אור ברסלב

כתב סופר אבן העזר· רבי אברהם שמואל בנימין סופר

תשובה צט

תשובה צח

לדזיו לי' שלם, נופך ספיר ויהלום, ה"ה ידי"נ הרב המאוה"ג מעוז ומגדול בקי בתורה, קולע אל השערה, המפורסים לשם ולתהלה כש"ת מו"ה ישראל דייטש נ"י אבדק"ק בייטען בפרייסען יע"א.

גי"ה קבלתי ונפשו היפה בשאלתו לחוות דעתי ע"ד אשה שנאסרה על בעלה מחמת שזינתה תחתיו אי שרי' להיות בביתו דרמ"א סי' קמ"ז סוף סעי' א' כתב וכ"ש כשזינתה תחתיו דמאוסה דשרי בכה"ג מדדייק כה"ג משמע בלא עדים אסורה, וח"מ וב"ש כתבו דבתשובת רשב"א בשם ר"י דיכולה להיות תחתיו ומשמשתו כשפחה משמע אפי' בביתו יכולה לשמשו הואיל וזינתה תחתיו שונא אותה ובס' בית מאיר הניח דין זה בצ"ע, ונבוך פר"מ נ"י להלכה ולמעשה איך יעשה. והנה הגם כי יודע אני בעצמי שאיני כדאי להכריע מ"מ אחוה דעה והמעיי' יבחר ויקרב.

הנה הרשב"א בתשובה סי' חת"מ אחר שכ' דבנאסרה מחמת רוא' דם מחמת תשמיש דאסורה להיות עמו רק משר' אותה ע"י שליש ויוכל לילך אצלה בעדים כ' וז"ל אע"ג דבריש מסכת זבחים כ' ע"ב גבי אשה לאו לגירושין עומדת כ' ר"י אפי' זינתה יכולה להיות תחתיו ותשמשנו כשפחה בעלמא שאני התם דליכא למיחש כולי האי שמא יבוא עליה כיון שזנתה תחתיו שונא אותה ומאוסה בעיניו עכ"ל. הנה מפורש כ' יכולה להיות תחתיו ומשמשנו וח"מ כ' דמשמע אפי' בביתו תוכל לשמשו, וא"צ למשמעות דורשי' אלא שכ"כ מפורש וגם בלא"ה הא מוכח מתוך דבריו דאי לשמשו חוץ לביתו כאחת השפחות גם ברואה דם מ"ת מותר דהרי אינה מתיחדת עמו בביתו ולמה תהי' אסורה בשימוש חוץ לבית וע"כ מ"ש בזנתה תחתיו דמותרת לשמש כא' השפחות היינו אפי' בביתו ומבאר זה במ"ש יכולה להיות תחתיו היינו תחתיו ממש בביתו, ונ"ל מ"ש הרשב"א ותשמשנו כשפחה בעלמא לאפוקי שלא תמזוג לו הכוס או מצעת לו המטה דברי חבה המקרבים לבבות ועיי' יו"ד סי' קצ"ה דאסור כ"ז לנדה, ונראה שלא תאכל ג"כ עמו על שולחן א' גדולה לגימה שמקרב הלבבות, ולא התיר הר"י רק לשמשנו כשפחות דעלמא שאינה אוכלת עמו ואינה עושה רק מלאכת הבית ולא מילי דחבה כנ"ל.

והנה בתוס' זבחים ב' ע"ב ז"ל ואפילו זנתה תחת בעלה וכו' וגם אם לא ירצה הבעל לא יגרשנה אלא שלא תשמשנו ולא נזכר שם שמותרת להיות תחתיו לשמשו כשפחה, ורשב"א בשם ר"י צ"ל דמשמע בשם ר"י בזה הלשון שכ' יכולה להיות תחתיו ותשמשנו כשפחה, ונראה דנוסחה זו של רשב"א אמיתית דמ"ש תוס' שאם רוצה לא יגרשנה אלא שלא תשמשנו, לכאורה שפת יתר הוא פשיטא דלא תשמשנו דהא זנתה ולא הי' צ"ל רק אם לא ירצה הבעל לא יגרשנה, ולפי שהביא הרשב"א א"ש קמ"ל תרתי דא"צ לגרשה אבל מותרת לשמש אותו ואפשר טעות הדפוס הוא בתוס' וצ"ל אלא תשמשנו, או י"ל דקמ"ל שלא תשמשנו היינו תשמיש שבין איש לאשתו ובכלל זה דברים של חבה מזיגת הכוס, ודייק מינה תשמושים ששפחה עושה לאדון מותרת לעשות לו כמו שפחה ממש שעושית בבית האדון כן האשה בביתו כנ"ל.

והנה מ"ש רשב"א מסברת עצמו לחלק בין אסורה משום זנות דמאוסה עליו, כדבריו איתא בירושלמי גיטין פ' הזורק הלכה ט' על מתני' המגרש אשתו ולנה עמו בפונדקי א"ר יוסי ב"ב ב"ש וב"ה לטעמייהו לב"ש דס"ל לא יגרש אדם את אשתו אלא א"כ מצא בה ערות דבר מוזהמת היא לפניו ואינו חשיד עליה, וב"ה לטעמייהו וכו' ומובא בתוס' שם ע"ט ע"ב וברשב"א באריכות יותר, וצ"ע למה לא מביא רשב"א בתשובה סיוע לדבריו מירושלמי הנ"ל, ועיי' ב"ש ס"ק ח' שכ' כן משמע בתוס' גיטין ע"ט, והוא מירושלמי הנ"ל והקשה על הרשב"א כהנ"ל, ונ"ל מירושלמי אין ראי' כ"כ די"ל לפמ"ש רשב"א שם ע"ט לתרץ הא דר"י דס"ל דוקא בראי' שנבעלה והא במתני' שם לב"ה אפי' רק נתיחדה חייש' וכ' לקמן דכבר גרשה מאוסה היא בעיניו ס"ל לר"י דוקא בראו' משא"כ כאן עדיין לא גרשה עיין בו. ולפ"ז י"ל טעמא דב"ש במגרש ולן עמה בפונדקי, ולא ראו' שנבעלה דאיירי מתני' דלא כר"י משום דאיכא תרתי דמצא בה ערות דבר וכבר גרשה משו"ה, אבל אם לא גרשה מנ"ל דסמכי' דמאוסה היא, ולכן לא כ' רשב"א ראי' מירושלמי רק מסברת עצמו די"ל הגם דלא מגרשה ולא ראינו מעשה שמאוסה עליו מ"מ אמרי' מסתמא מאוסה בעיניו ול"ח שיבוא עליה, אלא דמשמע ונראה כי ר"י ב"ב דאמר ב"ש וב"ה לטעמייהו גם על מתני' דלעיל בפלוגת' דב"ש וב"ה אם פוטר בגט ישן ס"ל לטעמייהו אזלי הגם דלא גרשה עדיין ס"ל לב"ש דל"ח משום דמאוסה היא בעיניו דאי ס"ל דוקא בשכבר נתגרשה ב"ש לשיטתו ומה יענה בטעמא דב"ש דס"ל דפוטר בגט ישן דל"ש האי טעמא דמאוסה וע"כ דפליגו מטעם אחר איזהו שיהי' וזהו טעמו ג"כ בגירש ולן בפונדקי וע"כ דגם קודם שגרשה ס"ל לב"ש דאמרי' בודאי מאוסה עליו, וכן נראה עוד דתחלה מביא ירושלמי בשם ר' מנא דב"ש וב"ה לשיטתייהו אזלי במאי דפליגו ג"כ לעיל בגט ישן, ושוב מביא עלה הא דר"י ב"ב דב"ש לטעמו דס"ל לא יגרש אדם את אשתו וכו' נראה לעין דהטעם זה מספיק גם לעיל ואיכא ראי' לכאורה דאפי' לא גרשה אמרי' מסתמא מאוסה עליו, וכ"כ רשב"א ד' ע"ט בפלוגתא דגט ישן דב"ש וב"ה לטעמייהו ומביא על זה הירושלמי דלקמן בפלוגת' המגרש ולנה עמו וכו', ונ"ל גם מזה אין ראי' כדדייק' בלשון רשב"א, וז"ל לפיכך לב"ש שהוא מגרשה משום דבר ערוה מזוהמת היא בפניו ומשכתבו לה אינו בא עליה עכ"ל, דייק וכ' ומשכתבו לה היינו כיון שאנו רואים שרוצה לגרשה משום דבר ערוה חזי' שמזוהמת היא לפניו, הגם שעדיין לא גרשה מ"מ כיון שכ' לה וחפץ ורצה בגירושין גם עכשיו אלא שנתעכב בין חתימה לנתינה עכ"פ אנו רואי' שרוצה לגרשה הוי כגרשה כבר, אבל כשאין אנו רואים שרוצה לגרשה רק שנאסרת עליו משום שזנתה ולא ראינו מעשה גירושין אפשר לא אמרי' ודאי מאוסה עליו, ועוד יש לדחות הראי' ממתני' דגט ישן י"ל שם דליכא רק חשש בעלמא שיאמרו גיטה קודם לבנה סומך ב"ש דקרוב לומר דמאוסה ולא חש לבוא עליה, הגם שלא ראינו שגרשה מחמת שמאוסה עליו, ולקמן דאיכא חשש דאורייתא שמא קדשה שני' בביאה הא כבר גרשה ואלימא אומדנא שמאוסה בעיניו, ועיין הג"ה מל"מ פכ"א מאיסורי ביאה הלכה כ"ז בסופו, שכ' מירושלמי שבתוס' אין ראי' די"ל משום דליכא רק משום גזירה שיאמרו גיטה קודם לבנה ודבריו נפלאו הלא הירושלמי קאמר כן על מתני' המגרש ולנה עמה בפונדקי ושם חשש דאורייתא כאיסור א"א היא ובמח"כ לא עיין בירושלמי ועיניו הטעתו ממ"ש תוס' ע"ט דמשמע דירושלמי על מתני' דשם קאי. ולפמ"ש מב' פלוגתת דב"ש וב"ה במתני' אין ראי' דבפלוגתא בתרייתא י"ל משום שכבר גרשה, וממתני' קמיית' י"ל או משום שכבר עשה מעשה גירושין ורוצה לגרשה בגט כתוב, או משום דליכא רק חשש דרבנן שיאמרו וכו', וא"ש דלא מביא הרשב"א ראי' מירושלמי וכ' רק די"ל דמסתמ' מאוסה היא לו.

ועדיין יש להקשות קצת למה לו לרשב"א בגיטין ע"ט להוסיף בטעמא דב"ש כיון שמגרשה מחמת דבר ערוה ומשכתבו לה אינו בא עליה נראה דוקא משכתב לה גט דאיכא תרתי ולא סגי לי' משום שאסורה לו מחמת דבר ערוה, אבל בלא ראינו שרוצה לגרשה משו"ה לא, וסותר למ"ש בתשובה אפילו רוצה שתהי' תחתיו ומשמשתו כשפחה ל"ח שיבוא עליה דמאוסה עליו וצ"ע לכאורה.

ונ"ל ליישב ע"פ שהתעורר הב"ש ס"ק ח' ממ"ש הטור בשם תשובת הרא"ש סי' קט"ו דאם נאסרה ע"י קינוי וסתירה חסור להתייחד עמה, ומביא ראי' מש"ס סוטה י"ז ומוסרים לו ב' ת"ח שמא יבוא עלי' בדרך והעלה דצ"ל דשם אכתי ספק הוא אם זנתה אינה מאוסה לו כל כך. ודבריו צל"ע הוא בעצמו ציין על תוס' גיטין ע"ט והוא מירושלמי הנ"ל בטעמא דב"ש דאין אדם מגרש אלא מצא בה ע"ד ומאוסה עליו, והיינו לב"ש מסתמ' מגרשה מפני ערות דבר, אבל לב"ה אולי משום שהקדיחה תבשיליו, והא לב"ש איכא ג"כ דאסורה לו שקינא לה ונסתרת או ע"י ע"כ וקלא דל"פ לדס"ל דמוציאים עי"ז עיין סי' י"א ובכל אלו ליכא ודאי זנות רק ספק ומ"מ ס"ל לב"ש דל"ח שמא משו"ה גרשה ובא עליה, וע"כ משום ספק זנתה ג"כ מאוסה עליו וצ"ע.

ונ"ל מהאי טעמא דקשה לי' לרשב"א כהנ"ל הא בספק לא ברירא דמאוסה כדמוכח מסוטה הנ"ל, לכן התחכם רשב"א והוסיף מדילי' דמגרשה מחמת דבר ערוה ומשכתב לה גט חינו בא עליה כיון דספק זנות הוא הגם דלא מאוסה כ"כ עליו עד שנאמר בודאי לא בא עליה מ"מ בהצטרף שאנו רואים שכבר כ' גט ומוכן לגרש משו"ה שוב ל"ח שבא עליה וא"ש נכון ועיין.

ואיידי דאיירי אומר לפמ"ש הרשב"א שם מדלא קתני במתני' דגט ישן דבארוסה גם ב"ה מודה כמתני' לקמן נראה דאפי' בארוסה פליגי וטעמא לקמן איכא תרתי שאין לבו גס בה וגם כבר גרשה ומאוסה, משא"כ כאן ליכא רק חדא דאין לבו גס בה חושש ב"ה גם בחרוסה, וזה נראה לי ראי' נגד שיט' מהרשד"ם שבמל"מ פ"י מגירושין דבמגרש מן האירוסין גם לב"ש מותר בלא ערות דבר עיי"ש, לדבריו קשה כיון דמתני' דגט ישן חפי' בחרוסה קאי דלב"ה חוששי' גם בארוסה וב"ש מתיר מ"ט דב"ש דהא בארוסה גם לדידי' אפשר שאין מגרש משום דבר ערוה ואינה מאוסה כו וע"כ דגם בארוסה ס"ל דאסור רק במצא דבר ערוה, ואין לומר דבאמת בארוסה לא פכינו דבין לב"ש וב"ה לא יגרש א"כ הו"ל לומר ומודים ב"ש לב"ה בארוסה כמו דקתני במתני' דלקמן ומודה ב"ה לב"ש בארוסה וצ"ע.

נחזור לענינינו הנה הבית מאיר כ' על דברי ב"ש כ"ז צריכי' חנו כר"י שבתשובת רשב"א, אבל נראה לו דלא משמע הכי דעת הרמב"ם כ"ד מהלכות חישות הלכה י"ח שכ' וז"ל ואין ב"ד כופין את האיש לגרש וכו' עד שיבואו ב' עדים ויעידו שזכת' אשתו בעני' מרצונם ואח"כ כופין להוציא משמע ברור דאף לגט דוקא כופין והוסיף עוד להביא ראי' מפשטות סוגי' דיבמות כ"ד ע"ב דדייק רב מדקתני והוציאו ולא והוציא דהיינו בעדים דב"ד אין כופין רק בעדים משמע הא בעדים ב"ד מוציאי' הוצא' שעל ידה כנסה השני וצ"ע אלו דבריו ז"ל. והנה מ"ש דברור לו בכוונת הרמב"ם דאף לגט כופין ולא ידעתי משמעות וכ"ש דבר ברור רק מדכ' שאין ב"ד כופין האיש לגרש רק בעדים לשון גירושין משמע ע"י גט ושלא בעדים אבל כופין להוציא היינו להוציא ע"י נט אלא דמתשובת הרשב"א שמביא שם תחלה דברי הרמב"ם בנאסרה מחמת רואה דם מחמת תשמיש דחייב להוציא' מביא הגם דר"י כ' באסורה מחמת זנות א"צ להוציאה זנות שאני דמאוסה, נראה דס"ל לרשב"א דגם הרמב"ם מודה בנאסרה מחמת שזנתה, וקשה עליו ממ"ש הרמב"ם דמביא בית מאיר דנראה לעין דחולק על הר"י וצ"ע.

וראי' דמביא הבית מאיר מש"ס יבמות קשי' על הר"י ורשב"א דס"ל דא"צ להוציא מביתו, אבל נ"ל דמש"ס יבמות לק"מ וגם מן הרמב"ם אין ראי' כלל, דהא דאמרי' דמאוסה עליו בסתמא כשהוא אינו רוצה להיות עמה באיסור כאיש ואשה אבל כשב"ד צריכים להוציאה ממנו בע"כ והוא אינו רוצה עד שצריכים לכופו הרי אנו רואים דלא מאוסה עליו שהרי חפץ ורוצה בה, ונפשו חשקה בה כ"כ עד שרוצה להיות אתה עמה באיסור, כשכופין אותו שלא לשמש עמה בודאי לא אפשר רק להוציאה בגט לגמרי וא"ש סוגי' דיבמות, וכן איש מ"ש הרמב"ם כשיש עדים שזנתה כופין אותו להוציאה שיגרשה דאם צריכים ב"ד לכופו והוא אינו רוצה בודאי אסור להשהות אותה בביתו וכופין אותו עד שיגרשה וא"ש נכון וברור.

אלא דיש להקשות קצת למה נכוף אותו לגרשה בגט הלא אפשר שתסור מביתו ושכונתו, או ילך אצלה בעדים כמ"ש רשב"א תה בלא"ה קשה דודאי לית מאן דפליג דצריך לגרשה דוקא, אלא שלא תדיר עמו, וצ"ל כיון שאסור להיות עמה ע"מ כדי שתשמשנו כה לו ולה מסתמא מגרש אותה והיינו כופין לגרש, או י"ל ביותר כיון שאנו רואים שהוא חפץ ורוצה בה באיסור חיישי' גם כשנכוף אותה להרחיק מביתו, אולי בזיון וון הזמנים יחזיר אותה או יתיחדו במקום מוצנע באין רוחה לכן כופין אותו לגרשה שוב אין לחוש כ"כ ועיין כעין זה בתוס' גיטין ל"ה ע"ב ד"ה ותני עלה הגם שאין ראי' לדבר דשם א"ח שיחזיר וישאנה אחר שכבר גרשה, משא"כ כאן יש לחוש שיזנה עמה, מ"מ זכר לדבר איכא גם י"ל ע"י גירושי' מאוסה בעיניו כמ"ש רשב"א גיטין ע"ט שזה טעמא דר"י דס"ל דלא חש ב"ם רק בבא עליה ועיין.

ובתחלת הרעיון הי' נ"ל ראי' מתוס' גיטין י"ח ע"א ד"ה הנהו קלא אית להו דחולק על הר"י שבתשובת רשב"א, דכ' שם בסופו דבזה"ז טעמא דזמן שמא יחפה עליה שלא יאמרו זנתה אחר גירושין ויחזירנה וכו' ולסברת רשב"א דלא חיישי' שיבוא עליה דמאוסה בעיניו ואיך ניחוש שיחפה עלי' באיסור שתהי' מותרת לו הא כיון שזנתה מאוסה בעיניו וע"כ דלא ס"ל לתוס' הך סברא, וממ"ש תוס' בזבחי' דא"צ לגרשה לא קשה דתוס' לא כ' דמותרת להיות תחתיו ולשמש, אלא שא"צ לגרשה, אלא שכבר כתבנו לעיל דיש לדייק מתוס' ג"כ דהכי ס"ל, ונ"ל מתוס' גיטין אין ראי' דלית לי' הכי די"ל בכל נשים דעלמ' בודאי לא חיישי' שיחפוץ בה אחר שמעלה בו מעל תינתה תחתיו, אלא דחששו שיחפה על בת אחותו ועל כל פשעים תכסה אהבה הקדומה לו בלא"ה משני שהיא בת אחותו או א' מקרוביו כמ"ש הסול, אבל באשה דעלמא דאין אהבה אלא קרוב בשר וכיון שזינתה תחתיו כבר כבה אהבה שבינו לבינה וא"ש.

אלא ממ"ש הרא"ש שם שהקשה א"כ למה אמר ר"י משום שיחפה על בת אחותו לטעמים אלו בכל נשי' דעלמא יש לחוש, מדכ' לטעמי' אלו נראה דגם לטעם משום שיחפה עליה שתשאר תחתיו הוקשה לו בכל נשים יש לחוש לזה ע"כ דס"ל בכל נשי' לא אמרי' דמאוסה עליו דלא כרשב"א הנ"ל ואפשר משו"ה לא הקשה תוס' כמו דהקשה הרא"ש למה אמר ר"י משום בת אחותו דוקא, י"ל דס"ל דבנשים דעלמא ל"ח שירצה בה אחר שזינתה רק בבת אחותו כדכתיבנא, הגם דהי' ר"י יוכל לומר שיחפה בכל נשים משום בנים שלא יאמרו דממזרים הם, מ"מ ניחא לר"י יותר לומר שמא יחפה על ב"א דאיכא טעמים טובא שתיקנו שיחפה כדי שתהי' אתו עמו, וגם משום חשש בנים ליכא חשש כ"כ דבלא"ה אינם ממזרים דרוב בעילות אחר הבעל כמו שהקשה פ"י שם, והרא"ש נשמר מזה שכ' סלא יצא קול על בניו בודאי ממזרים ואפי' ספק ממזרים ליכא רק שהוא ירא לנפשו, ובאמת רחוק לתקן משו"ה, ולכן אמר ר"י טפי שלא יחפה על ב"א שתשאר תחתיו ולכן לא הקשה תוס' כמו שהקשה הרא"ש וא"ש. ועכ"פ מוכח דרא"ש חולק על דין של ר"י בתשובת רשב"א. ונ"ל די"ל דגם הרא"ש מודה, לפמ"ש הב"ש בספק זנתה אינה מאוסה עליו כ"כ, לזה י"ל שפיר שחששו שתהי' אסורה עליו ע"י קינוי וסתירה או ע"י ע"כ וקלא דל"פ וכדומה ומדין צריך להוציא' ואינה מאוסה עליו מספק וחוששי' שמא יחפה עליה, ועוד י"ל שיבואו עדים שזנתה ואסור עליו בודאי היינו ע"פ הדין, אבל הוא לא יאמין בלבו על אשתו שזנתה תחתיו ואינה מאוסה עליו ויש לחוש שיחפה עליה ואין מן תוס' ורא"ש ראי' דלא ס"ל כר"י ורשב"א. ויש לדייק קצת כן בלשון תוס' שכ' שלא יאמרו זנתה קודם גירושין לשון זה צ"ב דהא גזירה שמא זנתה ואסורה לו והוא ירצה להחזיק בה מאי האי דכ' תוס' שלא יאמרו, ונראה לפרש דס"ל לתוס' דודאי אם יודע בבירור שזנתה מסתמ' מאוס' עליו ול"ח שיחפה. אלא כשהוא אינו מאמין לעדים והב"ד מאמינים לעדים ואינו מאוס' לו והיינו שכ' שלא יאמרו שזנתה תחתיו האומרים שזנתה וממילא זנתה תחתיו לכן כותב לה גט שיאמרו שלא תחתיו זנתה ויחזירנה ועיין.

וזאת תורת העולה מדברינו היא העולה להלכה א' אשה שידוע לבעלה בודאי שזנתה מותרת להיות תחתיו ומשמשתו כשפחה לבד שלא תמזוג לו הכוס ולהצעת המטה וכדומה וכ"ש שלא תאכל עמו כי גדולה לגימא וכו' ב' אם אסורה עליו מחמת שקינה לה ונסתרה או ע"י ע"כ וקלא דל"פ אסורה להיות עמו בביתו אבל יוכל לילך אצלה ע"י עדים כמו ברוא' דם מחמת תשמיש והה"נ כשיש עדים שזנתה והוא אינו מאמין בלבו ונראה מתוך דבריו כן רק שמקבל עליו כרצון גזירת התורה ע"פ שנים עדים וכו' לא תדור עמו דחיישי' דאינה מאוסה בעיניו ודינו כהנ"ל, ואפשר יש להעמיס במ"ש רמ"א סי' ע"ג היינו כה"ג דאיירי תחלה ברוא' דם מחמת תשמיש דברור לו כשמש דאסורה עליו, כה"ג אם אסורה עליו מפני שזנתה והוא יודע בבירור שזנתה כמו שיודע בבירור שראתה מחמת תשמיש אז מותרת ואפי' בלא עדים. אלא דלא א"ש הכ"ש דכתב אם כוונתו אפי' בלא עדים ליכא כ"ש מרואה דם מחמת תשמיש דאינה מותרת רק בעדים, מ"מ כיון שרשב"א ור"י ס"ל אפי' בלא עדים ולא מצאנו מי שחולק ע"ז הכי נקטי' ודוקא באופן שכתבתי שידוע לו לבעל או מאמין בלב שלם לעדים ב' אם אינו רוצה להוציא' וב"ד צריכים לכופו אפי' אומר בעצמו שראה שזינתה ואין רוצה להוציאה או יש עדים ואינו רוצה להוציא כופי' הב"ד אותו לגרש' ולא סגי שיוציא' מביתו דחיישי' שיתיחד עמה כיון שלפנינו שנפשו חשקה בה להיות אתה עמה באיסור לעולם וכ"ש דיש לחוש לאיסור שעה. ד' כשאסורה עליו מספק וכתב לה גט הגם שעדיין לא גרשה ומוכן ומזומן לגרשה שרי להיות יחד דחזינן מתוך מעשיו שמאוסה עליו כיש כשכבר גרשה דמאוסה ע"י גירושין, ועיין תשובת שבו"י ח"א סי' קי"ט ומובא בהלכ' מל"מ פכ"א מאיסורי ביאה הלכה כ"א בסופו דאם נתגרשה אסור בכל ענין, ובמח"כ הי' נעלם ממנו סברת רשב"א גיטין ע"ט אם כבר נתגרשה יש סברא יוהר דמאוסה עליו, ומ"ש ראי' מדתני' באבל רבתי' כבר דחאה הגה"מ שם. כל זה נלפע"ד להלכה ולמעשה, מ"מ צריך ישוב הדעת כי הדבר נראה כחידוש בעיני הרואי' וכ"ש שתהי' יושבת ומשמשתו כשפחה וכ"ש בדור פרוץ כזה דיש לחוש טובא לכמה חששות לכן צריך לכל שאפשר לעשות הרחקה מהיות טוב יקבל מהטוב ומטיב ומקרב רחוקים הכ"ד אוה"נ דש"ת. הק' אברהם שמואל בנימין סופר.

תוכן העניינים

כתב סופר אבן העזר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה