אור ברסלב

כתב סופר אורח חיים· רבי אברהם שמואל בנימין סופר

תשובה ל

תשובה כט

יוצר הרים, יברכך בברכת יצחק מאה שערים, יודוך אחיך ויכבדוך באורים, ה"ה בני תלמידי מחמד לבי אהוב בין הבנים כולם אהובים וברורים, הרבני האברך העדני העצני מורג חרוץ בע"פ פרח שושן, מלא ישן נושן הקצין כש"ת מו"ה יצחק ליב סופר יחי' לאי"ט לעת עתה יושב ומבקר בהיכלו כבוד אומר כולו של חותנו מחותני הרבני הנגיד הגביר המפורסם מו"ה דוד לינדענבוים נ' איתן מושבו בק"ק דראהאביטש יע"א:

לשמחת לבבי קבלתי מכתבך מע"י עט סופר, מונה וסופר אמרי שפר אשר שפרו לי בהודיעך כי אתכם באשר אתם שם אתה ואשתך כלתי הצנועה היקרה המחכמת מ' שפרינצא תי' במעמד הטוב ובמזג השוה וכי מצאת שאהבה נפשך בבית מכירך ברוך חותנך יחי', כן יוסיף ה' וכה יתן וכה לחי להיות מחובשי בהמ"ד על התורה והעבודה כי הם חיינו ואורך ימינו, אמרינו מה טוב חלקינו שחלק ה' לנו ירושה מאבותינו, זכותם יעמוד לנו ולבנינו, עד ביאת משיח צדקינו:

והנה שלחת ברכה אל ביתינו דמזייני נפשנו בהציגך לפנינו ספיקתך בברכת המזון והוא לפי המבואר בש"ע או"ח סי' קצ"ז סעיף ב' אם כולם יודעים לברך מצוה שיברך אותו שאכל כדי שביעה ויוציא את האחרים וכו' ונסתפקת במי שאכל כדי שביעה אם יוכל לכתחלה לצאת בברכת המזון ממי שאכל כדי שביעה אבל ספוקי מספקא לי' אם כבר בירך וכו' והוא מחוייב לברך שנית מספק וכיון שהוא מחוייב מדאורייתא לרוב שיטות דס"ד מה"ת לחומרא הוא שוה עם זה שבוודאי לא בירך או נימא כיון דאינו מחוייב רק מספק וזה מוודאי ראוי' לכתחלה שיברך זה שהוא ודאי ויוציא לזה שהוא ספק, ודעתך נוטה יותר לצד הראשון אלו דבריך, ואומר לך בני בתומיך חיי, ובמושכל הראשון הי' מסתבר לי ג"כ כוותך, אבל אחר העיון מעט מראש צורים אראך דלא כסברתינו, והוא ממ"ש הרא"ש ברכות כ' ע"ב דאבעי' לא אפשטא אם נשים בבהמ"ז דאורייתא ולכן א"י להוציא אנשים שמחוייבי' מדאורייתא, והא מדקאמר ש"ס נ"מ להוציא אחרים י"ח, וכיון דלא אפשטא א"י להוציא, והא השתא שהיא ספק מחוייבת מדאורייתא וצריכה לברך מדאורייתא ספק דאורייתא מדאורייתא לחומרא ולמה לא תוציא אנשים וע"כ דפשיטא לרא"ש כמו המחוייב מדרבנן א"י להוציא הדאורייתא כן המחוייב מדאורייתא מספק א"י להוציא המחוייב מוודאי מדאורייתא, כיון שזה ודאי וזה ספק אינו יכול להוציא המחוייב מוודאי מדאורייתא, כיון שזה ודאי וזה ספק, והה"נ דמי שלא אכל אלא שיעור דרבנן דא"י להוציא אשה שאכלה שיעור דאורייתא כיון שהיא מחוייבת מדאורייתא משום ספק, וזה אינו מחוייב רק מדרבנן, והיינו אם איש אינו בערבות עם אשה כמו אשה עם איש, אבל אם איש בערבות עם אשה הרי יוכל להוציאה משום ערבות כמו איש לאיש אפי' לא אכל רק כזית משום ערבות כמ"ש הרא"ש שם, ומ"מ לכתחלה לא תשמע רק מן המחוייב מדאורייתא כבסי' קצ"ז ועיי' דג"מ הלכ' שבת גם לענין אם יוצא בדיעבד יש נ"מ אם קטן שאכל כ"ש דא"י להוציא אשה שאכלה כדי שביעה דהיא מחוייבת מספק מדאורייתא ועיי':

שבתי וראיתי הגם דמוכח מן הרא"ש דלא כסברתינו במושכל ראשון דמ"ש ודאי מספק כיון דשניהם דאורייתא, דא"כ באשה נמי תוציא לאיש מחוייב בוודאי, י"ל דוקא ספק השקול א"י להוציא מחוייב בוודאי כיון שזה אינו אלא מספק וספק קיל מוודאי ושמא אינה מחוייבת מה"ת, ונפשט מיני' כה"ג באיש לאיש כשא' מחוייב מספק שאינו יודע אם אכל שיעור מדאורייתא וא' ודאי שלא יברך הספק ויוצא הוודאי, אבל באופן שהעמדת ספיקתך שוודאי אכל שיעור דאורייתא ומסופק אם בירך הרי חייב בבהמ"ז בוודאי ונולד לו ספק אם בירך אוקמי אחזקתו דוודאי לא בירך ואינו מחוייב מכח ס"ד לחומרא אלא משום חזקה ושוה עם זה שבוודאי לא בירך דחומר חיוב של הספק כמו של ודאי, והה"נ אם א' ספק אם בירך וא' ספק אם אכל כשיעור דיברך מי שהוא ספק ויוציא לזה שהוא ספק אכל כשיעור, אבל איפכא לא משום דספק בירך מחוייב מכח החזקה, וספק אכל כשיעור א"מ רק מספק כנ"ל ועיי':

וגם לרמב"ם דס"ל ס"ד רק מדרבנן לחומרא ולרמב"ם הי' פשוט לך דוודאי אין ספק בירך מוציא לוודאי דהספק אינו מחוייב רק מדרבנן, אבל למ"ש דבספק בירך אוקמי אחזק' חיוב גם לרמב"ם מחוייב מדאורייתא דאוקמי אחזקתו ויוכל להוציא לוודאי, אבל בספק אכל כשיעור א"מ לספק בירך אפ' תימא למ"ד ס"ד מה"ת לחומרא יוכל להוציא ודאי דלא כרא"ש מ"מ לרמב"ם ודאי א"מ אפי' לספק בירך דהוא ספק בירך מדאורייתא מחוייב וספק אכל כשיעור א"מ רק מדרבנן ועיי':

ויש לי ראי' מהימנא דרמב"ם ס"ל דמשום חזקת חיוב צריך לחזור ולברך דהו"ל כוודאי, ומנא אמינא לה מדקשי' לרמב"ם דס"ל דברכה לבטלה איסור דאורייתא הוא מל"ת עיי' מג"א סי' קט"ו וקשי' עליו קושי' תוס' ר"ה ל"ג ע"א מדאמר שמואל ספק אמר ויציב חוזר וקורא הא איכא ספק דלמא כבר אמר ועובר בל"ת והוכיח מזה דברכה לבטלה אינו בל"ת רק מדרבנן עיי"ש, והנה לרמב"ם דס"ל דברכה לבטלה מדאורייתא קשה קושי' תוס', ואין לומר לרמב"ם לשיטתו דספיקא דאורייתא מדרבנן לחומרא לק"מ ותוס' הקשה לשיטתו דס"ל ס"ד מדאורייתא לחומרא עי' פר"ח סי' ק"י בכללי ס"ס, הא ליתא דלרמב"ם ספק אמר אמת ויציב מדאורייתא א"צ לחזור רק מדרבנן דספק דאורייתא לקולא וא"כ למה יכניס עצמו בספק ל"ת שהוא מדרבנן משום ספק חיוב קיום מצוה שאינו חובה עליו רק מדרבנן וצ"ע, אמנם כן למ"ש א"ש דספק אמר אמת ויציב אוקמי אחזקת חיוב כשבקע שחר אורו הי' עליו חיוב בוודאי וספק לו אם יצא י"ח אם אמר או לא אוקמי אחזקתו ואיכא חזקה דלא יעבור בל"ת:

שבתי וראיתי דיש לדחות ראי' זו שכתבתי דס"ל לרמב"ם דמחוייב משום דאוקמי אחזקת חיוב דמעיקרא דקושי' תוס' בלא"ה לק"מ לשיטת הרמב"ם לפי דהעלה לנו החו"ד סי' ק"ו בכללי ס"ס כללא דמלתא בשיטת הרמב"ם דלא דברה תורה על הספק אלא מוודאי ואיכא חילוק בין היכא דכתיב קרא בקום ועשה או בל"ת עיי"ש שמבאר דבריו בטוב טעם ודעת, וכן מצאתי דבר הזה בכתבי קודש של אבא מאוה"ג זצ"ל בחידושיו לר"פ ספק אכל, והיוצא מדבריהם לענינינו בספק אמר אמת ויציב דנאמר החיוב בקום ועשה למען תזכור א"י צאתך מא"מ כי"ח, וצריך שתהי' זכירה בפה בוודאי ואם ספק לו אם אמר לא יצא, וכן בספק בירך בהמ"ז דכתיב ואכלת וכו' וברכת צריך שיברך בוודאי ולא יצא עד שברור לו שבירך, ולענין איסור דלא תשא דכתיב בלשון שוא"ת ל"ת בוודאי אבל ספק מותר מה"ת, ומשו"ה ספק אמר אמת ויציב או ספק בירך בהמ"ז מותר מדאורייתא לברך שני' ול"א שוא"ת עדיף שמא יעבור בל"ת הא ספק ל"ת דרבנן וספק לא אמר ולא בירך מחוייב שנית מדאורייתא ודחי חיוב דאורייתא לספק אסמכתא דל"ת דרבנן ועיי':

ולענין בהמ"ז מי שהוא מסופק אם אכל שיעור דאורייתא או אכל פחות מכזית דאפי' מדרבנן אינו מחוייב נראה דאינו חוזר ומברך לרמב"ם דכה"ג אינו מחוייב לברך מדאורייתא דהא כתיב ואכלת ושבעת והדר כתיב וברכת לא הטילה תורה חיוב עליו אלא ושבעת ודאי אבל לא ספק הוא שבע, וכיון דמדרבנן א"צ לברך דהא מסופק אפשר אם אכל פחות מכזית וס"ד הוא ולקולא, ומשום ספק דאורייתא שמא אכל כדי שובעו אין עליו חיוב רק מדרבנן מספק לעבור בל"ת שהוא אסור מספק דרבנן כנ"ל:

אבל אשה שאכלה שיעור שביעה בוודאי והיא ספק מחוייבת מה"ת בבהמ"ז או לא, הי' נ"ל מתחלה ע"פ דרך השני שכתבתי ברמב"ם דמחוייבת מספק מדאורייתא דהא ושבעת ודאי וספק אם בוברכת צריכה לברך כדי שתצא בוודאי וברכת כן עלה במחשבה לפני והדרנא בי דוקא במי שהוא מחוייב בוודאי והטילה תורה עליו לעשות דבר זה צריך לצאת ידי ספק דאמרה תורה שיקיים בוודאי ואל"ה ל"י י"ח, אבל אשה זו שהיא ספק מעיקרא אם נכנסת לכלל חיוב ולא הטילה התורה עלי' מידי ולא עליה נאמרה מצוה זו דושבעת כה"ג הו"ל ספק לקולא כנ"ל, ומ"מ אינו ברור די"ל מ"מ לספק איסור שנאמר בשוא"ת אינו דומה, ויש לי הרהורי דברים עוד בדבר, ולע"ע איני רק כמעורר, כי אין פנאי לעיי' יותר כדי לברר:

נחזור לדברינו הקודמים, דבספק אמר אמת ויציב או ספק בירך בהמ"ז מחוייב מוודאי לכ"ע משום דאיכא חזקת חיוב והוא ברור ודאי לנו, וצ"ל בספק קרא ק"ש דס"ל לשמואל דא"ח וקורא מפני שס"ל דק"ש דרבנן הגם דאיכא חזקת חיוב דמעיקרא מ"מ ספיקא דרבנן להקל ומצאתי ראיתי שכבר עמד על זה הצל"ח כ"א ע"א וכ' דדבר זה תלי' בב' תרוצי תוס' פסחים ט' ע"א אי אמרי' בדרבנן ג"כ אין ספק מוציא מידי ודאי וציין על הש"ך סי' ק"י בכללי ס"ס סי' כ', וביאר עוד דרמב"ם הלכ' חמץ ומצה הלכה ז' וח' וראב"ד מודה לו בהלכה ח' משום דאין ספק מוציא מידי ודאי אפי' כבר ביטל וכן פסק הטור סי' תל"ח וקשה למה ס"ל לשמואל בספק קרא ק"ש דאין חוזר וקורא עיי' בו, והנה מ"ש מרמב"ם הלכ' חמץ וטור אין קושי' די"ל דוקא לענין בדיקה אמרי' אין ספק מוציא כיון דמעיקרא על ספק נתקן ועיי' הה"מ שם אבל בכל מילי דעלמא בדרבנן ספק לקולא אפי' אתחזק:

ובשורש ועיקר הדבר אם בדרבנן היכא דאתחזק ל"א ספק להקל, י"ל תלי' אי ס"ד מה"ת לקולא או מה"ת לחומרא אם מה"ת ספק להקל ורבנן הקילו בדידהו י"ל דלא הקילו משל דאורייתא היכא דלא אתחזק אבל באתחזק כ"כ לא אמרו בדידהו להקל, אבל אי ס"ד רק מדרבנן לחומרא, א"כ הא דדרבנן לקולא לא קולא הקילו בדידהו אלא שלא אמרו בדידהו חומרא כמו שאמרו בדאורייתא, י"ל בדידהו הקילו בחד מלתא דאפי' היכא דאתחזק בדאורייתא י"ל בדידהו הקילו בחד מלתא דאפי' היכא דאתחזק בדאורייתא מה"ת אסור בדידהו הקילו כנ"ל:

וי"ל בזה קושי' מע"מ ותשובת שער אפרים על דלא קאמר לאבעי דר"ה אם בבמה"ז דאורייתא נ"מ בספק אם ברכה אם מחוייבות לברך, ולפמ"ש י"ל דידוע דדבר זה אי ספיקא דאורייתא מה"ת או מדרבנן להחמיר תלו קמאי דקמאי לרמב"ם בפלוגתא דתנאי ואמוראי באשם תלוי אם בעי חתיכה א' מב' חתיכות דוקא ובזה תלי' נמי מ"ש אם בדרבנן גם באתחזק הקילו אלא כמ"ש, והא"ש דלא אמר נ"מ בספק דרצה לומר נ"מ דהוא לכ"ע, ונ"מ לענין ספק דאם אינה מחוייבת רק מדרבנן דא"צ לחזור ולברך לאו דכ"ע הוא דלמ"ד חתיכה א' וס"ד מה"ת לחומרא ובדרבנן באתחזק גם אם היא דרבנן צריכה לחזור ולברך ואמר טפי נ"מ שהוא לכ"ע, ויש להוסיף דברים לרווחא דשמעתא, ועיי' צל"ח דכ' כמסתפק אם רבינא בעל האבעי בעצמו אמר הנ"מ לאו סתמא דש"ס, ואם סתמא דש"ס קאמר י"ל דהוכיח דרבינא ע"כ הכי ס"ל מכח קושי' תוס' לפי' רש"י דלמה לא מבעי לי' אם כהנים אם מחוייבים בבהמ"ז מדאורייתא, ויפה כ' הצל"ח לפמ"ש הרא"ש דאיש מוציא כשאכל רק כזית משום ערבות מוציא אפי' לא אכל כלל משא"כ נשים שאינן בערבות ומשו"ה לא מבעי לי' בכהנים אם יכולים להוציא דאפי' א"מ מדאורייתא מוציאים משום ערבות, אלא דהדר והקשה דלבעי לי' בכהנים ונ"מ לענין ספק עיי' בו, ולפמ"ש דלמ"ד ס"ד מה"ת לחומרא גם אי בהמ"ז דרבנן צריך לחזור וי"ל רבינא הכי ס"ל לכן ליכא מקום לספיקתו בכהנים דלהוציא אחרים הא איתנייהו בערבות, ונ"מ לענין ספק גם אם חיובא מדרבנן צריך לחזור ולברך ומיושב קושי' תוס', והא"ש דקאמר סתמא דש"ס להוציא אחרים ולא נ"מ לענין ספק דרבינא ע"כ ס"ל דגם אי מדרבנן חוזר ומברך מדלא מבעי לי' דכהנים ש"מ דס"ל דלא כשמואל בספק קרא ק"ש דא"ח וקורא וא"ש ועיי':

והנה הרמב"ם דפסק להלכתא דס"ד מה"ת לקולא פסק נמי הא דשמואל בספק ברכות דק"ש בהלכ' ק"ש ובספק תפלה וברכות פרק ח' מהל' ברכות הל' י"ב אבל הלא רבו כמו רבו דס"ל דס"ד מה"ת להחמיר, ועיי' פר"ח סי' ק"י דשיטת תוס' כן הוא וקשי' לחד תי' תוס' פסחים דבדרבנן אין ספק מוציא דשמואל דספק קרא ק"ש א"ח וקורא, ותוס' דס"ל ס"ד מה"ת לחומרא ליכא פלוגתא בהא דס"ד לקולא או לחומרא מה"ת דנימא דשמואל ס"ל ס"ד מה"ת לקולא מסוגי' ש"ס פסחים היינו ר"א ס"ל ס"ד מה"ת לחומרא דלא נמצא פלוגתא וענין לומר דבה תלי' ג"כ אי ס"ד מה"ת לחומרא וקשה משמואל, ויותר קשה על הפוסקים וש"ך בכלל ס"ס דנקטו להלכה היכא דאיכא חזקה ל"א דרבנן להקל והיינו כחד תי' בתוס' פסחים והיא היא ועיין צל"ח וקשה ממה דפסקי' הלכה רווחת דספק ברכות ותפלה וכדומה להקל אפי' אתחזק חיוב וצ"ע:

ואחר התבוננות מצאתי מקום יישוב לקושי' זו העצומה מבלי לחדש חדשות אשר העלה הצל"ח מכח קושי' זו בין יש לו עיקר לאין לו עיקר, דחילוק זה אין לו שורש ועיקר בכל דבר יש לחלק חלוקים כאלו ואין לדבר סוף, ולולי דברי קדשו זצ"ל, ה' נ"ל לומר דבר נכון ומסתבר דלא רצו להחמיר בספק ברכות דידהו משום דאיכא נדנוד איסור דל"ת ל"מ לרמב"ם דברכה לבטלה אית בה ל"ת מדאורייתא אפי' לתוס' ודעימי' דהוא מדרבנן מ"מ לא רצו משום מצוה דרבנן דידהו להחמיר מספק אפי' אתחזק דנגד זה איכא ספק איסור דל"ת דידהו, והרי תוס' הקשה בדלא אמר אמת ויציב הא איכא משום ל"ת ותי' דאסור רק מדרבנן ובמקום ספק דאורייתא דאמת ויציב מותר, אבל בספק ברכה דרבנן לא רצו להחמיר אפי' היכא דאתחזק, והא"ש דפסקו הפוסקים דכל ספק ברכות להקל אפי' באתחזק מה"ט ומיושב פסקי הלכות דלא סתרו אהדדי:

אלא דאכתי קשה מדשמואל אמר ספק קרא ק"ש אינו חוזר וקורא משום דק"ש דרבנן לר"א דאמר חוזר וקורא משום דק"ש דאורייתא הא בק"ש ליכא ברכה לבטלה ולמה א"ח וקורא לכ"ע אם ק"ש דרבנן, וא"ש ע"פ דס"ל לרמב"ם הלכ' ק"ש דאם חוזר וקורא לפי דקיי"ל ק"ש דאורייתא דחוזר וקורא גם הברכות, חוץ משאם קרא ק"ש א"ח וקורא הברכות ועיי' כ"מ שם דס"ל לרמב"ם דהכי תקנו כל שאמר ק"ש לא יאמר בלא ברכות עיי"ש, והא"ש דאמר שמואל א"ח וקורא כיון שק"ש דרבנן הגם דאתחזק חיובא מ"מ א"ח וקורא דעם הברכות הרי איכא משום ל"ת, ובלא ברכות א"א דמעיקרא הכי תקנו כל שקורא ק"ש בזמנו לצאת י"ח ק"ש לא יקרא אלא בברכותי' וא"ש נכון מאוד:

ונ"ל דמזה עצמו הוציא הרמב"ם דינו דכשחוזר וקורא יברך ג"כ הגם דברכות דרבנן משום דמעיקרא הכי תקנו, מדס"ל לשמואל דא"ח וקורא, ומדאמר ר"א חוזר וקורא משום דק"ש דאורייתא, ואי אפשר לקרות ק"ש בלי ברכות גם אי ק"ש דרבנן למה א"ח דהא אתחזק ומשום ברכה לבטלה ליכא וע"כ דתקנתא מעיקרא הוא שלא יקרא בלא ברכותי' וזו ראי' מהימנא כראי מוצקת ועיי':

ומצאתי בדברינו מנוח לדברי הרר מנוח שבב"י ס' ס"ז שהוסיף טעם דספק ברכות להקל משום דהוא ספק ל"ת לחומרא והפר"ח שם הקשה עליו הא ל"ת בברכה שא"צ רק דרבנן ואסמכתא בעלמא הוא עיי"ש, והנה מה דפשיטא לפר"ח דברכה לבטל' ליכא רק ל"ת דרבנן לאו דכ"ע הוא דרמב"ם ס"ל דדאורייתא הוא והרר מנוח הא קאזיל לרמב"ם, אלא גם לשיטת תוס' ודעימי' דאינו רק איסור דרבנן א"ש דבריו דבא ליישב למה הקילו בספק ברכות היכא דהוחזק בחזקת חיוב וספק אם בירך או לא ול"א אין ספק מוציא מידי ודאי והתחכם להוסיף משום דספק ל"ת לחומרא היינו משו"ה לא החמירו לברך היכא דאיכא חזק' משום דיש בו משום ל"ת הגם של"ת רק דרבנן כה"ג מ"מ הם לא רצו להחמיר בדידהו מן הצד ולהקל מן הצד באיסור דידהו דל"ת דברכה לבטלה כנ"ל כוונתו ברורה ומיושבים כל או רוב קושי' שהקשה הפר"ח מלשון ש"ס ורי"ף דמבואר דמשום קולא דברכות שמדבריהם הוא, ולא משום חומרא דל"ת, ולמ"ש בוודאי קולא שהקילו בדידהו בכ"מ ספק דידהו להקל, ומ"ש הרר מנוח משום איסור ל"ת החמירו היינו דמשו"ה הקילו אפי' היכא דאיכא חזקה ולא אמרו בה חומרא רק קולא משום דיש בה משום ל"ת כנ"ל ברור בכוונתו, והרר מנוח ימצא מנוח ונחת רוח כי הצלנוהו מחיצי השגות פר"ח בעזרת יוצר הרים ובורא רוח:

וזאת תורת העולה מדברינו לדינא, א) דאיש שאכל שיעור דאורייתא ודאי וספק אם בירך דאיכא חזקת חיוב כוודאי מחוייב יחשב יוכל מי שאכל שיעור דאורייתא ובוודאי לא בירך יוכל לצאת לכתחלה מספק זה ואפי' לרמב"ם דס"ד מה"ת לקולא, ב) אבל ספק אם אכל שיעור דאורייתא ל"י לצאת לכתחלה וטוב שיברך המחוייב ודאי, ג') וכן א' שהוא ספק בירך וא' ספק אכל כשיעור ודאי לא בירך טוב שיברך מי שהוא ספק בירך ויוציא למי שהוא ספק אכל כשיעור, ד') אשה שאכלה שיעור דאורייתא א"י להוציא כלל לאיש שאכל שיעור דאורייתא וספק בירך, ל"מ לרמב"ם דאינה מחוייבת רק מדרבנן אפי' לדקיי"ל ס"ד מה"ת לחומרא מ"מ היא רק מספק מחוייבת והאיש מחוייב ודאי מכח חזקה, וגם בדיעבד לא יצא דהא אשה אינה בכלל ערבות, אבל אם האיש ספק אכל שיעור דאורייתא יכולה אשה להוציא דשניהם מחוייבים מכח ספק השקול וליכא בינייהו מידי, ה') קטן שחיובו מדרבנן לשיטת הרמב"ם יוכל להוציא אשה שאכלה שיעור דאורייתא דשניהם מדרבנן אבל לשיט' ר"פ דס"ד מה"ת לחומרא א"י להוציאה שהיא מחוייבת מספק מדאורייתא וקטן רק דרבנן כנלפע"ד לדינא, בעזרת שוכן מעונה אשר מפיו דעת ותבונה:

והלום ראיתי אחרי רואי ומצאתי לקט א' בלקוטי פר"ח סי' קפ"ד שכ' דספק בירך א"י להוציא למי שהוא מחוייב מדאורייתא לפי דקיי"ל דספק דאורייתא רק מדרבנן לחומרא אלו דבריו ז"ל, ודבריו נפלאו ממני ואין זה לקט אלא שכחה במח"כ קדושתו במ"ש דא"י כיון דאינו מחוייב מספק רק מדרבנן הא מבואר בסי' רצ"ז דמי שלא אכל רק כזית יוכל להוציא למי שאכל כדי שבעו רק לכתחלה מצוה שיברך המחוייב מדאורייתא, ואיך כ' דלא יצא אם שמע ממי שהוא ספק בירך, ומ"ש לפי דקיי"ל ס"ד מדרבנן לשיטתו ביו"ד אזיל דהתחזק בעד שיטת הרמב"ם ונראה מדבריו דלדסוברים דס"ד מה"ת לחומרא יוכל הספק להוציא למי שמחוייב ודאי וכבר הראנו לדעת דרא"ש וטור לא ס"ל כן, ואם יאמר כי הרא"ש ס"ל ג"כ ס"ד מה"ת להקל, הרי הוא בעצמו העלה בסי' ק"י דשיטת תוס' כרשב"א דס"ד מה"ת לחומרא וטור בסי' קפ"ו מביא בשם תוס' דכיון דאבעי לא אפשיטא אין מוציאי' אנשים, וגם מה דפשיטא לי' דלרמב"ם אינו מחוייב רק מדרבנן תמוה הא איכא חזקת חיוב והוא בעצמו האריך למעניתו בכלל ס"ס דכל דאיכא חזקה בוודאי לכ"ע ספק לחומרא ואפי' לקולא אזלי' בתר חזקה דמעיקרא סוף דבר הכל לא נשמע וכולו מוקשה מ"ש בזה במחכ"ק:

וכדי להנות בעל אושפיזא שלך לעת עתה ה"נ חותנך הנגיד הגביר אוהב תורה וצמאה נפשו לשמוע ד"ת אציע פה קצת אגדה באותו ענין שאנו בו בחיוב בהמ"ז דנפקא לן מקרא דואכלת ושבעת וברכת את ה"א על הארץ הטובה אשר נתן לך ועיי' רמב"ן שם, ויש להבין למה יברך על הארץ הטובה בכללה ולא יברך בכל פעם על שאכל ושבע, ונ"ל בשנבין מקראי קודש שלפני' ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם וכו' לא תחסר כל בה וכו' וצ"ל פשיטא שלא במסכנות תאכל בה לחם כיון דלא תחסר כל בה והקדמה זו אשר לא במסכנות אך למותר, ונ"ל ע"פ מה שאמרתי לפרש בפ' בחוקותי אחר כל הברכות אמר ואכלתם לחמכם לשובע פשיטא לאשר יהי' להם בשפע כ"כ שיאכלו לשובע ואמרו ז"ל אוכל קמעא ומתברך במעיו והא גופי' קשי' למה לנו ברכה זו כיון שיש מאכל ומשתה די והותר ברכה זו דאוכל קמעא וכו' ל"ל, ונ"ל ע"פ שאמרו ז"ל במס' אבות כך דרכה של תורה פת במלח תאכל וכו' ומסיים אם אתה עושה כן אשריך בעה"ז, ונ"ל כי כך המדה וכך דרכה של תורה שיצמצם באכילה ושתי' ולא יאכל רק מה שמוכרח לאכול שא"א בלא"ה ואמרו ז"ל כתיב כי ירחיב ה"א את גבולך וכו' למדך תורה ד"א שלא יאכל בשר וכו' ורבינו הקדוש זקף עשר אצבעותיו שלא נהנה וכו' והטעם כי ע"י הרוב אכילה ושתי' מתוספים התאוות וא"א מבעט אלא מרוב אכילה ושתי' לכן יצמצם כל האפשר כ"א לפי כחו ואפשרותו ואמרו ז"ל כך דרכה של תורה מי שרוצה להלוך בה תמיד פת במלח תאכל ל"א אכול ושתה דאין כל הכחות שוות וא"א לכ"א לחיות בפת במלח ומים במשורה, אבל יהי' רצונו כשיעזרהו ה' ויוסיף לו כח ועצמה שלא יאכל רק פת במלח וכו' ולכן דייקו ואמרו פת במלח תאכל לעתיד כשיהי' אפשר, ואמר אם אתה עושה כן היינו מי שאין לו אלא פת במלח וכו' אנוס הוא בדבר אבל גם בשיש לו לא יאכל יותר והיינו אם אתה מרצונך עושה כן וכ"כ במהר"ם שי"ף בח' אגדה שלו בספרו ואני מוסיף ע"פ שאמרו ז"ל אינו דומה מי שיש לו פת בסלו לאין לו, וכך היא המדה ה' נותן לו בשפע ותלי' ברצונו אם למעט או להרבות באכילה ושתי' וכשמדעתו ורצונו מקדש עצמו במותר לו לא יקשה עליו המניעה כי בכל עת שירצה הרי לפניו בריבוי למלאות מאויי נפשו, והיינו אם אתה עושה כן מרצונך הטוב אשריך בעה"ז כי אין מחסור ליראיו ותלי' ברצונו שרוצה לקמץ ולמעט בתענוגים כדי שלא ינטה ע"י רוב אכילה ושתי' מדרך החיים ויפסיד ק"ר של עה"ב, ועי"ז וטוב לך לעה"ב והארכתי במק"א והקצרתי פה, ואומר מעתה כי הבטיח לנו ה' בפ' בחקותי תלכו וכו' יתן לנו הכל בריבוי ובשפע כדי שלא יחסור לנו דבר, ואמר הגם שאני נותן הכל בריבוי ואכלתם לשובע עצה טובה קמ"ל שישמרו עצמם ולא יאכלו רק הצורך יותר לחמכם לשובע וע"פ דברי חז"ל אוכל קמעא מתברך במעיו גם זו ברכה שלא יצטרכו לאכול לחם הרבה דריבוי מאכלים הגסים מגשימים ומוסיפים התאוה ואמר וישבתם לבטח בארצכם, ואלו כן עשו לא היו מבעטים ולא שכחו את ה' וישמן ישורון ויבעט וקרא צוח כמראיתם וישבעו שבעו וירם לבם ע"כ שכחוני, אבל כשיאכלו רק לחמם לשובע לא היו שוכחים את ה' וישבו לבטח בארצם, ומובן בזה מדרש רבה למה נסמכה ברכת כהנים לפרשת נזיר לומר לך כל המזיר עצמו מן היין לשם שמים ראוי' לברכה, ונ"ל עפמ"ש כי מי שאינו מזיר עצמו מן היין וכדומה לו לבסוף נתהפך לו הברכה לקללה ועשרו שמור לו לרעתו וטוב לא יהי' לו ולא יפסיד עולם עומד בשביל חיי שעה, אבל נזיר זה שמזיר עצמו מן היין לשם שמים לא משום שהוא אכזרי על עצמו ולא השליטהו אלקי' במה שיש לו אלא שעושה כן לש"ש כי ירא לנפשו שישכח רישו וראשו אחריתו ותכליתו וישכח אלק' עשהו זהו שראוי' לברכה והיינו כה תברכו את ב"י עד"ז תברכו את ב"י ויהי' להם לברכה ולא לקללה, ונבוא למקראי קודש בפ' עקב דאמר ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם היינו הגם שראוי' ונכון שלא יאכלו אלא לחם לשובע ולא מותרות, אבל לא במסכנות בשביל שאין להם אלא לחם תאכלו בה לחם, לא תחסר כל בה שיהי' הכל מוכן לפניהם בריבוי ומפרש ואזל שבחא דא"י ואמר ואכלת ושבעת שלא תאכל יותר אלא הצורך לאכול כדי שלא ירעב ודי בפת במלח וכו' ומ"מ ריבוי המאכלים עד שלא תחסר כל בה טוב הוא שיש לו פת בסלו ויוכל לאכול כל שעה כרצונו וחפצו אלא שמונע עצמו מרצונו הטוב, ולכן לא די כשמברך על שאכל לשובע שזהו מעט דמעט שלא אכל רק לחם לשובע, אלא וברכת את ה"א על הארץ הטובה אשר נתן לך כי ממנו הכל ית"ש ורשות נתונה להנות בו כרצונינו, ואנחנו נקדש עצמנו במותר לנו איש איש לפי כחו יישר חילו וכחו לאורייתא, וקוי ה' יחליפו כח מה שאחרים מוסיפי' כחות הגופני ע"י הנאות הגופני ריבוי אכילה ושתי' מתענגים בתענוגים קוי ה' יחליפו כח ע"י לימוד תורה וקיומן של מצות שעושי' בשמחה ובטוב לב מרוב כל פקודי ה' ישרים משמחי לב ואתה בני צלח רכב ע"ד אמת וענות צדק הוי שקוד ללמוד תורה גם בהיותך שם משם תדרשנו, ידרשוך ה' ואת נות ביתך לטוב כה"י ויברך את בית דוד בגללך כאות נפשכם ונפש אביך חותם בברכת התורה ואהבה רבה. פ"ב נגהי ליום ד' לסדר וכל אשר הוא עושה ה' מצליח בידו שנת וצויתי את ברכתי לפ"ק:

הק' אברהם שמואל בנימין ב"הג מהרמ"ס זצ"ל

תוכן העניינים

כתב סופר אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה