אור ברסלב

כתב סופר אבן העזר· רבי אברהם שמואל בנימין סופר

תשובה קב

תשובה קא

שיל"ת פ"ב יום ד' פ' וארא הדר"ת לפ"ק

ד' ישפות שלום לידיד נפשי חביבי הרב המופלג בהפלגת חכמים יושב על התורה והעבודה בתמים, ותיק מלא עתיק חריף ושנון צדיק וישר ונאמן כש"ת מו"ה הלל וועטש נ"י בשבת תחכמוני בק"ק גלאנדי יע"א.

זה ימים קבלתי גי"ה והטעמני מצוף אמרותיו הנעימים, ועד היום לא נתנוני טרדותי להשיב אומר לכבודו כי רב, והנני משיב מפני הכבוד מעט דברים ועמו הסליחה.

מעלתו נ"י העיר בעונו והרגיש ברא"ש כתובות סוגי' דמורדת שהביא הירושלמי דמקשה על ברייתא דמורדת אפי' נדה ואפי' חולי והלא נדה תורה המרידתה ומחדש דוקא בשהתחלה למרוד קודם עת נדתה, ולא נתן הרא"ש טעם לחלק בין התחלה קודם להתחלה בימי נדתה, והר"ן מביא ג"כ הירושלמי הנ"ל וכתב שם טעם לדבר כי בהתחלה בנדתה תוכל לומר מצחק הייתי בך, ולמה לא נתן הרא"ש טעם לשבח כמו הר"ן וטעם זה פשוט ונכון לכאורה וע"ז כתב מעלתו נ"י כי נ"ל דבחולה לא שייך טעם הר"ן דרצתה לצחק בו הלא אם היא חולת ואינה ראוי' לתשמיש עדיין שאר קריבת יכולה היא וגם זה בכלל רצתה בקב ותפלות ולכן הרא"ש דמביא גם חולי לא יוכל לומר טעם זה, משא"כ הר"ן אינו מביא חולי שפיר כתב מ"ש, אלו דבריו מכבוד מעלתו נ"י:

הנה מה דפשיטא למעלתו נ"י דאם דקשה לה תשמיש עדיין תוכל לסבול בחיבוק ונשוק וכדומה ועדיין מי אי אפשר לפרש הברייתא לירושלמי שהיא חולת כ"כ שקשה לה גם זה שהיא חולית מאוד והכל קשה לה, אבל באמת עיינתי בירושלמי ולא הקשה כלל מהא דקתני חולה בברייתא, רק הרא"ש הוסיף זה מדעתו דכמו דמפרש ירושלמי בנדה כן הדין בחולה באופן שאינה יכולה לסבול התשמיש דוקא בהתחלה קודם, והר"ן לא הזכיר עדיין חולה וכן דרך הראשונים שאחד מבאר יותר בדין ואחד מבאר יותר בפירוש הענין והר"ן מפרש טעם ירושלמי כדרכו בכ"מ ליתן טעם וסברא לדבר יותר מכל ראשונים, ועיין בלשון הרא"ש כי לא הי' לו גרסא בירושלמי דהקשה על חולה רק לדנפשי' אמר וביאר הדין.

אלא דקשה למה באמת לא הקשה לירושלמי על חולה כ"כ, ובאמת כד נעיין צ"ע זה גם על ש"ס דידן שהקשה נדה בת תשמיש היא ולא הקשה בכוללת על חולה ונדה בת תשמיש היא, וגם קאמר ללשנא בתרא בשלמא למ"ד מתשמיש היינו דקתני חולה וקשה כהנ"ל ובתוס' ד"ה רב כתב דמלאכות כאלו תוכל לעשות כיון שראוי' לתשמיש וצ"ל עדיין איך פשיטא לי' בתשמיש יותר ממלאכה שי"ל שחולה קצת שבת מלאכה היא וצ"ע, וע"כ כמ"ש.

וצ"ל דל"ק דידע די"ל דחולה דברייתא באופן שתוכל לסבול התשמיש ובת תשמיש היא, אלא דצ"ל דאיך הקשה בת מלאכה היא ג"כ יש שאינה חולה כ"כ דא"ח לעשות מלאכה אלא דחולה קצת ואפשר לה אלא דקשה עליה יותר מכשהיא בריאה וחזקה וקמ"ל ברייתא דמ"מ דין מורדת יש לה. וליישב כ"ז י"ל ע"פ מ"ש תוס' למ"ד מורדת ממלאכה ל"ק מאי רבותא דנדה, כיון שהיא חולי קצת ה"א דאינה מורדת ממלאכה קמ"ל והיינו הגם שקשה עליה יותר מבכל פעם מ"מ מורדת היא וא"כ א"ש דהקשה מחולה דקתני בתר נדה בברייתא ואי חולה קצת שתוכל לעשות מלאכה רק שקשה עליה זה כבר מוכח מנדה וע"כ דאשמעי' לא זו אף זו אפי' חולה ממש מוטלת על ערס דוי שא"א לה לעבוד אפי' כשתרצה לדחוק עצמה וע"ז מקשי' שפיר בה מלאכה למה באמת תהי' מורדת בזה כנ"ל אלא דלפ"ז תתעורר הקושי' למה לא הקשה מתשמיש חולה ונדה בת תשמיש היא ואי בחולה קצת שאפשר לה לסבול רק שקשה לה יותר מבבריאתה, וא"כ קשה עדיין כדמתרץ טעמא דנדה משום פת בסלו א"כ כ"ש חולה שהיא חולה קצת דתהי' מורדת, אלא די"ל דלמסקנא משום פת בסלו גם בחולה י"ל דחולה קשה ואינה יכולה לסבול התשמיש כלל ומורדת היא מ"מ עדיין מפוקפק דכיון דכבר תני נדה מאי רבותא בחולה ותרתי למה לי ובלא"ה יש לפקפק דאינו דומה מי שיש לו פת בסלו, בנדה שייך יותר דמצפה שתטהר אחר ימי נדותה כי בודאי תטהר עצמה כאשר רגילה ולא תהי' מקולקלת שתהי' רואה תמיד אבל בחולי אין בודאי שתתרפא מחולי זה, אבל אין זה די להקשות ואומר הנ"ל דבחולה איכא סברא אחרת שלא נדון בה דין מורדת דאדם שהוא חולה ממאס בכל תאוות הגופני' ואפי' אינו חולי כ"כ ויש לו כאב ויסורין וחולשה ממאס ומבעט בתענוגי הגופני' וממאן בהם לגמרי ואינו חושב כי יתאווה כלל עוד לדבר והוא בטבע האדם ידוע ומנוסה (וזכר לדבר שאחז"ל אשה קופצת ונשבעת כשכורעת לילד כי אז ממאנת וממאסת בהנאת תשמיש הגם שיודעת שתבריא מ"מ באותה שעה ממאסת בו ואין זה אלא זכר לדבר כי שמה טעמה מפני שע"י כך מסכנת עצמה) וא"כ ה"א דאם בעת חולי' מורדת בו או שהיא באמת אינה ראוי' לתשמיש אז מורדת על להבא ואומרת שלא תזדקק לו ולא תשמע אליו, או שחולה מעט שאפשר לה להזדקק מ"מ ממאסת ומורדת בו לפי יסוריה ומכאוב לבה וה"א שלא יחשב זה למרד קמ"ל ברייתא דאפי' חולה, והא"ש דאין ללמוד זה מנדה וברייתא תרתי צריך לאשמעי' וא"ש דלא מקשה הש"ס מחולה בת תשמיש היא די"ל בחולה קצת ורבותא שפיר איכא כנ"ל ונכון.

ואומר אני עפ"ז לשיטת הירושלמי ולפוסקים דש"ס דילן לא פליג על הירושלמי ומובא בהגת"ת רמ"א בא"ע סי' ע"ז דצריך דוקא שהתחלה במרד קודם נדותה וכן קודם שחלתה ואם התחלה אח"כ ל"א י"ל בחלתה אפי' חולה קצת שהי' אפשר לה לסבול התשמיש, מ"מ כשהתחלה אז אין זה מרדה בבעלה די"ל כסברה הנ"ל שמתוך יסורים ממאסת בו ולפוסקים דש"ס דידן פליג על ירושלמי אין נפקותא דהא לעולם מורדת היא אפי' בחולה קשה אלא דדברי הרא"ש עומדים לנגדי שכתב באופן שא"א לה לסבול התשמיש נראה דוקא בא"א אבל באפשר לה לא וזה שלא כדברי, ועדיין יש ליישב גם זה לרא"ש. ועכ"פ לעצמינו הדברים ראי' להעלות לפע"ד.

ובחידושי לכתובות כתבתי די"ל הא דלא רצה ירושלמי בתי' ש"ס דידן דשאני נדה שיש לו פת בסלו דלדברי הר"ן ע"כ ל"ל לירושלמי סברה הזאת אמרתי די"ל ע"פ שכתב התוס' ליישב הא דמדמה לעיל הא דמדיר לנדה דגם במדיר היא עומדת ומצפה שימצא פתח לנדרו ויתיר לו עיי"ש, ויש לתלות זה בפלוגתא דרב ושמואל שם ס"א דלרב דוקא במפרש נראה דל"ל שימצא פתח לנדרו ויתיר לו, ואם לא פירש ומגרש מיד שצער לה שיודעת שלעולם נשבע ולא תסיק אדעת ולא תתפייס אולי בתוך שבוע או שבועיים ימצא פתח לנדרו וא"כ לא שייך בנדר לדידי' שיש לה פת בסלה כיון שלא סומכת ע"ז ואינו עולה בדעתה וע"כ מדמדמי ב"ה מדיר לנדה ע"כ גם בנדה לא מקרי פת בסלו דאין סומך ע"ז שתהי' מטהרת עצמה, משא"כ כשמואל דאמר אפי' בסתם שפיר י"ל כמ"ש תוס', וי"ל מעתה דש"ס להלכתא דפסקי' כשמואל שפיר משני למאן דאמר משום תשמיש דנדה מקרי יש לו פת בסלו וירושלמי י"ל דאזיל לרב לכן מיאן בזה כנ"ל, ובחי' שם הארכתי עוד בזה ע"ד פלפול ולא אאריך במה שאמרתי אז.

והנה חזיתי לדעתי' דמעלת כבודו נ"י דפשיט לי' דאם תשמיש קשה לאשה ותוכל לסבול בחיבוק ונישוק דהיא מורדת בזה אם לא תתרצה. ולפע"ד צריך עיונא רבא, די"ל דתוכל לטעון כיון שהתשמיש קשה לה ומזיק לה כל ימי חולי' לא תרצה להתרצות לו כלל בשאר קרבות כי עי"כ מתגרת יצרה ותתאוה לתשמיש וסופה ברצון תתרצה ותתפייס אליו או שהיא תתבע בעצמה בפיה ולא תהי' תוכל לכבוש יצרה לפי שעה וכעין שאמרו בכתובות נ' ע"ב לענין איסורא תחלתה באונס וסופה ברצון, ומהאי טעמא גופא מבואר בש"ע ח' יו"ד סי' קפ"ח בש"ך וט"ז דמחמיר על עצמו קרוב לוסתה מחיבוק ונישוק תע"ב וטעמה ונימוקה עמה שרוצי' להתרחק מבעלה לגמרי, וגם אם לא תבוא לבסוף לידי כך מ"מ יהי' קשה לה מאוד להשקיט גודל תאותה וחשקה, וא"כ להירושלמי דאם מתחלת בחולי' אינה בכלל מורדת גם כשתוכל עמו בשאר קרבות ואינה רוצי' י"ל דלא הוי מורדת וכן לפוסקים דש"ס דידן פליג עם הירושלמי דאפי' במתחלת בחולי' ג"כ היא מורדת היינו כשמורדת אז ואמר' בפיה כי לעולם לא תתרצה לו אפי' כשתטהר ותתרפא וכצ"ל עיין, וא"כ באופן שהיא אמרה כשתתרפ' תתרצה לו ומורדת בו בעת חלי' כמה זמנים בשאר מיני קרבות שאפשר לה בה אינה מורדת לפי סברתי, והאיש דלא נזכר רק מורדת מתשמיש ולא משאר מיני קרבות ולהנ"ל א"ש, אלא דיש לדקדק קצת בירושלמי דאמר בשמרדה בו עד שלא באת לנדה נראה דכל שלא באתה לנדה ומרדה בו הוי התחלה, ולפמ"ש גם עד שלא באתה לנדה יש זמן שאם מורדת בו שאינה מורדת כגון בסמוך לוסתה דמותר בשאר מיני קרבות ואסור בתשמיש דלסברתו אינה מורדת בזה שטענתה עמה שלא רוצית לעורר תאותו ותאותה ועי"ז יוכשלו באיסור ובזה סברתי יותר נכונה מבחולה כמובן, אלא דאין דקדוק זה כדאי לדחות סברתי דהא ירושלמי על מורדת בתשמיש קאי ולענין מרד בתשמיש שפיר היא מורדת קודם נדותה היינו בעוד שהיא ראוי' לכך וגם בלא"ה י"ל דירושלמי אוסר בלא"ה בקרוב סמוך לוסתה. אבל י"ל באופן שמותר מדינא לשמש עמה סמוך לוסתה כגון ביוצא לדרך ומ"מ מחמירין רק במיני קורבה לא תוכל למרוד בו דאם יבוא לידי תשמיש ג"כ לא יעשו איסור שהרי התירו חכמים בכך אבל י"ל שתוכל לומר כיון שהוא מן המחמירים שלא לשמש אינה רוצ' לגרות יצרה ולכוף בע"כ ע"ד שמשלו חכמינו ז"ל ואפי' יחוד לאש בנעורת כו' וכל מה שכתבנו הוא ג"כ בהיפוך לענין מרד דידי' שאינו מחזיר לפוקדה במיני קרבות היכי דאין יוכל לשמש עמה רק ביוצא לדרך שמדינא מותר ואם רוצה להחמיר על עצמו בתשמיש עכ"פ צריך לקרב אצלה ולקיים שעבודו בשאר מיני קורבת וג"כ באופן שהיא תתרצה לו כשיגבר יצרו עליו וירצה לשמש כנ"ל לפום רהיטא וצריך עיון וחיפוש אחר כל הדברים האלו לפע"ד יש בו הרבה נפקותי' לדינא ומאפס הפנאי א"א לי כעת לירד ביותר לעומקן של הדברים ומעלתו נ"י ברוחב בינתו ואינו טרוד רק במלאכת שמים כרצונו ישים עין עיונו על זה ידידו אוה"נ הק' אברהם שמואל בנימין סופר.

תוכן העניינים

כתב סופר אבן העזר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה