כתב סופר אורח חיים· רבי אברהם שמואל בנימין סופר
תשובה כט
שלום שלום מרחוק, לקרוב בקרב לבי, חביבי צמידי תלמידי חתני כבני הרבני הותיק המופלג בתורה וביראת ה' טהורה, מורג חרוץ בע"פ הקצין היקר כש"ת מו"ה יעקב ליב כ"ץ שטראססער ני':
נעימת ימינך קבלתי, ושורותיך היקרים לי מפז האירו לנגדי באור התורה, ולאפס הפנאי אפס קצהו ראיתי בהנוגע לדינא אשר נפשך בשאלתך לשמוע דעתי ע"ד שזה שנים טובא אשר גדרת בעדך שלא לשתות מיין שבסביבותיך רק הבא מכרם ישראל, ולפעמים טובא כשמכבדים אותך במצוה להיות מוהל ולא נמצא יין כשר כזה מה תעשה בכוס של בהמ"ז שהנהוג שנותני' למוהל לברך בהמ"ז, ועיניך לנוכח הביטו בהמפורש בש"ע או"ח סי' ק"ץ ובמג"א שם ובסי' רע"א דמבואר דיוכל המברך לתת למסובים לטעום כשאין הוא רוצה לטעום וגם חולקים בקידוש מודי' בבהמ"ז אלא דה"חצ בסי' קס"ח העלה דוקא כשאין המסובין יודעים לברך כמו בניו ובני ביתו אבל כשיודעים לא וכ"ז ראו עיניך וישוטטו רעיוניך ומכח זה עלה ספק בלבך מה תעשה בנדון שלך:
והנה שמתי עיוני בתשובת ח"צ סי' הנ"ל ואחר העיון מעט מצאתי שיש בדבריו דברים תמוהים לפע"ד ויש מהם שצריכים ביאור כאשר אגיד, ונבוא על סדר דבריו בתשובה ההיא מתחלה עד סופה כיד ה' הטובה עלינו:
ראשון לציון מ"ש דכל שאינו יוכל להוציא במצוה דאורייתא גם במצו דרבנן כן הוא ומביא ראי' מרש"י ברכות מ"ח ומשיטת בה"ג דמייתי רש"י ותוס' דבדרבנן בעי שיהי' מחוייב מדרבנן עכ"פ, ביותר הי' לו להביא מסוגי' מפורשת ר"ה כ"ט ע"א כל הברכות אע"פ שיצא מוציא חוץ מברכת הלחם וכו' וכ' רש"י כיון דרשות הוא לו לא לתהני ולא לברך ול"ש ערבות והלא ברכת הנהנין דרבנן ומ"מ בעי שיהי' ב"ח שמוציא עצמו בברכה או שיהי' בערבות, ומלתא דתמוה לי מאז אזכיר פה והוא על הצל"ח ברכות מ"ח שהעלה בפלפולו דבדרבנן ליכא ערבות שלא קבלו ערבות בדרבנן והי' בהעלם ממנו במח"כ לפי שעה סוגי' שם דהיכא דיש חיובא כמו בברכת קידוש ומצה מוציא בברכת הלחם ושל יין משום ערבות הגם דברכות אלו דרבנן נינהו וצ"ע על בעל הצל"ח, ועכשיו ראיתי בכפות תמרים בר"ה במקומו דבדרבנן ליכא ערבות ודבריו נפלאו ממני שהוא נגד סוגי' של רש"י שם, נחזור לענינינו דמשם מבואר דכל דרבנן כדאורייתא הוא דבעי ערבות או מוציא עצמו, וכן מוכח הדבר הזה ממשנה מפורשת מגלה י"ט ע"ב דחרש אינו מוציא משום דלר' יוסי כל שאינו יכול להשמיע לאזנו פטור ולכן גם אחרים אינו מוציא והלא מגלה דרבנן ש"מ גם בדרבנן אינו מוציא, אלא בתוס' ר"ה ל"ג ע"א כ' דאפשר לומר דבדרבנן מוציא אע"פ שאינו מחוייב בדבר וה"ט דר"י בקטן במגלה שם ובקטן שמברך לאביו עיי"ש, ולכאורה צל"ע על תוס' מש"ס ר"ה שהבאתי וממתני' מגלה הנ"ל, ולמעיין שפיר יראה דתוס' לא חידש כן רק לר"י דס"ל דקטן מוציא במגלה אבל ת"ק דמתני' הלא ס"ל קטן אינו מוציא וחולק על ר"י בהא וס"ל בדרבנן צריך דוקא בר חיובא, והא דקטן מברך לאביו אתי' כר' יודא וכן הא דש"ס פסחים קי"ו ע"ב, אבל אנן קיי"ל כת"ק דמתני' מגלה דס"ל דקטן אינו מוציא ולכן ס"ל דגם חרש אינו מוציא במגלה וכת"ק רהטא סוגי' דר"ה ולק"מ, ובתוס' מגלה שם ובברכות י"ט ע"א לא נראה לתוס' לחדש אפי' לר"י כן ולכן העלה לחלק בין חד דרבנן לתרתי דרבנן, ומהתימא שהי' בהעלם כ"ז מח"צ:
והנה הח"צ על יסוד מוסד זה דגם בדרבנן אינו מוציא כל שאינו מוציא כה"ג בדאורייתא, כ' דבנדון שלו אינו יוכל להוציא דכל שאינו מחוייב במצוה זו אינו מוציא אחרים ונסתייע לזה משיטת רש"י ברכות מ"ח דכ' מי שאכל כזית מוציא למי שאכל כדי שביעה, משום דכל דמחוייב מדרבנן מחוייב קרו לי' ש"מ אבל בלא"ה לא, ובה"ג ס"ל באמת דמי שלא אכל כדי שביעה אינו מוציא למי שאכל כדי שביעה מה"ט וכן תוס' דחולק על רש"י ובה"ג משום שאפשר לו להביא עצמו לחיוב דאורייתא, אבל כשא"א לי' לבוא לי"ח דאורייתא לא ובנזיר שמשון שאסור ביין א"א לו להביא עצמו לחיוב בהמ"ז על הכוס וכיון שא"א לו ממילא פטור הוא ואינו מוציא הרבים אלו דבריו ז"ל, והנה מ"ש מרש"י ובה"ג דמוכח דס"ל דכל שאינו מחוייב עתה בדבר אינו מוציא שיטתם מוקשה מש"ס ר"ה כל המצות והברכות אע"פ שיצא מוציא ומשם מייתי תוס' ראי' לשיטתם דלא בעי שיה' עכשיו בחיוב מצוה זו, ולבה"ג דדינא קאמר י"ל משום דמצא האמור בירושלמי פ' מי שמתו דמייתי הרא"ש פ"ג שאכלו דשאני בהמ"ז דכתיב ואכלת וכו' וברכת מי שאכל יברך יברך, והרא"ש כ' דאפשר אסמכתא הוא, ובה"ג ס"ל דרשה גמורה היא אבל רש"י לא הזכיר מן הירושלמי כלום ושקל וטרי בהך דינא ופשיטא לי' דכל שאינו מחוייב עתה במצוה זו אינו מוציא אלא כשמחוייב עכ"פ מדרבנן תמוה מש"ס ר"ה ויתיישב לפנינו אי"ה:
ודיוקו של הח"צ נכון מתוס' מדכ' כיון שיוכל להביא עצמו לי"ח מוציא אבל כל שאינו ב"ח מצוה זו וא"א לו להביא עצמו לידי כך לא וטעמו של תוס' נראה דס"ל דלא קבלו ערבות זה עם זה אלא במצוה שמחוייב זה כמו זה ונתערבו זה בעד זה, אבל במצוה שזה אינו מחוייב לעולם וא"א לבוא לחיובא לא קבל ערבות בעד חבירו המחוייב, וכן הי' נ"ל בתחלת הרעיון מתוס' ברכות כ' ע"ב ד"ה נשים דהקשה על רש"י מ"ש כהנים דלא נסתפק אי מוציאי' אחרים כמו באשה ולכאורה תמוה איך מדמה כהן לאשה, אשה אינה בערבות לכן אי בהמ"ז ל"ד אינה מוציא' אבל כהן גם אם אינו מחוייב במצוה זו עצמה מ"מ מוציא משום ערבות, ועכצ"ל דתוס' ס"ל דגבי אשה ג"כ הטעם משום שאינה בחיוב מצוה זו ול"ל דאשה לא קבלה ערבות, אלא כל שאין מחוייב במצוה זו ליכא ערבות בין באיש בין באשה וכל שמחוייב במצוה זו איכא ערבות בשניהם ולכן הקשה שפיר ומדמה כהן לאשה והוא כשיטתו לקמן מ"ח כמ"ש הח"צ:
ומינה הרא"ש שכ' בפ"ג לחלק בין איש לאשה דאיש בערבות ועליו להציל חבירו ומחוייב בדבר אבל אשה אינה בערבות ולא כ' כלום דאיש מחוייב במצוה ויוכל להביא עצמו בכ"ש לידי כך הוא בערבות משא"כ אשה במצוה זו אם בהמ"ז בדיד' ל"ד אינה בערבות, נראה דס"ל דלעולם שאני בין איש לאשה דאנשים נתערבו זה בעד זה ואפי' במצוה שאינו מחוייב בה, ולזה גם אם בהמ"ז בנשים דאורייתא כל שלא אכלה כדי שביעה אינה מוציאת אחרים שאכלו כדי שביעה דאינה בערבות כן עלה במחשבה לפני, ואח"כ ראיתי מ"ש בצל"ח ברכות כ' ע"ב וכונתי לדעתו הקדושה ושמחתי:
היוצא לנו דדבר זה אם מי שאינו מחוייב במצוה א' מוציא אחרים תלי' בתוס' ורא"ש הנ"ל, דלתוס' אינו מוציא ולרא"ש מוציא, ובנשים איכא חומרא לרא"ש דגם במצוה שהיא מחוייבת כ"ז שאינה בחיוב זה עכשיו אינה מוציא' וה"ה כשכבר יצאה אינה מוציאה והא דש"ס ר"ה כל הברכות שיצא מוציא דוקא באנשים ולא בנשים נאמר, ולתוס' בכל דבר שאשה מחוייבת מדאורייתא אע"פ שיצאה אינה מוציא', ובבהמ"ז אם מחוייבת מדאורייתא גם כשאכלה רק שיעור דרבנן מוציאה לאיש שאכל כדי שביעה, ובח"צ לא עמד בכ"ז:
ונ"ל דרש"י ג"כ אחז בשיטת הרא"ש בדבר זה דאשה אינה בכלל ערבו' כלל, הנה כבר כתבנו לעיל דלרש"י צ"ע סוגי' דר"ה דמבואר אע"פ שיצא מוציא משום ערבות כדפי' בעצמו שם ולא הי' צריך למ"ש דכל שמחוייב מדרבנן כמחוייב מדאורייתא, ונ"ל דהוצרך לחדש דבר זה משום דס"ל נשים אינן בערבות אפי' במצות דמחוייבות בהן דס"ל כרא"ש, והי' קשי' לרש"י דמשמע שם דשב"ש הוציא ינאי מלכא ומלכתא ולגרמי' עביד ואי הי' אוכל כזית הי' שפיר מוציא והא הוא אינו רק מחוייב מדרבנן והיא אכלה מסתמא כדי שביעה ואי מחוייבת מדאורייתא איך הוציאה ותפשוט דאשה בבהמ"ז דרבנן, ולכן הוצרך רש"י לחדש דכל שמחוייב מדרבנן מחוייב מקרי ושאני קטן כמ"ש שם:
והנה קושי' זו מברכת שב"ש תשאר על הרא"ש והא ל"ל כרש"י דכל שמחוייב מדרבנן מחוייב קרו לי' ולפמ"ש הדג"מ באו"ח סי' רע"א דאפשר דאנשים נתערבו בעד הנשים א"ש, אלא דלא מסתבר לומר כן דהאנשים נתערבו בעדן ולא הן בעד האנשים מ"ש, וליישב נ"ל דמסוגי' זו יש להביא ראי' לשיטת הרא"ש והוא מדאמר שב"ש איך אברך ברוך שאכל ינאי וחבריו, וצ"ל הא ינאי מלכא ומלכתא כרכו רפתא למה שביק למלכתא והזכיר רק ינאי וחבריו וזהו דקדוק עצום, ונ"ל דהכי קאמר בוודאי למלכתא פשיטא שאינו יוכל להוציא בלאו הכי גם אם אומר ברוך שאכלו ינאי מלכא ומלכתא וחברות' איני יוכל להוציאה כיון שאינה בערבות עמי, אלא אפי' לינאי וחבריו שישנן בערבות אבל איני יודע איך אומר כיון שלא אכלתי, ואחר ששתה עביד לגרמי' והוציאם דהיינו לינאי ולחבריו ולא למלכתא וקאי על ינאי וחבריו שהזכיר, ולר"י אם הי' אוכל כזית שפיר הי' מוציא היינו לינאי וחבריו כנ"ל, ולרש"י משום שהי' קשה לו סוף כ"ס במה יצאה מלכתא הוכרח לדבריו, ועל הרא"ש אין לתפוס משום זה די"ל באמת דשב"ש לא הוציא אלא ינאי וחבריו שהזכיר, ויש פנים לרא"ש מדלא הזכיר שב"ש מלכתא רק ינאי וחבריו כמ"ש ועיי':
והלום ראיתי אחרי רואי בתוס' רע"ק לאאזמ"ו מאוה"ג זצ"ל במשנה מגלה פ"ג שנתקשה במשנה שם חרש שאינו מוציא וכן קיי"ל בשופר שא"מ למה ניהי דא"מ מ"מ הרי איתנ' בערבות ומכח זה העלה דכל שאינו במצוה זו אינו מוציא וכ' די"ל דגם כונת הרא"ש דנשים אינן בערבות לאו משום שאינן בערבות כלל אלא באותה מצוה שאינן מחוייבות בה ול"ש איש או אשה בזה עיי"ש, והנה כבר בארנו שכן דעת תוס' דכל שאינו מחוייב אפי' איש אינו מוציא משום דאינו בערבות, אבל משטיחות לשון הרא"ש לא משמע כן אלא דאיש לעולם הוא בערבות ואשה לעולם אינה בערבות, ומשום קושי' מחרש י"ל חרש שאני דאינו בר קריאה כלל כמו שצריך לקרות למצוה דצריך לר"י להשמיע לאזנו, וכיון שאינו בר שמיעה אפי' כא"מ ועושה א"י לקיים מצוה זו א"י להוציא משא"כ מי שהוא בר עשי' מעשה של מצוה זו כראוי אלא שאינו מחוייב וכיון דבר עשי' של מעשה מצוה זו הוא ויוכל לקיים מצוה זו כמי שא"מ ועושה ויש לו שייכות קצת במצוה הוא בערבות ויוכל להוציא, אבל חרש זה שאינו בשמיעה א"א לו לקיים מצוה זו דקריאת מגלה כלל אינו בערבות וא"א להוציא וכן בתק"ש דבשמיעה תלי' וא"א לחרש לקיימה אפי' כא"מ ועושה כנלפע"ד לחלק בחלוקא רבה ועיי':
וכשאני לעצמי קשי' לי' מירושלמי דמביא הרא"ש פרק ג' שאכלו דז"ל והתני' כל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא ודייק ירושלמי הא מחוייב מוציא אע"פ שיצא עיי"ש והרי מפורש אמור כל שאינו מחוייב אינו מוציא וכתוס' וצ"ע על הרא"ש, ובדוחק י"ל ניהי דמירושלמי מוכח כן מ"מ נראה לי' לרא"ש דש"ס דידן חולק על כלל זה דקשי' לי' לשיטתו דמפרש ספיקת ש"ס נשים בברכת המזון משום דלא נטלו חלק בארץ וקשי' קושי' תוס' מ"ש כהן דלא מספקא לי', מזה הוכיח דע"כ ש"ס דידן חולק על הירושלמי בזה וס"ל גם מצוה שאין מחוייב בה מוציא, ואשה שאני שאינה בערבות כלל כן י"ל, אבל אי קשי' הא קשי' לי מש"ס פסחים קי"ו ע"ב דמקשה לראב"י מדר"י ור"ש הוציא ב"ב ומתרץ ס"ל מצה בזה"ז דרבנן, ולשיטתו של הרא"ש גם אי מחוייב מדאורייתא שפיר הוציאם מכח ערבות וצ"ע טובא, ולפמ"ש לעיל לחלק בין חרש לפקח א"ש נמי הא, סומא שאני כיון דממועט במצוה זו משום חסרון גופו שצריך שיראה אותו וא"א לו לקיים מצוה זו אפי' כאינו מצווה ועושה כיון שאינו רואה משו"ה א"א לו להוציא אחרים וא"ש ועיי':
מ"מ מהיות טוב כדי שלא נצטרך לכנוס בחלוקים כ"כ האי ושלא נצטרך לעשות פלוגתא לרא"ש בין התלמודים בין הירושלמי וש"ס דילן, הטוב לנו יותר לדחוק קצת בשטיחות לשון הרא"ש ולומר דמ"ש דאיש שהוא בערבות מוציא היינו דוקא במצוה שמחוייב בה כמו בהמ"ז אבל במצוה שאינו מחוייב בה לא, ומשום קושי' תוס' מ"ש כהן מ"ש אשה אולי ס"ל כמ"ש הרשב"א בהקשותו על רש"י מ"ש עבד וגר וכ' כיון ששם איש יש לו חלק מחוייב בדבר והה"נ י"ל משו"ה כהן שאני, אבל במ"ש הרא"ש דנשים אינן בערבות בוודאי נראה דס"ל בכל מצוה אף שמחוייבי' בה אינן בערבות מדלא כ' שאינן בערבות במצוה כזו שאינה מחוייבת בה וכל כי האי הו"ל לפרש וע"כ דכונתו פשוטה דס"ל דבכל מצות נשים אינן בערבות, והנה כבר הוכחנו דרש"י בזה כהרא"ש ס"ל דנשים אינן בערבות כלל, וגם תוס' י"ל דס"ל דנשים אינן בערבות כלל אבל פשיטא לתוס' דכל שאינו מחוייב במצוה זו גם איש אינו בערבות ולכן הקשה מ"ש כהן מאשה, ולרש"י ולרא"ש ל"ק להו דס"ל כיון דגם נשים נטלו חלק כמ"ש הרשב"א ויש להשוות כל שיטות ראשונים דעולים בקנה אחד כנלפע"ד:
ואחרי דברים הדברים האלו שבארנו באר רחובות דכ"ע ס"ל דכל שאינו מחוייב באותה מצוה גם איש אינו מוציא אחרים המחוייבים, נחזור למקום שיצאנו משם ונשובה ונחקורה היעמדו דברי ח"צ בנדון שלו דכ' דנזיר פטור ממצוה זו לברך בהמ"ז על הכוס כיון שאסור ביין ואינו בשאלה וממילא אינו מוציא אחרים אלו דבריו ז"ל, ואני בעניי לא אוכל לירד לסוף דעתו וכוונתו, הא אפשר ואפשר לו לקיים מצוה זו כשאוכל במסיבה עם ב"ב וחיובא עליהם לזמן ולברך על כוס יין שאפשר שאחר יברך ומוציא אותו כיון שאפשר לו מחוייב בדבר קרינן בי', ועוד גם הוא בעצמו יוכל לברך גם לדעתו דכל שהטועם יוכל לברך לא יאות שיטעום זה ויברך זה, מ"מ יוכל לקיים המצוה מחוייב בדבר ואפשר וראוי' לקיים מקרי ומלבד כ"ז במחכ"ק דמיונו אינו עולה יפה דמ"ש תוס' כיון שאפשר להביא עצמו לידי חיוב יוכל להוציא הא בלא"ה לא היינו אם לא הי' מחוייב במצוה זו כלל כמו כהן או אשה אינו מוציא שאינו בערבות כיון שלעולם אינו מחוייב ואין לו שייכות במצוה זו, אבל נזיר זה הלא מחוייב הוא במצוה זו לברך בתלתא אלא דהוא א"א לו לברך על הכוס משום נזירתו ואנוס הוא בדבר מ"מ בה חיובא הוא אלא שא"א לו לקיים, ויותר ממה שכתבתי עד כאן תמיהא אחר תמיה' אני מתמה ומתפלא הלא אפשר לו לקיים מצות בהמ"ז על הכוס בשאר משקים כשהוא חמר מדינה כמבואר, ותמה אני על חכם כמותו הצבי ישראל יאמר דבר זה:
והנה במה שכתבנו עד כה אין בו נפקותא לנדון שלנו דכה"ג גם לדעת הח"צ מחוייב ואפשר בדבר הוא דהא לא אסרת לעצמך ולא גדרת בעדך שלא לשתות שום יין, ואפשר לך ביין הבא מכרם ישראל וכיון שאפשר בשום פעם ממילא מחוייב בדבר קרינן בך ופשוט:
ונשית פנינו לעיי' בנדון שלפנינו, במה שהעלה הח"צ בסוף דבריו דלא יאות דהנזיר יברך בהמ"ז וברכת פה"ג על הכוס ויתן לא' מן המסובים לשתות משום פגמא דכוס דהא דקיי"ל דאם טעם א' מן המסובין יצא אפי' לא טעם המברך ואפי' לא אפשר לי' כדמוכח מסוגי' דערובין ה"מ בדלא אפשר לטועם לברך כגון בניו וב"ב אבל בדאפשר לי' לטועם לברך לא וכמ"ש רש"י ז"ל שם בעירובין עכ"ד הצריכי' לנו, והנה מ"ש ממ"ש רש"י בערובין הוא ממ"ש רש"י שם וז"ל וכדתני' נמי בפ' ראוה ב"ד לא יפרוס אדם פרוס לאורחים אלא א"כ אוכל עמהם שהרי הן יכול' לעשות אבל פורס הוא לבניו ולב"ב כדי לחנכם במצות ואע"פ שהוא לא טעם אלא בניו ש"ד אע"פ שבירך עליהם ברכת המוציא עכ"ל, והנה ממ"ש רש"י תחלה שם דהאי שיטעום דקאמר לאו דוקא אמברך ה"ה אחרינא דטעמא משום גנאי הוא וכו' משמע משטיחו' לשונו דכל שא' טועם בין המברך בין אחר ליכא גנאי ומשו"ה מקשה ליתבי' לתינוק דכיון שטועם א' אפי' תינוק וכ"ש גדול ליכא גנאי, אלא מסוף דבריו ממ"ש וכדתני' נמי בפ' ראוהו ב"ד וכו' אלא א"כ אוכל עמהם שהרי הן יכולי' לעשות וד' תיבות אלו מוסיף רש"י מדילי' ומבואר מתוך דבריו דס"ל לחלק בין אפשר לטועם לברך בעצמו והיינו דלא יפרוס דמסתמא יודעים לברך ברכת הלחם אבל מברך לבניו וב"ב כדי לחנכם כיון דא"א בלא"ה לא חששו לפגמא דכוס, ומצאתי לו חבר לח"ל בכונת רש"י בתשובת הר"ן ס' נ"ג דהשואל מסופק שם בכונת רש"י אם כונתו דכל עיקר דינא דמברך צריך שיטעום דנפקא מברייתא דפסחים ק"ה ע"ב הוא משום דגנאי הוא לכוס שלא יטעום אדם ממנו וסגי ג"כ בטעימת קטן שלא הגיע לחינוך, או דאם אין שום אדם טועם ממנו איכא משום ברכה לבטלה, וכונת רש"י שאם לא יטעום זה המברך בעצמו איכא גנאי, והר"ן משיבו דפשוט דבלא שתי' כלל איכא משום ברכה לבטלה וצריך דוקא שיטעום מי שהגיע לחינוך, ומ"ש רש"י דטעמא משום גנאי כונתו משום דמשמע דצריך שיטעום דוקא המברך ולזה כ' משום גנאי עיי"ש, ועיי' מג"א סי' תרכ"א ס"ק ג' שמביא תשובת הר"ן בקיצור, ולפי פי' הר"ן כונת רש"י דמ"ש טעמא דגנאי הוא דמשו"ה צריך לברך בעצמו צ"ל הא דמקשה דליתבי' לתינוק הגם שיש גנאי וצריך לחלק בין יודע הטועם לברך לאינו יודע כמ"ש הח"צ:
והנה באמת כן נראה ומוכח מתוך דברי רש"י מדכ' דלא יפרוס לאורחים משום דאפשר להו ואיכא גנאי אבל קשה לי מנ"ל מברייתא תרתי שאם ליכא מי שטועם איכא משום ברכה לבטלה ואם טועם אחר בדאפשר איכא גנאי דלמא הא דמברך צריך שיטעום הוא משו' ברכה לבטלה ואין לומר פשיטא דאיכא איסור דברכה לבטלה כמ"ש תשובת הר"ן דהא פשיטא לי' בלי ראי' א"כ קשה מש"ס פסחים ק"ה ע"ב דאמר ש"מ מברייתא דמברך צריך שיטעום דאל"ה הי' יוכל לברך בהמ"ז תחלה ולהבדיל אח"כ הא זה מלתא דפשיטא הוא דאסור לברך ברכה לבטלה, וא"צ לזה ראי' מברייתא דבר שאפי' תנוקת שב"ר יודעים, ועכצ"ל דה"א כיון דתיקון רבנן הוא לברך בפה"ג גם כשאינו טועם ליכא משום ברכה לבטלה כדס"ל לאגודה שהביא המג"א שם דליכא כה"ג משום ברכה לבטלה רק משום גנאי וסגי בתינוק שלא הגיע לחינוך ולתשוב' הר"ן דס"ל דאיכא בי' משום ברכה לבטלה הא גופי' קמ"ל ברייתא וש"ס עשה מזה ש"מ מברייתא, וא"כ מנ"ל מברייתא דאם טועם אחר דאיכא משום גנאי, ואי מלשון הברייתא דקתני מברך צריך שיטעום דוקא המברך וכ"כ הר"ן דמשמע לרש"י מלשון ברייתא ודוקא הוא, א"כ מנ"ל דאיכא משום ברכה לבטלה, דלמא הכל משום גנאי דעכצ"ל משום גנאי מדקתני המברך משמע דוקא המברך עצמו וצ"ע:
ולולי שכ' הר"ן דנפקא לרש"י משום גנאי מדקתני המברך, הי' נ"ל דנפקא לרש"י טעמא דגנאי מש"ס ר"ה דלא יפרוס לאורחים וכ' רש"י טעמא בצדו והוסיף משום שאפשר להם לברך והא"ש דכ' רש"י תחלה המברך צריך שיטעום לאו דוקא, ושוב כ' דאיכא משום גנאי כדמוכח מש"ס ר"ה ושם מבואר חילוק בין אפשר לא"א, אלא דדברי רש"י בזה תמוהים לי בלא"ה ויותר לפי פירושינו, דהא דבעה"ב לא יפרוס לאורחים הוא משום דברכת הנהנין כל שיצא אינו מוציא משום דלא לתהני ולא לברך וליכא ערבות כמ"ש רש"י שם חוץ מברכת הלחם והיין דלא לתהני כיון שאינו מחוייב ליכא ערבות וכ"כ עוד שם גבי לא יפרוס לאורחים לא לברך ולא יאכלו חוץ לבניו וב"ב דחייב לחנכם ומצוה דידי' היא לחנכם ולכן שרי לברך, ומנ"ל היכא דליכא משום לא לתהני כמו בכוס של יה"כ אם הי' מחוייב לברך על הכוס מנ"ל דחוששי' לגנאי כשטועם אחר היכא דאפשר ואפי' לפי מ"ש הר"ן דנפקא לרש"י כן מדיוק לשון ברייתא דמברך צריך שיטעום משמע דוקא המברך בעצמו ג"כ קשה מה דמייתי רש"י כיוצא בו מש"ס ר"ה משם יוצא החילוק בין אפשר ללא אפשר ואינו ענין כלל לדהכא וצלע"ג:
ועיי' רשב"ם פסחים ק"ה ע"ב דכ' ה"ה אחר ששומע יוכל לברך ומביא ראי' מש"ס ערובין וליתבי' לתינוק וכל הרואה יראה כי פשיטא לי' במכ"ש דתינוק דגדול הטועם עדיף טפי ולא נחית לחלק כלל בין וכל או א"י הטועם לברך דלא כרש"י, או דלא ס"ל לרשב"ם כלל טעמא דגנאי אלא משום ברכה לבטלה, או דס"ל דכל עיקרו רק משום גנאי כדס"ל לאגודה וכן קיי"ל דאפי כשטועם תינוק דלאו בר חיובא סגי ועי' או"ח סי' תקנ"ט ויו"ד ס' רס"ה ובש"ך שם:
ועיי' רמ"א או"ח סי' רע"ב סעיף ט' דנודר מן היין יוכל לקדש ולהוציא ולתת לא' מן המסובי' לשתות ועי' מג"א שהקשה עליו מסי' רע"ג סעיף ד' ועמד עליו במחצית השקל דאין דמיונו עולה יפה מסי' רע"ב העיקר כמ"ש לבסוף בכונת מג"א מסי' רע"א דשם מבואר דיש להחמיר לכתחלה בקידוש משום דיש דס"ל דקידוש שאני מבהמ"ז ועיי' מג"א סי' רצ"ט סק"ח דמוכח דכונתו בסי' רע"ב להא דסי' רע"א ועיי' מחצית השקל שם דשאני הבדלה מקידוש לכן פשיטא למג"א דאפשר שיבדול ויתן לאחר לטעום והרי מבואר ברמ"א דלא נקיט להלכתא כרש"י דיוכל להטעים לאחר ואפי' יודעים האחרים לברך, וכן נראה ממשמעות טוש"ע סי' רע"א דאפי' יודעים לברך סגי בשתי' אחרים ועיי' מחצית השקל סי' ק"צ שהרגיש דמשמעות הש"ע דלא כח"צ:
שבתי וראיתי דאפשר גם לרש"י דס"ל כשטועם אחר איכא גנאי לכוס וכשאפשר יברך הטועם זה דוקא בשאינם שייכים להדדי המברך והטועם אלא שהטועם שומע ברכת הנהנין ממנו איכא גנאי כשאין המברך טועם, אבל בבהמ"ז כשמזמני' להדדי ומברך א' על הכוס ומוציא כולם בכוס שמברך עליו ידי ברכת המזון הו"ל כאלו כל א' מהם מברך על הכוס ויוצא י"ח וכן בקידוש כשא' מקדש על הכוס ומוציא כולם ע"י שומע כעונה וכאלו כולם מקדשי' על הכוס ומברכי' עליו ברכת פה"ג כה"ג ליכא פגמא וגנאי שזה מברך וזה שותה כיון דכולם מישך שייכו אהדדי לכוס זה וברכה שמברכים עליה' ועד כאן לא ס"ל לרש"י דאיכא גנאי כשאחר טועם רק היכא דהמברך אין לו שייכות במצוה וברכה זו כמו דמביא דלא יפרוס אלא כשאוכל עמהם דמה לו ולאכילה דידהו וכיוצא בו, והא"ש פסקי ש"ע ורמ"א גם לשיטת רש"י והחילוק נכון מסברא ודלא כח"צ דפשיטא לי' בנדון שלו דלא יאות שהנזיר יברך וא' מן המסובין דמישך שייכו לבהמ"ז יטעום וכל מ"ש בזה נכון לפע"ד ועיקר לדינא בעז"הי:
ונבוא לנדון שלפנינו דשפיר דמי לברך בהמ"ז למי שנדור מן היין או גדר בעדו שלא לשתות חוץ יין שמוחזק לו בכשרות בלי פקפוק דיוכל לברך בהמ"ז וליתן לאחר לשתות, ומ"ש מעלת חתני ני' מאחר שאינך שותה יין זה מחששא דאיסורא אין ראוי' לברך עליו וליתן לאחר שאינו אלא כמנאץ יפה דברת אם היין בחזקת שאינו כשר או בספק, אבל אם אינו עד"ז רק שגדרת בעדך להחמיר ע"ע ביתר שאת נ"ל דשפיר דמי דלברך ולתת לאחר לשתות ועיין יו"ד סי' קי"ט:
אבל יש לעיין כיון דצריך שיה' כוס של בהמ"ז בידו דוקא כמ"ש בח"צ ס' קס"ח יש לחוש שיטעה וישתה ממנו וכן מצאתי כתוב בשערי תשובה בגליון מג"א סי' ק"ץ שכ' על נדון של הח"צ דמה"ט יש לאסור וציין על מג"א סי' תרי"ב, שבתי וראיתי דמה"ט הח"צ לא חש לזה בנדון שלו כיון דהזיר עצמו מכל יין שבעולם ואין לו התרה לעולם כבר הסיח דעתו משתי' יין ובדול הוא ממנו, משא"כ ביה"כ וכן כה"ג באונן יש לחוש טפי ועי' תוס' ריש פסחים שכ' בנזיר החמירו לבער כיון שאחרים אוכלים כונתו לכן לא יוכלו להחמיר לבערו מביתו, ומשמע דיש חשש בנזיר ג"כ לולי דא"א להחמיר לבערו אבל בנגיעה ובנטילת ידיו דאפשר להחמיר עליו ראוי' לאסור, וי"ל זה דוקא בנזיר שאינו רק לזמן דומה ליה"כ ועיין ש"ך יו"ד סי' פ"ח ס"ק ב' דמשמע בנדר ראוי' להחמיר יותר כיון שהאיסור בא ע"י עצמו לא בדיל כ"כ וכ' זה לפרש כונת הרא"ש נדרים י"ל זה דוקא היכא דלא אסר אנפשי' לעולם, או שלא אסר ע"ע כל המין רק דבר זה, או בנודר מחבירו ל"ש דבדיל מיני' כמו שאוסר ע"ע החפץ והוצרך הרא"ש לומר משום ששונאים זא"ז ועוד י"ל דבשעת אכילה הוא יש לחוש טפי שישכח ויאכל האסור לו כיון שאוכל והולך קרוב לחוש שיטעה ויאכל גם משל חבירו וא"צ להאריך במובן:
והא דרמ"א בסי' רע"א י"ל שאין נוטל הכוס בידו, או כשנדר מן היין לעולם דבדיל מיני' משא"כ ביה"כ וכה"ג אונן לשעה. ולשעה הי' קשי' לי על המג"א מערובין מ' ע"ב דמקשה לברך עלה ולנחי' משמע קצת דנוטלו בידו ומסקנת המג"א דאסור ביהכ"פ בנגיעה, וי"ל שם כיון שעוסק ובא בכוס זה לקבל עליו יה"כ ומברך שהחיינו על יה"כ בוודאי מדכר דכר ולא ישכח לטעום ממנו כהא דאמרי' בפסחים כיון דמחזיר עליו לשרפו מבדל בדיל מיני' וא"ש:
המורם מכ"ז דבנדון שלנו דלא בדילת מן כל היין ובלבד שיהי' מוחזק וידוע לך שהוא כשר בלי פקפוק ורגיל אתה בכך לשתות כוס של בהמ"ז, בוודאי יש לחוש לטעות שתי' וכבר הוא עליך נדר או כנדר למגדר שלא לשתות יין שאינו כה"ג, ואפי' מאן דלא חייש ביה"כ לנגיעה מודה בזה כיון שדרך וחיוב לשתות כוס של ברהמ"ז ואין רגילי' ליתן לאחר רק לפעמים רחוקים מאיזה סיבה בוודאי יש לחוש לטעות ומכשול איסור ח"ו, ולכן קשה עלי להתיר אם לא שתאמר לא' מן המסובי' שיהיו עיניו פקוחות עליך שלא תטעה לשתות, וטוב שאותו שאתה רוצה ליתן לו לשתות אח"כ יהי' מזומן לכך כדי שיזכירך אחר בהמ"ז מיד, ובלא"ה צריך שיכוין לברכת בפה"ג כדי שיצא בברכה כמובן, וכ"ז כשאין חשש גמור ביין עד שראוי' וחיובא על כ"א להזהר ממנו ואינו רק מנהג ותיקון של המדקדקים ונזהרי' ביותר אבל כשהיין עד"ז שראוי' לכל בר לבב להרחיק משתייתו ורבים ישתו לא נאמר, והדור פרוץ בשתי' סתם יינם בעו"ה, בכה"ג בוודאי לא נכון לברך עליו ברכת הנהנין כי מי ששותה במזיד לא יברך ואפי' הראב"ד מודה במזיד עיי' ט"ז או"ח סי' קצ"ו ס"ק א' ואפי' באיסור דרבנן, וכי כן איך אחד שנזהר יברך לו ויוציאו למי ששותהו והוא השותה עצמו אינו רשאי לברך ועושה איסור בתרתי בשתי' ובברכה ומלבד זה אסור להושיט לו לשתות כהא דאמרי' אסור להושיט כוס יין לנזיר ואפי' בדרבנן איכא משום ל"ע לת"מ כמבואר בתוס' ספ"ק דע"ז, וכמדומה יקשה עליך לדרוש בכ"פ ולתהו' על קנקנו וקונו של היין, ומשום לא פלוג עצתי שטוב יותר שלא תברך ברכת הזימון וכולי האי ואולי מהיות טוב אל תקרא רע אלא אהוב וריע, הנלפע"ד כתבתי ואתה בני בין תבין את אשר הוצעתי לפניך במעט עיון, ואם יש אתך אחר העיון להשיב אקבל דבריך בשמחה ובטוב לב כי בעל נפש אתה:
עוד רגע אחת אדבר במה שהעלה בח"צ בתחלת התשובה דצריך המברך דוקא לאחוז הכוס בידו והרגיש בחולשת ראיותיו מאגדת חז"ל והאריך בראי' אחרונה מדאמרו ז"ל מברכי' על כוס של קידוש ועל של בהמ"ז ולפע"ד יש להביא ראי' יותר מש"ס ברכות נו"ן ע"א אמר ר"י ראשונים שאלו שמאל מה שתסייע לימין אמר ר"א הואיל וראשונים מבעי להו אנן נעביד לחומרא וכ' תוס' בכוסות גדולות או בחנוכה שבת ר"ח או בנשואין שצריך להאריך בבהמ"ז ונקטי' לחומרא, והנה בוודאי דברים אלו לא מעכבו כשא"א רק שתסייע שמאל טוב שיברך בסיוע שמאל או יניחו לפניו כשא"א לאחזו בידיו, ואזלי' לחומרא דצריך לדחוק עצמו כל האפשר או שיברך אחר שכחו רב ויוציאו, ואי סגי כשאחד אוחז הכוס בידו וא' מברך הלא אפשר כשיגע המברך יתנו לא' מן המסובי' ושומעים ויוצא בברכתו, וע"כ דהמברך בדוקא צריך שיהי' הכוס בידו מתחלתו עד סופו, והיינו לשיטת רי"ף ורמב"ם שבב"י או"ח ס' קפ"ב דא"צ כוס רק כשמזמני' ג' וליכא מקום לאבעי' זו רק כשמזמנים, דביחיד המברך הגם דמצוה מן המובחר שיברך על הכוס כמ"ש ר"ן בפסחים ומביאו הב"י שם והרמ"א בהגהותיו בש"ע, בוודאי אין קפידא כ"כ ביחיד וכ"ש לפמ"ש רמ"א דכשיברך ביחיד לא יקחהו בידו ועוד הרי תוס' כ' או בנשואי' דמאריכי' היינו בברכת נשואין שלא נאמרה בפחות מעשרה ויוכל א' מהם לישא הכוס בידו ש"מ דס"ל דיש קפידא דדוקא המברך צריך שיהי' הכוס בידו וכן משמע מקרא דמיני' נפיק דנוטלו בב' ידיו שכתוב שאו ידיכם קודש וברכו את ה' משמע דמברך את ה' הוא ישא ידיו קודש, וכן למדו דצריך להגביה מן הקרקע טפח מן כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא משמע שהוא הקורא בשם ה' הוא יגביהו מן הקרקע טפח, וראי' זו שהבאתי תתן עדי' דהדרש כך הוא והיא ראי' מהימנא לפע"ד:
ומדי דברי לא אמנע הטוב מאתך אשר חנני ה' להטעים טעם שצריך להגביה כוס של בהמ"ז בב' ידיו ונוטלו בימין ולא סגי בשמונח לפניו, ונ"ל דמצות בהמ"ז מדאורייתא היא להזכיר לאדם שלא יאמר כחי ועוצם ידי וכו' כדכתיב פן תאכל ושבעת וכו' ושכחת את ה"א וכו' וזכרת כי ה"א הוא הנותן לך כח לעשות חיל כי א"ס על הנס ויברכך בכל אשר תעשה ואמרו ז"ל מה יעשה אדם ויתעשר ירבה במו"מ הרבה עשו כן ולא עלתה בידם יתפלל למי שהעושר שלו הא בלא הא לא סגי, ולהזכיר האדם ע"ז חייבו התורה כשאוכל לחם לשובע שהוא עיקר כי על הלחם יחי' האדם ויברך את ה' על אשר נתן לו, והנה מי שפרנסתו בלי עמל ויגיעה רבה או ועמדו זרים וכו' הרבה שלוחים למקום לפרנסו וכ"ש כשיוצא מנימוס הטבע אין חידוש שרואה ומכיר כי מאת ה' היתה זאת לו אלא אפי' הוא טרח ויגע חורש וזורע וקוצר ומאסף ובזיעת אפו יאכל לחמו הוא גם הוא צריך לברך את ה' ויבין בלבבו כי ממנו ית"ש הכל ולא לחכמים לחם וכו' ונ"ל שזהו כונת חז"ל איזהו בעה"ב העונה אמן בכל כחו, היינו שהוא בכחו ובתקפו ויש כח בידו לעשות חיל ובכ"ז תמיד תהלת ה' בפיו ואומר אמן "אל "מלך נאמן זהו בעה"ב כי לא במהרה יחטא, וזהו מדת הצדיקים תמיד קול רנה וישועה באהלי צדיקים ימין ה' עושה חיל, לא לבד כשרואים נסי ה' חוץ לגדרי הטבע ונראה לעין כי יד ה' עשתה זאת גם אם ימין ה' רוממה מהם ואין נראה כי ימין ה' עשתה זאת מ"מ אומרים בקול רינה וישועה ימין. ה' עושה חיל ולא לנו לא לנו הגבורה לעשות חיל, וזו היא מצות בהמ"ז שנודה לאלקינו כי הצליח מע"י ונתן לנו כח לעשות חיל והשפיע לנו לאכול כדי לשבעה, ומצוה לישא הכוס בב' ידיו שבהם עושה כל השתדלות ופעולות בכ"ז נוטל כוס של ברכה לברך את ה' על הטוב שגמלנו כי ממנו הכל ובשעת ברכה אוחז הכוס בימינו להורות כי ימין ה' עושה חיל ומבעי להו אם שמאל תסייע לימין דפעולת אדם היא ביד שמאל שמסייע' קצת לימין או לא תסייע כלל בשמאל כי פעולת אדם בלי ימין ה' לא הי' בו ממש אפי' כעושה ביד שמאל יד כהה שלו, לפעמים גם אשר לא שאל ולא עמל בה ימציא לו ה' בטובו וברוב חסדיו ויש להאריך עוד והבן:
ומה שהצריכו שיגביה מן הקרקע טפח ולמדו כן מקרא דכוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא, נ"ל כי רמז רמוז שיגביהו טפח להגביה בזה תכלית וכוונת ברכתו, עפמ"ש הרמב"ם וכל מעשיך יהיו לש"ש שיהי' אוכל ושותה לא להנאת הגופני למלאות נפשו נפש המתאוה לאכול אלא כדי שלא יחליש ויהי' מנוע מעבודת ה' ומעסק ועיון התורה וכך מדת הצדיקים המצודקים במעשיהם וכונתם בכל לש"ש, וענין הנ"ל בכל דבר שלא יישן לתענוג אלא שיהי' יוכל ללמוד בדעה מיושבת ונ"ל שזהו כונת המדרש ויקץ יעקב משנתו אמר ר"י אל תקרא משנתו אלא ממשנתו, רצונו לומר עפמ"ש רש"י וישכב במקום ההוא אבל י"ד שנים שהי' בב"מ של שם ועבר לא שכב וגם עתה ששכב לא הי' להתענג בתענוגים אלא שיהי' יוכל ללמוד אח"כ ולעיין בעיון נמרץ ולולי כן לא נגלה ה' אליו בשעה שושן להתענג בתענוג שינה וזהו שאמר ר"י אל תקרא משנתו אלא ממשנתו כי שינה זו כאלו הי' קורא ושונה תחשב לו דהי' לש"ש, ואמר יעקב אכן יש ה' במקום הזה ואנכי לא ידעתי, דהי' מתמיה על כי ה' נראה אליו בחלום בשעה שהוא שוכב דומם מלעסוק בתורה ומצות וראה והבין דבר מתוך חלומו כי הכל הולך בתר המחשבה ומחשבתו רצוי' לפני ה' לשוי' מעשה שחשב בלבו לישן כדי לעמוד לפני ה' אחרי קומו, וזהו שאמר אכן יש ה' במקום הזה שהוא שכב שם כדי לישן, ואנכי לא ידעתי עד עתה עד היכן הדברים מגיעים, ויש מקום אתי לפתור חלומו, והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, שהראו לו בחלום כי גם דברים העומדים בארץ והמעשה מוצב ארצה, אם כונתו בהם רצוי' לשם ה' ראשו מגיע השמימה מעלי' עליו כאלו עשה מצוה והראו לו עוד כי מלאכי אלקי' עולים ויורדי' בו רו"ל תחלה מלאכי אלקי' למעלה מן האדם כי עושים רצון קונם תמיד בלי הפסק אבל האדם עושה כמה דברים לתועלת והנאת עצמו עד שבא במדרגה העליונה שכל תכלית מעשיו לש"ש אז הוא עולה מעלה ממדרגת המלאכים שעובד ה' ועושה רצון קונו בעניני' הגופני' שנבראו ליהנות בו ב"א ויש מעצר ברוחו לכוין בכ"ז לש"ש והיינו מתחלה עולים עליו ואח"כ יורדים ממדרגה שעולה האדם ממדרגה למדרגה כמו שעולים בסלם ויש להאריך והקצרתי, ויש להעמיס זה בכונה המדרש למה נמשלו הצדיקי' לככבים מה ככבים פעמים נראים ופעמים אינם נראים כך הצדיקים, וי"ל ע"פ הנ"ל דצדיקים נראה לעין כל רואה מעשי ידיהם כי הם צדיקים מקיימים מצות ה', ולפעמים אינן נראים צדיקים בשעה שאוכלים וישנים או מטיילים ומתענגים בתענוגים והם עניני רשות, אבל כונתם רצוי' בוחן לבבות יודע כי כל מעשיהם לש"ש, אבל אדם יראה לעינים אין נראה לו בשעה ההיא צדקת מעשיהם וכשרון מחשבותיהם, ודומין לככבים שעושים רצון ה' תמיד ולא חשך אורם אלא לפעמים מכוסים ולא נראה לעין כי עושים רצון בוראם, כך הצדיקים והבן, ונבוא למטרת כונתינו להטעים טעם לשבח שצריך שיגביה כוס של בהמ"ז טפח להורות נתן כי אין הברכה שאנו מברכי' לה' מצוי' אצלינו בשביל הטוב שהשפיע עלינו ה' לאכול לשבעה למלאות נפש המתאוה כי ירעב לאכול אלא שאנו מודים לה' ומברכי' על שהשפיע לנו כל טוב כדי שנוכל עי"ז לשמור מצותיו חקיו ומשפטיו ולהגות בתורתו בעיון ע"י מזון הגוף כדי להשיג מזון הנפש שהיא תורה ומצות, משו"ה צריך להגביה כוס של בהמ"ז מן הקרקע טפח להורות נתן כי אין אנו מברכי' לה' בשביל ענין ארצי' תענוגי הגוף שהוא עפר מן האדמה, אלא על ענין גבוה מעל גבוה ענין רוחני על מזון הנפש ע"ד צדיק אוכל לשובע נפשו, ומעשה אכילה ושביעה מוצב ארצה, וראשו ותכליתו וברכתו מגיע השמימה, ומפקא להו מקרא דאמר דהע"ה כוס ישועות אשא למעלה ראש ובשם ה' אקרא ע"י הנאה שנהנתי אוכל לקרא בשם ה' וי"ל עד"ז יאכלו ענוים וישבעו יהללו ה' דורשיו יהללוהו וישבחוהו על שאכלו וישבעו, ועל מה נברכהו לא מפני חיי שעה לבד אלא העיקר כי עי"ז יחי לבבכם לעד, שישיגו עי"ז חיי עד, ואשוריהם לא ימעד, ויש אתנו עוד דברים הרבה בענין זה וגליתי לך טפח וכסיתי טפחים דרושי פסוקים ובאורי מאמרים אשר חדשתי בעזרת חי וקים, ה' יעזרנו למען שמו שיהיו כל מעשינו לשם שמים, ונהי' דומי' לככבי שמים, ויהיו ימי חיינו על הארץ כימי שמים, הכ"ד חותנך רבך אוה"נ קשור בעבותות אהבה חותם בברכה כהנים המשולשת בתורה. פ"ב א' ח"י שבט כתר לפ"ק:
הק' אברהם שמואל בנימין ב"הג מהרמ"ס זצ"ל