אור ברסלב

כתב סופר אורח חיים· רבי אברהם שמואל בנימין סופר

תשובה ג

תשובה ב

אלקים את שלומו יענה, יפרח כגפן ויצליח בכל אשר יפנה, ה"ה מע"כ תלמידי חביבי הרבני המופלג בתורה וביראת ה' טהורה מלא וגדוש חרוץ בע"פ הקצין כש"ת מו"ה עמרם גרינוואלד נ"י מכתבך היקר לי מפז קבלתי ונפשך בשאלתך ע"ד ציצית שנטוו ע"י נכרי וישראל עע"ג וסייעו קצת כמ"ש הרמ"א סי' י"א, ונתלו שלא לשמה שכ' המחבר בסי' י"ד דבדיעבד יש לסמוך על הרמב"ם ויש לך מקום ספק אם כגבב כ"כ קולות לסמוך על הרא"ש בחדא דמהני עע"ג בטו' ועל הרמב"ם דל"ב תליי' לשמה ואפשר דלא כ' המחבר דיש לסמוך על הרמב"ם בדיעבד רק כשהי' הטוי' לשמה ע"י ישראל דכשר לכ"ע, אבל היכא דנטוו ע"י נכרי וישראל עע"ג דתליי' בפלוגתא דלרמב"ם פסול ולרא"ש כשר לא נסמוך בטוי' כרא"ש ובעשיי' כרמב"ם אפי' בדיעבד אלו דבריך ופלפלת בחכמה קצת, ואחר העיון כראוי' הנני למלאו' מאוויי נפשך לשמוע חוות דעתי דלפע"ד א"א להקל בתרתי בב"א דהם תרתי דסתרו אהדדי כאשר אבאר באר רחובות:

הנה הא דבעי טוי' לשמה פלוגתא דרב ושמואל הוא דרב מכשיר מן הסיסים וס"ל לרש"י סוכה ט' ותוס' מנחות דלרב בעי ג"כ עשיי' לשמה אלא דל"ב טו' לשמה ושמואל ס"ל דגם טוי' לשמה בעי', ובשיקול הדעת בעלמא פליגו אם טוי' בכלל עשיי' או לא ולשיטת רש"י הלכה כרב באיסורא ולשיטת התוס' ורוב פוסקים הלכה כשמואל משום דהא דר"א בפ' הניזקין דפסל ס"ת שלא עיבד העורות לשמה והוא כרשב"ג דבעי עיבוד לשמה לבית של תפילין וה"ה לס"ת ומינה דהלכה כשמואל ורי"ף אע"ג דס"ל דאין הלכה כרשב"ג מ"מ פסק הא דר"א דעיבוד עורות לס"ת בעי לשמה וצ"ל שאני ס"ת מבית דתפילין או דבית דתפילין תשמיש קדושה הוא כמ"ש תוס' מנחות בשם י"א או מטעם שכ' רמב"ן במלחמות בסוכה דשאני ס"ת דכתיב כתבו לכם לשם מצוה כמו דדרשי' גדילים תעשה לך לשם חובך, עכ"פ ליכא ראי' מפ' הנזקין דהלכה כשמואל ורי"ף פסק כשמואל נגד הכלל דהלכתא כרב באיסורא, ונדחקו הראשונים דנפקא לי' מש"ס סוכה דגרס אלמא בעי טוי' לשמה ומקשה ומפרק ושקל וטרי לשמואל משו"ה נקיט להלכתא כשמואל, ותי' זה דוחק דגם אם לית הלכתא כשמואל מ"מ מקשה ומפרק לדשמואל מה יענה לב"ה דס"ל דל"ב סוכה לשמה. ויגעתי ומצאתי יישוב מרווח יותר בשניישב ג"כ הגירסא אלמא דבעי טוי' לשמה ורש"י מחק הגירסא, ותוס' מנחות כ' ה"ה דקשה לרב, ונלפענ"ד ליישב הגירסא שלפנינו בלי דוחק בשאומר דלמ"ד דציצית חובת טלית ותליי' הציצית בבגד היא עצמה המצוה בדין דבע' עשיי' לשמה אבל בסוכה דעשייתה לאו גמר המצוה היא ל"ב לשמה, ול"ק לרב דאפשר רב ס"ל ציצית חובת טלית לכן צריך שתהי' העשיי' לשמה ועיין מנחות מ"א ע"ב דפליגו אליבא דרב אי ס"ל חובת גברא או חובת טלית הוא, ולא הי' יכול להקשות על רב דאפשר דס"ל חובת טלית ולא דמי' כלל לעשיי' סוכה, ולכן הקשה משמואל הגם דס"ל חובת טלית דהא ס"ל כלי קופס' חייבי' בציצית ועשיי' ציצית גמר המצוה היא, מ"מ הטוי' לאו גמר המצוה היא אלא התחלה בעלמא היא ואעפ"כ בעי לשמה וקשה שפיר מטוי' אסוכה דשניהם לאו גמר מצוה הם וא"ש נכון:

ויש להבין בזה לשון המקשן וכי ל"ל לב"ה הא דר"י אמר רב משמע דמרב מקשה ומסיים אלמא דבעי טוי' לשמה משמע דהקושי' לשמואל והרגיש הרז"ה בזה וכ' כיון דמתחיל ר"י אמר רב העמיד הקושי' מר"י אמר רב ומשום סיפא דהיא מימרא דשמואל נקיט לה ודוחק ולמ"ש י"ל דמתחיל וכי ל"ל לב"ה הא דר"י אמר רב דאי לאו דאמר ר"י גם מה דאמר רב דמן הסיסין כשירה ולא הי' אומר רק הא דאמר שמואל מן הסיסין פסולים גם משמואל לא ה' קשה כ"כ די"ל סוכה שאני מציצית כיון דעשיי' ציצית בבגד היא המצוה עצמה צריך ג"כ טוי' לשמה דבכלל עשיי' הטוי' וסוף מעשה דציצית שיתלם בבגד והיא גמר המצוה, משא"כ עשי' סוכה גם כשנגמר עשייתה ליכא אפי' התחלתו מצוה דתלי' בגופו שיכנס לסוכה ועשיי' הסוכה טפל למצוה שנעשית ע"י הגוף ול"ב לשמה, כן יש לחלק, אלא מדס"ל לרב דעשיי' בעי וטויי' ל"ב לשמה, ש"מ דיש לחלק בציצית עצמן בין עשיי' לטויי' ושמואל דס"ל דגם טוי' בעי לשמה ע"כ דס"ל דכל דשייך למצוה בעי לשמה וקשה מ"ש מסוכה והוצרך להביא דר"י אמר רב כדי להקשו' בחוזק טפי משמואל, ועיי' כעין זה בר"ן גיטין שכ' לולי דרב מחלק בין עשיי' לטוי' לא הי' מדמה טוי' לעיבוד ומדס"ל לרב טוי' לאו כעשיי' ומ"מ ס"ל לשמואל דבעי לשמה ה"ה עיבוד עיי"ש:

ואחר הוצעה זאת אומר אני די"ל הא דס"ל לרב לחלק בין עשיי' לטוי' וחולק עם שמואל בזה משום דס"ל ציצית חובת טלית שהיא גמר מצוה ויליף מקרא דתעשה לך לשם חובך דוקא עשיי' אבל טו' דעדיין אינו עושה מצוה לא יליף מקרא ושמואל אע"ג דס"ל דציצית חובת טלית מ"מ ס"ל מסברא דה"ה טוי' או אפשר דס"ל לעשיי' ל"צ קרא דפשיטא הוא כיון דהיא המצוה עצמה, וקרא לטוי' אתי' ולפי הכלל שבידינו הלכתא כרב באיסורא, אם הי' ההלכה ציצית חובת טלית, אבל מאחר דקיי"ל כמ"ד ציצית חובת גברא ועשי' הציצית לאו גמר מצוה היא ממילא הא דגילה קרא דבעי לשמה אין חילוק בין עשיי' לטו' דסוף כ"ס גם העשיי' לאו גמר מצוה היא, ואילו הי' רב סובר דחובת גברא הוא לא הי' מחלק בין עשיי' לטוי' והרי שמואל ס"ל חובת טלית וס"ל דליכא חילוק מנ"ל דרב חולק כ"כ על שמואל דאפי' אי חובת גברא הוא מ"מ יש לחלק בין טוי' לעשיי' אע"ג דשניהם לאו גמר מצוה היא וכיון די"ל דרב לא פליג כ"כ על שמואל שוב אין הכרע לפסוק כרב נגד שמואל משום דהלכתא כוותי' באיסורא דאולי למ"ד חובת גברא גם רב לא פליג כ"כ האי על שמואל ולכן נקטי' להלכתא כשמואל דלדידי' בוודאי טוי' בכלל אע"ג דס"ל חובת טלית, מכ"ש דלדידן דחובת גברא דאפשר גם רב מודה וא"ש נכון מאוד לפע"ד:

והנה הא דפסק הרי"ף כרבנן דרשב"ג אע"ג דנקיט להלכתא כשמואל וש"ס מנחות מדמה מילתא דשמואל לדרשב"ג, כ' רמב"ן דשאני בציצית דגלי קרא ולא ילפי' מיני' למק"א, וש"ס דמנחות לא אסיק אדעתי' דיליף שמואל מקרא כדס"ד בסוכה, ויש בדבריו מן הדוחק דסוגי' סותרות זו את זו, ולמה לא ידע לדחות במנחות כדדחי בסוכה שאני הכא דגלי קרא ונלפע"ד להוסיף תוספ' מרובה דש"ס במנחות קאי להך לישנא שם דמועשו להם מרבינן נכרי, ואין לנו מיעוט דממעט גזול, ובש"ס סוכה מקשה בסוכה נמי כתיב לך ומתרץ דבעי להוציא הגזול ומקשה ציצית נמי ומתרץ דגזול ממועט מועשו להם, מבואר דכל דלית לנו מיעוט אחר להוציא גזול ממעטי' יותר גזול מלדרוש קרא דבעי' לשמה, ולהכי ללישנא דמועשו להם מרבינן נכרי ע"כ דרשי' מתעשה לך למעט גזול ודצריך לשמה מנ"ל אם לאו מסברא חיצונה לרב עשיי' ולשמואל גם טוי' לשמה וא"ש דקאמר דתלי' בתנאי דשמואל כרשב"ג, דלרבנן כמו דל"ב עיבוד כן ל"ב טוי' או עשיי' לשמה כיון דליכא קרא וסוגי' דסוכה אזלא להך לישנא דנכרי פסול מבני ישראל, מיותר לך דבעי לשמה ונקטי' להלכתא כי האי לישנא דנכרי פסול ופסק הרי"ף שפיר כשמואל וכרבנן דרשב"ג כיון דצריך קרא בציצית דבעי לשמה ש"מ דלאו סברת חוץ הוא ושאני הכא דגלי קרא וא"ש פסקא של הרי"ף בדרך מרווח ועיי':

והנה הא דפסק הרי"ף דבעי עיבוד לשמה בס"ת כ' רמב"ן משום דכתיב כתבו לכם והוא דרשא מחודש' שלא נמצא בש"ס והרגיש בעצמו הא דרשי' כתבו לכם שצריך כ"א לכתוב ס"ת משלו וכ' דזה מכתבו נפקא כוונתו מדלא כתיב ועתה יהי' לכם השירה הזאת ש"מ שצריך שיכתוב כ"א משלו, ולולי דברי קדשו ז"ל, הי' נ"ל דס"ת שאני לפי מה דקיי"ל ציצית חובת גברא ואין בעשיי' זו גמר מצוה ולולי קרא הי' מסברא דל"ב לשמה ומשו"ה לא ילפי' מיניה למק"א דכוותה כמו עיבוד עור הבית ועשי' סוכה וגם פרשיות תפילין העיבוד וגם הכתיבה לפמ"ש הרמב"ן דל"ב לשמה, ולא ילפי' מציצית משום דג"כ לאו גמר מצוה היא עד שיניחם בגופו, ורק בציצית גלי קרא דבעי לשמה אע"ג דלאו גמר מצוה היא העשיי' אבל כתיבת ס"ת היא היא גמר המצוה שיכתוב כ"א ס"ת ויהי' לו ס"ת גם מי שיש לו מאבותיו צריך לכתוב משלו והוי כמו בציצית למ"ד חובת טלית ולהכי בעי כתיבה לשמה בוודאי וס"ל לר"א עוד דבעי כל מעשה המצוה לשמה ועיבוד ג"כ כי היא התחלת המצוה שיכתוב כ"א ס"ת כשר על עורות המעובדי' לשמה, וזה מסברא חיצונה דבעי לשמה הכל כיון שהכתיבה וכל השייך לה היא גמר המצוה ול"צ קרא, וציצית דבעי קרא משום דגם אחר כל העשיות עדיין ליכא התחלת המצוה עד שילבש הכסות אז בא חיוב המצוה לכן צריך קרא וא"ש דפסק הרי"ף לדר"א בס"ת ובתפילין כרבנן דרשב"ג ואפי' כתיבת פרשיות לשמה ל"ב כמ"ש רמב"ן לפי דרכו, ופסק לדשמואל בציצית דנפקא מקרא וא"ש כל פסקי הרי"ף בדרך סלול וישר בעזהי"ת:

והנה לענין עיבוד עור בית של תפילין אחז הרמב"ם בשיטת הרי"ף דל"ב עבוד לשמה כלל וכ' בכ"מ דס"ל הלכה כת"ק וכ"כ הב"י סי' ל"ב בבדק הבית, אבל פרשיות בעו עיבוד לשמה וכן כתיבתן, וצ"ל דס"ל לחלק בין עור הבתים דתשמיש הוא, משא"כ פרשיות תפילין וס"ת קדושה עצמה היא כי"א שבתוס' מנחות, וברי"ף אין מבואר מה דס"ל לענין עיבוד פרשיות וכתיבתן, ורמב"ן במלחמות כ' בשיטתו דגם בפרשיות שבתפילין עיבוד וכתיבה ל"ב לשמה ושאני ס"ת דכתיב כתבו לכם ולא ילפי' תו"מ מס"ת, באמת כן י"ל, אבל יגיד עליו הרמב"ם דעפ"י רוב הולך בשיטת הרי"ף רבו דרבו דמסתמא גם הרי"ף הכי ס"ל דפרשיות בעי עבודן וכתיבתן לשמה:

והנה לענין דלא בעי עיבוד של עור הבית לשמה איכא רש"י דלדידי' הלכה כרב דל"ב טו' לשמה, ה"ה וכ"ש עיבוד עור בתים דל"ב לשמה וכן שיטת הרי"ף הגם דס"ל כשמואל דבעי טוי' לשמה מ"מ ל"ב עיבוד עור הבית לשמה דלא ילפי' מציצית דגלי קרא וכן שיטת הרמב"ם אלא דהרמב"ם ל"ב עור הבית עבוד כלל, וכ' הב"י סי' ל"ב דיש לסמוך על הרמב"ם כשאין לו מעובד לשמה ועיי' מג"א שכ' דכדאי לסמוך לברך דהא לרש"י ג"כ כשר והי' לו להביא יותר דכן דעת הרי"ף:

ולענין טוי' לשמה קבע להלכה דבעי טוי' לשמה דרוב ככל ס"ל דקיי"ל כשמואל דבעי טוי' לשמה, ובסי' י"ד לענין עשיי' לשמה כ' המחבר דיש לסמוך בדיעבד על הרמב"ם דל"ב עשיי' לשמה והרמב"ם יחידאי הוא בדבר זה ונהפוך שיטתו מכל השיטות דס"ל דמסתבר יותר דבעי עשיי' לשמה מטוי' לשמה, והב"י כ' דהרמב"ם הוכיח כן מדצריך קרא למעט נכרי ש"מ דל"ב עשיי' לשמה, וצ"ל דקרא גדילים תעשה לך קאי על הטוי' וטעמא דמילתא נראה לי דבעשיי' ציצית סתמא לשמה דליכא ענין כה"ג לרשות, וס"ת אפשר דכותב להתלמד וכן פרשיות שבתפילין, הגם דל"ש שיכתוב לכך מ"מ אפשר, משא"כ עשיית ציצית סתם תלייתן לשמה, ולכן לולי דמיעט קרא נכרי ה"א דכשר קמ"ל דנכרי פסול וגז"הכ הוא למפסל נכרי לתלות ציצית, אבל טוי' דסתמא לאו לשמה בעי שיטוה לשמה או במחשבתו או באמירה לפ"ז אם תולה ציצית ומפורש אמר דלא יהי' לשם ציצית פסול גם לרמב"ם כנ"ל:

והנה המחבר סי' י"א כ' דנכרי טוה וישראל עע"ג תלי' בשיטת הרמב"ם ורא"ש בעיבוד עורות אם מהני עע"ג וכ' הרמ"א דנוהגים שיסייע הישראל קצת והוא לחומרא בעלמא דעיקר דעע"ג מהני אפי' בלי סיוע, ובסי' י"ד כ' המג"א לענין עשיי' ל"מ עע"ג ועיי' ביאור כוונתו במחצית השקל לרא"ש ודעימי' דס"ל דבעי עשיי' לשמה צ"ל דקרא ממעט נכרי אפי' עע"ג דלא מהני, ורמב"ם לשיטתו דס"ל דעע"ג ל"מ וא"כ מדאצטריך קרא למעט נכרי ש"מ דל"ב עשיי' לשמה, ולרא"ש מוכח דנכרי אימעיט דל"מ גבי' עע"ג ודוקא לענין טוי' מהני עע"ג, ואני תמה מ"ש טויה דמהני עע"ג ומאי שנא עשיי' דל"מ, הא מה דבעי טוי' לשמה ובקרא לא כתיב רק תעשה לך כתבו הראשונים דס"ל לשמואל דטוי' בכלל עשיי' וא"כ ממועט נכרי גם לטוי' וכיון שכן מנ"ל לחלק דבטוי' מהני עע"ג ובעשיי' ל"מ מ"ש טוי' מעשיי' וצל"ע:

שוב ראיתי בב"ח סי' י"ד שחולק על הב"י דכ' דמהני עע"ג בטוי' והוא דחה שיטת הרמב"ם דקרא צריך למעט נכרי דעע"ג ל"מ, ודחי' זו במח"כ לאו כלום היא דרמב"ם לשיטתו ל"מ עע"ג בלא"ה ול"צ קרא אבל לרא"ש בוודאי צ"ל דממועט נכרי דאפי' עע"ג ל"מ וקשה על המחבר בסי' י"א ועל הרמ"א דכ' דמהני עע"ג בטוי', ונראה שהמג"א ראה מ"ש הב"ח ולכן עשה פשר דבר לחלק בין טוי' לעשיי' כמ"ש מחצית השקל, ואני בער ולא אדע מקום לחלק בין טוי' לעשיי' ומצד הסברא נהפוך הוא דבעשי' סתמא לשמה ולרמב"ם ל"ב כלל לשמה, ולדידן דמ"מ בעי לשמה שיחשוב לשמה מ"מ בוודאי עדיפא מטוי' דוודאי סתמא לאו לשמה, ומסתבר יותר לסמוך על נכרי בישראל עע"ג דעוש' עפ"י כוונת ישראל דמעשה עצמו מוכיח עליו מבטוי' וצ"ע, ולכן למעשה צריך עוד עיון ותלמוד לסמוך על מחבר ורמ"א לענין טוי' נכרי וישראל עע"ג דלפע"ד צדקו דברי הב"ח מקרא ומסברא. שוב עיינתי בדרישה ס' י"ד שכ' לחלק בין עשיית ציצית דל"מ עע"ג להרא"ש ובין עבוד עורות לתפילין דמהני משום דעשיי' הציצית היא גמר המצוה משא"כ עבוד עורות דאינו אלא הכנה עי"ש ולפי דבריו יש ליישב פסק השו"ע על נכון כמובן:

ואחר הוצעת דברינו הניתנים למעלה נבוא למטרת כוונתינו והרי שלך לפניך יוצא מתוך דברינו דאם נטוה עי"כ וישראל עע"ג והתליי' לא היה לשמה בוודאי פסול ואיסור יש ללבוש בגד כזה דעובר על מ"ע ממ"נ אם ננקוט כרמב"ם דל"ב תליי' לשמה והוא מוכרח מדמצריך קרא למעוטי נכרי והוא לשיטת הרמב"ם דל"מ עע"ג ומוכח מקרא שפיר דל"ב תליי' לשמה, א"כ ציצית אלו פסולים משום דלא נטוו ע"י ישראל לשמה, ואם נסמוך על הרא"ש דמהני עע"ג א"כ לא מוכח מקרא דל"ב תליי' לשמה ולולי הוכחה לא עלה על הדעת לומר דתעשה לך קאי על טוי' לחוד, ורק מהכרח מדאצטריך למעט נכרי דחוק קרא אנפשי' דתעשה היינו טוי' וסמך שנדע כן מדממעט בני ישראל ולא נכרי, ולפ"ז פסולים ציצית אלו מכח שלא נתלו לשמן, ואין מקום להקל בתרתי בטוי' כרא"ש ובתליי' כרמב"ם, וגם להקל פעם כרא"ש ופעם כרמב"ם רחוק ממני כ"ש בפעם א' בוודאי א"א לפע"ד, וברור הדבר אצלי לדינא בעזרת החונן דעת, ודעת תורה מכרעת הכ"ד רבך אוה"נ חותם בברכה מרובה. פ"ב נגהי ליום ה' לס' אל שדי יתן לכם רחמים תרכ"ח לפ"ק:

הק' אברהם שמואל בנימין ב"הג מהרמ"ס זצ"ל

תוכן העניינים

כתב סופר אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה