כתב סופר אבן העזר· רבי אברהם שמואל בנימין סופר
תשובה פו
שיל"ת פ"ב נגהי ליום ה' ט"ו כסליו תרכ"ז לפ"ק
שפעת ברכות, ושובע שמחות, לראש יד"נ הרב המאוה"ג מעוז ומגדול מוכתר בנימוסין צדיק תמים כש"ת מו"ה יעקב משה נ"י אב"ד דק"ק א"ד יע"א במדינת אשכנז.
גי"ה קבלתי ונפשי היפה בשאלתו בהלכה למעשה שליח הגט שקשה עליו לומר בפה בפ"נ אם סגי אם יכתוב בכתב, כבר ראו עיניו מ"ש ב"ש סי' קמ"ב ס"ק י"א לחלק בין אלם שא"י לדבר בין יוכל לדבר ולא סמך לבו להורות למעשה ע"פ דברי ב"ש להיות כי הש"ך בח"מ סי' מ"ו הרגיש שיש לחלק כהנ"ל ונראה לו דוחק כיון דלא קיי"ל כר"ת דמחלק בין יוכל לאינו יוכל לדבר וה"ה בדרבנן אין טעם לחלק והניח בצ"ע. והנני להשיבו כיד ה' הטובה עלי.
הנה הש"ך מביא דברי הרא"ש פ' מי שאחזו והנמשכים אחריו דחולקי' על הריב"ש וס"ל דקיום בכתב ל"מ מדכתב הרא"ש דנשתתק א"י לקיים חתימת ידו. ותמה אני למה לא מביא כי הרמב"ם חולק עליו דהא כ' בהלכות גירושין דנשתתק צריך לקיים הגט בחותמיו וע"כ דס"ל דל"מ שיכתוב בפ"נ וכ' וכן מוכח מתוס' פ"ק דגיטין ה' ע"א מדהקשה דלא מוקי ר"י מתני' באלם ש"מ דס"ל דאלם א"א לו לקיים בכתב, וכן מוכח ממ"ש הר"ן לקמן הא דלא מתרץ ר"י באלם, דאלם כשר לקיים בכתב ודן קו"ח מדמהני עדות בכתב שמת בעלה וה' נשי' אינן נאמנות, מוכח דס"ל בכ"מ פסול קיום בכתב רק בקיום הגט ס"ל דתקינו וחולק בזה על הרמב' ותוס' דס"ל דלא חלקו בין עדות לעדות כמ"ש הכ"מ, א"כ רבו החולקים על הריב"ש וגם הריב"ש עצמו לא ברירא לי' הא מלתא, וצ"ע ג"כ על הרמ"א דפסיק כריב"ש היכא דרמב"ם ותוס' חולקים עליו, גם תמות בעיני שלא הזכיר הש"ך כלל ממ"ש הרמ"א בא"ע סי' קמ"ב דאלם לא יוכל להביא גט אע"פ שיוכל לכתוב בפ"נ וכו' דצ"ל בפיו וכ"ז צלע"ג.
והנה בהג"ה רמ"א בא"ע סי' קמ"ב ציין על ריב"ש סי' ר"מ, וצ"ע הא הרמב' ותוס' הכי ס"ל והב"י מביא שיטת הרמב"ם ותוס' דס"ל דל"מ כתיבה באלם, ולמה שביק הרמ"א תוס' ורמב."ם וציין על הריב"ש, ונ"ל דרמ"א ס"ל דאין מתוס' ראי' כ"כ דאפשר קושי' תוס' דלוקמי באלם וכגון שאינו יוכל לכתוב וכן י"ל בכונת הרמב"ם באלם שא"י לכתוב, ולכן מביא הריב"ש דכ' מפורש דל"מ כתיבה באלם, וזהוא שדייק הרמ"א אפילו יוכל לכתוב דצ"ל בפיו וזה לא מפורש רק בריב"ש כצ"ל. ועפ"ז א"ש גם הש"ך דלא מביא דרמב"ם ותוס' חולקים על הריב"ש דל"מ קיום בכתב דאפשר לפרש בתוס' ורמב"ם באינו יוכל לכתוב וכן ס"ל לרמ"א, ול"ק על הרמ"א בח"מ דפסק דלא כרמב"ם ותוס' דמנייהו אין מוכח דחולקים על דין הריב"ש דמהני קיום בכתב בכ"מ כן י"ל. ועדיין קשה דלא זכר הש"ך מהגהת רמ"א א"ע וצ"ע ליישב.
אלא דבאמת נ"ל להוכיח דכונת הרמב"ם אפי' אלם יוכל לכתוב לא מהני, דצ"ל למה שינה הרמב"ם וכ' נשתתק ור' יוס' מוקי מתני' בחרש והה"מ כ' היינו טעמא דחרש שא"י לומר מ"מ קשה למה החליף וכ' נשתתק במקום חרש, וע"כ דרבות' קמ"ל דנשתתק א"א רק לקיים דליכא תקנתא אחרינא אפי' יוכל לכתוב, וכן יש להוכיח קצת מתוס' דהקשה נוקמי באלם הא מתני' קתני ואינו יוכל לומר הל"ל ואינו יוכל לומר וא"י לכתוב, וע"כ לאו באלם איירי וש"מ דס"ל לתוס' דכתיבה ל"מ.
ועל הרמב"ם דנקיט נשתתק תחת חרש להודיענו דל"מ בפ"נ בכתב קשה לי למה ל"א ר"י דמתני' באלם ומשום דקתני ולא אמר י"ל בנשתתק בשעת נתינה או קודם נתינה אחר שכבר נשתלח וא"צ לדחוק כ"כ כמו בחרש שנעשה חרש מיד אחר הנתינה קודם שאמר, ועוד ישמיענו ר"י הך חידש דין דכתיבת נשתתק ל"מ, וכן קשה על תוס' דס"ל כרמב' למה לא מוקי ר"י מתני' בנשתתק אח"כ להודיענו רבותא זו, ולתוס' י"ל הא דפשיטא לי' דכתיב' אלם ל"מ ולא הקילו בזה, דוקא אם הוא הי' אלם מעיקרא כשמינהו לשליח כיון שהי' אפשר למנות שליח שאינו אלם שיוכל לומר בפה כתק"ח, לכן לא הקילו בו דאין בזה תק"ע, אבל אם נשתתק אח"כ ואנוס הוא בדבר ס"ל לתוס' ג"כ דהקילו דסגי בכתיבה, ועיין סברא כזו ברשב"א שם שכ' דמתני' קמ"ל רבותא דצריך לקיים דה"א כיון שנעשה כדינא ואניס הוא שא"י לומר דלא בעי קיום קמ"ל כ"כ לא הקילו רק דבחד לפסול סגי, אבל בלא קיום כלל כ"כ לא הקילו, ועיין פ"י שכ' כסברא זו מדנפשי', ונ"ל בלי קיום כלל לא הקילו אבל אמרו בכה"ג סגי בפ"נ בכתב כמו שהקילו בעדות אשה, משום עגונא, וא"ש דתוס' הקשה דהא ר"י יוכל לתרץ מתני' באלם היינו אלם מעיקרא דל"מ כתיבה, ומתרץ דלשון לא יוכל לא משמע הכי אלא שעכשיו א"י לומר ועיין מהרמ"ל, והא דלא מוקי בנשתתק עכשיו דכה"ג באמת מהני כתיבה כנ"ל. ובזה מיושב קושי' פ"י על מהרש"א דכתב דבלא ר"י ל"ק על רבה די"ל באלם אבל מדל"א ר"מ הכי קשה לרבה והקשה פ"י עדיין ל"ק על רבה די"ל דמוקי מתני' שנעשה עכשיו אלם וקמ"ל הגם דעשה מתחלה כדינא מ"מ צריך לקיים. ולמ"ש לק"מ כה"ג גם כתיבה מהני משום שנעשה מתחלה כדינא וא"ש טפי מ"ש מהרש"א דבלא ר"י הוינא מוקמי' מתני' באלם וצ"ל דלא הי' מדקדקי' לשון וא"י לומר, אבל מדר"י דמדייק לשון וא"י לומר מקשה לרבה. ולמ"ש א"ש ביותר דבלא ר"י הי' מוקמינן מתני' בנשתתק וגם כה"ג ל"מ כתיבה, אבל מדלא מוקי ר"י מתני' בנשתתק ש"מ כה"ג מהני כתיבה וא"ש.
ונ"ל מהאי טעמא נקיט הרמב"ם נשתתק ולא כ' אלם דקמ"ל רבותא טפי אפילו נשתתק אח"כ ואנוס הוא, מ"מ לא מהני כתיבה דילי', כ"כ הטור כלשון הרמב"ם נשתתק. אלא דצ"ע למה לא מוקי מתני' בכה"ג וישמיענו ר"י חידוש דין זה ש"מ דס"ל בכה"ג עכ"פ מהני כתיבה וצ"ע על הרמב"ם וטור דס"ל שם בנשתתק ל"מ כתיבה, וגם קשה קושי' פ"י דלא מתרץ לרבה מתני' בנשתתק.
ואחר העיון נלפענ"ד, דהוכיח הרמב"ם דין זה דל"מ כתיבה אפילו באשתתק מדלא מקשה על רבה רק בתר דמביא להא דר"י והיא קושי' רשב"א ותי' רשב"א דוחק ותי' מהרש"א מיישב דעת דבלא ר"י הוי מוקמי' מתני' באלם, ולמ"ש בסמוך דהוי מוקמי' באשתתק ולכן מביא לדר"י מדלא מוקי מתני' באשתתק ע"כ דס"ל עכ"פ באשתתק מהני כתיבה וקשה מתני' לרבה, וס"ל לרמב"ם כד מתרץ לרבה מתני' אחר שלמדו וביכול גזרי' שמא יחזור הדבר לקלקול' ובחרש דלא שכיח לא גזרי', י"ל משו"ת מתרץ מתני' בחרש דקמ"ל רבותא דחרש לא צ"ל בפ"נ משום לשמה דלא שכיח, ואי הוי מוקמי' בנשתתק ה"א דוקא בנשתתק סגי בקיום דאיירי בכתב בפ"נ דמהני משום לשמה אבל חרש דל"מ כתיבתו גם לענין לשמה לא סגי בקיום קמ"ל דגם בחרש מתוקמי מתני' דבלא שכיח ל"ג וס"ל כן מסברת עצמו, ולפ"ז לא מוכח דר"י ס"ל דבנשתתק מהני כתיב' בפ"נ לענין קיום, וכיון דמוכח מדמקדים דר"י דלולי דמוכח מר"י דנשתתק כשר לכתוב הי' ס"ל דל"מ כתיבתו ולא הי' מקשה לרבה רק מכח דר"י לא ס"ל הכי וכיון דלאמת לא מוכח מר"י כלום הדרינן דגם בנשתתק ל"מ כתיבה כדס"ל מעיקרא והא"ש פסקא של הרמב"ם דאפילו נשתתק ל"מ כתיבה ומוכח מתוך הסוגי' כדכתיבנא.
וכ' הרמב"ם נשתתק ולא נתחרש לפי דפסק כרבא דלצ"ל מעולם בפ"נ משום לשמה ליכא רבותא בחרש יותר מבאלם לענין לשמה דאפילו יכול לצ"ל משום לשמה ור"י ס"ל כרבה, איכא בחוש רבותא מה דליכא בנשתתק, ולהלכתא איכא רבותא יותר בנשתתק דל"מ כתיבה וא"ש נכון לפענ"ד ועיין.
והנה הריב"ש סי' ר"מ מביא השואל דרא"ש בגיטין הקשה למה לא מוקי ר"י מתני' באלם דרבותא קמ"ל דה"א בחרש נגזור אטו חרש מתחלה קמ"ל והקשה השואל למה יהי' פסול לכתוב או ברמיזה, והשיב לו הריב"ש אפשר דקשי' לי' לרא"ש נוקמי באלם שא"י לכתוב ולרמז הגם דרחוק הוא מ"מ אינו רחוק כ"כ כמו פקח ונתחרש, וכ' עוד שא"צ לזה דרא"ש האמת כ' דל"מ כתיבה ורמיזה דבעי מפיהם ולא מפי כתבם ולא הקילו בגט רק דסגי בחד וכל הכשר לשליחות כשר להעיד אבל מפיהם צריך כיון שהוא עדות גמור וצריך שיאמר לפני ב"ד, אלו דבריו בקיצור, הרי לנו דרא"ש ג"כ ס"ל דאלם פסול בגט וכן הריב"ש, ומהתימא דריב"ש כ"כ בפשוטות דלא הקילו בגט בדבר זה והוא נגד דעת רבו הר"ן ז"ל בגיטין ועכ"פ הי' לו להזכירו, והנה לא מוכח דרא"ש ס"ל בנשתתק דל"מ כתיבה אפשר דוקא בחלם מעיקרא, אלא ס"ל דלא הקילו דסגי בכתיבה מטעמא שכ' הריב"ש דבדבר זה לא הקילו דהא צריך ב"ד, וכ"ז לעשות שליח אלם אבל אם נשתתק אח"כ דחמס הוא אפשר שהקילו ואין ראי' מדצריך שיאמר בפני ב"ד דאפשר ומה להם להקל בדבר זה אבל בנשתתק דעשה כדינא כל האפשר יש לומר דהקילו דסגי בכתב בפ"נ אלא נהי דאפשר דכן דעת הרא"ש אבל הריב"ש ודאי לא ס"ל כן ולא יצא לחלק דמביא שם ראי' לדבריו ממ"ש הרמב"ם פ"ז מהלכת גירושין נתנו לה ולא הספיק לומר בפ"נ עד שנשתתק וכו' אלמא אע"פ שלא נתחרש אלא נשתתק צריך קיום ול"מ כתיבה ורמיזה. הרי דהוציא הריב"ש מרמב"ם בנשתתק ל"מ כתיבה וגם בכה"ג לא הקילו. ולריב"ש ורא"ש א"ש דלא מוקי ר"י בנשתתק להשמיענו חידוש דין זה הגם דעשה כדינא ל"מ כתיבה דהרי הרא"ש כתב דקמ"ל ר"י רבותא בחרש דלא גזרי' אטו חרש מעיקרא ממילא ל"ק דלא מוקי בנשתתק, אלא הרמב"ם ע"כ ל"ל דמשו"ה לא מוקי ר"י בנשתתק דקמ"ל רבותא דל"ג חרש אטו חרש מעיקרא, דא"כ למה שביק הרמב"ם רבותא דר"י והחליף נשתתק בחרש ולא קמ"ל רבותא דר"י בחרש, ע"כ דלא נראה לו רבותא בזה דל"ג גזירה חדשה בגט להחמיר, ואנו אין לנו ברמב"ם רק כמ"ש לעיל דס"ל לרמב"ם באמת ר"י רבותא קמ"ל דבחרש לא חיישי' משום לשמה ומשום יחזור לקלקולא דלא שכיח, ולהלכתא ליכא רבותא משום זה נקיט נשתתק לרבותא הגם דאנוס הוא מ"מ לא מהני כתיבה ועיין.
המורם מדברינו דיש כאן ג' שיטות א שיטת תוס' ורא"ש דאלם שכ' ל"מ, וי"ל דוקא אלם מעיקרא אבל נשתתק כשר, ומתוס' יש להוכיח כן מדלא קמ"ל ר"י בנשתתק אבל לרא"ש דכ' דר"י רבותא קמ"ל י"ל ה"ה בנשתתק ס"ל דפסול כמ"ש ב' שיטת הרמב"ם וריב"ש וטור דאפילו בנשתתק ל"מ כתיבה ג' שיטת הר"ן דבגט מהני כתיבה אפילו באלם מעיקרא דהא הר"ן לא ס"ל כמ"ש תוס' דלא יוכל משמע שאין יוכל עכשיו וגם לא ס"ל כתי' הרא"ש דקמ"ל רבותא וכ' משי"ה ל"א ר"י דאיירי באלם דאלם כשר ש"מ דס"ל אפילו אלם מעיקרא כשר ודן קו"ח ע"ז ממת בעלה דמהני ע"פ הכתב.
והרב הרמ"א בא"ע כ' אלם לא יוכל להביא גט אע"פ שלא יוכל לכתוב שינה לשון רמב"ם וטור שכתבו אשתתק וכ' אלם לא יוכל להביא היינו אלם מעיקרא וציין על זה ריב"ש סי' ר"מ וכבר כתבנו לעיל דס"ל לרמ"א מן תוס' ורמב"ם אין ראי' דאפשר באינו יכול לכתוב, וכמו שנדחק הריב"ש מעיקרא ברא"ש, ולכן מביא מריב"ש דס"ל דל"מ כתיבה ומריב"ש מן מה שכ' בישוב הרא"ש דס"ל אלם פסול לכתוב לא מוכח רק באלם המביא דכ"כ הרא"ש דלא מוקי ר"י באלם היינו באלם המביא, ולכן לא כתב רמ"א רק אלם אינו יכול להביא, אלא הא הריב"ש בעצמו מביא מ"ש הרמב"ם בנשתתק הרי דס"ל מסתימת דברי הרמב"ם דקאי ביוכל לכתוב ואפשר דפשיטא לריב"ש הכי ברמב"ם משום דקשה לי' דאי בא"י לכתוב למה שינה והחליף הרמב"ם נשתתק תחת חרש דקאמר ר"י וע"כ דקמ"ל רמב"ם רבותא אפילו יוכל לכתוב, ועכ"פ הכי ס"ל לריב"ש בשיטת הרמב"ם, וי"ל משו"ה ציין הרמ"א על הריב"ש דהא גופא לפרש הרמב"ם אפילו ביוכל לכתוב כתיב בריב"ש ולולי דבריו הי' אפשר לומר בא"י לכתוב קאי, אלא דקשה דהי' לו לרמ"א לכתוב אפילו נשתתק דל"מ כתיבה כמ"ש הריב"ש ע"פ הרמב"ם ולא לחנם כ' רמב"ם וטור נשתתק וצל"ע.
ולדינא הגם שכתבנו דמתוס' אין ראי' דס"ל אפילו נשתתק ונראה קצת דבנשתתק ס"ל דמהני מ"מ הרי לנו הרמב"ם וריב"ש וטור דס"ל אפילו בנשתתק לא מהני בודאי הכי נקטי' ועיקר להלכה וזה שרצונו לבאר ובארנו' בעזה"י:
והנה הרמ"א בא"ע סי' קמ"ב ובח"מ סי' מ"ו סעי' ל"ח נקיט לדינא דל"מ קיום של חלם ע"י הכתב ובסעי' ז' כ' דינו של הריב"ש דסגי קיום בכתב והש"ך הקשה סתירת הרמ"א שם מ"ש בסעי' ז' ממ"ש בסעי' ל"ח וכ' ודוחק לחלק בין אלם ליוכל לדבר דלא קיי"ל כר"ת דמחלק בין יוכל לאינו יוכל לדבר ומנ"ל לחלק בדרבנן הנה ידע הש"ך דיש לחלק ולומר בדרבנן הקילו מיהת ביוכל לדבר כיון דר"ת גם בדאורייתא לחלק יצא הגם דלא נקטי' כוותי' דוקא, אלא דקשה לש"ך מנ"ל לרמ"א לומר כן דרא"ש והנמשכי' אחריו מודי' בראוי' לדבר, והתומי' ממתיק קצת חילוק זה דגם הריב"ש אינו מקיל בקיום דרבנן, אלא משום דסומך על ר"ת דס"ל כל שיוכל לדבר מהני בכתב ונקיט הריב"ש כוותי' בדרבנן מיהת, ובכ"ז לא יצא ממקום דחוק דבריב"ש לא הזכיר כלל בתשובותיו דמקיל משו' שיטת ר"ת מנ"ל לרמ"א לחלק כהנ"ל בדרבנן, ומ"ש בתומים עוד שם לחלק בין מעיד על ח"י עצמו או מעיד על ח"י אחרים דבמעיד על חי"ע על מנה שבשטר מעידים כבר דחה הקצ"ח בסעי' ל"ח דסוף כ"ס דרבנן הוא מה לי אם על מנה שבשטר מעיד או על השטר עיי"ש וגם ישוב זה לא יועיל לנו ליישב הך דרמ"א בא"ע סי' קמ"ב כמובן והב"ש סי' קמ"ב אחז בחילוק זה שכ' הש"ך בין אלם ליוכל לדבר וש"ך כ' דדוחק הוא מנ"ל לרמ"א לחלק בכך, והב"ש הוכיח חילוק זה מדברי ריב"ש עצמו בסי' ר"מ דציין עליו הרמ"א שם נאמר דל"מ קיום בכתב באלם וסתר הריב"ש שיטתו וע"כ צריכי' אנו לומר דיש חילוק בין אלם לאינו אלם ולא חידש הרמ"א חילוק זה מדנפשי' אלא להוציא כן מריב"ש עצמו, ונראה לי דכן מוכח ממ"ש הריב"ש דדן לפני רבו הר"ן להקל בקיום ע"י כתב, והרי הר"ן ס"ל דבאלם ל"מ כתיבה מדכ' דבגט אלם יוכל לכתוב ודן קו"ח דמקילי' בגט טובא יותר מבמת בעלה, נראה דבכ"מ פסול קיום ע"י כתיבה, ואיך דן הריב"ש לפני רבו הר"ן דקיום ע"י כתיבה מהני ושתיק לי', וע"כ צריכים אנו לבוא לחלק בין אלם לאינו אלם כנ"ל.
והנה הב"ש לא מצא טעם לחלק בין אלם לאינו אלם רק ע"פ שיטת ר"ת דמחלק בכל עדות בין יוכל לדבר לאינו יוכל הגם דלא קיי"ל כוותי' מ"מ בדרבנן מקילי' ביוכל לדבר, ולפענ"ד י"ל טעם לשבח יותר די"ל דהקילו בקיום דרבנן דמהני בכתב כיון דשטר מהני מפי כתבם יהי' מאיזהו טעם שיהי' או כרמב"ם מדרבנן משום נע"ד, או כרש"י ורמב"ן ורז"ה כ"א לפי טעמו עכ"פ הכן הוא וכשתיקנו דבעי קיום מדרבנן מעיקרא הכי תיקנו שיועיל עדות זה של קיום בכתב כמו גופו של שטר דמהני עדותן בכתב הגם שכל שאר עדות ל"מ בכתב וכ"ז ביוכל לדבר, אבל אלם דפסול לחתום על השטר כמבואר סי' ס"ו סעי' ל"ו והש"ך נתקשה מ"ש אלם הרי לא נקטי' כר"ת, ועיין תומי' ישוב לזה יהי' מאיזהו טעם שיהי' הדין כן הוא אלם פסול לחתום על השטר, ממילא גם לקיום פסול דמעיקרא לא אמרו דמהני קיום בכתב רק משום דמהני עדות של שטר בכתב ובאלם דל"מ עדותו על השטר גם קיים ל"מ כנ"ל נכון.
וראיתי אחרי רואי בקצה"ח בסעי' ל"ו כתיב לאמור דבר חדש דאלם פסול בגופו לעדות דממועט אם לא יגיד בראוי' להגדה, ולכן פסול לעדות שבשטר וקיום והסכים על ידו בס' נתיבות המשפט, והנה הקצ"ח הרגיש בעצמו מתוס' גיטי' ה' ע"א דכתיבת אלם ל"מ בגט הא בגט הכשירו לומר פ"נ אשה וכל הפסולי' בגופו לעדות ומ"ט יהי' כתיבת אלם ל"מ ואפשר בא"א החמירו:
וזה דוחק שא"א לסבול מהיכי תיתי לחדש חומרא במקום שהקילו בו טובא והכשירו פסול בגופא, והכ"מ טרח למצוא טעם למה לא הקילו בגט יותר מבכ"מ כמו שהקילו בכמה דברים, וכ' משום שלא תחלוק בעדות, והא הקצה"ח בא לומר דהחמירו כאן יותר, ומשום שלא תחלוק בעדות לא שייך דהא בכ"מ לא פסול רק משום פסול דגופא ובגט שהכשירו פסול בגופא ממילא מהני קיומו של אלם בכתב, ואם יש מקום לומר כן מ"מ מנ"ל לתוס' בפשיטות כן וכן הרמב"ם וטור ודכוותי' דפוסלי' כתב אלם בגט מנ"ל בפשיטות כן, ובסוף דבריו כ' ור"ן ס"ל דאלם יוכל לכתוב, ונראה דמביא סיוע לדבריו דר"ן באמת מה"ט ס"ל דכתב אלם מהני משם דכשר פסול בגופא, ולדידי מן דברי ר"ן מוכח דלא כוותי' מדדן להקל אלם בכתב ממה שהתירו בעדות מת בעלה בכתב, נראה דאי לאו מקו"ח הוי אמרינן דל"מ כתב כמו בכ"מ ולקצה"ח מדינא כשר הוא ומה לו לר"ן לומר דהקילו בגט ולדון מקו"ח להקל וע"כ דס"ל מן הדין לא מתני רק דהקילו, לכן הגם דנראי' דברי קצה"ח נכוני' בעצמותן מ"מ מתוס' רמב"ם ור"ן לא נראה כן ודעתם רחבה.
והנה התומי' סי' מ"ו כ' דיש ראי' נגד דינו של הריב"ש דביוכל לדבר מהני קיום בכתב מש"ס כתוב' כ"א ע"א דאמר אביי היכא דליכ' אלא חד לחתום אחספא דלא תיפוק חורבא ל"ל כולי האי יעיד בכתב על כ"י דחברי' ויהי' ה"ב מקוים ע"י כתבו ויהי' חתימתו ממילא מקום וידמו הב"ד חתימה לחתימה כמו שמדמים מתוך חספא, והרגיש בעצמו די"ל כל שאפשר לקיים מפיו עדיף ומה לנו להקל במקום דאפשר לקיים כדינא ולכן סיים ועכצ"ל דלא סמכי' על תקנה זו לקיים ע"י כתב רק בשעת הדחק וצ"ע. ולדידי נראה דלק"מ דאביי עצה קמ"ל היכא דאינו יוכל לכתוב רק לחתום חתימת ידו ויש כמה דא"י רק לחתום שמם דאלת"ה יכתוב לא' ככותב אגרת שלומים וכדומה ויחתום שמו וע"כ דנתן עצה למי שא"י לכתוב רק חתימת שמו וגם בדליכא אחר שיכתוב אגרת והוא יבוא עה"ח, ותוס' כ' שם דהי' יוכל לומר דיחתום על ריש מגלתא, ואין משם אפילו ריח קושי' על הריב"ש.
עוד כ' התומים דקשה לסמוך על הריב"ש כי אמרה בלא ראי' רק דימה אותו לשאר קילות שאמרו בעניני קיום, ואין לנו לדמות מלתא דרבנן אהדדי והיכא דאתמר אתמר והיכא דלא אתמר לא אתמר. ואני בעני' הכינותי ראי' והראיתי פנים לשיט' הריב"ש מסוגי' דגיטין ה' ע"א מכח קושי' שנתקשיתי שם. הנה הפ"י שם מביא קושי' בשם בנו מדמקשה ש"ס על רבה מברייתא דהמביא גט ונתן לה ולא אמר לה בפ"נ וכו' אם נתקיים בחותמיו כשר לרבה קשי' י"ל ברייתא באלם וכתב בפ"נ ומהני משום לשמה, ומשום קיום ל"מ כמ"ש המהרש"א שם והא שם קתני ולא אמר י"ל באלם והניח בצ"ע ולכאורה דבריו נפלאו הא קתני בברייתא שם הא לא אמרו להחמיר אלא להקל, ואי דבעי בפ"נ משום לשמה הרי אמרו להחמיר דלא מהני קיום ותמוה על אותו ואת בנו לכאורה. ונ"ל דכוונתו דלמא הכי קאמר הוי לא אמרו שצריך לומר בפ"נ להחמיר היינו מה שהצריכו שיאמר דוקא בפה ולא מהני בכתב לא אמרו דבר זה דצריך דוקא שיאמר בפ"נ בפה להחמיר אלא להקל דגם קיום בעדים מהני כל דליכא משום לשמה כגון שכתב דמהני משום לשמה שוב ל"צ שיאמר בפ"נ בפה דמהני ג"כ קיום בעדים כנ"ל כוונתו אלא שקיצר. ובישוב קושיתו נ"ל בשנדייק ונדקדק לשון הבריית' נתנה לה ול"א לה, ולכאורה כ"ז שפת יתר היא, פשיטא שנותן לה, ולא הו"ל לומר רק המביא גט ולא אמר בפ"נ, ונ"ל דקמ"ל דל"מ אמירה רק בשע' שנותן כמ"ש תוס' וראשונים שם ע"ב ואמירה דלאחר הנתינה לא מהני, והיינו דקאמר נתנה לה ול"א לה בשעת נתינה הגם שאומר אח"כ לא מהני, ואם נתקיים כשר ואם לאו פסול, ותקנתא דלקמן בברייתא כיצד יעשה יטלנו הימנה וכו' לא קתני בברייתא זו ואיתא בברייתא אחרת דר"מ ורבנן ושם לא קתני יתקיים ואיירי באומר מקוים כמ"ש תוס' שם ד"ה כשניסת. וממילא דלק"מ קושי' פ"י דלמא ברייתא באלם דא"א לומר כלל א"כ מאי האי דנקיט דל"א בשעת נתינה הגם שאמר אח"כ אלם גם אח"כ א"י לומר חוץ משנאמר שנתרפא אחר הנתינה וזה ודאי דחוק ורחוק לאוקי בריית' בהכי.
אלא דקשי' לי נוקמי בריי' כפשוטו ביוכל לדבר ולא אמר אלא כ' ומשום לשמה מהני ומשום קיום ל"מ, וקמ"ל נתנה ול"א בשע' נתינה הגם דאמר אח"כ ל"מ משום קיום ויתקיים דוקא, ומשום לשמה יצאנו במ"ש בפ"נ קודם שנתן סמוך תוך כ"ד לנתינה וצ"ע, מכח קושי זו נ"ל ראי' לדינו של הריב"ש דאפשר לקיים בכתב ביוכל לדבר מיהת, ואי בריית' ביוכל לדבר וכ' בפ"נ בשע' או קודם נתינה גם לענין קיום מהני כיון שאפשר לו לדבר כנ"ל וזו ראי' מהימנ' לפע"ד.
אלא שמצאתי ראיתי בספר בית מאיר סי' קמ"ב דשדי בי' נרגא בעד א' בכתב, ההוא אמר דמתוך דברי הריב"ש נראה דמעולם לא עלה על דעתו לומר דבקיום הקילו לקבל שלא בפניו ובע"כ כמו שהבין הש"ך והמעיין היטב בריב"ש ומדייק בדבריו ישפוט בצדק ובעיניו יראה כי נסתפק מאחר דבשטר מהני בכתב מד"ת מן הטעם שכתבו כיון שכותבים וחותמים מדע' הלוה הו"ל כאלו הוא כותב, ובקיום שטרות גם כשכותבים שלא מדעתו הו"ל ככותב שטר מדעתו דהא הקילו בקיום שטרות שלא מדעתו, ואפילו עומד וצווח א"כ הו"ל שלא מדעתו כמדעתו. והכא משום מפיהם וכו' או אפשר דלא מחשב בשטר והא דמהני קיום שלא מדעתו כח חכמים אלים אבל לא מחשב כשטר שלא יהי' בכלל מפיהם ולא מפי כתבם. ודן הבית מאיר לפ"ז דוקא שני' חתומים ומקיימים בכתב מחשב כשטר, אבל בא' לא לפי דס"ל לרמ"א סעי' יו"ד דשטר בא' לא מחשב שטר אפי' מדעתו ה"ה וכ"ש דלא מהני קיום בכתב שלא מדעתו, והרמ"א בסעי' ל"א כ' דינו של הריב"ש רק בב' מקיימים בכתב דמחשב שטר, משא"כ בא', וא"ש דלקמן סעי' ל"ו אלם א' לא מחשב שטר, וגם ל"ק מ"ש הריב"ש סי' ר"מ דאלם ל"מ כתב משום דא' הוא והריב"ש בעצמו ס"ל דא' לא מחשב שטר כמ"ש הש"ך בשמו ס"ק קי"ט, וכ' עוד אפילו לדסוברים דשטר בע"א חשיב שטר, מ"מ אלם דפסול לחתום שטר כמבואר, גם קיומו ל"מ ואפילו ב' אלמים כמו ב' אלמים שחותמים שטר דל"מ אלו דבריו ז"ל. והנה מ"ש בכונת ספיקת הריב"ש ודן לפני רבו הר"ן להקל מטעמא דמחשב כמו שטר דמהני כל שהוא מדעתו, וה"ה בקיום שלא מדעתו. עיינתי בריב"ש ואמת נכון הדבר, וממילא באלם דפסול לשטר פסול ג"כ לקיום ע"י כ"י ואפילו ב' אלמים. וכ"ז א"ש לשיטת הסוברים דשטר דאורייתא מטעם כל שהוא מדעתו כשלוחיו המה, וה"ה קיום בלא דעתו, וריב"ש קאי בשיטת רוב ראשונים, אבל לשיטת הרמב"ם דשטר דרבנן משום נע"ד, לא שייך טעמא דריב"ש דמהני קיום בכתב משום דמחשב שטר הא שטר גופא ל"מ רק מדרבנן משום נע"ד וזה ל"ש בקיום, והמחבר סי' כ"ח סעי' יו"ד נקיט לעיקר כשיטת הרמב"ם והרמ"א שתיק לי', ואיך פסק בסי' מ"ו סעי' ז' כדינו של הריב"ש וצל"ע.
ולא ידעתי פתר לקושי' זו רק לומר דרמ"א דפסק כריב"ש ולא מטעמי' דריב"ש, ומקיל הרמ"א בזה כיון דקיום שטרות דרבנן ושיטת ר"ת בלא"ה כל שראוי' לדבר כשר עדותו בכתב לכן סומך הרמ"א על שיטתו בדרבנן כמו שהקילו בכמה דברים בקיום כמו שלא בפניו או מטעם שכתבתי כיון דבעיקר שטר מהני עד"ת בכתב מעיקרא כשאמרו שצריך לקיים לא אמרו דצריך עדות יותר מבשטר וכיון שתיקנו בשטר דמהני בכתב וכן בקיומו של שטר ובכל קיום לא חלקו כצ"ל ועדיין צ"ע.
ומינה דבאלם ל"מ בכתב כיון דאין כשר לשטר, וה"ה לדסוברים דע"א בשטר לאו כלום הוא דלא מהני קיומו של א' בכתב כיון דגם בשטר לאו כלום הוא והיינו לפי טעמא דידי דהכשירו בקיום בכתב כמו דמהני בשטר עצמו, אבל לפי דס"ל לש"ך וב"ש דקולא בפ"ע הוא בקיום כמו שהקינו בכמה דברים לזה ליכא חילוק ב"א לשניים אפילו לסוברים דע"א בשטר לאו כלום הוא, ואם כי לריב"ש ולטעמו תלי' ע"א בשיטות הסוברים אם ע"א בשטר מחשב שטר, אבל הלא כתבנו דרמ"א פסק כוותי' ולא מטעמא רק משום קולא שהקילו בקיום וליכא חילוק בין א' לב' חוץ לטעמא דידי' ועיין.
והנה הב"מ פשיטא לי' דרמ"א פוסק כשיטה דס"ל ע"א בשטר לא מחשב שטר ממ"ש בסעי' יו"ד ולא כיון בזה יפה במח"כ הנה קשה על רמ"א מדפסקי' בסי' נ"א דע"א זוקק לשבועה כרמ"ב, ועיין ישוב לזה בתומי' דרמ"א לשיטתו בסעי' ל"ח דע"א יוכל לחזור מדברי לכן לא מהני ג"כ כשאינו זוכר עיין בו מלתא בטעמא, ובקצה"ח מיושב בדרך אחר, ובודאי ס"ל דמחשב שטר' ומ"ש בסעי' ל"ח הוא ע"פ שיטת הריב"ש דכ' דאפשר גם הרמב"ם מודה דיוכל לחזור מדבריו אלא דהש"ך הקשה למה החלט לדינא מ"ש הריב"ש רק דרך אפשר, היוצא לנו דשיטת רמ"א דע"א בשטר מחשב שטר, ולפ"ז בין לטעמא דריב"ש דמהני קיום בכתב משום דמחשב כשטר בין לטעמא דש"ך והוכחנו דכן הוא דעת רמ"א כריב"פ ולא מטעמי', ובין לטעם שהטעמתי לעצמי אין חילוק בין א' לשניים המקיימי' בכתב דכשר, ואלם שאני דלא מהני לכל הטעמים כנלפע"ד.
וזאת תורת העולה מדברינו, היא העולה א' דכל שיוכל לדבר מהני קיום ע"י כתב אפילו א':
ב' אלם ל"מ קיומו בכתב אפי' ב' אלמים או אפי' א' אלם וא' אינו אלם ל"מ. ג' וכן בגט ביוכל לדבר מהני קיומו בכתב, אבל אלם לא ואפי' הי' ראוי' לומר בשע' שנעשה שליח ונשתתק אח"כ ל"מ קיומו בכתב, ואפילו ביוכל לדבר בודאי עדיף שיאמר בפה דמהני מעיקר הדין לכ"ע מה לנו להכניס בכ"ז, ובלא"ה לא ברירא אך מלתא דריב"ש כ"כ, אבל אם קשה עליו אמירת בפ"נ כמו בנ"ד סגי כשכותב כל שיוכל לדבר בקושי' ואינו בכל שא"י לדבר אלא שקשה להבין מתוך אמירת פיו או שקשה עליו הדיבור לשעה ד' כ"ז עד שלא בא וערער וטוען מזיוף אבל כשטוען לפנינו מזויף לוה בשטר, או הבעל שטוען מזויף בגט, לשיטת רמב"ם ורבינו אביגדור כשטוען מזויף בעי קיום מדאורייתא, נראה דלא מהני קיום בכתב לכל הטעמים גם לריב"ש דס"ל דמחשב כשטר היינו משום דהקילו בקיום דל"ב דעתו, מחשב כשטר גם שלא מדעתו וכ"ז היכא דל"צ קיום מדאורייתא אבל היכא דבעי קיום מדאורייתא לא, אבל כשמקיים מדעתו וע"פ ציווי לדעת הריב"ש מהני גם היכא דבעי קיום מדאורייתא כשמקיים מדעתו וציוי של בע"ד לא צריכי' לקולא שהקילו בקיום, אבל לפמ"ש בשיטת המחבר ורמ"א דאין לנו טעם דמהני קיום בכתב רק משום קולא דהקילו בכמה דברים בקיום שטרות והיכא דבעי קיום מדאורייתא ל"מ קיום בכתב כנ"ל ויש לעיין עוד בדין האחרון שכתבנו לעת הפנאי ולהיות כי אין בו צורך לנדון שלפנינו הקצרתי בו, והנלפענ"ד כתבתי וה' יצילנו משגיאות, ויראני מתורתו נפלאות ויעשה עמנו לטובה אות הכ"ד אוה"נ דש"ת. הק' אברהם שמואל בנימין סופר.