כתב סופר אורח חיים· רבי אברהם שמואל בנימין סופר
תשובה ח
אל חונן יחננהו ויאמצהו עד זקנה ושיבה אל יעזבהו, ה"ה כבוד י"נ חביבי הרב הגאון הגדול צדיק כביר גן ההדסים, כש"ת מו"ה יוחנן סג"ל שפיטץ נ"י אבדק"ק טאב והגליל יע"א:
גודל יקרת הדרתו קבלתי ובסוף השבוע שמתי עיני ולבי עליו וראיתי מתוך קן קולמסו קול ענות, קול רעש גדול על הסופרים שמניחי' לכתוב תפילין מבני י"ג מבלי שבודקין אותם אם הביאו סימנים, ואין איש שם על לבו מ"ש המג"א רס"י ל"ט כיון דילפי' מקרא דקטן מדאורייתא פסול לכתוב צריך בדיקה אם הביא סימנים, והנה צעקתו הבאה אליו שמעתי וראוי לכל מרא דאתרי' להזהיר הסופרים ע"ז ולהודיע כן ברבים, אבל מ"ש על דבר התפילין שכבר נכתבו בלי שנבדקו מקודם הכותבים, אם מהני בדיקה של עכשיו ויש הרבה מן התפילין שלא נמצאו עוד הנערים שכתבום כדי לבודקם מה משפטם. לברר דין זה ולבארו על בוריו צריך אני להאריך בכל פרט ופרט, וה' יחנני מאתו דעה בינה והשכל. וגם מ"ש ע"ד הבאת סימני' בלי ידיעת השנים, וגם אם צריך לידיעת השנים עדות שנים או סגי בחד או אב:
א הנה הלכה רווחת כרבא קטנה שהגיעה לכלל שנותיה חזקה הביאה סימנים וכמסקנת ש"ס ה"מ למיאון אבל לחליצה צריכה בדיקה. והטעם דלא סמכי' על חזקה זו להקל לא נתפרש בש"ס אי משום דאינה חזקה גמורה לסמוך עליה או משום חומרא, ובתשובו' מהרי"ט ח"א סי' מ"א נראה דעתו דחזקה זו אלימא ודאורייתא היא ככל חזקה, וחומרא החמירו לענין חליצה, ועיי' שם סי' נ"א, ובמח"כ מהרי"ט ומהר"ם קאסטאלאן שם שה' נעלם מהם מ"ש הרמב"ן במלחמות ריש חולין דמביא דמיון וראי' דצריכי' לברר היכא דאיכא לברורי הגם דיש רוב או חזקה מהא דאמר רבא חזקה הביאה סימנים ואין סומכים לענין חליצה וכ"כ הרשב"א ריש חולין בשמו, נראה לעין דס"ל דחזקה אלימתא היא, והא דלחליצה לא סמכי' עלה הוא משום דכל דאפשר לברורי מבררינן וכן יש לדייק מלשון ש"ס אבל לענין חליצה צריכה בדיקה, משמע משום חומרא צריכה בדיקה והיכא דליכא לברורי סמכי' על החזקה:
וצ"ל בס"ד דרבא לענין חליצה אמר חזקה דהביאה סימנים, למה באמת א"צ לברר כמו בכל חזקה וצ"ל דחזקה אלימ' יותר וטפי י"ל עפמ"ש הנמ"י יבמות הא דנבדקת ע"י נשים והא ע"י אנשים עדיפא דנאמנים יותר, היינו משום דדרכיה דרכי נועם ולא יאות לבדוק נשים ע"י אנשים עיי"ש, וי"ל בס"ד ס"ל דא"צ לברר משום דא"א לברר רק ע"י נשים, ועפ"י נשים לא יבורר שאין לה שערות דאינן כאוונות כ"כ כ"ש נגד חזקה דהביאה סימנים, לכן אין צריך לבדוק הגם דאם יאמרו שלא נמצאו שערות נאמנות להחמיר, מ"מ אין צריך בדיקה כדי להחמיר, ובאמת דאמר חזקה למיאון, ולחליצה צריכה בדיקה ע"י נשים הגם שלא יתברר ודאי על פיהם מ"מ כל מה דאפשר צריך לברורי לחומרא בעלמא הגם שלא יתברר בוודאי דלית לה:
ובזה נתיישב לן דקדוק עצום של הנוב"י קמא חא"ע סי' ס"א לס"ד דרבא לחליצה אמר חזקה למה נקיט קטנה ולא נקיט קטן, ולאמת דלענין מיאון דוקא ניחא עיי"ש. ולמ"ש א"ש דבקטן שאפשר לברר ע"י אנשים גם בס"ד לא סמכי' להקל וצריך לברר, אבל בקטנה שא"א לברר רק ע"י נשים שאין ברור לגמרי כ"כ ל"צ לברר ע"י נשים, ובדיקה ע"י אנשים לא גרע מאיכא טירחא יתירה לברר, דא"צ לברר, וא"ש עיי':
ונ"ל להוכיח דכך היא שיטתו של הרמב"ם מדכ' בפ"ב מהלכו' אישות הלכה ז' וז"ל נמצאו ב' גומות זו בצד זו ואין בהם שער הרי אלו סימנים חזקה אין גומא בלא שער ושערות היו בהם ונשרו, ובלח"מ הרגיש דילמא היו שערות קטנות פחות מנטילת הזוג וכ' כיון דנשרו ודאי גדולות היו בהם דאי לא"ה לא היו נושרות והוא דוחק גדול, מנ"ל דוודאי גדולות היו כשנשרו, איפכא מסתברא דלאו גדולות היו ושומא בעלמא היו לכן נשרו וצ"ע:
לכן נ"ל לומר מילתא בטעמא להא דלא חיישי' לשמא נשרו קודם שהגיעו לשיעור סימנים, בשנחקור תחילה חשש דנשרו מה הוא. והנה מהרי"ט בסי' מ"א כ' דחשש נשרו חשש דאורייתא הוא מכח חזקה דרבא, דשכיח יותר דנשרו מלומר דיצאה מחזקה דרבא, והא דל"ח בלא בעל לנשרו דהקילו בקידושי דרבנן שתוכל למאן כ"ז שלא נראו סימנים ולא ניחוש לנשרו, ולענין חליצה כשנבדקה ולא נמצאו לא אמרינן ודאי נשרו ותחלוץ, זה הוא חומרא דהחמירו בדאורייתא. ובסי' נ"א מביא דמהר"מ קאסטאלאן חולק עליו וסובר דחשש נשרו חומרא בעלמא היא דרחוק הוא במציאות דנשרו, ומהרי"ט השיב לו באורך והודה לו במקצתו דלאו חזקה היא דנשרו אלא דקרוב לומר שנשרו יותר מלומר שלא נשרו עיי"ש. ובמח"כ היה נעלם מהם לשעה מ"ש הרמב"ם פי"א מהלכו' גירושין וז"ל הרי שנבדקה ולא נמצאו הסימנים וכו' ה"ז חוששי' לה שמא נשרו לפיכך צריכה גט מספק וכו' ואם נשאת תצא מזה ומזה והולד ספק ממזר ובהה"מ שם ז"ל ומה שאמרו חוששי' שמא נשרו דן אותה רבינו כספק מקודשת מה"ת. הרי מפירש ברמב"ם לא כהמהרי"ט דנשרו קרוב לוודאי אלא ספק השקול ודלא כמה"רמ"ק דחומרא בעלמא היא לחוש לנשרו ותמוה בעיני איך היו דברי הרמב"ם בהעלמה מתרי גברי רברבי כאלו במחכ"ת:
ויש לי הוכחה גמורה דרמב"ן ורשב"א ס"ל או כרמב"ם דחשש נשרו הוא ספק השקול או דקרוב לומר שלא נשרו כמהרמ"ק דלא כהמהרי"ט דהא ס"ל דבחליצה צריכה בדיקה משום כל דאפשר לברורי וכו' היינו שמא נמצא דאין לה סי' ואם בלא נמצא אמרי' מחזקה ודאי נשרו ומחומרא לא תחלוץ, בוודאי אין לנו להחמיר ולבדוק שמא לא נמצאו, דגם כשלא נמצאו מחזקי' אותה בוודאי הביאה ונשרו אלא דמחמירי' בשלא נמצאו וכדאי להחמיר כשלא נמצאו, אבל בוודאי אין לנו לבדוק כדי להביא עצמינו לחומרא, וע"כ דנשרו אינו ודאי ולא קרוב לוודאי אלא או דלחומרא בעלמא חיישי' לנשרו כדס"ל למר"מ קאסטאלאן דל"ש נשרו וצריך משו"ה לברר דכשלא נמצאו נתברר שלא היה לה או דספק השקול הוא כדס"ל לרמב"ם. ובמהרי"ט סי' מ"א כ' בחד טעמא של הרשב"א בתשובה בספק הגיעה לכלל שנים דאין לעשו' ס"ס שמא לא הגיעה לשנים, ואם ת"ל הגיעה שמא לא היו לה ולא נשרו, דאם אמרי' הגיעה לכלל שנים, מכח חזקה דרבא אמרי' קרוב לוודאי שנשרו ולפמ"ש מוכח דרשב"א ס"ל דחשש נשרו או דאינו רק חשש דרבנן ולכל היותר ספק השקול ואין קיום לדברי מהרי"ט בכוונת תשובת הרשב"א:
והנה הא דלא אמרי' באמת דוודאי נשרו מחזקה דרבא לפמ"ש דרשב"א ס"ל דחזקה אלימת' היא צ"ל דוקא בשלא בדקנו, אבל כשנבדקת ויבוקש ולא ימצא לא אמר' משום חזקה, שנשרו ודאי דמיעוט הוא שנושרי' ואוקי רוב דמביאים סימנים נגד רוב דאין נושרי' והו"ל ספק כדאיתא כה"ג בש"ס כתובות ר"פ האשה שנתארמלה רוב נשים בתולות נשאות ורוב בתולות איכא קלא הה"נ אוקי רוב להדי רוב ועיי':
ואומר מעתה טעמא דמילתא היכא דאיכא ב' גומות דכ' הרמב"ם דאמרי' ודאי שנשרו שערות גדולות כשיעור סימני' דכיון דאיכא חזקה דרבא כ"ז שלא נבדקה וחזקה אלימא היא, אלא בשלא נמצאו איכא רוב דלא נשרו והו"ל ספק השקול מדאורייתא, כ"ז בשלא נמצאו גומות או לא נבדקה אחר גומות אבל כל שיש גומות לפנינו וע"כ צ"ל שנשרו ויצאה מן הרוב שוב אמרי' משום חזקה דרבא דהיו לה שערות גדולות כשיעור ונשרו כיון דע"כ צ"ל שנשרו הגם דאין אומרי' כיון שע"כ יצאה מן הרוב, דנשרו סימני' אולי היא ג"כ מן המיעוט דאין מביאי' סימנים, דכל די"ל דמן הרוב היא הגם שיצאה בדבר א' מן הרוב ל"א דגם מרוב זה יצאה, האמת בתבו"ש סי' כ"ט כתב בשיש מים במוח כיון שיצאה מן הרוב שאין להם מים במוח שוב לא אמרי' דהיא מן רוב בהמות כשרות לומר משו"ה דהמוח הקיפו ומדמה זה להא דש"ס ר"פ האשה שנתארמלה, אבל כבר דבריו דחוים בטוב טעם ודעת מבעל חות דעת בסוף ספרו, דאין דמיונו עולה יפה דשם ב' רובו איכא וסותרות זו את זו, רוב נשאות בתולות סותרו' לרוב בתולות קלא אית להו והוי ליה ספק אבל לא אמרי' משום שיצאה מן הרוב שאין מים במוח, גם מרוב כשירות יצאה דליכא סתירה והתנגדות עיי"ש ואמת נכון הדבר, והא"ש מה שכתבנו הגם דיצאה מן הרוב דלא נושרות, משו"ה לא אמרי' שהיא מן המיעוט גם בזה דאין מביאי' סימנים, והדברים נכונים לפע"ד:
וממילא מוכח דהרמב"ם ס"ל דחזקה דרבא דאורייתא וחזקה אלימא היא, והא דלחליצה צריכה בדיקה הוא כמ"ש הרמב"ן ורשב"א משום דכל היכא דאיכא לברורי מבררי' וכיון שאם לא נמצאו סימנים יהי' בספק השקול אם נשרו צריך לברר כדי שנדע דמספיקא הוא וזה דלא כנוב"י קמא שהעלה דל"א בס"ס כל היכא דאיכא לברורי בחד ספק וישאר ספק א'. ומשיטת רמב"ן רשב"א ורמב"ם לפמ"ש מוכח דלא כוותי'. ויש לחלק קצת. המורם מדברינו כי הרמב"ם רמב"ן ורשב"א ס"ל דחזקה דרבא אלימא רק היכא דאיכא לברורי צריך לברר והיכא דא"א לברר סמכי' על החזקה. ועיי' טו"ז אה"ע סי' קנ"ה שכ' בפשיטות דלא סמכי' על החזקה משום כל היכא דאיכא לברורי עיי"ש, ועיי' פ"י קידושין ס"ד ע"א ד"ה תוס' בד"ה בני זה דפשיטא ליה דהא דלא סמכי' על חזקה לחליצה הוא מחומרא שמא לא ימצאו:
אמנם מטוש"ע חו"מ סי' ל"ה נראה דס"ל דחזקה זו לאו דסמכא היא דז"ל הטור קטן פסול להעיד עד שיביא ב' שערות אחר שהי' בן י"ג שנה ויום א' משמע דהא דפסול מן הדין כל שלא נבדק, ויש לדחוק דכוונתו אם נבדק וידוע שאין לו שערות פסול דשנים בלא שערות ל"מ מידי ולא אמרינן ודאי נשרו ומ"ש עוד שם ואפי' הגיע לכלל שנים אין מקבלי' עדותו וכו' עד שיבדקוהו שיש לו שערות היינו משום כל דאפשר לברורי מבררינן, וכן נראה קצת מדכ' אפי' הגיע לכלל שנים אין מקבלי' עדותו עד שנבדק נראה דאם א"א לבדוק סמכי' על החזקה, דאל"כ אלא כוונתו במ"ש שפסול עד שיביא ב' שערות, דצריך שנדע ודאי שהביא, מה לו לכתוב עוד שאין מקבלי' עדותו פשיטא ואצ"ל אלא נראה כי תחלה כוונתו שאם יודעים שלא הביא עדותו פסול דלא אמרי' ודאי נשרו, ושוב כ' דאין מקבלי' עדותו לכתחילה עד שבודקין אותו משום כל דאפשר לברורי וכו'. אלא ממ"ש אח"כ משם אביו הרא"ש ז"ל, ואם שהו לבודקו זמן רב אחר שהי' לו י"ג שנים ובדקוהו ומצאו לו ב' שערות שהוא בחזקת גדול משעה שהי' לו י"ג שנים, נראה דלולי שמחזיקי' אותו למפרע, עדותו פסול דשמא קטן היה, והא א"א לברורי עוד והי' לנו לסמוך על החזקה בלא בדיק' ומציאות סימנים, מזה נראה דס"ל דגם היכא דא"א לברורי עוד לא סמכי' על החזקה לולי שמחזיקי' למפרע אחר הבדיקה ומציאות סימנים עכשיו, והנה המחבר כ' תחלת לשון הטור עד שיביא ב' שערות וסוף דברי הטור אם שהו לבודקו וכו' ושביק אמצעות דברי הטור דאמצעות דברי הטור הם למותר כיון דכ' דלא סמכי' על חזקה דרבא אם שהו לבודקו לולי שמחזיקי' אותו למפרע כמו שהוא לפנינו לא היו סמכי' על החזקה פשיטא שצריך לבודקו. והרי לפנינו דהטור והמחבר שניהם ס"ל דחזקה דרבא לא אלימא לסמוך עלה בדאורייתא דלא כרמב"ם רמב"ן ורשב"א:
ומתחילה היה נ"ל לחלק דדוקא לענין עדות בדבר שבממון ס"ל לטור ומחבר דלא סמכי' על חזקה זו כמו דאין הולכין בממון אחר הרוב ורובא עדיף מחזקה, אבל לענין איסור י"ל דס"ל ג"כ דסמכי' על חזקה דרבא כרמב"ן ורשב"א וגם מרמב"ם לא מוכח רק דסמכי' באיסורא על חזקה זו, אבל לענין ממון כולם ס"ל דלא סמכי' עלה, דלא אלימא חזקה זו מרוב דקיי"ל דלא אזלינן בממון בתרי':
שבתי וראיתי הגם דהחילוק רב בין ממון לאיסור, אבל בטוש"ע א"א להעמיס כן, דהא דין זה אם שהו לבדקו יוצא מתשובת הרא"ש כלל ל"ג סי' ה' והמעיי' בצדק ישפוט מישרים משטיחות לשונו שהוציא מסוגי' דנדה דחזקה דרבא ל"מ לענין איסור רק להחמיר שלא תמאן ולא להקל, ויותר נראה לעין מדהביא שם מר"י שמפרש הא דשמואל בב"ב בודקי' למיאונין דאם בדקוה אחר קידושין של ראשון ל"מ בדיקה שמא בקידושי ראשון קטנה היתה אם לא משום דאמרי' הרי היא גדולה לפנינו, נראה דגם לענין איסור לא סמכי' על החזקה בלי בדיקה כלל, הגם שא"א לברר כמו התם, מכ"ז מוכח דאפי' לענין איסור ס"ל לרא"ש דחזקה דרבא לא אלימא לסמוך עליה להקל רק אם נבדוק עכשיו מכח חזקה מחזיקים למפרע דגדול היה, ועיי' ב"י אה"ע ס' מ"ג דמביא שם תשובת הרא"ש והחולקים עליו אם מחזיקי' למפרע ושם לענין איסור קידושין קאי הרי דס"ל למחבר דגם לענין איסור אמרה הרא"ש דמוכח לו כן מתוך תשובת הרא"ש עצמו כדכתיבנא:
והנה בנוב"י קמא חא"ע סי' ס"ג הוכיח מתוס' ב"ב קנ"ד סוף ד"ה ועוד סימנים שהקשה למה לנו לומר שהוא קטן כיון שהגיע לכלל שנותיו, והא אמרי' בנדה חזקה שהביאה סימנים, וקשה הא רבא ל"א רק לחומרא למיאון, ש"מ דס"ל לתוס' דחזקה דרבא אלימא ובחליצה לחומרא לא אזלי' בתר חזקה משום דכל דאפשר לברורי וכו' ושם דא"א לברר משום ניוול ומשום דסימנים משתנים אח"מ הקשה תוס' שפיר, וכ' הנוב"י עוד דצ"ל דס"ל לתוס' דחזקה זו אלימא מרוב דמוציאין ממון ע"י חזקה זו עיי"ש. והנה כבר כתבנו כי כן ס"ל לרמב"ן רשב"א ורמב"ם דחזקה אלימא היא, אלא דמתוס' מוכח יותר דאלימא אפי' להוציא ממון וזה צ"ע מנ"ל לתוס' בפשיטות דאלימא חזקה זו יותר מרוב עד דנדחק דאיירי בשכבר בדקו ולא מצאו מה שאין זכר במעשה שהי':
שבתי וראיתי דראי' זו של הנוב"י דחוי' מעיקרא ואינה חוזרת ונראית לפי מה דס"ל להנוב"י בכוונת קוש' התוס' דנסמוך על חזקה דרבה להוציא הו"ל לתוס' להקשות בפשיטות למה לא נסמוך על החזקה, ומהמשך דברי תוס' נראה דל"ק להו רק על מה דאמר ועוד סימנים עשוים להשתנות, ומפרש תחילה ענין דעשוי' להשתנות דתולי' הגומות לאח"מ, וע"ז הקשה למה לנו לומר דקטן הוא, וגם לשון תוס' למה לנו לומר מגומגם קצת. לכן נ"ל דתוס' ג"כ ס"ל דוודאי לא אלימא הך חזקה כ"כ להוציא ממון ולק"מ, אבל הא קשה לתוס' על טעם השני דסימנים עשויות להשתנות וחיישי' שמא אח"מ נעשו גומות ע"ז הקשו למה לנו לומר קטן היה ולתלות בשינוי, ביותר יש לנו לתלות דמחיים סימני גדלות היו כיון דאיכא חזקה דהביא סימנים הגם שאין להוציא ממון כ"ז שלא נראי' סימנים, אבל כל שנראי' סימנים לפנינו מה לנו לתלות באינו מצוי כ"כ שנשתנו לאח"מ, טפי היה לנו לתלות בסימני גדלות דשכיח ומצוי ואיכא חזקה, וכ"ש שאנו רואים שערות דל"ש שיהי' שערות שומא בעלמא בלא גומא, וע"ז העלה תוס' שכבר בדקנוהו ולא נמצאו שערות כלל ואזדא החזקה, כנ"ל והוא נכון וברור בכוונת התוס':
והנה לפמ"ש בכוונת התוס' מלבד דאין ראי' דס"ל לתוס' דמוציאין ממון עפ"י חזקה זו, אלא יש ראי' מכח דקדוקינו דס"ל דאין מוציאין ממון מדלא הקשה בלא"ה כמ"ש, ובכ"ז י"ל דס"ל לתוס' דחזקה זו אלימא לסמוך עליה לענין איסור כשיטת רשב"א ורמב"ן, וכן נראה מדמביא תוס' סוגי' דנדה דאמר רבא, והקשה למה לנו לומר קטן הי' ולבאורינו היינו היכא שנמצאו לאח"מ יש לנו לתלות יותר מחיים מלומר דנשתנו אח"מ, ואי ס"ל דחזקה דרבא לאו כלום היא לענין איסור מנא להו לתוס' בפשיטות דניזיל בתרה כלל היכא דיש לתלות דעשוי' להשתנות דמיעוט המצוי הוא זה, מזה נראה דס"ל לתוס' דלענין איסור אלימא חזקה זו בלי בדיקה כלל, ודן מזה לענין ממון היכא שנמצאו סימנים לפנינו דיש לתלות הגומות מחיים, ואין לנו לחוש כ"כ שמא נעשו הגומות אח"מ כנ"ל:
והרא"ש בתשובה דס"ל ע"כ דלא איירי שבדקוהו מחיים ולא מצאו מדהוכיח דמחזיקי' למפרע וכ"כ נוב"י ול"ק ליה קושי' תוס' כיון דנמצאו שערות לפנינו למה לנו לומר דנשתנו ונעשה הגומות לאח"מ משום דרא"ש לשיטתו אזיל דס"ל דגם לענין איסור לאו חזקה היא לסמוך עלה, ממילא בממון לא סמכי' עלה כלל אפי' כה"ג כנ"ל לבאר ועיי':
אלא דיש להקשות על הרמב"ן ב"ב דכ' דהמעשה היה שמת מיד אחר המכירה ומביאו הב"י בא"ע סי' מ"ג דחולק על הרא"ש בתשובה וס"ל דלא מחזקינן למפרע, והא הרמב"ן ס"ל דחזקה אלימא היא לענין איסור ואיך ס"ל דלענין ממון אפי' היכא שאנו רואים סימני' לפנינו דתולי' עכשיו הוא שגדלו והצמיחו, והרא"ש דהוכחנו דס"ל דגם לענין איסור ל"ס על חזקה זו ס"ל היכא שנמצאו לפנינו מחזיקי' למפרע לענין ממון ויהיו חולקים בסברות הפוכות מהיפוך להיפוך:
לכן נ"ל דהנכון כמ"ש הנוב"י שם דרמב"ן משום קושי' תוס' למה לנו לומר קטן היה ס"ל כת' תוס' דבדקוהו מעיקרא וליכא שוב חזקה וע"כ דמת מיד, וכ"כ מהרש"א בתוס' שם דצ"ל כמ"ש הרמב"ן, ולמ"ש בוודאי יש לנו לומר כן מלעשות פלוגתא בין הרא"ש ורמב"ן מהיפוך להיפוך, ומ"ש הב"י שם בשם רשב"א כבר כ' הנוב"י דט"ס הוא וצ"ל רמב"ן:
וכן מ"ש הב"י בשם ר"י ב"ר שה"ר דוראן ורשב"א ל"ל כהרא"ש, לפמ"ש דרשב"א ס"ל באיסור דחזקה אלימתא היא אפי' בממון מחזקינן למפרע, כ"ש לענין איסור, צ"ל ג"כ דט"ס הוא וצ"ל רמב"ן, וע"ז כ' הב"י ועיי' רמב"ן ב"ב כנ"ל. ולפמ"ש הנב"י דכוונת רמב"ן כתוס' ליכא ראי' דרמב"ן חולק כמ"ש:
ונ"ל להביא ראי' דתוס' בהא מילתא כרא"ש ס"ל דמחזיקי' למפרע, דבאמת מה שהוסיף מהרש"א על תוס' דצ"ל מיד שמכר מת עיקר חסר בתוס' וכ"כ האי הו"ל לפרש, ולולי דברי מהרש"א הי' נ"ל דא"צ להוסיף כלום, ודברי תוס' נכונים וא"ש בלא"ה, וי"ל לפמ"ש תוס' דעשוי' להשתנות שנעשו גומות אח"כ י"ל דמעשה שהי' כך הי' שבדקוהו מתחילה ולא נמצאו שערות אבל לא דקדקו בגומות, משו"ה אמרו בני משפחה קטן היה באותה שעה, משמע שידוע להם ומהיכן ידעו אם לא שבדקוהו תחלה כמ"ש תוס' לבסוף ואמרו קטן הי' בוודאי לדעתם ולא חששו לנשרו, או משום דהא דבעי בדיקה מחשש שמא נשרו רק ספק הוא, אמרו קטן היה שא"א להוציא מידם מספק, ואמרו לקוחות לבדוק אולי ימצאו גומות שלא בדקו אחריהם בתחילה וכיון שיש גומות אמרי' בוודאי היו שערות גדולות ונשרו כשיטת הרמב"ם וכמו שביארנו לעיל דמחזקה אמרי' בוודאי גדולות היו כיון שיש גומות, וע"כ שנשרו אמרי' גדולות נשרו, ולולי שגומות עשויות להשתנות אח"מ הי' מועיל בדיקת הגומות עכשיו דמחזיק' למפרע שהיו גומות אלו כבר עם שערות ונשרו וכיון שע"כ נשרו אמרי' שהיו כבר בשעת מכירה ונשרו, אלא כיון שגומות עשויות להשתנות אח"מ ליכא ראי' מגומות דשמא אח"מ נתהוו ותלינן יותר שאח"מ נעשו מלומר שבחיים היו עם שערות ונשרו, ועכ"פ מידי ספיקא לא נפקא, וא"ש דברי תוס' ואין צריכים לומר דמיד מת, אלא שלולי דסימנים עשוים להשתנות היינו מחזיקי' למפרע בשעת מכירה שהיו גומות ונשרו אז, ורמב"ן לא רצה להאריך ומתרץ בקיצור שמיד מת דדייק לו כן לשון מכר ומת משמע מיד, כנ"ל נכון, ומינה דמוכח דס"ל לתוס' כרא"ש בתשובה דמחזיקי' למפרע ועיי':
וכיון דרא"ש מפורש כ"כ ולמ"ש גם תוס' ע"כ הכי ס"ל וגם רמב"ן אפשר דס"ל כן כמ"ש הנב"י, ולשיטות הסוברים דחזקה אלימא היא לענין איסור מסתבר בוודאי דלענין ממון עכ"פ יש לנו להחזיק למפרע מכח חזקה ויפה עשו הטור ומחבר בחו"מ סי' ל"ה שפסקו להלכה כתשוב' הרא"ש דרבים אשר עמו בזה:
וכ"ז לענין ממון, אבל לענין איסור, מאחר שרמב"ן ורשב"א, ולפמ"ש גם הרמב"ם ותוס' ס"ל דלענין איסור מיהת חזקה אלימא היא, הגם דהרא"ש בתשובה לא ס"ל הכי בתר רובא דמנכרי אזלי' ותוס' מן המנויים עמהם ועיי' מג"א רסי' תמ"ז בכ"מ הלכה כתוס' וטוש"ע בח"מ סי' ל"ה דקבעו הלכה כשיטת הרא"ש היינו בממון דלא מצינו מאן דחולק בממון על הרא"ש וס"ל דמוציאין ממון בחזקה זו כמ"ש, ולא נאמר חוץ בממון אלא כמו בעובדא דב"ב ומזה לא איירי טוש"ע שם, אבל במילתא דאיסורא נקטי' כשיטת רוב ראשונים דחזקה זו דסמכא היא, והטור ומחבר ורמ"א בא"ע מ"ג לא כתבו דין זה דהרא"ש לענין קדושין, וזהו שרצוני לבאר, ובארנוהו באר רחובות, בעזרת שוכן ערבות:
ואחרי אשר הודיענו ה' כל זאת נשית פנינו אל מטרת כוונתינו לברר הדין שלפנינו א') אם נבדק אחר שכבר כתב אפי' זמן זמנים טובא אח"כ ונמצאו לו סימנים מחזיקים אותו למפרע משהגיע לי"ג שנים ויום א' שהביא סימנים אלו אז וכל מה שכתב מהיום שהגיע לכלל שנים כשר, ב') אפי' לא נמצאו סימנים אלא ב' גומות אמרי' שהיו בהם ב' שערות גדולות אז כשהגיע לכלל שנים ונשרו אח"כ, ג') כשאינם לפנינו לבודקם סמכי' על החזקה דוודאי היו להם שערות כשהגיעו לכלל שנים, ד') כשנבדקו ולא נמצאו להם שערות הוא ספק השקול אם הי' להם ונשרו או לא הי' להם כלל, והו"ל ספיקא דאורייתא אם הם גדולים או לא ומה שיכתבו מזמן הבדיקה עד שיבדקו שנית וימצא להם סימנים פסול מספק דאורייתא, לפי מה דקיי"ל ספק דאורייתא מה"ת להחמיר, ה') וממילא נשמע שאין להניח לכתוב לקטן שהגיע לכלל שנותיו עד שבודקין אותו תחילה אם הביא סימנים, דכל דאפשר לברורי מבררינין אולי לא ימצאו לו שערות ויהי' ספק השקול אם הביא או לא הביא, ואם כתב צריך לבודקו אחר הכתיבה שמא לא ימצאו סימנים ויהי' ספק וכל מ"ש פסול מספק כנ"ל:
ועל אחרון אני בא אל העיון עדיין מ"ש היכא שנבדק ולא נמצאו לו סימנים דהתפילין פסולי' מספק, די"ל כיון שהוא ספק אם הוא גדול מחוייב להניח תפילין מספק שמא הוא גדול, ואפי' קמי' שמיא גלי' שהוא קטן מ"מ כיון דלדידן ספק הוא וצריך להניח תפילין מדאורייתא הו"ל בר קשירה והוא בכלל וקשרתם וכתבתם דמצות וקשרתם מוטלת אקרקפתי' מה לי אם מוודאי או מספק סוף כ"ס מחוייב מדאורייתא הוא, ל"מ לשיטת רוב ראשונים דספיקא דאורייתא מה"ת לחומרא, אפי' להרמב"ם דס"ד מה"ת לקולא, הלא כבר השריש לנו החו"ד רסי' ק"י וכן קיים מדנפשי' אבא מאוה"ג זצ"ל והוא בכתובי' בכתבי הקודש שלו דבספק אם קיים המצוה גם לרמב"ם ספיקו מה"ת להחמיר דלא דברה תורה על הספק ואין להאריך בהידוע, כי כן גם לרמב"ם בר קשירה מדאורייתא הוא מספק ועיי' פרמ"ג או"ח. ואפשר לומר דאם נבדק ולא נמצאו בו סימנים א"צ להניח תפילין מדאורייתא מספק שמא גדול הוא, דלא אמרי' ספק דאורייתא להחמיר לרוב הפוסקים ובספק מצוה לכ"ע, רק בוודאי גדול דמחוייב במצות וגם זה בכלל החיובים דצריך להחמיר בספק, אבל ספק קטן ספק גדול דהספק אם נכנס לכלל חיוב תורה כלל דדילמא קטן הוא, ספק כי האי אפשר לכ"ע ס"ד מה"ת לקולא ועיי' כעין זה בפ"י קדושין ס"ד ע"א, והוא איירי לענין לחייבו מיתה אפי' משום חזקה לא מחייבים כל שהספק שמא קטן הוא עיי"ש, וכ"ש שי"ל כן בספק כמ"ש והדבר צריך עיון לדינא (ועיי' בח"ס חיו"ד סי' ט"ש:):
אלא מ"ש דצריך לבדוק לכתחילה משום כל דאפשר לברורי ודילמא לא ימצאו סימנים ויהי' ספק השקול אפי' נימא דאם לא נמצאו סימנים אינו מחוייב להניח תפילין מדאורייתא כמ"ש טעמא דמילתא, מ"מ כ"ז שלא נבדק צריך להניח תפילין מוודאי מכח חזקה דרבא דוודאי הביא סימנים, וכ"ז שאין ידוע לו שלא הביא, בחזקה שהביא, וצריך להניח תפילין מוודאי מכח חזקה, והוא במצות וקשרתם, וכל מה שכותב עד דלא נבדק כשר, ממילא א"צ לבודקו שמא לא ימצאו לו סימנים, דכ"ז שלא נבדק גם אם קמי' שמיא גליא שאין לו סימנים, סוף כ"ס בר קשירה מה"ת הוא דחייב להניח תפילין מכח חזקה. בכ"ז נ"ל בוודאי לא יניחו לקטן לכתוב תפילין עד אחר שנבדק שמא לא ימצאו לו סימנים, ומה לנו להכניס עצמינו בספיקות, הגם שיש כעין ס"ס שמא יש לו סימנים ואת"ל אין לו שמא בר קשירה הוא דשמא מחוייב מספק דאורייתא, הא גם בס"ס כל דאפשר לברורי צריך לברר ומה לנו להכניס עצמינו לספק לכתחילה במקום דאין פסידא, אבל אם כבר כתב והוא לפנינו יש לצדד דאין צריך לבדקו כדי לפסול מספק דאיכא פסידא דממון ולגנוז הפרשיות הוי כדיעבד, ועוד גם כשלא נמצאו סימנים איכא כעין ס"ס שמא היו לו ונשרו, וגם אם קמי' שמיא גליא שלא היו לו שמא חייב מה"ת מספק והוא בוקשרתם והמקיל לא הפסיד וכ"ש שאין להרעיש עליו:
ו') וכ"ז כשידוע בבירור שכבר הגיעו לי"ג שנים בשעה שכתבו, אבל סימנים בלא שנים אי מהני, דבר זה פלוגתא דראשונים היא. רש"י בקידושין ס"ג ע"ב ובתוס' ד"ה בני זה בן י"ג שנים ס"ל דסימנים בלא שנים לא מהני רק ברבוי שערות או גדול בקומה, ור"י ס"ל דסימנים לחוד מהני דרוב אין מביאים סימנים רק כשהגיעו לשנים, ועיי' הה"מ פ"ב מהלכות אישות הלכה י"ט בשם רמב"ן דמסופק בהביאה סימנים ולא נודע מספר שנותיה, והמל"מ לא ידע לפרש מקום ספיקתו רק כשעכשיו ודאי גדולה היא אם אמרי' בשעה שהביא' סימנים ג"כ גדולה היתה, ונראה כוונת המל"מ כיון שעכשיו גדולה היא ואין לה סימנים אחרים רק מה שהי' לה קודם ואנו מסופקים אם היתה אז גדולה בשנים יש מקום לומר שמחזיקין אותה שאז היתה גדולה ואלו שערות סימנים הם ולא שומא מלפני הפרק. והנה מלבד שפי' המל"מ רחוק להעמיס בכוונת הרמב"ן דעיקר חסר, גם קשה בוודאי כה"ג יש לנו לסמוך ולומר מכח חזקה דכבר הגיעה לכלל שנים אז מדלא הביאה סימנים אחרים, הגם דחוששי' לנשרו היינו משום חזקה אנו אומרים דנשרו הגם דלא שכיח כ"כ כמ"ש תוס' נדה וב"ב, וכאן נהפוך הוא מכח חזקה מדלא הביאה סימנים אחרים וגם נשרו לא שכיח, אמרינן בוודאי הגיעה אז לכלל שנים. והנה המל"מ נכנס לפירוש רחוק משום דפשיטא ליה דסימנים בלא ידיעת השנים אין בו מקום ספק כלל, והרי לפנינו ר"י שבתוס' קידושין ס"ל דמהני סימנים לחוד דאמרי' בוודאי הגיעה לשנים, וי"ל דרמב"ן מסופק בזה. (עיי' בנוב"י מהד"ק אה"ע סי' ו'):
ונ"ל דתוס' ע"כ לא ס"ל כוטוד אומר ר"י דמביא בקידושין, מדהקשה בב"ב דף קנ"ד במעשה דב"ב למה לנו לומר דקטן היה הא איכא חזקה, ונדחק שכבר נבדק, ולפמ"ש מהרש"א דצ"ל דמיד מת כשמכר דאל"ה מנא ידעינן דגדול היה באותה שעה שמכר, לפ"ז היה יכול לתרץ דבני משפחה טוענים קטן היה שלא הגיע לכלל שנים אז ומסימנים לא ידעו, ואם היה אפשר לבדוק אח"מ אם נמצאו סימנים מבורר כי הגיע לשנים בשעה שמכר כיון דמיד מת, ולכן אמר ר"ע דסימנים עשוים להשתנות לאח"מ וליכא בירור ע"י בדיקה וגם לפמ"ש אני לעיל בכונת התוס' למה לנו לומר קטן היה, היינו למה לנו לתלות בשינוי לאח"מ, כיון דאיכא חזקה בלא"ה, ג"כ מיושב עפמ"ש כיון דאין אנו יודעין מספר שנותיו רק ע"י סימנים וכיון דסימנים יש לתלות בלאח"מ ממילא ליכא הוכחה על השנים ואין כאן חזקה כלל, מזה נראה דס"ל לתוס' לעיקר דלא סמכי' כלל על סימנים בלי ידיעת השנים:
ועפ"י פירושו של המל"מ בספיקת הרמב"ן ולפמ"ש דבכה"ג בוודאי יש לנו לתלות שכבר הגיע לשנים, י"ל קושי' תוס' ב"ב הנ"ל, די"ל דבני משפחה טוענים קטן הי' היינו שנבדק אז בשעה שמכר ונמצאו סימנים, והם אומרים דלא הגיע אז לשנים, ומת אחר זמן שידוע שכבר הגיע לשנים, ורצו לבדוק אם לא ימצאו שערות אחרות חוץ מאלו שכבר היו לו בשעת מכירה, נדע שכבר הגיע לשנים בשעה שמכר דלא אמרי' שמא הביא סימנים אחרים אח"כ ונשרו כמ"ש, ואמר ר"י ב"ב ועוד סימנים עשויים להשתנות אח"מ היינו שנשרו אח"מ וזה שכיח ע"י מיתה וא"ש. ואין ראי' מדלא תי' תוס' כן וגם מרמב"ן שכ' שמת מיד אין להוכיח דס"ל דאין מחזיקי' כה"ג דכבר הגיע לשנים, דמתרץ בקיצור יותר:
המורם מדברינו דאין לסמוך על סימנים בלי ידיעת השנים דדעת יחידאי של ר"י שבועוד י"ל, הוא נגד רש"י ורא"ש ותוס' ב"ב, ורמב"ן לפמ"ש מסופק בו. וטוש"ע סי' קס"ט נקטו להלכה דבעי דוקא ידיעת השנים ולכן בנדון שלנו לא מבעי אם לא נבדקו עד אחר שכבר כתבו שאין להחזיק למפרע מכח חזקה דרבא, דהא לא ידענו אם הגיע אז לשנים, ולסימנים לא ראינו עד עתה, ואפי' לשיטת ר"י ל"מ כה"ג, רק כשאנו יודעים שכבר הגיע לכלל שנים בשעה שכתב דקיי"ל דסימנים בלי שנים ל"מ, דחיישי' דילמא שומא נינהו. ואם בדקוהו קודם הכתיבה ונמצאו סימנים בלי ידיעת השנים ועכשיו כבר הגיע לשנים וידוע לנו שאלו שנמצאו עכשיו היו בשעה שכתב ולא נתוספו יותר נלע"ד כה"ג בוודאי מהני דלא כמל"מ שכ' דרמב"ן מסופק בזה ועיי':
ז') אחר שבררנו דבעינן שנדע שהגיע לי"ג שנים ויום א' בוודאי, נבוא אל העיון אם צריך דוקא ב' עדים אנשים או סגי בע"א והנה הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהלכו' אישות ומובא בטור סי' קס"ט כ' דאין סומכי' במספר השנים לא עפ"י קרובים ולא עפ"י נשים אלא עפ"י עדים כשרים להעיד, וכ' הה"מ דבר זה נלמד מסוגי' דקידושין ס"ג ע"ב דמשמע דעדות בעינן, ואפי' האב אינו נאמן לכל דבר וכן פסק בטוש"ע שם. ולכאורה הה"נ דבעי כאן שני עדים שמעידין שהגיע למספר השני' כדי להכשירו לכתיבת תפילין, ואפי' האב אינו נאמן עליו. אלא שבב"י סי' קס"ט בשם סה"ת מבואר דלחליצה בעי ב' עדים מדאב א"נ למכור ועונשי' ה"ה בדבר שבערוה דבעי ב' עדים עיי"ש, לפ"ז דוקא בדבר שבערוה או למכור ולעונשי' אבל לכתוב תפילין מילי דמצוה ואיסורא הוא וסגי בע"א כשר וכ"ש דאב נאמן:
אמנם בתוס' קידושין ס"ד ע"א הקשה למה יהי' נאמן לנדרים והקדשות הא אין ע"א נאמן אלא מה שבידו, ותי' כיון שסופו לגדל עשאוהו כבידו ודוקא אב שמדקדק היטב אבל אחר לא, ונראה דכוונת קושי' תוס' כיון דאיכא חזקת קטנות איך יהי' נאמן נגד החזקה דס"ל דאין ע"א נאמן במקום חזקה, וע"ז מתרץ כיון שסופו לגדל עשאוהו כבידו, ודוקא אב אבל אחר לא, ועיי' ב"י סי' קס"ט דכ' דלא דמי להא דאשתמודענא, אדרבה כאן היה בחזקת קטן. לפ"ז בדבר הנוגע לאיסור כמו לענין כתיבת תפילין וכדומה דוקא אב נאמן דהוא כבידו ולא אחר לשיטת התוס' דסוברים דאין ע"א נאמן באיסורים היכא דאתחזק, וגם אם האב נאמן יש לעיי' לפי לשון תוס' עשאוהו כבידו משמע דנאמנותו רק לחומרא מדרבנן דעשאוהו כבידו וכן דייק הפ"י שם, א"כ להקל גם האב אינו נאמן, אלא דפ"י נתקשה טובא בתוס' שם עפ"י פירושו בכוונת התוס' דא"נ רק מדרבנן עיי"ש. ולפע"ד נראה דכוונת התוס' דעשאוהו כבידו כיון דעתיד לגדל אין חזקה זו דקטנות חזקה אלימא כ"כ כמו חזקה דעלמא דאין ע"א נאמן נגד החזקה, ועשאוהו כבידו היינו ששקלו בחכמתם דכמו דדבר שבידו נאמן גם באתחזק כן נאמן נגד חזקה דלא אלימא, ויש להסביר יותר עפ"י מ"ש חי' ר"ן ריש גיטין דס"ל לרש"י בידו ואתחזק כמו אין בידו ולא אתחזק, ומבואר יותר במהרי"ק שורש שכ' כל דבידו לגרע החזקה אתרע החזקה עיי"ש, ובמק"א הארכתי בזה. ועפ"ז א"ש דברי תוס' בקדושין כיון דחזקה זו דקטנות עשוי' להשתנות ממילא ליכא חזקה כ"כ ועיי' במהרי"ט ח"א ס' מ"א ובסי' נ"א באורך דחזקה דקטנות לאו חזקא גמורה היא כנ"ל נכון בכוונת התוס' לפ"ז האב נאמן לענין איסור אפי' להקל ודוקא אב, אבל לא אחר דאינו רגיל בו ואין עדותו נאמנה, וכיון דאיכא קצת חזקה דקטנות מנגדתו אינו נאמן:
ואחר העיון עלה במחשבה לפני דמ"ש תוס' דאחר א"כ, דין זה לחלק יצא בנדון שלפנינו, בהקדם מ"ש הפ"י בקידושין דקושי' תוס' הא אין בידו ולא יאומן הוא לפי' ב' דסימנים בלא שנים מהני, והתם איירי דאב מעיד למפרע בשנים וסימנים, ולכן הוקשה לתוס' למה יאומן, אבל לפי' ראשון דסימנים לחוד ל"מ דאולי שומא מקודם נינהו היינו דליכא רוב וחזקה אבל פלגא מיהא איכא ואתרע חזקת קטנות ע"י שערות שלפנינו וכל היכא דליכא חזקה ע"א נאמן באיסורים עיי"ש, ודבריו נכונים וברורים. ועפ"י דברי קדשו בנדון שלנו אם נבדקו קודם כתיבה או מיד אח"כ באופן שאנו יודעים בוודאי שבעת הכתיבה היו לו סימנים אלו סגי בע"א שהגיע למספר השנים אז בשעה שכתב דע"י סימנים נעשה פלגא וסגי בע"א במקום דליכא חזקה, אבל כשנבדק אחר שכבר כתב ואנו מחזיקי' הסימנים למפרע משעה שכ' משום חזקה דרבא, ודוקא שידוע לנו שהגיע לכלל שנים כשכתב, לזה צריך דוקא ב' עדים דע"א א"כ נגד החזקה דקטנות ומשום סימנים לא פלגא, דהא אין אנו יודעין שהגיע אז לכלל שנים רק עפ"י ע"א והוא אינו נאמן במקום חזקת קטנות ודוקא אב נאמן ולא עד א' דעלמא והבן:
וגם בעדות אב יש לעיי' אם נאמן בכה"ג דמה שחידש תוס' כיון דעתיד לגדל הוי כבידו ומחלק בין אב לאחר זה הוצרך לחדש לפי פי' ב' של הר"י כדי לתרץ הקוש' שעליו, אבל לפי פי' ראשון לא צריך לחידוש זה לדמות מילתא דעדות אב לבידו, וכיון דשיטת רוב ראשונים כפי' הראשון והכי נקטי' מנ"ל לחלק בין עדות אב לאחר. והא דנקט אב דאפ' אב אינו נאמן לעונשים ולמלקות, אלא כיון דדבר זה אם ע"א נאמן במקום חזקה רבו בו השיטות והמחבר ביו"ד סי' קכ"ז פסק דאינו נאמן ועיי' ש"ך שם דרבו כמו רבו דס"ל דנאמן והרמב"ם מן המנוים בתוכם, הא חדא, ועוד לפמ"ש הפ"י שם בקושי' תוס' משום דאיכא חזקת היתר דחפץ שהקדיש והחרים וזה ל"ש בכתיבת תפילין, אם לא שנאמר דגברא המניחם הוא בחזקת חיוב והמעיד על מספר השנים הו"ל כע"א במקום חזקה והוא רחוק כמובן, וגם הא י"ל לפי' ראשון נמי שאני אב דהוי כבידו, לכן נ"ל דהמקיל להאמין לאב על השנים כשנבדק אחר שכבר כתב לא הפסיד אבל ע"א אחר אינו נאמן ובעי ב' דוקא, כנלפע"ד נכון להלכה:
הנלפע"ד כתבתי בעזרת נותן התורה ית"ש, והוא בחסדו יראנו מתורתו נפלאות, ויעשה עמנו לטובה אות, ונזכה לראות ישועות הנבאות, כדכתיב וראו כל עמי הארץ, כי שם ה' נקרא עליך וכו' הכ"ד או"נ דש"ת באהבה. פ"ב כאור בקר ליום ה' י"ד טבת תרכ"ח לפ"ק:
הק' אברהם שמואל בנימין ב"הג מהרמ"ס זצ"ל