כתב סופר אורח חיים· רבי אברהם שמואל בנימין סופר
תשובה ד
המחבר ס' י"ט סעיף ב' כ' עשה טלית לצורך תכריכים אעפ"י שלבשו פעמים בחייו פטורה והוא מש"ס מנחות מ"א ע"א אמר שמואל כלי קופסא חייבת בציצית, ומודה שמואל בזקן שעשאו לכבודו דפטורה דכתיב אשר תכסה בה והאי לאו לאכסויי עבידא והרמב"ם והטור לא הביאו הא דזקן שעשאו לכבודו דפטורים, וכ' המג"א משום דקיי"ל ציצית חובת גברא, וכ"ז שלא לבשו פטור וכשלובשו בחייו לפעמים חייב לשיטת הרמב"ם דלא תליא בבגד אם מיוחד ליום או ללילה אלא בלבישה, דלא כב"י שכ' דגם לשיטת הרמב"ם פטור כשלבשו משום דכתיב כסותך והוכיח המג"א כן מדקאמר ש"ס ומודה שמואל והא גם לרב ולהלכתא דקיי"ל ציצית חובת גברא איכא הך דינא כשלבשו לפעמים בחייו, וע"כ דבאמת חייב. והנה יצא להציל את הרמב"ם דהשמיט הך דינא דזקן שעשאו לכבודו, ולא הציל את הטור דס"ל כשיטת הרא"ש דתלי' בבגד אם מיוחד ליום או ללילה, וזקן שעשאו לכבודו גם כשלבשו פטור כמ"ש הנמק"י, ולמה לא הביא הך דינא דזקן, וגם קשה למה אמרה הגמרא ומודה שמואל, הא לא שייך כלל לפלוגתא דרב ושמואל:
והנה מ"ש הב"י דלרמב"ם פטור משום דכתיב כסותך יפה השיב המג"א דדרש זה לא מצינו בגמרא אלא מאשר תכסה בה, והו"ל לש"ס לומר דפטור מכסותך דכולל יותר אפי' לובשו בחייו לפעמים וגם לשמואל עצמו איכא נפקותא אם לובשו לפעמים חייב להטיל בו ציצית גם כשהוא מונח כיון שהוא כסות שלובשו לפעמים, וע"כ דהאי דרשא דכסותך ל"ל, ובאמת אנחנו לא ידענו איך ממועט מכסותך ולא של מתים, וכ"ש שיהיה ממועט מכסותך יותר ממאשר תכסה בה:
וראיתי בספר חמד משה שמקיים דינו של הב"י אליבא דרמב"ם ולא מטעמי' אלא מאשר תכסה בה ממועטים בגדי מתים, הגם שלובשו לפעמים, דעד כאן ס"ל לרמב"ם דבגד לילה חייב כשלובשו ביום משום דלכסויי עבידא בלילה מיהת אע"ג דלילה פטורה מציצית מ"מ בגד זה לכסוי חי עביד ומכסה בה, משא"כ בגד מתים לאו לאכסויי בחיים עבידא כלל וע"י שלובשו לפעמים בחיים לאו בגד אשר תכסה בה הוא, אלו דבריו ז"ל ונכונים המה לדינא:
אלא דהדרה הקושי' על הרמב"ם דלא העתיק דין זה כקושי' מג"א וגם מדקאמר ש"ס ומודה שמואל, והח"מ נדחק ליישב כ"ז עפ"י דרכו דליכא רבותא רק לשמואל עיי' בו. וכשאני לעצמי נ"ל ליישב כ"ז במרווח, ואומר דוודאי מילתא דפשיטא הוא דבגד המיוחד לתכריכים פטור כשלובשו בחייו לפעמים לכ"ע דלאו לאכסוי' עבידא, לא מבעי לשיטת הרא"ש דתלי' בבגד אם מיוחד ליום או ללילה, וכשמיוחד לילה פטור כשלובשו ביום, קו"ח בגד שאינו מיוחד לאכסוי' כלל בחיים אפי' בלילה דפטור אפי' לובשו לפעמים אלא אפי' לשיטת הרמב"ם דתלי' בלבישה אם לובש ביום או בלילה מ"מ פשיטא דוקא בגד המיוחד עכ"פ ללבישה ולאכסויי בחיים, לאפוקי תכריכי' דאין עשויים לאכסויי כלל ואשר תכסה כתיב, והא דקמ"ל ש"ס דין זה וקאמר ומודה שמואל נראה דיש בו חידוש דין, נ"ל דה"א כיון דעתידין צדיקים שיעמדו בלבושיהם ה"א דמשו"ה עשויו' לכסות בה ג"כ והו"ל כבגד שעשוי' ליום וללילה דחייב, קמ"ל דפטורים דלאו לאכסויי עבידא דלאו אדעתי' לעשותו לעת התחי', ועכ"פ עיקרה לאו לאכסוי' עבידא והו"ל ככסות דעיקרה עבידא ללילה ומקצתו ביום דפטור, עיי' כ"ז בטוש"ע סי' ח"י וטובא קמ"ל דמודה שמואל כנ"ל:
והנה תוס' שלהי כתובות מביאי' דמירושלמי משמע דעתידין צדיקים שיעמדו בלבושיהם שלבשו בחיים ובאמת פלוגתא דתנאי הוא שה בירושלמי סוף כלאים ומובא בסדרי טהרה נדה ס"א ע"ב דר"נ ס"ל כסות היורדת עמו עולית עמו, ור' וחכמים פליגי עלי', ולדידהו ליכא רבותא דזקן שעשאו לכבודו דפטורים דלא נעשה כלל לכסוי בחיים, דאחר התחי' יהיו מלובשים במלבושים שלבשו בחיים, וש"ס קאמר ומודה שמואל היינו אפי' למ"ד דכסות היורדת עמו עולית עמו פטורים, אבל לדינא נקטי' כרבי דהלכה כמותו מחבירו וכ"ש דחביריו חכמים כוותי' ס"ל, והו"ל רבים נגד יחיד ר"נ, ועיי' טור יו"ד סי' שנ"ב דמביא תניא ר"נ אמר כלים היורדים עמו עולי' עמו לכן צוה ר' ינאי אל יקברוהו בכלים לבנים, ומסיים והאידנא נוהגים כ"ע בכלים לבנים, ונ"ל משו"ה אין חוששי' לדר' ינאי משום דקיי"ל כרבי ורבנן דאין עולית עמו ועיי' סדרי טהרה שם, והא"ש השמטת הרמב"ם וטור להך דינא דמילתא דפשיטא הוא דפטור דלאו כסות העשוי' לכסות בחיים בשום פעם הוא ודבר שאצ"ל הוא לדינא כנ"ל ועיי':
שבתי וראיתי כי על מ"ש דנקטי' כרבי ורבנן דאין עולי' עמו יש לפקפק לכאורה, דמוכח מסוגי' דנדה ס"א ע"ב דר' ינאי ס"ל לסופדו משום דס"ל מצות אין בטילות לע"ל, וכ' תוס' שם משמע דעתידין שיעמדו בלבושיהם והיינו כר"נ דעולות עמהם, ור' יוסף אמר זאת אומרת מצות בטלות משום דאמר ר"י לקברו נמי וקאמר ש"ס ר"י לטעמי' דאמר במתים חפשי וכו' אלמא דסוגי' דש"ס דידן אזלה בפשיטות כר"נ דלא כרבי ורבנן ובוודאי יש לנו לפסוק כן וי"ל דרמב"ם וטור ס"ל בפי' סוגי' ש"ס שם כמ"ש חי' ר"ן דקאי על אח"מ מיד אם מצות בטלות לגמרי מן המת או דיש נדנוד עבירה כמו קטן דאסור למספי ליה בידים עיי' בו, לפי פירושו לא מוכח מהסוגי' שם דאזלה למ"ד דעולות עמו ויש ראי' משם להיפיך מדס"ל לר"י אפי' לקברו ומפרש ש"ס שם טעמי' דאזיל לטעמי' במתים חפשי וכו' והיינו אחה"מ נעשה חפשי, וקשה ניהי דאחה"מ ליכא נדנוד עבירה מ"מ יהי' אסור לקברו משום שיכשל באיסור כלאים אחר התחי' וע"כ דס"ל לר' יוחנן ורב יוסף דכוותי' ס"ל כרבי ורבנן דלא יעמדו בתכריכים, הגם דר' ינאי בירושלמי דמביא הטור יו"ד הנ"ל ס"ל כר"נ דעולות עמו אנן נקטי' כר"י ורב יוסף דס"ל כרבי וחכמים, וא"ש דברינו בישוב הרמב"ם וממקום שהבאנו לדחות דברינו משם מצאנו קיום וחזוק להם וקטיגור נעשה סניגור, בעזרת חוקר הכל וסוקר. עוד לנו דרך ארוכה מעין דרך קצרה שהלכנו בו בישוב הרמב"ם וטור וצריכים אנו לארוכה דעדיין לא יצאנו ידי חובה ליישב קושי' המג"א מדקאמר ש"ס ומודה שמואל דלא שייך דין זה בדשמואל כלל, וליישב כ"ז אקדים אקדמות מילין מה שכתוב לפנינו מאז על הגליון בהוספת מילין ע"ג מילין:
הנה תוס' נדה הקשה הא איכא בכלאים משום לועג לרש כהא דמנחות דאמר בהאי שעתא בוודאי רמינן ליה משום לועג לרש, ורשב"ם תי' דגם בחי ליכא איסור כה"ג כיון שאין המת נהנה, והקשה תוס' בציצית ג"כ כה"ג מותר ומוכרי כסות פטורים מציצית, והיא קושי' עצומה על רשב"ם. ונ"ל דצריך להבין על תוס' דהקשה על הרשב"ם דבציצית ג"כ הדין כן וקשה באמת למה רמינן ליה הא אינו נהנה וחי ג"כ פטור, וצ"ל כיון דלכבודו של מת הוא הנאה מקרי דלובש בו כדרך שחי לובש שלא יהי' מבוזה בעיני הרואים משא"כ מוכרי כסות וי"ל דרשב"ם ס"ל דמ"מ ליכא משום לועג לרש כיון דמלבישי' אותו בע"כ גם כשמצוה שלא יקברוהו ולא יעשו לו תכריכי' עושי' לו כ"ז בע"כ משום בזיונא דחיים כמבואר כ"ז בש"ס סנהדרין ובטוש"ע יו"ד סי' שמ"ח, ולהיות כן אין ניכר שמשום הנאת המת הוא ושנהנה המת ממנו, אולי לא איכפת ליה או אינו רוצה בו הגם שלא ציוה שלא ילבשוהו דגם אם יצוה אין שומעי' לו, וכיון שאפשר שלא נהנה וגם חי מותר כשאינו לובש להנאתו ליכא במת משום לועג לרש, דאין נראה וניכר לעין דלהנאתו הוא, וכן פטור ג"כ מציצית מה"ט, והא דש"ס מנחות דקאמר בהאי שעתא ודאי רמינן, התם קאי בזקן שעשאו לכבודו דגילה דעתו ועשה הכנה דרבה ללבוש תכריכים, הרי ידוע שרוצה וחפץ ונהנה איכא משום לועג לרש, דחי כה"ג חייב בציצית, ורשב"ם מתרץ שפיר על ברייתא דבגד שאבד בו כלאים שעושי' אותו תכריכים למת היינו שעושים אותו לאחר שמת והוא לא גילה דעתו ולא הכינם לכך כנ"ל, ויש סיוע לשיטתו ולדברינו מדלא מצינו בשום דוכתא בש"ס דבר זה דרמינן ציצית לתכריכי מת אלא במנחות שם, ואין לו שייכות למה דאיירי שם בדין כלי קופסא, ולמ"ש א"ש דוקא זקן שעשאו לכבודו רמינן ליה דאיכא משום לועג לרש ולא בסתם תכריכים למת ויש מזה סיוע לדברינו והוא ישוב נכון לפע"ד:
והנה הרמב"ם לא העתיק הך דינא דבהאי שעתא ודאי רמינן ליה ובעי ישוב וטעם להשמטה זו, ואם ס"ל כהרשב"ם דליכא משום לועג לרש רק בזקן שעשאו לכבודו כמ"ש, הו"ל לרמב"ם להביא דרמינן ליה כשהכין תכריכים בחייו כבש"ס מנחות ונ"ל ליישב עפמ"ש תוס' ע"ז ס"ה ע"ב בשם רבינו יודא דההוא דמנחות משום לועג לרש אליבא דשמואל דאזיל לטעמי' דס"ל דמצות אין בטילות לע"ל, ונמצא כשיעמדו הצדיקים בלבושיהם יעמדו בלא ציצית ואיכא עבירה, והא דתלה הטעם בלועג לרש, בא ליתן טעם שהעומדים יש להם וכו' והנה דברי תוס' שם לא באו בסידור ומסורסים עיי' מהרש"א ועיי' מהר"מ לובלין שכ דמובן מתוך דברי תוס' דס"ל דליכא משום לועג לרש רק אם אין מצות בטילות, אבל אם נפטר לגמרי גם לעתיד לבוא ליכא משום לועג לרש, והדברים צריכים תבלין איך תלי' זה בזה, ונ"ל להמתיקם דאם מצות בטלות לע"ל ומיד כשמת אדם נעשה חפשי מן המצות לעולם גם אם יזכה לעמוד חי בתחה"מ אין זו חרפה למה שהחיים חייבים והוא פטור אין בזה לעג למו דמשום שהוא מונח מת פטור דהא גם אם ישוב ויחי' פטור דכך גזרה חכמת התורה דאין חיוב מצוה רק משנולד ונגדל עד שמת ואז פסק חיוב מצות ממנו גם כשיחזור ויחי' וזמן קצוב מנותן התורה נתונה אבל למ"ד מצות אין בטילות ולעולם דבר ה' ומצותיו קיימים, ולא נפטר רק בעוד שהוא מת משום שאין בו רוח חיים, אבל אדם חי בין בזה"ז בין בזמן התחי' מחוייב בהם ולא נפטר רק בינתיים משום שהוא מת וכל רוח אין בו, יש בזה משום לועג לרש נגד החיים כנ"ל להמתיק ולהסביר בטוב:
והנה קושית תוס' עצומה למה אמר ש"ס משום לועג לרש ולא אמר טפי משום דגורם לו איסור כשיעמוד ויחי' כש"ס נדה ומשו"ה ס"ל לר' ינאי דוקא לספדו שרי, ותי' תוס' אין לו מובן ועי' מהרמ"ל שמעמיס בכוונת התוס' דמשום לועג לרש גם בשעה שנושאים ומתעסקי' עמו איכא, משא"כ משום איסורא ליכא רק כשמכניסי' אותו לקבר, והנה הדין אמת כמ"ש אבל רחוק להעמיס כן בכוונת התוס' וגם עדיין קשה דהו"ל לש"ס לומר עיקר הטעם שיש בו משום איסור, ולכל הפחות הו"ל לומר תרתי:
והנה קוש' התוס' קשה לכאורה בלא חדושו של רבינו יודא כיון דשמואל ס"ל דמצות אין בטילות לע"ל היה לש"ס לומר טפי דרמינן ליה משום איסור דיהי' מלובש בגד בלא ציצית, וי"ל בלא"ה ל"ק דרצה לומר טעמו גם למ"ד דס"ל דמצות בטילות לע"ל דמשום לועג לרש מיהא איכא, אבל לשיטת ר"י דגם משום לועג לרש ליכא רק לשמואל לטעמי' היה יכול לומר יותר משום איסור ביטול מ"ע דציצית, ולפע"ד נראה בישוב קושי' תוס' עפ"י שיטת המרדכי דמי שיש לו בגד המחוייב בציצית וא"א לו לעשות בו ציצית כגון בשבת או בחול שאין לו ציצית מותר ללבוש בלא ציצית, דליכא איסור ללבוש בגד בלא ציצית, אלא דמצוה עוברת עליו לעשות בו ציצית וכד לית ליה ציצית, הרי הוא כמו שאין לו תפילין, לפ"ז ליכא חשש איסור כשיעמדו בלבושיהם ולא יהי' בו ציצית, ממ"נ אם יהי' להם ציצית יעשו ציצית בלבושיהן ואם לא יהי' להם לשעתא, כיון שא"א לעשות ציצית ליכא איסור בלבישה זו, ושאני כלאים שיש איסור בלבישה ולכן הוצרך לומר דרמינן ליה משום לועג לרש דמלבישי' אותו עכשיו בגד בלא ציצית מפני שמת חפשי מן המצות, וא"ש לשיטת המרדכי אבל רבים החולקים עליו וס"ל דאיכא איסור ללבוש בגד של ד' כנפות גם אם א"א לו לעשות ציצית:
ויש לי מקום ישוב לקושי' תוס' גם לשיטות אלו עפ"י מה שהבאנו לעיל דדבר זה אם צדיקים יעמדו בלבושיהם היינו אלו שיורדות עמו עולי' עמו או בלבושיהם שהיו מלובשי' בחיים, פלוגתא דתנאי היא, ולמ"ד בלבושיהם שבחיים ליכא בתכריכים בלי ציצית חשש איסור דיעמדו בלבושיהם שהיו מלובשין בחייהם, והא"ש דלא אמר האי שעתא ודאי רמינן ליה משום איסורא דזה תלי' בתנאי אי עולות עמהם או לא, לכן אמר טעמא דשוי' לכ"ע, משום לועג לרש לכ"ע איתא, כיון שאין מצות בטילות לע"ל כהנ"ל. ויש להבין בזה דקדוק לשון סתמא דש"ס האי שעתא ודאי רמינן ליה, מאי ודאי דקאמר לא הו"ל לומר רק האי שעתא רמינן ליה, ולמ"ש י"ל דבאמת איכא עוד טעמא משום איסורא אלא דאין זה ודאי דאפשר לא יעמדו בלבושיהם שירדו עמהם ותלי' בפלוגתא, ומשום ספק שמא האמת עם מאן דס"ל שיעמדו בתכריכי' צריך להטיל בו ציצית משום ספק אבל משום לועג לרש לכ"ע איכא ואסור והיינו דקאמר בהאי שעתא ודאי משום ודאי רמינן ולא משום ספק כנ"ל וא"ש:
עוד כ' תוס' שם דלשמואל דס"ל אין מצות בטילות לע"ל צ"ל הא דבגד שאבד בו כלאים דעושי' אותו תכריכי' למת היינו לספדו כר' ינאי וצ"ל ניהי דמשום איסור ליכא אבל משום לועג לרש איכא וקשה לר' ינאי דס"ל לסופדו הא איכא משום לועג לרש, וכן קשה לשמואל דס"ל כוותי' דהא ס"ל מצות אין בטילות. ואתי לן שפיר עפ"י מ"ש חי' ר"ן בנדה לפי שיטתו דכל הסוגי' קדמא ואזלא לענין חיוב ופטור דמת עצמו, דר' ינאי ס"ל דיש במת עצמו נדנוד עבירה ור"י ס"ל דהוא חפשי לגמרי, והקשה לנפשי' איך שרי לר' ינאי לספדו הא איכא איסור לשעתו הוא מותיב לה והוא מפרק לה, כיון דאינו אלא לשעה ולכבוד בעלמא לאו ליהנות כדרך שלובשים בחיים ג"כ כה"ג מותר כהא דמוכרי כסות וכו' נראה דס"ל לקוברו אסור כיון שלובשי' אותו כדרך שלובשי' לחיים להתכסות בו ומשום בזוי וקלון, איכא איסור למת ג"כ, אבל מה שמכסין ולובשי' לספדו לאו דרך מלבוש הוא, והו"ל כמוכרי כסות, והוא כ' כן לפי דרכו ושיטתו דקאי במת עצמו אם יש איסור ואנן לשיטת תוס' דמצות בטילות בטילות ואין בטילות קאי על אחר התחי' ולמ"ד דאין בטילות אסור לקברו ומותר לסופדו, ומשום לועג לרש ליכא לר' ינאי כיון דאינו אלא לשעתו ולכבוד בעלמא גם חי כה"ג מותר, ולמ"ד לקברו דמצות בטילות ליכא משום לועג לרש, הגם דלובשי' אותו כדרך מלבוש ולהנאתו, ויש איסור כה"ג לחי, מ"מ כיון דס"ל מצות בטילות לע"ל ליכא משום לועג לרש כמ"ש תוס' בשם רבינו יודא וא"ש:
והרוחנו טובא כי מצאנו לו לרשב"ם עוד מקום ישוב דמיישב קושי' תוס' והא איכא משום לועג לרש, דבחי כה"ג מותר והקשה תוס' א"כ בציצית נמי ליכא משום לועג לרש. ולמ"ש י"ל דרשב"ם ס"ל כסברת ר"י שבתוס' ע"ז דלמ"ד מצות בטילות ליכא משום לועג לרש ולק"מ מר"י דס"ל לקברו נמי לדידי' ליכא משום לועג לרש, אלא דקשה על ר' ינאי דס"ל לספדו משום דס"ל מצות אין בטילות לע"ל והא איכא משום לועג לרש כהא דמנחות דקאמר לשמואל דס"ל דמצות אין בטילות דאיכא משום לועג לרש, ע"ז מתרץ רשב"ם דגם לחי מותר דאין המת נהנה היינו לבישה כזו לסופדו גם לחי מותר כמו מוכרי כסות וליכא משום לועג לרש לר' ינאי, ולר"י דס"ל לקברו דאיכא הנאה כה"ג בחי לדידי' מצות בטילות וליכא משום לועג לרש והא דמנחות בהאי שעתא ודאי רמינן האי שעתא דקוברי' אותו בתכריכיו שהזמין לעצמו לכבודו ודאי רמינן לשמואל לשיטתו משום לועג לרש, והוא ישוב נכון קרוב למרכז האמת בעזה"י:
ונתישב לנו בדברינו קושי' סדרי טהרה על מה דקאמר ש"ס ר"י לטעמי' דאמר במתים חפשי וכו' הא י"ל ר"י ג"כ ס"ל מצות אין בטילות אלא דס"ל דבגדים היורדות עמו אין עולות עמו, ומ"ש דרצה לתרץ דר"י לכ"ע והוכיח עי"ז דגרסא אמר ר"א עיקר עיי' בו, מלבד שיש דוחק בדבריו, גם קשה על ר' יוסף דאמר זאת אומרת והוא מדאמר ר"י אפי' לקברו, דילמא ר"י ס"ל אינם עולות עמו ומנ"ל לרב יוסף דר"י ס"ל מצות בטילות, וגם לפי הגרסא שלפנינו ר' ינאי לא מועיל דחוקו של הס"ט. ולמ"ש לק"מ דגם אם ס"ל לר"י דאין עולות עמו ומשום איסור דלעתיד ליכא אכתי משום לועג לרש איכא וכיון דחי כה"ג אסור איכא משום לועג לרש מיהת, וע"כ דס"ל מצות בטילות לע"ל וליכא משום לועג לרש כהנ"ל, ויש מכ"ז סיוע לסברת רבינו יודא ולדברינו ועיי' היטב:
והא"ש דהשמיט הרמב"ם הא דש"ס מנחות בהאי שעתא ודאי רמינן ליה דהוכיח מסוגי' דנדה מכח קושי' תוס' ומכח קושי' סדרי טהרה וקושיתנו ועפ"י הגרסא שלפנינו ר' ינאי דלמ"ד מצות בטילות לע"ל ליכא משום לועג לרש, וש"ס דמנחות קאי לשמואל לשיטתו כמ"ש תוס' בע"ז, ולהלכתא דקיי"ל מצות בטילות לע"ל דהא הלכתא אפי' לקברו וכן פסק הרמב"ם, וע"כ משום דקיי"ל מצות בטילות לע"ל בדין השמיט הך דינא דהאי שעתא ודאי רמינן ליה ועיי':
אלא הא גופא דפסקו הפוסקים הלכה כר' יוחנן קשה לפי הגרסא שלפנינו אמר ר"א אמר ר' ינאי ובכ"מ הלכה כר' ינאי נגד ר"י, שהוא רבו דר"י, ורא"ש כ' דהלכה כר' יוחנן דהוא רבו של ר' אמי וכ' מע"מ לפי הגירסא שלפנינו אמר ר' אמי אמר ר' ינאי תהי' הלכה כר' ינאי עיי' בו ובסדרי טהרה, ונלפע"ד ליישב פסקא זו דפסקו כר' יוחנן גם לפי גרסא שלפנינו ר"א אמר ר' ינאי דהוכיחו דסתמא דגמרא ס"ל הלכה כר' יוחנן והוא מכח קושי' מג"א שהבאנו בתחלת דברינו על הא דקאמר ש"ס ומודה שמואל בזקן שעשאו לכבודו, למה אמר ומודה שמואל גם לרב ולהלכתא צריך האי דינא ונ"ל דבאמת ליכא רבותא דבגדי מת פטורים אפי' כשלובשים לפעמים בחייו כיון דלאו לאכסויי בחייו עשוי' וכבר כתבנו זה לעיל וכתבנו דה"א כיון שעתידין שיעמדו בלבושיהם נעשים נמי לכסוי' בחיים קמ"ל דעיקרן לאו להכי עשוי', אלא כ"ז שהוא מת, ויש להוסיף עוד ודאי למ"ד מצות בטילות לעתיד לבוא ליכא רבותא דגם אם נעשו גם לזמן התחי' כמו לתכריכי' סוף כ"ס לא נעשו כלל לזמן חיוב מצות ציצית וכשיתכסה בחיים ליכא עוד מצות ציצית ופשיטא משום דעשוי' לזמן דליכא מצות ציצית שלא יתחייב עכשיו כשלובשם, ואפי' לשיטת הרמב"ם ליכא רבותא כ"ש וקו"ח לשיטת רא"ש, וש"ס דקאמר ומודה שמואל היינו לשמואל לשיטתו, הגם דס"ל אין מצות בטילות לעתיד לבוא, וה"א דעשוי' גם לזמן התחי' ואז יהי' מתכסה בחיים והוא זמן חיוב ציצית, קמ"ל דפטורים דלאו להכי עשוי' ועכ"פ עיקר' לתכריכי' והיינו דאמר ומודה שמואל ורבותא לשמואל לשיטתו, אבל לפי מה דקיי"ל מצות בטילות לע"ל ליכא רבותא בזקן ועשאו לכבודו דפטורי' וא"צ להאמר ומיושב קושי' מג"א ומינה דהלכה כר"י דמצות בטילות מדאמר ומודה שמואל, דאי הלכתא כר' ינאי הול"ל סתם דזקן שעשאו לכבודו פטור, מדלא אמר הכ' ש"מ דלהלכתא ליכא רבותא דקיי"ל מצות בטילות וכיון דסתמא דש"ס ס"ל כר' יוחנן נקטי' להלכתא כוותי', דאין כלל זה הלכה כרבי נגד תלמידו אלא היכא דלא מצינו סתמא דש"ס דהכריע בין רב לתלמיד משא"כ הכא ועיי' בכ"ז:
וזהו דרך ארוכה שיעדנו עליו בישוב הרמב"ם וטור דהשמיטו ולא העתיקו הך דינא דש"ס מנחות בזקן שעשאו לכבודו דפטורה דמילתא דפשיטא הוא לפי דקיי"ל מצות בטילות לע"ל, ואין אנו צריכים לומר דנקטי' להלכתא כמ"ד שאין עולות עמו שהוא נגד ש"ס דנדה, ולא צ"ל דס"ל כחי' ר"ן ורשב"א ברכות בפירוש סוגי' ש"ס נדה דמצות בטילות ואין בטילות הכל לאח"מ ויש נדנוד קצת איסור במת עצמו לר' ינאי כ"ז דוחק ולמ"ש בדרך הארוכה, מעלה ארוכה שמורה בכל וערוכ' בעזרת עורך מערכה:
עוד רגע אדבר מילי דשמעתתא ודאגדתא לחבר, כאיש חובר חבר, להבין הענין אשר עליו מוסד הבנין שנחלקו בו הבונים, אם מותר לקברו או לא דתלי' אם מצות בטילות לעתיד לבוא, ורבים ראו כן תמהו, הלא תורת ה' טהורה היא עומדת לעד, ראש דברך אמת ולעולם כל משפטי צדקו, משו"ה השיאו רשב"א וחי' ר"ן כוונת ר"י מצות בטילות לע"ל היינו אח"מ והוא דוחק בלשון ש"ס דלע"ל לא משמע הכי ורחוק מן השכל לומר דס"ל לר' ינאי דיש נדנוד איסור במת עצמו ומ"ש כמו דאסור לספות לקטן איסור בידים, הדמיון אינו עולה יפה, דקטן יבוא לידי חיוב כשיגדל והוא בחיים ומחוסר זמן גדלות שבא ממילא, משא"כ במת גם אם לאחר התחי' יהי' מחוייב במצות פנים חדשות באו לכאן ועוד לפמ"ש התה"ד סי' ס"ב בטעמא דאסור לספות בידים כדי שלא להרגילו באיסורי' כשיגדיל וזה ל"ש במת, ויש לנו דברים ע"ד פלפול נאמרים, והעיקר נראה כדס"ל לתוס' בדוכתא טובא דמצות בטילות לאחר התחי' וכפשטות לשון מצות בטילות לעתיד לבוא, אלא דמילתא דא תמוה בעצמותו כמ"ש:
ובסדרי טהרה הוכיח כחי' ר"ן ורשב"א מש"ס סנהדרין פ' חלק דאמר ר' יוחנן מנין לתחה"מ מה"ת שנא' ונתתם ממנו תרומה לאהרן הכהן, וכי אהרן לעולם קיים, אלא מכאן לתחה"מ מה"ת, והא ר' יוחנן ס"ל מצות בטילות לע"ל ואיך מפרש לאהרן הכהן לע"ל, וע"כ דפרושא דמצות בטילות כרשב"א וחי' ר"ן אלו דבריו ז"ל, ואני בעניי הכינותי מכון לפירושו של תוס' וכפי משמעות דמצות בטילות לע"ל לתחה"מ, ע"ד דרוש אגדה ועל כל כי האי נאמר דרוש וקבל שכר:
ואקדים איזה מילתא דאגדתא, מקרא אני דורש בפ' נצבים כתיב והטיבך והרבך מאבותיך ומל ה' אלהיך וכו' ואח"כ ישוב ה' לשוש עליך כאשר שש על אבותיך, וכבר הרגישו המפרשים, תחלה כתיב והטיבך והרבך מאבותיך היינו יותר, ואח"כ פוחת והולך ואמר כאשר שש על אבותיך ולא יותר, ונ"ל בהקדים ספרי ומובא ברמב"ן בעשרת הדברות בפ' יתרו ועושה חסד לאלפי' לאוהבי זה אברהם ולשומרי מצותי אלו הנביאים עיי"ש, ונ"ל לפרש בהקדם מאמר ר' יוסף בש"ס קדושין מתחלה מאן דאמר לי סומא פטור עבידנא עגלא תלתא דה"א דגדול א"מ ועושה וכו' השתא דשמענא לדר"י דגדול מצווה ועושה וכו' והנה בוודאי גדול אינו מצווה ממצווה ועושה, דמצוה מוכרח הוא מיראת עונש והפסד שכר מצווה, והאינו מצווה ועושה בוודאי עושה רק מאהבה לעשות נ"ר לפניו ית"ש, והלכתא גדול מצווה ועושה וכתבו הראשונים דבמצווה ועושה יצרא דאדם מתגבר עליו ומסיתו לעשות עבירה ומונעו לעשות מצוה ולפום צערא אגרא, ואיתא במדרש והנה טוב זה יצר טוב, מאוד זה יצר הרע שע"י כבישת יצה"ר מקבל שכר וכל שיצרו גדול תגדל שכרו לכן מצווה ועושה עדיף מן הצד, ונ"ל משו"ה דייקו ואמרו לריח ניחוח אמר הקב"ה נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני לא הול"ל שאמרתי אלא שנעשה רצוני ונ"ל במכוון אמרו שאמרתי להורות דגדול המצווה מהאינו מצווה, והיינו נ"ר לפני שאמרתי והוא מצווה ונעשה רצוני, והנה אמרו ז"ל קיים אאע"ה כל התורה כולה עד שלא ניתנה והי' עובד מאהבה כי לא היה מצווה ומרצונו ומנפש חפיצה עשה, מזה נראה אהבה יותר ממצווה ועושה, אבל נביאי' שבאו אחר מתן תורה הם מצווים ועומדים, והיינו לאוהבי זה אברהם ולשומרי מצותי אלו הנביאים שהם משמרים את אשר צוה ה', ומ"מ גדול שכר המצווים ועושים, כי לפום צערא דיצרים אגרא וכל אשר יצרו מתגבר עליו יותר, שכרו יותר, והיינו ולך ה' החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו, לא אמר תשלם מעשהו אלא כמעשהו, כי כמה עושין מצוה אחת וזה מקבל שכר יותר מזה לפי תאות לבו יקבל שכרו והיינו כמעשהו, לפי מה שעשה אותה אם הי' קל או קשה עליו מצד יצרו לפי מה שהוא והנה הרמב"ן בפ' נצבים כ' בפירושא דהאי קרא ומל ה' אלקיך את לבבך דלימות המשיח לא יהי' עוד יצה"ר ולא יתאוה לרע כמו שהי' קודם החטא עיי"ש במתק לשונו מה מתוק מדבש:
ועפי"ז נבוא ליישב סתירת המקראות, תחלה אמר והטיבך והרבך מאבותיך יותר מאבותינו הקדושים ע"ה שקיימו כה"ת עד שלא ניתנה מאהבה רבה אבל לא היו מצווים ועושים, ותגדל שכרנו וייטיב ה' לנו יותר מהם כי גדול שכר של המצווה ועושה, ואח"כ אמר קרא ומל ה' אלקיך את לבבך ולא יהי' עוד יצה"ר ואין מעלה במצווה ועושה לכן כי ישוב ה' לשוש עליך כאשר שש על אבותיך ולא יותר וא"ש. ונבוא למטרת כוונתינו להיות כי אם אין יצה"ר אין מעלה במצווה ועושה מאינו מצווה ועושה ושוב הו"ל גדול אינו מצווה ועושה ממצווה ועושה דמי שאינו מצווה ועושה מדעת עצמו נראה אהבה יותר מבמצווה מעושה, ולעתיד דלא יהי' יצה"ר עוד יסיר ה' עול התורה היינו מה שהטיל עלינו ע"י צוויו, אבל נקיים כל המצות מעצמינו באהבה רבה ובדביקות בו ית"ש, וזהו שאמרו ז"ל מצות בטילות לע"ל היינו שלא נהי' מצווים ועושים אלא שנעשה הכל מעצמינו מרצון הטוב ונפש חפיצה, ולפני ה' ירצה, ומיושב קושי' הס"ט דיתנו תרומה לאהרן הכהן לאחר תחה"מ מרצון הטוב לעשות נחת רוח לטוב ומטיב, וכתיב כל הנותר בציון ונשאר בירושלים קדוש יאמר לו נ"ל עפ"י מה שאמרו אל תאמין בעצמך עד יום מותך, וכ"ז שהאדם חי גם אם מתנהג בחסידות א"א לומר עליו שהוא קדוש כי אפשר אתמול הי' צדיק ועכשיו רשע, וא"א לומר עליו שהוא צדיק וכ"ש קדוש עד אח"מ, וכ"ז כשיש יצה"ר אבל לעתיד שלא יהי' עוד יצה"ר אפשר ליחד שמו ולומר לו כי קדוש הוא, והיינו והי' כל הנותר בציון ונשאר בירושלים קדוש יאמר לו לעצמו כ"י היותו, כי כמו שהוא בראשיתו הוא באחריתו קדוש וברוך יאמר לעומתו. אלה הדברים ויותר ממ"ש כאן בכפלי כפלים לתושי' אמרתי בדרוש אגדה עלי א"ר"ש יסדה בחבורתא קדישא פה ק"ק פ"ב יע"א ל"ב בעומר, דרשתי כמין חומר לסדר ואשבור מוטות עולכם ואוליך אתכם קוממיות בשנת לא תאונה אליך רעה לפ"ק. הק' אברהם שמואל בנימין ב"הג מהרמ"ס זצ"ל