כתב סופר אבן העזר· רבי אברהם שמואל בנימין סופר
תשובה ק
שיל"ת פ"ב נגהי ליום ו' עש"ק ז' שבט תרכ"ה לפ"ק. שלום וברכה, שמורה בכל וערוכה. לתלמידי י"נ בן עירי הרב הגדול הותיק מלא עתיק מאיר בתורתו לעדתו חרוץ בעל פיפיות, עומד לתלפיות, כש"ת מו"ה בער נ"י אב"ד ק"ק יאקע יע"א.
מכתבו קבנתי דבר בעטו ולא נתנונו טרדות רבות דעדו עלי להשיב אמרים עד היום שמתי עיוני בו ונפשו לשאול הגיע נידון אשה א' שבאה לפניו היא ואביה והודיע צער' צער' דגופה שא"א לה לסבול להיות עם בעלה כי ועת שנשאת לו נתוודע לה שהוא בעל נכפה, ותחלה באה לו החולי מזמן לזמן מפקידה לפקידה לימים הרבה ועכשיו תקפה עליו החולי בקירוב הימים נתחזקה עליו ביותר כמו חצי שעה ובעתו רוח וחולי ר"ל, וכאשר השיב לה כי יוסיב ב"ד ע"ז זאת אומרת כי אם א"א לכופו שיגרשה טוב לה שיהי' הדבר בסתר מבלי יוודע לב"א ותהי' עמו כמקדם יושבת תחתיו ומשמשתו, ויש תחת יד אביה כל אשר לבעל כי דר עמו יחד ע"כ השאלה ותשובתו בצידו כיד ה' הטובה עליו.
הנה בחולי נכפה פליגו בי' אם כופין אותו במרדכי פ' המדיר בשם ראבי' ורבינו יואל ס"ל דאין כופין ומבואר ב"י סי' קנ"ד, ובתשובת הרא"ש כלל מ"ב ומביאו בד"מ ס"ל כופים ובהג"ה רמ"א מביא ב' דעות בזה, ובד"מ כ' מתשובת הרא"ש משמע דכופין לא ידעתי למה כ' משמע הלא כ' שם מפורש ושום שכל דכופין ועשה מזה קו"ח דכופין אותה כשתהי' ככפת לקבל גט ואין בזה משום חר"ג, וכן הסכים ע"י ר"י בר"מ ועוד שם מי שהסכים עמו ולמעיין היטיב בתשובת הרא"ש למד זה מתשובת רבינו גרשון מאוה"ג דכופין האיש לגרש אותה כשיש בו חולי זו, ובאמת במרדכי משום ראבי' ור"י לא החליט שאין כופין דודאי אין זה מום, אלא דמספקא לי' הא מלתא דלמא באשה הוא מום, ולא באיש דבכ"ד ניחא לה ומפני שאין לו ראי' בחורה כ' דאין בידו לכופו, ולרא"ש ודעימי' פשיטא להו דהוא מום באיש ומ"ש במרדכי תדע מדלא קחשיב נכפה בהדי מומין במתני' דכתובות, וכ' בתשובת הרא"ש דאין זה ראי' דכ"ש הוא משאר מומין שבמתני', ונראה גם הראבי' הרגיש שם לדחוה כן ולכן כ' שאין לו ראי' ברורה דהוא מום באיש ולא כ' דפשיטא דאינו מום משום דלא קחשיב במתני' ש"מ שאין זו ראי' כ"כ דס"ל דכ"ש הוא, עכ"פ להרא"ש פשיטא לי' דהוא מום ולראבי' ור"י מספקא להו, והרמ"א מביא ב' דעות ילא הכריע כמאן, ובסי' קי"ז סעי' י"א מביא תשובת הרא"ש כלל מ"ב ודוקא מום גדול כזה שאלו הי' באים הי' כופין מדין התלמוד ולא תיקן ר"ג שתהי' עדיפא מאיש, נראה דנקיט עיקר כתשובת הרא"ש, ובח"מ הרגיש בזה, וכ' ס"ק כ"א וגם באיש שיכפוהו לגרש כשהוא נכפה אין זה מוכרח דלקמן מביא ב' דעות בזה, ובאמת צ"ע על הרמ"א דבסי' קנ"ד מביא ב' דעות ולא הכריע ובסי' קי"ז מעתיק שיטתו של תשובת הרא"ש, ודוחק דסמך עצמו על ו"ש סי' קנ"ד, וגם הלא הרא"ש למד לגרשה בע"כ כשיש בה נכפה וכופין אותו כשיש בו דלא עדיפא אשה מאיש וכיון שלראבי' ור"י אין כופין אותו, כשל עוזר מנ"ל דר"ג לא תיקן שלא לכוף איתה וצ"ע. ולכן נ"ל דדעת רמ"א נוטה לשיטתו של הרא"ש מסברא, וגם כיון דלראיש פשיטא לי' ולרבי' אשר אתו לא נניח פשיטתו מפני ספיקתו של ראבי' ור"י, מ"מ לא מלאו לבו להכריע לכופו כיון שיש בזה חשש איסור חמור דא"א דאם אין לכופו עפ"ד, הוי גט מעושה, וא"ש ביותר עפמ"ש אבי מאוה"ג זצ"ל, בח"ס סי' קט"ז, כה"ג יוכל הבעל לומר דלמא מצוה לשמוע כרבי' ור"י לכן הניח הרמ"א דין זה בלא הכרעה, הגם שנ"ל לעיקר ע"פ התלמוד דכופין אלא שעכשיו אין בידינו לכפותו שלא נכניס עצמינו בפלוגתא דרבוותאי כמ"ש הטור סס"י קנ"ד כ"מ שיש פלוגתא דרבוותאי אין כופין מחשש גט מעושה שלא כדין, ומ"מ לענין כפי' דאשה מסתברא דלא תיקן ר"ג על זה היינו אם הי' לפניו פלוגתא דרבוותא בכפי' איש, והי' נ"ל לו עיקר מדין תלמיד דכופין אותו, אלא משום חומר א"א לא מלאו לבו להקל כיון דיש מאן דלא ברירא לי' הא מלתא לכופו, לא הי' מתקן שלא נכוף אותה לקבל גט כשהי' נכפת כנ"ל ויש לדייק כן מלשון רמ"א מה שהוסיף רמ"א כד מייתי לתשובת הרא"ש סי' קי"ז באיש הי' כופין מדין התלמוד, פשיטא שמדין התלמוד הוא, ואין זה בלשון הרא"ש בתשובה, ולמ"ש נראה דבמכווין כ' כן כיון שמדין התלמוד מעיקר הדין ראוי' לכופו הגם שאין מחמירים שלא לכופו מו כה"ג לא תיקן ר"ג כנ"ל נכון ועיין.
והנה פר"מ נ"י ראה ראי' אחת בח"ס חא"ע סי' קט"ז שכ' לענין כפי' להוציא מי יכניס ראשו באיסור דאורייתא דא"א, ועוד כ' אח"כ דיה ועוד ע"כ אין נראה שום ה"א לכייף לגרש, ואני ראיתי ראיות הרבה בתשובת מהרמ"ל סי' א' שציין עליו בח"מ סי' קי"ז ס"ק כ"א, ושם נאמר דלא מכרע לי' אם כראבי' ור"י שבמרדכי או כתשובת הרא"ש, ומ"מ נראה לי שבהכי תיקן ר"ג שלא לכופה, ועוד ראה ראיתי בתשובת אמונת שמואל סי' ו' שמביא בשם גדולי המורים שאין בידם להכריע בחשש חומר איסור דא"א, אמנם נגד זה מצאתי בתשובת מהרי"ט סי' קי"ג שכ' דלא חיישינן למאי דמספקא לי' לראבי' ור"י מפני פשיטתו של ר"ג ורא"ש ודעימי' ואין ספק מוציא מידי ודאי, וכ' עוד אפשר אי הוי חזו לתשובת ר"ג כדחזי לי' לרא"ש גם לדידהו הוי פשיטא, ובסוף התשובה סיים לענין כפי' אם יסכימו הרבנים לכייף על הגט גם הוא יהי' סניף להם, ואביו בתשובת מבי"ט ח"ב סי' רי"ב פוסק שלא לכייף, אלא דהוא לא מביא כלל תשובת הרא"ש רק מרדכי בשם ראבי' ור"י, ואלו ראה או ידע תשובת הרא"ש הי' לו להביאו לכל הפחות, ש"ו שהי' נעלם ממנו, ואלו ראה או ידע אותו אפשר הי' דעתו מכרעת כדעת והכרעת בנו ולא שבקי' פשיטות של הרא"ש מכח ספיקתו של ראבי"ה ור"י, בתשובת אמונת שמואל לא מביא תשובת מהרי"ט, אבל מביא תשובת מבי"ט, ולמ"ש אין ממבי"ט ראי' כיון שלא ראה תשובת הרא"ש, וכן הב"י לא הביאו.
ובכל זאת מי הוא זה ואיזהו אשר ירים רא"ש להכניס עצמו ולהורות לכופו להוציא, וכבר כתבתי דגם לרמ"א נ"ל עיקר ע"פ התלמוד שאפשר לכופו, ומ"מ לא סמוך לבו להכריע באיסור חמור דא"א, וכבר הורהו זקן זקנן של ישראל ואבוהון אבא מאוה"ג זצ"ל וגזר אומר שאין נראה שום ה"א לכייף לגרש, הגם שנראה שלא ראה אז תשובת מהרי"ט שהבאנו, מ"מ אנן מה נענה בתרייהו אחר שכבר עשהו ולחומרא נקטינן.
אבל זאת יאתה לנו לסמוך על מ"ש בתשובת מבי"ט הנ"ל בסוף התשובה אשר ז"ל ולפי מה שבא בשאלה שנתחזק לו החולי אחר שנשאה נראה כי מחמת תשמיש הוא שנתחזק, וא"כ אפילו שהיא סובלת לא נניח להם לישב יחד כדתנן גבי מוכה שחין, וחכמים אומרים מקבלת הוא ע"כ, פי' אם התנה חוץ ממוכה שחין מפני שהוא ממיקתו ובנ"ד אם סיבת חיזוק החולי מחמת תשמיש לפי ראיית הרופאים אפי' היתה רוצה היא לא נניחם לישב יחד ופשיטא שלא היתה מפסדת שום דבר מכתובתה עכ"ל המבי"ט, ובתשובת אמונת שמואל מביאו שראה דבר חדש במבי"ט והביא דבריו בקיצור ושינה לשונו ונתן במח"כ מקום לטעות לקורא בו, והנה המבי"ט לא ראה תשובת הרא"ש, ומחמיר כראבי' ומ"מ סמוך לבו כשנתחזקה החולי ע"י תשמיש שכופין אותו ונדון כמוכ' שחין וכ"ש וקו"ח אנן שיש לפנינו פשיטתו של הרא"ש ומכרעת מלתא כוותי' כמ"ש מהרי"ט, והוכחנו שכן דעת רמ"א לעיקר הדין הגם שבכ"ז לא נכניס עצמינו לכופו, מ"מ בכה"ג כמו הנדון של המבי"ט בודאי בואו ונסמוך על המבי"ט הגם דחדש הוא ואין לו חבר בזה כנלפע"ד.
ונ"ל דמ"ש המבי"ט דדני' בו דין מוכה שחין וכופין אותו אפי' רוצית להיות עמו, דוקא אם כל תשמיש קשה לו ואפי' כדי עונתו ושיעבודא שיש לו עליו מד"ת קשה לו והחולי מתחזקת אז כופין אותו לגרש אפי' שלא לרצונה חוץ כשאומרת שתשב עמו בעדי' שלא יבא עלי' שומעים לה כמבואר גבי מוכה שחין סי' קנ"ד ססע"י א', אבל כשאין תשמיש קשה לו כדרך כל החרץ ויש בידו לקיים שעבודו ע"פ ד"ת אלא שהחולי מתחזקת מפני רוב תשמיש כה"ג אינו נדון כמוכה שחין שכל תשמיש קשה לו וממיקתו, והרבה חולאים באים על רוב תשמיש כמ"ש הרמב"ם הלכות דיעות וכ"ש זה שהוא חולה בלא"ה בחולי נכפה שרוב התשמיש מתשת כחו והחולי מהחזקת וגוברת, ודבר זה צריך בירור ע"י רופאים בקיאים וכן נראה ומפורש במבי"ט שכ' לבסוף לפי' ראי' הרופאים הם ישפוטו ע"ד זה אבל מעצמינו לא נחליט כיון שנראה שלאחר נשואים גברה החולה עליו שהוא ודאי מחמת תשמיש דלמא דבר אחר וסבה אחרת באה לו ולכן צריך לשאול ברופאים כנ"ל.
והנה בח"ס סי' הנ"ל כ' לאמור דאם קדשה ברמי' שהסתיר מצד עיני' מומו ומיאוסתו הגם שאין כופין אותו מ"מ יכולין להחזיק בשלו כדי שיגרשה עי"ז ולא נעזרהו שלא יגרשה ולולי דברי קדשו מלהבת אש, הי' נ"ל בנו ותלמידו להוסיף דברים דאפילו נולד לו החולי אחר הנישואין ואין ברוחו רמי' מ"מ תוכל הוא או אבי' להחזיק בשלו יותר מדין טוענת מאיס עלי, דהרי כבר בארנו שנראה עיקר כפשיטתו של הרא"ש כמ"ש מהרי"ט וכן בארנו שנראה שדעת רמ"א כן אלא מפני חומר דא"א לא מלאו לבו להקל למעשה, ונ"ל מה"ט לא הכריעו גדולי המורים בזה מפני חומר איסור א"א ונראה כן מדברי מהרמ"ל ותשובת אמונת שמואל וכ"ז לענין איסור אבל הנוגע לענין ממון לתופסו כדי שיגרשה בודאי סמוך לנו לעשות כן כיון שהעיקר כרא"ש, וכ"ש אם כבר תפוסה ועומדת היא או אביה דתוכל לומר קיים כרא"ש ורבי' אשר עמו ופשיטותייהו דכופין אותי ואין ספק של ראבי' ור"י מוציא מידה מידי ודאי של הרא"ש כנ"ל נכון לדינא בעזה"י.
ואחרי הודיעני ה' את כל זאת נבוא לנדון שלפנינו, אם יתברר כי כן הוא שאומרת שמתגברת עליו החולי ובשאלת רופאים בקיאים יודעי דבר כי תשמיש גרם לו שהכביד עליו חליו, והיינו שא"א לו לשמש כלל כמו מוכה שחין שכל תשמיש ממיקחו, אז אפי' זאת אומרת שרצונה שתהי' עמו כופין אותו להוציא זולת שרצונה להיות עמו בעדים שלא ישמש עמה, אבל כשיאמרו הרופאים שע"י רוב תשמיש מתגברת החולי עליו אין לנו לכופו אפי' רוצה לצאת ממנו, שוב הוא ככל נכפה שאין כופין אותו, ואפשר להעמיד לו שומרים שלא ישמש יותר מקצבת הרופאים שאינו מזיק לו:
וכ"ז לענין כפי' אבל לענין ממון כיון שברמי' נשאה והעלים ממנה מומו אין מוציאים מידה ומיד אביה אפילו שלו כאמור בח"ס, וא"צ בנדון שלנו מה שהוספנו, דכאן ברמי' בא עלי' מתחלה.
אלא דא עקתא בנידון שלנו לפמ"ש פר"מ נ"י היא אמרה בפה מלא שאם א"א לכופו שיגרשה טוב לה להיות תחתיו ומשמשתו כמקדם כאשה תחת בעלה בזה גלתה דעתה דאפשר לה לסבול תשמישו, ואינו מאוס עליה כ"כ רק כשאפשר לכופו או יגרשה מרצונו טוב לה אז מעתה וירווח לה בלי מאוסיתא, כל כי האי נ"ל פשוט דאפי' דין טענת מאוס עלי באמתלא אפי' שאינה ברורה רק נראי' אין לה, הגם שטענה זו בחולי זה מאיס עלי ברורה ונראי' לכל, היינו כשטוענת כך אבל כשהיא אומרת שאפשר לה להיות תחתיו, אלא שרצונה לכוף אותו כי טוב לו מעתה פשיטא שאין בה דין טענת מאוס עלי שמתירתה ואפילו בשלה לא תוכל להחזיק וקרוב לומר כשמונעים ממנו תשמיש כדי לכופו שיגרשנה דדנים בה דין מורדת דטענת מאיס עלי אינה טענה רק כשאומרת שאם לא יגרשה טוב לה לישב גלמוד מבלי איש ונראי' אפי' אינה ברורה לנו, אבל כבנידון שלפנינו גם דין מורדת יש לה חוץ אם יתברר ע"י הרופאים שתשמיש גרם לו חוזק החולי אז צריך לכופו אפילו כשאומרת שרצונה להיות תחתיו כש"כ כשאומרת שנכוף אותו לגרשה, הנלע"ד כתבתי אוה"נ חותם בברכת כל טוב. הק' אברהם שמואל בנימין סופר.