כתב סופר אבן העזר· רבי אברהם שמואל בנימין סופר
תשובה פ
שיל"ת פ"ב יום ה' לסדר משפטים תר"כ לפ"ק שלומים מרובים, כטל ורביבים, למע"כ י"נ ידידי חביבי הרב הותיק מלא עתיק, המאוה"ג מעוז ומגדול חריץ בע"פ כש"ת מו"ה שבתי נ"י אבדק"ק פ"ד והגליל יע"א.
מע"י אצבעותיו הגיע לידי, ונפשו היפה בשאלתו ע"ד גט ששכח הסופר לומר קודם שהתחיל לכתוב שכותב גט זה לשמו ולשמה והתחיל לכתוב זמן הגט ונזכר הרב וצוה לסופר שיאמר כהנ"ל וכתב וסיים אח"כ כל הגט לשמה כדינו, אחר שימת עין עיוני על שאלתו ראיתי כי צריכים אנו לבוא אל העיקר בב' דברים, להיות כי באה השאלה סתימה ולא פירש לנו אם כבר כ' כל הזמן, ואח"כ אמר שכותב לשמה, או שלא כ' רק מקצת זמן היום והחודש, ואח"כ אמר שכותב לשמה וכ' מנין השני' לשמה, וצריכים אנו לבאר תחלה א' אם זמן שלא נכתב לשמה יש בו פסול, ב' אם כ' התופס שלא לשמה מהו וד' יחנני דעה ובינה.
א' לכאורה הי' מקום לומר דזמן שהוא מדרבנן ואינו משום הכשר הגט עצמו רק משום חשש שמא יחפה הגם דאין בו זמן ל"ת משום שאמרו רבנן דיכתוב זמן ועשה נגד תקנת חכמים, אבל אין חסרון בהכשר הגט לא בעי לשמה, או כיון שהזמן מעכב ע"פ תק"ח בעי לשמה.
ונ"ל דבעי לשמה, ואמינא מלתא בטעמא עפמ"ש הנמק"י בסנהדרין פ' א"מ דמדין תורה גט בלא זמן בטל דבעי עדות שאתה יוכל להזימו, ורבנן אמרו דל"ב דו"ח כמו בממון ואפקעינהו רבנן וכו'. ועיין פ"י ריש סוגי' דשמא יחפה שהתעורר בזה והי' נעלם ממנו במח"כ נמ"י הנ"ל, ובתומים סי' נ"ד ספ"ק ד' ג"כ התעורר בזה וכ' דצ"ל דעקרו לזמן, אלא דהקשה עכשיו שתקנו זמן למה אם נשאת לא תצא כיון שתקנו זמן משום שמא יחפה או פירי, וצ"ל מאחר שכבר עקרו דין תורה ותיקנו זמן משום שמא יחפה או פירי לא חזרו מעקירה ראשונה שעקרו ד"ת דלא בעי עדות שאתה יוכל להזימה עיי"ש. ובזה נתיישב לנו מה שהקשה מהר"מ שי"ף בסוגי' דשמא יחפה דמקשה ש"ס והא תנן ג' גיטין פסולי' ואם נשאת וכו' משמע דאם הי' היולד פסול לא הי' קשה מה אהני הא אינו פסול רק מדרבנן ועדיין יוכל לחפות עיי"ש, ולמ"ש י"ל דלולי דקתני במתני' דאם נשאת הולד כשר הי' מקום לומר מאחר שהוצרכו לתקן זמן משום שמא יחפה העמידו על ד"ת דבעי זמן מה"ת ממילא לא יוכל לחפות ולכן מקשה מדקתני אם נשאת הולד כשר, ש"מ דליכא פסול, גם אחר התקנה רק מדרבנן וא"ש.
וי"ל לפ"ז משו"ה בעי לכתוב הזמן לשמה כיון דמה"ת מעיקר הגט הוא ובודאי בעי לשמה וגם אחר שאמרו דא"צ דו"ח ול"ב עדות שיוכל להזימו, מ"מ אחר שתיקנו לכתוב זמן משום גזירה דדהו צריך לכותבו לשמה כדי לצאת ידי דאורייתא דזמן מעיקר הכשר הגט הוא, ובדיעבד הכשו' נגד ד"ת כי יש כח בידם משום אפקעינהו ועיין.
ועיין פ"י שכ' דלר"א דע"מ כרתי ליכא משום עדות שא"א יוכל להזימו, לפ"ז לפי דקיי"ל כר"א לא בעי זמן לשמה חוץ לרי"ף ורמב"ם דס"ל אף ע"מ כרתי כה"ג איכא לר"א ג"כ משום עדות שאא"י להזימו בעי זמן לשמה. וי"ל גם בדאיכא ע"מ צריך לשמה כדי שלא לחלק בין איכא לליכא ע"מ ועיי' תומים שם שכ' לר"א באיכא ע"ח וע"מ יש לפסול משום עדות שאא"י להזימו דהוי חתימת עדים כמזויף מתוכו עיי"ש, א"כ לעולם בעי הזמן לשמה מטעמא דכתיבנא ועיין:
אלא אם כי מסתברא טעמא דבעי זמן לשמה כמ"ש, אבל יש לנו ראי' דל"ב לשמה והוא מסוגי' ש"ס פ' כל הגט כ"ו קפסיק ותנא ל"ש מן האירוסין וכו' וכ' תוס' שם הא דלא דייק לעיל י"ז משום דהכי נמי לא דייק אלא משום דכבר אשמעי' מוקדם פסול ממילא ידעי' דצריך להניח מקום הזמן ונראה דתוס' ס"ל דקושי' ש"ס על ר"ל אינה למה בעי זמן די"ל משום לא פלוג והקושי' רק למה מוקדם פסול וכ"כ דאלת"ה לא א"ש דמתרץ משום גיטה קודם לבנה, ונ"ל הא דלא מקשה ד' י"ז קפסיק ותנא משום דמתני' סתמא קתני כמו שהקשה ר"פ לולב הגזול קפסיק ותני ל"ש יוט"ר ל"ש יוט"ש, וכן בדוכתא טובא, נ"ל בודאי אי הי' קתני במתני' דלעיל צריך לכתוב זמן הי' שייך להקשות קפסיק ותנא דמשמע כל גט צריך זמן בין נשואה בין ארוסה וכה"ג הקשה ר"פ לולב הגזול דקתני לולב הגזול וכו' פסול והא מצות לולב שייך ביוט"ר ושני משמע דגזול פסול ביוט"ר ושני מדלא מחלקו אבל במתני' דלעיל לא קתני דבעי זמן אלא נכתב ביום ונחתם בלילה וקמ"ל דמוקדם פסול ור"ש מכשיר ל"ק קפסיק ותני בין ארוסה ויו"ט בעי זמן, דבאמת ל"ב זמן ומתני' קאי היכא דבעי זמן והוא בגט נשואה מוקדם פסול ור"ש מכשיר ולכן מקשה הכא קפסיק ותנא דמוכח דרצה להשמיענו בארוסה כמ"ש תוס'. אלא דקשה לי טובא מאחר דמוכח ממתני' דכל הגט דבארוסה ג"כ בעי זמן משום לא פליג ומוקדם פסול משום גיטה הקודם לבנה. ומתני' דלעיל כ' חי' הר"ן ל"ק מ"ט דר"ש דמכשיר דאיירי בלא נתיחדה דליכא חשש זה. א"כ קשה כיון דארוסה בעי זמן ממילא מתני' דנכתב ביום מדפסיק ותנא מוכח דגם בארוסה מוקדם פסול דהא גט ארוסה בכלל הוי' דבעי זמן וקשה לר"ל מ"ט דמשום פירי ליכא ומשום גיטה קודם לבנה ג"כ ליכא דהא איירי דלא נתיחד וצל"ע וי"ל.
והנה הפ"י הקשה על תוס' ורש"י דקושי' ש"ס משום דמוקדם פסול. אבל דבעי זמן ל"ק משום לא פלוג מנ"ל דצריך שיניח היא משום מוקדם אפי' מגרש בו ביום צריך להניח משום לשמה הגם דאין צורך לזמן בארוסה רק משום לא פלוג י"ל דצריך להניחו משום גזירה אטו גט נשואה דבעי הזמן לשמו דגזרי' לת"ק תורף דשטרות אטו תורף דגט ולא מצא מענה לקושיתו על פי' רש"י ותוס'. ויש להוכיח מזה דס"ל דזמן בנשוא' לא בעי לשמה כיון דאינו משום הכשר הגט רק משום חשש דעלמא משום פירות או שמה יחפה כמו שכתבנו תחלת דברינו:
אלא הך מלתא דמספקא לן אי זמן בעי לשמה מפורש הוא ברש"י ר"פ המביא תנינ' ד"ה שיטה א' כ' שמו ושמ' וזמן הרי מפורש כ' דזמן בעי לשמה, וכ"כ רשב"א שם מדנפשי' ובפ"ק ה' ע"ב מביא כן משמי' דרש"י והר"ן מעתיק ר"פ המביא תנינ' לשון רש"י, ועיין ר"ן פ"ק ה' ע"ב שכתב שם איש ואשה והרי את מותרת ושביק זמן משמע דס"ל לעצמו דזמן ל"ב לשמה, ואינו מוכרח דהא כ' שם דצריך שיעמוד בדבר שצריך לשמה מדאורייתא ולכן לא קחשיב זמן דהוא בעצמו דרבנן, וקשה לכולהו מסוגי' כ"ו ע"ב.
אלא דבאמת קושי' פ"י בקל יש לדחות מ"ש דבגט ארוסה הגם דאין בו צורך הו"ל למגזר דבעי לשמה משום תורף כמו דגזר ת"ק תורף אטו תורף דשטרות דגט דרחיק יותר, י"ל שאני תופס אטו תורף דגט שפסולו מדאורייתא, אבל זמן דבארוסה דגם בנשואה רק דרבנן הוא דעיקרו דרבנן כולי האי לא גזר ת"ק ופשוט.
אבל אי קשי' הא קשי' מה שהקשה פ"י עוד שם, מנ"ל דמתני' בארוסה ג"כ וי"ל מתני' קמ"ל בנשואה דצריך להניח אפי' רוצה לגרש בו ביום משום דבעי שיכתוב הזמן לשמה, וקושי' זו עצומה לפי דס"ל לרש"י ור"ן דזמן בעי לשמה.
ונ"ל דמפרשי' קושי' הש"ס כמ"ש חי' הר"ן דהוכחת ש"ס דמתני' גם בארוסה קאי דאל"ה הול"ל ובארוסה ל"צ להניח רק שמו ושמה ש"מ דגם בארוסה צריך להניח ולק"מ קושי' פ"י דאין לומר מתני' בנשואה וקמ"ל משום לשמה צריך שיניח ובארוסה באמת א"צ להניח הו"ל להודיענו בארוסה א"צ להניח הזמן והפ"י כ' כן מדנפשי' לולי פי' התוס' וכבר קדמו החי' ר"ן, וא"ש שיטת רש"י רשב"א ור"ן די"ל דמפרשי' קושי' ש"ס כמ"ש הר"ן.
אלא הא תוס' פי' קושי' ש"ס דאי בנשואה הרי ידענו דמוקדם פסול וקשי' דלמא בנשואה וקמ"ל דמשום לשמה פסול ש"מ דזמן לא בעי לשמה, וחולק בזה על רש"י רשב"א ור"ן, ודבר זה אי זמן בעי לשמה פלוגתת ראשונים היא.
ואחר העיון יותר נ"ל דגם תוס' דס"ל דזמן בעי לשמה וב' קושי' פ"י לק"מ, ודאי לפי דס"ל לשמואל דת"ק ר"א ותרי תנאי אליבא דר"א י"ל דצריך להניח זמן בגט ארוסה משום גזירה דנשואה או י"ל מתני' בנשואה וקמ"ל דצריך להניח משום לשמה אבל למאן דמוקי תנא קמא כר"מ ליכא שום טעם שצריך שיניח מקום הזמן רק משום פסול מוקדם דהא משום קטטה לא שייך רק בשמו ושמה, ומקשה ש"ס שפיר לר"ל דאמר משום פירי והוא מוקי מתני' דמחובר כר"מ דחותמו שנינו וכ"ש דמוקי מתני' דהכל כשרים כר"מ וקו"ח מתני' דכל הגט דהא לשמואל עביד ש"ס כ"ו ע"א צריכותא דאפי' מתני' דהכל כשרים ומתני' דכל הגט כר"א אתי' ור"ל דמוקי מתני' דמחובר כר"מ כ"ש מתני' דכל הגט מקשה שפיר לשיטתו מ"ט דזמן בארוסה ומתני' ע"כ בארוסה קמ"ל דמשום לשמה ליכא לר"מ, והא דקאמר בשלמא למ"ד משום שמא יחפה משום דלר"י פליגו אי מוקי מתני' דהכל כשרים כר"מ וכ"ש מתני' דכל הגט כר"מ כמ"ש תוס' כ"ו ע"א ד"ה אבל בסופו ולכן לר"י ג"כ ליכא למימר בטעמא דצריך שיניח הזמן רק משום מוקדם וא"ש, ומיושב קושי' פ"י תרתי. ונתיישב שב לנו מה שנתקשה רשב"א ר"ן ע"א מה דוחקי' לשמואל למיקמי ת"ק כר"א ולומר תרי תנאי אליבא דר"א ולא מוקי כר"מ, ונדחק מלבד הדוחק צריך טעם למאן דמוקי כר"מ. ולדברינו י"ל שמואל ס"ל כר"ל משום פירי וקשה לי' מתני' ולא ניחא לומר משום גיטה קודם לבנה הגם דחיישי' בודאי מ"מ לא ניחא לי לומר דמשו"ה צריך שיניח הזמן שמא לא יתן רק אחר נשואי' שאנו יודעי' מזה הוכיח שמואל דה"ק ר"א וצריך להניח משום זמן לשמה, ומאן דמוקי ת"ק כר"מ ס"ל משום שמא יחפה, וי"ל שפיר ר"מ הוא וא"ש עיין.
המורם מדברינו כי רש"י רשב"א ור"ן וגם תוס' אפשר דס"ל כוותי' צריך שיכתוב הזמן לשמה, וכן נראה לי מלשון הרמב"ם פ"ח מגירושין הלכה ז' וז"ל מפני תקנות סופרים התירו וכו', ויניח מקום איש ואשה וזמן והרי א"מ כדי שיכתבם לשם איש המגרש ואשה המתגרשת וכו' מדכ' על כולם כדי שיכתבם לשם וכו' ש"מ דס"ל דהנחת הזמן ג"כ משום לשמה הוא ואפי' למסור ביום הכתיבה. וכן מבואר בטור סי' קכ"ג שכתב וצריך שיניח מקום איש ואשה מקום וזמן והא"מ הרי מבואר דס"ל דזמן בעי לשמה אפי' אחרים עע"ג ל"מ בזמן, ועיין ב"י שם שכ' דצ"ע כיון דזמן מדרבנן יהי' דינו כתופס' וצ"ע, ואפשר דאלמוהו כאלו הי' של תורה, כדאשכחן במוקדם לדעת הרא"ש וכמ"ש בסי' קכ"ז ועיי' ב"ש שהעתיקו ועיי' ב"י סי' קכ"ד אם כ' הזמן במחובר.
והנה מ"ש דאלמוהו כדאורייתא כמ"ש הרא"ש במוקיים דזמן ובב"י סי' קכ"ז תמה על הרא"ש, ובש"ע לא העתיק תשובת הרא"ש הנ"ל ורמ"א כ' דמדאורייתא לא בטל וא"כ ה"ה לענין כתבו במחובר ושלא לשמה כיון שעיקר הזמן מדרבנן אין הגט בטל רק מדרבנן, והב"ח בסי' קכ"ד כ' דזמן כיון שאינו רק מדרבנן כשכתבו במחובר פסול מדרבנן ועכ"פ מבואר מן הטור סי' קכ"ג והמחבר שם דזמן בעי לשמה, ואם לא כתב לשמה פסול דהא כ' צריך שיניח שמו ושמה וזמן נראה כמו שמה ושמו פסול אם לא שייר כן אם לא שיירו זמן. אלא בזה בטל מדאורייתא וזמן שעצמו דרבנן פסול מדרבנן, ולמ"ש ב"י שדומה למוקדם כיון שנכתב בפסול ותלי' אם מוקדם אם נשאת תצא אם לא ועיין סי' קכ"ז בב"י וב"ש שם, וכן הוא כשכתב הזמן שלא לשמה או במחובר כנ"ל ועיין.
והנה בסווי' הזמן מבואר אפי' לא כ' רק שבוע סגי ושיטת רש"י אפי' לכתחלה א"צ לכתוב יותר ועיין ב"י סי' קכ"ז די"ל גם הרמב"ם הכי ס"ל ועיין ב"ש ס"ק י"ב, ונ"ל פשוט דאם כתבו יום וחודש שלא לשמה דכשר כיון דאין בו צורך כלל בודאי לא עדיף מתופס, ואפי' דלמשמעות הרמב"ם דלכתחלה יכתוב יום וחודש יכתוב לכתחלה לשמה, ואם כתב יום וחודש כשר דאין לדמותו כלל למוקדם כמובן כנ"ל. ובנדון שלנו אם אחר שכתב יום וחודש קודם שכתב מנין השנים אמר שכותב לשמה וגמרו לשמה נראה דמשום לשמה דזמן ליכא חשש כלל. אבל יש למפסל משום תופס שכתב שלא לשמה דפליגו ראשונים ואיכא בזה ג' שיטות.
ב' הנה בש"ס פ' כל הגט כ"ו ע"ב אמר רב הלכה כר"א וקרו עלה טובינא דחכימי. ויש בזה ג' שיטות א' שיטת הרמב"ם פ"ג הלכה זיי"ן לפי הגרסא שלפנינו והיא. העיקר משום תקנת סופרים התירו לכתוב לכתחלה, וכתב הר"ן דס"ל דת"ק ר"א הוא והלכה כת"ק והוכיח כן מאמר ר"י אמר שמואל לעיל בהכל כשרים לכתוב והוא ששייר מקום התורף מוכח דס"ל הלכה כת"ק דלא כרב ופסק כשמואל. ונ"ל להוסיף לשמואל דתרי תנאי אליבא דר"א כיון דלר"א בסיפא אינו רק גזירה בעלמא וכיון דפליגו תנאי אליבא דר"א פסק שמואל כת"ק אליבא דר"א להקל, ורב דאמר הלכה כר"א ס"ל כמ"ד ת"ק ר"מ הוא וכיון דקיי"ל הלכה כר"א בגיטין פסק כר"א וכן יש לדייק מדאמר רב הלכה כר"א ואי ס"ל רישא נמי ר"א ותרי תנאי אליבא דר"א הו"ל לפרש אי כת"ק אליבא דר"א או כתנא דסיפא אליבא דר"א נראה דרב ס"ל ת"ק ר"מ הוא לכן אמר סתם הלכה כר"א וכיון דס"ל דת"ק ר"מ פסק כר"א כיון דקיי"ל כוותי' להחמיר תופס אטו תורף, ושמואל דס"ל ת"ק ג"כ ר"א פסק להקל כוותי' בגיטין כנ"ל. וא"ש נמי דמקשה "ס בפשיטות ואפי' בשטרות דלמא ס"ל הלכה כת"ק וס"ל ר"א הוא, ולמ"ש א"ש מדאמר הלכה כר"א סתם ש"מ דס"ל רישא ר"מ הוא.
אלא דעיקר הראי' דמביא הר"ן דנפקא לרמב' מהא דשמואל דאמר ובלבד ששייר מקום התורף בשם הרמב"ם צ"ע הא הרמב"ם מפרש הא דשמואל בעע"ג דוקא כשר לכתחלה וס"ל דבחשו"ק ליכא משום תקנת סופרים עכ"פ ראי' מדשמואל דס"ל דהלכה כת"ק. ושוב מצאתי בבני אהובה שהרגיש בזה ומיישב בדוחק, ועיין רשב"א כ"ג ע"א שכ' מדאמר שמואל כ"י ובלבד ששייר מקום הרי א"מ ות"ק ר"א, ישקלו וטרו לפרש מפני התקנה לר"א ש"מ דנקטי' דת"ק ר"א והלכתא כת"ק אליבא דר"מ, ולדידי נראה להוסיף מדשקלו וטרו בת"ק אליבא דר"א נראה דס"ל ר"א הוא וכין דאינו רק גזירת תופס אטו תורף נקטי' לקולא כת"ק אליבא דר"א דלא כרב דס"ל ת"ק ר"מ הוא וליכא פלוגתא בהך גזירה תופס אטו תורף בגט לכן פסק לחומרא משא"כ לדידן דאיכא פלוגתא אליבא דר"א נקטי' להקל כת"ק אליבא דר"א כנ"ל:
והנה בבני אהובה הקשה כיון דפסק הרמב"ם כת"ק דר"א הנ"ל למפסק בשטרות ג"כ כת"ק דגזרי' תורף דשטרות אטו תורף דגיטין ולא נמצא לרמב"ם בשום מקום דכ' דבשטרות לא יכתב תורף וכן הקשה בתומים סי' מ"ח וכ' כיון דאינו אלא משום גזירה אזיל בשנים להקל בגט ובשטרות והי' נעלם ממנו במח"כ שכ"כ רשב"א לעיל כ"ג ע"א מאן דס"ל הלכה כת"ק מ"מ בשטרות ג"כ מקיל מהאי טעמא.
אלא הגם שכתבו הרשב"א יש לפקפק טובא למנקט קולא מב' צדדים דמבואר במשנה א' דגזרי' שטרות אטו גיטין או דגזרי' תופס אטו תורף בגט, ונ"ל להסביר הפלוגתא שבין התנאים אליבא דר"א, דסגי בא' מב' גזירות או לגזור תורף בשטרות, ויהי' הסופר רגיל מכל מ"ש שטרי הלואה ומכר שלא להניח התורף תו ליכא למגזר בגט תופס אטו תורף כיון דרגיל ולמוד הוא שלא לכתוב בשום שטר רק התופס ואי גזרי' בגט תופס אטו תורף תו ליכא למיחש ולאסור תורף בשטרות אטו תורף בגט כיון שלמוד הוא דבגט אינו כותב כלל לא תופס ולא תורף עד שישמע מפי הבעל וליכא למגזר אם יכתוב תורף דשטרות שיכתוב ג"כ של גט, כיון דבגט למוד ויודע שאין לכתוב כלל, ות"ק אליבא דר"א ס"ל מפני תקנת סופר לא רצו לגזור בגט תופס אטו תורף בחרו יותר לגזור תורף דשטרות אטו דגיטין וליכא תק"ס בשיניחו בכ"מ מקום התורף דאינו אלא איזהו תיבות שם המלוה ולוה וכו', ולא הפסידו בתקנה זו בשאר שטרות והרויחו דיכולים לכתוב גם בגט כל התופס ואידך תנא דסיפא ס"ל אליבא דר"א דלא חייש לתק"ס וניחא לי' יותר למגזר תופס אטו תורף בגט מלמגזר שארי כל שטרות אטו גט כנ"ל, והא"ש בזה שיטות שהיא שיטות רוב כל ראשונים דר"א לא גזר בשארי שטרות ואפי' תורף מותר, והקשה פ"י א"כ יפלגו בסברות הפוכות עיי"ש. ולמ"ש א"ש דליכא סברות הפוכות אלא דפליגו אי חיישי' לתקנת סופרים או לא.
היוצא לנו לומר דל"ח כלל לא בשטרות בתורף ולא בגט תופס אטו תורף למנקט הקולא בשני ראשים אי אפשר, מנ"ל לומר דלא גזרי' כלל בין לת"ק אליבא דר"א בין לר"א דסיפא חדא גזירה מיהא בעי וצ"ע השמטת הרמב"ם הא דאין כותבי' תורף בשטרות כיון דפסק כת"ק דר"א ובתומים הקשה עוד על המחבר דפסק דכותבים תורף ולא חש לשיטת הרמב"ם לדידי' דפסק כת"ק אין כותבין תופס וצ"ע כל זה.
ואחר העיון שיירתי דרך לעצמי בישוב הא דפסק הרמב"ם דכותבי' תופס בגט ולא גזרי' תופס אטו תורף וממילא נתיישב הא דפסק לקולא בתורף דשטרות. הנה תוס' כ' דר"א מכשיר בשטרות אפי' בתורף והקשה לנפשי' מנ"ל לש"ס לפרש דר"א דגזר בגט תופס אטו תורף דלמא הא דאמר חוץ מגיטי נשים היינו בתורף דל"ב לשמה, ומ"ש תוס' משום דאמר דכתיב לה וכו' היא דוחק דהרי ש"ס הקשה איפכא והא לה בתורף כתיב ונדחק והוסיף, והפשיט דעל תורף קאי, והפנ"י משו"ה הוכיח כשיטת רש"י דר"א מתיר בשטרות רק תופס וע"כ חוץ מג"נ היינו תופס. אלא דעדיין קשה מנ"ל לש"ס בפשיטות דר"א מכשיר בשטרות רק התופס דלמא מכשיר גם תורף ופוסל בג"נ בתורף וכן משמע שטיחות וסידור מתני' כמ"ש תוס', ונ"ל דס"ל לסתמא דש"ס תחלה בודאי כתיבת תורף ליכא למאן דמתיר בשטרות דמיחזא כשיקרא ממש כיון שכותב התורף שם המלוה והלוה ומעות, לכן ס"ל בפשיטות דר"א מכשיר בשטרות בתופס ובג"נ פוסל תופס אטו תורף. דבתופס לא שייך כ"כ משום מחזי כשקרא כמ"ש תוס' ועיין ש"ך חו"מ סי' מ"ו די"ל גם בתופס שייך מיחזא כשקרא וכ"כ פ"י בסוגי', מ"מ בודאי אין דומה מחזי כשקרא דתופס למחזא כשקר' דתורף, והא ס"ל לש"ס בפשיטות דלא יחלוק אדם דבתורף מחזי כשקרא וע"כ ר"א מכשיר בתופס לחוד, והא דמקשה לקמן על רב מר"פ ומדמה תופס לאשרתא, זה צ"ב לשיטת רש"י ועפמ"ש הש"ך דס"ל דגם בתופס שייך מחזי כשקר עדיין קשה מנ"ל לש"ס להקשות מדר"פ דלמא למחזי כשקרא קצת כבתופס לא חייש, ונ"ל עפמ"ש תוס' דלכן נקיט ר"פ אשרת' ולא שטרות דרבותא קמ"ל הגם שעומדים העדים לפנינו ואנו יודעים שיקיימו מ"מ גם למחזי לשקר' כזה חיישי', והא"ש דמקשה כיון דנקיט אשרתא משום דהוא דלא מחזי כשקרא כ"כ ודימה ש"ס מחזי כשקר' דתופס דומה לאשרת' ואפשר קרוב יותר למחזי כשקר' ומקשה שפיר כנ"ל להוסיף על תי' הש"ך שיטת רש"י, והא"ש דברינו דס"ל לש"ס לחלק בין מחזי כשקר' דתורף דפשיט' דחיישי' אבל בתופס ל"ח, ועל רב הקשה שפיר מדר"פ דס"ל אפי' למחזי כשקר' רחוק ביותר חייש.
ומסיק וליתא מדר"נ ומהא דשטר שנמחל שעבודו מזה מוכח דלא חיישי' למחז' כשקר' כלל ודמה לו מחזי כשקר' דתורף דבגט ושטר הרי כתוב תורף ג"כ וכן צ"ל לתוס' דס"ל בתורף דוקא חיישי' למחזי כשקר' דשמת' מפורש צ"ל הא דאמר דלית' בגט שנמצ' באשפה ומשט"ח שנמחל וכו' דזה ג"כ ככותב תורף וכיון דמסקי' דלא חיישי' כלל למחזי כשקר' אפי' בתורף הדר י"ל דר"א מכשיר בשטרות אפי' תורף חוץ מג"נ היינו תורף אבל תופס אטו תורף לא גזר ומנ"ל לומר דר"א גזר תופס אטו תורף ול"ח לתקנת סופרים ופליג מהיפוך להיפוך עם תק"ח ועוד מדאמר ר"א דכתיב וכתב לה משמע אתורף קאי כקושי' ש"ס ונדחק וצריך להוסיף תיב' משום דכתיב וכ' לה וכל זה בס"ד דס"ל דבתורף בודאי מחזי כשקר' ולאמת מפרשי' דר"א כפשוטו חוץ מג"נ תורף לא דכתיב וכ' לה לשמה. והא דאמר רב הלכה כר"א דסיפא בין בגיטין בין בשטרות להקל בתרתי בשטרות אפי' תורף ובגט תופס.
ויש להקשות איך אפשר לומר דר"א אמר חוץ מג"נ תורף פסול מדלא אמר חוץ מג"נ וש"ע כ' תוס' דבש"ע לא גזר ואי בתורף קאי הא בשחרור דבעי לשמה כמו בגט וכ"כ פ"י דמזה ראי' דחוץ מג"נ היינו תופס וקשי' לדידן, והנה דיוק זה קשה לרשב"א דס"ל תוספת' דאמר ר"א חוץ מג"כ וש"ע ולמה שביק במתני' ש"ע. וי"ל אי ת"ק ר"א א"ש די"ל דת"ק ג"כ ס"ל דבשחרור גזרי' תופס אטו תורף דמשום תקנה ליכא אי משום תקנה משום תקנת סופרים שחרורי עבדים דלא שכיח דמשחרר עובר בעשה ליכא תח"ס גם י"ל דבשחרור איכא מקום לאסור תופס שלא ימצא מוכן לשחרר ויעבור בעשה אם חמתו בערה בו בעבדו כעין מ"ד לר"מ מפני תק"ע, ולטעמא דתקנה מפני תקנת עגונ' בעבד לא שייך זה כמ"ש ראשונים לעיל גבי בג' דברי' שוה עיין רמב"ן וחי' ר"ן ות"ק לא איירי רק בג"נ שמו ושמה ובשטרי מקח ומלוה אבל בשחרור גם תופס לא יכתוב, והא"ש דבסיפא אמר ר"א חוץ מג"נ ול"א חוץ מש"ע, דלא אמר רק מה דפליג תנא דסיפא על ת"ק אליבא דר"א אבל בשחרור כ"ע מודים כנ"ל, וי"ל משו"ה כ' תוס' ד"ה חוץ מג"נ דאין לומר ה"ה בש"ע נמי פסול והוכיח מלעיל דבש"ע לא גזר, ולא דייק ממתני' מדשביק לש"ע, משום די"ל כמ"ש דשביק לש"ע דלת"ק ג"כ גזר תופס אטו תורף לכן הוכיח מלעיל דבשחרור לא גזר, וטעמא או משום דל"ש כמ"ש פ"י או כיון דליכא איסור חמור כ"כ כמו בגט איסור א"א לא גזר תופס אטו תורף ומשום תקנת סופרים כצ"ל לתוס', ולרשב"א א"ש דלא קתני חוץ מש"ע כנ"ל, ומיושב בזה הא דס"ל לשמואל ת"ק ר"א והקשה רשב"א מה לו לומר כן ולדחוק תרי תנאי אליבא דר"א ולמ"ש א"ש דאי ת"ק לאו ר"א ולר"מ בודאי ש"ע מותר לכתוב תופס ותורף כשאר שטרות משום גזירה קשה למה שביק ר"א ש"ע וזה הכריחו לשמואל ת"ק ר"א הוא, ולמאן דמוקי כר"מ צריך לדחוק דה"ה ש"ע או דבש"ע באמת לא גזר ועיין.
והא"ש דברינו דלאמת י"ל חוץ מג"נ היינו בתורף אבל תופס כשר והא דשביק לשחרורי עבדים משום דבשחרור ס"ל דגזרי' תופס אטו תורף דליכא משום תק"ס ולא משום עגונות, והא"ש ביותר אי ת"ק ר"א, דל"א בסיפא רק במה דפליגו תנאי אליבא דר"א, אבל בשחרור ליכא פלוגתא לכ"ע גזרי' תופס אטו תורף ומשו"ה הוכרח שמואל לומר ת"ק ר"א ועיין:
והא"ש שיטת הרמב"ם דפוסק כר"א וכרב דהלכה כר"א דסיפא דבשטרות כשר אפי' תורף ובג"נ תורף פסול ותופס כשר, ובשחרור גזרי' תופס אטו תורף והואיל ולא מפורש בגמרא דין שחרור לא הזכיר הרמב"ם בהלכות עבדים ומיושב הכל ע"ד נכון בעזה"י.
ב' שיטות רוב ראשונים דנקטו להלכה כרב דהלכה כר"א וגזר תופס אטו תורף בגט, ולמ"ש לשיטתי' אזלו כפי' תוס' במתני' דר"א מתיר בשטרות אפילו תורף דאל"ה לא הקשה ש"ס מר"פ דמחזי כשקרא דבתופס ל"ש כלל מחזי כשקרא וע"כ דס"ל לש"ס בפשיטות דמכשיר בכולן היינו בתורף משום דמוכח כן משטרות וסידור מתני' כמ"ש תוס' ויתר ראשונים והא דקאמר ש"ס בפשיטות דר"א פוסל בג"נ תופס אטו תורף עכצ"ל כמ"ש תוס' דמלשון ר"א משמע כן, ולכן נקטו במוחלט דר"א ס"ל דגזרי' תופס אטו תורף ורב קאמר הלכה כר"א הלכתא כוותי' ועיי'.
ג' הרא"ש כ' דלכתחלה גזרי' תופס אטו תורף וכ' הטור סי' קל"ב על שמו דלכתחלה היינו שאין לכתוב אבל אם כ' נותני' לה וכ"כ הב"ש דזו שיטת הרא"ש. ונ"ל דטור לטעמי' ולשיטתו אזיל בסי' קכ"ד כ' דלכתחלה אין לכתוב תופס במחובר ואם כ' נותני' לה. והרגיש בס' ג"פ הלא בש"ס קתני כתבו וחתמו ונתנוה לה משמע דוקא כשנתנו לה. וכ"כ הרמב"ם צ"ל דטור דס"ל דנתנו לה לאו דוקא. והרי הרא"ש מביא ראי' דתופס שלא לשמה כמו מחובר היא דבדיעבד כשר ושם דיעבד אחר שכתב נותני' לה כן בכתב תופס שלא לשמה נותני' לה כן ס"ל לטור, אלא דבאמת זהו דוחק ורחוק לומר כתבו ונתנו לה לאו דוקא הוא וטור יחיד בדבר זה, ולמדייק בלשון הרא"ש דכ' וז"ל יש מפרשים דוקא לכתחלה גזר ר"א אבל בדיעבד אפי' לכתחלה תנשא כדאמרי' במחובר תלשו ונתנו לה כשר, מדכתב אבל דיעבד אפילו לכתחלה תנשא ולא כ' אפי' לכתחלה נותני' לה מוכח דס"ל לר"מ דוקא נתנו לה תנשא וניתן לה לכתחלה הוא, וממ"ש כמו מחובר דאמרי' תלשו ונתנו לה כשר ש"מ דס"ל בדיוק קתני נתנו לה דוקא ואין נותני' לכתחלה דלא כדס"ל לטור בכוונת הרא"ש בב' מקומות בסי' קכ"ד ובסי' קל"ב וצ"ע.
ד' שיטת רמב"ן ורמ"ה שבטור דאפי' בדיעבד פסול דגרע ממחובר דלא שכיח כ"כ, והטור כ' על שמו שאפי' אם נשאת תצא ועיין ב"ש רס"י קנ"ב היינו לשיטת רמב"ן דס"ל כל פסולו דרבנן אם נשאת תצא ונ"ל שכן שיטת הרי"ף ג"כ דאפי' אם נשאת תצא דהרי שביק הא דשמואל וצריך שיניח מקום ה"א מותרת וכתבו הראשונים רשב"א ור"ן משום דס"ל הלכה כר"א וכרב ואפי' תופס צריך להניח, ואי ס"ל לרי"ף דתופס בדיעבד כשר והא בהרי את מותרת אפי' בדיעבד פסול ותצא ולמה לא כ' דצריך להניח ה"א מותרת כמו שם איש ואשה וע"כ דס"ל דדיעבד פסול.
וצל"ע על הרא"ש דלא מביא הא דשמואל דצריך להניח ה"א מותרת וכתבו דג"כ מהאי טעמא הוא משום דפסק כרב וכר"א דאפי' תופס לא, ולשיטתו דלא גזר ר"א רק לכתחלה שלא יתן ואם נתן תנשא הו"ל להביא הא דשמואל דצריך להניח הא"מ דאפי' בדיעבד פסול, ואפשר משום דס"ל דבזה"ז דמוסיפי' כמה דברים ליכא קפידא כ"כ בהרי את מותרת כמ"ש תוס', לכן השמיט הא דשמואל כיון דאין קפידא לא בעי לשמה כלל או דס"ל דבעי לשמה אבל אם לא כ' אינו פסול לכל היותר כמו כשכתב תופס לשמה ועיי' ב"י סי' קכ"ג וקכ"ד, וי"ל גם הרי"ף משו"ה השמיט הא דשמואל ולא מוכח דס"ל דתופס אפי' בדיעבד עבד פסול, ובאמת גם לרי"ף קשה לפמ"ש ראשונים דלהכי שביק לי' משום דקיי"ל כר"א ואפי' ס"ל דגזר ר"א גם בדיעבד אפי' נשאת תצא עדיין אין דומה פסול דתופס דהוא מדרבנן ואם נשאת לאחר צריכה גט, משא"כ בהרי את מותרת בטל מדאורייתא וצריכה גט משני ומפסלה לכהונה, לכן נראה יותר דס"ל בזה"ז ליכא קפידא כ"כ בהרי א"מ כנ"ל ועיין.
והנה המחבר לא העלה על שלחנו הטהור בסי' קל"א מדין כתיבת תופס שלא לשמה וכבר תמה הב"ש על השמט' זו וב"ש מביא השיטות בקיצור, וכ' לפמ"ש הרמ"א בסי' קכ"ד דכתבו חשו"ק פסול א"כ ה"נ פסול, ויש לחלק וגם עדיין לא נתברר לנו מלקמן אם תנשא לכתחלה או דוקא אם נשאת ל"ת ונחזיר אנן הנה הרמב"ם יחידאי הוא דמותר לכתוב לכתחלה ורא"ש ס"ל אם נתן לה תנשא לכתחלה וכן דעת ר"מ שמביא, ורשב"א וה"ג דאפי' אם נתן לא תנשא ורמב"ן מחמיר ביותר וכן הרמ"ה אפי' אם נשאת תצא, והרי ה"ג ורשב"א ורמב"ן ורמ"ה דס"ל דלא תנשא, ובהא דמחמיר רמב"ן ורמ"ה אפי' נשאת רבו עליהם רא"ש ורשב"א וה"ג דס"ל לא תצא, אבל נגד קולת הרא"ש דתנשא לכתחלה בצירוף שיטת הרמב"ם דמכשיר לכתחלה מ"מ הרי איכא ה"ג ורשב"א ורמב"ן ורמ"ה דס"ל דלא תנשא, ואם נשאת לא תצא דהרי הרמב"ם ורא"ש ורשב"א וה"ג דס"ל לכולהו אם נשאת בודאי לא תצא כנלפע"ד בירור הלכה בדין זה.
וזאת תורת העולה לנדון שלפנינו, דאם לא כ' הסופר רק היום והחודש שלא לשמה לכתחלה לא תנשא בגט זה ואם נשאת לא תצא כמו שכותב תופס שלא לשמה, אבל כ' גם מספר השנים דאיכא גם משום שכ' הזמן שלא נשמה, ע"פ שבארנו לעיל ממשמעות הטור סי' קכ"ג וב"י שם דפסול לגמרי מדרבנן מיהת אפי' נשאת תצא.
וכל זה נ"ל להחמיר היכא שלא כיון הסופר לשמה בשעה שכ' הזמן או כולו או מקצתו של זמן. אבל אם התכוין לכתוב לשמה רק שלא אמר בפה מלא שכותב לשמה דבר זה שצריך שיאמר בפה נראה שהוא מדרבנן ולחומרא ועיין או"ח סי' ל"ב סעי' ח' טוב שיאמר בפה ועיין טור וב"י ביו"ד סי' רע"ב, וב"י א"ע סי' קנ"ב משמע שאינו עיקר כ"כ והב"ש ס"ק ח' וס"ק י"א כ' דבגט אפי' בדיעבד פסול אם לא אמר בפה. ובאמת הי' נראה לומר בגט קיל יותר מאחר שאמר לו הבעל שיכתוב לשמה סתמא לשמה הוא ועיין פ"י בק"א בגיטין ד"ה שם בגמרא וכו' שנדחק על דין זה כיון שאמר לו הבעל סתמא לשמה הוא, ונראה ודאי לאו מדין תורה הוא לכל היותר מדרבנן, ויש לצדד בכותב תופס בלא אמר בפה מלא אפי' לכתחלה יוכל לכתוב דל"ג כולי אטו תורף כיון דבתורף ג"כ רק חומרא שהוא יאמר בפה. ולא גזרו רק במחובר שפסולו מדאורייתא או בשלא לשמה כלל שפסול מדאורייתא וכעין דס"ל לרמב"ם בחשו"ק דכשר לכתחלה בעע"ג הגם דבתופס ל"מ וגזרי' תופס אטו תורף בחשו"ק, כתב הב"ח ובג"פ דס"ל בתורף עצמו בעע"ג מהני מדאורייתא ומשום גזירה דלא יהי' עע"ג בתורף פסול ול"ג כל כך תופס אטו תורף עיי"ש כן י"ל בלא אמר הסופר בפה מלא וכן לענין כתיבה שלא לשמה י"ל דוקא שלא לשמה כלל אבל לומר בפה לא מחמירים כולי האי כיון שזמן עצמו דרבנן, וליכא בו ענין שיהי' פסול עבור הזמן בשלא לשמה מדאורייתא סגי כשאומר לו הבעל שיכתוב לשמה וכ"ש לפי מנהגינו שאומר הסופר לבעל כן אעשה וי"ל דהו"ל כאלו אמר בפה שיכתוב כנ"ל מה שמצוה שיכתוב לשמה, ומ"מ לכתחלה בודאי לא נסמוך עכ"ז שצריך שיכתוב הזמן והתורף אחר שאמר בפה מלא שכותב לשמה. אבל בדיעבד יש לצדד אצדודי להקל בדיעבד כבר כתבו וכ"ש כשכבר ניתן דלא תצא כנלפענ"ד אחר העיון עיון היטב הדק בעזרת החונן דעת והוא ית"ש יצילינו ממכשול ועיני מע"כ ידידי הרב נ"י לנוכח יביטו בשימת עין פקיחא פרטית על כל פרט שכתבנו, וד' יאר עינינו, הכ"ד אוה"נ דש"ת באהבה. הק' אברהם שמואל בנימין סופר.