כתב סופר אורח חיים· רבי אברהם שמואל בנימין סופר
תשובה כח
תראה בנחמה בעיר ה' שמה, ותזכה לשמוע שמע טוב ממבשר טוב ממשמיע ישועה בני חביבי הבחור המופלג בתורה וביראה נפלאה זך הרעיון חרוץ ברק השנון מלא ברכת ה' ה' שמעון סופר שי' לאי"ט:
במע"י אצבעותיך החביבים עלי הגעתני בימים של צער והפכתם למחול לי כי שש אנכי על אמרתך אמירה נעימה כתובה על הספר בעט סופר, והנה הגם כי הקשית לשאול ממני להשיב לך אומר ודברי' על ד"ת ונפשך יודעת מאוד מיעוט האפשרות מחמת חולשת מזגי בעו"ה מ"מ שמעתי לקול בקשתך הרצוי' לנו כי נפשך משתוקקת לדעת בחיבה יתירה נודעת, לשמוע בלימודים בדבר הנוגע להלכה אשריך שלך ככה ונקיטנא בקצרה כל האפשר הנה שאלת כהוגן וכניסתך לבית הספק כנסי' לש"ש במי שאכל ואינו יודע אם אכל שיעור שמחוייב בבהמ"ז דאורייתא ומסופק ג"כ אם כבר בירך דבכ"א מן הספיקות בפני עצמו חייב לברך מספיקא דס"ד הוא, אבל בצירוף ב' ספיקות יחד אפשר דא"צ לברך דהו"ל ס"ס שמא לא אכל שיעור דמחוייב מדאורייתא, ואת"ל אכל שמא כבר בירך ויצא י"ח, הגם שוודאי אכל שיעור דרבנן וליכא רק חד ספק הא ספק ברכות דרבנן להקל אלו דבריך, והנה בתחלת הרעיון הי' נ"ל פשוט דפטור מטעם שכתבת דלענין חיוב דאורייתא איכא ס"ס ולענין דרבנן סגי בספק אחד ומבואר כדבר הזה בב"י יו"ד סי' פ"ג ובש"ך שם ס"ק ט"ז, עד שעלה בזכרון לפני כי עלה ספק כזה השערה בתשובת שער אפרים סי' י"א באשה שהיא ספק אם מחוייבת מדאורייתא או מדרבנן אם נולד לה עוד ספק שמא ברכה אם פטורה או חייבת לחזור ולברך כמו איש והעלה שם הגם דאיכא לענין דאורייתא ס"ס מ"מ מדרבנן מיהא חייבת דאת"ל שלא ברכה הרי מחוייבת מדרבנן מיהת, ודבריו נפלאו ממני כיון דמודה דלענין דאורייתא הו"ל ס"ס גמורה ומשום דרבנן ספיקא דרבנן להקל, וס"ס כזה לענין דאורייתא וס"א לענין דרבנן איתא בב"י יו"ד סי' פ"ו וש"ך שם דאזלי' בשניהם להקל ואי משום דלענין דרבנן הו"ל אתחזק חיוב ואין ספק מוציא מידי ודאי כבש"ס פסחים ט' ע"א ותוס' שם לחד תי' גם בדרבנן ל"א ספק מוציא מידי ודאי ועיי' ש"ך כללי ס"ס סי' כ' והוא ע"פ חד תי' בתוס' שם, א"כ תיקשי ל' למה אמר שמואל ספק קרא ק"ש א"ח וקורא דק"ש דרבנן הא איכא חזקת חיוב דמעיקרא וכן פסק הרמב"ם פ"ב מהלכת ק"ש דאם קרא ק"ש וספק אם בירך ספיקא להקל וכן הוא בטוש"ע ועכצ"ל דהקילו בברכותי' ומעיקרא הכי תיקנו דכל ספק מצות וברכות דדבריהם להקל גם במקום דאיכא חזקת חיוב ועיי' פלתי סי' ס"ט שהתעורר בזה וכ' שצ"ל דמעיקרא הכי תקנו, ולהיות כ' מצוה לקיים דברי איש חי וגברא רבה אמר מלתא יגעתי מצאתי לקיים דבריו ע"פ שהעלה צל"ח מכח קושי' הנ"ל ונכנס לחלק בין דרבנן שיש לו עיקר מה"ת לאין לו עיקר וק"ש לשמואל אין לו עיקר מה"ת וכן כל הברכות בדומה לו שאין להם עיקר הקילו בהו טובא דספק מוציא מידי ודאי, וכ' לפ"ז כשלא אכל אלא כזית וספק בירך ג"כ חוזר ומברך כיון דיש לו עיקר מה"ת כשאכל כדי שביעה וה"ה אשה גם להך צד דאינה מחוייבת בבהמ"ז מדאורייתא מ"מ יש לו עיקר מה"ת באנשים חוזר ומברך היכא דאתחזק שאכלה כשיעור שחייבו רבנן לברך עיי' בו, וע"פ דבריו א"ש דינו של תשובת ש"א הגם דמצד ספק שמא מחוייבת מה"ת איכא ס"ס, מ"מ מחוייבת מדרבנן דליכא רק ספק א' וכיון שאתחזקה בחזקת חיוב מדרבנן אין ספק א' מוציא מידי ודאי לפ"ז אם הספק א' הוא אם אכלה כשיעור דאורייתא או אכלה פחות מכזית א"צ לברך דמשום דאורייתא איכא ס"ס שמא לא אכלה שיעור דאורייתא ושמא אינה מחוייבת מדאורייתא ומשום חיוב דרבנן הא איכא ספק שמא אכלה פחות מכזית וספיקא דרבנן היכא דלא אתחזק בחיוב מעיקרא לקולא:
עוד יש לקיים דינו של הש"א עפמ"ש בצל"ח כ' ע"א די"ל דמי שאכל כזית וספק בירך חוזר ומברך דכעין דאורייתא תיקנו שאם אכל כדי שביעה דמחוייב לברך מספק כן חוזר ומברך כשאכל כזית ושאני ק"ש דליכא ק"ש דאורייתא לשמואל והוסיף עוד דגם באשה כעין דאורייתא דגברא תיקנו שצריכה לברך מספק הגם אם א"מ רק מדרבנן ועפ"ז קם דינו של הש"א, והה"נ כשספק א' אם אכלה שיעור דאורייתא או פחות מכזית צריכה לברך דכעין דאורייתא באיש תיקנו באשה ובאיש ספק אכל פחות מכזית צריך לברך כעין דאורייתא דאם מסופק אם אכל שיעור שביעה דמחוייב מספק כן נ"ל לקיים ולהציב דינו, אבל אינו במשמעות דבריו, דכ' דלהך את"ל שמא לא ברכה הו"ל ודאי דרבנן ולא משום דספק דרבנן בכאן להחמיר, ועוד מדהקשה בתשובה שם מדלא קאמר נ"מ אי נשים חייבות מה"ת לענין ספק ברכה ונדחק דהה"נ הי' יוכל לומר נ"מ זו, ואי ס"ל כצל"ח או כמ"ש בדף כ' או כמ"ש בדף כ"א לא הי' קשי' לי' מידי וצל"ח מיישב קושיתו בב' מקומות ע"פ דברי עצמו הנ"ל, ש"מ דלא נחית לדברי צל"ח בב' מקומות וא"כ למה לא ניחא לי' דפטורה מדרבנן משום ס"ד להקל והתמיה תמיה של קיימא היא:
ונבוא לבית הספק שלך איש שמסופק בתרתי אם אכל שיעור דאורייתא וספק אם בירך לפי הפשוט א"ח ומברך דמשום חיוב דאורייתא הא איכא ס"ס ואין לומר להך צד שאכל ושמא בירך הו"ל ספק א' נגד חזקת חיוב דאם אכל כשיעור הרי אתחזק דמחוייב לברך, הא ליתא דהא ל"א ודאי אכל אלא את"ל אכל וסוף כ"ס ליכא חזקת חיוב מדאורייתא משום הך ספק שמא אכל, ומשום דוודאי אכל שיעור דרבנן ס"ד לקולא, אמנם כן לפמ"ש הצל"ח בדף כ"א דכל דאיכא חזקת חיוב מדרבנן ויש לו עיקר חייב לברך גם כאן חייב לברך מדרבנן דאין ספק מוציא מידי ודאי אלא דאין דבריו מוכרחים כ"כ די"ל דמעיקרא הכי תיקנו והקילו בספק ברכה אפ' במקום חזקת חיוב ואפי' יש לו עיקר מדאורייתא וכן צ"ל לשיטת הש"ך סי' ק"י דס"ל דאפי' בדרבנן שאין לו עיקר מה"ת ספיקו להחמיר במקום חזקה:
ומלבד שאין דבריו מוכרחים, נ"ל ראי' מתשובת רשב"א דמביא הכ"מ פ"ב מהלכ' ק"ש הלכה י"ג דכ' מדאמר ר"א חוזר וקורא ק"ש דק"ש דאורייתא משמע דצריך לקרות כל הפרשיות הגם שפ"ר לבד הוא מדאורייתא והול"ל חוזר וקורא פ"ר ש"מ כיון שצריך לחזור על מקצתה קורא כולה מזה למד הרמב"ם דחוזר גם על הברכות ומדלמד הרשב"א דחוזר על הברכות מדחוזר על כל הפרשיות ש"מ דס"ל גם ביש לו עיקר מה"ת ואתחזק ספיקו להקל בדברים כאלו הגם לענין איסור להחמיר דהא קיי"ל ק"ש דאורייתא וחוזר עליו וכיון דק"ש דאורייתא הגם דפ"ר לבד דאורייתא ורבנן הוסיפו הפרשיות כדבר שיש לו עיקר מה"ת ומדין הוא שחוזר עליהם משא"כ הברכות לפני' ולאחרי' אין להם עיקר כלל ואיך למד הרשב"א מזה לזה ומפרש כוונת הרמב"ם כן, וע"כ דס"ל דאין לחלק בין יש לו עיקר לאין לו עיקר מה"ת:
גם מ"ש הצל"ח בדף כ' דכעין דאורייתא בספק בירך כשאכל כדי שביע' תקנו גם בספק בירך כשאכל כזית מוכח מתשובת רשב"א דלא ס"ל הכי דלמד ומדמה דחוזר על הברכות כמו דחוזר על כל הפרשיות דק"ש והא לא דמי' דשאני פרשיות דהוסיפו על פ"ר דאורייתא כעין דאוריית' תיקנו ועכ"פ החילוק רב ואין ללמוד זה מזה וע"כ דלא נחתו הרשב"א ורמב"ם לחלק כחלוקים הנ"ל:
ונ"ל הא דבאמת לא רצו לחלק כחלוקים הנ"ל משום דס"ל דגם לשמואל איכא מצוה דאורייתא לקרות דבר א' בתורה בשכבו ובקומו רק דא"צ שיהי' דוקא פ' שמע ועי' שאגת ארי' סי' א' שהעלה כן מכח כמה ראיות כראי מוצקות לפ"ז לשמואל אם ספק לו אם קרא דבר א' מן התורה צריך לקרות ולא אמר אלא ספק קרא ק"ש שהוא מדרבנן שיהי' קורא פ' זו דוקא אבל ודאי למד ענין א' אז א"ח וקורא משום שהוא דרבנן ומוכח הגם שיש לקריאה זו עיקר מה"ת ואתחזק חיובא לא החמירו לקרות שנית דלא כמ"ש צל"ח כ"א ע"א ומוכח נמי דלאו כעין דאורייתא תקנו דהא בספק אם קרא דבר א' מה"ת בשכבו או בקומו צריך לקרות, ובספק אם קרא פ' של ק"ש א"ח ול"א כעין דאורייתא תקנו ש"מ דבהא מלתא לא תקנו כעין דאורייתא ומדאמר ר"א חוזר וקורא דק"ש דאורייתא ומשמע כל הפרשיות משום דהכי תקנו כל שאומר פ"ר יאמר כולה כתקנה מזה למד הרמב"ם דה"ה לברכותיה לפניה ולאחריה כנ"ל נכון:
ודע דצל"ע לפום רהיטא למה כ' הרמב"ם כשקרא ק"ש ומסופק בברכותי' דא"ח ואומרם ולא כ' כשקרא פ"ר ומסופק בשארי פרשיות דא"ח וקורא כיון שהם מדרבנן מזה הי' נראה דס"ל דשארי פרשיות חוזר וקורא או משום דיש להם עיקר מה"ת החמירו יותר כיון דאתחזק, או משום כעין דאורייתא תקנו, וזהו דלא כרשב"א בכוונת הרמב"ם דא"כ איך כ' דלמד הרמב"ם דין ברכות משארי פרשיות, הא שארי פרשיות גם כשקרא פסוק ראשון בוודאי חוזר וקורא שארי פרשיות מספק, ועיי' מג"א סי' ס"ז סק"א דכ' דמשמע מלחם חמודות דאם קרא פ"ר וספק בשאר פרשיות דאינו חוזר ומברך, האמת שמתשובת הרשב"א דלמד ברכות משארי פרשיות נראה כן אבל מדכ' הרמב"ם דין זה בברכות ולא בפרשיות ק"ש עצמן נראה דחוזר ומברכ' אפי' יודע שקרא כל מה שמחוייב מדאורייתא, והטעם לחלק או משום דאתחזק ויש לו עיקר מה"ת, או דכעין דאורייתא פ"ר תקנו כל הפרשיות, או י"ל דבפרשיות ליכא קפידא דליכא משום ברכה לבטלה משא"כ בברכות דאיכא משום ל"ת ורמב"ם לשיטתו דס"ל דבברכה לבטלה איכא משום ל"ת דאורייתא דלא כתוס' ר"ה ל"ג ע"א ועיי' מג"א סי' רט"ו, ולשיטת תוס' ודעימי' דברכה לבטלה דרבנן ג"כ יש לחלק בין פרשיות לברכות ויש לעיי' ותן לחכם ויחכם עוד:
והנה הצל"ח מצא סמיכת חכמים לדבריו מקושי' מע"מ וש"א מדל"א נ"מ לרבינא בספק אם ברכה אם צריכה לחזור ולברך בהמ"ז ולדבריו דכל דאתחזק ויש לו עיקר מה"ת אין ספק מוציא מידי ודאי א"ש, או משום דכעין דאורייתא תקנו, וכבר הראנו לדעת דלא כוותי' מתשובת הרשב"א הנ"ל, וגם ש"א ומע"מ שעמדו בקושי' זו ש"מ דפשיטא להו דגם בבהמ"ז דרבנן ואתחזק ויש לו עיקר מה"ת מספק א"צ לברך ובישוב קושי' מדל"א נ"מ לספק נ"ל בשנחקור למ"ד הרהור כד"ד אם עובר בל"ת כשמהרהר בלבו ברכה שא"צ, ונראה מסברא דליכא משום ל"ת רק כשמוציא בשפתיו דמחזי כמזלזל בכבוד ה' ועיי' רמב"ן בפירושו עה"ת פ' יתרו לא תשא כמו משא ביום ההוא לאמור היינו הרמת קול מסתמא מרים קולו עיי"ש במתק לשונו, ודוקא בנושא ומוציא בשפתיו אבל בהרהור ליכא משום לא תשא דזיל בתר טעמא משום דמזלזל בכבוד שמים שקל בעיניו לישא שמו יתברך על שפתיו על מגן אבל בקיום המצות ס"ל לר"ה הרהור כד"ד דהכל הולך בתר הכונה ואחר כונת הלב הן הן הדברים ואפשר דס"ל מצ"כ והכונה הוא העיקר כ"ש בדבור פה וידוע שיטת רשב"ם דבדבר דתלי' בדיבור כ"ע ס"ל דצריך כונה וכ"ז לא שייך באיסור דל"ת כנ"ל מסברא, שוב ראיתי אחרי רואי בצל"ח כ' ע"א שהתעורר על זה אם עובר בל"ת והעלה מתוך פלפולו דאינו עובר דדינו כדין שבועה שאינו עובר גם לרבינא ע"י הרהור עיי' בו, ולפע"ד מסברת חוץ דלכ"ע א"ע בל"ת ע"י הרהור כדכתיבנא:
ואחר הוצעה זו אומר אני לרבינא דס"ל הרהור כד"ד ואפי' אם מדרבנן צריך שיוציא בשפתיו מ"מ אסור לו לברך בפה כשהוא מסופק אם בירך בהמ"ז אפי' אכל שיעור דאורייתא והוא עפמ"ש תוס' ר"ה ל"ג ע"א הא דל"א אמת ויציב חוזר וקורא הגם דאיכא ספק דיעבור בל"ת, דל"ת דברכה שא"צ רק מדרבנן ומותר לו ומחוייב לומר שנית לצאת ידי דאורייתא ולהכניס עצמו בספק איסור דרבנן דל"ת וכ"ז בשא"א לו באופן אחר אבל אם הרהור כד"ד ואפשר לצאת ידי דאורייתא מיהת בהרהור ומשום דרבנן צריך להוציא בשפתיו לא נתיר לו לברך בפה מה לי ספק דרבנן זה שיוציא בשפתיו מספק איסור דרבנן דל"ת, ונ"ל עוד דגם אם לא אכל רק שיעור דרבנן צריך להרהר דליכא נדנוד איסור כיון דאתחזק חיוב דרבנן ואפשר לו לצאת ע"י הרהור צריך להרהר והא דאמר שמואל ספק אמר אמת ויציב חוזר וקורא משמע בפה מלא משום דס"ל הרהור לאו כד"ד ולשיטתו אזיל דס"ל בשבועות כ"ו ע"ב דהרהור לאו כד"ד ולפי הפשוט בכ"מ הכי ס"ל, וכיון דהרהור לאו כד"ד לא סגי בהרהור צריך לחזור ולקרות דוקא אבל ספק קרא ק"ש א"ח וקורא הגם דאתחזק ובק"ש ליכא משום ל"ת י"ל כיון דאין יוכל לחזור ולקרות עם ברכותי' דאיכא משום ל"ת גם ק"ש אינו חוזר דהכי תקנו שלא יאמר ק"ש בזמנו לצאת י"ח רק עם ברכותי' כמ"ש הכ"מ פ"ב מק"ש מתשובת רשב"א שהבאנו לעיל, או י"ל כיון דכל ספק ברכות א"ח משום דאית בי' נדנוד דל"ת והקילו בספיקו לא פלוג בק"ש דכל שהוא דרבנן א"ח וקורא, אבל לרבינא דס"ל הרהור כדיבור דמי גם ברכות דרבנן ובהמ"ז דרבנן צריך שיהרהר בלבו יועיל ולא יזיק, הגם דמדרבנן צריך שיוציא מפיו מ"מ גם בבהמ"ז כשאכל שיעור דרבנן הגם דמדרבנן צריך שיוציא מ"מ מייתר דעשה מצוה דרבנן בהרהור שיוצא מדאורייתא במצות דאורייתא כנ"ל, והא"ש דלא אמר לרבינא לשיטתו נ"מ בספק אם ברכה דלרבינא לשיטתו דהרהור כד"ד בין היא מחוייבת מדאורייתא או מדרבנן א"ח בפה אלא בהרהור ולהרהר מחוייבת גם אם חיובה רק מדרבנן כשמסופקת אם ברכה, אבל בוודאי לא ברכה גם שחיובה מדרבנן צריכה להוציא בשפתיו לכתחלה וא"ש, וזה יישוב נכון המיישב דעת בעזרת חונן לאדם דעת:
ומדי דברי אציע פה מה שהעלתי מאז זכיתי לאותיות דר"ע זקני מאוה"ג זצ"ל בתוס' דר"ע איגר שהקשה על נ"מ דש"ס להוציא אחרים י"ח הא רבינא ס"ל הרהור כד"ד ויצאו השומעים י"ח מדאורייתא בהרהור ומשום דרבנן אתי דרבנן ומוציא דרבנן, ונדחק עיי"ש, ואני בעניי הכינותי יישוב בשנדייק לשון ש"ס נ"מ להוציא אחרים למה נקיט לשון רבים הול"ל נ"מ להוציא אחר והוא דקדוק עצום, ונ"ל עפמ"ש הלבוש סי' קצ"ט דזימון מלתא היא מדאורייתא, ונ"ל פשוט דאם כ"א מהרהר בלבו א"י ידי זימון ע"י הרהור דהרהור בלב כ"א נפרד הוא וצריכי' שיתאחדו ויזמנו לצאת בדיבור של המברך עד מקום זימון לכל מר כדאית לי' ואשה זו שמברכת ברכת הזימון אם חיובה רק דרבנן א"א להוציא י"ח דברכת זימון דהרהור ל"מ אפי' מדאורייתא בזה, והיינו דאמר להוציא אחרים דהיינו רבים דייקא היינו ברכת הזימון ויש ג' בלעדה שמחוייבים בזימון, אבל לאחד אפשר שתוציא לרבינא לשיטתו ומיושב קצת קושי' ש"א דל"א נ"מ אחריתא פשוטה דיש נ"מ בעצמה כשמסופקת אם ברכה דרצה להשמיענו דיש נ"מ לרבינא להוציא אחרים אבל לאחד תוכל להוציא ועיי', אלא דקשה לכאורה מדאמר ת"ש מבן ואשה מברכ' וכו' הא י"ל ע"י הרהור כהנ"ל, וי"ל דסתמא דש"ס קאמר ת"ש למ"ד הרהור לאו כד"ד, וא"ש ביותר לפמ"ש הרא"ש ראי' מסוגי' ש"ס שבת דקיי"ל הרהור לאו כד"ד ולמעיין שם יראה דרבא שקיל וטרי שם דס"ל לאו כד"ד, וא"ש דרבינא מבעי לי' לרבא ואמר רבא ת"ש ולשיטתו אזיל דס"ל הרהור לאו כד"ד ועיי':
אמנם כן לא נראה כן לכאור' לדינא דהא הרמב"ם פ"א מהלכ' ברכו' הלכה ז' פסק דכל הברכות אם הרהר בלבו יצא ס"ל הלכתא כרבינא דתכד"ד ועיי' כ"מ שם, ופסק נמי בהלכ' ק"ש דספק קרא ק"ש חוזר וקורא בברכותי' למה יקרא בפה בברכותי' יהרהר בלבו ק"ש וברכותי', וכן קשה על המחבר סי' ס"ב דס"ל בק"ש דהרהור כד"ד ואם הוא אונס יוצא בהרהור ועיי' מג"א שם סס"ק ב' דדעתו דיוצא בהרהור דלא כשל"ה, א"כ בספק קרא ק"ש יהרהר בלבו ואין לך אונס גדול מזה שלא להכניס עצמו בספק נדנוד איסור דל"ת שיש בברכות דק"ש, וי"ל לפי מ"ש הרמב"ם דקורא בברכותי' דהכי תקנו מעיקרא כל שקרא ק"ש לצאת יאמר הברכות עמה, וכיון דלכתחלה צריך לקרות ק"ש בפה ולא בהרהור וכיון שק"ש עצמה יוכל לומר בפה כמצותו דליכא משום ל"ת, וכיון שאפשר בלי שום נדנוד איסור צריך לקרות בפה מדרבנן ולכתחלה כיון שקורא בפה שוב איכא תיקון חכמים שמחוייב לומר גם הברכות וחייב מצד ודאי לומר הברכות והם אמרו וליכא נדנוד איסור דל"ת כמו כל ודאי ברכות דרבנן כנ"ל ועיי':
אלא דקשה מהא דפסק הרמב"ם דספק בירך בהמ"ז דצריך לחזור ולברך בפה למה יקרא בפה כיון שאפשר לברך בהרהור בלי נדנוד איסור דל"ת למה יקרא בפה והרי מדאורייתא יוצא בהרהור, ומשום דרבנן לא נתיר לו ספק איסור דל"ת, וכן קשה על המחבר סי' קפ"ג דכ' המג"א שם דאם הוא אונס יוצא בהרהור ואזיל לשיטתו בסי' ס"ב, וקשה כהנ"ל הרי אין לך אונס מזה, וכ"ש דקשה על הרמב"ם דס"ל דברכה לבטלה יש בו איסור דאורייתא, עוד קשה לי בספק אם אמר ברכותי' דק"ש כ' הרמב"ם דא"ח משמע דאפי' הרהור א"צ למה הרי עיקר החיוב יוצא בהרהור, ולזה י"ל כיון דדרבנן הוא וא"א לו לקיים כמצותו לא הטילו עליו שיהרהר בלבו כמו דלא חייבו בעל קרי להרהר בברכת ק"ש ושארי מילי דרבנן ועיי' ברכות כ"א ובתוס' ד"ה מאן דאמר בסופו, אבל קושי' הראשונה קשי' טובא, ונראה דגם בהרהור איכא לאו דל"ת ואפשר מדרבנן משום הרחקה דחומר איסור דל"ת הגם דברכה לבטלה בפה אינו אלא מדרבכן מ"מ משום לא פלוג לא התירו להרהר ברכה לבטלה והשוו אותה כמו מהרהר דעלמא דאסרו משום הרחקה, ולרמב"ם דברכה לבטלה מדאורייתא א"ש טפי, אלא לרמב"ם קשה הא עדיף שיהרהר דליכא רק ל"ת מדרבנן מלהוציא בפה שהוא דאורייתא וצ"ע בכ"ז לדינא לעת הפנאי, וה' יאיר עיני:
ולקושי' ש"א דל"א נ"מ בספק י"ל דרצה סתמא דש"ס לומר נ"מ דקיימא לאמת דלא אפשטא וכ' הרא"ש דא"י להוציא המחוייב מדאורייתא כיון שהוא ספק דאורייתא, אבל נ"מ בספק אם ברכה לא קאי למסקנא דאבעי לא אפשט' כיון שהוא ספק דאורייתא הו"ל ס"ס שמא פטורה מדאורייתא ושמא ברכה כמ"ש לעיל, ולכן נקיט טפי נ"מ זו דיש בה נ"מ לפי הספק ולפי המסקנא דלא אפשטא:
וזאת תורת העולה מדברינו בספק שלך ספק אם אכל שיעור דאורייתא וספק בירך דא"צ לחזור ולברך דמשום ספק חיוב דאורייתא איכא ס"ס, ומשום דרבנן סגי בספק א' דלמא בירך, הגם שיש חזקת חיוב מ"מ הלא בארנו דגם בכה"ג הקילו בספק דידהו דלא כצל"ח, ועשינו סמוכים לדברינו, בדברינו הסמוכים בישוב קושי' ש"א מדל"א נ"מ בספק וכ"ש וקו"ח כשהספק אם אכל פחות מכזית או שיעור דאורייתא דפשוט יותר מביעא בכותחא דפטור ואין בו גמגום אפי' לדברי צל"ח כנלפע"ד:
עוד רגע אחת אשעשע עמך בקוצר אומר לאשר כבר נתארך המכתב בתוך הכתיבה והגיע לכותבת הגסה בענינים דגייסו אהדדי, ודין גרמא דגרעינותא נגרעותא בסוף דברינו על ספיקתך לפי דקיי"ל דכל שלא אמר ברית ותורה א"י י"ח אם זה מדאורייתא או מדרבנן, ונ"מ אם ספק בירך אם צ"ל ברית ותורה ג"כ ואם צ"ל כמו הטוב ומטיב כיון שאומר מקצתה, אם בפעם שני לא אמר ברית ותורה אם צריך לחזור משו"ה אם הוא דאורייתא צריך לחזור ולברך ואם מדרבנן א"צ לחזור דהרי ספק שמא בירך פ"ר וליכא רק ספק דרבנן והו"ל ככל ברכות דרבנן אלו דבריך בהוספת תוספת מרובה ביאור הספק, ויפה כתבת דבספק אם אמר ברית ותורה אבל בוודאי לו שבירך הכל חוץ בברית ותורה מסופק דתלינן דוודאי אמר כמ"ש הרשב"א אם א"י אם אמר ראשונה או שני' דאמרי' ודאי אמר כמו שרגיל ודמיונך עולה יפה ועיי' ט"ז ביו"ד סי' ס"ט ובנקה"כ שם, והטבת לראות ראי' שני' בספיקתך אם ברית ותורה דאורייתא דממ"ש תוס' דמשו"ה מבעי לי' לרבינא אם נשים בבהמ"ז דאורייתא משום דל"י לומר ברית ותורה, ואי עיקר ברית ותורה רק מדרבנן איך אפשר לומר שמשו"ה נשים אינן בבהמ"ז מדאורייתא הא כל עיקרו דרבנן ש"מ דדאורייתא הוא, ויפה דברת וכל דילדה כוותך תלד אמנם כן עי' בטור וב"י סי' קפ"ח דמסתבר לרבינו יחיאל דאין צריך לחזור כשלא אמר בו"ת דהא דאמר ל"י היינו שלא עשה המצוה כהוגן ולא לעכובא, ונראה דהחולקים וס"ל לעכובא מ"מ מודו דלאו מדאורייתא הוא דלא כתוס' וצ"ע:
ודע לך בני דקשה לי לפום רהיטא בין לתוס' משום דנשים ל"י לומר ברית ותורה ובין לרש"י משום דלא נטלו חלק בארץ קשה לי מדרב מ"ט דס"ל דכל של"א ברית ותורה יוצא לפי שאינן בנשים, ואי נשים אינן בבהמ"ז דאורייתא, איך תלה דין דאנשים בברית ותורה לפי שאינן בנשים הא נשים אינן בבהמ"ז מדאורייתא כלל או מה"ט עצמו כמ"ש תוס' ותוס' כ' דרבינא ס"ל כמ"ד של"א בו"ת לא יצא, וכ"כ רשב"א דלרב ליכא מקום ספק, וקשה תפשוט מרב דנשים בבהמ"ז דאורייתא דיצאו אנשים בלא בו"ת משום נשים, וכ"ש דקשה לשיטת רש"י וצל"ע כעת (ועיי' ח"ס או"ח סי' מ"ח):
וטרם אכלה לדבר, אביע לך אומר א' שחדשתי זה זמן לא כביר, בפירושא דלא תשא ש"א לשוא, ע"פ שאמרו ז"ל כל המתגאה כאלו עובד ע"ז, נ"ל ע"פ שאמרו ז"ל בשביל גסי הרוח גשמים נעצרים, דמי שהוא מאמין בהשגחה פרטית כי הכל מידו ית"ש ועיני ה' תמיד על ב"א זן ומפרנס ומכלכל לכ"א בעתו וכראוי' לו מאתו ית"ש, ילמד מדת הענוה כי רם ה' ושפל יראה המשפילי לראות בשמים וארץ, ומי שהוא מתגאה הוא מפני שאינו מאמין באמונת אומן בהשגחה ואומר בלבו כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה כי הוא זורע בשעת זריעה וקוצר בשעת קצירה ובזיעת אפו ויגיע כפו אוכל לחם, לכן מפני גסי הרוח גשמים נעצרים למען בעיניו יראה ובלבבו יבין כי ההשתדלות והחריצות הבל לא לחכמים לחם וכו' ה' מוריש ומעשיר והכל מאתו ית"ש ונ"ל משו"ה קרו לי' ז"ל במתני' גבורת גשמים שע"י הגשמים נראי' גבורת ה' והכל בידו שאם עצור יעצור הגשמים בעתם להבל וריק כלה האדם כחו, ויפה אמרו כל המתגאה כאלו עע"ז דאלו הי' מאמין בהשגחה כי עיני ה' צופות על ב"א קרוצי חומר לא גבה לבו ולא רמו עיניו, והנה אלו שמכחישי' בהשגחת ה' מפני שקשה להם להאמין כי רם ה' ושפל יראה וכל שמכירי' ביותר גדולתו של הקב"ה מכחישי' ביותר בהשגחה ורחוק מרשעים תשועת ה', ורשע בגובה אפו אין אלקים כל מזימותיו, וכשרוצים לאמת השוא ודרך ממוצע שלהם כי הכל ע"י ממוצעים שרי מעלה וצבאי צבאות, מספרים כבוד אל וינשאוהו וירוממוהו למזימה, והיינו לא תשא שם ה"א שלא תנשא שם ה' לשוא בעבור השוא לחזק עי"ז דעה נפסדה אשר פיהם דיבר שוא, וימינם שמגדילים שמו הגדול שקר בימינם כדי לחזק ולהאמין השקר וזהו שאמר ר"י בכ"מ שאתה מוציא גדולתו של הקב"ה שם אתה מוציא ענותנותו, בכ"מ שמוציאים גדולתו צריך להודיע מיד ענותנותו שלא יבוא אדם ע"י שמוצא ויודע ויבין גדולתו של הקב"ה לכפור בהשגחה ח"ו לכן מיד סמוך לגדולתו אתה מוצא ענותנותו, והיא תפארתו ותהלתו ית"ש, וקול רינה וישועה באהלי צדיקים ימין ה' עושה חיל ימין ה' רוממה היינו הגם שימין ה' רוממה מאתנו ואין נראה לנו והכל בדרך הטבע ע"י פעולת בני אדם ואין יד וכח ה' נראה לעין הם באמונת אומן כי ימין ה' עושה חיל, מפיק ומעייל, מה' מצעדי גבר כוננו וגם דרכו של אדם יחפץ שיעשה שלו ואל יסמוך על הנס, וכתיב ויברכך בכל אשר תעשה, אז עוזר ותומך האומר ועושה, וכן הוא בלימוד התורה לא יגעתי ומצאתי אל תאמין, יגעתי מצאתי תאמין, יאר ה' עיניך בתורתו, וישים פניו אליך לעזרך לעבודתו כאות נפשך ונפש אביך מברכך מרחוק מקרב הלב. פה מרחץ מיידלינג ה' ז' מ"א תר"כז לפ"ק:
הק' אברהם שמואל בנימין ב"הג מהרמ"ס זצ"ל