כתב סופר אורח חיים· רבי אברהם שמואל בנימין סופר
תשובה כב
יראה בנחמה בכפלים, בבנין ציון וירושלים, אורך ימים ושנות חיים, ה"ה חביב נפשי, הרבני המופלג בתורה, וביראת ה' טהורה, טהור גברא יקירא רב חנינא וחסדא הקצין כש"ת מו"ה חיים בריל ני' אבן יקרה מיקירי קהלתנו פ"ב יע"א יחלימהו ה' ויחזקהו באשר הוא שם עוסק ברפואות לשאוב רוח חיים במרחץ בראשנוי:
בעש"ק העבר הגיעו לידי שורותיו הנעימים אמירה כתיבה בלשון צח ומצוחצח ונתתי שמחה בלבי באשר בשרני הטוב כי הטיב ה' עמו ועסקו לרפואה, כן יוסיף ה' לו ויחזקהו ויאמצהו יעמוד לפניו עה"ת והעבודה ורב פעלים מקבציאל קובץ על יד ירבה ימים ושנים טובים דשנים ורעננים יהיו:
והנה נפשו בשאלתו בדבר הנוגע לו ולרפואתו באשר מצות הרופאים עליו לשתות בכ"י משקה (מאלקען) שהוא מחלב שחלבו נכרים והם טובים ומתוקים לחיך וראוי' לשתות לכל בריא אם יברך ברכה הראוי' או לא יברך כיון שאסורים לבריא מדרבנן, והגם כי קשה עלי פה לברר דבר על בוריו מאפס הפנאי ומעט ספרים אשר אתי עמי פה, בכ"ז להיותו צריך לאותו דבר לשעתו לא אשיב פניו ריקם, ואשיב לו דבר ולא חצי דבר כיד ה' הטובה עלי:
הנה מקור דין זה יוצא מרמב"ם פ"א מהלכ' ברכות הלכ' ט' ושם נאמר וז"ל כל האוכל דבר אסור בין בזדון בין בשוגג אינו מברך עליו לא בתחלה ולא בסוף, כיצד הרי שאכל וכו' ואצ"ל אם אוכל נבילות וטריפות או ששתה יי"נ וכיוצא בו, ולמד כן ממתני' דפ' ג' שאכלו דמוקי לה הש"ס התם באוכל טבל דרבנן וס"ל לרמב"ם כמו שאין מזמנין עליו אפי' אכל איסור דרבנן כן אינו מברך, והראב"ד השיג עליו כיון שנהנה למה לא יברך תחלה וסוף וזימון שאני, והרא"ש בברכות שם מסכים עם הראב"ד ונסתייע מש"ס ב"ק צ"ד ע"א הרי שגזל סאה של חיטין וכו' אין זה מברך אלא מנאץ מ"מ חייב לברך, ועיי' רא"ש ר"פ לולב הגזול דמביא ראי' מש"ס ב"ק הנ"ל דבכל מצוה ילפי' מקרבן דמהב"ע מנאץ הוא, וכ' ולא מסתבר מלתא דשמואל כיון דמברך מנאץ הוא מה לי מצוה דרבנן או דאורייתא כיון דמזכיר ש"ש מנאץ הוא, וכונתו שאינו יוצא ביט"ש משום דא"א לברך הרי ס"ל בכונת ש"ס ב"ק דאינו מברך גם לפי גרסתו וכמ"ש ב"י סי' קצ"ו דגם לגרסתו יש לפרש כיון שמנאץ אינו מברך וסותר דבריו מש"ס וצלע"ג:
ונ"ל דרמב"ם ס"ל לחלק בין ברכה לברכה, התם בב"ק איירי לברך כשמקיים מצות חלה הגם שיש בעשי' מצוה זו ניאוץ לפני ה' מ"מ חייב לברך אשר קדשנו במצותיו כיון שסוף כ"ס עושה מצוה, אבל באוכל דבר איסור הגם שנהנה אין ראוי' לו לברך ולהודות לה' שברא דבר זה להנות בו כיון שטוב הי' לו שלא הי' ולא נברא כיון שהוא לו למכשול ולפוקה, ול"מ כשאוכל במזיד שאין ראוי' לברך לה' שברא בעולמו כך שזה ניאוץ גמור שמברך ה' שברא בעולמו דבר שעושה בו נגד רצונו ואפי' בשוגג אין ראוי' לו לברך שטוב הי' לו שלא הי' ולא הי' נכשל בו כי גם בלא דעת נפש לא טוב וקצת עבירה בידו:
והנה בכ"מ ובב"י סי' רצ"ז מביא ראי' לרמב"ם מש"ס ב"ק שם לפי הנוסחא שלפנינו כיצד יברך אין זה מברך אלא מנאץ מדקאמר כיצד מברך משמע דאין ראוי' לברך משום דאינו אלא מנאץ ויש לי לפקפק על ראי' זו דמשם לא מוכח רק היכא דעבר על איסור דאורייתא כמו בגזל סאה של חיטין שעבר עבירה דאורייתא, אבל בעבר רק איסור דרבנן מנ"ל, ורמב"ם ס"ל כן באכל איסור דרבנן וכתב ואצ"ל כשאכל נבילות וטריפות ושתה יי"נ הרי ס"ל דיש לחלק בין אוכל איסור דרבנן ובין אכל איסור דאורייתא אלא דס"ל דגם באכל איסור דרבנן לא יברך, כמו שאין מזמנים וזה אין ללמוד מש"ס ב"ק עכ"פ לשיטת הראב"ד צ"ל דהי' לו הגרסא כגרסת הרא"ש אין זה מברך ולא כיצד יברך וכו' דאל"כ קשה על הראב"ד מש"ס ב"ק דמוכח עכ"פ בשעשה איסור דאורייתא אינו מברך, ומדסתם הראב"ד משמע אפי' בשאכל איסורי דאוריית' ס"ל דמברך כיון שנהנה, ועיין תשוב' רשב"א סי' תשצ"ז חולה שאכל ביה"כ דכ' הרשב"א דתלי' בשיטת רמב"ם וראב"ד והרי אוכל ביה"כ הוא איסור דאוריית' לבריא, ש"מ דס"ל בפשיטות גם באיסור דאורייתא ס"ל לראב"ד דמברך:
ונ"ל דגם לגרסא שלפנינו, א"ש שיטת הראב"ד דס"ל לחלק בין ברכת מצוה לברכת הנהנין דשאני ברכת מצוה שמודה לה' שקדשנו במצותיו וצונו על המצוה שעושה עכשיו, ואם יברך עלי' שמקיים מצותיו והוא עובר רצונו וע"י עבירה באה לו, אבל ברכת הנהנין היא משום שאסור להנות מהעה"ז בלא ברכה, וכיון שנהנה הגם שעושה עבירה בהנאה זו סוף כ"ס נהנה ומחוייב הוא לברך על הנאתו שלא יהנה בלא ברכה, וכיון שנהנה הגם שעושה עבירה בהנאה זו וכי יוסיף חטא ע"פ להנות בלא ברכה, וכ"כ רשב"א בתשובה הנ"ל וז"ל וכי משום שאכל שום יחזור ויאכל והבן:
והנה הט"ז סי' קצ"ז העלה דראב"ד אינו חולק על הרמב"ם רק באכל בשוגג דליכא ניאוץ ונהנה, אבל במזיד מודה לרמב"ם, והרגיש בעצמו ממ"ש הראב"ד דמברך תחלה וסוף ובשוגג לא שייך תחלה ונדחק דקאי בשאוכל מפני הסכנה, והוא דחוק ורחוק, ובאמת שכן יש להקשות קצת על מ"ש הרמב"ם בין בזדון בין בשגגה לא יברך תחלה וסוף משמע דקאי על מזיד ושוגג לא יברך תחלה ובשוגג לא שייך יברך תחלה כיון שאינו יודע דאסורא הוא, ונ"ל דיש אופן ע"פ המבואר בסי' קע"ב מי שהכניס משקים לתוך פיו ושכח לברך דבולע ואינו מברך, וי"א דמברך והוא דעת הרמב"ם והרא"ש ועיי' ט"ז ומג"א די"א ס"ל כיון שבדעתו לברך קודם שבולע הו"ל כעובר לעשייתו, ונ"ל פשוט מי ששותה דבר איסור בשוגג ונזכר שלא בירך בעודן בתוך פיו ועדיין אינו יודע שאיסור בתוך פיו ובלעו ואחר שבלע נודע לו שהי' דבר איסור דלא יברך ברכה הראוי' לברך תחלה כיון דאם הי' יודע תחלה שהי' איסור לא הי' מברך, גם עכשיו לא יברך הגם שהי' בדעתו לברך אחר שיבלע ואז שוגג הי' וא"ש הרמב"ם והראב"ד דעד"ז איכא אופן שוגג לענין ברכה ראשונה ועיי':
אלא מסתימת השגת הראב"ד והרא"ש לא משמע דקאו דוקא בשוגג וסתמא כפרושו אכולהו מלתא דרמב"ם חולקים, ומה שנדחק הט"ז בראי' הרא"ש מש"ס ב"ק, דבריו דחוקים מאוד, ויתר דברי הט"ז יבואו לפנינו לקמן בעז"הי:
והנה המחבר קבע להלכה בש"ע כרמב"ם באכל דבר איסור אפי' מדרבנן אין מברכי' עליו בין בתחלה ובין בסוף, והכריע כרמב"ם מכח ראיותיו שמביא בב"י וכ' שכן נראה מרש"י ברכות ושכן ס"ל לרשב"א בחדושיו בברכות ומביא ראי' מברייתא ר"פ במה מדליקין דמאי מברכי' ומזמני' הא על טבל אין מברכי' ודוחק דמברכי' כדי נקיט אגב גררא דמזמנים, ונ"ל דוודאי דוחק לומר כן דהא קתני תחלה ומברכים ומזמני' ואי אגב גררא דמזמני' איך הקדים ומברכי' קודם למזמני' ויש להקשות לפמ"ש הט"ז לרמב"ם הא דקתני במתני' ואין מזמני' רבותא הוא דזימון קיל א"כ בברייתא דשבת דקתני מברכי' ומזמני' הוי זו ואצ"ל זו דמזמני', וי"ל דאי הוי קתני מזמני' ומברכי' ה"א מברכי' בה"מ דאורייתא אבל ברכת המוציא לא ומזמנין משום דקיל ומברכים קאי על ומזמני' שמברכי' בהמ"ז אבל ברכת המוציא לא ידענו ועיי' ד"מ סי' קצ"ז בשם מהר"א מפראג דמחלק בין בהמ"ז דאורייתא לברכת המוציא דרבנן, ובמג"א רסי' שם, ולכן מקדים ומברכי' ומזמני' להודיענו דמברכי' ברכה שקודם זימון והיא ברכת המוציא וכ"ש ברכת המזון, ועיי' רש"י בשבת שכ' מברכי' ברכת המוציא כונתו וכ"ש בהמ"ז דאורייתא ועיקר רבותא דמברכי' ברכת המוציא ועיין. ומ"ש הב"י דרבינו יונה כרמב"ם ס"ל תמוה לי דמפורש כ' רבינו יונה דוקא אין מזמני' אבל בוודאי מברך ואח"כ מביא שיטת הרמב"ם והשגת הראב"ד, וד"מ מעתיק מ"ש הב"י דכן שיטת רשב"א ור"י ולא דק אחרי הב"י, והוא פלא ועיין רשב"א בתשובה סי' תשצ"ד דנראה דדעתו מכרעת כשיטת הראב"ד דלא כמ"ש בחי' וצ"ע, ולקמן בסוף דברינו תמצא ישוב לסתירה זו:
ויש לעיי' למה לא כ' המחבר אפי' אכל בשוגג כמ"ש הרמב"ם אכל בין בזדון בין בשוגג, וי"ל דס"ל למחבר דשוגג פשוט יותר דאינו מברך כיון דאסורא אכל לא שייך שיברך משום שנהנה כיון שאלו הי' יודע שאסורא הוא לא הוי אכל ולא הנאה הוא כמ"ש הט"ז בטעמא דרמב"ם והוא כ"כ לרמב"ם בין בשוגג בין במזיד, ולא נ"ל דהא במזיד מאחר שיודע דאסורא הוא ה"ה נהנה מן האיסור, וכן הוא במוכר לחברו דבר האסור מה"ת דפטור לשלם לו שאינו נהנה ודוקא בשוגג אבל במזיד חייב דהרי ידע ונהנה, ואיכא במזיד רבותא יותר מבשוגג, והרמב"ם דכ' בין שאכלו בזדון בין שאכלו בשוגג משמע דבשוגג איכא רבותא יותר, י"ל עפמ"ש בסמ"ע סי' ע"ב סעיף ב' היכא דקתני בין ובין השני פשוט יותר עיי"ש ובתיו"ט משנה ח' פ"ד דר"ה. והמחבר סתם וכ' אכל דבר איסור, בדבריו נכלל בין במזיד בין בשוגג ולא הטריח להעתיק לשון הרמב"ם דליכא רבותא בשוגג יותר אדרבא מהך צד שאינו נהנה יש סברא יותר בשוגג דלא יברך, ומשום שאין זה אלא מנאץ יש סברא יותר במזיד שלא יברך כנ"ל, ויש להוסיף עוד עפמ"ש לעיל דיש אופן בשוגג דלא יברך תחלה כגון שהכניס לתוך פיו יי"נ וכדומה לשיטת הרמב"ם דמברך אח"כ, אבל המחבר סי' קע"ב דפוסק דאין מברך אח"כ וכיון שכ' לא יברך לא בתחלה ולא לבסוף לכן לא כ' בשוגג, ובעיקר הדין ליכא רבותא יותר בשוגג מבמזיד כמ"ש ועיי':
עוד פש גבן לברורי מלתא דא שכ' המג"א רס"י קצ"ו, כ' הרב"י דה"ה גזל חיטי' וטחנן ואפאן אע"פ שקנאן בשינוי אינו מברך הנה דבר זה לא מפורש כ' הב"י אלא שנלמוד מראי' שמביא הב"י לרמב"ם מירושלמי דחלה דאינו מברך לבסוף הגם דדמים הוא דחייב לי' אחר שכבר קנהו מ"מ אינו מברך לאחריו כצ"ל כונת המג"א. ושוב מביא המג"א מהה"מ פ"ו ממצה דכ' דאם קנאה בשינוי יוצא בו ועכצ"ל דמברך בהמ"ז לאחריו דהא הרמב"ם כללא כייל כל שאין מברכי' בהמ"ז אין יוצאי' בו, וזה כמ"ש בשם ב"י, ולפמ"ש דנראה לו למג"א בפשיטו' דדעת ב"י דאינו מברך דמוכח לו כן מירושלמי דלבסוף אינו מברך הגם דקני' ודמים חייב לו, וקשי' על הה"מ דהוא נגד ירושלמי דמוכח מתוכו דאינו מברך הגם דקני ורק דמים הוא דחייב לו, אלא דבלא"ה צ"ל מ"ש הה"מ דאם קני' בשינוי יוצא בה, הא גם אם לא קנה תחלה בשינוי כגון שגזל חיט', אלא שגזל מצה אפוי' הרי קני' בשינוי ע"י לעיסה כמ"ש המג"א, וצ"ל כיון דבתחלת אכילה לא קנה וע"י אכילת מצה קנה משו"ה לא יצא שעושה עבירה ע"י מצוה מוציא' מרשות בעלי' או משום דלא מקרי מצה דילי' בתחלה אכילה, אבל כשכבר קודם אכילה מצה דילי' היא והעבירה כבר עברה קודם התחלת המצוה יוצא, וירושלמי איירי שגזל מצה אפוי' וכן משמעות לשון ירושלמי גזל מצה, והא"ש דס"ל להה"מ דאם כבר קנהו בשינוי קודם התחלת המצוה יוכל לברך אחרי' ברהמ"ז דבשעת ובמה שנהנה ליכא עבירה כלל ולא דמי לאוכל דבר איסור שעושה איסור בשע' שנהנה, והה"נ גוזל מצה וקניהו בשעת לעיסה ע"י שינוי שאינו מברך הגם שבשעת בהמ"ז כבר קנה בשינוי אין זה אלא מנאץ להודות לה' על שנהנה באיסור וכ"ש בתחלה שלא יברך לא על המצוה ולא ברכת הנהנין כנ"ל ברור בשיטת הה"מ ודלא כמג"א שכ' דאפשר ה"ה גזל לחם שמברך בהמ"ז דכשאכלה כבר קנאה בשינוי ולמ"ש ליתא להך דינא אלא בשקנה כבר קודם האכילה, ואפשר משו"ה כ' המג"א רק אפשר דהרגיש בחלוק שחלקנו, אבל לדעתי בוודאי כן הוא לשיטת הה"מ ומוכרח הוא כמ"ש:
ומינה דאין מחלוקת בין הב"י והה"מ, דראי' דמביא ר"י מן ירושלמי דאין לברך ע"ד איסור ומדמה אוכל דבר איסור לאוכל דבר הגזול היינו בדומה לו שעושה איסור בשעת אכילה שקנה ע"י שינוי בשע' שאוכל ודומה לאוכל דבר איסור, אבל בשכבר קנה ע"י שינוי כגון גזל חיטי' וטחנה וכו' לא נשמע מירושלמי, ואין רמז בב"י דס"ל דלא יברך כה"ג לפניו ולאחריו ועיי':
אלא דיש למשמע כן ממ"ש הב"י עוד ראי' לרמב"ם מש"ס דילן מב"ק לפי הגרסא שלפנינו כיצד יברך אין זה מברך וכו' ושם איירי לאחר שכבר קנהו קודם הפרשה ואינו מברך ומשם למד הב"י דינו של הרמב"ם כמו דאינו מברך על המצוה שעושה באיסור ה"ה דלא יברך ברכת נהנין כשאוכל דבר איסור, ממילא נשמע כשאוכל דבר הגזול אפי' כבר קנהו קודם האכילה שלא יברך ואפשר שלזה התכוין המג"א דכ' על שם הרב"י אפי' קנהו בשינוי דאינו מברך, וחולק בזה על הה"מ דס"ל כשכבר קנהו דמברך בהמ"ז:
ולדינא יש להשיב גם על דמיון וראי' זו מש"ס ב"ק דכבר כתבנו לעיל דיש לחלק בין ברכת מצוה לברכת הנהנין דאיך יברך ויודה לה' שקדשנו במצותיו והוא טימא עצמו ועבר על רצון המצווה בדבר הזה, אבל ברכת נהנין היא הודאה לפני' ולאחרי' על שברא בעולמו להנות בהם ב"א והרי נהנה וזהו טעמא של הראב"ד, ורמב"ם דס"ל דאוכל ד"א אינו מברך לפני' ולאחרי' דאין ראוי' לברך ולהודות לה' על הנאה כזו שאסר עליו הבורא וטוב שלא הי' וי"ל דוקא כשעוש' איסור בהנאה זו שנהנה כגון אוכל ושותה דבר איסור, והה"נ כשגוזל דבר מחברו וקנהו ע"י לעיסה אין ראוי' לברך על הנאה כזו שע"י הנאה עושה איסור ואיך יודה ויברך על זה, אבל כשכבר קנהו, וכשנהנה נהנה בהיתר גם הרמב"ם ס"ל דמברך על שברא דבר שנהנה ממנו בהיתר, והאיסור שעשה בזה כבר עבר ובשעת הנאה בהיתר נהנה, אבל ברכ' המצוה שהיא על שקדשנו במצותיו גם אחר שכבר קנהו כאן שתחלתו בעבירה בא לידו והפריש חלה וכו' איך יברך וקדשנו במצותיו והוא בדבר זה עצמו לא שמר מצותיו ועבר רצון נותן התורה ית"ש, כנ"ל לחלק בסברא ישרה, בדעת ובהשכל אמורה:
ויש לעשות סמוכים לדברינו מש"ס ב"ק מדאמר והפריש ממנה חלה כיצד יברך אין זה מברך וכו' משמע דקאי דוקא על ברכת חלה איך יברך על הפרשה זו, הלא לרמב"ם גם ברכה שלפני' ולאחרי' איך יברך, וגם למה השמיענו דבר זה בגזל סאה והפריש חלה דבר שמחויב בחלה, הי' יוכל להשמיענו יותר לענין ברכת הנהנין לפני' ולאחרי' איך יברך אין זה אלא מנאץ ואיכא רבותא יותר לאפוקי שיטת הראב"ד, ולמ"ש א"ש דקמ"ל אפי' אחר שטחנה ואפאה אין זה אלא מנאץ, וזה דוקא לענין ברכת מצוה דהפרשת חלה, אבל ברכת נהנין מברך כה"ג אחר שכבר קנאה מטעם דכתיבנא ועיי':
והנה המג"א עשה ציונים לדין זה שכ' ע"ש הרב"י מלקמן מהמחבר רס"י תרמ"ט ורמ"א ססי' תנ"ד וסי' י"א, ולמ"ש אין מכל אלו ראי' דבסי' תרמ"ט ברכת מצוה שאני וכן מרמ"א סס"י תנ"ד במצה גזולה אחר שקנהו בשינוי כ' ולענין ברכה עיי' סי' תרמ"ט היינו לברך על מצות מצה, אבל ברכת נהנין שלאחרי' ולפני' י"ל דמברך דלא דמי לברכת מצוה, וכן הא דסי' י"א בציצית אחר שקנה בשינוי דציין על סי' תרמ"ט ברכת מצוה היא ואין מכל מקומות ראי' לברכת הנהנין דלא יברך כה"ג:
והנה המג"א סי' תרמ"ט ס"ק ב' הקשה מדמקשה ש"ס ר"פ לולב הגזול ולקנייהו בשה"ש דהא עכ"פ לא יהי' רשאי לברך עליו מה שא"כ כשקצצו עכו"ם יוכלו לברך עלי' ונדחק, ועיי' כפ"ת שכ' כיון שאינו ודאי רק ספק גזל לא מחמירי' כ"כ לענין ברכה, גם זה דוחק מנ"ל לש"ס להקשות בפשיטות דלמא גם בספק מחמיר ר"ה משום ברכה ומאז העליתי ישוב לקושי' זו ונכנסתי לחלק בין ברכה לברכה ע"פ מ"ש הד"מ וט"ז או"ח ס' ח' דברכה שהוא בלמ"ד קאי על מעשה מצוה זו שעושה עכשיו וכל ברכה שהיא בעל קאי על כללית המצוה שקדשנו במצוה זו עיי"ש, ואמרתי לפ"ז לחלק בין ברכה להפריש חלה דקאי על מצוה זו שעושה וכיון שמנאץ ה' במצוה זו וברכתו ניאוץ לפני' אין ראוי' לברך, אבל ברכה שעל ד' מינים היא בעל שמברכים על נטילת לולב דקאי על כללית המצוה שקדשנו במצוה זו לכן הגם עכשיו שבאה בעבירה מ"מ ליכא ניאוץ בברכה זו דאינו מברך על עשי' זו ביחוד אלא על כללית המצוה כנ"ל והוא חילוק וישוב נכון:
וישוב זה עולה לנו שפיר בישוב קושי' דמהרש"א על תוס', אבל לא הועלנו בשיטת המחבר סי' תרמ"ט דכ' בלולב הגזול דלא יברך אחר שקנהו הרי לא נכנס לחלק כחילוק שחלקנו וקשה עליו מש"ס סוכה, ונ"ל דיש לחלק בחלוקא אחרינא דס"ל למחבר דוקא על לולב הגזול לא יברך כיון דמפרש בברכתו ומזכיר שם שמים על הלולב שגזל שבא לו בעבירה אין זה אלא מנאץ, אבל ש"ס סוכה קאי באסא שאין מזכיר בברכתו הגם שכלול בברכה על נטילת לולב כל הד' מינים, מ"מ כיון שאינו מזכיר בפה מלא רק הלולב ליכא ניאוץ אם הלולב אינו גזול, וברכה על הפרשת חלה דומה לברכת על נטילת לולב כיון שמזכיר חלה מן העיסה שלפניו כנ"ל גם זה חילוק נכון:
אלא אי קשי' הא קשי' לי על תוס' מש"ס סוכה ל"א ע"א דעבדו רבנן תקנתא לסוכה גזולה וכי עבדו רבנן תקנתא לישב בסוכה בלא ברכה, ולקושיתי לא מהני לן ב' תרוצים וחלוקים שכתבתי דהרי מברכי' לישב בסוכה דקאי על מצות ישיבת סוכה זו, וגם מזכיר בפה מלא ישיבת סוכה, ודומה לברכת הפרשת חלה בכל צד וצל"ע:
ובחי' לסוגי' ר"פ לולב הגזול העלתי ישוב לקושית מהרש"א ולקושי' דידי, די"ל דוקא בגזל סאה של חטין וכו' אין ראוי' לו לברך כי זה ניאוץ ביותר דהרי ליכא חיוב עליו לעשות לו עיסה כדי שיביא עצמו לידי חיוב חלה, אלא כשיש לו חייב בחלה, והוא שגזל סאה וטחנה וכו' ועשה עיסה והביא עצמו לידי חיוב חלה, כשמברך אינו אלא ניאוץ כי מי בקש זאת מידו להביא עצמו לידי חיוב מצוה ע"י עבירה, אבל מצוה המחוייב בה ומנחת על קרקפתו, גם כשפוטר נפשו ע"י דבר הבאה לו בעבירה אין זה מנאץ בברכתו שקדשנו במצותיו וציונו כיון שהמצוה מוטלת עליו הגם שפוטר נפשו ע"י עבירה מ"מ הברכה לא ניאוץ היא כנ"ל לחלק, ודבר זה למדתי מתורתו של רמב"ן במלחמות ה' בסוכה שכ' בדרבנן וכל שאינו מחוייב חיוב גמור יש בו יותר משום מהב"ע ותועבה לפני ה' כיון שהכניס עצמו לכך עיי"ש:
וכ"ז לא יועיל לנו לפסקא של המחבר דפוסק בלולב הגזול לא יברך אחר שקנהו וקושיתי מסוכה עדיין עומדת על מקומה על המחבר:
ויש מקום אתי ליישב עפמ"ש פ"י ב"ק כל דאקנוי' לי' רבנן ליכא משום מהב"ע דבהתירא הוא לו דהפקר ב"ד הפקר והם הקנו לו עיי"ש, וכן נראה כונת רמב"ן במלחמות בסוכה, והארכתי בסברא זו במקומה, ונ"ל דיש לחלק כה"ג לענין ברכה לאחר שקנה הגם דאיכא משום ניאוץ משום הברכה, אבל היכא דקנה בקנין דרבנן ע"י הפקר דידהו ליכא אפי' ניאוץ דברכה, וא"ש מה דתיקון רבנן בסוכה גזולה כיון דהם איקנו לי' ליכא ניאוץ ושפיר מברך כנ"ל ועיי':
ואחרי דברינו אלו נבוא למטרת כונתינו בדין שלפנינו שצריך לאכול דבר האסור מחמת חוליו אם יברך תחלה וסוף או לא, והנה הב"י בסי' רצ"ז ובביאור בסי' ר"ד מביא משם רי"ו בשם רמ"ה דהאוכל דבר איסור לרפואה לא יברך, ומביא דרא"ש לא ס"ל כוותי' דהא ס"ל דחולה שאוכל ביה"כ מברך ומזכיר של יה"כ בבהמ"ז וכ"כ בהג"מ, לפע"ד יש לדחות ראי' זו חדא דיש לחלק בין אוכל דבר איסור לאוכל היתר בזמן איסור ועיי' תוס' חולין ה' ע"ב ד"ה צדיקים עצמן לא כש"כ וכו' ועיי' רשב"א יבמות קט"ו לענין ספו ומפרישין לקטן דמחלק עד"ז, הא חדא, ועוד יש לחלק דדבר האסור נפשו של אדם ב"י קצה בו ומשו"ה ס"ל לרא"ש דשוחטי' לחולה בשבת גם כשיש לפניו טריפה ונבילה מפני שנפשו של חולה קצה בדבר האסור, וי"ל גם הרא"ש דס"ל דחולה שאוכל ביה"כ מברך ברהמ"ז מודה לדינו של רי"ו דחולה האוכל ד"א אינו מברך שאינו נהנה באכילה זו, ומ"ש הב"י עוד ועוד הרי הרא"ש ס"ל דאוכל דבר איסור מברך, ראי' זו אינו מכיר היא הנותנת דמשו"ה ס"ל גם ביה"כ דמברך, אבל רי"ו בשם רמ"ה ס"ל כרמב"ם דאינו מברך על דבר איסור ה"ה חולה האוכל דבר איסור, ומ"ש הב"י דרמב"ם מודה בחולה היא סברת עצמו, אבל אינו מוכרח ואפשר הר"א בשם רמ"ה בשיטת הרמב"ם אזיל וס"ל ה"ה חולה, עוד י"ל גם הרמ"ה ס"ל כרא"ש וראב"ד דמי שאוכל דבר איסור מברך שנהנה כיון שאוכל לרצונו, אבל חולה האוכל דבר איסור בע"כ דידי' לרפואתו וכל שהוא לרפואה אינו מברך רק כשהוא בלא"ה מאכל בריאים ומתוק לחיך אז מברך וס"ל לרמ"ה זה דוקא כשהוא דבר היתר ולולי הרפואה ג"כ הי' אוכל הוא או אחרים, אבל כשאוכל לרפואתו דבר איסור שאסור לו כשהוא בריא לא יברך דהוי כאוכל מאכל שאינו ראוי' לבריא, ומובנים בזה היטב דברי רמ"ה שכ' כיון שהוא לרפואה אינו מברך וב"י נתקשה בדבריו, ולמ"ש לק"מ ועיי' היטב, וגם הרא"ש דס"ל דאוכל ד"א מברך אפשר דמודה לו לרמ"ה בזה, ומה דס"ל לרא"ש דחולה האוכל ביה"כ דמברך מלבד מה שכתבנו דיש לחלק בחלוקים שונים, עוד י"ל דחולה האוכל ביה"כ שאין האכילה משום רפואה לרפאות חליו אלא דאם לא יאכל יחלש ומסתכן ואכילתו ביה"כ כאוכל בחול לחזק גופו ולמלאות נפשו כי ירעב באכילה כזו פשיטא לי' לרא"ש שיברך ויזכיר יה"כ בבהמ"ז אבל חולה האוכל דברים אסורים, או חולה האוכל ביה"כ דברים המותרים והם לרפאות חליו דמי' לחולה האוכל דברים האסורים אפשר גם הרא"ש ס"ל דאינו מברך בהמ"ז עיי' והבן:
והנה המחבר הגם דנקיט להלכה רסי' קצ"ו כרמב"ם בסעיף ב' פסק דאם אכל דבר איסור במקום סכנה מברך עליו והוא עפמ"ש בב"י בסי' זה ובסי' ר"ד דגם רמב"ם מודה בחולה האוכל ד"א שמברך וכן פסק בסי' ר"ד, והט"ז חולק על הב"י ותמה עליו מ"ש שוגג ומ"ש במקום סכנה במזיד בשוגג נמי כאונס הוא דפטור הוא מ"ש מעונש שבועה אם נשבע לשקר בשוגג ובטעות דפטור משום דלבו אנסו כדאית' בשבוע' וכן אשה שזנתה בשוגג מותרת כמו אנוסה, ודבריו נפלאים ממני שאין דמיונו עולה יפה דמה דמדמה שוגג לאנוס משום סכנת חולי אינו מן המדומה דחולה זה מחויב לאכול ומצוה קעביד, ואם מונע עצמו מלאכול עבירה בידו ובהתירא קאכל, אבל האוכל בשוגג ניהי דלאו איסור דמחוייב עליו קעביד מ"מ עבירת שוגג בידו ואכל דבר האסור לו, וגם בלא דעת נפש לא טוב וצריך כפרה חרטה ווידוי, ועיי' רש"י חולין סוגי' דשוחט בשבת דלר"י דס"ל דקנסי' שוגג לדידי' הוא משום דגם בשוגג קצת עבירה בידו, ומה שמביא מאנוס בשבוע' שם מקרא ילפי' האדם בשבוע' פרט לאנוס כשסובר הוא שנשבע לאמת פטור מעונש שבוע' ויש להטעים טעם כל שסבור הוא שהאמת אתו ליכא איסור שבועה כלל כי לא אמרה תורה מעיקרא רק שלא ישבע במכוין לשקר, אבל האוכל בשוגג דבר איסור הרי איסור קאכל הגם שאינו מתכוין מ"מ נכשל בדבר האסור לדידי' ולכל ב"י ומהא דאשה שזנתה בשוגג דמותרת לבעלה ג"כ אין ראי' דליכא נדנוד איסור בשוגג דהא דמותרת לבעלה כיון דשוגגת היא לא מעלה מעל בבעלה וכתיב ומעלה בו מעל, ומזה למד מהרי"ק והביאו הט"ז ביו"ד סי' צ"ט כשאומרת מותר לזנות מ"מ אסורה לבעלה דמ"מ מעלה מעל בבעלה, וה"ה איפכא אם היא שוגגת שסבור' דבעלה היא וכדומה מותרת דלא מעלה בבעלה:
ומ"ש הט"ז עוד דכן מוכח מרשב"א בתשובה סי' תשצ"ד חולה שאוכל ביה"כ שצריך לברך וכ' אע"ג דרמב"ם פסק האוכל טבל שאינו מברך אבל מנין לו והראב"ד השיג עליו עכ"ל הרי שהשוה דין זה דאוכל טבל לחולה שאוכל ביה"כ ובוודאי בשוגג איירי ומדמה לאונס דחולה ובתרוייהו לא יברך לרמב"ם וע"ז חולק הראב"ד בשוגג דיברך שכן נהנה וכו' אלו דברי הט"ז ז"ל. ובתחלה הי' נ"ל ראיתו של הט"ז ברורה מן רשב"א הנ"ל, אבל אחר עייני קצת נ"ל משם ראי' להיפוך והוא מן מ"ש הרשב"א וז"ל איני רואה בדברי זה האחרון כלום ודברים של תוהו הם שלא אמרו האוכל טבל אלא שאין מזמנין עליו כלומר שאין ראוי' לחבר עמו ולצרפו אבל הוא עצמו מברך תחלה וסוף דמי שאכל שום לא יאכל שום אחר ובוודאי הרמב"ם ז"ל כ' באוכל טבל שאינו מברך אבל מאין לו, אבל הראב"ד תפס עליו בזה וזו אחת מהשגותיו עכ"ל, וקשה לי טובא מ"ש אינו רואה בדברי זה האחרון כלום ודברים של תוהו הם, והלא הרמב"ם הכי ס"ל וכי משום דראב"ד חולק על הרמב"ם ומסתבר לרשב"א כראב"ד כ' על מאן דס"ל כרמב"ם דאינו רואה בדבריו כלום ודברי תוהו המה הלא יש לאחרון זה סעד ומשען שיטת הרמב"ם שכבר קדמוהו וצ"ע:
וע"כ צריך לפרש כונת רשב"א מ"ש דברי תוהו המה משום דבמתני' קתני אין מזמנין היינו טעמא דלא חזי לצרופי אבל לעצמו מסתבר דמברך וכי משום שאכל שום וכו' והרמב"ם דס"ל דאין מברכי' אבל מנין לו כוונתו דלרמב"ם צריך לומר דלרבותא נקיט דאין מזמני' כ"ש דאין מברכי' כמ"ש הט"ז דזימון קיל, אבל מנין לו וזו אחת מהשגותיו של הראב"ד דס"ל איפכא דוקא אין מזמנין, ורמב"ם דאזיל בתר איפכא דכ"ש דאין מברכי' היינו כשאוכל איסור, אבל חולה האוכל ביה"כ בוודאי מסתבר יותר שמברך, ואין ללמוד ממתני' ואין שום סברא לומר ה"ה וכ"ש שלא יברך בכה"ג בוודאי מודה הרמב"ם דמברך וכ"כ האי לא נעשה פלוגתא רחוקה בין הרמב"ם לראב"ד, ודברי האחרון דס"ל חולה שאוכל ביה"כ אינו מברך אין לו חבר מרמב"ם לכן כ' דברי תוהו המה כנ"ל ואיכא ראי' מרשב"א לשיטת ב"י דרמב"ם מודה באוכל בשעת הסכנה דמדמהו לאוכל ביה"כ:
שבתי וראיתי דיש לדחות ראי' שלי מרשב"א הנ"ל, דדברי רשב"א תמוהים לי בלא"ה מה שהשיב להשואל דס"ל דאין מברך דתלי' בפלוגת' הרמב"ם וראב"ד אם מברכים על דבר איסור נראה דס"ל בדעתו של השואל דס"ל משו"ה אינו מברך משום דמדמה מלתא דחולה כמו האוכל דבר איסור דאין מברך וזה לא עלה על דעתו כי טעמו מפורש בשאלה וז"ל א' מן האחרונים הכריע שאין מברכים אע"ג דא"א דלא מתהני כיון שע"י אונס הוא ואין מברכים על כי הא והוא כאשה שנאנסה ותחלתו באונס וסופה ברצון דחשבינן כאונס עכ"ל. הרי טעמא בצידו כיון שאינו רוצה לאכול ביה"כ ואנוס בידי שמים לאכול שלא ברצונו הגם שא"א שלא יהנה לאו הנאה מקרי כמו אשה שסופה ברצון. וכ"ז בחולה שאנסוהו מן השמים, אבל האוכל דבר איסור מרצונו מזיד או שוגג הרי נהנה ומרצונו אוכל אפשר ס"ל גם לאחרון הנ"ל דמברך כשיטת הראב"ד מפני שכן נהנה מתחלתו ועד סופו, וכן משמע מדמביא ממרחק דהוי כתחלתו באונס ולא כ' משום שאין מברכים על ד"א ש"מ דכראב"ד ס"ל ובחולה ביה"כ שאני שאנוס הוא ולא הנאה מקרי, ותשובתו של הרשב"א אינה תשובה על שאלת השואל והרשב"א משיב לכאורה שלא כהלכה וצ"ע:
וע"כ מוכרחים אנו לומר בכונת הרשב"א דלא חש להשיב על טעמא של מאן דהורה שלא לברך משום דהוי כתחלתו באונס וכו' כי דמיונו לאשה שאנסה אינו עולה וכבר כתבתי במק"א דיש חילוק רב ביניהם דאשה שתחלתה באונס וסופה ברצון דמקרי אונס הוא מטעמא דרבא משום דיצרא אלבשי' היינו כיון שיצרא דזנות תקפה עלי' כ"כ והוא הבועל אלבשה מקרי אונס והיינו לענין איסור שאין בידה עול כי אנוסה היא על ידו, ועוד כיון שיצרה אלבשה כ"כ ליכא משום ומעלה מעל באישה שהיא לא הביאה עצמה מרצונה לידי כך, אבל לענין ברכה כיון שסוף כ"ס א"א שלא יהנה הגם שתחלתו באונס מ"מ סופו מקרי הנאה לענין חיוב ברכה, וחילוק זה פשיטא לי' לרשב"א עד דלא חש להשיב וכ' על דמיון זה דברים של תוהו המה, וכ' עוד שלא אמרו באוכל טבל אלא שאין מזמני' עליו וכו' הוא דן לעצמו דמשום דאין מזמנין באוכל טבל אין ללמוד לחולה האוכל ביה"כ, דלא קתני אלא דאין מזמנין אבל ברוכי מברכי', ומביא ע"ז פלוגתת רמב"ם וראב"ד כנ"ל לפרש דבריו, לפ"ז אין אנו צריכים להעמיס בכונת רשב"א דס"ל גם לרמב"ם חולה האוכל ביה"כ דצריך לברך ומחלק בין חולה לבין בריא שאוכל דבר איסור כמובן, אלא ניהי דראי' ליכא מרשב"א לחלוקו של הב"י אליבא דרמב"ם גם ראי' נגד הב"י כמ"ש הט"ז ג"כ ליכא דיש לפרש כונת רשב"א ע"ד שבארתי דכונתו כיון דלראב"ד האוכל דבר איסור מברך, אין לעשות פלוגתא רחוקה בין ראב"ד לרמב"ם ולומר דרמב"ם ס"ל אפי' חולה אינו מברך:
שבתי וראיתי כי ראי' דידי שהבאתי דרשב"א ס"ל כסברתו של הב"י לשיטת הרמב"ם דשאני חולה מבריא האוכל דבר איסור, חזקה היא, באשר תמוה לי טובא על רשב"א דבתשובה נקיט לעיקר כשיטת הראב"ד וסותר שיטתו בחדושיו בברכות פ"ג שאכלו דשם הסכים עם הרמב"ם מש"ס שבת פ' במה מדליקין ומביאו הב"י בסי' קצ"ו וצלע"ג ומצאתי מקום ישוב ובנין לסתירה זו בשנאמר בכונת הרשב"א כמ"ש בדרך הראשון בכונת רשב"א דמה שמביא שיטת רמב"ם וראב"ד והכריע דחולה שאוכל ביה"כ דאינו מברך לא מפני דס"ל להלכה כראב"ד, אלא כך הוא אומר דממתני' דברכות משמע דאין מזמנין אבל מברכים והרמב"ם ס"ל דאין מברכי' עכצ"ל דס"ל דכ"ש דאין מברכי' ומנין לו אם לא מסברא דנפשי' דיותר מסתבר לי' שלא לברך משלא לזמן וכ"ז בבריא האוכל איסור, אבל חולה ביה"כ דאנוס הוא לא מסתבר דלא יברך, והראב"ד חולק עליו דגם באכל איסור דמברך ולא נעשה פלוגתא רחוקה בסברות הפוכות כ"כ בין הראב"ד לרמב"ם והבו דלא לוסיף על הרמב"ם בחולה האוכל ביה"כ, לפ"ז גם בתשובה ס"ל לרשב"א דעיקר כרמב"ם, ולא באו רק לומר שלא נדמה מלתא דחולה האוכל ביה"כ לאוכל דבר איסור ועל זה מביא דעת הראב"ד דאפי' באוכל איסור ס"ל דמברך בוודאי הרמב"ם אינו חולק עליו כ"כ, ובחולה האוכל ביה"כ גם הרמב"ם מודה, ומ"ש הרשב"א בתשובה מנין לו והוא בחידושיו מביא לו ראי' מש"ס פ' במה מדליקין ומשו"ה מכריע שם כרמב"ם ובתשובה כ' מנין לו אפשר חדושיו לברכות כ' אח"כ ואז מצא לו ראי' זו, וכשכתב התשובה לא מצא ראי' מ"מ אינו חולק עליו, ועוד דמש"ס שבת לא מוכח רק כשאוכל איסור, אבל חולה האוכל בזמן איסור ביה"כ לא מוכח משם, לכן קיצר וכ' מנין לו אם לא מסברא דנפשי', ולא מסתבר רק באוכל ד"א, ולא בחולה ביה"כ שאנוס לאכול כנ"ל, וראי' דידי לשיטתו של הב"י נקבע כן להלכה בש"ע שלו כראי מוצקת, קמה וגם נצבה בעזרת השי"ת וזאת תורת העולה מדברינו א) דעיקר להלכה כרמב"ם דאוכל דבר איסור בין בשוגג בין במזיד אינו מברך לא ברכה שלפני' ושלאחרי', ב) גזל חיטי' וטחנן ואפאן וקנאן בש"מ מברך ברכה לפני' ולאחרי' ודוקא כשקנא' קודם שאכל אבל קנא' באכילה ע"י לעיסה אינו מברך לא לפני' ולא לאחרי', ג) לענין ברכת המצוה גם אחר שכבר קנהו קודם אינו מברך ברכת מצוה, חוץ כשקנהו ע"י קנין דרבנן אפשר דמברך והוא עפמ"ש בישוב קושי' מג"א ומהרש"א לפי שיטת המחבר, ד) חולה שצריך לאכול דבר איסור מברך לפני' ולאחרי' ואפי' אוכל ד"א מה"ת וכן חולה האוכל דבר היתר לרפאות מחלתו ביה"כ, וכ"ש כשאוכל מאכל בריאי' שאוכלים בכ"י למלאות נפשו כי ירעב ואוכל ביה"כ מפני שהתענית סכנה לו שמברך לפני' ולאחרי' כמו שפסק בשלחן ערוך, וערכנו שולחנו וסלקנו חיצי השגות הט"ז והבאים אחריו, והרוצה להחמיר ע"ע לחוש לדעת רי"ו בשם רמ"ה ולשואל בתשובת רשב"א, יברך תחלה על דבר המותר ויכוין גם על ד"א שאוכל לרפואתו, וכן ברכה אחרונה יוכל לברך עד"ז שישתה או יאכל כשיעור מדבר המותר, ומעלת י"נ ני' שם עצות בנפשו לברך תחלה על צוקר להוציא נפשו מכל ספק והכניס עצמו לספק ברכה הראוי' על הצוקר עיי' טור או"ח וב"י סי' ר"ב וט"ז ס"ק נ"ג, ומהיות טוב טוב לו ביותר לברך על מים או שארי משקי' להוציא נפשו מכל ספק, ולענין ברכה אחרונה יוכל להוציא עצמו מספק כשישתה המשקה ששתה לרפואה מעט מעט יותר מכדא"פ ולכהפ"ח בהפסק יותר משיעור שתי' רביעית דיוצא ידי שיט' הרמב"ם דס"ל דאין מברכי' על דברים אסורים ואפי' ס"ל דגם בחולה האוכל ד"א לא יברך כט"ז דלא כב"י מ"מ לשיטתו דצירוף שתי' ברביעית הרי אין חיוב ברכה אחרונה לפי שיטתו, ולראב"ד דס"ל דצירוף שתיי' בכדא"פ הרי לראב"ד מברך אפי' בריא האוכל ד"א כש"כ חולה, ובדרך זה בקל לשתות ורוב שתיות כך הם, עד שתמה הלחם משנה הלכ' מאכלות אסורות על רמב"ם איך אפשר צירוף בשתי' ונדחק כגון ששותה במהירות:
והנה הוצעתי לפניו כל מה שהעליתי בדינים אלו בעזרת ברוך ומבורך, יברך גם אותו ברוב ברכות שיהי' עסקו לרפואה שלימה ויבוא בריא וחזק לביתו, טוב אחריתו מראשיתו, באורך ימים ושנות חיים ושלום יברך ה' אותו, כאות נפשו היפה ונפש אוה"נ חותם בברכת אהבה. פה מרחץ פראנצענסבאד יום ג' ד' מ"א תרכ"ה לפ"ק:
הק' אברהם שמואל בנימין ב"הג מהרמ"ס זצ"ל