כתב סופר אבן העזר· רבי אברהם שמואל בנימין סופר
תשובה עד
שיל"ת פ"ב כאור בוקר ליום ד' לסדר ואשלחה להגיד לאדוני למצוא חן תר"ל לפ"ק. כהן שדעתו יפה והוא כהן לאל עליון ה"ה י"נ הרב הגאון חריף ובקי עומד לנס עמו כקש"ת מו"ה משה פעריס כ"ץ נ"י אבדק"ק פנ"ד והגליל יע"א.
גי"ה מעולפת ספירים קבלתי בשמחה ובטוב לב משתאה תמיד לדעת שלומו ובהיכלו כבוד אומר כולו, לגדור גדר ולהעמיד הדת על תילו, והנני לעשות רצון צדיק ואוהב כמותו י"ב, שמתי עיני ולבי כל האפשר ע"ד שאלתו להלכה והוא באחד שרוצה לגרש אשתו והוא מרחוק ממנה ורוצה עוד להרחיק נדוד, ושניהם רוצים בגט ודוקא ע"י שליח לקבלה מידו ליד ש"ק והיא כבר עשאתה שליח לקבלה במקומה והולך הוא בשליחותו ולהיות הבעל נחוץ לדרכו וקשה לו להמתין עד בא יבוא ש"ק שלה אל המקום אשר הוא שם, ומסופק פר"מ נ"י אם יוכל הבעל לעשות שליח קבלה אחר הגם דמבואר בירושלמי מובא בראשונים ובטור סי' קמ"א דאפי' עומדת וצוחת אני אומר שמא חזרה בה הא בשעשאתה ש"ק לא חיישינן שמא חזרה בה. א"כ ה"נ כיון שעשאתה שליח לקבלה ל"א דחזרה בה שלא לקבל גט מבעלה ומה לי שליח זה שעשאתה היא או שליח של בעל כיון דניחא לה זכות הוא לה, וכבר ראו עיני כבודו מ"ש בב"י סי' ק"מ מתה"ד סי' רנ"ז מסוף דבריו ניכר דכל שעשאתה שליח ל"ח דלמא הדרא ויוכל הוא לזכות לה הגט, ואפשר דוקא התם שגילתה דעתה לרבים שיהי' ח' שליח לבעל לפתותו ניחא לה בשליחות יהי' מי שיהי', אבל כאן שעשאתה איש פרטי אפשר יש קפידא אלו דבריו בקיצור ופר"מ נ"י להיותו טרוד מאוד לא יוכל לעיין כל הצורך ומבקש לחוות לו דעתי העני', והנני למבוקשו הגם כי גם אני עמוס הטרדות אני בע"מ הרבה מ"מ לא אמנע הטוב אשר חנן ה' את עבדו אחר ששמתי עיני ולבי על ענינו ואשר ישים ה' בפי אותו תשמור לדבר.
טרם אענה בנדון שלפנינו נאריך קצת בביאור ירושלמי ומה שנאמר בו מראשונים ופוסקים. הנה ירושלמי העמיד דבריו על מתני' ר"פ האומר דמשו"ה יוכל לחזור משום דחוב הוא לה הגע עצמך עומדת וצוחת אני אומר שמא חזרה בה, וכ' הב"י אפי' עומדת לבסוף לפנינו ועומדת בדברי' הראשונים אמרינן שמא חזרה בה, וכן מוכח דאי אומרת עכשיו שאינה רוצה בגירושין אפי' בזכות גמור לא מהני ועיין רמב"ן מלחמות פ"ק דגיטין י"א ע"ב ועיין חי' רשב"א קידושין כ"ב ע"א וע"ש דכונת ירושלמי אפילו צוחת מעיקרא וגם עכשיו רצונה בגירושין חיישי' שמא הדרה בה, וצ"ל למה אם עשאתה שליח לקבלה ל"ח שמא הדרה בה ובטלה אותו וצריך לדחוק כיון דעשאתה מעשה ל"ח שהדרה בה ודוחק. והיותר קשה לי טובא ניהו דחששא איכא שמא בנתיים חזרה בה כיון דהדבר בעצמו חוב הוא לה עכ"פ מידי ספק לא נפקא ולמה יוכל לחזור בודאי כבמתני' וצ"ע. ונ"ל בכונת ירושלמי דאנו אומרים שמא חזרה בה דאפשר דרצתה מתחלה ומהדרת אחר גט וחזרה מדעתה וכיון שאפשר גם הוא לא ניחא לי' לזכות לה הגט שתהי' מגורשת מיד בקבלתו אולי תחזור מדעתה ולכן רצונה שיגרשה ע"י שליח הולכה וזה אומדנא ודאית וע"י שמא תחזור ודאי לנו שאינה חפיצה בשליח קבלה ואפי' אמרה אח"כ דניחא לה ל"מ כמו בכל חוב דל"מ כשמגלה דעתו דהי' ניחא לי' כנ"ל נכון. לפ"ז א"ש נמי דאם עשאתה שליח לקבלה דל"ח דלמא חזרה מדעתה דהא ל"ח רק שאין רצונה מעיקרא שיגרשה ע"י שליח לקבלה, והא עשאתו שליח לקבלה, אלא דעדיין קשה נהי דא"א לומר דודאי חזרה, אבל עדיין יש לנו לחוש דלמה הדרה בה ובטלה השליחות שאין חפיצה בגט כלל וחזרה מדעתה הראשונה, וצ"ל דלא שכיח שתחזור מדעת' אלא כיון שאפשר שתשתנה דעתה היא חוששת לעצמה פן ואולי תשתנה דעתה רוצה היא יותר בשליח להולכה מע"י קבלה, אבל בעשאתה שליח ורצתה מתחלה שיגרשה ע"י שליח לקבלה ולא חששה שמא תחזור מדעתה והסכימה בהחלט לקבל גט ל"ח שמא חזרה הגם דאפשר מ"מ לא שכיח.
ומיושב קושי' פ"י על שיטת רמב"ם רשב"א ור"ן דאשה עושית שליח הבאה שיה' ידו כידה לקבל הגט מיד בעלה ולא תתגרש עד שיגיע לידה מהא דאשתך אמרה לקבלה והיא אמרה הבא וכו' למה לא תתגרש מצד שהוא עשאו ש"ק והיא עשאתו שליח להבאה ולא חיישי' שמא חזרה מדעתה כיון שעשאתה אותו שליח הבאה הו"ל כאלו עשאתה אותו שליח לקבלה דל"ח שמא הדרה בה עיין בו. ולמ"ש לק"מ דבשליח הבאה חיישי' שמא רוחא שבקה לעצמה שתוכל לחזור מדעתה ולא ניח' לה בש"ק שתתגרש מיד בקבלתו, ועוד מדלא עשאתו ש"ק דהוא שליחות קל משליח הובאה ש"מ דמקפדת שיהי' דוקא שליח הבאה, ואפי' לבעה"ט שבטור דס"ל אפי' גילתה דעתה ל"ח שמא חזרה בה היינו מסתמא ל"ח, אבל כשעשאתו שליח הולכה הרי גילתה דעתה דרצונה דוקא בשליח כזה.
ולפ"ז בנדון שלנו דעשאתה שליח קבלה דל"ח דלמא הדרה בה, יוכל הבעל לעשות אחר ש"ק כיון דודאי עומדת בדעתה לקבל גט ע"י ש"ק מה לה זה או זה. אלא דמדברי הר"ן לא נראה כן דכ' דקמ"ל מתני' בלפיכך דה"א לפרש כונתו דאמר ח"א שתקבל לה בשליחותה אלא שיזכה לה בשליחותו והיינו הולך ותן דקאמר קמ"ל דיוכל לחזור משום דאמרי' שמא חזרה כהא דירושלמי אפי' צוחת. והנה דברי הר"ן צריכי' ביאור באר רחובות דלכאורה כולו מוקשה, מ"ש דלולי דחיישי' שמא חזרה בה לא הי' יכול לחזור דמפרשי' כונתה א"א שיהי' שלוחה אלא שלוחו לזכות לה מה איכפת לי' בכך סוף כ"ס היא שליחה לזכות לה וכ"ש אם זכי' מטעם שליחות הוא כדעת ר"פ, ולשיטת הרי"ף ורש"י ט' ע"א דל"מ זכי' בשחרור רק שלא יוכל לחזור וס"ל לראשונים דהה"נ לענין גט במקום דזכות הוא לה א"כ איכא נ"מ רבתא בין שהוא ש"ק שלה או שהוא מזכה לה על ידו. אלא הא הר"ן חולק על הרי"ף לעיל מכח קושי' הרבה א"כ אזדא הנפקותא הנ"ל. ונ"ל דס"ל להר"ן דהיינו דמפרשי' כונתו שאמר א"א להתקבל אלא הולך ותן שיזכה לה ותהי' מגורשת מיד בקבלתו, והא דאמר א"א שתקבל תנאי התנה עד שיגיע גט לידה דוקא ואז תהי' מגורשת למפרע, ועיין רשב"א לקמן בברייתא דהוא אמר הולך וכו' שמא בהולך ותן צריך שיגיע לידה משו"ה ל"א זכה התקבל דרוצה שיתלו הגירושין בתנאי שיבוא לידה ומגורשת מעכשיו עיי"ש, ורשב"א מספקא לי' אפי' ל"א א"א משום הולך אפשר כן כונתו, ור"ן ס"ל בפשיטות דאין כאן תנאי כלל ועיין ריטב"א שם שכ' דלהכי קתני בברייתא התקבל לה דזה ודאי פשיטא דלא עקר דקמ"ל הולך ותן דומי' דהתקבל דמגורשת מיד בלי שום תנאי וכן ס"ל לר"ן בשל"א א"א אבל אמר א"א שתקבל אלא הולך הוינא מפרשי' דבריו שאינו מוציא הולך או הילך מלשונו אלא שמשנה שלא יהי' ש"ק שלה רק הולך וזכה לה בתנאי שיגיע לידה ותהי' אז מגורשת למפרע ואם נאבד ונשרף בנתיים הגט בטל וזה החילוק בין שליחות דידה לדידי' כנ"ל ועיין.
והא דבאמת לא מפרשינן דבריו כך ולמה יוכל לחזור כ' הר"ן דאמרי' דלמא הדרא בה וצ"ע מ"ש מכל ש"ק דעלמא דל"ח דלמא חזרה בה, ומ"ש הכא משום שאמר א"א שיהי' שליח קבלה רק שיזכה לה אמרי' דלמא הדרא בה ואין רצונה להתגרש הא עשאה אותו ש"ק ונתנה אל לבה להתגרש, ולרי"ף דאינה מגורשת ולא מהני זכי' רק שלא יוכל לחזור י"ל דאין רצונה בכך אלא שתהי' מגורשת על יד שלוחה, אבל לר"ן דל"ל כותי' וליכא נפקותא רק שהטיל תנאי בעלמא שצריך להגיע לידה, ובלא"ה בודאי רוצית דאחר גירושין יגיע לידה לראי' בידה, וצ"ל דלמא אין רצונה להטיל בו תנאי אולי יאבד או ישרף בנתיים, וממ"ש רשב"א בספיקתו באמר הולך ותן אפשר תנאי הטיל בו שיבוא לידה אח"כ נראה דאין קפידא בדבר זה דהא קתני בבריית' א"י לחזור ש"מ דסתמא אינה מקפדת בזה, וגם מלשון הר"ן שכ' דלמא הדרה בה כדאיתא בירושלמי משמע דלאו משום קפידא דידה שרצונה שלא יהי' בו תנאי דא"כ אצ"ל דחזרה בה אלא שאין רצונה רק כמו שעשאתה היא ש"ק בלי תנאי שיגיע אח"כ לידה ש"מ דלא חיישי' שמקפדת על זה, אלא דחיישי' שמא חזרה בה ואינה רוצית בגירושין כלל וקשה טובא מ"ש מכל ש"ק דעלמא דלא חיישי' וצ"ע.
והנה לולי דברי הר"ן לא הי' קשה על מתני' למה באמת לא נפרש דבריו דקאמר הילך לשון זכי' שיהי' שלוחו לזכות לה ולא שלוחה י"ל ע"פ מ"ש תוס' לקמן הגם דרבי ל"ל במתנה הולך כזכי מ"מ בגט כיון שיודע שהיא עשאתו ש"ק מסתמא ניחא לו לעשות כרצונה וזכי קאמר, וי"ל כ"ז כשאינו אומר א"א אבל כשאמר א"א שתקבל אלא הולך הגם שיש לפרש כונתו וזכה לה מה לנו לפרש כך כיון דלולי מסתמא דרוצה כמו שהיא רוצה לא הוי מפרשינן הולך דידי' כזכי ועכשיו שמשנה מדעתה ורצונה סתמא הולך לאו כזכי קאמר, וי"ל בברייתא דלקמן אבל אמר א"א וכו' הא רבי הוא דקאמר הכי לשיטתו דס"ל במתנה הולך לאו כזכי, אבל למאן דס"ל הולך כזכי בכ"מ דלשון הולך לשון ברור כזכי הוא גם בשאמר א"א ל"י לחזור דסתמא כפירושו הולך וזכה לה. אלא דקשה לכאורה עדיין כד מתרץ מתני' כר' נתן הילך והא הילך מהני גם במתנה הדרא הקושי' לדוכתא למה לא נפרש הולך וזכה לה וצ"ל כד מוקי למתני' כר"נ צ"ל דר"נ לא ס"ל דהינך מהני רק בגט כדס"ל לרבי בהולך ובמתנה ל"מ כן י"ל בכונת ש"ס, אלא לאמת דקיי"ל כר"נ דהולך ל"מ ומהני' ר"נ ובהילך ומבואר בפוסקים דאפי' במתנה מהני הילך וקשה כהנ"ל, וי"ל או דלא מפרשי' דעקר ש"ק שלה ורוצה שיזכה לה דמה קפידא יש בין זה לזה ואי דמקפיד בתנאי שיגיע לידה הו"ל לפרש כ"כ האי, או דס"ל דחיישי' שהיא מקפדת ואין רוצית בתנאי. אבל לר"נ דס"ל דמשום חשש שמא הדרה בי' לא מפרשינן דבריו כך קשה מ"ש בכל ש"ק דעלמא דל"ח לחזרה דידה.
ומוכרח אני לומר דס"ל לר"ן בטעמא דל"ח בכל ש"ק דעלמא שמא בנתיים הדרה בה ובטלה אותו דמוקמינן לשליח אחזקתי' שידו כידה ועל ידו מתגרשת וכל דבר אוקמי אחזקה כמו שהי' כן הוא, משא"כ בגילתה דעתה שרצונה לקבל גט ולא עשאתה שליח חיישי' דליכא חזקה דדעת ורצון אדם משתנה ול"ש ע"ז חזקה כמובן, והא"ש מ"ש הר"ן דאם כונת דבריו שעוקר שליח שלה ונעתק משליחות שהיא עשאתה אותו ונעשה שליח לזכות לה בתנאי שיתן לידה, כיון שבטל שליחות דידה ונעתק לשליחות אחרת באופן אחר שוב ליכא חזקה שלא הדרה בה משום דאוקי שליח אחזקתי' שהוא שליח שלה הרי שליחות זה שעשאתה אותו אמר הבעל א"א ועשאו שליח לזכות על תנאי וא"ש נכון ועיין.
וא"ש ביותר פי' מתני' לפיכך דכ' הר"ן דקאי על רישא דיוכל לחזור אפי' בצוחת ועדיין לא א"ש דקאי ארישא דרישא וגם ברישא לא מפורש אפי' צוחה אלא מסתימות רישא משמע לירושלמי כן ותלה לפיכך בדלא תניא, ולמ"ש י"ל דבריטב"א נתקשה ברבותא דמתני' ואם אמרה התקבל וכו' א"י לחזור כדמתרץ לא אקבלה מאי רבותא דמתני' פשיטא ועיי' מהרש"א לקמן ס"ג ע"ב שכ' משו"ה לא מתרץ שם מתני' אקבלה פשיטא, וצ"ל איך דחה כאן לא אקבלה, ובאמת גם אי קאי אהולך קשה קצת וכי בדיני הולך כזכי איירי מתני'. ונ"ל דקמ"ל דא"י לחזור ול"א דלמא הדרה בה כמו בעומד וצוח משום דאוקמי לשליח אחזקתו וטובא קמ"ל, והא"ש דאמר עלה לפיכך בתר דהוצרך להשמיענו אמרה התקבל א"י לחזור דלא ניחוש לשמא חזרה בה ע"ז אמר לפיכך כפי' הר"ן דלא תימא דמפרשי' דבריו דזכה קאמר דחיישי' שמא חזרה בו דכשאמר א"א ליכא חזקת שליח ודוקא כשלא אמר ל"ח לחזרה דאוקמי' לשליח אחזקתו והיינו לפיכך אדסמוך קאי.
ועדיין לא נתיישבו לנו היטב דברי הר"ן איך קתני במתני' אמר א"א וכו' א"י לחזור והיינו דאמרי' אדם יודע שא"א לו לעשות ש"ק, וצ"ל ג"כ דיודע דא"א לו לעשות שליח לזכות לה שמא הדרה בה הגם בכ"מ ל"ח לחזרה מ"מ כאן חיישי' מטעם שכתבתי וזה ודאי רחוק שכל זה כ"א יודע מסתמא אינו יודע אפי' מיעוט ב"א ובודאי הי' דעתו הולך וזכה לה בתנאי וא"כ שליח הולכה נמי לא הוי דלא עשאוהו שליח הולכה וצ"ע.
והנה באמת כקושי' זו קשה לי על הירושלמי דאמר הגע עצמך ופרשו דכונתו דמתני' סתמא קתני ואפי' עומדת וצוחת וכן פי' המפרש בירושלמי, וקשה כהנ"ל וכי כל אדם יודע מה שאנן לא ידענו לולי דאתמר בירושלמי כן ויש דלא פוסקי' כירושלמי ואיך נחליט על זה דכל אדם יודע אתמהא.
ונ"ל דהיינו טעמא דבעל העיטור דלא פסק להא דירושלמי והוא תמוה כיון דלא מצינו בתלמוד שלנו שחלק על הירושלמי למה דחה אותו מהלכתא, ונ"ל דקשה לי' כקושיתי' ועל הירושלמי י"ל דלא ס"ל טעמא דרישא משום דאדם יודע, אלא כדס"ל לר"ה ב"ח דמקשה על ר"נ אמר רב ממתני' ואביי דהקשה ממתני' דלקמן דאמרינן כיון שנתן עיניו לגרשה וכו' כן ס"ל לירושלמי לאמת ולא משום דאדם יודע ולק"מ. והא"ש לפי סוגי' ש"ס דילן דר"נ לרב וסתמא בש"ס מתרץ הכי השתא כ"א לי' רק בכפל לתנאו וכמ"ש מ"מ הקשה דס"ל גם בנזיר צריך כפילת תנאי לר"מ וסתם מתני' ר"מ כמ"ש פ"י, אבל כשחידש לן דלכן מתנה עמ"ש תנאו בטל משום דכל עיקר דמועיל תנאי ילפי' מתנאי דב"ג וב"ר וצריך דומי' בכולו לפי הנחה זו י"ל כל דיני תנאי' מה"ט ילפי' משם, ובנזיר ל"צ לשום דין תנאי שוב ל"ק מנזיר למה יהי' המעשה קיים י"ל בדלא כפל לתנאו איירי דאין צריך אפי' לר"מ כיון דדיבור הוא ולכן המעשה בטל כיון דלא כפל וע"פ שהסברתי לעיל בדלא כפל אמרי' להפליג ואפי' בנזיר ס"ל לתוס' דאמרי' להפליג כסברת ר"ת וא"ש ועיי'.
ובזה מצאתי הסבר למ"ש תוס' ליישב הא דאהי' נזיר ע"מ שמגלח בב"ח המעשה בטל הא מתנה עמ"ש בתורה ותי' כיון שאין יודע שהוא נגד ד"ת, וצ"ל א"כ יהי' בכל מעמש"ב הדין כן בע"מ שאין לך עלי שאר וכסות וכיוצא בו אם אינו יודע שהוא נגד ד"ת ולא מצאנו כן וכן תמה בהפלאה, ולפמ"ש י"ל דוקא בנזיר כ' תוס' כן דלפמ"ש בנזיר שאין צריכ' ללמוד מתנאי דב"ג וב"ר יהי' המעשה בטל כקושי' תוס' אלא שכתבנו דלפי תי' התוס' הא דנזיר ע"מ שלא אשתה איירי בלא כפלי' ואמרי' להפליג בדברים אמר וע"ז הקשה תוס' מהא שאגלח בב"ח מסתמא ג"כ בלא כפל איירי כיון שא"צ כפילת תנאי סתמא כפירושו בלא כפל א"כ יהא התנאי בטל דנאמר להפליג אמר וע"ז תי' תוס' שפיר כיון שאינו יודע שמתנה נגד התורה לא שייך דלהפליג אמר כיון שאינו יודע שמתנגד לד"ת הוי לגבי דידי' ככל תנאי שאמרי' מכלל הן נשמע כוונתו ללאו אבל בתנאי שאין לך עלי שאר וכסות דלא אתי לבטל המעשה משום דלהפליג אמר דהא צריך כפילת תנאי רק הטע' משום דכל עיקרו ילפי' מתנאי ב"ג וצריך דומי' ואין בכחו להתנו' ולבטל המעשה כשמתנה נגד התורה גם כשאינו יודע שהוא נגד ד"ת מ"מ המעשה בטל כנ"ל, והא"ש ג"כ מה דצ"ל לפי' תי' תוס' בטעם דמעשה בטל משום דכל עיקר התנאי דמועיל ילפי' מתנאי ב"ג וא"כ לר"י דפליג על ול"צ ד"ת ע"כ דלא ס"ל דתנאי ילפי' מתנאי דב"ג. א"כ קשה הא מודה במידי דאיסור דתנאי בטל ומעשה קיים וכן בעונה וקשה קושי' תוס' ולפמ"ש א"ש דלר"י בלא כפל לתנאו המעשה בטל דאמרי' דלא פליגו אמר והיכא דכופל באמת לר"י המעשה בטל כנ"ל ודברי תוס' מבוארים ע"ד נכון ועיי'.
עוד פש גבן להסביר מ"ש תוס' כיון דכל עיקר התנאי דמהני מתנאי ב"ג ילפי' מה התם אינו עמ"ש בתורה כן כ"ת וצ"ל מה טעם לדבר הזה שיהי' קפידא בכך ובכל דיני תנאים כפילי' תנאי ותנאי קודם למעשה ובאותן דיני תנאים נתנו טעם אבל בזה שיהי' תנאי מהני רק בשאינו מתנה עמש"ב אין טעם לכאורה ועיי' תוס' כתוב' ע"א גבי שאפשר לקיימו ע"י שליח שהקשה תוס' בטעמו וכ' נימא ג"כ צריך שיהי' תנאי בקרקע דוקא כמו התם והמציא טעם לדבר עיי"ש ס"ל לתוס' הגם דכל עיקר התנאי משם ילפי' לא נימא שיהי' דומה דוקא להתם בדבר שאין בו טעם ולא חזי' שהי' קפידא ובמכוון בתנאי דב"ג כך וא"כ קשה כהנ"ל, ונ"ל להסביר בטוב טעם כיון שמסבר' חוץ הוי אמרי' דאין תנאי בדיבו' מועיל לבטל מעשה רק מהתם ילפי' שיש בכח תנאי לבטל היינו אי ע"י תנאי אפשר למעשה שיהי' כשיתקיים התנאי ולא נתבטל המעשה מכל רק בחד צד כשלא יקום התנאי אבל במתנה ע"מ שאין לך עלי שאר וזה דבר שא"א שיהי' שאין קדושין לחצאין רק דנימא אם כי התנאי א"א מ"מ הוא אינו רוצה בענין אחר ויתבטל המעשה א"כ לפי תנאי שהתנה א"א למעשה להיות בשום אופן בעולם ובטל מאליו מיד דבר זה לא נוכל למילף מתנאי דב"ג וב"ר שיהי' בכחו להתנו' שע"י התנאי יתבטל המעשה מכל. וכעין סברא זו אמור בראשונים בתנאי דמעכשיו דלא בעי תנאי' ודיני' וכנ"ל סברה תוס' נכון וברור.
ולפ"ז אם כנים דברינו במתנה עמש"ב ואין התנאי רק בחד צד ואפשר למעשה להתקיים גם כשבטל התנאי כגון באומר אם ימות לא תהי' זקוקה ליבם ואם תהי' זקוקה אינה מקודשת ואם לא תפול לפני יבם תהי' מקודשת ומה שמתנה ע"מ שלא תהי' זקוקה הוא עמ"ש בתורה שא"א שתהי' מקודשת ולא תהי' זקוקה אלא שהוא עומד וצווח שאינו רוצה בענין אחר שלא תהי' זקוקה וכיון שא"א בכך אינו רוצה בקדושין הוי מעמשב"ת ותנאו בטל אלא לפמ"ש כיון שבחד צד אם לא תפול לפני יבם שיהב לו בנים או ימות האח החלה רצונו שתהי' מקודשה א"כ אין התנאי מבטל המעשה מכל כיון שיש צד שהמעשה קיים דומה לתנאי ב"ג שמועיל התנאי לבטל המעשה בצד א' ולכן אם נפלה לפני יבם מהני תנאו שהתנה עמש"ב שיהי' הקדושי' בטילים כנ"ל ועיי'. ויש לעיי' לפמ"ש בתנאי דע"מ שאין לך עלי אונא' או שאין בו דין אונא' דפסקי' בח"מ סי' רכ"ז דיש לו עליו אונא'. וכשאין בו דין אונא' הטעם דמעמשב"ת, ולפמ"ש הרי יש חד צד דמתקיי' המעשה גם לפי רצונו שאם יהי' בו דין אונא' שאין רוצה במקח היינו כשיהי' אונאה ומכרו יותר משווי' שתות אבל כשלא יתאנה המקח קיים א"כ כשנמצא שיש בו אונא' למה לא יוכל המוכר לבטל המקח גם שהתנה עמשב"ת וא"א לו לומר שהמקח קיים ואין לו עליו דין אונא' מ"מ עכ"פ יהי' המקח בטל כיון שלא רצה רק שלא יהי' עליו דין אונא' ולכאורה י"ל באמת הדין כן שאם רוצה המוכר לבטל המכר מכח תנאו ויש לו עליו אונא' כשרוצה בקיומו של מקח ולא יתבע ממנו אונא' משום תנאי זה לא מועיל כך י"ל אלא דבטור לא כ' כן, דכ' במתנה ע"מ שאין בו דין אונאה לו להתנו' נגד דין תורה וחזר הדין דבשתות המקח קיים ומחזיר אונא' ס"ל דהמקח קיים כמו שלא התנה כלל והי' זה בהעלמת עין במח"כ הקצה"ח שם שכ' ע"פ סברתו דיוכל המוכר לבטל המקח עיי' בו ולא הרגיש כי הטור מפורש לא כ"כ וכן נראה שהי' נעלם זה מבני אהובה הלכות חליצה שכ' דתנאי ע"מ שאין בו אונא' אינו תנאי ככל תנאי שאינו בלאו שיתבטל המקח רק תנאי בעלמא שיהי' כן כמו מתנה ע"מ שלא תשמיטנו שביעי' שא"א לומר ואם לאו ואלו ראה דברי הטור לא כ' מ"ש ועיי', נחזור לדברינו לפמ"ש הי' ראוי' שיוכל המוכר לבטל המקח אם נתאנה הלוקח ותובע אונאתו, ונ"ל התם שאני שמתנה עמ"ש שאין לו עליו אונא' איירי שבשעת המכר אינם יודעים אם מוכר לו יותר מדמי שווי' שתות ומתנה עם הלוקח ומשום זה אמר בש"ס ב"מ נ"א ע"ב דלא ידע דמחל ומי יימר דקעקר היינו ששניהם אינם יודעים בשע' מכיר' דמי שווי' ואולי לא התאנה אבל כשגלה לבסוף שמכרו יותר מדמי שווי' לפי תנאי שה נה ע"מ שאין בו אונא' ואם לאו המקח בטל ולפי שמתנה נגד התורה א"א שלא יהי' עליו דין אונא' רק שנאמר שהמקח בטל כפי רצונו, וא"כ אין מקום למקח לחול בשום אופן כיון שיש לו עליו אונא' ויש בו אונא' רק ששניהם אינם יודעי' האמת בשעת המכר שוב הוי כע"מ שאין לך עלי שאר כו' דהתנאי בטל ומעשה קיים כיון שע"י תנאי שהתנה א"א למעשה שיתקיים בשום צד כנ"ל ועיין.
ועפ"ז יש לקיים דינו של תשוב' הר"ש דמביא הטור סי' קי"ח בא"ע במתנה שלא להוסיף אשת על אשתו דאין זה מעמש"ב דאין זה ודאי עיקר דאולי תלד או יגרשנה בלא"ה עיי"ש וקשו בו האחרוני' הגאון מוה' אברהם ברודא זצ"ל בתשו' מעיל צדקה ובבני אהובה בהלכ' יבום הא פסקי' ע"מ שאין בו אונא' ל"מ ולא אמרי' מי יימר דקעקר. ולדברינו י"ל כיון שיש צד שיהי' המעשה קיים אם לא ישא אשה על אשתו ויהי' לו בנים ולא מתבטל המעשה לגמרי ע"י התנאי מועי' התנאי שאם יוסיף אשה על אשתו גם כשלא יהי' לו בנים הגם שאז התנאי עמ"ש בתורה ומבטלו בפי' מ"מ הקדושין בטלי' כיון שאין רצונה בענין אחר כנ"ל ועיי' כי הקצרתי אלא שלשון הרא"ש לא משמע קצת כן אבל הענין בעצמו נכון והדין שריר וקיים לפע"ד.
אלא דעומד נגדינו הא דירושלמי פ' הפועלי' דמתנה ע"מ שאם ימות לא תהי' זקוקה ליבם דהוי מתנה עמש"ב ומפורש בו שהתנאי בטל ומעשה קיים, ולדברינו הי' בזה הדין שהמעשה בטל כיון שאין רוצה בענין אחר ויש למעשה צד שיהי' כשלא תפול קמי יבם כשימו' האח תחלה או יהי' לו בנים ומוכח מהירושלמי דגם בכה"ג התנאי בטל ומ"ק דלא כדברינו.
ומעתה אתי' שפיר דברי תה"ד שכ' שנהגו להתנו' בכה"ג שלא תהי' זקוקה ליבם וכ' אבל בירושלמי נראה דהוי מעמשב"ת הוצרך להביא מירושלמי דבלא ירושלמי הי' מקו' לומר דבכה"ג אמרי' המעשה בטל אם נפלה לפני יבם הגם דהתנה שלא תהי' זקוקה נגד התורה ועפי"ז נהגו להתנו' כן אלא דמירושלמי מוכח דהוי מעמש"ב דמעשה קיים לעולם ושוב כ' דמש"ס דידן פ' הגוזל נראה דלא כירושלמ' והיינו דס"ל דהדין בזה אם תפול קמי יבם בטלו הקדושין כמו שהתנה ומטעם שכתבנו ומיושב קושי' אחרוני'.
וכ' ואין לחלק בין מתנה מפורש נגד ד"ת ובין אנן סהדי שבש"ס שם, וכבר כתבנו לעיל דלכאור' אין שום סברא לחלק וכי יעלה על הדעת שיהי' עדיף גילוי דעת ואומדנא מאלו התנה בפירוש סוף כל סוף הוי נגד התורה וכן גמגם בבני אהובה, ונ"ל דכוונתו עפמ"ש תוס' דכיון דילפי' תנאי דמועיל רק מתנאי דבגוב"ר ולולי זאת לא הוי אתי דיבור ומבטל מעשה לכן צריך שלא יהי' מתנה עמש"ב, ולפ"ז י"ל דוקא במקום שאין גילוי דעת ואומדנא דמוכח המעשה שע"ד כן עושה רק ע"פ דיבורו בא לבטל המעשה שלולי תנאו הי' סתמא בכל אופן בתנאי בזה לא הוי ידעי' לולי שמצינו כן בתנאי דבגוב"ר וצריך שיהי' כמותו בכל ענין אבל במעשה שבלא דיבור כלל המעשה בעצמו מוכח שכן הוא וכ"ע יודעי' שע"ד כן נעשה מסתמא ואנן סהדי דבר זה א"צ ללמוד מתנאי דבגוב"ר דמהני ולא שייך בזה לא אתו דברים שבלב ומבטל מעשה דהא באמ' ל"מ דברים שבלב וחושב בלבו תנאי בכל דינין רק באומדנא דמוכח שהוא בלבו ובלב כ"א ועיי' תוס' קדושי' גבי ע"מ שיעלה לא"י ובר"ן שם חילוקי דיני' באומדנא דיש אומדנא שא"צ לומר כלל ובאומדנא כזו שע"ת עושה ל"צ למילף מתנאי דב"ג וב"ר ולא צריך שיהי' דומה לשם ואפי' במתנה עמש"ב י"ל התנאי שבלבו ובלב כל רואי' קיים היינו בודאי אין יוכל לעשו' נגד התורה אלא שרצונו קיים שלא יהי' הדבר אם א"א בתנאו מצד התורה וחילוק רב יש בין היכא דצריך לפרש להיכא שיש אנן סהדי וסברת התה"ד נכונה מאוד ואין כאן מחלוק' בין ירושלמי לש"ס דידן, אלא שכ' מדברי הגהמ"יי שכ' דהוי כמפרש משמע דס"ל גם מפרש כ"ש דמהני ודלא כירושלמי ועסק התה"ד כן דאפי' מפרש במקום דליכא אומדנא כ"כ דמהני, והנה הב"י תמה והתפלא מאוד מאחר שבירושלמי מפורש לאסור ומש"ס דילן אין מפורש להתיר כיון די"ל דוקא בסתם ואינו מתנה א"כ מניין לנו להקל נגד הירושלמי וישתקע הדבר ולא יאמר, ולפע"ד לקיים פסקא של תה"ד ומירושלמי הנ"ל יש ראי' לדינו וגם מחלוק' בין התלמידי' אין כאן כאשר אבאר.
הנה בירושלמי פ' הפועלי' כתיב לאמור וז"ל כל המתנה עמשב"ת בדבר של ממון תנאו קיים כיצד ע"מ שאין לך עלי שאר וכו' בדבר של איסור כגון אם ימות לא תהי' זקוקה ליבם התנאי בטל והוא מקודשת, זה הכלל שהי' ר"י ב"ת אומר כל דבר שא"א להתקיים והתנה עמה לא נתכוין אלא להפליגה בין שאמר בע"פ בין שאמר בכתב ע"כ, והנה מה שהביא זה הכלל אמר ר"י ב"ת כ' הפני משה שהוא תוספתא בגיטין ורישא קתני ע"מ שתפריחו באויר ע"מ שתעבור בים ברגליך אין זה גט ר"י ב"ת אומר כזה גט זה הכלל הי' ר"י ב"ת אומר כל דבר שא"א להתקיים וכו' צ"ע אך מייתי ירושלמי תוספתא זו על מתנה עמשב"ת דאיירי בי' וע"ז לא שייך זה הכלל שהי' ר"י ב"ת אומר ואין לו מובן, והנ"ל דירושלמי ס"ל דבתנאי כה"ג שאם ימות לא תהי' זקוקה הי' הדין נותן שאם תפול לפני יבם שהקדושי' בטלים כמ"ש לעיל כיון דיש למילף בכה"ג מן תנאי בגוב"ר שאינו בטל המעשה מכל צד ולכן אתי הירושלמי עלה מטעם אחר כיון שהתנה נגד התורה אמרי' להפליגה בדברים קאמר, וע"ז מייתי זה הכלל דאמר ר"י ב"ת כל דבר שא"א להתקיי' והתנה לא נתכוין אלא להפליגה וכן במתנה כה"ג עמשב"ת אמרי' להפליגה בדברים קאמר ולכן הקדושי' קיימים בכל צד משא"כ לרבנן דר"י ב"ת דס"ל במתנה בדבר שא"א הגט בטל דל"א להפליגה כן בתנאי עמשב"ת כה"ג לא הי' הקדושי' קיימים כנ"ל נכון ועיי'.
ולפמ"ש לא פליגו התלמידי' דבש"ס פ' הגוזל מצד אומדנא ואנן סהדי אתי עלה בודאי לא שייך לאפליגו כיון שלא אמרו כלל רק אנן לעצמינו מכח אומדנא וסברא אוסרי' כי בודאי אינה רוצי' בשום אופן אחר א"כ לא שייך להפליגה וכיון שלא שייך טעם זה שוב אין טע' לומר דהקדושי' קיימים משום שאין דומה לתנאי בגוב"ר כמ"ש לעיל וכעין זה כ' בבני אהובה היינו לחלק בין מתנה מפורש לאנן סהדי דבזה שייך להפליג' אבל לא עמד בכל מ"ש, ומ"ש הוא נכון לפע"ד,.
ולפ"ז במתנה מפורש במקום שיש ג"כ אומדנא בודאי הי' מועיל דלא גרע אם מתנה ג"כ במקום דאיכא אומדנא שבכל לבבו התנה כן, הגם שבר"ן קדושי' כ' במקום שיש אומדנא והתנה ולא כפל תנאו גרע היינו כיון דלא איכפת לי' לכפול ולפרש שיחתו גרע כיון דמתנה ולא סמך אאומדנא הו"ל לפרש הכל וע"כ דלא אכפת לי' ואיכא ראי' נגד האומדנא. אבל במתנה כדין תנאי הגם שאם לא הי' אומדנא לא הי' מועיל דהוי אמרי' כיון שמתנה נגד התור' להפליג אמר, וצריך לאומדנא דלא נימא להפליג אמר אבל בודא אין אמירתו ומתנה כדין לא מגרע האומדנא כיון דאין מדבריו ראי' נגד האומדנ' והבן, אבל במקום שאין אומדנ' לדידן רק ע"פ תנאו לבד י"ל ל"מ דאמרי' להפליג אמר כהא דירושלמי ואין כאן מחלוק' בין ירושלמי לש"ס דילן.
אלא דתה"ד כ' דמהגמ"יי משמע מדכ' דהוי כמפרש משמע דכ"ש במפרש לפמ"ש י"ל במפרש במקום שיש אומדנא דמועיל ובש"ס קאי דל"א כלל וע"ז כ' דסתם כמפרש דסתם לחוד במקום אומדנא אפי' ל"א כלל.
ועוד נ"ל די"ל גם בליכא אומדנא כלל מועיל תנאי הגם דבירושלמי מפורש דלא מועיל י"ל דירושלמי הא קאי לר"י דאמר מתנה עמ"ש בממון קיים כגון ע"מ שאין לך עלי שאר וכו' באיסור כגון אם ימות לא תהי' זקוקה וכו' וכבר כתבנו לעיל דתוס' בכתוב' ס"ל דל"א להפליג רק כשאין כופל התנאי ומכלל הן נשמע לאו ל"א במתנה עמש"ב דיותר מסתבר שאין בכלל דבריו לאו להתנו' נגד התורה וכן מצאתי לרמב"ן ב"ב אלא שכ' וסתם במתנה עמש"ב ל"א מכלל הן לכ"ע ולא גלה לנו טעם ומ"ש הוא טעם לשבח אבל כשכפל התנאי ס"ל לתוס' כיון שמפרש ל"א דלהפליג אמר הגם במתנה בדבר שא"א אפי' בכפל התנאי אמרי' להפליג היינו בדבר שא"א בטבע כגון ע"מ שתעלה לרקיע בודאי להפליג אמר כי מי בר דעת יאמר בכל לבו דבר שא"א ויתלה בו מעשה אבל במתנה עמ"ש בתורה אין הוכחה כ"כ להפליג אם מפרש וכופל שיחתו רק כשאינו כופל אמרי' דלא איכפת לי' משו' שהוא עמ"ש בתורה, ולפ"ז ירושלמי דאזיל לר"י דס"ל דא"צ ת"כ שפיר אמר דאם ימו' לא תהי' זקוקה וכו' הקדושי' קיימי' והתנאי בטל דאמרי' להפליג ומייתי עלה זה הכלל אמר ר"י ב"ת וכו' ע"ז שכתבנו לעיל אבל לדידן דבעי' תנאי כפל ל"א להפליג אמר והטע' דל"מ מתנ' עמש"ב הוא רק מטע' שכ' תוס' דצריך דומי' דב"ג וכפי שהסברתי וא"כ בתנאי כזה דאיכא למילף מתנאי דב"ג כמ"ש לעיל שפיר מהני אפי' בליכא אומדנא והא"ש דכ' הגהמ"י דסתמא כמפרש ולפי דעה התה"ד היינו אפי' בליכא אומדנא ולפמ"ש א"ש דאינו נגד ירושלמי דלדידן דצריך ת"כ גם ירושלמי מודה ועיי'.
אלא כיון דחזינן דר"ת שבהגהו' ש"ס בכתוב' וברמב"ן ב"ב ס"ל גם בכופל לתנאו י"ל דלהפליג אמר הגם שכתבתי דתוס' חולק בכפל לתנאו על סבר' ר"ת מ"מ לפי' ר"ת דגם בכפל לתנאו שייך להפליג א"כ במקום דליכא אומדנא דלא להפליג אמר לא מועיל תנאי דאמרי' להפליג אמר וכירושלמי ומש"ס דידן ליכא ראי' דס"ל התם שאני דאיכא אומדנא וא"כ דינו של התה"ד בספק חוץ כשיש אומדנא דמוכח לכל ועיי' בכ"ז.
והן אחר שבארנו באר רחובות דינו של תה"ד והראנו פנים לכאן ולכאן ונשאר הדבר בספק נבוא לדינו של הרמ"א שהביא בשם מהר"י ברין שהתחכם להתנו' שאם תפול לפני מומר ליבם שלא תהי' מקודשת וכ' הט"ז שכן צריך כל דיני תנאי' וכ' הב"ח בפשיטו' שכן הדין באח הנאבד שיוכל להתנו' כך וכ' הב"ח דמירושלמי אין ראי' נגד תנאי כזה ובתחלת הרעיון הבנתי דחילוק רב יש דבירושלמי איירי שמתנה ע"מ שלא ההי' זקוקה ליבם ומתנ' בעצה האיסור שלא תהי' זקוקה לו אם תפול לפניו אחרי מותו והיתה אשתו הגם שאומר ואם תהי' זקוקה לו לא תהי' מקודש' כיון שעצם והתחלת התנאי נגד התורה כיון שמקודשת לו ממילא זקוקה ליבם התנאי בטל ומעשה הקדושי' קיים בכל צד ככל מתנה עמש"ב או משום שאין דומה לתנאי ב"ג וב"ר או משום דאמרי' להפליגה אמר כמ"ש לעיל באורך ובתנאי כזה איירי התה"ד אבל מהר"י בדין התחכם שיאמר אם תפול לפני יבם לא תהי' מקודש' ואם לא תפול תהי' מקודש' אין תנאו נגד התור' רק שאין רצונו שיהי' קדושי' למפרע אם תפול לפני יבם שימות הוא בלא קודם לאחיו הוי ככל תנאי שיוכל להתנו' כל מה שירצה ואין בזה מתנה עמשב"ת כן הי' פשוט בעיני וכאשר בינותי בספרים ראיתי שכמה גאוני' נבוכו ונתקשו מה חילוק בין תנאי דתה"ד להך תנאי עד שמצאתי שאהבה נפשי בבני אהובה ובמעיל צדקה ובשב יעקב ובית מאיר כולם בסגנון א' התנבאו כאשר כתבתי ואמת נכון הדבר והדברים פשוטים וברורים ות"ל שכונתי לדעתם ז"ל.
והנה הב"ח נתעורר דיש לחוש משום בע"ז היינו איך נתיר לו להתנו' כך הא יהי' כל בעילותיו למפרע בע"ז וכ"ש שלא ניתן לו עצה לעשו' כך וכ' דכן מצינו בא"ר ובפ' השולח אין שווי' רבנן לבעילותיו בע"ז כ"ש כשמתנה בפיו שאם תפול לפני יבם דלי' לן למיחש לבע"ז כיון שבשע' בעי' לא נתכוין לזנו' נראה דניחא לי' דלא הוי ב"ז היינו שאין בו אסו' ב"ז עד שלא נתיר לו להתנו' כך כיון שנתכוין שלא לזנו' ונסתייע מתקנ' חכמים דשווי' לבעילותיו בע"ז ובאמת מזה אין ראי' דחכמים יוכלו לתקן כן ולא חשו לאיסור' כיון שמצאו הכרח לתקן כן בר"פ השולח שלא יבטל שלא בפניו ובפני ג' עד שלא יצא מכשול מזה לאשה שלא ידע' דביטול השליח וכן בריש כתובות בטענ' אונס משום צניעו' ופריצו' הוכרחו לתקן כן אבל י"ל בודאי איסור הוא שבעל בזנ' למפרע וראיתי בתשוב' מע"צ סי' ב' שהביא ראי' דלא מצינו דחשו חכמים לבע"ז אלא שאמרו שא"א עושה בע"ז מפני הבריו' אבל הם לא חשו לאיסורו והביא ראי' מדתיקנו אין טענ' אונס והפקיעו הקדושי' ואי יש איסור בזה איך אמרו חטא שיהי' הוא באיסו' בע"ז בשביל לתקן הפריצות עיי"ש וביותר הו"ל להקשות פרוצה שהיא חטאה בנפשה ופשע' בודאי אין אומרי' חטא כמ"ש תוס' בדוכתא טובא, ולפע"ד אין משם ראי' דאמרו שם בכתובו' ואזלא ונסבא ונמצא גט בטל ובני' ממזרים לא אמרו שהיא תכשל באיסור א"א לפרוצה לא תקנו ולא הי' אומרי' לו חטא אלא שחשו הרבה שלא ירבה ממזרים בישראל ויתערבו ויכשלו רבים, וכן נ"ל דכל כה"ג לא חששו לדידה שתעשה איסו' בידי' אלא מפני תקנת ממזרי' ועיי' ר"פ המגרש ונשא' לאחר נמצא גט בטל ובני' ממזרים ג"כ לא חששו לאיסו' שלה רק שלא ירבו ממזרים בישראל וי"ל עוד כיון שהוא מתנה תנאי ובטענ' אונס רוצה לבטל התנאי והפרוצה אזלא ומנסבא ובא הכשלון על ידו ויתרבו ממזרים אומרים לו חטא כדי שלא יצא מכשול גדול ע"י הגם שהוא לא לכך נתכוין מ"מ מצאו חכמינו בדין לתקן ולא עשו לו עון במה שבידו בע"ז למפרע וכן י"ל בגיטין ר"פ השולח דאמר בטלו אינו מבוטל שראו בזה תקנה משו' שלא ירבו ממזרי' עיי"ש וכהנ"ל, ובב"ב גבי' תלוי' וקדיש שהפקיעו הקדושי' משום שעשה שלא כהוגן בלא"ה א"ש כנ"ל.
ועוד נ"ל עפמ"ש הרשב"א גיטין ר"פ השולח בשם הר"ש על קושי' תוס' א"כ כ"א יחפה ע"י שיבטל השליח וכ' לתרץ דכיון דאמרו ז"ל שהקדושי' מופקעי' ובעילותיו בזנות אנן סהדי גם שעומד בפנינו ומבטל הגט שאינו בלב שאינו רוצה שיהי' בעילותיו בזנו' עיי"ש היטב, ולפ"ז בטענת אונס ומבטל השליח שהפקיעו הקדושי' ולא חשו לאיסו' בע"ז היינו טעמא דידעו כיון שיתקנו כך שוב לא יבטל בלב שלם כדי שלא יפקיעו חכמים קדושי' ויהי' בעילותיו בזנו' וכן בטענת אונס מאחר שיאמרו שאין טענ' אונס ויעקרו קדושי' מקודם שיהא בעילותיו בזנות ואינו מרויח מידי מוחל התנאי ואינו טוען בלבו שאנוס הי' וממילא לא הכשילו חכמים בתקנתם בבעילת זנות לשום אדם כנ"ל ונכון הוא מאוד ועיי'.
ועוד הביא במע"צ אפילו ראיו' דלא חשו חכמינו ז"ל לבע"ז מיבמות קיז דקאמר טעמא דב"ש שאם תמאן אחר הנשואי' לא תינסב דא"א עושה בע"ז וב"ה פליגו מדלא אמר דלא תקנו אחר הנשואי' שתמאן כדי שלא יהי' בע"ז וחשו חכמים לזה ע"כ דלא חשו לזה וראי' זו איני מכיר בודאי בקדושי קטנה כיון שכל בעילותיו הם בקדושי' דרבנן לחלוטין בלי פקפוק רק כשממאנ' בטלו הקדושי' והוא גורמת לו אבל הוא בעל לדעת קדושי' כל בעילותיו וחכמים התירו לו בקדושי קטנה מדבריהם ולכן אמר לב"ש דא"א עושה בע"ז היינו בפני הבריות אינו רוצה שיהי' נרא' בעילותיו בזנות למפרע ובזה ג"כ פליג ב"ה כיון דהוא עשה שלו בקדושי' וכתיבה לא מחזי בפני המון אפי' לבע"ז למפרע אבל לקדש ע"ת ולהכניס מעיקרא בספק דבצד א' יהי' כל בעילותיו בזנו' מנ"ל שהתירו חכמים דבר זה וכן שאר הראי' שמביא נדחו ע"פ מ"ש.
ואנו אין לנו לומר רק כיון שאם לא נתיר לו להתנו' אין מי שישא אותו ויהי' כל ימיו בטל ממצו' פו"ר נתיר לו להתנות כך לתקנתו ולטובתו להכניס עצמו בספק בע"ז כמו שתיקנו חכמים ובטלו קדושי' למפרע ועשו בע"ז משום תקנת ממזרי' ומטעם שלא התעגנה ולפמ"ש לעיל אין ראי' די"ל דבאמת לא הי' מתירים שום דבר רק כיון שלאמת לא יהי' בע"ז שהוא גם הוא לא ירצה בזה וכמ"ש, וגם אם לפי פי' הפשוט שעשו בע"ז בשביל תקנתא דצניעו' ופרישו' והכניסו אותו לאיסור בע"ז וכן י"ל שנתיר לו להכניס בספק ב"ז כדי שימצא מי שתנשא לו, מ"מ עדיין קשה איך נתיר לה להכניס בספק בע"ז בשבילו וא"א לאדם חטא כדי שיזכה וכו' ולמה תחטא היא בספק בע"ז בשבילו, וי"ל עפמ"ש תוס' גיטין דכופי' רבו בשביל מצות פו"ר דמצוה רבה הוא אומרי' לרבו חטא כן י"ל כאן שאומרי' לה שתכניס עצמה בספק בע"ז איסור קל דרבנן באפשר כדי שיזכה הוא במצות פו"ר, אבל באפשר שנמצא לו שתרצה לו בלי תנאי אפשר דאסור לקדש ע"ת ולא נתיר לו כנ"ל ועיי'.
והנה הגם שבארנו דאנן נתיר לו לכנוס בבית הספק ב"ז במקו' מצוה רבה דפו"ר וגם לה מותר, אבל עדיין חל עלינו חוב' ביאור וישוב הא דמביא הב"ח בשם מהרא"י ב"י ומו"ה ידידי' דיש לחוש למחילת התנאי דא"א ב"ז כהא דפ' המדיר בכתוב' קדשה ע"ת וכנסה סתם חיישי' דא"א עושה ב"ז, והא צריך להתנו' בכל ביא' וביא' וזה דרך קשה ורחוק, ונרא' דעת הב"ח שאין מקום לחוש לזה דלא שייך בכה"ג א"א עושה בעילתו ב"ז וכן האריך במע"צ בטעמי' שוני', ונבוא ונעמוד על דבריו לראות אם נכונים המה.
טרם אענה על סידור דבריו אבוא מן המאוחר על המוקדם, מ"ש כיון דבדידה תלוי' התנאי ולטובתה היא א"כ מה מועיל אם הוא יבעול בלי תנאי משום בע"ז הא בדידה תלי' וברצונה ואיהי לא מחלה בכך, מדבריו נראה דפשיטא לו דבאשה לא שייך אא"ע בע"ז רק בדידי', ולא עלה ספק בלבו שגם בדידה שייך חזקה זו, ובאמת שנמצא בזה שיטות מחולקי' עיי' במל"מ פ"י מגירושי' הלכה י"ח דפשיטא לי' ולא עלה ספק בלבו דגם בדידה שייך הך חזק', אמנם בהג"ה מל"מ מביא דתשוב' פ"י לא סבירא לי' כן עיי"ש, ובאמת סברא זו לא ידענו למה באשה לא נימא חזקה זו כמו באיש, ויש קצת סברא דאפשר כיון שדעתן קלו' ויצרה תקפה אפשר מתרצה בלי מחילת התנאי ומ"מ מסתבר כפשוטותו של מל"מ.
ובחידושי לכתובות עשיתי סמוכי' לשיטת הנ"ל וישבתי הסוגי' וקושי' תוס' החמור' מיבמות ק"ז לפי הגירסא אמר ר"י א"ש והא שמואל ל"ל חזק' אא"ע בע"ז, והרבינו חיים פי' דכוונת ש"ס לפי שאין תנאי אין רגיל להיות תנאי וכן אין תנאי בחופ' אלא שנדחק בהא דקאמר ואם נשוא' תמאן יאמרו יש תנאי היינו בלשון תמו' וזה הדוחק בתי' ר"ח שלולי כן הי' תירוצו נכון דע"כ צ"ל בלא"ה שאין רגיל דאולי התנ' כן בשע' ביאה מפורש ובהא הא לכ"ע יש תנאי וע"כ צ"ל שאין רגיל' בזה ואין דוחק בתירוצו רק מה שאמר יאמרו יש תנאי שצריך לפרש בלשון תמי' וזה רחוק בכונת ש"ס, אבל במה דקאמר יאמרו יש תנאי בחופה ולא מסיים אם תמאן יאמרו יש לפרש כפי' הר"ח שאין רגילו' להיו' תנאי.
ואמרתי ליישב סוגי' דיבמות ע"פ דרכו של הר"ח רק במקצתו. די"ל הא דס"ל לרב דמקדש ע"ת הדר בעל לשם קידושי' ולא אמרי' באמת דאתנאי סמוך כדעשה צריכותא לרב נ"ל דס"ל דגם באשה איכא חזקה זו דאא"ע בע"ז וכי כן היא שיודעי' בנפשה שיש בה מומים או נדרי' ונבעלת בזנות מסתמא לא הי' עושה כן לולי שגילתה לבעלה שיש בה ונתרצה לה, או שהבעל אמר בשעת בעילה שבועל סתם אפי' יהי' בה מומין ונידרנ' ועכ"פ חזקה שלא בועל בזנו' ול"מ מה שסמך אתנאי דזה לא מועיל רק מצידו, ושמ' אמר מ"מ דרבות' אשמעי' דה"א דאתנאי סמך ולא אמרי' בדידה חזקה אא"ע בע"ז קמ"ל והטעם משום חזקה דידה. וי"ל לפ"ז שמואל ג"כ ס"ל חזקה אא"ע בע"ז רק בקידושי קטנה כיון שמקודש' מדרבנן לא הוי ב"ז כמ"ש תוס' שם ע"פ ש"ס דיבמו' והא דס"ל בקדשה ע"ת ובעל סתם דאינה צריכה גט די"ל דאתנאי סמך. וס"ל באשה ליכא חזקה שלא תעשה בע"ז אבל בדידי' מודה, ובהך סבר' פליגי אי יש בדידה חזקה זו או לא, והא"ש בש"ס יבמות ק"ז דשם שהי' ממאנת ומבטלת הקידושין יאמרו שהי' תנאי ביניהם היינו שהיא התנת' עמו תנאי לטובתה וכ"כ הפ"י דשם בהכי איירי ויאמרו מפני התנאי שלא נתקיי' בטלה היא הקידושי' בהא מודה שמואל דאין תנאי בכה"ג בנשואי' דמה תאמר על תנאי סמך מ"מ ה"א שלא הכניס עצמו לבעול כיון שיודע שלא נתקיי' התנאי ואיך יבעול וע"כ שגילה לה ונתרצה לו או שהיא מחלתה מעצמה ושפיר אמר שאין תנאי בנשואי', והא דאמר אין תנאי בחופה י"ל אין רגילו' להיות תנאי כיון שאין אא"ע בע"ז שוב אינו רגיל להכניס כיון סוף חופ' לביא' עומד ועוד הארכתי ואכ"מ.
נחזור לדברינו כי העיקר בזה דגם באשה שייך אא"ע בע"ז ולפמ"ש דפליגו בזה רב ושמואל הלא הלכה כרב באיסורא ונקטי' גם באשה שייך סברא זו, וכן ראיתי דפשיטא לבני אהובה ולנב"י קמא חלק א"ע סי' ואלו זכרו באותו שעה כי כתיב במל"מ הי' מביאי' אותו בדבריהם וכנ"ל.
ולפ"ז יפה העירו דיש לחוש כאן משו' אא"ע בע"ז ונמחל התנאי מצידו ומצידה, ומ"ש הנוב"י סי' הנ"ל במקו' שיש לה הפסד לא' א"א עושה ב"ז לא הבנתי אטו מתנה ע"מ שלא יהי' בה מומין או נדרים לאו הפסד מקרי לגבי דקפיד בכך ועוד מה יענה לש"ס דיבמו' ק"ז יאמרו יש תנאי הא באו' יש תנאי במקו' הפסד ל"א דמחול ואולי הי' התנאי כה"ג ביניהם, ולמה יתלו המיני' בתנאי שאין בו הפסד וקפידא כ"כ וכן יש להקשו' מדוכתא טובא וע"כ אין חילוק וישתקע הדבר ולא יאמר, וכן בנדון זה הגם שלטובתה הוא שלא תזקק ליבם, מ"מ יש לחוש שנתרצה בלי תנאי משו' ב"ז כנ"ל פשוט.
ונבוא ליתר דברי המעיל צדקה שכ' תחלה דהא דאא"ע בע"ז הוא רק שהטבע כך ולא משום איסור אלא שמונע מזה וגם מפני המוני' שידברו בו א"כ כיון שבדרך נשואי' היא היא אצלו ככל אשה לא חייש ליאמרו שבעילותיו בזנות, והביא ראי' מיבמו' ק"ז דב"ה ס"ל כיון שיש כתובה וקדושי' ליכא בע"ז חזי' שאפי' אא"ע בע"ז לא שייך אלו דבריו ז"ל, ראי' זו לא נ"ל דשם כיון שכ"ז שהיא לא ממאנ' בודאי אשתו היא ואין בו תנאי רק שקדושי' דרבנן וכן התירו לו ותיקנו לקטנה, ורב ס"ל כשגדלה מקדשה לשם קדושי' דאין אא"ע ב"ז היינו שרוצה שיהי' קדושי' דאוריי' ושמואל פליג כיון שיש קדושי דרבנן וכך התירו לו אינו חושש, ונ"ל לפום רהיטא די"ל דרב ושמואל לשיטתי' ק' ע"ב דרב ס"ל קטנה יוצא' בגט אין לה כתוב' ושמואל ס"ל יש לה ומבואר שם דלרב אין לו שום זכו' שיש לבעל מאשתו משא"כ לשמואל, ולרב קדושי קטנה לאו בדרך כל אישו' תיקנו ולכן ס"ל לרב כשתגדל מקדשה כיון שאין בקדושי' דרבנן כדרך נשואי' גדולה וקרוב יותר לעיני המון לרנן משא"כ לשמואל דבכל דיני' כגדולה ולכן ס"ל דעל קדושי' ראשוני' בועל כנ"ל אלא לפ"ז לפי דפסקי' כשמואל בהא כן הי' לנו לפסוק כשמואל ג"כ כשגדלה אינה צריכה גט וצ"ע ויש להאריך ואכ"מ.
נחזור לדברינו דכ"ז שהיא תחתיו ונשא' ע"פ תיקון חכמים בודאי לא הוי כזנו' כיון שיש לה כתובה וקדושי' כדרך לשי' וס"ל לב"ה גם כשתוכל למאן לא יאמרו שהי' מעיקר' בזנו' ולא נראה בעיני המון כן, ועיי' ביבמות ר"פ חרש קי"ב ע"ב דבחרשת לא תיקנו ממון דממנע' ולא מנסבא משא"כ בקטנה ועיי' רש"י כיון שיש זמן למיאוני' ואמר אפייס' עד זמן ההוא ולא תמאן עיי"ש ומכל הנ"ל י"ל לב"ה דלא ממנע' מלנסבה גם כשתוכל למאן אחר נשואי' ועיי'.
ואביא לי ראי' מהימנא דגם בכה"ג שייך אא"ע בע"ז גם כשהיא תחתיו היא כדרך הנשי' רק למפרע הוי בע"ז גם בזה איכ' חזק' מהא דרשב"א גיטין פ' השולח שכתב דכיון שהפקיעו הקדושי' גם הוא אינו מבטל בלב שלם כדי שלא יהי' בעילותיו בזנו' והא שם כל ימי היותה אתו הי' נשואי' ודאי כדרך כל איש ואשה בלי תנאי וספק רק לבסוף כשמגרשה הפקיעו חכמים הקדושי' מ"מ אמרי' שחזקה אינו רוצה לעשו' בעילותיו למפרע בע"ז עד שאין יוכל לחפו' בשביל חזקה זו דאינו מבטל בלב שלם הורגים אותה, מכ"ש באם הוא מתנה בתחלת נשואי' שבצד א' יהי' קדושין בטלים שיש חזקה שאא"ע בע"ז וקו"ח הדברים.
עוד כ' במע"צ כיון שבחייו לא נודע ולא יתברר אם יבטלו הקדושי' למפרע רק לאח"מ לא איכפת לי' מה שיהי' אח"מ, וסברא זו ועוד מסברותיו שכ' כתיב' במהרד"ך בית ט' שהביא הב"ח וסברא זו חשבתי לעצמי ג"כ, ונכונה לכאור' אלא דיש לפקפק תינח אם אין איסור בבע"ז ע"ד הנ"ל רק שחושש מפי הבריו' כמ"ש המע"ל י"ל מה שיהי' אח"מ לא איכפ' לי' והמע"צ הלך לדרכו בתשוב' זו שאין בבע"ז עד"ז חשש איסור ולכן לא חשו חכמים ג"כ לזה בשום מקו', אבל כבר כתבנו דאין ראי' לזה ובפשיטי' משמע שאא"ע ב"ז משום איסור שבו וכן נ"ל להוכיח מרשב"א גיטין פ' השולח שהבאתי לעיל דכ' גם שמבטל הגט מ"מ אין אומורי' שאין, לבו שלם לזה כיון דאפקעינהו רבנן לקדושי' אינו רוצה שיהי' הביטול קיים והא הוא עומד ומבטל לפנינו ולעיני השומעי' דבריו הי' כל בעילותיו בזנות ואינו חושש לפי הבריו' ואיך נאמר אנן שאין לבו שלם לעשו' כל בעילותי' בזנות כיון שלפי הנשמע מדבריו שמבטל יאמרו האומרים שבעילותיו בזנו' ומה נשאר עוד הוכחה שאין לבו שלם וע"כ מצד האיסור עצמו שיש בזה אנן אמרי' שאין עושה בעילתו בזנו' כנ"ל וזה ראי' ברורה ועיי', ולפ"ז גם כשיתבטלו הקדושי' לאח"מ חושש שלא יהי' בעילותיו בחיי' בזנו' מעיקרא כנ"ל ובאמת בר"ן פ' המדי' סוגי' דקדשה ע"ת משמע קצת כמע"צ ועיי':
וראיתי ברד"ך שכ' כיון שעל הרוב לא יהי' הקדושי' בטלים כשיהי' לו בנים או ימות האח בחייו סומך על הרוב ואינו זוכר לבטל התנחי ולחוש למיעוטא לצד שלא יהי' לו בנים וימות הוא בחיי אחיו ויותר הי' לו לומר דחושב שהיא המות תחלה דמיתה באתתא שכיח' כמ"ש תוס' כתוב' ר"פ הכותב מירושלמי, אלא תינח בשניהם שווי' בשנים משא"כ כשהוא זקן.
ואחר שהבאנו הנאמר בזה מפי סופרים וספרי' אומר הנלפע"ד דאין כאן חשש שבעל לשם קדושי' משום חזקה דצ"ל בפ' המדיר בקדשה ע"ת וכנסה ס"ל לרב דאא"ע ב"ז ובעל לשם קידושי' א"כ למה קדשה מעיקרא כיון שאין רוצה לכנוס לבית הספק בשע' בעילה והא קדושי' לנשואי' ולבעילה עומד' וצ"ל דקדשה ע"ת שאם יתברר לו בין קדושי' לנשואי' שיש בה מומין או נדרי' שהקדושי' בטלים ולא צריכה גט וסבור שבתוך כך יתברר ויתודע, אבל כשהגיעו הנשואי' ובעל ולא נתברר לו ועכשיו רוצה לבטל הקדושי' מחמת התנאי ס"ל לרב בודאי בשעת בעינה מחל התנאי מטעם דא"א עושה ב"ז כצ"ל ועיי', ולפ"ז תינח בשקדש בתנאי שאפשר שיבורר בין קדושי' לנשואי' ובעילה, אבל בתנאי שלנו שלא יתברר כל ימי חיי' ובזה"ז שמקדשי' ונושאי' לאלתר מיד כשקדשה יודע שסופו לבעול ע"ת זה ואם אינו רוצה בבעילת זנו' למה התנה כלל וע"כ שנכנס לזה לעשות בע"ז שוב ליכא חזקה לומר שמחל תנאו כן הי' נ"ל.
אלא לע"ז בכל תנאי שמתה עכשיו ומקדש ע"ת וכנס מיד ניחא כיון שסמך מיד וידע שלא יגולה התנאי ולא יבורר לנו בע"כ שהתנה כדי שיבעול ע"ת ובאמת לא עסקי' כן אלא אם לא התנה בשעת בעילה צריכה גם כמבואר סי' ל"ח בא"ע ויש לחלק במקדש ע"ת שיודע' בנפשה י"ל שקדשה ע"ת וסבור שתאמר לו קודם נשואי' או יתברר לו ממק"א הגם שסמוך מאוד לבעילה ונשואי' מ"מ יש זמן אבל בתנאי כזה שהוא והיא אינם יודעי' לא שייך שקידש' ע"ת ולא זכר בבעילה אלא כשהקדושי' רחוקי' מן הנשואי' י"ל שהתנה שמא ימות בתוך זמן עד שיבוא עלי' משא"כ עכשיו שסמוכי' מאוד בודאי לא יתנה תנאי בשביל שמא ימות עד הנשואי' ובעילה שמיתה לזמן קצר כ"ע לא חיישו כנ"ל.
אלא דגם ע"ז יש לפקפק קצת גם שהי' בדעתו בשעת קדושי' שיהי' התנאי גם על הבעילה ולא חש לאיסורו אולי בשע' שהגיע לבעול בספק בע"ז חזר מתנאו וכי נאמר בשביל שהתנה יעשה מעשה בודאי ויותר מזה חשו הגאוני' בב"ח גם כשהתנה בשעת ביא' ראשונה שחוששי' לשאר בעילו' וכתבו וכי מפני שאכל שום יחזיר ויאכל שום ויבעול כמה פעמים באיסור וכ"ש כשלא עשה מעשה כלל רק התנה שיש לחוש לזה ועיי'.
ולכן היותר נכון בזה עצה היעוצה אשר יצא מפי הגאון בני אהובה זצ"ל שישבעו שניהם הוא והיא והעיקר שהיא תשבע כיון שהתנאי לסיבתה שלא יבטלו התנאי ותו לא חיישי' שיבטל התנאי משום איסור קל דבע"ז בדרך קדושי' ויעבור איסור חמור דשבוע' ומסיים וכן עשה מעשה כמה פעמים ומעשה רב, והנה עצה זו נכונה מחוד ואני אפרש ואוסיף ואביא ראי' לסברתי דבמל"א פ"י מגירושי' הלכה י"ח כ' בשם רדב"ז היכא דהיא נדה ליכא חזקה שא"א בועל דהא בועל באיסור חמור כרת דנדה ומאן דעבר על איסור כרת אין חש לבע"ז עיי"ש ועיי' מל"מ שגמגם קצת די"ל דשני איסורי' אינו עושה ומה שאפשר לו שלא באיסור עושה עיי"ש ועוד יש לפקפק לדעתי כיון באמת בעושה בע"ז יש ג"כ חרפה לו בפני הבריות הגם שכתבנו לעיל שחושש לאיסורו ג"כ מ"מ גם הא איתא וא"כ י"ל לאיסור נדה שאין איש יודע לא חש אבל מורא הבריות עליו יותר מאיסו' לשמים ואינו עושה ב"ז ומזה מוכח ג"כ דרדב"ז ס"ל דא"א עב"ז הוא משום איסור כמ"ש לעיל אלא דס"ל דלית בי' כלל משום חרפת אדם וזה צ"ע והנה בנדון זה בודאי י"ל שמפני חשש איסור קל לא יעבור איסור רבה וקו"ח מנדון של רדב"ז, ומה שהוא החליט כיון שעשה איסור חמור עושה ג"כ איסור זה דבע"ז כ"ש שיש לנו לומר שיותר יעבור באיסור קל משיעבו' על שבועתו שחמור ואס עובר שבועתו שוב אין חזקה שלא יעשה ב"ז כיון שעובר איסור חמור כ"כ, וגם אין לפקפק כאשר הקשיתי על הרדב"ז י"ל כיון שע"י ב"ז יתבזה ויהי' לחרפה, אולי חש לזה יותר מאיסור חמור לשמים ויש לחוש שיעבור על שבועתו כדי שלא יהי' לבוז, הא ליתא דממ"נ אלו שיודעי' שהתנה תנאי' וחש מפניהם שידעו שבעל בזנות הלא הם ידעו כי נשבע שבוע' חמורה ויהי' לבוז ולקלון כי עבר על שבועתו ועוד לפמ"ש לעיל בשי' הרד"ך שאינו חושש מה שיהי' אחר מותו רק שהשגתי עליו תינח משום שיחת הבריו' אבל משו' איסור חושש למפרע אבל כשנשבע משו' איסור ב"ז לא יעבור בחמור ומשום פי הבריי' לאח"מ לא חושש לזה, ולכן די בתקנה זו בלי פקפוק כלל.
ועתה אחרי דברים הדברים האלו נבוא לנדון שלפנינו, לפי הכתב שהציעו לפנינו נעשה הכל על נכון כפי הכתוב בספרן של צדיקי' ומתוקן ביותר בנוב"י קמ"א סי' נ"ו, וגם הבעל נשבע שלא יבטל התנאי והוא כעצת הבני אהובה אלא שדבר א' חסר שם וכן בנדון שלנו דבני אהובה כתב שישבעו שניהם והעיק' שהיא תשבע כיון שהתנאי לטובתה ובלעדה בלא"ה לא יוכל לבטל ולכן ישבעו שניהם וצריך להבין למה ישבעו שניהם כיון שצריך דעת שניהם בקדושי' אם ישבע הוא שלא יבטל התנאי סגי הגם שהיא העיקר מ"מ סגי בשבועתו וכן היא שתשבע סגי כמובן, ונ"ל דבמכוון מצריך להשביע שניהם כיון שיש בכ"א חזקה שאא"ע בע"ז לכן כשהוא ישבע חיישי' כיון שעלה ליכא שבועה ומשום שלא יהי' בע"ז לגבי דידה חיישי' שמא בשע' בעילה תפייס אותו או לא תרצה לו עד שיבעול לשם קדושי' ויצרו אלבשי' והיא תפייסנו תגרא בו היצה"ר ולדידה לא איכפת דלא נשבעה וכן הוא שנשבע חיישי' לכה"ג להציל עצמו מבע"ז זו ויפתה אותה שמתחיל לו התנאי לכן צריך שישבעו שניהם כדי שיהי' על שניהם איסור חמור דשבועה כנ"ל נכון מאוד שראוי' שיהי' כן, ולא נזכר בנוב"י רק שהיא נשבע וכן בכתב שלפנינו לא נזכר רק שהוא נשבע. ולכן נ"ל להוסיף דבנשבע שלא לבטל ולקדש ע"ת גם אם מקדש ועובר שבועתו אי עביד ל"מ כמו בנשבע שלא למכור עיי' יו"ד סי' ר"ל הגם בחו"מ סי' ר"ח פסק דאי עביד מהני, הלא הסמ"ע וש"ך נקטו לעיקר כמרדכי דנשבע שלא למכור אי עביד ל"מ וה"ה בזה וא"כ סגי בשבועתו לחוד גם שתפייסנו לעבור על שבועתו ל"מ ומ"מ נ"ל לכתחלה טוב להשביע שניהם לאשר שיש פוסקי' דאי עביד כה"ג באיסור מהני מ"מ בנדון שלפנינו דכבר נעשה מעשה ודיעבד הוא אחר שיקוים חתימ' העדים כדין וכראוי' נלפע"ד להתיר האשה יענטל בת ר' משה יהוד' שהיתה נשא' לר' שמחה בן ארי' יודא להנשא לאחר ותתנסבא לכל גבר דתצביין וד' יצילנו משגיאות, ויזרנו מתורתו נפלאו' ויעשה עמנו לטובה אות, ויביא האובדי' והנדחים יחד לארץ נכוחות, הכ"ד כותב בחפזון רב דש"ת חותם בברכה. הק' אברהם שמואל בנימין סופר.