום מהב"ע, וכ' לפ"ז ה"ה בהא דר"א אם אפשר בלא שחרור כגון לכנוס או לפזר תו ליכא משום מהב"ע דהא אפשר להתפלל בהיתר בלי צירוף ושחרור תמה אני על דמיונו, וכי מי שיש לו לולב שלו וגזל לולב של חבירו ונטלו למצוה או מי שיש לו בהמה אחרת בביתו שראוי' להקרבה, או שהי' יוכל לקנות בהמה זו ולולב זה מן הבעלים כשגזל והקריב קרבן ונטל לולב למצוה יצא הואיל והי' אפשר בלא איסור, אתמה נהפוך הוא בוודאי כה"ג גרע יותר דמכעיס יותר להקב"ה דהי' אפשר לו לעשות בהיתר ועשה באיסור דמאוסה מצוה זו ביותר לפני ה' ואפשר לכ"ע מהב"ע כה"ג לא יצא, ומ"ש תוס' בלולב של אשירה וכיוצא בו דבמעשה זה בעצמו שעוש' עכשיו, העבירה שבו לא מעלה כלל ואין תועלת למצוה דכמו כן הי' יוכל לעשות אם לא הי' של אשירה ומה יתן ויוסיף פעולת מצוה עי"ז ואין המצוה באה ע"י עבירה כלל ואין לה המשך למצוה כלל ולכ"ע כה"ג יצא, אבל משום שהי' אפשר לו לעשות המצוה זו באופן אחר כגון בעובדא דר"א משום שהי' אפשר לעשות מעשה אחר לכנוס או לפזר לא נאמר דלא נחשב מהב"ע דכמו שעושה המצוה עכשיו ע"י עבירה באה דלולי דשחרר לא הי' במעשה זה שעושה כלום, ומ"ש הלח"מ הלכ' לולב פ"א די"ט שאני אפ' במקדש משום שיוצא בשאול היינו שמשו"ה אינו דומה לחומרת קרבן, ומ"ש פנ"י שם מפני שיוצא בשאול שאפשר לו לקיים המצוה בשאול מבלי שיעשה עבירה נכון הוא לשמואל כיון דיוכל לעשות המצוה בשל חברו בלי שיהי' שלו דיוצא בשאול והוא לוקח של חברו ומכוין לגזול שאין בו צורך למצוה דכמו שעושה ליטול של חבירו בלי ידיעתו כדי לצאת ומכוין עוד לגזול שאין בו צורך כה"ג ס"ל לשמואל דיצא ור"י ס"ל גם כה"ג לא יצא וכ"ז לא דמי למ"ש פר"מ ני' והדברים פשוטים מאוד, ומדהא ליתא ליתנייהו למ"ש עוד אח"כ בסופו ד"ה אכן נראה לי ומ"ש שם די"ל דמ"ד חובה היינו לעבוד בו אבל לשחררו מותר, הוא מלתא בלא טעמא, אבל טעמו נכון ומבואר בפ"י פ' השולח במקומו דמשו"ה בלא אמר ר"' אמר שמואל ל"ק די"ל דליכא איסור לשחרר רק להפקיר דע"י שחרור נכנס תחת כנפי השכינה קמ"ל שמואל דאסור לשחרר ומקשה לר"א ששחרר עיי"ש ובמהר"ם שי"ף והפ"י חזר והקשה ניהו דשמואל לטעמי' דס"ל דמפקיר עבדו א"צ ג"ש מוכח דה"ה לשחרר אסור דמ"ש ממפקירו אבל להלכתא מנ"ל, ובחי' לגיטין אמרתי ליישב תינח בעבד יש לחלק בין הפקר לשחרור דע"י שחרור נכנס תחת כנפי השכינה ומתחייב במצות יותר מכשהי' עבד דאינו מחוייב במצות כאיש אבל בשפחה ליכא חילוק דליכא רוחא דמצות ה' כלל, הגם דגם אשה מברכת שלא עשני עבד ואיש מברך תחלה שלא עשני עבד והדר שלא עשני אשה ועיי' מנחות ע"ב היינו משום יחוסי ישראל מזרע קודש מחצבתנו, אבל משו"ה לא תתיר התורה לשחרר שפחה, והא בקרא כתיב עבד ואמה, וכתיב בתרי' מהם תקנו וכו' לעולם בהם תעבודו קאי ג"כ על אמה ובה מתפרש דאסור לשחרר ג"כ ומינה גם עבד לב"ת אפי' ע"י שטר שחרור אסור מ"מ לולי דשמואל לא ידענו להקשות ר"א אדר"א ומיושב קושי' פ"י לדינא ובחי' שם בארה הסוגי' שם דאמר אביי בהאי אמת' לולי דאמר ר"י, ויש לנו יישובי' הרבה בחי' ובתשובה ביישוב סתי' הסוגי' דנפק' מנייהו לדינא בטעם כעיקר לדאורייתא אבל לא יאמרו רבנן בכפילא פה כי אמרו בסמך לסמוך חושי וגופי ומלאכת כותב' הגסה אין סומך לבי ואין מייתב דעתי וחושי ברוך הנותן ליעף כח, למצוא בה מנוח, והנה הלום ראיתי אחרי רואי די באר לח"י רואי, ראיתי ראי' שני' במ"ש בסי' כ"ו שנותן טעם לפגם לפגום טעמו של תה"ד דאמר מלתא בטעמא אשר ישבחוהו רבנן דהא דלא למספי לקטן אסורא בידים הוא משום שלא להרגילו באיסורי' כשיגדל ופר"מ נ"י בלינת לילה שלן בהלכה זו פגם טעמו דא"כ למה א"צ להפרישו מה"ט שלא יורגל באסורי' לכשיגדל, הנה דוחה דברי תה"ד בדבריו מסברא דנפשי', ובאמת הגם שאפשר שמה"ט ס"ל למ"ד דב"ד מצווי' להפרישו, דצריך להפרישו כעין מצות תוכחה ועונשי', אבל מ"ד דאין ב"ד מצ"ל ולמספי אסור אין להקשות מ"ש עד דנחלות דגזה"כ הוא דהחילוק רב דאסור למספי לעשות מעשה שעל ידינו יורגל באיסורים ויכשל כשיגדל, אבל אין עלינו להזהירו ולמנוע ממנו כדי שלא יורגל ויכשל הרחקה כ"כ לא הטילה התורה עלינו, גם י"ל דאין רגילות כ"כ כשאוכל מעצמו דע"פ הרוב מאכילי' אותו היתר דהא ספו לי' איסור ול"ש שיקח מעצמו דבר איסור וליכא בזה כ"כ כדי שלא יורגל והחילוק פשוט:
וגרם לו לפר"מ ני' לומר כדברים האלו יען שלא ראה או שכיחה לפניו לשעתו מ"ש התה"ד ראי' לדבריו והוא דן שם אם יש איסור קצת לקטן ועיי' רא"ש ב"ק פ' החובל סוגי' דתק"א ובהג"א ויש"ש שם ועיי' מג"א סי' שמ"ג, ותה"ד הוכיח דהא דלא למספי לי' לאו משום שיש בו נדנוד איסור, דא"כ למה אין מצווי' להפרישו ג"כ כמו גדול שמחוייבי' להפרישו וע"כ דליכא איסור כלל לגבי קטן, אלא משום שלא להרגילו הרי דאיפכא מסתברא לי' ומהא גופי' דאין מצווי' להפרישו הוכיח טעמו, ונמוקו עמו:
ומה שמביא פר"מ מאבא מאוה"ג זצ"ל בח"ס חאו"ח סי' פ"ג, בזכרוני שאמרתי בו דבר ושוב מצאתי כדברים האלו שכוונתי לדעת קדושה של אבא הקדוש זצ"ל מ"ש שם ומקשה ומפרק מחרש בחרשת והוספתי דברים מנפשאי כשאני לעצמי עד"פ בסוגי' דגיטין פ' הנזקין, ודברים אלו יש להם שורש בדברי תה"ד עצמם דלאמת דאמר כיון דאין ב"ד מצווין רק דלא למספי' בידים צ"ל דליכא נדנוד איסור בקטן אלא משום שלא להרגילו, ולמ"ד דב"ד מצ"ל י"ל או משום שיש נדנוד איסור בקטן עצמו או משום שלא להרגילו:
ומה שיש לפקפק, לפי דקיי"ל דלא דרשי' טעמא דקרא להקל רק להחמיר איך נסמוך על האי טעמא דאסור למספי משום שלא להרגילו ולהקל בחרש דלא שייך שלא להרגילו, ואם באמת ל"ס להקל אלא במקום שיש בו להחמיר ע"פ טעם זה כדנכתוב לקמן אי"ה, א"כ עדיין קשה דהא בש"ס יבמות יוכל לתרץ בפשוט דבחרש' ספו לה בידים ואי דאי אב"ד מצ"ל הטעם משום דלא להרגילו ובחרש' מותר מנ"ל למדרש טעמא דקרא ואי משו' למה אין ב"ד מ"ל דלמא גזה"כ הוא וגם הא גופי' מנ"ל דאין ב"ד מ"ל, וי"ל דש"ס רצה לתרץ במרוח אפי' לר"ש דדרש טעמא דקרא להקל א"ש:
ולדינא דקיי"ל דלא דרש' טעמא דקרא להקל, אבל יצא לנו מטעמא דתה"ד להחמיר באיסורי דרבנן דס"ל לרוב ראשונים דמותר לספות בידים, או למאן דס"ל דב"ד מ"ל בדאורייתא ובדרבנן שרי אי הטעם משום שלא להרגילו, וי"ל דה"ט ג"כ הא דב"ד מ"ל למאן דס"ל הכי, י"ל זהו דוקא כשיהי' לעולם איסור זה דרבנן גם כשיגדל דלא חששו רבנן לאיסור דדהו כדי שלא להרגילו דקיל, אבל אם כשיגדל יהי' איסור כזה דאורייתא לגבי' ועכשיו קטנותו גורם לו שהוא דרבנן מצווי' להפרישו, או דלא למספ' לכל מר כדאית לי' שלא להרגילו כשיגדל ואז יהי' דאורייתא, וכגון קטן שהקדיש למ"ד מופלא סמוך לאיש דרבנן דבקטנותו ליכא בנדרו רק איסור דרבנן לכ"ע וכשיגדל יהי' נדרו שינדור אז דאורייתא וכשיורגל בקטנותו לעבור על הקדשו ונדריו יעבור ג"כ על נדרים והקדשות שבגדלותו ואז יכשל באיסור דאורייתא משו"ה אסור לגרום לו רגילות וכשלון בקטנותו שעי"ז יעבור דאורייתא בגדלותו וכן כיוצא בו כנ"ל:
ומצאתי סמך לתה"ד ודברינו ממ"ש רש"י נדה מ"ו ע"ב בד"ה ש"מ בדמ"ל וכ' רש"י פלוגתא היא ביבמות, והקשה הרשב"א ומובא במל"מ הא בדרבנן לכ"ע אין ב"ד מצ"ל ואיך כ' רש"י פלוגתא היא, ובאמת גם על המקשן קשה דאמר ש"מ משמע דיש פלוגתא בזה הא לית מאן דס"ל בדרבנן מצ"ל ויש לדחוק, אבל לפמ"ש א"ש במרוח, הגם דנחית דרבנן דרגא מדאורייתא דוקא במלאכת שבות דשבת או מאכלי' אסורי דרבנן כבש"ס יבמות דהקילו בי' דגם אם יורגל עי"כ לעשות כשיגדל ליכא רק כשלון איסור דרבנן, אבל בנדרים שם עכשיו נדריו דרבנן ואם יורגל לעבור על מוצא שפתיו יעבור ג"כ כשינדור כשיגדל ואז יהי' איסור דאורייתא, וא"ש לשון ש"ס ופירש"י נכון בעז"הי:
וכעת נ"ל עוד לדרוש סמוכים לטעמו של התה"ד ע"פ קושי' הרשב"א יבמות על ש"ס דנדה שם דמתרץ בעל מיפר לה ממ"נ וכו' אי דאורייתא קא"נ אין ב"ד מצ"ל הא ספי לה הבעל בידים שאומר טלי ואכולי, ונ"ל ע"פ טעמו של תה"ד שלא להרגילו כשיגדל זה ל"ש כאן כיון דבעל מיפר לה ומרגל אותה שלא תעבור על נדרה רק ע"י הפרת בעלה הגם דאנן ידעינן דל"מ הפרה דנשואי דרבנן לנדר דאורייתא מ"מ שלא להרגילה ל"ש דכשתגדל ויאמרו לה דל"מ הפרה זו עכשיו וצריך להפר מחדש תעצור ברוחה שלא לאכול בלא"ה דהורגלה להיות נעצרה מלעבור על נדרה בלי מעשה דהפרה הראוי', ובעלה מיפר לה כ"ש כמבואר שם כנ"ל:
אלא דעדיין אין מיושב לשון התרצן אין ב"ד מ"ל הא אין זה הפרשה אלא דמספי' לה, ומה שחלקנו דטעמא דשלא להרגילה לא שייך בזה עיקר חסר ואינו בכלל מ"ש אבדמצ"ל, ולכן הנני מוסיף וחולק לפמ"ש דאם בדמ"ל אין מוכרחי' לומר דטעמא משום שלא ירגילו אלא דיש נדנוד איסור אבל אי אין ב"ד מצ"ל ע"כ משום שלא להרגילו, והא"ש דאמר אין ב"ד מ"ל רק ספו לי' אסור וע"כ משום שלא להרגילו וזה לא שייך כאן כמ"ש וא"ש, אלא לפ"ז יצא לנו קולא לפי הטעם של תה"ד וכבר כתבנו דלקולא ודאי אין לנו למנקט טעם זה לעיקר בדאורייתא וי"ל לפי תי' זה צ"ל דברייתא זו כר"ש אתי' דדריש טעמא דקרא להקל ובמרוח יותר נ"ל להעמיד כל דברינו, דלכאורה קשה מנ"ל למקשן בפשיטות דאם בכ"מ בדמ"ל ה"ה בנדרים וכן התרצן דאמר קא"נ אין בדמ"ל משמע אי או"נ מצ"ל גם בנדרים מצ"ל הא נדרים קילו שיש היתר לאיסורו דאיתי' בשאלה כמבואר בש"ס בדוכתא טובא דקיל דחכם עוקר נדר מעיקרו וכלא הי' מעיקרא מקרי קיל כ"ש נדר אשה שאפשר בהפרה דמיגז גייז שהי' כאן איסור ויש לו היתר לאיסור עצמו דקיל ועיי' פגה"נ דלמא טומאת גופו קיל דאית לי' טהרה במקוה, וכ"ש כשיצורפו שניהם יחד דאית לי' שאלה ע"י חכם והפרה ע"י בעלה ואפי' לפי שיטות המפרשי' אין שאלה להקם היינו שלא מהני התרת החכם אחר הקמת בעל היינו בתר ששמע וקיים וכאן בנשואין דרבנן ל"מ הקמתו למנוע התרת החכם ומנ"ל למילף בפשיטות איסור דספו או בדמ"ל מג' מקראות דש"ס יבמות דעשה צריכותא וסוף כ"ס לא נילוף נדרים דקיל טובא, ועיי' תוס' שבועות פ' ש"ש בתרא בסוגי' דאא"ח ע"א דס"ל לר"ל לחלק בין איסור הבא מאליו וכ' תוס' היינו מעצמו על עצמו דקיל, וא"כ נדר יתומה שהוא מעצמה על עצמה בלא"ה קיל טובא, ובאמת גם מלעיל שם קשה כהנ"ל בקטן שהקדיש דקאמר ש"מ בדמ"ל בהקדש דיש לו היתר בשאלה מנ"ל, הגם דהקדש לכ"ע וליכא קולא דס"ל לר"ל בשבועות מ"מ בשאלה מיהא איתא, ויש לפשוט לכאורה דמופלא סמוך לאיש ליתא בשאלה ועיי' מל"מ, ויש לדחות דקאמר ש"מ בדמ"ל אפי' בהקדש הגם דקיל ודחי אבל ממקשן ותרצן ברייתא דיתומה שנדרה קשה גם אי באו"נ ב"ד מצ"ל בנדרה לעצמה ע"ע ואיתא נמי בשאלה והפרה דקיל טובא מנ"ל וצ"ע:
ונ"ל ליישב עפמ"ש הר"ן בשבועות הא דבעי ר"י לסברת חזו לצרופי דאל"ה לא הוי ילפי' מחלב דחמיר למק"א אבל כיון דאיכא סברא דשייך גם בכל אסורים ילפי' מינה לכל התורה וה"ה בשבועה הגם שאין דומה לאיסורי תורה עיי"ש, וי"ל הה"נ בנדרים דקילו וכדומה איסורים דקילו מאיסורי דג' מקראות שבש"ס יבמות ילפי' מינייהו משום דאיכא סברא שלא להרגילו לכן ילפי' מיני' אפי' לאיסור נדרים דקיל טובא כנ"ל, וא"ש דמתרץ ואי דאורייתא קטן או"נ אבדמ"ל מה תאמר הא הבעל מיפר לה בידים כיון שאין בדמ"ל ע"כ הטעם דאסור לספות משום שלא להרגילו וזה ל"ש כאן כדכתיבנא לעיל, הגם שאין להקל מטעם זה היינו בשארי איסורים דילפי' במה מצינו מג' פסוקים אבל נדרים דקיל לא ילפי' במה מצינו לולי דאיכא סברא שלא להרגילו וכיון דכל עיקרו לא ילפי' רק משום סברתינו ממילא היכא דליכא סברא זו נוכל לסמוך להקל דכי סלקא לסברתינו לא ילפי' כלל מיני' בנדרים כנ"ל עד"פ נכון ויש פנים מכ"ז לטעמא של תה"ד ולחדושינו לדינא, כך עלה במחשבה לפני במושכל ראשון ורובו באמצע הכתיבה ולא שקלתי' ושנתי' במאזני שכלי עדיין, ופר"מ ני' ברוחב בינתו כמעיין המתגבר יעיין:
אמנם כן ברשב"א ברכות י"ח ובחי' ר"ן נדה ס"א ע"ב נראה דלא ס"ל כטעמא דתה"ד, דשניהם לד"א נתכוונו דמצות בטילות לעתיד לבוא לאו ע"ז התחי' קאי אלא אחר מיתה פטור מכל ור' ינאי דאמר אבל לקברו לא משום דיש נדנוד איסור כמו קטן דאסור למספי' בידים, ור' יוחנן ס"ל במתים חפשי וכו' דליכא אפי' נדנוד איסור אח"מ עי"ש ואם ס"ל דהא דאסור לספות לקטן הוא משום שלא להרגילו כשיגדל איך מדמו מלתא דמת לקטן דפטור ממצות ומ"מ אסור לגדול לספות לי' זיל בתר טעמא, וע"כ דל"ל האי טעמא אלא בקטן גזה"כ הוא והטעם נעלם מאתנו:
ועל ד"פ נ"ל לפום רהיטא, די"ל דבאמת בהא פליגו ר' ינאי ור' יוחנן דר' יוחנן ס"ל הא דאסור לספות לקטן שלא להרגילו וזה לא שייך במת גדול, ור' ינאי לא ס"ל האי טעמא, וי"ל דר' ינאי ס"ל דב"ד מצווין להפרישו וי"ל הא דבדמ"ל משום שיש נדנוד איסור בקטן הגם דפטור וס"ל ה"ה אח"מ נדנוד איכא כמו בקטן, ור' יוחנן ס"ל להלכתא דאין בדמ"ל וספו לי' ע"כ לאו משום נדנוד איסור רק משום שלא להרגילו כמ"ש תה"ד, הגם דביבמות מספקא לי' לר"י היינו זיל הכא קמדחי די"ל דב"ד מצ"ל וי"ל אין ב"ד מ"ל ולאמת מסברא דנפשי' ס"ל אין בדמ"ל וס"ל דספו לי' אסור משום שלא להרגילו וזה לא שייך במת וא"ש להלכת' דקיי"ל כר"י בנדה וקיי"ל נמי אב"ד מצ"ל, וא"ש סוגי' דנדה דמתרץ לר' יוחנן אי מופלא ס"ל דאורייתא אב"ד מ"ל דר"י לשיטתו ס"ל טעמא משום שלא להרגילו כן י"ל ע"ד פלפול בעלמא, וכ"ש למאי חזי לעלמא:
ואשוב לדברי מע"כ ני' מה דחידש מדנפשי' בהאי דינא דהיכא דליכא איסור זה דמספי לקטן לאותו דספי לי' ליכא איסור דלא דמי למה דמצינו בג' מקראות דילפי' מיני' דאסור לספות לקטן ועפ"ז מיישב קושי' הגאון המקשה לו, לדין זה יש תשובה, מלבד דמצד השכל אין לחלק מ"ש יהי' גזה"כ או מלתא בטעמא דתה"ד ואין לומר דאין למדין מבינייהו דג' קראי כיון דלאו כה"ג הוא רק היכא דיש לחלק ולמפרך דיש בזה קולא יתירה מה דליתא בהנך בצד השוה, וביבמות עשה ש"ס צריכותא דה"א דלא ילפי' טומאה מינייהו דאינו שוה בכל היינו דליתי' רק בכהנים, אבל איסור נדרים בכל מכל הוא אנשים ונשים וכ"י בכלל וכל מי שנודר הוא בב"י וכשעובר ע"ד עצמו וכן האוסר בקונם את שלו ע"כ עולם כולי' באיסור זה, ואם לא אסר אלא על עצמו ליכא בזה קולא, והא דשבועות דס"ל לר"ל דל"א כולל באיסור הבא מעצמו וכ' תוס' משום שאסר רק על עצמו היינו כה"ג דוקא קילי מה שאסר מעצמו שבדה מלבו, אבל היכא דאסר אכ"ע דומה לשארי איסורי תורה ועיי' ח"ס יו"ד סי' ו' דמטעם קולא אתאינן עלה ועיי' תוס' תמורה גבי א"ע לא מהני באיסור שבדה מלבו ל"א א"ע ל"מ משום דקיל מאיסורי תורה, ועיי' באבני מלואים בתשובה שבסוף ספרו דבר שכלי' בכוונת תוס' שבועות, אבל אין להם קיום והארכתי לדינא בזה בתשובה דהנכון כפירושו של ח"ס וכ"מ טובא לדינא מב' פירושים הנ"ל ואכ"מ, רק למה שצריך לנו כי אין קולא אם דבר זה אסור רק על א' אם שייך איסור זה בפ"א באחר כמוהו, ובנדר יש לעיי' מפני שבא מעצמו ויש היתר לאיסורו כמ"ש, אבל מ"ש פר"מ דבהקפת הראש כיון דליכא איסור לאשה בהקפה, בוודאי אינו נכון, ומה שמביא ראי' ממ"ש תוס' דבמקום מצוה מותר לספות בידים דלא דמי' לג' קראי דילפי' מיני' דליכא מצוה חזינן דבעי למהוי דומה ממש, אין הנדון דומה לראי' דשם מסתבר דשרי לספות לי' איסור כדי לחנכו באותה מצוה, כעין דמצינו עשה דוחה לל"ת וכיוצא בו, וכיון שיש לחלק בין איסור דליכא מצוה לדאיכא אין למדין, אבל דבר דאין סברא בוודאי אין לומר כיון דלא דמי ממש אין למדין, וזכר לדבר עיי' תוס' כתובות פ' אע"פ בפלוגתא דר"מ ור"י במתנה עמ"ש בתורה, דלא אמרי' דלא ילפי' מבגו"בר אלא היכא דאיכא סברא קצת, מלבד כ"ז תמוה בעיני וכי יאמר פר"מ ני' דאיסור דטומא' כהנים להזהיר גדולים על הקטנים אינו רק בכהן דשייך באיסור זה בעצמו אבל ישראל מותר לטמאות לכהן קטן ישתקע הדבר ולא יאמר ומבואר ומפורש נגד זה, ואין לדחוק שאני טומאה דריבה הכתוב בהם מצות יתרות כבש"ס יבמות דהא ילפי' מבינייהו ועיי' מהרש"א שם, וגם מסוגי' דנזיר כ"ט ע"א דמקשה לר"ל ודלמא ס"ל דמותר לגדול להקיף לקטן וע"כ דהקושי' הא אסור משום דספו לי' מוכח דגם כה"ג איכא איסור, ויש לי הרהורי דברים בסוגי' כ"ט ודנזיר נ"ז ע"ב רק שאין הזמן מסכים עמדי לגמור, וגם הרהורים אין מותרים פה, וה' יסלח ורפואה שלימה בקרוב ישלח:
ולקושי' הגאון השואל נ' נ"ל לפרש ע"פ המבואר דחיוב דניקוף הוא רק כשמסייע ומטה ראשו בסיוע שיש בו ממש ובלא"ה ליכא רק איסור למקיף וי"ל מאן דמתיר לגדול שיקיף לקטן או אשה לקטן באופן שאין הקטן מטה ראשו הגם דאיסורא איכא כמבואר בטוש"ע יו"ד סי' קפ"א מ"מ בקטן שרי דליכא אלא איסור בעלמא ליכא משום דלא למספי דאינו אלא מדרבנן, ולרשב"א כל בדרבנן מותר למספי' ולרמב"ם י"ל דאין זה ספו לי' ממש דבמעשה של הניקוף שעושה בו ליכא איסור לגבי הניקוף רק ע"י מעשה סיוע של הניקוף שמטה ראשו מעצמו ועד דמוטה ראשו אין במעשה הקפה נדנוד איסור לניקף ואינו ביד המקיף שאם הוא מוטה ראשו בע"כ בדרך התינוקו' שוב לא הוי הניקף מסייעו, ואין דומה לנותן לקטן לאכול ד"א דאסור משום ספו לי' כמובן ועיי' מג"א סי' תרי"ו דבמניח לפניו לאכול חוץ לסוכה ל"מ ספו לי' דאפשר לו לאכול בסוכה ותלי' ברצונו וכיון דאם מוטה ראשו מדעתו ל"מ ספו לי' הגם דאיכא איסור בלי שמוטה ראשו דאסור משום שמא יטה ראשו ויהי' איסור דאורייתא, אבל בקטן כיון שגם אם מטה ראשו ליכא משום דספו לי' איסור בידי' לא אסרו כלל בלי עכ"פ הטי' הראש כן נ"ל אלא שקשה מסוגי' דנזיר כ"ט ממה דמקשה על ר"ל וצ"ע לעת הפנאי:
ועוד בה שליש' והיתה לבאר באר היטב, סימנא דאורייתא מלתא היא בסי' כ"ט ראיתי כל טוב אדוני אבי זקני זקנן ורבן של ישראל מהרע"א זצ"ל בידו, אשר העלה והביא בבאר היטב בפתחי תשובה סי' רס"ו והשיג עליו בעפ"ת ופר"מ ני' יצא בחרב פפיות ללחום מלחמתו להעמיד דבריו הקדושים זצ"ל, והנה אותיות דר"ע מחכימות ואין אתי ספרי דבי רב רבנן של זקני, ופתחי תשובה נעול לפני פה, רק מה שראיתי מתוך ספרו דברי' כהוייתן, ואענה מה שיש אתי בעטי עט סופר מהיר ובעיון דרך העברה כפי האפשר הנה עמדתי פה זה כשבועות שתים על עיון זה בעבר ומל מילה שעבר זמנו בשוי"ט אם נימא א"ע ל"מ, ואפי' למאן דס"ל דא"ע מהני הואיל דלקי היינו כיון דלקי על המעשה אשר אמרה תורה שלא יעשה ולקי ע"כ דמהני ורבא ס"ל דל"מ והא דלקי הואיל ועבר אמימרא דרחמנא וחידש לנו המהרי"ט דל"א דל"מ רק היכא דע"י דנימא דל"מ מרויחי' דנתבטל מעשה ההוא שהוא שלא לרצון לפני ה' והא דלקי משום שעבר ורצה לעשות נגד רצון ה', ואביי ס"ל אע"מ הואיל ולקי וסוף כ"ס עבר רצון ה' והמרה עיני כבודו כן הסברת דברי המהרי"ט לפע"ד, וי"ל דוקא באונס שגירש וכדומה דמפורש בתורה שלא יעשה מעשה זה והוא עבר ועשה כבר עבר ועשה נגד רצון ה' שאמר שלא יעשה כן ועשה בהא פליג אביי, ורבא ס"ל דאמרי' דל"מ כדי שלא יהי' קיום למעשה זה שהוא מתואב לפני ה', אבל במל בשבת שלא בזמנו וכדומה לר"י דס"ל מקלקל פטור ובמילה מתקן הוא ואם נימא דל"מ מקלקל הוא ופטור נמי דהא לא עבר אמימרא דרחמנא דהא לא אמרה תורה שלא ימול מילה שלא בזמנה בשבת, אלא שלא יעשה חבורה שמתקן בה וכיון דאמרי' דל"מ מקלקל הי' ולא עבר כלל אמימרא דרחמנא ופטור ג"כ וגם אביי אפשר מודה בכה"ג, ויש לעמוד על חקירה זו וגם ליש דפוסקים כאביי דאמרי' בכ"מ א"ע מהני, ומה שדחה זקני דמ"מ איכא תיקון לענין שא"צ למוהלו רק להטיף דם ברית זה רחוק בעיני שיהי' זה תיקון מצוה מה שא"צ אח"כ רק להטיף ד"ב עכ"פ עכשיו לא תיקן דהא לא עשה מצוה, אלא שא"א אח"כ יותר מלהטיף דם ברית, ויש לתלות דבר זה בב' פירושים ובהא דאמר ר"א לר"י מה לי תיקון מצוה אי משום דמצוה עצמה שמקיים אותה הוא התיקון שיוצא ידי חובתו המוטלת עליו, או משום דמתקן התינוק דגברא שלם הוא עיי' רש"י ותוס' וחי' רשב"א שבת ק"ו, ואי משום דמתקנו דגברא שלם הוא, י"ל כיון דעכ"פ א"צ לעשות מעשה חיתוך ופריעה דמעכבו וא"צ רק הטפת ד"ב מתקן הוא לגבי התינוק שאינו חסר עוד מעשה כ"כ, אבל אי התקון משום דעושה מצוה לולי שאמרה זקני זצ"ל לא הי' נראה לי לומר כן הגם שגם הש"א הלכ' מילה סי' נ"ב בסופו מכח קושיתו הוכרח לומר כן, והיינו משום דקשי' לי' על הר"מבם ס"ל דתקון הוא דמשוי' גברא שלם ועיי':
ויצאתי ליישב בזה קושי' מהרי"ט על תוס' קדושין כ"ט ע"א ד"ה אותו ולא אותה דאתי' כמ"ד ביבמות דמילה שלא בזמנה בלילה והא עדיין מ"ע שהז"ג הוא דאין דוחה שבוי"ט ונדחק כיון דחיובא דמילה עליו רק דארי' דשוי"ט רביע עלה והוא דוחק דסוף כ"ס הזמן גרמא שא"א למול בשוי"ט, ויש לי להוסיף על דבריו בהמתקת דברים דאי אמרינן בעבר ומל מילה שלא בזמנה בשוי"ט דמהני הגם דלכתחלה אסור מ"מ כיון שאם עבר ועשה מהני ואפשר למצוה זו שתתקיים בכל זמן וארי' דשבת רביע עלה והמצוה קיימת משו"ה מ"ע שאין הז"ג היא ולר"י דמקלקל פטור וכשנאמר דל"מ לא עבר אמרי' דל"מ ולר"ש דגם אם נימא דל"מ מ"מ עבר ולא ניצול מן האיסור ממילא ל"א דל"מ, והא"ש דמתרץ תוס' דדרש דאותו ולא אותה אתי' כמ"ד ביבמות דשלא בזמנה איתי' בלילה והוא ר"א בר"ש דכאבוה ס"ל ועיי' ביצה גבי ואין ממעטי' בי"ט רשב"א כאבוה מסתמא ס"ל ולדידי' אפשר למילה שלא בזמנה שנעשי' המצוה בשוי"ט וא"ש, ולפי' דתיקון מילה משום דעושהו גברא שלם, דגם לר"י ל"א א"ע ל"מ כמ"ש א"ש תי' תוס' בלא"ה ע"ד שכתבתי ולצ"ל כהנ"ל דכר"ש ס"ל, ועוד י"ל גם אם נימא לפי' זה דמשוי' גברא שלם אמרי לר"י דל"מ כדי שלא יהי' תיקון שלם משום דבעי אי ל"מ הטפת ד"ב, מ"מ א"ש דברי תוס' גם לר"י והוא לפמ"ש הטור יו"ד סי' רס"ו בשם ר"א דאם יש אחר לא ימול האב בשבת דבאחר ליכא תיקון, וכ' בתה"ד היינו לר"י דבעי תיקון ולדס"ל דמשום דמשוי' לי' גברא שלם הוא מתקן לגבי אבא ואחר לא איכפת לי' והוי מקלקל, אבל אם התיקון משום מצוה גם באחר המל איכא תיקון שמקיים המצוה עיי' סי' תרס"ו ומצויין ברמ"א שם, והא"ש דל"ק קושי' מהרי"ט גם לר"י דהא אפשר למול מילה שלא בזמנה בשוי"ט ע"י אחר דליכא תיקון לגבי אחר, ולר"ש דמקלקל חייב וגם גבי אחר איכא איסור דשוי"ט לדידי' אפשר שתהי' קיומה של מצוה בשוי"ט אם עבר ומל דלדידי' ל"א א"ע ל"מ דאין מרויחי' מידי ועיי' היטב:
והנה בפתחי תשובה התפלא על משנתו דר"ע שהוא ח"ו כטועה בדבר משנה שבת קל"ז במל של ע"ש בשבת דהו"ל טעה בדבר מצוה ועשה מצוה כמבואר בסוגי' שם ואם נימא דאמרי' א"ע ל"מ הרי לא עשה מצוה אלו דבריו המובאים בספרו דמע"כ ני', והנה טועה בדבר משנה בוודאי לא יקרא דלא מצינו מפורש באר היטב דאמרי' א"ע ל"מ בשוגג אלא במזיד, ובנב"י תנינא חלק יו"ד ס' ט' התעורר בזה והעלה דגם בשוגג כן הוא ואני החזקתי על ידו בראיות מ"מ לאו מלתא דפשיטא כ"כ הוא והא מתני' בשוגג קאי, אבל במח"כ בעל פתחי תשובה שגגה יצאה מלפניו ואין כאן ריח קושי' וכ"ש תמיה' קיימת דהא הא דאמרי' א"ע ל"מ כדי להרויח שלא יעבור ואפ' בעשה בשוגג אמרי' כן והא למ"ד טעה בדבר מצוה ששגג במצוה ועשה מצוה פטור מחטאת ואפי' כשוגג אין נידון כיון דטעה ועשה מצוה הרי סוף כ"ס לא עשה עבירה אפי' בשוגג מהיכי תיתי לומר דאי עביד ל"מ כדי שלא יעבור אפי' עבירות שוגג הרי אי מהני טעה בד"מ ועשה מצוה הוא ופטור וליכא אפי' שגגת עבירה דחייב עלי' בידו, וא"ש פשוט וברור, ובלא"ה לק"מ ממתני' דהא מתני' זו ע"כ דלא כר"י דס"ל מקלקל בחבורה פטור כבש"ס כריתות ועיי' ש"א הלכ' מינ' סי' נ"ב הנ"ל בסופו בהקשותו למה מל של אחה"ש חייב הא מקלקל הוא לפי שהעלה דלא עביד מצוה כלל בתוך זמנו וכ' דממתני' לק"מ דבלא"ה לא אתי' כר"י, ואזדא לה קושי' הפ"ת על זקני מאוה"ג זצ"ל, ולא קשה אלא מרמב"ם דנקיט להלכתא כר"י, והא הרמב"ם פוסק כמאן דמפרש פלוגתא דר"י ור"י במל של אחה"ש בשבת משום דטרוד בטרדא דמצוה דשל שבת ולק"מ לא ממתני' ולא מרמב"ם וכ"ז ברור ופשוט:
ומ"ש פר"מ ני' בישוב דברי קדשו של אאזמ"ו זצ"ל על קושי' צל"ח פסחים ע"ב ע"ב והרגיש בעצמו שאין הנדון דומה לראי' מה שמביא מדברי קדשו של אבא מאוה"ג זצ"ל, והנ"ל לפום רהיטא בישוב קושי' הצל"ח על הרמ"א דס"ל דמל בתוך ח' קיים המצוה רק שלא עשאה כמצותה דזמנה הראוי' ביום השמיני, והקשה מש"ס שבת הנ"ל דקאמר מל של אחה"ש בשבת דטעה בדבר מצוה ולא עשה מצוה הרי עפורש דליכא מצוה ונלפע"ד הא דס"ל לר"י טעה בד"מ ועשה מצוה דפטור היינו כשעשה המצוה כמו שאפשר לעשותה לפי שהיא עכשיו מוטלת עליו לעשותה ומצד א' עשה שלא כהוגן כגון שמל של ע"ש בשבת דא"א לעשותה עוד בזמנה ומקיימה ע"כ שלא בזמנה, אלא שטעה מצ"א ומל בשבת ס"ל לר"י דטעה בדבר מצוה ועשה המצוה עצמה מצד עצמותה של מצוה כמצותה האפשר אז הגם שעשה איסור מצ"א פטור, אבל מל של אחה"ש בשבת דמצד עצמיות המצוה אין ראוי' לעשותה שלא בזמנה גם בחול והוא טעה דזמנה היא ומל בשבת הוי טעה בדבר מצוה ולא עשה המצוה עצמה כתקנה שהי' לו להמתין עד למחר וכיון דהמצוה מצד עצמותה לא נעשתה כהוגן וטוב הי' שלא לעשותה עד יגיע זמנה כה"ג ל"א טעה ועשה מצוה דפטור, וזה החילוק שבין מל של ע"ש בשבת דעשה המצוה כהוגן כל האפשר מאחר שכבר עבר זמנה, משא"כ במל של אחה"ש דלא עשה מצוה בעצמותה כהוגן כנ"ל וצריך חיפוש ועיון בסוגי' ש"ס בכ"מ דאיתא להאי ענין דטעה בד"מ, ואין לי פה אלא איזהו מסכתות בכרך קטן:
והנה הש"ך יו"ד ס' רס"ב הקשה על רמ"א מש"ס מנחות ס"פ ר"י דאם נקצר בלילה כשר אינו דוחה שבת כן ה"נ אי מילה קודם זמנו כשר למה תדחה מילה את השבת, ומ"ש פר"מ ני' בשם בנו י"נ הרבני החרוץ מו"ה עזריאל ני' בן יקיר בן יחידו לא יחיד הוא בדבר הזה וכבר קדמוהו בספר ש"א הלכ' מילה סי' נ"ב, והוכיח דע"כ מוכרחי' לחלק כהנ"ל דאלת"ה תקשי למה מילה דוחה שבת הא אפשר למול אח"ז ביום דוודאי כשר וע"כ צ"ל כחילוק הנ"ל, וכ' עוד שם ואין לחלק בין להקדים המצוה כמו בקצירת העומר, מלאחר המצוה מאחר לא מאחרי' ומשו"ה ניחא לש"ך דלא מאחרי' המילה אבל קשה לי' דהי' לנו להקדים דמש"ס ס"פ ר"י מוכח דאין לחלק מדמקשה מאברים ופדרים הגם דאפשר בלילה, ש"מ דס"ל חביבה מצוה בשעתה מוכח דלא נחית לחלק בין לאחר בין להקדים המצוה אלו דבריו ז"ל ונראה שהי' כ"ז בהעלמה מפר"מ ני' מאותו ואת בנו, ממ"ש משם בנו וממ"ש אח"כ מדנפשי' עד סופו:
ואני בעניי הכינותי יישוב לתמיהת הש"א על הש"ך שהיא תמיה רב ואחזתי בחלוקו של הש"א בעצמו דיש לחלק בין אקדומי מלאחר המצוה ולא משום זריזי' מקדימי' שהיא חבוב מצוה, אלא משום שיש חשש ביטול מצוה שמא ימות התינוק בין לילה עבר ומת מן העולם ובטלה המצוה לגמרי, משא"כ להקדים דליכא רק משום דאין המצוה כתקנה הי' קשה לש"ך הנ"ל להקדים הגם שאין בזמנה כראוי' כדאיתא בש"ס מנחות הנ"ל, לפמ"ש דלאו משום זריזי' מקדימי' אי' עלה במילה אלא משום שמא ימות וזה ל"ש בקרבן ציבור דמצוה של רבים היא וקרבן לא בטל מכל וכל ושפיר מדמה מלתא דקצירת עומר להקטרת או"פ וא"ש נכון:
דברים אלו העליתי מאז וזה זמן לא כביר מציאה מצאתי ליישב בדברינו קושי' א' עצומה שמצאתי' כתובה בכתבי קודש של אבא מאוה"ג זצ"ל בשבת ק"ז דיליף ר"ש מקלקל בחבורה חייב מדאצטריך קרא להתיר מילה בשבת דלמא קרא הוא דאתי להיכא דאיכא צרעת דדרשי' את בשרו דדחי מילה צרעת והא ודאי כשיש לתינוק צרעת במילתו דליכא קלקול דאין לך תיקון גדול מזה לקוץ הצרעת וקרא הכי מתפרש וביום השמיני אפי' בשבת ימול את בשר במקום צרעת ערלתו הגם במקום צרעת ימול בשבת והיא קושי' עצומה ולא מצא לה מקום ישוב המיישב דעת רק ע"ד הדוחק, ולדברינו י"ל בהקד' תוס' ביאור למ"ש דהא דמילה דוחה שבת הגם שאפשר למול אח"כ משום חשש שמא ימות עד יום שלאחריו הגם דלכ"ע שמא ימות לזמן קצר כזה ל"ח כמ"ש תוס' גיטין כ"ח, וי"ל בדוחק מ"מ כיון דאפשר שימות לא מאחרי' אבל א"ש במרוח דוקא למיתה דיחיד ל"ח לזמן קצר, אבל בענין זה דמילה, ל"ק למה התירה התורה מילה בשבת דא"כ מהא כל שזמנם בשבת נדחי' לאחה"ש אמרי' משו"ה התירה התורה דבכלל ישראל בכל העולם יש בכל שבת ושבת הרבה טובא שזמנם בשבת ובכל כל האי תינוקו' יש לחוש שמא ימות א' מהם עד למחר ואת מי נדחה ואת מי לא לכן התירה התורה בכללי' למול בשבת וא"ש:
והא"ש דכ"ז אם יש בכל מילה דחי' שבת דמקלקל בחבורה חייב או דתיקון מצוה הוא דיש בכל שבת ושבת כמה וכמה שיודחו לאחה"ש ושמא ימות א' מכל אלו אבל אם נימא דבכל מילה לאו חה"ש הוא דמקלקל הוא ופטור, ולא הוצרכ' התורה רק במי שיש לו מילה בצרעת דאיכא תיקון הדר תקשי למה התירה התורה דאפשר לדחותו ולחוש כ"כ שמא זה שישא מילה בצרעת וזמנו בשבת ויקרה בו מקרה שימות לזמן קצר זה ודאי רחוק ומעוט' דמעוט' שאינו מצוי משום ל"ש כה"ג בוודאי לא חששה התורה למיתה שלא לדחות משו"ה אחה"ש במקום שאפשר לאחה"ש וע"כ דבכל מילה איכא חילול שבת וא"ש ע"ד פלפלא טבא ועיי':
ויש להקשות קצת במנחות מ"ב דאמר סבר לה כאידך דר"ש דס"ל חביבה מצוה בשעתה והקשה וכי ראבר"ש ל"ל דר"ש והא מר"ש עצמו מוכח דלא ס"ל משום חביבה מצוה דחינן שבת רק היכא דכבר דחתה את השבת, דאלת"ה מנ"ל לר"ש דמקלקל בחבורה חייב מדאצטריך להתיר מילה בשבת דלמא לבמקום דאיכא צרעת ומה שאמרתי וישבתי דאי משו"ה לא התירה התורה כיון דאפשר למחר, כ"ז ניחא לאמת דלא ס"ל לר"ש משום חביבה מצוה בשעת' דוחי' השבת רק בהקטרת אברי' משום דכבר דחתה וכו' ובמילה לא דחתה את השבת אם ימול למחר שפיר הוכיח ר"ש, אבל אי ס"ל דחביבה מצוה בשעת' דוחה שבת קשה מנ"ל דמקלקל חייב וצ"ע לכאורה, ואחר התבוננות מעט נראה דלק"מ, לפמ"ש רש"י שכבר דחתה שחיטה את השבת קודם הקטרה, אבל בקצירת העומר הגם שעומר דוחה שבת מ"מ קודם שיקרב העומר עדיין לא נדחה שבת, ונראה לפ"ז דגם מתחלה ידע דמשום חביבה מצוה בשעתה לחוד לא נדחה שבת כל שאפשר בלא"ה הגם שאין עושה מצוה מן המובחר בשעת' אלא משום שבלא"ה צריך לדחות את השבת כדי לקיים המצוה כמו בהקטרת אברים וחלבים והי' סבור דכן בקצירת העומר כיון שע"כ דוחי' מצוה זו דהקרבת העומר את השבת קוצרי' ג"כ כדי לקיים המצוה בשעתה, ודחי דע"כ צריך לחלק וכי לא שמיע לי' וכו' וע"כ דס"ל לחלק דוקא היכא דדחתה שחיטה היינו שכבר דחתה קודם הקטרה כמ"ש רש"י והא"ש דלא דחי מדר"ש עצמו כמו שהקשתי דידע וידע דשאני מילה דאם מאחרי' המילה א"צ לדחות את השבת כלל וא"ש נכון ופשוט ועיי':
ובדרוש אגדה אמרתי לפרש מדרש א' דמפרש קרא בקהל' תן חלק לשבעה זה השבת וגם לשמנה אלו שמנת ימי מילה, וצריך לפרש סיפא דקרא כי לא תדע מה רעה תהי' על הארץ ועפמ"ש יש לפרש בדרך דרוש רישא דקרא קמ"ל תן חלק לשבעה אלו ימי השבת וגם לשמנה אלו ח' ימי מילה דדוחה שבת הגם בשבת קדוש מכל הימים מ"מ שקולה מצות מילה דדוחה את השבת וקשה למה הא אפשר לדחותה לאחר השבת ובא סיפא דקרא ומפרש כי לא תדע מה תהי' רעה על הארץ שמא ימות התינוק ובטלה מצות מילה לגמרי וכמ"ש:
והנני חוזר למקום שבאתי משם מתשובתו הרמתה, דטוב אחרית דבר מ"ש ע"ד שאילתא דשאל השואל ומקשה דנימא במל תוך זמנו דא"ע ל"מ כיון דביטל עי"ז מצוה דוביום השמיני ימול, ומ"ש פר"מ ני' תחלה וכי השורף לולב קודם החג ביטל מצות עשה מפני שלא יוכל לקיים אח"כ מ"ע דלולב, במח"כ לא כיוון יפה בדחי' זו דחוזרי' ונראי' דשם וכדומה בו לא כתיב שלא ישרוף הלולב שיגרום לו ביטול מ"ע דלולב וכדומה אבל כאן כתיב וביום השמיני דוקא ימול אבל קודם השמיני לא ימול דעיקר זמנה בשמיני והוא במעשה מבטל מה שאמרה תורה שלא יעשה, ועוד דלולב אפשר באחר הגם שאין לו, מ"מ אפשר ולא ביטל המצוה וכ"ש שלא בזמן מצותו, אבל כאן מאחר שחתך ופרע א"א לו לקיים עוד ומעשה זה מבטל מצוה דוביום השמיני, אבל טוב אחרת דבר שכ' פר"מ ני' באחריתה דלפי כללא דכייל לנו מהרי"ט דל"א דל"מ רק היכא דמרויחי' שאין קיום לעבירה והצלנו' מאיסורי' וזה ל"ש כאן והוא פשוט ונכון, ולפום רהיטא נ"ל גם בלא דברי מהרי"ט אלא גם היכא דלא מרויחי' שלא עשה איסור כעובדא דמהרי"ט שהביא משפטו לפני פלילי' ושוחט בשבת וכדומה א"ע ל"מ והטעם דל"מ דענין זה מתועב לפני ה' שאינו רוצה שיהי' בעולמו משו"ה אמרי' דלא מהני, אבל כאן כשנימא דל"מ ובטלה מצות מילה ומה שמטיף ד"ב אין בזה קיום מצות מילה, אלא בשנולד כך או שנכרתו ערלתו שלא למצוה, אבל עיקר מצות מילה לחתוך ולפרוע למצוה, ואם נימא דלא מהני משום שביטל מצוה דוביום השמיני והמרה עיני כבודו, וכי משום זה נוסיף חטא ע"פ וכעס הרבה יאכל בשר הילד שנכרתה ערלתו ומצוה דימול בשר ערלתו לא נתקיימה בו, בוודאי הטוב טוב לומר דמהני ונתקיימה המצוה אלא שלא נעשי' כראוי' לה כנלפע"ד נכון לדינא, בעזרת החונן דעת ובינה, בכל עת ועונה, הוא יראנו נפלאות מתורתו ויביאנו לציון שמשם תצא תורה ברינה, אז קרנות צדיקים תרוממנה בעלותינו אל בית ה' מידי שנה בשנה, הכ"ד מצפה לישועת רופא חנם שוכן מעונה, אוה"נ דש"ת באהבה וחותם בברכת התורה. פה מרי' באאד ב' י"א אלול פ' תבוא תרל"א לפ"ק:
הק' אברהם שמואל בנימין ב"הג מהרמ"ס זצ"ל