אור ברסלב

כתב סופר אורח חיים· רבי אברהם שמואל בנימין סופר

תשובה ה

תשובה ד

שפעת ברכות ושובע שמחות לכבוד ידי"נ תלמידי הרב המופלג מלא עתיק המאוה"ג, בע"פ צדיק צדקות אהב כש"ת מו"ה אליה' א"ש נ"י אבדק"ק דערעדטשקא יע"א:

בי"ה קבלתי ואותיותיו שאלוני בדבר הלכה לענין ברכה בתפילין הנמצאין ביד נכרי דמבואר בטוש"ע דכשרים, וכ' בב"י אע"ג דביו"ד סי' רפ"א יש ב' דיעות אם קורין בס"ת הנמצא ביד נכרי הכריע הטור בתפילין דלא שכיח כלל שיכתבם נכרי דאמרי' מסתמא ישראל כתבם, ועיניו ראו ראי' שניי' ביש"ש גיטין פ' השולח דלא נראה לו חילוק זה, ותמה מה ראה הטור על ככה לחלק בין ס"ת לתפילין ואנו אין לנו אלא כפסקו של המחבר, והאחרונים לא הביאו יש"ש הנ"ל בוודאי אין לנו לחוש לדבריו אבל עלה ספק בלבו אם נסמוך על האי סברא דמסתמא ישראל כתבו לענין ברכה ואפשר דגם טוש"ע לא כתבו רק דכשרי' לצאת בהם, אבל לענין ברכה לא והוא עפמ"ש הטו"ז או"ח סי' ח' ס"ק ה' דדייק המחבר וכ' דיבדוק ציצית משום ברכה לבטלה ולא כ' משום דלבש בגד של ד' כנפות בלי ציצית ש"מ דסמכי' על החזקה ומשום איסור חמור דלא תשא לא סמכי' על החזקה, ואולי הה"נ הכא ניהי דסמכי' דמסתמא ישראל כתבם לענין שיוצא בהנחת תפילין אלו, אבל לענין ברכה לא סמכי' משום חומר לא תשא דלא עדיפא הך סברא מחזקה אלו דבריו בהוספת דברים משלנו. והנני להשיבו בתשובה אחר העיון כמסת הפנאי וקודם שנבוא למטרת כוונתנו נעשה סמוכים ופנים להלכה לשיטתו של הטור דמוכח מתוך הסוגי' שיש חילוק בין תפילין לס"ת, ונשית פנינו תחלה לבאר שיטת הרי"ף ורמב"ם בס"ת כיד ה' הטובה עלינו ולפניו יכונו מעשי ידינו:

פתח דברינו יאירו לבאר שיטת הרי"ף ורמב"ם באר היטב. הנה הר"ן כ' מדכ' הרי"ף וי"א גונז לבסוף ומפרש טעמא שמא נכרי כתבו נראה דס"ל כמ"ד דגונז. וצ"ל דהרי"ף היה לו הגירסא בהיפוך מגירסא שלפנינו, ולולי טעמו של הר"ן בשיטת הרי"ף וכן פסק הרא"ש נ"ל מילתא בטעמא בטעמו של הרי"ף ורמב"ם, ונ"ל דהרי"ף ס"ל כשיטת רש"י דכ' דמ"ד קורי' משום דאיכא ס"ס שמא ישראל כתבו ואת"ל נכרי שמא שלא לשם ע"ז כתבו, וצ"ל לרש"י דמ"ד קורי' ס"ל דל"ב כתיבה לשמה, וגם ל"ל דכל שאינו בקשירה אינו בכתיבה דאלת"ה ל"מ ס"ס דיופסל משום לשמה ומשום כל שישנו וכו' ומ"ד אין קורי' בו דס"ל משום ספק שמא נכרי כתבו ושלא לשמה הוא או משום כל שישנו וכו' או משום שניהם, וכיון דקיי"ל דבעי לשמה וכל שאינו בקשירה אינו בכתיבה ממילא הלכתא במוחלט כמ"ד יגנוז, ורמב"ם ס"ל כתוס' ויתר ראשונים דמ"ד קורין משום דמסתמא ישראל כתבו, וי"ל גם להלכתא כמ"ד קורין בו אלא דמ"מ קשה מנ"ל לרמב"ם לפסוק להקל כמ"ד דסומכים דמסתמא ישראל כתבו:

ונלפע"ד דהנה התוס' הקשו על רש"י מדאמר אח"כ מ"ד יגנוז משום כל שישנו ולא אמר משום דילמא כתבו נכרי לע"ז ועיי' מהרש"א דמפרש כוונת התוס' דאם הי' טעם אחר למה ל"א טעם זה דס"ל לר"נ משו"ה דבנמצא ביד גוי יגנוז, וצ"ל למה באמת לא קאמר טעמא דמ"ד יגנוז בכתבו נכרי משום שמא לע"ז כתבו ומה לו לש"ס להביא ממק"א משום כל שישנו דלאו כ"ע ס"ל הכי, הול"ל טעם הפשוט ומובן זה עפמ"ש הרמב"ן בחי' גיטין בהשמטות שהקשה ג"כ כקושי' תוס' מדלא אמר דס"ת שכתבו נכרי יגנוז משום שמא לע"ז כתבו, והקשה על רש"י למ"ד דלא אמר' סתם מחשבת נכרי לע"ז אמרי' סתמא לאו לע"ז ומביא ראי' ע"ז מש"ס חולין פ"ק י"ג ע"ב במתני' דשחיטת נכרי נבילה ומותר בהנאה דאתי' דלא כר"א דס"ל דסתם מחשבת נכרי לע"ז, ולא חיישי' דילמא לע"ז שחטו ש"מ דל"ח דמסתמא לאו לע"ז שחטו דלא כרש"י. והנה צ"ל למה באמת ל"ח מספק ואמרי' מסתמא לאו לע"ז מהיפוך להיפוך מר"א דס"ל סתם מחשבתו לע"ז והוא רחוק:

ונראה לפע"ד דצ"ל איך אתי מחשבתו דברים שבלב ואוסר אלא לר"א כיון דסתם מחשבתו לע"ז לא הו"ל דברים שבלב ועיי' כעין זה ב"ב פ' מי שמת באבעי' דלא איפשטא בשכ"מ שהקדיש נכסיו אם עמד חוזר או לא ופסק הרא"ש דכיון דספק הוא הרי הוא בחזקת הקדש או עניים, והקשה הב"י בסי' ר"נ אדרבא הו"ל לאוקמי בחזקת המקדיש ועיי' קצה"ח שם שכ' דטעמו משום דכל אומדנא הו"ל דברים שבלב חוץ באומדנא דמוכח וכל דאיכא ספק באומדנא הו"ל דברים שבלב עיי"ש, והה"נ בספק אם חישב נכרי לע"ז הו"ל דברים שבלב כנ"ל בכוונת הרמב"ן. ורש"י לא נחית לסברא זו וכן שיטת הרמב"ם פ"ט מזכיי' ומתנה ה' י"ט ומחבר בחו"מ סי' ר"נ. וליישב קושי' הרמב"ן על רש"י ממתני' פ"ק דחולין נ"ל התם שאני דאיכא לבהמה חזקה דאינה אסורה בהנאה גם לשיטת רש"י דמחזיקין מאיסור אמה"ח לאיסור נבילה היינו לענין איסור אכילה, אבל היתה בחזקת שמותרת בהנאה, ולכן ל"ח שחישב לע"ז משא"כ בס"ת שנמצא ביד נכרי דל"ש חזקה שאינו לע"ז דהא לא הוחזקה מעולם לכן חוששי' שמא כתבו נכרי וכתבו לע"ז כנ"ל ועיי', וליישב קו' תוס' ורמב"ן מדלא קאמר טעמא דמ"ד ס"ת שכתבו נכרי יגנוז שמא כתבו לע"ז נ"ל לתרץ בירך קושי' אחריתא שהקשה הרמב"ן על רש"י דמ"ד קורין בו ע"כ ס"ל דל"ב לשמה וגם מחשבת ע"ז אינה פוסלת ומביא ראי' על זה מש"ס ע"ז דס"ל לר' יוסי דכותי שמל לשם הר גריזים כשר דא"צ לשמה אלמא כל היכא דא"צ להיות לשמה גם מחשבת ע"ז אינה פוסלת. וליישב כ"ז אומר אני דרש"י ג"כ ס"ל דיש סברא לומר דמסתמא ישראל כתבו דלא שכיח שיכתוב נכרי, אלא דלא ניחא ליה לומר דאלימא האי סברא כ"כ לסמוך עלה בדאורייתא, והנה קריאת התורה בצבור דרבנן חוץ מפ' זכור כמ"ש הרא"ש ברכות, וכיון דדרבנן הוא הגם דאין עושין ספק דרבנן לכתחילה, מ"מ כיון דל"ש שיכתוב נכרי סמכינן בדרבנן דבלא"ה ספיקו להקל וכ"ז מחשש שמא כתבו נכרי והו"ל שלא לשמה או משום שאינו בקשירה ופסולים אלו הם מדאורייתא אבל מצות קריאת ספר תורה בצבור דרבנן, אבל לחשש שמא לע"ז כתבו ומחוייב לשורפו והוא מדאורייתא, וראיתי בכתבי קודש של אבא מאוה"ג זצ"ל שכ' דנפקא מואבדתם את שמם וכו' כשכותב אלקים לשם ע"ז, ונ"ל גם בספק שמא כתבו ישראל ושמא כתבו נכרי דא"א לשרוף דשמא ישראל כתבו מ"מ אסור לקרות בו מספק דאורייתא דמיקרי ורוצה בקיומו כשקורא בו ברבים וספק זה שמא לע"ז כתבו לאו משום דלא יצא ידי חובת קריאת התורה הוא אלא משום איסור דע"ז. ובקיצור י"ל דכל אביזרייהו דע"ז חמירא טובא ואין ראוי לסמוך על הסברא דמסתמא ישראל כתבו, לכן כ' רש"י משום דלענין איסור דע"ז איכא ס"ס שמא ישראל ושמא נכרי ושלא לשם ע"ז ומשום דליתא בקשירה ומשום לשמה אין איסור בקריאה רק שלא יצא י"ח הוא דרבנן, ואפשר גם בפ' זכור דאורייתא יש להקל ולסמוך דמן הסתם ישראל כתבו, אבל בחומר איסור דע"ז דוקא בס"ס כנ"ל:

והא"ש דל"ק קו' הרמב"ן דכשאין צריך לשמה גם מחשבת ע"ז אינה פוסלת, דלפמ"ש גם מ"ד קורי' ס"ל דבעי לשמה ומחשבת ע"ז פוסלת ואוסרת דוודאי בעי שריפה ובספיקא אסור לקרות בו חוץ היכא דאיכא ס"ס מותר. ומיושב הא דלא מפרש ס"ת שכתבו נכרי מ"ד יגנוז משום חשש מחשבת ע"ז, דהא כ' התוס' הא דלא מפרש דס"ל כרשב"ג דבעי לשמה משום דלא מפורש אמר כן ולהכי אמר טפי משום שאינו בקשירה וכיון דלא רצה לומר דמ"ד יגנוז ס"ל דבעי לשמה משו"ה לא מפרש משום שמא מחשבתו לע"ז דאם ל"ב לשמה גם מחשבת ע"ז אינה פוסלת ומסולקים כל הקושיות על רש"י ע"ד נכון בעזהי"ת:

ובמ"ש נתיישב לי מה דהי' קשה לי על מ"ש רש"י דאיכא ס"ס הא שמא אונס חד הוא אם כתבו ישראל או נכרי ושלא לשם ע"ז והכל בחד ענין ואין ס' אחד מתיר יותר מחבירו דהא ס"ל ע"כ דלא בעי לשמה וכשר לכתיבה, ולפמ"ש דמ"ד קורין ג"כ ס"ל לשמה וכל שישנו בקשירה אלא דמשום זה סמכי' דישראל כתבו, א"ש דאיכא ס"ס לענין ע"ז דס' אחד שמא ישראל כתבו מתיר יותר דיוכל לקרות בו לצאת י"ח, אבל להך צד שמא נכרי כתבו שלא לשם ע"ז אין יוכל לצאת י"ח קריאה משום לשמה ומשום דליתא בקשירה הגם דבנדון זה שנמצא ס"ת בידו ליכא נפקותא דאמרי' מסתמא ישראל כתבו, מ"מ במק"א להך צד שנכרי כתבו שלא לשם ע"ז אין יוצאי' י"ח קריאה ושוב לא הו"ל שמא אונס חד כמבואר בש"ך יו"ד סי' ק"ח וא"ש ועיי':

ואחר שהעמדנו שיטת רש"י על מכונה, נשית פנינו ליישב שיטת הרמב"ם דפוסק כמ"ד קורין, והוא עפ"י דברינו שכתבנו בשיטת רש"י רק בנטי', קצת בשנוסיף תוספות מיעוט לבאר פלוגתא דמ"ד יגנוז ולא נראה לו להתיר משום ס"ס ולא משום דסתמא ישראל כתבו וי"ל דס"ל נמי דמסתמא ישראל כתבו אלא דזה לא מהני רק שיכולים לצאת י"ח קריאה, אבל לא לאיסור חשש שמא לע"ז כתבו, ומשום ס"ס י"ל דס"ל דלא בעי לשמה וגם ל"ל דכל שאינו בוקשרתם וכו' ממילא ליכא ס"ס, שמא ישראל ושמא נכרי שלא לשם ע"ז דהו"ל שם אונס חד דליכא נפקותא בין ב' הצדדי' אבל מ"ד קירי' ס"ל כדכתיבנא נכרי פסול משום לשמה ומשום דליתא בוקשרתם, ולהכי איכא לענין חשש דכתיבה לע"ז ס"ס כראוי, ונתבאר היטב פלוגתא דמ"ד יגנוז ומ"ד קורי' בו ונטיתי ממ"ש לרש"י עפ"י רמב"ן דאם ל"ב לשמה גם מחשבת ע"ז אינה פוסלת, ומתוך קו' הרמב"ן דמדמה למל לשם הר גריזים וכן התעורר פ"י מסברא דלא אתי מחשבה ומבטל מעשה, ויש לחלק דבמילה סתמא לשמה ולא אתי מחשבתו ומבטל מעשה המוכיח דלשמה הוא, אבל בס"ת הגם דל"ב לשמה מ"מ מחשבה להיפוך פוסלת דסתמא לאו לשמה ועיי' תוס' מנחות ל"ו ע"א שכ' לחלק בין מילה לס"ת. ובחי' אבא מאוה"ג זצ"ל ראיתי שכ' לאמור דשאני הכא דליכא מעשה בכתיבת אזכרות דנכרי כותב אזכרות הוא לאלקים חול כמו ישראל שכותב אזכרות קודש לה', ולא דמי לשחיטה ומילה, ועפ"ז א"ש מ"ש בביאור הפלוגתא וטעמו של מ"ד יגנוז והא"ש דפסק הרמב"ם כמ"ד קורי' דלהלכתא דקיי"ל דבעי לשמה וכל שאינו בוקשרתם וכו' איכא ס"ס טבא וממילא נקטי' כמ"ד קורין:

אמנם כן למ"ש הה"מ הלכו' אישות דרמב"ם ל"ל שמא אונס חד הוא ליתנייהו לדברינו אליבא דרמב"ם דאין לומר מ"ד יגנוז משום שמא אונס חד הוא הא הרמב"ם ל"ל האי כללא. אלא דהה"מ העלה כן בשיטת הרמב"ם מכח הוכחה ועיי' פלתי סי' ק"י בבית הספק שדחה ראי' הה"מ:

ולצאת חובת ביאור שיטת הרמב"ם גם להה"מ ויתכנו דברינו גם לשיטתו אקדים קו' שארית יוסף אשר הביא הש"ך בכללי ס"ס על ס"ס שכ' רש"י כאן הא הו"ל ס"ס שאינו יכול להתהפך דאם נתחיל בספק שמא כתבו שלא לשם ע"ז ואת"ל כתבו לע"ז תו א"א לומר שמא ישראל כתבו וש"ך כ' מזה סיוע לכללי' של מנחם עזרי' עיי"ש. ולפע"ד כאן א"ש בלא"ה, די"ל דוקא אם ב' ספיקות שוות אמרינן למה תתחיל בזה, תהפוך ותתחיל בספק אחר ומ"ש, אבל כאן דאין ב' ספיקות שקולות, דספק ראשון שאנו מתחילין בו אינו שקול דקרוב דישראל כתבו אלא דלא סמכי' על זה לחוד וצריכים עוד ספק כה"ג מהני אפי' אינו מתהפך כיון דמיד כשבאים לדון קרוב לנו לומר דישראל כתבו, ובו אנו מתחילין, ואין לומר איפוך אנא ותתחיל בס' השני תחלה כנ"ל ברור ועיי' כעין זה בפלתי על הלכות נדה ריש סימן ק"ץ ובח"ס חיו"ד סי' קמ"ב:

והנה בפלתי סי' ק"י העלה דלרמב"ם דספק דאורייתא רק מדרבנן לחומרא ליתא להאי כללא דבעי ס"ס שיוכל להתהפך, דהא בחד ספק יצאנו מידי איסור דאורייתא וליכא רק איסור דרבנן ומועיל ספק האחר דספק דרבנן לקולא ואצ"ל ס"ס עיי"ש ובדג"מ, וקיימתי מאז מנפשאי ואמת נכון הדבר ואחר הוצעה זו אומר לשיטת הרמב"ם דס' דאורייתא לקולא וידוע דתלי' בפלוגתא דתנאי ואמוראי, י"ל למ"ד ספק דאורייתא מה"ת לחומרא בעי ס"ס שיוכל להתהפך ואפי' ס"ס כדהכא בעי להתהפך, אבל למ"ד והוא לרמב"ם להלכתא דס"ד רק מדרבנן לחומרא ל"ב יוכל להתהפך, וי"ל מ"ד יגנוז ס"ל ס"ד מה"ת לחומרא וצריך ס"ס שיוכל להתהפך וכאן א"א להתהפך, לכן ס"ל יגנוז, ומ"ד קורין ס"ל ס"ד רק מדרבנן להחמיר ומהני ס"ס שאינו יכול להתהפך ולהלכתא דס"ד רק מדרבנן לחומרא פסק הרמב"ם דקורין בו. ורי"ף דס"ל כמ"ד יגנוז י"ל דאחז בשיטת רוב ראשונים דקיי"ל ס"ד מה"ת לחומרא ועיי':

אלא דיש לפקפק על דברינו עד כה דקורין בו דמשום לשמה ושאינו בקשירה סמכינן דמסתמא ישראל כתבו, דקריאת התורה בצבור דרבנן וכ"ז כל ימות השנה, אבל פ' זכור דדאורייתא הוא באמת אין קורין בו ומסתימת הרמב"ם לא משמע כן, ובברייתא די"א קורין י"ל חוץ מפ' זכור אבל הרמב"ם היה ליה לפרש, וי"ל כיון שאין מפורש בש"ס כן לא כ' מדנפשי' וכן דרכו בקודש בכ"מ כידוע:

אלא דמשמעות קורין דוחק קצת לפרש חוץ מפ' זכור, ולהרווחה דמילתא שלא נצטרך לדחוקי נ"ל עוד דרך קצרה בשיטת הרמב"ם לשיטתו דס"ד רק מדרבנן לחומרא, י"ל דמ"ד קורין משום דספק הוא שמא כתבו ישראל ומדאורייתא ספיקו להקל הגם דאתחזק בחיוב המצוה ובדאתחזק ל"א ספיקא להקל גם לרמב"ם, הכא שאני דאיכא נגד חזקת חיוב דמסתמא ישראל כתבו ועי"ז הוי ספק השקול כדלא אתחזק, וכל ספק דרבנן להקל כ"ש כאן שקרוב יותר דישראל כתבו סמכי' לענין דרבנן, שאמרו ס"ד להחמיר דמסתמא ישראל כתבו דעדיף טפי מחזקת חיוב ומ"ד יגנוז ס"ל ס"ד מה"ת לחומרא, ולענין ס"ד לא סמכי' דמסתמא ישראל וכיון דפ' זכור דאורייתא ואין יוצא בו מספק שמא כתבו נכרי גם כל השנה אין קורי' בו מחשש שיקראו בו גם פ' זכור ועיי' טו"ז סי' רס"א דהעלה דספר שאין פסולו ניכר אין קורין בו אפי' ביחיד שמא יקרא בו בציבור וש"ך בנקה"כ חולק עליו, ונ"ל דכאן גם הש"ך מודה כיון שקורין בו בצבור כל השנה דקריא' מדרבנן היא, יש לחוש שיקראו בו גם פ"א בפ' זכור ולהכי אין קורין בו כלל, ומ"ד קורין בו ס"ל ס"ד לקולא וגם פ' זכור יוכל לקרות בו, ופסק הרמב"ם לשיטתו כמ"ד קורי' בו ואפי' פ' זכור והרי"ף פסק כמ"ד יגנוז דס"ל ס"ד מה"ת להחמיר ועיי' בכ"ז:

והנה שני דרכים ראשונים שכתבנו בישוב שיטת הרמב"ם לא יתכנו למה דפסק הרמב"ם דתפילין שנמצאים ביד נכרי כשרים דהא במצוה דאורייתא לא סמכי' על הא דמסתמא ישראל כתבם וצריכים אנו למ"ש ב"י דשאני תפילין דוודאי לא כתבם נכרי וכ"ע מודים דכשרים, ובאמת ר"נ אמר ס"ת שנמצא ביד נכרי י"א יגנוז וי"א קורי' בו י"ל בס"ת פליגו אבל בתפילין ל"א ר"נ די"א יגנוז, אלא שי"ל דמ"ד יגנוז בס"ת כ"שכ בתפילין דמה ס"ת לקרות בה רק דרבנן אמר יגנוז ואין קורי' בו כל השנה כ"שכ תפילין דאורייתא דיגנוז, וי"ל גם מ"ד קורין ס"ל בתפילין יגנוז:

אבל נ"ל ראי' מהימנא לחילוקו של הב"י מדאמר ר"ד לר"א הא בכ"ד פודים ש"מ ס"ת שנמצא בי"נ מותר לקרות בו, וצ"ל הא במתני' קתני אין לוקחין ספרים תו"מ ולמה שביק ר"ד תו"מ ונקיט ש"מ ס"ת וכו' ואין לומר דנקיט ס"ת דקתני תחלה וה"ה אחרינא שנשנו במתני', הא איכא רבותא יותר בתפילין ומזוזות דדאורייתא הוא דכשרים מס"ת דכדי דמיהן פודין לקרות בו כל השנה חוץ מפ' זכור, אלא מדקתני במתני' תו"מ מוכח מכח דיוקי דכשרים, והול"ל ש"מ דתו"מ כשרים והוא רבותא יותר מס"ת שקורין בו וצ"ע:

ונ"ל דפשיטא לי' לס"ד דתו"מ דכשרים לכ"ע הגם דמצוה דאורייתא היא דאין דרך כלל שיכתוב נכרי תו"מ, ולזה ל"צ ראי' ממתני', וגם ליכא מ"ד דיגנוז, אבל דייק ממתני' דס"ל בס"ת כמ"ד קורין בו והנה כבר כתבנו לעיל דצ"ל מה ראי' מביא מכח דיוקו שאינו של כלום הפשוט כר"א פודה לגנוז ודקארי מה קארי ליה למידק ממתני', ולמ"ש א"ש נכון מדקתני במתני' ס"ת תו"מ וכוללם יחד ובתו"מ פשיטא דבכ"ד כדי להניחם והה"נ ס"ת דקונים לקרות בו ש"מ ס"ת וכו' קורי' בו ודחה ר"א דילמא לגנוז היינו די"ל הא כדאיתא והא כדאיתא ס"ת לגנוז ותו"מ להניחם למצוה, ודחי' בעלמא ושנוי' דחיקא הוא, וא"ש מ"ש הכ"מ דשינוי' דר"א שנוי' דחיקא הוא לכן פסק הרמב"ם כר"ד ממשמעות מתני', והיינו שנוי' דחיקא משום דצ"ל ס"ת ותו"מ לאו בחדא מחתא מחתינהו ורי"ף י"ל הוכיח מזה עצמו מדדחיק רב אשי, ומה לו לדחוק אם ס"ל לאמת דקורי' בו ש"מ דס"ל לעיקר כמ"ד יגנוז ולכן לדחות ראי' ר"ד ממתני' כמ"ד קורין בו דחוק כדי לתרץ מתני' כהלכתא וא"ש ועי':

המורם מדברינו כי דינו של הטור לחלק בין תפילין לס"ת הגם דיש מקום להחמיר יותר בתפילין מלקרות בס"ת דתפילין לענין דאורייתא אנו דנין משא"כ בס"ת לקרות בו כל השנה וי"ל דכ"ע ס"ל בתפילין יגנוז, מזה עצמו הוכיח הטור דשאני תפילין דוודאי לא כתבם נכרי מדלא אמר ר"ד רבותא יותר דאפי' תפילין כשרים מכח דיוקו, ש"מ דתפילין פשיטא ליה דאין דרך כלל אפי' מיעוט נכרים שכותבים תפילין:

והוגענו בדברינו אלו למקום ישוב ליישב על מכונו שיטת הרי"ף ורא"ש דפסקו בהחלט כמ"ד יגנוז. הנה רש"י במתני' כ' דאין לוקחין משום דוחקא דצבורא או משום דלא לגרבו ולייתו, ויש לעיי' לטעמא משום דוחקא דצבורא, ואם ס"ת לגנוז כדאמר ר"א ומפסידים הצבור כל מה שמוציאים בכ"ד, א"כ בתו"מ דכשרים לכ"ע כמ"ש, למה לא הטילו על הצבור שיקנו יותר מכדי דמיהן כפלים מכ"ד, דהא לא חשו לדוחקא דצבורא בשיעור כ"ד הגם שצריכים לגנוז ומפסידים הכל. וצ"ל דר"א דדחה דלמא לגנוז או דס"ל בפשיטות הטעם דאין לוקחי' יותר מכד"ד משום דלא לגרבו ולייתו, ולטעם זה ליכא בין ס"ת דיגנוז, ובין תו"מ, או דמספקא ליה לר"א ולכן אמר דילמא לגנוז דתליא בטעמא, וי"ל ר"ד דדייק ממתני' ס"ת מותר לקרות בו ס"ל משום דוחקא דצבורא וקשה ליה אם ס"ת לגנוז והטילו על הציבור לקנות בכ"ד הגם שמפסידי' הכל, למה לא יתחייבו בתו"מ לקנות ביותר מכ"ד והיינו דקאמר הא בכדי דמיהן פודין ס"ת וע"כ לקרות בו, ור"א דחה דילמא לגנוז והטעם משום דלא לגרבו ולייתו וכיון דהלכתא משום דלא לגרבו ולייתו ממילא ליכא ראי' מממתני' דקורי' בו ומשו"ה פסק הרי"ף כמ"ד יגנוז דלהלכתא ראיית ר"ד דחוי' מעיקרא. ועיי' יש"ש שכ' מדאמר ר"א דילמא משמע דלא ברירא ליה הא מילתא ולא שבקינן פשיטות ר"ד משום דילמא דאמר ר"א. ולמ"ש א"ש דר"א אמר דלמא משום דמספקא ליה אי משום דוחקא דצבורא או משום דלא לגרבו ולייתו, ואי משום דוחקא א"א לומר דקונין לגנוז, ולכן אמר דלמא לגנוז והטעם משום דלא לגרבו ולהלכתא דקיי"ל משום דלא לגרבו ולייתו וכתבו הראשונים דאיכא ראי' מש"ס כתובות עיי' רשב"א ור"ן לעיל גבי אין פודין השבויין וכו', פסק הרי"ף בהחלט דמתני' לגנוז קאמר, וזה ישוב נכון המיישב דעת, בעזרת החונן דעת:

ורמב"ם אע"ג דפסק ג"כ משום דלא לגרבו ולייתו בפדיון שבויים מ"מ פסק כרב דימי משום דשנוי' דחיקא הוא מה דמשני ר"א דצ"ל ס"ת לגנוז ותו"מ להניחם כמ"ש הכ"מ וכאשר בארנו:

ולולי שכ' רש"י ורמב"ם בהלכו' תפילין דאין לוקחין יותר מכד"ד משום דלא לגרבו ולייתו, היה נ"ל דהא דאין לוקחין לכ"ע הטעם משום דוחקא דצבורא, דטעם דלא לגרבו דוקא בשבויים נאמר כשיפדו השבויים יש לחוש דלגרבו ולייתו עוד, אבל ס"ת שנמצא ביד נכרי דקורין בו דתולין שישראל כתבו ולא מוכח דבזזו מישראל אלא שקנה ממנו או שנאבד וכ"ש תו"מ דיש לתלות בכך יותר מלתלות שגנבן או גזלן ל"ח דלגרבו כיון שאין הוכחה לפנינו שכבר גנב וגזל ס"ת ותו"מ, ונראה דרש"י ורמב"ם הוכיחו דגם כאן שייך דלא לגרבו ולייתו מדאמר ר"א דילמא לגנוז וכתבנו דאזיל ר"א לטעם דלא לגרבו ולייתו הגם דרמב"ם לא פסק כר"א מ"מ עכ"פ מוכח דר"א ס"ל דגם בזה שייך משום דלא לגרבו ולייתו ועיי':

ומיושב בזה מה שדקדק היש"ש למה קתני אין לוקחין ול"א אין פודין כמו אין פודין את השבויים וכ' דהשמיענו דלוקחים כמו קונה לעצמו לקרות ולא לפדות לגנוז והוא דוחק, וקשה לר"א דאמר לגנוז, ולמ"ש י"ל דנקיט אין לוקחי' ולא נקיט אין פודין, דה"א דוקא כשבזזו נכרי' מישראל בחזקה כשבוי בידו, אין לוקחי' משום דלא לגרבו, אבל כשס"ת בי"נ וא"י ממי לקחם לא חיישי' דלא לגרבו קמ"ל דמ"מ חיישי', והא"ש דיוקו של ר"ד ממתני' דס"ל משום דוחקא וע"כ הא דנקיט אין לוקחי' לקרות כמ"ש היש"ש, ור"א ס"ל משום דלא לגרבו דחה שפיר ועיי':

והנה אחר אשר החזקנו דינו של הטוש"ע במסמרות נטועים נבוא לשאלתו אם לסמוך על הסברא דמסתמא ישראל כתבם לענין ברכה, הנה מ"ש הטו"ז דלענין ברכה משום חומר ל"ת מחמרי' יותר ולא סמכי' על החזקה וכ"כ בסי' י"ג אות ג', ועיין תוס' ר"ה ל"ג ע"א דכ' דברכה לבטלה ליכא משום ל"ת מדאורייתא רק מדרבנן, ולאו דל"ת הוא רק בלא ברכה עיי"ש, בוודאי אין להחמיר יותר לענין ברכה לבטל' במקום חזקה מביטול לבישת טלית בלא ציצית שהוא מדאורייתא, וכן בסי' י"ג דאין מקום להחמיר יותר משום חשש ברכה לבטלה מלאיסור שבת, וצ"ל לדברי טו"ז דמחבר ס"ל כרמב"ם דל"ת דברכה לבטלה דאורייתא ועיי' מג"א ס"ס רט"ו, והמג"א והב"ח דטרחו ליישב הא דלא סמכי' על החזקה ולא מתרצי משום חשש חומר דל"ת נראה דלא ס"ל כטו"ז משום דאחזו בשיטת תוס' ר"ה, ואפשר י"ל דנקיט המחבר משום ברכה לבטל' לרבותא דגם משום ברכה לבטלה שהוא מדרבנן יש לבדוק, ונ"מ בשבת שא"א לו לתקנו בשבת, לפי שיטת המרדכי דליכא מצוה רק כשאפשר להטיל בו ציצית, לפ"ז א"צ לבדוק בשבת דאם הוא פסול מותר ללבשו בשבת, לכן כ' משום ברכה לבטלה ואפי' בשבת צריך לבדוק ועיי':

ולדינא נ"ל דאין לחוש לטו"ז הנ"ל מאחר דתוס' ס"ל דל"ת דרבנן ואם סמכי' להניח תפילין שנמצאים ביד נכרי לצאת י"ח מצות תפילין כ"ש לענין הברכה, ואף למ"ש הטו"ז י"ל שאני התם, כיון דאיכא לברורי ואולי ימצאו פסולים מחמרי' לענין ברכה משום חומר ל"ת, אבל כאן שא"א לברר מודה הטו"ז דסמכי' על הא דמסתמא ישראל כתבו לכל דבר אפי' לענין חומר דל"ת, וכ"ש בזה"ז דלא ידעו נכרים לכתוב דאין בית מיחוש כלל ועיי' ש"ך סי' רפ"א ס"ק ה' דאפי' ס"ת ביד נכרי לכ"ע קורי' בזה"ז וכ"ש תפילין דאיכא תרתי לטיבותא וכן משמעות המחבר דגם ברוכי מברכינן, והמחמיר שלא להניח תפילין שקנה מיד נכרי במקום שיש לו תפילין אחרים תבוא עליו ברכה, כנלפע"ד להלכה, בעזרת החונן דעת לערוך מערכה מול מערכה. הכ"ד אוה"נ דש"ת וחותם בברכת התורה. פ"ב נגהי ליום ו' עש"ק פ' וישב תרל"א לפ"ק:

הק' אברהם שמואל בנימין ב"הג מהרמ"ס זצ"ל

תוכן העניינים

כתב סופר אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה