כתב סופר אבן העזר· רבי אברהם שמואל בנימין סופר
תשובה סט
לכבוד תלמידי כבוד הרב המאה"ג וכו' כש"ת מוה' אברהם ג"כ אבד"ק קל"ב נ"י לעד
גי"ה קבלתי ועתה באתי חשתי ולא התמהמתי לשום עין על שאלתו ולא עכבתי' אפי' מעוכב ב"י להסיר תלונתו מעלי על שלילות תשובתי כפעם בפעם, והפעם אודה לה' כי טוב כי גמל עלי, להשיב שואלי דבר, והוא פר"מ נ"י בשאלתו באחד שעשה שליח לגירושין שלא בפני השליח שהוא במק"א ואין לו מכיר שם ותלה בבחיר' לא' ממיודעי' במקום ההוא את אשר יבחר בו הוא יהי' שלוחו ע"פ מינוי שממנה אותו הבעל שלוחו באשר הוא שם ואין האיש שנתן לו משפט הבחירה רק להכיר לו א' משם, וכבר ראו עיניך לנוכח הביטו מ"ש בנב"י ח"ק חא"ע סי' צ"א אם אשה תוכל לעשות שליח לקבלה כה"ג, ושם נאמר דבאשה א"א לומר שעשתה לאותו הבוחר שליח שהוא יעשה אותה שליח במקומה דהו"ל מילי דל"מ באשה וע"כ שאינו שליח לעשות שליח בתריקאה ותלי' בביר' וכאן בנדון שלפנינו דמפורש אמר שלא יהי' רק מודיע למי בחר שיהי' הוא ממנה אותו לשליח תלי' בבריר' כמו בש"ק לגבי אשה, והנב"י אחר שהעלה מסברא דלא תלי' בדין אי אמרינן הוברר למפרע כיון דסגי דיתחרי השליחות משעת נתינה לידו ואז כבר נבחר והוברר מי הוא שליחה מ"מ לא סמוך לבו לסמוך על סברתו למעשה רק בגט מומר, ונפשו היפה בשאלתו ממני אולי מצאתי מקום לעשות לו סמוכים לנב"י או מצאתי לו חבר בא' מן קדמונים וראשונים כדי שיהי' בטוח לבינו לסמוך ע"ז למעשה אלו תוכן דבריו בהוספת נופק באופן משלי:
והנה הנב"י מביא ראיי' לסברתו מהא דאומר לעשרה כתבו גט וכו' א' כותב ושנים חותמין וא' נותן והרי לכולם בעי שליחות והרי בשע' שצוה לא הי' מבורר מי מעשרה שליח כתיבה ושל חותמים והנותן, וע"כ כיון שבשעת שעשו מעשה כבר הוברר מי המה שליחיו ולא צ"ל הוברר למפרע משעת אמיר' אלא משעה שעושה מעשה ואז כבר הוברר לא תלי' ביש או אין ברירה, ואני אפרש יותר ראיתי דבפ"ק פליגו ר"י ור"ל באומר לעשרה כתבו דס"ל לר"י שני' משום עדים ואידך משום תנאי והא ר"י ס"ל אין ברירה, וכן בפ' האומר במתני' אמר לעשרה כתבו א' כותב וכו' ומשמע דמודה ר' יוסי בזה דבתר ר"י דפליג על ר"מ מביא הך דאמר לעשרה ועיי' כזה בב"ק ג' ע"ב והא ר"י ס"ל אין בריר' ועוד מבריית' דפליגו רבי ורשב"ג ל"ד ע"א באמר לעשרה כתבו והא למסקנת ש"ס ב"ק תני כל הנלקט דאין ברירה הרי דס"ל לרשב"ג אין ברירה וס"ל דאמר לעשרה דלאו כולם שלוחים אלא א' כותב וב' חותמי' ושם ע"ב אם אמר כולכם עיי"ש, מכל מקומות אלו קשה הא ס"ל אין ברירה וע"כ דלא תלי' זה בברירה, ולכן להלכת' הגם דקי"ל אין ברירה דמוכח מכל הנהו מקומות דמאן דס"ל אין ברירה סבירא להו דכה"ג לא תלי' בברירה, והנב"י מביא ראי' ותלה בדלא תני' אפשר דס"ל יש בריר' וליכ' ראי' רק מדקיי"ל הכי, ואני חזקתי ראיית ממקומות שהבאנו דמוכח מתוכו דהכי הוא ועיי':
ויש מקום אתי לעשות סמוכי' למ"ש הנב"י דמשו"ה לא תלי' בדין אם יש ברירה, דחלות השליחות הוא מן אז שהוברר וסגי בהכי ולא צריך שיהי' חל מיד בשעה שאמר שיהי' שלוחו הגם דעכשיו לא מצי משוי שליח דעדיין לא הוברר ול"א הוברר מ"מ מהני מה שנעשה שלוחו משעת ברירה ולהלן, הנה בסוגי' דגיטין ל"ג ע"ב מוקי ר"א לבריית' דאמר לשנים בעדי מסירה והוכיח כן מסיפא דבריית', ונראה לפי הוכחתו של ר"א מס"פ, דאיירי בע"מ דוקא ע"כ צ"ל דפליגו בעדות שבטלה מקצתו דאי פליגו בצריך בי' עשרה למשלפה כדאבעי להו א"כ ר"ש בין בע"מ בין בע"כ קאי דבשניהם שייך פלוגת' דרבי ורבנן, ולא א"ש סיפ' דא"א רק בע"מ, וע"כ דגם ריש, רק בע"מ דפליגו בבטלה מקצתה וכו' וכן נראה מרש"י שם ד"ה ה"נ מסתבר' שכ' וטעמ' משום חששא דלמא כו' וצ"ל מנ"ל עדיין דודאי טעמ' משו"ה דהא דפליגו באי צריך עשרה למשלפה, ולמ"ש א"ש כיון דסיפא דוקא בע"מ ע"כ גם רישא דוקא בע"מ וטעמ' דרשב"ג משום חשש' ופליגו רק בע"מ בעדות שבטלה מקצתה פליגו (ובזה אתיישב קושי' רשב"א שם מדקאמר ש"ס ודלמ' כר"י ב"ק הא קיי"ל כותי' ולמה אמר דלמ' ונדחק, ולפמ"ש י"ל דהא דקיי"ל כר"י ב"ק הגם דרבים חולקים עליו הוא משום דבריית' זו אינ' כותי' ורשב"ג ורבי ס"ל כוותי' דריב"ק היינו לפמ"ש הרשב"א והוכיח ממסקנ' סוגי' שם דס"ל דפליגו בצריך בי' עשרה למשלפי מוכח ע"כ דבריית' כריב"ק לכן הלכת' כוותי' כנ"ל והוא יישוב נכון) ולרב אשי דבריית' בע"מ ופליגו בעדות שבטלה מקצתו קשה תרתי לפלוגת' דרבי ורשב"ג בבריית' דאמר לעשרה כתבו ובריית' אמר שנים ל"ל והיא קושית פנ"י ומיישב ע"פ שיט' הרמב"ם דס"ל לחלק בין עדי מסירה לע"כ דמסתבר יותר דבטלה כולה בע"מ והוצרך לתרתי פלוגת' עיי' בו, והנה רוב ככל ראשונים ל"ל כרמב' ובאמת אין מובן מה יש בין ע"מ לע"כ בדבר הזה, וצ"ל דמ"מ ה"א הי' ודוחק אבל אי נאמר דבאומר לעשרה כתבו משום דאין ברירה למפרע לא חל השליחו' רק בשעת מעשה כשהוברר מי הוא הכותב והחותמים אבל באמר לשנים וכ' ועשה אותם שליחי נתינה נ"ל דא"צ לכל זה דמיד מתחיל השליחות דהרי עשאו' שני' שליח' נתינה שיתנו שנים או יחד יהיו שלוחי' במעשה נתינה או כ"א מהם כפי רצונם ול"צ לומר לא הוברר למפרע ולא מכאן ולהבא כמובן ממילא נעשו מיד בשעת דבורו שני' שלוחיו, לפ"ז י"ל דבכל מבריית' א"כ רבות' לפי שכ' הפ"י והוא האמת דל"ש דבר זה אי בטלה מקצתה בטלה כולה להא דאמרינ' במק"א עדות שבטלה מקצתה, אלא טעמ' דרשב"ג דאמדינן דעתו כיון שבטל מקצת השליחות בטל כולה שאין רצונו בכל שלוחים שעשה בזה ובהא פליגו רבי ורבנן, לפ"ז י"ל לחלק בין שליחות דע"כ ובין שליחות דע"מ לחוד, דבשליחות דע"כ כשאומר שעושה אותם שלוחי' עדיין לאו שלוחי' המה רק משע' שבררו ביניהם מי יהי' שלוחי' בדבר לכן אלים אומדנ' דבטל כולה ומבטל דבורו הגם דדברים שבלב הוא שמבטל כולם שלא אמר כיון דעדיין לא חל השליחות ולא עשה פעולה, אבל בעדי מסירה מיד נעשו שלוחי' ה"א דס"ל גם לרשב"ג דלא אלים אומדנ' כזו לבטל דבריו שדבר בפיו וכבר חלה ועשו פעולה, קמ"ל באמר לשנים ועשאום ע"מ דחל מיד שלחות' מ"מ נתבטלו כולם ע"י אומדנ' זו, ומהא ה"א בהא פליגו דלא אלים האומדנ' כ"כ אבל באומר לעשרה מודה קמ"ל מן כל זה יש לנו סמך למה שחידש לן הנב"י והבן:
אלא דקשי' לן הלכת' דקי"ל לא בטלה כולה אפי' באומר לעשרה דקי"ל כרבי, וקי"ל אין ברירה מנ"ל דרבי ס"ל כה"ג דל"ב כולה דלמ' לא פליג רק באמר לשנים דמיד נעשו שלוחיו וכן באומר לעשרה משום דס"ל יש ברירה ומיד חלה השליחות על מי שהוברר לבסוף, אבל אי הי' ס"ל אין ברירה לא' הי' פליג על רשב"ג דבטלה כולה, ואנן דקיי"ל אין ברירה מנ"ל דרבי ס"ל דלא בטלה כולה וע"כ דלא כנב"י דגם באמר לעשרה גם דאין ברירה למפרע נעשו שלוחיו מיד מטעמ' דנכתוב לקמן אי"ה:
ולקושי' פ"י תרתי בריית' ל"ל כל קושי' יש לה תירוץ וי"ל עפמ"ש דטעמ' דרשב"ג דאתי' אומדנ' דבטל כולם ומבטל דבורו י"ל דמבריית' דאמר לעשרה הו"א כיון דדבור בעלמא בלי מעשה של בעל במינו שלוחי' הוא אתי' אומדת' ומבטלו דהוי כאומדנ' דמוכח, אבל באמר לעדי מסירה דבריית' שני' דאיכ' מעשה מסיר' הגט לשלוחיו ה"א דס"ל לרשב"ג דלא אתי' אומדנ' זו ומבטל דבור שיש עמו מעשה קמ"ל, ואי אשמעינן בהא ה"א באמר לעשרה דליכ' מעשה מודה רבי קמ"ל, ועיי' קדושין ר"פ האומר סברו' וחלוקים כאלו לל"ק דר"י ור"ל שם ועוד שם ע"ב לל"ב וא"ש נכון:
עוד אביא לי ראי' דלא כנב"י מדאבעי' שם אמר כולכם מהו וכו' והנהו כיון דאמר כולכם לא מצי כתבו ויהבו וכו' פשיט' לבעל האבעי' כמו באמר לעשרה דס"ל לרשב"ג דבטלו כולם כן באמר כולכם בטלו כולם אלא דחשש' ליכ' דלא מצו כתבו ויהבו בלתי מעדי' יחד, ואי כנב"י חילוק רב ביניהם דבלא אמר כולכם לא נעשו שלוחי' מיד ס"ל לרשב"ג דאתי אומדנ' ומבטל דבור ראשון דעדיין לא חלה השליחות, אבל באמר כולכם דנעשו מיד כולם שלוחים מנ"ל בפשיטות דס"ל לרשב"ג למסקנ' סוגי' ש"ס בב"ק דאין ברירה, אלא דטעמ' לא ידענו איך יחול השליחות מיד כיון דא"א לומר הוברר למפרע עד שיתברר מכאן ולהלאה חושבנא דאלו שלוחיו ואחרי' גם מני אז והלאה לאו שלוחיו המה:
וכאשר בנותי בספרים מצאתי את שאהבה נפשי בקצה"ח בסי' ס"א שכ' אמר לעשרה כתבו לא תלי' בברירה מי יעשה המעשה לבר' כי הוא עושה כולם שלוחי' כל מי שירצה לעשות מעשה וכולם שלוחי' מעיקר' אלא א' עשה מעשה, ונסתייע לזה מתשובת הרשב"א מובא בב"י א"ע סי' קמ"א דבעשתה ש"ק ואח"כ עשתה אחר או עשתה לכמה שלוחי' בב"א כל שהגיע לידה מא' מהם הוי' מגורשת דלא שייך בכי הא ברירה ולפמ"ש יש מן סוגי' דגיטין הנ"ל ראיי' דל"ש בהא ברירה ומלת' בטעמ' כמ"ש הקצ"ח ואמת נכון הדבר:
והנה מתשובת הרשב"א הנ"ל מלבד מ"ש הנב"י באמר לעשרה צריך לומר הוברר אלא דלא צ"ל הוברר למפרע מהנ' דמוכח מרשב"א דס"ל בפשיטות דלא תלי' בברירה דמיד נשתוו כולם שלוחיו, דאין לומר דכונת הרשב"א ג"כ משום דחל השליחות בשעה שהוברר דהא כ' אבל בתלה בדעת תלי' בברירה, ואז בעשתה כמה שלוחים משום די"ל אז כשהוברר נעשו שלוחי' ה"ה נמי בתלתה בדעת אבי' ומ"ש, וע"כ דלא מהאי טעמ' דנב"י אתי' הרשב"א עלה אלא כמ"ש הקצ"ח דעשי' כולם שלוחי' ומינה דרשב"א לא ס"ל האי סבר' דנב"י בתלתה בדעת אחר דאמרינן דנעשה שליחה אחר הברירה ולא צ"ל הוברר למפרע אמרי' בריר' מאז ולהלאה, ולא קשי' לרשב"א מכח ראי' הנב"י מאמר לעשרה דהא ס"ל לרשב"א דעושה כולם שלוחי' בדבר מיד והי' נעלם לפי שעה מהגאון נב"י תשוב' הרשב"א הנ"ל בתרתי במחכ"ת.
אבל נגד זה מצאנו לנב"י תנא דמסייע לו הר"ש בפ"ה דמעשר שם באומר כרם רבעי כשיהי' נלקט יהי' מחולל ל"ש בזה ברירה הואיל ולא חל החילול עד שיתלקט ע"ש ומביאו הקצה"ח שם, וכ"כ מהרי"ט בח' ח"מ סי' כ"ג ומ"ש בקצה"ח בזה תלי' אם אמרינן מה דהשת' לא מצי עביד כבש"ס כתובו' עיי' בו לפע"ד לאו ראי' דגם השת' יוכל למיעבד לזה שליח כשאומר כל מי שהוא ממקום ההוא יהי' שלוחו והוי כאומר לעשרה כתבו ותנו דס"ל לרשב"א דלא תלי' בבריר' דמיד נעשו כולם שלוחים, ולא חסר רק רצונו שאינו רוצה רק שיבחר הך לא דמי להך דכתובות ושם נאמר הואיל אי בעי פריק כיון שיש בידו שום אופן ל"א מה דהשת' ל"מ עביד, ושפיר י"ל דלאחר שהוברר נעשה שליחו הגם דל"א הוברר למפרע עכ"פ בידו הי', ואפשר ג"כ שיהי' לאח"ז כשיוברר ופשוט ויש להאריך והקצרתי דעל מ"ש מהרי"ט כ' שפיר דתלי' בהנ"ל אבל להא דרשב"א לא תלי' בהנ"ל.
ולדינא נלפע"ד כיון דרשב"א לא כ' רק דאפשר דתלי' בברי' נראה מקום ספיקתו דלמ' אמרינן ברירה כי האי דהוברר מכאן ולהבא או גם ברירה כזה ל"א, אבל להבא לא מצינו ואפושי פלוגת' בהרחקה כ"כ דמאן דס"ל יש ברירה אפי' למפרע ומאן דס"ל אין ברירה אפי' מכאן ולהבא לא מאין לנו להפליג הפלוגת' כ"כ, וגם הרי הרשב"א כ' בפרק אפשר לא שבקינן ודאי של הכ"ש ושל תוס' ב"ק ס"ט ע"ב דאין להם מובן לפי הפשוט אם לא נאמר דכונה כהנ"ל כמ"ש הקצה"ח בקיצור ועשה ציון לתוס' הנ"ל וגם מהרי"ט מכח קושיותיו העלה חילוק הנ"ל בודאי נחזיק בודאי של הר"ש ושל תוספ' ומהרי"ט וינוח ספיקו של הרשב"א וגם אם הי' הרשב"א חולק והם מסבר' הלא רבו עליו, וגם כללא כייל לנו הסמ"ע דנקטי' כתוס' בכ"מ עיי' מג"א ריש סי' ת"ז.
והלום ראיתי אחרי רואי בבית מאיר סי' קמ"א ססע"י ג' שמשיב דברים נכוחי' על הנב"י הא ע"כ צריך עדים שאמר הבעל דממנה שליח מי שיבחר בו פלוני וצריך ג"כ עדים שאותו פלוני בחר בזה והו"ל כל כת מעיד על חצי דבר לשיט' רי"ף שבתוס' ב"ק וע' ע"ב ד"ה למעוטי והיא שיט' הרמ"ה שבטור סי' קמ"א וגם רמב"ן שמביא רשב"א גיטין פי' האומר דכ' הו"ל כאן חצי דבר כיון דלשליחות עצמו צריך ב' עדות הנ"ל, והנה המחבר סי' קמ"ב פסק להך דינא של הרמ"ה והוא כשיטת הרי"ף כמ"ש ב"ש שם ומיישב עפ"ז קושי' ד"מ וב"מ כ' וכי אין לנו לחוש לשיט' ר"ף רמ"ה וטור, ובמח"כ לא עיין במ"ש הט"ז שם ס"ק י"א שכתב ואנו קיי"ל כתוס' שתי' זה עיקר וזה ג"כ כוונת ב"ש, אלא מ"ש הט"ז דקיי"ל כתוס' שתי' זה עיקר הנה מה דפשיט' לי' דקיי"ל כתוס' נ"ל עפמ"ש הסמ"ע סי' כ"ה ס"ק י"ט בשם המרדכי שפוסקי' בכ"מ כרב אלפס אם לא במקום שתוס' חולקי' עליו ועיי' מג"א רס"י תי"ז דמביא סמ"ע הנ"ל כמדומה לזה נתכוין הט"ז דבכ"מ הלכה כתוס', אפי' נגד הרי"ף דנקטי' כותי' נגד רברבתא וכ"ש כאן דתוס' מביא הרי"ף ראה וידע אותו וחולק עליו כנ"ל כונתו ברור אלא נ"ל כיון דתוס' לאו מצד הסבר' חולק על הרי"ף דבאמת מצד הסבר' מסתבר יותר שיטת הרי"ף דרשנו חזקה העמידו שחייב לשלם וחילוקו של תוס' אין לו הסבר מ"ל אם יוכלו לראות כולו או לא סכ"ס חצי דבר הוא. וראיתי בחי' רמב"ן ב"ב שמסביר בטוב יותר לחלק בין עדות דשני חזקה לעדות דא' אומר בגבה וכו' בעדות שני חזקה כיון שמעידים שיושב ואוכל מתחיל עדות שאר שנים ג"כ אם לא נשתנה ע"י שנוי שיצא משם אח"כ נשאר בחזקתו, אלא שאנו חוששין שמא אח"כ נסתלק משם וצריכים עדות לשארי שני חזקה, אבל מעדות הראשונה מתחיל מיד עדות שאר שני אם לא ישתנה בנתיים משא"כ עדות א' אומר בגבה לאו מידי הוא אדרבא צריך עוד מעשה אחרת דתביא עוד שער בכרסה אלו דבריו ז"ל ומה מתקו כעין זה כתב הרשב"א יבמות ל"א לענין מחזקינן מאיסור אבמה"ח לאיסור נבילת דאם לא נעשה בה מעשה תהי' מתה מאליה ותהי' באיסור מעכשיו ולעולם עיי"ש, וכי כן שיט' הרי"ף מלת' דמסתבר' טוב' יותר משיט' תוס' אלא דתוס' מכח קושי' כ' וטעם הראשון עיקר מכח שהקש' מגיטין בפ' האומר ס"ג ע"ב ושם אזיל תוס' ג"כ בשיטתו מדמקשה מתני' דלא כר"ע ש"מ לרבנן ניח' היינו לפי שיטתו ולפי שהעלת שם דעתי' מתני' כר"ע דעד אמיר' לכ"ע ל"ל לעדי קבלה שוב נ"ל גם לרבנן מכ"ש מדר"ע ואין הכרח לשיט' תוס' והדרי' דשיטתו של הרי"ף מסתבר טפי ויש הוכחת לר"י תוס' גיטין בשנבין מה דהקשו תוס' שם דקשי' לר"ע מנ"ל דמתני' ר"ע היא, ונ"ל דקושי' תוס' משום דבש"ס ב"ק ע' ע"א מהדר למוקמי מתני' דשם כר"ע ומקש' לימ' מתני' דלא כר"ע ומתרץ מתני' גם אליב' דר"ע ואי סתם מתני' דגיטין ע"כ דלא כר"ע לא הי' מקש' בב"ק לימ' מתני' דלא כר"ע הרי בלא"ה סתם מתני' דגיטין דלא כר"ע זה כונת קושי' תוס' ובב"ק לא נשמר תוס' מקושי' זו אבל לעצמינו יש לנו הוכחה לתי' תוס' בגיטין דהוא עיקר וממילא הדרינן לשיטת הרי"ף, ותוס' בקושי' עד דלא תירץ כמה שמתרץ אזיל בשיטתו דע"כ כן הוא דאל"ה קשי' גם לרבנן ועוד דחלוקא רבה בין עדות דשני חזקה לעדות דשערות ועוד מתוס' ב"ב נ"ו ע"ב נראה דנקיט שיט' הרי"ף עיקר וגם אם נקטי' האי כללא דבכ"מ נקטי' כתוס' נגד והיכ' דתוס' בכ"מ בשיטא זו קיימא דלא כרי"ף אבל כאן בעלי תוס' עצמם לא קיימו בשיטתם וידוע שאין להקשות סתירת תוס' אהדדי דגברא אגבר' קרמית, ועל הכלל בעלי תוס' יצא דנקטי' כותיי' דבעלי תוס' נגד הרי"ף והיכא דבעלי תוס' פליגו ליתא לכלל זה תדרינ' דבכ"מ נקטינן כרי"ף וכ"ש היכ' דיש בעלי תוס' דאזלי בשיטתו של הרי"ף.
ובב"ב שם כ' הרשב"ם דהי' אפשר לראות שתי שערות כל כת וכת מהעדים דע"כ הי' שני' בב"א וראו בב"א כשראתה זו בגבה ראתה זו בכריסה דאי נשרה עד שלא באה השני' שומא הית' וחידוש דין זה יוצא מדאזיל רשב"ם בשיט' תוס' ב"ק, ותוס' דחת דאין דין זה מוכרח די"ל כשיט' הרי"ף, בודאי אין לנו לחדש חידוש דין כזה כיון שיש לנו שיט' תרי"ף דמסתבר' מפי משיט' תוס'.
ובאמת מ"ש רשב"ם דע"כ ראו בב"א זו בגבה וזו בכריסה לא אבין למה לנו לחוש לנשרת השער הרי ע"כ אחר שהגיע לכלל שנותיו קאי ואיכא חזק' דרבא הגם דל"ס על חזקת זו בלא בדיקה הרי מבואר במלחמות וברשב"א ריש חולין דאין זה רק משום כל היכא דאיכא לברורי מבררינן, וכ"כ הט"ז א"ע סי' קנ"ז בפשיטות מדנפשי' יהי' זה בהעלמה מן הנב"י ח"ק חלק ח"מ סי' והארכתי במק"א, גם אם ננקוט דחזקת זו לאו חזקה גמורה לסמוך עליה בודאי הביאה סמנים, אבל כל שאנו מוצאי' בה שערה א', ואח"כ עוד שערה מהיכא תיתי לנו לחוש שמא נשרה שער הנמצא ראשון עד שלא הביאה השני' הא איכא חזקה שהביאה ותביא סמנים, וגם חשש נשרו חשש' רחוקה ופליגו בתשובת מהרי"ט מתר"מ קאסטיץ על מהרי"ט ומסקנת מהרי"ט שאינו אלא חומרא דרבנן הגם דמשום חזקה הי' לנו לומר נשרי כ"ש וקו"ח כאן דאיכא חזק' נגד חשש נשרו דרחוקה בעצמותי' דלא ניחוש כלל לנשרה וצל"ע עוד יש לפקפק הלא אם לא בדקו כת הראשונת אלא בגבה אפשר דליכ' אז בכריסה או שבדקו ולא מצאו רק זו שבגבה א"כ א"א להו לראות יותר ממת שראו ולשיט' תוס' דס"ל לרשב"א כיון שלא יכלו לראות יותר לא הו"ל חצי דבר וכיון דבכת ראשונה לא חצי דבר הוא גם בכת שני' הגם שהי' יכולי' לראות בגבה וכרסה כיון דלגבי ראשונה לא חצי דבר הוא לא מפסל עדות השני' משום חצי דבר כמבואר בב"ק ע' ע"ב בעידי קדושין וביאה כיון דעידי קדושין א"צ לעידי ביאה הגם דעדי ביאה צריכי' לעידי קדושין ל"מ חצי דבר וברמב"ן ב"ב כ' דתלי' הכל בכת ראשונה והה"נ כן הוא ורחוק לומר דוקא היכ' דכת ראשונה ל"צ לכת שני' ל"מ חצ"ד כמו עדי קדושי' לעדי ביאה, אבל כאן דצריכי' להם דשער א' לאו כלום ומשום שא"א להו לראות יותר ל"מ ח"ד, מ"מ לא מתכשר עי"ז כת שני' זהו רחוק מן השכל ואין בו טעם וסברא לחלק בכך ועיי' פ"י קדושין ס"ג ע"ב שנראה שהי' נעלם ממנו לפי שעה רשב"ם ותוס' ב"ב הנ"ל וצל"ע.
נחזור לדברינו דאין להכריע כשיט' תוס' משום האי כללא דנקטי' כתוס' אפי' נגד הרי"ף דבעלי תוס' עצמן לאו בחדא שיטת' אזלו, והמסתבר כאיט' הרי"ף וכו' כתבנו לפי המובן מסמ"ע דהלכה בכ"מ כתוס' אפי' נגד הרי"ף אבל במהרי"ק ריש שורש נ"ב ביאר כלל זה דכונת כלל זה וכן מ"ש המרדכי היינו דנקטי' בכלי כשיט' שדברי' דברים מקובלים ואפי' לקולא חוץ כשתוס' חולק חוששין לשיט' תוס' לחומרא להיות כי בעלי תוס' היו בקיאים טפי מינן בהלכת' דריף לכן חוששין להחמיר אבל לא להקל נגד הרי"ף לפ"ז כאן דתוס' מק"ל בכ"מ שלא יוכלו לראות יותר ליכא משום חצי דבר ורי"ף מחמיר בודאי שיט' הרי"ף עיקר לחומרא לא מספק אלא מודאי דדעה הרי"ף מכרעת נגד רברבתא להקל ותוס' לא מכרעו נגדו אלא למיחש מיהו בעי להחמיר וכ"ש אם הרי"ף מחמיר ותוס' מקיל דנקטי' עיקר כשיט' הרי"ף ואין לעשות אפי' ס"ס לדינא מזה לפי הך כללא וכ"ש לפמ"ש הרי"ף מסתברא ותוס' ב"ב בשיטתו אזיל וכן למסקנת תוס' גיטין והראתו לדעת דקצת מוכח כתי' תוס' גיטין מכח הקושי' שהי' קושי' דבעי ישוב לכן נלפע"ד דאין להקל כלל בזה דלא כט"ז ועיי'.
תבנא לדינא בנדון שלפנינו, דליוכל למנות שליח ולתלות בבחירת פלוני ובתנאי שיהי' אלו ב' עדים שממנה בפניה' השליח ותולה בבחיר' פלוני הם עצמם עדים שבפניהם בחר אשר לו נתן משפט הבחירת שבחר בפלוני כנלפע"ד וה' יציל אותנו מטעות ומכשנ"ל יאר פניו אתנו סלה, הכ"ד עמוס הטעם חותם בברכה מרובה. ה"ק אברהם שמואל בנימין סופר.