אור ברסלב

כתב סופר אורח חיים· רבי אברהם שמואל בנימין סופר

תשובה ט

תשובה ח

לדוד ברוך, מאת ברוך ומבורך, יהי דוד בכל דרכיו משכיל וה' עמו ויראהו בנועמו, ה"ה ידיד ה' החביב נפשי, הרב הגאון הגדול מעוז ומגדול בו ירוץ צדיק ונשגב, המפורסם בתורתו וצדקתו, עומד לנס עמו, כקש"ת מו"ה דוד דייטש נ"י אב"ד דק"ק יארמוטה יע"א:

ני"ה קבלתי, וקול התור נשמע כאשר סיבב ציר הדואר על פתח ביתינו והביא לנו מכתב עוזו מע"י אצבעותיו אשר לקול קן קולמסו תאבה נפשינו לשמוע משלותו ובריאת גופו הטהור, כן אנחנו לפניו היום בהודעה כזו מאתנו בה"י, והנה היו דבריו ערבים עלינו ולנחת, עד לאחת באשר הודיע לנו צערו ע"ד מכשול רבים שהסופרים מניחים נערים קטנים לכתוב תפילין ביודעים ובלא יודעים אם הגיע לשנת י"ג ויום א' ותפילין כאלו פסולי' כמבואר בשו"ע רסי' ל"ט והוא מן המרדכי בהלכו' קטנות דמביא הב"י באין חולק והמג"א הוסיף תוספת מרובה דאפי' ידוע שהגיע לשנים צריך לבדוק אחר סימנים כיון דכתיבת קטן פסול מדאורייתא ואפי' הגיע לחינוך, ועיני כבודו ראו מ"ש הנוב"י תנינא חאו"ח סי' א' בתחלתו ע"ד המרדכי ובסופו על תוס' דברי מג"א. ושמתי עיני בו וראיתי כי הקשה לשאול על המרדכי מ"ש משחיטה דכתיב וזבחת ואכלת דממעטי' נכרי דאינו בוזבחת וקטן לא ממעטי' מוזבחת וכשר לשחיטה, וצ"ל כיון דאביו מחוייב להפרישו משום חינוך מקרי ב"ז הה"נ כיון דאביו מחוייב לחנכו מקרי ב"ק ומ"ש, והוא מותיב והוא מפרק דשחיטה לאו משום חינוך אלא משום דאסור למספי ליה בידים מדאורייתא לכן מקרי ב"ז, משא"כ חינוך דתפילין מדרבנן הוא ולא מקרי ב"ק מדאורייתא. והנה מה דהי' סובר מעיקרא דקטן ב"ז הוא משום חינוך תמוה תינח קטן שיש לו אב הוא בוזבחת מה"ט, אבל קטן דלית ליה אב, ואפי' אית ליה אם דאינה מחוייבת לחנכו עיי' מג"א סי' שמ"ג לאו ב"ז הוא, ולא לשתמיט בשום פוסק לחלק בין קטן לקטן, ועוד ממתני' גופה הגם שיש לדחוק וכולם ששחטו ואחרים רואי' בקטן דבר זביחה הוא ושחיטתו פסולה משום שמא קלקל וכה"ג באחרים רואין מותר מה יענה בחרש ושוטה דוודאי ליכא חיוב חינוך על האב למה שחיטתן כשרה הא לאו ב"ז הם. והנה מה שהתעורר לבקש טעם למה שחיטת קטן כשירה וגם מה שהעלה משום דאסור למספי ליה בידים, היה נעלם ממנו לפי שעה במחכ"ת שכבר עמדו ע"ז קמאי דקמאי הלבוש בעט"ז ומביאו הש"ך ס' א' ס"ק כ"ז וש"ך כ' דקטן מצווה משום דאסור לו לאכול בלא שחיטה וכוונתו דאסור למספי ליה בידים, וכ"כ התב"ש ומביא מתשובת מהרי"ל דכ' דע"כ גם בחו"ש איכא איסור כמו בקטן דאל"ה למה שחיטתן כשירה דשחיטתן כשחיטת נכרי וכמעשה קוף בעלמא עיי' בו:

והנה מלשון ש"ך דכ' דקטן מצווה דאסור לו לאכול כנראה דס"ל דמה"ט אסור למספי ליה בידים דלקטן עצמו איכא איסור קצת והתבו"ש כ' מפורש יותר דאיכא איסור גבי קטן, אמנם כן בתה"ד בפסקיו סי' ס"ב כ' מפורש והאריך להוכיח דבקטן עצמו ליכא נדנוד איסור כלל, והא דאסור למספי בידים הוא כדי שלא להרגילו באיסורי' לכשיגדיל עיי"ש ועיי' רמ"א או"ח סי' שמ"ג ועשיתי לו סמוכים מרש"י נדה מ"ו ע"ב ש"מ ב"ד מצווים להפרישו כ' רש"י ופלוגתא היא ביבמות, והקשה רשב"א ומובא במל"מ והא בדרבנן במופלא סמוך לאיש למ"ד דרבנן לכ"ע אין ב"ד מצווים להפרישו והיא קושי' עצומה על רש"י. ונ"ל דס"ל לכ"ע ליכא איסור בקטן עצמו אלא משום שלא להרגילו כשיגדל ופליגי בדאורייתא אי מצווי' להפרישו משו"ה, או דלא למספי ליה בידים להרגילו בידים ולכ"ע בדרבנן א"צ להפרישו וכ"ז בשאר איסורי דרבנן שאם יעשה דבר זה בעצמו שהוא עושה עכשיו לכשיגדל לא יעבור רק על איסור דרבנן משא"כ במופלא סמוך לאיש דנדרו מדרבנן אם יורגל לעבור על נדרו בקטנותו יעבור ג"כ על נדרו שידור בגדלותו ואז יהי' איסור דאורייתא ואינו דומה לשאר איסורי דרבנן וא"ש דכ' רש"י דפלוגתא היא ביבמות דכמו דאיכא שם פלוגתא באיסורי דאורייתא משום כשיגדל, כן תלי' במופלא סמוך לאיש אי ב"ד מצווין להפרישו בפלוגתא הנ"ל וא"ש נכון:

היוצא לנו דאין בקטן איסור כלל לומר דמשו"ה מקרי איתא בזביחה דגם לדידי' איכא איסור דבדידי' ליכא נדנוד איסור, וצריך לומר כיון דאסור לגדול למספי ליה בידים מקרי הקטן איתא בזביחה, ולא דמי לנכרי דלא שייך גבי' כלל איסור זה, וכן נראה ממ"ש המרדכי דקטן שהגיע לחינוך פסול לכתיבה משום דחינוך מדרבנן ומה"ת לאו ב"ק הוא, משמע דאם הי' חינוך מה"ת היה ב"ק מדאורייתא הגם דמצות חינוך דאב היא ואין לו לקטן בו מצוה מ"מ כיון דמצות האב לחנכו בגופו דקטן הרי הוא בר קשירה, כן ה"נ י"ל לענין שחיטה דמקרי בר זביחה ע"י מה דאסור מה"ת למספי ליה בידים כן י"ל:

שבתי וראיתי דדבר זה אם ע"י חיוב חינוך דאב מקרי הקטן איתא במצוה או איסור זה הוא פלוגתא דרש"י ותוס' בברכות מ"ח ע"א דרש"י ס"ל דמשו"ה אין הקטן מוציא למי שאכל שיעור דאורייתא דלאו ב"ח הוא, הגם שאביו מחוייב לחנכו מצוה דאב היא וקטן לאו ב"ח הוא, ותוס' חולק על רש"י וכ' דע"כ קטן ב"ח מקרי מדמוציא מי שאכל שיעור דרבנן, וע"כ דב"ח מדרבנן מקרי משום דמתקיים ביה מצות חינוך, ודאורייתא א"מ מה"ט דחיוב דרבנן א"מ את המחוייב מה"ת עיי"ש וברא"ש. והנה המרדכי ודאי כתוס' ס"ל בתרתי חדא דהגיע לחינוך מקרי ב"ח ואי הי' מצות חינוך מדאורייתא הי' ראוי לכתיבה דאיתא בוקשרתם מדאורייתא, אלא משום דחינוך דרבנן לאו בר קשירה מדאורייתא מקרי וס"ל בהא ג"כ כתוס' דמשום דאיתא בהך מצוה מדרבנן לא מקרי מחוייב בדבר להוציא את מי שמחוייב מדאורייתא וה"ה דאינו בוקשרתם להכשיר כתיבתו מה"ת משום דהוא במצות קשירה מכח החינוך דרבנן, ולרש"י דס"ל דכל שמחויב מדרבנן מקרי ב"ח ושייך במצוה זו להוציא המחוייב מדאורייתא אפשר דגם לכתיבת תפילין כשר אלא דלרש"י ע"י מצות החינוך דמונחת על האב לא מקרי הקטן ב"ח ואיתא במצוה זו, דמצוה דאב היא, וקם דינו של המרדכי בין לשיטת רש"י בין לשיטת תוס' ועיי':

ולענין שחיטה לשיטת תוס' י"ל משו"ה כשר כיון דאסור למספי ליה בידים מדאורייתא מקרי איתא בזביחה הגם שאין על הקטן שום נדנוד איסור מ"מ כיון דשייך בגופו איסור לגדולי' למספי ליה מקרי איתא באיסור זה ושחיטתו כשירה מדאורייתא, דהא אסור למספי ליה מדאורייתא, אבל לרש"י דל"מ קטן ב"ח ע"י מצות חינוך דאב, גם בשחיטה לא מקרי ב"ז משום זה דהגדולים אסורים למספי ליה, וקו"ח הוא, ואפשר דגם לתוס' ל"ש ה"ט דעד כאן לא ס"ל לתוס' דמקרי ב"ח משום מצות חינוך דוקא בקיום מצוה כבהמ"ז וכדומה דהקטן עושה מעשה בגופו ע"י האב שמצוה עליו לחנכו, האב מחוייב והקטן עושה, והה"נ בתפילין וכדומה אם היה חינוך דאורייתא דס"ל למרדכי דה' מקרי ב"ק מדאורייתא דע"י מצות חינוך, הקטן מניח תפילין ועושה מעשה המצוה כגדול, אבל לענין שחיטה דאין בקטן כלום לא בחיוב ולא בעשייה, אלא האיסור על הגדולים בשב וא"ת שלא להאכילו בידים גם תוס' ומרדכי מודים לרש"י דל"מ הקטן ב"ז משום זה שגדולים הם באיסור שוא"ת עליו, והחילוק נכון, והתמיה קיימת למה יוכשר שחיטת הקטן יותר משחיטת נכרי וצע"ג:

וכשאני לעצמי נ"ל עפמ"ש תוס' ע"ז כ"ז ע"א ד"ה איכא בינייהו אשה דכ' וז"ל מומר לערלות מיהא בר שמירת ברית הוא אלא שאינו חפץ, אבל בר שמירת ברית הוא כשיחפוץ ובגיטין הכי קאמר כל שאינו בוקשרתם כלומר שאינו מקיים מצות וקשרתם אינו בכלל וכתבתם וזה מבטל מצות קשירה מעליו עכ"ל, ודבריהם צריכים תבלין למה דרשי' וקשרתם מי שאינו מקיים ולא דרשי' הכא ואתה את בריתי תשמור מי שמקיים, ונ"ל להסביר מומר לערלות אותה מצוה עצמה יכול לקיים כ"ז שירצה ואינו מבטלה אלא לשעתה דכל רגע ורגע חיוב עליו למול עצמו מ"מ לא בטלה לגמרי, דעדיין יוכל לקיימה כל עת שירצה ולא בטלה לגמרי רק כשמת ולא מל עצמו ואז עונשו בכרת, ולכן הוא בכלל ואתה את בריתי תשמור, שבידו לקיימה כל שעה אלא שלא היה זריז ונשכר, משא"כ מצות תפילין כל יום מצוה בפ"ע היא וכל יום שאינו מקיימה מעוות שא"י לתקן הוא, לכן כל שאינו מקיימה לאו בכלל וקשרתם הוא כיון שהוציא את עצמו מן הכלל יום או יומים אינו בכלל מקיימי מצות וקשרתם ואין בידו לתקן והוא חסרון שלא יוכל להמנות עוד בין הימים שיניח תפילין לכשיחפוץ דמצוה בפ"ע היא כנ"ל נכון ואחר הוצעה זו ועוד הוצעה א' מ"ש תוס' גיטין כ"ב ע"ב דחשו"ק מיקרו ב"כ דקטן יהי' ב"כ כשיגדל ושוטה כשישתפה, ומה שצריך להבין מ"ש בוקשרתם וכתבתם דקטן פסול ולא אמרי' דהוא בכלל וקשרתם כיון שיבוא אח"כ לידי חיוב קשירה כתבתי בתשוב' אחת באורך, וכעת נ"ל עפ"י תוס' ע"ז הנ"ל ולפי מה שביארנו דבריהם י"ל לענין וקשרתם ל"מ מה שיבוא אח"כ לידי חיוב קשירה כמו גדול שאינו מקיים בשאט נפש מצות קשירה והוא מומר לאותו דבר אינו בוקשרתם משום שיש לו לקיים מעשה זה ואינו מקיים להכי אינו בוקשרתם, הגם שאפשר לו לקיים מצות קשירה בשאר ימים משום דכ"י מצוה בפ"ע היא, כן ל"מ מה שיהי' הקטן ב"ח כשיגדל עכשיו מיהת אינו בקיום מצות וקשרתם, וכ"י מצות קשירה בפ"ע היא, משא"כ בכתיבת גט דלא בעי אלא שיהי' בר כריתות דיהי' שייך בענין זה דכריתות שפיר כתבו התוס' דכל שאפשר שיבוא לידי כך, קטן כשיגדל ושוטה כשישתפה מקרי בר כריתות, כיון דבכחו הוא ויבוא לידי כך, דל"ש לומר כיון שעכשיו אינו יכול לגרש אינו ב"כ כמו בוקשרתם דשם וקשרתם מצוה היא בקום ועשה שיעשה מעשה קשירה וקטן אינו במצוה זו והחילוק רב, ועיי' רש"י גיטין ט' ע"ב שכ' דמי שאינו ב"כ פסול לגט משום דכתיב וכתב ונתן כל מי שהוא בונתן הוא בוכתב, ג"כ א"ש כיון שיבוא לכלל ונתן כשיגדל, בכלל ונתן הוא, ואינו דומה לוקשרתם דכ"י מצוה דוקשרתם איכא, וקטן אינו במצות וקשרתם, משא"כ בוכתב ונתן דלאו מצוה היא שיכתוב ויתן אלא דבעו שיהי' בר הכי וכיון דקטן אתי לכלל הוי' וגירושין לכשיגדל ויהי' בוכתב ונתן מקרי עכשיו ב"כ דבכחו הוא, משא"כ נכרי דלא אתי לעולם ועיי' גיטין פ"ה ע"א, ובתשובה א' כתבתי לרש"י בלא"ה א"ש דשאני וקשרתם וכתבתם דכתיב תחלה וקשרתם ואח"כ וכתבתם דרשי' מי שהוא עכשיו בקשירה איתא בוכתבתם, אבל בגט כתיב וכתב ונתן דרשי' מי שיבוא לכלל ונתן כשיגדל או ישתפה הוא בוכתב, הגם שאינו עכשיו בונתן לא ממעטי' אלא נכרי שלא יבוא לכלל ונתן ושם בארה:

ואחר הוצעות אלו אומר אני דחשו"ק משו"ה כשרים לשחיטה, משום דאתי' לכלל וזבחת קטן כשיגדל חו"ש כשישתפו להכי מקרי ב"ז, ולא דמי לוקשרתם דהיא מצוה המוטלת על קרקפתא דבר חיוב כל יומא ויומא מצוה בפ"ע היא, וכיון שקטן זה אינו עכשיו במצוה דיומא דוקשרתם אינו בוכתבתם, משא"כ שחיטה דליכא מצוה לשחוט ולאכול, אלא דאסורא הוא דעבר בל"ת או איסור עשה ול"ת לדס"ל דזבחת עשה היא וממעטי' כל שאינו במצות וזבחת אינו אוכל ממנו, לא ממעטי' רק נכרי שלא יבוא לעולם לידי כך, משא"כ חשו"ק דאפשר שיבואו לידי כך, וכ"ש קטן דאתי ממילא דהוא בכלל וזבחת הגם שעכשיו מותר לאכול בלא זביחה, דל"ש לומר דאינו במצות וזבחת דכ"י כמו בוקשרתם דמצוה דיומא בקיום מעשה היא והבן ועוד י"ל דזביחה זו עצמה היא לו לתועלת לפעמים שע"י מעשה זביחה זו יהי' באכילת היתר לכשיגדל ולולי שנעשה מעשה דזביחה זו על ידו או ע"י אחר ונחרה או שלא הי' שוחטה כדינא או מתה מאליה היתה אסורה לו כשיגדל ומעשה זו דזביחה שנעשה עכשיו הוא לו לתועלת כשיהיה ב"ח להכי שפיר קרינן ביה וזבחת ואכלת משא"כ בוקשרתם וכתבתם דמעשה זו דקשירה של עכשיו אין לו מצוה בהווה שאינו מחוייב, ולא לעתיד כשיגדל, דבכ"י מצוה דקשירה איכא לכן לא מהני במה שיבוא אח"כ לידי חייב וקשרתם לכשיגדל כנ"ל, וסברא זו האחרונה בעיני מאוד נכונה בעזרת החונן דעת ותבונה:

ואחרי הודיענו אלקים את כל זאת, נחזור למקום שבאנו משם דקם דינו של המרדכי דקטן בר חינוך פסול מדאורייתא לכתיבת סתו"מ דחינוך דרבנן וכבר כתבנו דבין לרש"י בין לתוס' ברכות מ"ח פסול, לתוס' הגם דמשום חינוך מקרי ב"ח, לשיטתייהו כל שאינו ב"ח מה"ת אינו יכול להוציא למי שמחוייב מדאורייתא, ה"ה שכתיבתו פסולה כיון דאינו ב"ח מדאורייתא לאו בכלל וקשרתם הוא, ולרש"י דחיוב דרבנן מוציא לדאורייתא כיון דאיתא במצוה זו הרי לרש"י ע"י מה שאביו מחוייב לחנכו ל"מ מחוייב בדבר, דמצוה דאב היא ולא דקטן, וי"ל לכאורה נפקא מיניה בין שיטת רש"י לשיטת תוס' לשיטת תוס' דלאו ב"ח מקרי ע"י חינוך דאב, אם כתב קטן ב"ח תפילין יוכל האב לחנך בנו בתפילין כאלו דמדרבנן כותב קטן זה ב"ח מקרי, ויוצא בו האב מצות חינוך מדרבנן, ולרש"י דע"י חינוך לאו ב"ח מקרי, אפי' ב"ח מדרבנן, תפילין שכתב א"א לקיים בהם מצות חינוך דרבנן, וכן היה אפשר לומר ס"ת שכתב קטן שהגיע לחינוך ניהי דס"ת זה פסול מדאורייתא מ"מ יכולי' לצאת בו ידי קריאה שהיא מדרבנן חוץ פ' זכור שקריאת' מה"ת, כן עלה במחשבה לפני, וכמעט רגע ראיתי כי טעות הוא בידי לא מבעי לענין קריאת ס"ת דא"י בו דהא נתקנה לקרות בס"ת כשר מדאורייתא וכשקורא בס"ת שאינו כשר מדאורייתא א"י בו חיוב קריאה מדרבנן, גם לענין חינוך לא נ"ל דיוצא האב ידי מצות חינוך בתפילין כאלו דהא מצות חינוך הוא כדי להרגילו במצות כשיגדל וצריך לחנכו בתפילין שיוצא בהם ידי חובתו כשיגדל, ואפשר כשאין לאב תפילין אחרים לחנכו חוץ מאלו, וכגון שאינו במקומו כדי להניחו תפילין, יחנכו באלו דנקוט מיהא מקצתו אבל נ"ל דלא יברך, דבאמת יש לי מקום עיון לשיטת רש"י ברכות דמצוה לאו דקטן היא אלא של אב ואין לקטן שייכות בה איך יברך וצונו, דהא לקטן עצמו ליכא מצוה כלל, וליכא למימר דהברכה עצמה היא מן החינוך, דהוא דובר שקרים נגד ה' ועיי' ב"ב פ"א ע"א וברשב"ם שם, וצ"ל דהו"ל כנשים במ"ע שהז"ג דכ' תוס' חולין דמברכות וצונו כיון דבאנשים מצוה הוא והו"ל אינהו כא"מ ועושה וכ' ובטלית שאולה דגם לאנשים ליכא חיוב א"א לברך עיי"ש, וה"הנ י"ל דקטן מברך וצונו הגם דאינו ב"ח אפי' מדרבנן מ"מ הוא כא"מ ועושה וכמו נשים דמברכות על מ"ע שהז"ג, ולשיטת הרמב"ם דס"ל דאין נשים מברכות על מ"ע שהז"ג אפשר דס"ל כתוס' דע"י מצות חינוך הקטן עצמו מקרי ב"ח, או י"ל דמודה הרמב"ם בקטן דמברך כא"מ ועושה הגם דבנשים סובר דאינם מברכות, דל"ל מ"ש התוס' כיון דבאנשים מצוה היא, דנשים לעולם לא יבואו לידי מצוה זאת, משא"כ קטן כשיגדל יהי' ב"ח בעצמו, הו"ל עכשיו כא"מ ועושה קודם שהטילה התורה עליו חיוב ומודה רמב"ם שמברך מה"ט ועיי'. וכ"ז בתפילין שאפשר לצאת בהם י"ח כשיגדל, אבל אם מחנכו בתפילין שא"י בהם כשיגדל בוודאי לא יברך דהו"ל כטלית שאולה דאין מברכים כיון דא"א לצאת בו בשום פעם כנ"ל, ויש לנו עוד הרהורי דברים בענין זה ואכ"מ:

והנה המג"א מוסיף והולך על המרדכי עפ"י דבריו דצריך לידע בבירור שהביא סימנים דבדאורייתא לא סמכי' על החזקה, ואני בעניי הכינותי תשובה ארוכה שמורה בכל וערוכה בדין זה של המג"א, ומקצת דמקצת מדברינו שם אעלה פה הואיל ונתחדש לי דבר כעת, ושם נאמר אפי' נבדק ולא נמצאו סימנים לפי מה שהעליתי דספק נשרו הוא ספק השקול והוא ספק דאורייתא, וכיון דמחוייב להניח תפילין מספק דאורייתא הו"ל בוקשרתם מדאורייתא וגם אם קמי' שמיא גליא דלא הביא סימנים מ"מ כיון דלדידן ספק הוא וחיובא עליו להניח תפילין בכ"י מספק דאורייתא הוא במצות וקשרתם, או אפשר דספק כזה שמא הוא קטן ולא נכנס לחיובי תורה לכ"ע מה"ה להקל ושם בארה, וכעת עולה במחשבה לפני ניהי דמצד וקשרתם כתיבתו כשרה דב"ק הוא גם אם קמי' שמיא גלי' דקטן הוא כיון דלדידן ספק ב"ח קשירה הוא מדאורייתא, מ"מ יש לפסול מספק מטעם אחר משום דבעי כתיבה לשמה וקטן לאו בר כתיבה לשמה הוא כמבואר גיטין כ"ב ע"ב דמקשה והא לאו בני דיעה נינהו, ועיי' טוש"ע אה"ע סי' קכ"ג, וכתיבת ספק קטן ספק גדול פסול שמא קטן הוא ולאו בר כתיבה לשמה הוא:

ובאמת צ"ע על המרדכי שכ' דבר חינוך פסול משום דלאו בר קשירה מדאורייתא הוא, ולא כ' משום דלאו בר כתיבה לשמה הוא, וצריך לומר דאפי' גדול עע"ג ומלמדו ומזהירו בשעת כתיב' לכתוב לשמה דמהני בקטן כמבואר בגיטין שם מ"מ פסול משום דלאו בר קשירה הוא, ועיי' גיטין מ"ה ע"ב סת"מ שכתבן מין וכו' אשה וקטן וכו' ועיי' תוס' מנחות מ"ב ע"א ד"ה ואל ימול כותי שהקשה תיפוק ליה דנכרי פסול בלא"ה דאינו כותב לשמה ולא הקשה מקטן, דמקטן ל"ק די"ל דקמ"ל דאפי' עע"ג ומלמדו ומזהירו שיכתוב לשמה פסול משום דלאו ב"ק הוא, אבל מנכרי הקשה שפיר דאדעתא דנפשי' קעביד כבש"ס גיטין כ"ג ע"א, וא"ש נמי המרדכי דכ' דפסול משום דלאו ב"ק הוא דאפי' עע"ג ל"מ, ומהתימה על הנוב"י שהשיב לשואלו דבר בדינו של המרדכי ע"ד הסופרים שמניחים לכתוב מקטנים שהגיעו לחינוך ולא זכר השר כי בלי עע"ג ומלמדו ומזהירו בלא"ה פסול משום דלאו בני כתיבה לשמה הם. והנה כל היכא דלא בדקנו או דא"א למבדק אם חזקה דרבא אלימא בכ"מ וסמכי' עלה כמ"ש הנוב"י ובארתי באורך בתשובה הנ"ל, כמו דסמכי' על החזקה לענין דבר קשירה הוא כמו כן סמכי' ג"כ עלה לענין דבר כוונה הוא וכותב לשמה כמו אם ידוע שיש לו סימנים ולמד הדינים, דמיד שיגדל באותה רגע סמכי' עליו דב"כ לשמה הוא, אבל כשנבדק ולא נמצאו לו הגם דמשום וקשרתם י"ל דכשר כיון דבר קשירה מדאורייתא הוא, מ"מ נ"ל דפסול משום שמא קטן הוא ולאו ב"כ לשמה הוא חוץ בעע"ג ומלמדו ומזהירו כנלפע"ד:

והנה מ"ש דכונת המרדכי דאפי' בעע"ג ומלמדו פסול משום דלאו בר קשירה מה"ת הוא, דעע"ג ל"מ רק שכותב לשמה אבל לא מהני לענין פסול שאינו ב"ק, האמת לדינא כן הוא מ"מ נלפע"ד דלאו מילתא דפשיטא הוא די"ל דגם לענין ב"ק מהני עע"ג ותלי' בשיטת הראשונים ואפרש שיחתי, ואקדים אקדמות מילין מילי טובא אשר חנני השי"ת בזה חדשים גם ישנים אעלה פה על הנייר בדיו:

הנה הרשב"א חולין י"ב כ' בשם רבינו יונה דהא דמהני עע"ג בכתיבת גט ול"מ בשחיטה והיא קושי' תוס' שם ובגיטין כ"ב דעע"ג הוא המכוין על כתיבת חשו"ק לשמה ומהני כוונתו על מעשה דידהו זה כותב לדעת הבעל וזה העומד ע"ג מכוין לשמה, ודוקא במידי דא"א בלי ידיעת הבעלים כמו דא"א לגרש אשת חבירו בלי ידיעתו והכותב והמכוין שניהם א"א להם לגמור מעשה הגט רק ע"י בעל, יוכל הבעל למנות זה לכתיבה וזה שיכוין על כתיבתו של זה, משא"כ שחיטה, שהיא כשירה בלי ידיעת ורצון הבעלים ל"מ כונת העע"ג על מעשה שחיטה של חשו"ק שאין להם כונה, וכ' דבחליצה ל"מ עע"ג כיון דליתא בשליחות וצריך לעשות בעצמו ל"מ כונת האחר העומד ע"ג על מעשה החולץ וחולצת אלו דבריו ז"ל, וצ"ל הא דבנכרי ל"מ עע"ג שמכוין לשמה משום דנכרי מכוין לשם אחר כמ"ש רש"י גיטין כ"ג ע"א, ע"י כונתו מגרע כונת העע"ג דמכוין לשמה, ונ"ל משו"ה כ' רש"י דנכרי מכוין לשם אחר ולא כ' דנכרי אינו מכוין למה שאומר לו העע"ג וסתמא שלא לשמה כמ"ש תוס' שם, נ"ל דרש"י ס"ל ג"כ כרבינו יונה, הגם שכתב שם בעע"ג ומלמדו היינו בחשו"ק מהני עע"ג כזה שמלמדו הגם שאינו מכוין העע"ג על מעשה הכותב, מ"מ סגי במה שעומד עליהם ומלמדם ומזהירם, וש"ס מקשה נכרי נמי ומתרץ נכרי אדעתא דנפשי' קעביד ואי פירושו דאינו ציית למה שאומרים לו וכותב סתמא, עדיין קשה כיון דמתני' ע"כ איירי בעומד ע"ג ומלמדו נכרי נמי הא איכא אופן דעע"ג מהני כשמכוין העומד ע"ג על מעשה כתיבה שלו שיהי' לשמה, לכן כ' רש"י דנכרי מכוין לשם אחר ומקלקל ומגרע כונת העומד ע"ג המכוין לשמה כנ"ל ועיי':

ובחי' גיטין בלימוד הישיבה ישבתי בזה קושית הפ"י דף כ"ב על רש"י דמפרש דסוגי' אליבא דר"א קשיא קוש' תוס' הא לאו ב"כ נינהו דהא רש"י ס"ל לעיל ט' ע"ב ירד ר"ש לשיטתו של ר"א דאיירי דכ' הישראל הרי ס"ל גם הכתיבה פסולה לר"א ע"י נכרי משום דלאו ב"כ נינהו וממה דמהני בחשו"ק עע"ג ל"ק די"ל כמ"ש תוס' כיון דאתי' לכלל לכשיגדל וישתפה מקרי ב"כ, אבל קשה מדמקשה נכרי נמי בעע"ג הא פסול משום דלאו ב"כ הוא, ועיי' ב"מ סי' קכ"ד מ"ש בישוב קושי' עצומ' זו, ודבריו אינם ראוי' לכבודו במחכ"ת. ולפע"ד נראה עפמ"ש בסמוך דרש"י ס"ל תרתי בעע"ג כתוס' כשמלמדו, וכרבינו יונה כשמכוין העע"ג מהני בלי כונת הכותב לכתוב לשמה, ואקדים עוד סברא אחת די"ל הגם דרש"י ס"ל דגם בכתיבה צריך שיהי' ב"כ, הגם דס"ל דל"ב שליחות בכתיבה כמ"ש הפ"י ט' ע"ב, מ"מ בעינן שיכתוב ב"כ דנפקא מקרא וכתב ונתן י"ל מסברא בוודאי לולי דבעי לר"א כתיבה לשמה ומחשבתו מכשרת מעשה הכתיבה, לולי כן לא היה קפידא כלל שיהי' עושה מעשה קוף בעלמא דהיינו מלאכת הכתיבה דוקא ב"כ, אלא משום דבעי להמעשה מחשבה לשמה לגרש בו ולעשות בו מעשה כריתות לדבר זה צריך דוקא ב"כ דלא הכשירה תורה רק מי שהוא בוכתב ונתן שהוא ב"כ בדנפשי', ואחר הוצעת דברינו אלו נבוא למטרת כונתינו לישב קושי' הפ"י הנ"ל, לפמ"ש דהא דבעי שיכתוב ב"כ משום דלא מועיל מחשבת לשמה רק מי שהוא ב"כ, לפ"ז אם א' עומד ע"ג נכרי ומחשב לשמה דמהני לרבינו יונה ורש"י הגם דהכותב אינו מכוין לשמה ממילא גם משום שאין הכותב ב"כ לא מפסיל, כיון שא"צ הכותב לכוין לשמה מעשה קוף בעלמא קעביד והעע"ג הוא משוי ליה לשמה, וכיון שהוא בוכתב ונתן סגי, ומקשה שפיר נכרי נמי תסגי בעע"ג כשמכוין העע"ג לשמה, ומתרץ נכרי אדעתא דנפשי' קעביד דמכוין לשם אחר ומגרע כונת העע"ג ומפסל כתיבת הנכרי משום לשמה ומשום דלאו ב"כ הוא וא"ש נכון בעזה"י. והא דכ' רש"י לעיל ט' דעדות נכרי פסול משום דלאו בוכתב ונתן הוא, דבעדות אפי' עע"ג ומכוין לשמה לא מהני דהא דבעי בוכתב גבי עדות, לא משום דבעי דיחתמו לר"מ לשמה כדי שיועיל כונת העע"ג לעדים אלא משום דמילי דעדות לר"מ דכרתי צריכי' שיהי' ב"כ כמ"ש תוס' דף כ"ב דס"ל דבכתיבה ליכא קפידא כלל שיהי' ב"כ דדוקא בעדים משום דמילי דעדות הוא איכא קפידא שיהי' ב"כ, והה"נ לרש"י דבכתיבה ג"כ בעי ב"כ משום לשמה הוא, ובעדים בלא"ה משום דמילי דעדות בעי שיהי' שייך באותו דבר ממילא לא מהני כונת עע"ג והבן. ומ"ש רש"י בירד ר"ש לשיטתו של ר"א דאיירי דכתבו ישראל ה"ה שהי' יכול לומר בכתבו נכרי וישראל עע"ג ומכוין דליכא תו משום דלאו ב"כ נינהו כמ"ש. ועוד י"ל עפ"י קושי' פ"י שם למה לא כ' רש"י דפסול ערכאות משום לשמה, ומ"ש דערכאות נאמנים כשאמור יאמר דכותב לשמה דלא מרעי נפשייהו, דבריו נפלאו ממני, דלא מרעו נפשייהו שייך לומר במילתא דאפשר שיתברר ששקר ענו, אבל דבר התלוי בכונת הלב מי יודע מה שבלבו, ובפה מלא יאמר שכותב לשמה ובלבו חושב לשם אחר. ולפע"ד נראה עפמ"ש הרא"ש בהלכות קטנות דעיבוד עורות עי"נ וישראל עע"ג מהני דלא אמרי' נכרי אדעתא דנפשי' קעביד אלא בדבר שיש לו משך זמן חושב מחשבות אחרות ואינו מכוין לשמה אבל עיבוד עורות לזמן קצר ודבר מועט ציית למה שאומרים לו עיי"ש, וי"ל לפ"ז נכרי שחותם שמו דומה לעיבוד עורות ועדיף ממנו דציית למה שאומרים לו שיחתם לשם איש ואשה, הגם לרש"י חיישי' שמא חושב לשם אחר דוקא בכתיבת הגט שיש לו משך זמן מלאכה רבה היא חוששי' שחושב מחשבות בינתים ויעלה בלבו שם אחר, אבל בחתימת ידו בזמן מועט ומלאכת כתיבה מועטת נותן אל לבו מה שאומרים לו, והא"ש דלא כ' רש"י בקושי' ש"ס נכרי פסול מה"ת משום דאינו כותב לשמה, דאפשר שיוכשר בעע"ג שיחתום לשמה לכן כ' דפסול משום דלאו ב"כ הוא, ומשום ה"ט גם עע"ג ואפי' על חתימתו לשמה ל"מ כיון דמילי דעדות הוא כמ"ש, והא"ש מ"ש בירד ר"ש לשיטתו של ר"א כשכתב ישראל ול"מ נכרי וישראל עע"ג שיכוין לשמה דבכתיבת הגט שיש לו משך זמן חיישי' ליה דאדעתא דנפשי' קעביד ומכוין לשם אחר ואיכא תרתי משום דאינו לשמה ומשום דלאו בוכתב ונתן הוא ומיושבים כל הקושיות ודקדוקים שעל רש"י דף ט' ע"ב וכ"ג ע"א, והדברים עתיקים, בעזרת נותן לעמו משפטים וחוקים:

ונבוא למטרת כונתנו לפרש דברינו, מ"ש דעע"ג קטן הכותב תפילין די"ל דמהני גם דלא יפסל משום דלאו ב"ק הוא עפ"י שיטת רבינו יונה ורש"י דס"ל דאם העע"ג מכוין לשמה הגם דהכותב אינו מכוין מהני ופשיטא דגם בכתיבת סתו"ם דבעי כתיבה לשמה דמהני כונת עע"ג המכוין לשמה ולפוסקים דצריך להוציא בשפתיו כשכותב לשמה, מהני עקימת שפתיו של העע"ג, אלא לפמ"ש הרשב"א חולין בשם ר"י דבשחיטה ל"מ כונת העע"ג משום דאפשר למעשה הזביחה בלי ידיעת הבעלים הה"נ בכתיבת סת"מ דלא בעי ידיעת ורצון המניח ל"מ כונת העע"ג, אמנם כן ראיתי בתשובת רשב"א ומובא בב"י או"ח סי' ת"ס מביא משם רבינו יונה דגם בשחיטה מהני עע"ג וכונתו, ודן רשב"א מינה לשיטתו דהה"נ דמהני כונת עע"ג לענין מצת מצוה דבעי שימור לשמה עיי"ש. וזה דלא כמ"ש רשב"א בחידושיו לחולין על שמו וצ"ע:

ולפי שיטת רבינו יונה שבתשובת רשב"א הה"נ דמהני כונת העע"ג בכתיבת סתו"מ, הגם דהכותב אינו מכוין לכתוב לשמה, וקטן הכותב סתו"מ וגדול עע"ג ומכוין כבר יצאנו משום לשמה, וי"ל גם משום דלאו ב"ק הוא נמי ליכא לפמ"ש בסמוך בישוב שיטת רש"י בכתיבת גט דל"ב ב"כ בכתיבה אלא משום דמחשבת לשמה מכשרת הכתיבה ולא מהני מחשבה המכשרת מעשה הכתיבה רק ממי ששייך בונתן, וכשהעע"ג מחשב לשמה, זה מחשב וזה עושה מעשה הכתיבה הגם דלאו ב"כ הוא, הה"נ בכתיבת סתו"מ קטן כותב וגדול דבר קשירה הוא מחשב לשמה מהני, די"ל דלא בעי איתא בקשירה רק משום דמעשה כתיבה תלי' במחשבה קפדה תורה שיהי' בוקשרתם, אבל כשגדול ב"ק מחשב לשמה ל"ב שיהי' עושה מעשה קוף דמלאכת הכתיבה בר קשירה דוקא כנ"ל:

ובתשובה אחת העליתי ישוב עפ"ז לקושי' תוס' גיטין מ"ה ע"ב ד"ה כל שישנו בקשירה שהקשה על ר"ת דאין אשה עושה ציצית משום דלא מפקדה, מדפסלינן בפ' התכלת דף מ"א ציצית בנכרי משום דכתיב בני ישראל ועשו וכו' משמע דאשה כשרה, וכן קשה מסוכת גנב"ך דכשרה, ולמ"ש דהא דבעי שיהי' ב"ק הוא משום דבעי כתיבה לשמה ולמד ר"ת ה"ה דעשיית ציצית פסול בנשים משום דבעינן עשיי' לשמה ואשה לא מפקדה ליתא בועשו להם משא"כ סוכה דל"ב עשיית סוכה לשמה לכן סוכת גנב"ך כשרה ולק"מ מסוכה, וי"ל גם הקושי' מסוגי' דמנחות לפמ"ש רמב"ן במלחמות ריש סוכה ור"ן שם דרב ס"ל דלא בעי עשיית ציצית לשמה ולא דריש לך דציצית לענין דבעי לשמה, לפ"ז לק"מ ממנחות דרב הוא דממעט נכרי מקרא דבר אל בני ישראל ועשו, ולחד לישנא מרבה נכרי מועשו להם, משום דס"ל דעשיית ציצית ל"ב לשמה לא דמי' לסתו"מ דבעינן כתיבה לשמה וא"ש נכון ושם בארה, ומ"ש תוס' על שם ר"ת דה"ה דלא תאגוד לולב בהגה"מ לא כ' משם ר"ת רק דלא תעשה ציצית, ולתוס' צ"ל דס"ל לר"ת דאגידת לולב למ"ד צריך אגוד בעי לאגודי לשמה, או דמדרבנן הוא ואכ"מ להאריך יותר:

ויש להקשות על דברינו מברייתא דגיטין מ"ה הנ"ל דקתני סת"מ שכתבן אשה קטן ונכרי פסולי' משום וקשרתם וכתבתם ובחדא מחתא מחתינהו ולכללם יחד ובאמת יש חילוק בין אשה וקטן שכתבו לנכרי, דבאשה וקטן מהני אם ב"ק עע"ג ומכוין לשמה, הגם דאשה וקטן לאו ב"ק הם, משא"כ נכרי דל"מ כונת העע"ג דאדעתא דנפשי' קעביד ומכוין לשם דבר אחר דמבטל כונת עע"ג דמחשב לשמה, וי"ל עפ"י שיטת הרא"ש דל"א נכרי אדעתא דנפשי' קעביד רק בדבר שיש לו משך זמן, ואפשר להכשיר סת"מ עי"נ בעע"ג כשאין הנכרי כותב רק איזהו תיבות דאדעתא דמחשב כותב, ועדיין לא נתישב כל צרכו דמ"מ לא דמי לגמרי וצ"ע:

והי' נ"ל מתחלה כי מצאתי מקום ישוב בדברינו למ"ש העט"ז שבש"ך סי' א' דכ' דשחיטת קטן פסולה משום דלאו ב"ז הוא והא דאחרים רואים אותו כשר משום דהם ב"ז ועיי' תבו"ש שצוח עליו מסברא מה יועיל אחרים רואין במי שלאו ב"ז הוא, ועפ"י שיטת רבינו יונה שבתשובת רשב"א דבשחיטה ג"כ מהני כונת אחרים ולפמ"ש דמהני ג"כ כונת אחרים המכוני' בכתיבת גט וסת"מ לענין ב"כ ושיהיה בוקשרתם, א"ש דברי העט"ז לכאורה. ואחר התבוננת כמעט רגע ראיתי כי טעיתי, הא תינח למען דבעי כונה לשחיטה י"ל משו"ה הקפידה תורה דמי שאין מצווה בוזבחת אין שחיטתו כשירה ממילא מהני כונת העע"ג כמ"ש, אבל לפ"מ דקיי"ל דשחיטה ל"ב כונה, ע"כ דגזה"כ הוא בשחיטה דבעי בר זביחה הגם דלא תליא בכונה, א"כ מה יועיל לנו כונת העע"ג סוף כ"ס העושה מעשה הזביחה ליתא בתורת זביחה, ותמיהת התבו"ש חוזרת, ואין עוזר, וכשל עוזר ונפל עזור:

והנה הגם שהרחבנו הדבור דיש להמציא אופן להכשיר כתיבת קטן בעע"ג ומכוין לשמה והראנו לדעת כי כן לשיטת ר"י ורש"י לדעתנו מ"מ בוודאי אין לסמוך עכ"ז בכתיבת סת"מ דרבינו יונה יחידאי הוא ולא נמצא דבר מפורש באחד מראשונים וגם שיטת ר"י עצמה אינה ברורה אם ס"ל בשחיטה וכיוצא בו דל"ב דעת בעלים אי מהני כונת אחרים דלפי מה שמביאו הרשב"א בתשובה מהני, ולחי' רשב"א ל"מ, ורשב"א עצמו חולק בתשובה על דברי רבו, וכ' דעיקר כמ"ש תוס' דתלי' בניכר שעושה לשמה ועע"ג היינו שמלמדו, מ"מ מצאתי עצמי נעזר קצת לעשות מכ"ז סניף באופן שנבדק ולא נמצאו לו סימנים שהעליתי בתשובה כיון דמחוייב בקשירה מכח ספק, מדאורייתא ב"ק הוא, ועכשיו הדרנא בי משום ספק דלמא קטן הוא ולאו בר כונה לשמה הוא, וגם על מ"ש דב"ק הוא מדאורייתא מספק יש לפקפק, דבספק שמא בר חיובא הוא אפשר לכ"ע ס"ד מה"ת לקולא, ומשום לשמה אפשר בעע"ג שיזהירו לכתוב לשמה אבל עדיין לא יצאנו משום דלאו ב"ק הוא, דאפשר דאינו מחוייב מס"ד, לזה יש לעשות סניף וחזי לצרופי דעע"ג ילמדו לכתוב לשמה וגם העע"ג יכוין על כתיבת הקטן כונה לשמה דמהני גם לענין ב"ק כמ"ש, הגם דלא נסמוך ע"ז, אבל כאן דבלא"ה קרוב לנו דב"ק מקרי משום ספק, ונגד פקפוקנו דאפשר דאינו מחוייב מה"ת, נעשה עוד סניף שיטת ר"י ועפ"י דברינו רבת שבעה לה נפשינו ומכלכל, כי לא יצאה מתח"י קלקל, וה' יצילנו משגיאות ויראנו מתורתו נפלאות, ויעשה עמנו לטובה אות כדכתיב וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך וכו' הנלפע"ד כתבתי ופר"מ י"נ הג' נ"י ישים עין עיונו על דברינו, וה' ישים עיניו עליו לטובה כאות נפש אוה"נ קשור בעבותות אהבה. פ"ב יום ג' ל"ב למב"י תרל"א לפ"ק הק' אברהם שמואל בנימין ב"הג מהרמ"ס זצ"ל

תוכן העניינים

כתב סופר אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה