כתב סופר אבן העזר· רבי אברהם שמואל בנימין סופר
תשובה סח
יעזריהו ה' ויאיר פניו, בימים אשר במו שלח עזרו לחשמונאי ובניו, ה"ה ידיד עליון חביב נפשי הרב הגאון הגדול המפורסים חריף עצום ובקי בחדרי תורה, לוחם מלחמות ה' שערה, צדיק ונשגב שמו כקש"ת מו"ה פנחס ליב פריעדען נ"י אבדק"ק קאמארן יע"א.
מכ"ק הגיע לידי ע"נ, ובסוף שבוע זו באתי אל העיון להשיבו מפני הכבוד כי רב בעיני הגם כי טרידנ' מכל צד, והנה נפשו היפה רוצה לשמו חוות דעתי ע"ד כהן שהי' שכ"מ שגרש אשתו בלי שום תנאי ובחמלת ה' עליו שב לבריאותו וחוזר בו באמרו שלא גרש אשתו כ"א לטובתה שלא תהי' זקוקה ליבם, וכשהגיע הדבר לפני הדר"ג נ"י הודיעו שאין בחזרתו כלום כמבואר בש"ע א"ע סי' קמ"ה סעי' ד' והוא מסוגי' ש"ס גיטין ע"ג ע"א, וההוא אמר שרוצה לחזור ולקדשה ועלה ספק בלב הדרג"ת נ"י להיות כי מדאורייתא מהני חזרתו ורבנן גזרו אומר דל"מ ומבואר מסוגי' שם משום דאפקעינהו רבנן לקידושין מני' אם נאסרה לכהן ע"י גירושין כאלו או לא, ונפשו הטהורה איותה לשמוע דעתי בזה, והנני לעשות רצון צדיק כמוהו כיד ד' הטובה עלי, יחננו מאתו דעה בינה והשכל לברר וללבן דבר זה כי לא מצאנו ענין זה מבואר באר היטב ובספרי הפוסקים אין זכר למו בכל מקום דהפקיעו רבנן ע"י גט אם אסורה לכהן ולקרובים הוא בקרובותי' והיא בקרובותיו וכדומה וכיוצא בו ואשר ישום ה' בפי אותו אשמור לדבר.
פתח דברינו יאיר לבאר הך אפקעת' דרבנן שבג' מקומות בגיטין ל"ב וע"ג וריש כתובות מה היא, רצונו אם הפקיעו ועקרו הקידושין למפרע או מכאן ולהבא משעת נתינת הגט ואילך, והנה הפשוט שהפקיעו הקידושין מעיקרא וכן ס"ל לרוב ככל הראשונים ומשו"ה קשו טובא בקושי' הרבה א"כ מה הועילו בתקנת זמן עדיין יחפה ויטהר ממזרי' ואיך אפשר להתרות בה הו"ל ה"ס, ולא עלה לומר דלא עקרו הקידושין למפרע רק מכאן ולהבא, והדין עמהם דהכי מפורש אמרו בכ"מ דשווי' רבנן לבעילתו בעילת זנות ואם מכאן ולהבא ליכא בע"ז, אבל ראה זה מצאתי בש"מ כתובות דמביא משם י"מ דמתרצים כל קושית ראשונים דלא עקרו רק מכאן ולהבא וש"מ לא הקש' על י"מ, וצ"ע איך יפרשו הא דמסיק שווי' רבנן לבעילתו ב"ז וצ"ע:
ומצאתי מקום ישוב ליישב י"מ הנ"ל ולקיים עכ"פ דבריהם, ומצאתי להם חבר רבותיו של רש"י ז"ל שתמה רש"י וכל ראשונים על דבריהם וביאר' בשקל' וטרי' דסוגי' ואין פתר לדבריהם, ועיי' כ"מ ריש הלכות אישות שיצא להליץ בעדם דמ"ש קידושי כסף מדרבנן כוונתם שהם הוציאו כן מהקיש וכמ"ש הרמב"ם קידושי כסף מד"ס וכל דבא מהיקש' דאורייתא הוא, ומסיים וז"ל וכיון שכן שייך לומר כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש עכ"ל הוא הכסף משנה עשה ביאור לדברי רבותיו של רש"י ודבריו צריכים ביאור, ונ"ל כוונתו כיון דקידושין אלו רבנן הוציאו מדרשא והמקדש בכסף ע"כ לו לסמוך על דבריהם והם אמרו שגט זה יתיר ולא מהני בטולו או טענת אונס כיון שע"כ סמך על דבריהם בודאי קודם על דעתם וכל מה שיאמרו שיהי' או לא וכך קושי' ש"ס תינח דקדיש בכספא דאתי מדרשת רבנן בודאי אדעתי' דרבנן מקיש אבל במקדש בביאה מנ"ל דודאי מקדש אדעתי' דרבנן, ומתרץ דשווי' רבנן גם בקדושי ביאה כמפורש מ"מ אמרינן דאדעתי' דרבנן מקדש, וכעין זה מפרש הרא"ה בכתובו' הסוגי' ע"פ דרכו תינח מקדש בכספא כיון שיש בידם להפקיע מוכרח הוא שיקדש אדעתיהו דאל"ה יכריחו אותו ויפקיעו ממונו ויהי' קידושין בטלים ממילא, בביאה מאי איכא למימר מנ"ל דמקדש אדעת' דרבנן ומתרץ מ"מ מרצונו מקדש אדעתא דרבנן אלו דבריו ז"ל, וכן נ"ל לפרש כוונת הכ"מ לפי דרכו בכוונת רבותיו של רש"י והנה ירד להציל במקצתו ויש בו דוחק במה שמסיק שווי' רבנן מ"מ מסתמא על דעת דרבנן מקדש דעיקר חסר, וכן הוא דוחק לפי דרכו של הרא"ה והרגיש בעצמו בדחוקו ופי' פי' אחר, וגם מ"ש רבותיו ש"ר דרב מנגיד ע"ז לא כ' הכ"מ כלום.
ואני בעני' הכינותי מאז ישוב לרבותיו של רש"י והוספתי עכשיו נופך ונקיטנ' במקצת מדברי כ"מ דברורי' ואמיתי' דקרו להו קדוש' דרבנן בין דאתי מדרשא אבל אלימא דקידושי ביאה ושטר מדאורייתא ולבאר החילוק בין קדושי כסף לקדושי ביאה, נ"ל ע"פ י"מ שיש לפרש דעקרו הקידושין מכאן ולהבא, הנה לפמ"ש ראשונים דכל דמקדש אדעתי' וכו' היינו כמי שאמר ע"מ שירצה אבא, ובע"מ שירצה אבא או במקדש בעצמו לשלשים יום מבואר בנדרים כ"ט ע"א דלא פקעו קידושין לאחר למ"ד יום דקידושין היכא הלכו ומדמ' רבא קדושת הגוף לקידושי אשה, ולאביי דס"ל קדושה הגוף פקעו בכדי אפשר ה"ה קידושי אשה עיין ר"ן שם, וקיימ"ל כרבא ובריש כתובות אזיל אליבא דרבא בטענת אונס, וכיון בע"מ שירצה אבא אם האב מתרצה ללמ"ד יום לא פקעו הקידושין אח"כ ה"ה מקדש ע"ד דרבנן, ואיך אפשר לרבנן לומר מכאן ולהלאה יפקעו הקידושי' דבר שא"א וצ"ע:
ועלה במחשבה לפני דיש לחלק בין קידושי כסף לקידושי ביאה, בקידושי כסף דנפק' קיחה קיחה מש"ע ודמי' כקנה קנין בדמי זבוני הגם מסבר' דלא פקעו הקידושין מ"מ דן מינה ומינה ודי לבוא מן הדין כקנין שדה דאפשר לקנו' שדה לזמן כן קונה אשה לזמן בקנין גמורה ונאסרה לכ"ע, אבל בקידושי ביאה דמפורש בקרא ובעלה אין לנו נגד הסברא דקידושין שבה להיכן הלכו ויש להסביר יותר דקידושי ביאה לאו כקונה קנין בשלו הוא דהוא לא נתן לה מידי ועיי' תוס' ב"ב כ"ב ע"ב שהקש' דמקדש בביאה דומה לתלוהו ויהיב דהא לא יהיב לה מידי ומשום הנאת ביאה הא גם הוא נהנה ושניהם שווים, וע"כ דגזה"כ הוי' כיון שמיחד לו לביאה וע"י ביאה נאסרה לכ"ע וקנוי' וקודם מ"ת ע"י יחוד בביאה הלזו נעשית א"א, וכן באו"ה עדיין עיין רמב"ם הלכות אישות ומלכים ואחר מ"ת לדידן צריך שיאמר ה"א מקודשת בביאה זו, וכל זה לאו משום קונה קנין בשלו אלא כמקדש דבר בקדושת הגוף ולמד רבא קדושת הגוף מקידושי אשה היכ' דמקדשה בלא כסף דדמי' להקדש כנ"ל, וע"ד פלפול י"ל דס"ל לרבא קידושי כסף מאין כסף כרב בקידושין ג' ועיין פ"י שם ואי מהתם נפקא ל"ש דן מינה, והראשון נראה בעיני נכון.
ואחר הוצע' זו אומר אני בפי' הסוגי' תינח דקדיש בכספא וכו' ס"ל דאפקעינהו רבנן ושווי' כל בעילותיו בע"ז משום מה כח ב"ד יפה או משום צניעות ופריצות אלא שעקרו הקידושין מכאן ולהבא תינח דקדיש בכספא אפשר קידושין לזמן, אבל קידש בביאה דאו' קידושין לזמן מא"ל ומשני שווי' רבנן לבעילתו בע"ז דעקרו למפרע ולא איכפת לנו במה דשווי בע"ז וא"ש סגנון הסוגי'.
ויש להעמיס כל דברינו בכוונת רבותיו של רש"י ומדוקדק בלשונם רק אוסיף מעט, דמקשה תינח קדיש בכספא דמדרבנן הוא היינו דהם ילפי מדרש' כמ"ש הכ"מ ונפק' להוא מקיחה קיחה וכ' שפיר י"ל דעקרו הקידושין מכאן ולהבא דומי' דקנין שדה אבל קדשה בביאה דא"א להפקיע הקידושין אחר הזמן וס"ל לרבותיו של רש"י הא דלא ניחא לי' דעקרו הקידושין מעיקרא למפרע משום דקשה להוא א"כ יחפה על ב"א ומה הועילו וגם יטהר ממזרים והי' לרשב"ג לחוש לכ"ז ולכן ס"ל למקשן דלא עקרו למפרע ומתרץ דשווי' בע"ז היינו דרב מנגיד אמאן דמקדש בביאה דחוצפ' ופריצות' הוא ובעיני רבנן כבועל בזנות וכיון דכך הוא בעיני חכמים ל"ש מי שמקדש בביאה ורובא דמקדשי בכספ' ובמקדש בכספא לא הפקיעו למפרע רק מכאן ולהבא, ובקידושי ביא' דא"א להפקיע רק למפרע במלת' דל"ש לא חששו שמא יחפה מי שקידש בביאה דל"ש וגם זנות בעצמו ל"ש כ"כ והן הן דברי רבותיו ש"ר שהוסיפו ומפרשים שווי' רבנן בע"ז דכל דמקדשי אדר"מ ודבריהם מזוקקים שבעתיים בביאור הסוגי' ומדויק בלשונם ויש להעמיס בדבריהם בכוונת י"מ שבש"מ דעקרו הקידושין מכאן ולהבא היינו בקדושי כסף ומקדושי ביאה ל"ק כל הנך קושיות דלא שכיח, ורבותיו של רש"י פירשו כוונת דבריהם היטב ויגעתי ומצאתי מקום יישוב נכון לרבותיו של רש"י בעזהי"ת.
היוצא לנו מזה לדינא לרבותיו של רש"י והי"מ לחלק יצאו בין קידושי כסף לביאה דבקדושי כסף לא עקרו למפרע מה להם לעקור למפרע ולעשות כל בעילותיו בעילות זנות וגם משום שמא יחפה ואפשר להם לעקור להבא ממילא אסורה מדאורייתא לקרובים ולכהן וכדומה, ובקדושי ביאה שע"כ להם לעקור למפרע מותרת לכהן ולקרובים כנ"ל:
אלא דשיטת כל ראשונים אינו כן דמפרשים הסוגי' כולה דעקרו קידושין למפרע ולא ס"ד לומר מכאן ולהבא אפי' בקדושי כסף ונדחקו מאוד בפי' הסוגי' דס"ל גם בקידושי כסף ל"מ לזמן כדמשמע מסתימת רבא בנדרים ומשום דאתקשו הויות להדדי לכן קיבל דהמקדש לל' יום לא פקעו קידושין ואין חילוק אם מקדש בביאה או בכסף.
והנה לא מצאנו הראשונים מניח בפי' הסוגי' בדרך מרוח, ואני בעניי מצאתי דרך מרוח ע"פ שיטתם דאפקעו למפרע, והוא ע"פ מ"ש תוס' ב"ב כ"ב ע"ב הא דלא אמרינן התם וביבמות ק"י כל דמקדש כיון שעושה שלא כהוגן לא אמרינן ודאי אדעת' דרבנן מקדש, אלא התם כיון דעשה שלא כהוגן עשו עמו שלא כהוגן ואמרו דלא מהני ויש כח בידם ע"ש היטב ואומר כל דמקדש בביאה נגד רצון חכמים הגם עקרו קידושיו משום הכי מ"מ הוא עשה עכ"פ נגד רצון חכמים ואין ודאי שקידש אדעתייהו, וזה שמקשה תינח דמקדש בכספ' ודאי שקידש אדעתי' אבל קידש בביאה דרב מנגיד ושלא ברצון חכמים הוא הגם בכ"ז י"ל דמקדש אדעת' דרבנן מ"מ לאו להקל משו"ה ולומר דקדש ע"ת כשירצה לעקור למפרע שיהי' בטלים, ומתרץ שווי' רבנן בע"ז, ולהבין דבר זה אקדים הנה גם בקדושי כסף למפרע כל בעילותיו בזנות היו ותוס' כתובות הרגישו בזה וכ' שווי' ביאה ראשונה זנות ודוחק והנ"ל אם עקרו רבנן הקידושין לבסוף אין בעילותיו למפרע בע"ז דהא אז כשבעל היתה אשתו ודרך אישות הי' הגם שלבסוף נתעקרו הקידושין למפרע לאו כבועל פניו' הוא אפי' לרמב"ם דס"ל פנוי הבא על הפנוי' עובר איסור דאוריית' דוקא בועל לזנות אבל זה בועל כדרך איש ואשה בנשואים אם נתעקרו הנשואין וקידושין מעיקרא מ"מ לשעתו לא הי' בע"ז כנ"ל פשוט וכ"ז אם עקרו הקידושין לבסוף אבל במקדש בביאה דאפשר לא קדיש אדעתי' ואין בכחם לבטל הקידושין למפרע אלא דלצד זה שלא קידש אדעתי' כיון שעשה שלא כהוגן וכדי בזיון וקצף שיצא מן הכלל דמקדשי אדעתי' דרבנן והוא התחצף נגדם גם הם עשו עמו שלא כהוגן ובטלו הקידושין מיד משעה שקידש שלא מדעתם כמו בתלוי' וקדיש וזה גרע והיינו דמשני שווי' רבנן בעילתו בע"ז דאם קידש שלא אדעתייהו דבטלי קידושין מיד הו"ל בע"ז ממש משא"כ בקדושי כסף דעקרו הקידושין עכשיו למפרע וקודם לזה הי' כדרך איש ואשה שהיתה מקודשת גמורה ע"כ לא הוי בעילותיו בזנות, כנ"ל בביאור הסוגי' ע"ד נכון מאוד.
ומדי דברו אודיע צערי בתוספ' הנ"ל שכתבו כיון שעשה שלא כהוגן ל"א ודאי דאדעתי' דרבנן קידש ומאוד אתמה לנפשי הא כמו דהוא מקדש אדעתי' דרבנן צ"ל גם היא כמהו מתקדשת אדעתי' דאלת"ה היכ' הקידושין בטלין כמו במתנ' בקידושין והיא אינה רוצה בתנאי וכ"כ בש"ס כתובו' דע"כ צ"ל הכי ודייק כן מלשון רש"י ע"ש וכי כן בתלוי' וקדיש ניהי דהוא עשה שלא כהוגן אפשר גם לא מקדש אדעתי' דרבנן, הא לא עשתה שלא כהוגן וע"י אונס שא"א לה להמלט ממנו אמרינן אגב אונסה גמרה ומתקדשת עצמה אבל ניחה לה שיהי' ע"ד חכמים ככל נשים ויותר שהיא באונס' מתרצית וכשיאמרו חכמים דל"מ בודאי ניחא לה וצע"ג, ועיין מרדכי קידושין ר"פ האומר בשליח שקדשה לעצמה דל"ש אדעתי' דרבנן וכן בנוש' אשה על אשתו משום שעושה שלא כהוגן כסברת תוס' עיי"ש, ולא אבין בשליח מקדש לעצמו היא לא עשתה שלא כהוגן, וכן בנוש' אשה על אשתו כשהיא יודעת דיש לו אשה הגם דחר"ג בודאי לאו עלה הוא מ"מ אסור' קעבד' משום ל"ע ומסייע יע"ע, אבל בלא ידעה בודאי שלא אדעתי' דרבנן מתקדשת וצל"ע וד' יאיר עיני:
מ"מ דברינו א"ש דכאן שמקדש בביאה הוא והיא עשו שלא כהוגן ופריצות' הוא הגם דאין מנגדין אלא אותו משום דהוא הגורם דיש בידו לקדש בכסף ובשטר וקידש דוקא בביאה, אבל מה יש בידה לעשות כשהוא אינו רוצה לכן מנגדין אותו, אבל בודאי גם היא עשתה שלא כהוגן שנתרצית לזה ולכן גבי דידה אין ודאי דמתקדשת אדעת' דרבנן וא"ש דברינו:
והנה מ"ש דלפי שיטת ראשונים דהפקיעו הקידושין למפרע בין בקידושי כסף בין בקידושי ביאה אין עלה דין גרושה מדאוריי' לכהונה ואיסור קורבה וכיוצא בו, לאו דכ"ע הוא, מקושי' תוס' בשם ר"ת ומכ"ד ר"ת נראה דס"ל שיש בידם להפקיע והפקיעו אבל הרא"ה כ' די"ל כיון שבידם להפקיע איכא אומדן דעת שאינו מבטל בלב שלם כיון דסוף סוף מאתו חצי מה לי' לשווי' אנפשי' בעילותיו בע"ז וכ"כ רשב"א בגיטין די"ל כן ודחה בארוסה מאי איכא למימר, ונראה משו"ה חזר מסברא זו אפי' בנשואה וכ' תירוצים אחרים על הקושי' ובחידושיו כתובות כ' דאפשר לומר גם בארוסה כן דחושש אם ישאנה תהי' בע"ז, וכ"כ הרא"ה שם, ולא אבין כשמגרשה כשהיא ארוסה ע"י גט שבטלו ע"י טענת אונס או ביטול השליח שלא בפניו וחצי' ממנו או ע"י הפקעת חכמים או שאינו מבטל בלב שלם מה לו לחוש לבע"ז גם אם ישאנה אח"כ שמקדשה מחדש פנים חדשות בא לכאן ולא זכיתי על כוונתם בזה, ובאמת י"ל בלא דאינה רוצה בבע"ז י"ל כיון דסוף כ"ס חצי' ממנו מה לו בבטולו או טענתו נגד רצון חכמים ללא תועלת לו, ורשב"א בתשובה סי' אלף קס"ב כ' בפשיטות ובמוחלט דלא הפקיעו באמת אלא כיון שביכלתם להפקיע אין מבטל הגט כשטוען טענת אונס, וראה בשם רבותיו דס"ל דלא הפקיעו ומיושבים הקושי' דהוי התראת ספק ויכול לחפות באופן אחר, והרי לפניו פלוגת' דראשונים כ"ה שיט' הרשב"א בתשובה וכן נראה דנוטה דעת הרא"ה דלא הפקיעו באמת, ור"ת ורבותיו של הרא"ה ותוס' מכולם שלא הזכירו מזה כלל ס"ל דאיכא הפקעת דחכמים לאמת, אם כן אסורה לכהן ובקרובים זה לזה וכדומה כנ"ל בשיטות הנ"ל.
אמנם כן נראה לפע"ד מסברא בגט שכ"מ ועמד וחזר בו לכ"ע אסורה לכהן וקרוביו דודאי לא חולקים על סברת הרא"ה דיש אומדנא דלא ניחא לי' באפקעת' דלא לשווי' בע"ז, ובלא"ה מה לי' לעשות נגד רצון חכמים דסוף כ"ס יוציאוה ממנו מכח אפקעת' דחכמים, אלא הא הו"ל דברים שבלב ולהרא"ה צ"ל דאומדנ' דמוכח הוא ומבטל דבורו שמבטל השליחות או טענת אונס בפה, וזה לא ס"ל לר"ת ורבותיו של רא"ה, אבל בשכ"מ וחוזר כשעומד לא הי' מהני מדאוריית' לולי דהי' אומדנ' דמוכח בשעת נתינה מבטל נתינת הגט כשחוזר אח"כ וכ"ז קודם שאמרו חכמי' דל"מ חזרתו, אבל אחר שאמר דל"מ חזרתו אפקעינהו לקידושין השתא איכא אומדנ' איפכ' דאין דעתו לחזור כיון דלא יועיל לו חזרתו ניח' לי' יותר שיהי' הגט מדינא ולא יפקיעו הגט דאומדנ' הזאת אינה אומדנא כ"כ לבטל דבורו ואומדנ' דרצונו לחזור היא אומדנ' גמורה עד דמבטלת מעשה דנתינה, כ"ז קודם התקנה אבל עכשיו דאיכא אומדנ' דמוכח ממילא אין אומדנ' זו מבטלת נתינת הגט ומדאוריית' גרושה גמורה היא ואסורה לכהן ולקרובי' מדאוריית' וכ"ע מודים בזה כנ"ל נכון לדינא.
ומנדון שלפניו דהמגרש כהן הוא, נראה בעיני דנהפוך הוא דלכ"ע מותרת לו, ואך די"ל מ"ש הרא"ה בכתוב' אחר שכ' ליישב הקושיי' דאפשר שיטהר ממזרים ויכול לחפות דלאמת אמרינן דעתו דאינו רוצה באפקעת' דחכמים, הקשה לנפשי' תינח במבטל שלא במכווין לחפות ולטהר הבנים אבל כשמכווין לכך שוודאי דעתו ורצונו באפקעת' ומעיקר' להכי אתכווין, והעלה דבר נכון היכ' דמכווין בביטול השליחות כדי שיפקיעו הקדושין א"כ רצונו שלא תהי' אשתו אין בביטול כלום שהרי חפץ שתצא ממנו, עוד כ' שם לצרף דבריו עם מ"ש ר"ת דהיכ' דמכוין לחפות כה"ג לא תיקנו להפקיע, ופקפק על דברי ר"ת האיך מצינו תקנה כזו פעם יופקעו הקדושין ופעם לא יופקעו, אבל חזו לצרופי לדבריו דאם אינו מכווין לחפות אינו מבטל בלב שלם ולא הפקיעו והיכ' דמכווין לאפקעת' כה"ג לא תקנו וממ"נ דין גרושה יש לה אלו דבריו ז"ל וקלורי' לעיני המה היוצא לנו כל שיש לו תועלת בהפקעה הגם שעי"כ בעילותיו בע"ז ליכ' אומדנ' דלא ניחא לי' באפקעת', וא"כ כהן שכ"מ שמגרש דע"י אפקעת' תהי' מותרת לו כשיחזור ויקדשנה בודאי ניחא לי' באפקעת' ולכ"ע מותר להחזירה כן נראה לכאורה.
אלא דיש לעיין ניהי דמדאוריית' מותרת ע"י אפקעת' מ"מ מדרבנן אסורה לכהן וקרוביו כיון דלא נתרת אלא ע"י קבלת גט. ובתחלה עלה במחשבה לפני להוכיח דאין דנין בה דין גרושה להחמיר אפי' בדרבנן, והוא מן מה דהקש' תוס' וראשונים מה הועילו בתקנת זמן עדיין יחפה הא כ' תוס' בסוגי' דזמן דבזה"ז ג"כ איכא שמא יחפה כדי שתהי' מותרת לו ולהכשיר בניו, לפ"ז לק"מ דהועילו והועילו בתקנת זמן דאם הוא יחפה ע"י שיגרש עי"ש ויבטלנו שלא בפניו תהי' אסורה לו מדרבנן כאשה שזנתה תחת בעלה וע"כ דס"ל דאין לה דין גרושה מדרבנן ומותרת לבעלה לשוב לקחתה אחר אפקעת' דרבנן:
ואחר התבוננת מעט פחיתי ראיי' זו עפמ"ש הרא"ש בסוגי' דזמן שכ' ג"כ דעכשיו בעי זמן שמא יחפה שתהי' מותרת לו הקש' לנפשי' למה אמר ר"י שמא יחפה על ב"א גם בכל אשה יש לחוש שיעשה לסיבת עצמו שתהי' מותרת לו, ומישב זה דס"ל לר"י משו"ה לא היו מתקנין מעיקר', אבל מאחר שכבר תקנו משם שמא יחפה על ב"א כדי להצילה ממות שוב לא עקרו התקנה דיש גם עכשיו שיחפה כדי שתהי' מותרת לו, ולולי הרא"ש הי' נ"ב דבאמת חשש זה שיחפה משום רחוק כהח יודע בנפשו שזינתה תחתיו ומאוסה בעיניו עיי' בא"ע סי' קי"ז ובב"ש וח"מ ולכן בכל נשי דעלמא ל"ח שיחפה רק על ב"א על כל פשעים תכסה אהבת הקורבה, אבל אהבת נשים כיון שרואה שמעלה בו מעל ממאס בה ובטלה דבר בטלה אהבה ולכן אמר ר"י דוקא שיחפה על ב"א ולעולם עיקר הטעם משום שירצה בה כנ"ל, אלא דמוכח דע"כ תוס' כרא"ש ס"ל דאין זה טעם עיקר התקנה, דהא הקש' על ר"ל דס"ל דזנות ל"ש מריש כתובות והעלה דזנות בעדים והתראה לא שכיח ואי טעמ' דר"י דחששו שמא יחפה כדי שתהא מותרת לו תקשי לר"ל הא בלא עדים שכיח וע"כ גם לר"י לא תיקנו רק שלא יחפה להצילה מדין ב"ד לעונשה בעונש מיתה ועכשיו הניחו הדבר משום חשש שיחפה כדי שתהא מותר' לו, ומ"ש תוס' משום בנים בודאי רחוק עיי' פ"י שם, לפ"ז מק' תוס' ר"פ השולח שפיר עדיין יחפה ומה הועילו, ומה תאמר שהועילו שלא יש בידו לחפות כדי להתירה לעצמו שתהא אסורה עליו מדרבנן הא עיקר חשש שתיקנו לא הי' אלא כדי שלא יהי' יוכל לחפות להציל אותה ממות ובדבר הזה לא הועילו כלום שיכול לחפות ולהצילה ע"י ביטול ואין ראיי' מתוס' וראשונים דס"ל דאפי' מדרבנן מותרת ועיי'.
אבל נ"ל דיש ראיי' דס"ל לתוס' ודעימי' דמתרצו דלא איכפת להו כדין יחפה דס"ל דאמירה לבעל מדרבנן דצריך להבין כיון כשיחפה כדין לא איכפת להו למה להו לתקן שיחפה שלא כדין כיון שיהי' בידו לחפות כדין מה לו לצרה הזאת לחפות שלא כדין, וצ"ל דיבחר יותר לחפות שלא כדין דלא לשווי' בע"ז באפקעת' דרבנן הגם גם עכשיו עושה שלא כדין, מ"מ לעשות בע"ז נראה לעין כל וגם בושה היא לו עיי' ר"ן כתובות סוגי' דקדשה ע"ת, אלא דקש' תינח נשואה ארוסה מאי אכל מה להו לתקן זמן בודאי כדין יחפה וצ"ע, מזה מוכח דס"ל דאסורה לו מדרבנן אחר אפקעת' דרבנן ולכן חששו שיחפה שלא כדין כדי שתהי' מותרת לו היינו שלא יפרישו אותו ממנה דסוברי' שמגורש' היתה בשעת שזינת' משא"כ ע"י אפקעת' לא יניחו אותו הב"ד לחזור ולנשאה, הגם משו"ה לא נמנו לתקן מ"מ כיון שנמנו לתקן זמן בנשואה שיחפה כדי להצילה ממיתה ובנשואה ע"כ שלא כדין יחפה דלא לשויי' בע"ז שוב לא חלקו בארוסה כיון שיש מיהת חשש קצת שיחפה עליה שלא כדין כדי שתהי' מותרת לו וא"ש נכון.
ובמ"ש מצאנו מקום יישוב לקושי' העולם על תוס' הרא"ש דמחלק בין זנות דנשואה לזנות דארוסה דארוסה שכיח והקשו מדמקש' הש"ס לר"ל זמן דארוסה ל"ל בארוסה דזנות שכיח גם ר"ל מודה, וכן קשה מש"ס יבמות למד ע"ב ולמ"ש א"ש דמקש' לר"ל כיון שבידו שיחפה כדין בודאי כדין יחפה ומשום כדי שתהי' מותרת לו לא תקנו גם לר"י רק אחר שתיקנו וחששו בנשואה שיחפה כדי להצילה הניחו גם בארוסה, אבל לר"ל לתקן משו' ארוס' מחשש שמא יחפה שלא כדין להתיר אותה לעצמה משו"ה לא היו מתקנין וא"ש.
ועפי"ד יש לסתור יישוב זה דכל עצמותו דמוכח דגם לר"י לא תיקנו מעיקרא מטעמ' שתהי' מותרת לו לא מוכח רק משום דר"ל פליג מטעמא דזנות ל"ש והיינו בעדים והתראה ועכצ"ל בלא עדים משום שיחפה עליה שתהי' מותרת לו לא היו מתקנין ממילא א"א לומר לר"ל בארוסה דמשו"ה תקנו א"כ תקשי לר"ל למה לא חיישינן לזנות בלא עדים בנשואה ג"כ דשכיח. אבל לתי' תוס' הרא"ש דזנות דארוסה שכיח ודא"א ל"ש לא צ"ל בעדים ל"ש אלא כל זנות דא"א לא שכיח דבעלה משמרתה, א"כ י"ל משום חשש שיחפה כדי שתהא מותרת לו תקנו מעיקרא לר"י ור"ל ס"ל דזנות ל"ש גם בלא עדים אבל בארוסה מודה, ויש להאריך ואין עסקינו פה בפלפול, אלא כיון שנפל הך מלתא בדעתי עכשיו פלטה קולמסי פלפלת כ"ש.
ויש לי לעשות סמוכים לזה כל שנתרת ע"י גט ואפקעת' דרבנן נדוני' לחומר' בגרושה מיהא מש"ס כתובות י"ד גבי ארוס וארוסה הא נמי כדיעבד דמי ופי' רש"י ורי"ף דקאי שתהא היא מותרת לו כדיעבד דמי שלא יהא צריך להוציא וקשה הא אפשר לו לגרשה ע"י שליח ויבטלו שלא בפניו ומותר להחזירה ע"י קדושין אח"כ ומוכח דאסורה מדרבנן מיהת ויש לדחות כיון שאין נכון לעשות כן דרב מנגיד אמרינן דמבטיל גיטא שלא בפניו לכן הוי כדיעבד, וא"ש בזה דקאמר כדיעבד שהרגישו הראשונים דל"א דיעבד הוי' ועיין ר"ן ולמ"ש מדויק הלשון דכדיעבד דמי ולאו דיעבד גמור דאפשר ע"י גט כה"ג, ולפי שכתב הר"ן לרש"י ורי"ף משום הולד ג"כ דמתירין הולד דאי נאסר הולד לבוא בקהל לבו נוקפו ופורש ממנה כיון שחשו חכמים שנבעלה גם לאחר, י"ל משו"ה א"א בתקנה שיגרשה עי"ש ויבטלו כיון שהצריכהו כ"כ תהי' מאוסה בעיניו ולא בטח בה לב בעלה ויוציאה לגמרי.
ויש לי ראי' אחרת כעין זו מש"ס גיטין פ"ט ע"ב דאמר כל קלא דבתר נשואין ל"ח לי' כ' רש"י שאם יגרשה ראשון מחזקינן קלא ואסורה לשני משום כשם שאסורה לבעל וכו' הא אפשר שיגרשה ראשון עי"ש ויבטלנו שלא בפניו, ויותר יש ראיי' מדטרח שם תחלה למצוא אמתלא בנתקדשה ואח"כ בא בעלה ולא אמר דיתלו שגרשה א' מהם ע"ד הנ"ל ועוד שם יצא קול מראשון וקדשה שני וגרשה ראשון ונושא שני אבל מגרש שני ונושא ראשון לא שיאמרו מחזיר גרושתו מן האירוסין והלא אפשר שיגרשה שני בגט כהנ"ל ומותרת לראשון ואיך אמר בהחלט דא"א שיגרשה שני וישא ראשון. ועוד גם אם לא יבטל השליחות נגד רצון חכמים שלא לבטל שלא בפניו כיון שמגרשה עי"ש ליכ' רינון דיאמרו קמו בי' רבנן דבטל השליח שלא בפניו והפקיעו הקדושין מכ"ז נראה דע"י אפקעת' דרבנן אסורה מדרבנן בכל אסורי גרושה:
ודע דראיות אלו מסוגי' אלו אינם אלא לפי שיטת תוס' גיטין פ' השולח דהקשו מה הועילו חכמים בתקנתם עדיין יחפה ולכאורה לא מקשה מידי הא קיי"ל כרבי דבטלו מבוטל ולרשב"ג באמת לא תיקנו זמן משום שמא יחפה דעדיין יחפה ותקנת הזמן משם פירות לר"ש דאומר ר"י אליב' דר"ש לא קאמינ' ומובן פלוגתי' דר"ש וכי פליג אם זנות שכיח ור"ל כרשב"ג ס"ל ולא הועילו דעדיין יחפה, אהלכת' כרבי קיי"ל אמר ר"י שפיר, וצ"ל דקושי' תוס' לשטתו דכ' ד' ל"ב ע"ב ד"ה ר"נ דנ"מ בפלוגת' דר"נ ור"ש מה שהי' קודם תקנת ר"ג הזקן למ"ד בפני ב' בפני א' בטלו אינו מבוטל ולמ"ד בפני ג' בפני שנים אינו מבוטל משום אפקעתה והוקש' לתוס' שפיר מה הועילו לרבי ומדי דברי אסיק לכולהי מילת' דתוס' לפמ"ש תוס' שם ל"ב ע"א דמטעם שיש כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת ל"מ הביטול קודם התקנה בפני א' או ב' לכל מר כדאית לי' ולא משום אפקעינהו דמה שאמרו קודם התקנה דלא לבטל יש בו טעם הגון וחשוב שיש כח בידם לבטל כמ"ש תוס' יבמות בריש פרק האשה ובדף צ"ב ע"ב אבל מה שהוא אחר התקנה ליכ' טעם חשוב כ"כ שאין בו חשש ממזרות כ"כ אין כח בידם אם לא משום אפקעת' דליכ' עקירת דבר מה"ת כמבואר מש"ס יבמות צ"ב ע"ב כצ"ל כוונת התוס' הנ"ל לפ"ז ל"ק קושי' התוס' לרבי עדיין יחפה בפני א' או שנים הא בזה לא משום אפקעת' אתינן עלה רק משום שיש כח בידם להתיר האסור וצ"ע.
ונ"ל דבלא"ה צ"ב על מ"ש תוס' ד"ה ר"נ דאיכ' נפקות' לרבי דקיי"ל כוותי' משמע לרשב"ג ליכ' נפקות' כלל הא גם לרשב"ג איכ' נפקות' דמה שאמרו קודם התקנה דלא לבטל בפני א' או ב' לא משום דיש כח ביד חכמים לעקור וכו' ואסורי' מדאוריית' בקרובים זה לזה ואי קבלה קדושין מאחר קודם הגט אינה צריכ' גט, אבל מה שהוא אחר התקנה משום אפקעת' היא מותרת בכ"ז ואיכ' נפקות' רבת' גם לרשב"ג ולרבי, ונ"ל דמ"ש ל"ב ע"א דמשמעות הסוגי' משום דיש כח ביד חכמים לכאור' אין לו מובן מנ"ל משום דיש כח וכו' דלמ' משום אפקענהו כמו לאחר התקנה ומנ"ל להוכיח מזה דיש כח נ"ל דקשי' לתוס' אי משום אפקעינהו בס"ד דלא ידע דכל דמקדש וכו' והקשו לרשב"ג וכי יתירו איסור תורה הו"ל להקשות לרבי דמודה בפני א' או ב' דאינו מבוטל ופ"י הרגיש בזה ונדחק, מזה משמע לתוס' דמה שהי' קודם התקנה דהו"ל טעם חשוב משום דיש כח בידם וכו' הוא ולכן מקשה רק לרשב"ג מלאחר התקנה דליכ' טעם חשוב כ"כ כנ"ל, והשתא א"ש כ"ז שלא ידע כל דמקדש אדעת' וכו' ואפקינהו, אבל לבתר דמחדש כל דמקדש וכו' שוב גם קודם התקנה הגם דיש כח בידם לעקור וכו' היכ' דיש להם טעם חשוב ומצאו צורך בו לעקור, אבל כאן שאפשר ע"י אפקעת' מה להו לעקור דבר מה"ת כיון שאפשר בהיתר ואין כח בידם לעקור בלי הכרח וא"ש דלא מצא תוס' נ"מ לרשב"ג רק לרבי, אלא דהדר קשי' מה שהקשה תוס' בדף ל"ג ע"א מה הועילו עדיין יחפה והיינו לרבי בפני א' או ב' בין הא י"ל כיון דע"י תיקון זה יש לחוש שיחפה לא הפקיעו אלא התירו האיסור כיון דלא סגי להו בתקנת' דאפקעת', וצ"ל דס"ל לתוס' בקושי' דאין בזה טעם חשוב שיתירו איסור כיון דבהיתר יחפה הגם דס"ל בקושי' דיש בו קפיד' לחכמים שלא יוכלו לקיים ובערת הרע מקרבך ועי"ז ירגילו בזנות מ"מ ליכ' טעם וצורך כ"כ להתיר האסור ומשום חשש ממזרות סגי באפקעת' בלי עקרת דבר מה"ת וא"ש הכל ועיי':
נחזור לדברינו כי הר"ש שבתוס' ודעימי' דעמדו בקושי' זו כ"ש דלרבי קודם התקנה אינו מבוטל משום דאפקעינהו רבנן וכו' ועפ"ז בנוי' הראיות מסוגי' ש"ס שהבאנו, אבל לפי מ"ש הרמב"ן בחדושיו דבפני א' או ב' לכל מר מצד הדין אינו מבוטל מ"ד בפני ב' בפני א' ל"מ דהוי דבר שבערוה ולמ"ד בפני ג' בפני ב' לא דביטל שלא בפניו ל"מ אם לא בפני ב"ד וכ"כ פ"י מדנפשי', לכ"ז לק"מ קושי' תוס', ונפלו הראיות מסוגי' הנ"ל לפי דקיי"ל כרבי ליכ' אופן להפקיע הקדושין ע"י ביטול השליחות שלא בפניו דמן הדין ל"מ הביטול, ועיי' גיטין ל"ג ע"ב דס"ל לר' יוסף הלכ' כרשב"ג דרבי הודה לו ובכתובות י"ד מתרץ לר' יוסף הא נמי כדיעבד דמי ויש ראי' משם גם לשיט' רמב"ן אלא דדחוי' דלא נכון לעשות כן אפילו לרשב"ג משום לעז כמ"ש תוס' גיטין שם ועיי'.
אבל ראה זה מצאתי לי חברים לדבר הזה כל היכ' דצריכ' גט ומותרת ע"י אפקעת' שאסורה מדרבנן לקרובים והוא ברא"ה כתובות מביא בשם רבותיו דס"ל דלאמת הפקיעו ול"א דלא ניחא באפקעת' דלא לשוי' בע"ז כ' וז"ל ולענין קרובים מסתבר' כיון דהצריכו גט הוא אסור בקרובתיה והיא אסורה בקרובותיו מדברי סופרים אבל מד"ת מותר אבל בהנך דליכ' גט כלל מותר אפי' מד"ס עכ"ל, וכ"כ רשב"א ז"ל שם דאין להוכיח דלאמת לא הפקיעו, דאפשר דנעקרו הקדושין לגמרי וממזרים לא נטהרו ואסורה לכהן קרובים מדבריהם עכ"ל, ומ"ש ואפשר דהיינו דאפשר דהפקיעו ומ"מ אסורי' מדרבנן, ואפשר לומר מדאוריית' דלאמת לא הפקיעו ואסורים מדאוריית' אבל הא דאם הפקיעו אסורה בכ"ז מדרבנן, וכ"כ בש"מ בשם רמב"ן ועיי' פ"י כתובות ובגיטין ע"ג ובפ"א בכתובות.
היוצא לנו מכל מה שכתבנו גם במקום שהפקיעו וניח' לי' בודאי באפקעת' מ"מ מדרבנן אסורה לכהן ואסורים זה בזה בקרובים לפ"ז בנדון שלנו הגם דכתבנו בשכ"מ כהן לכ"ע ניח' לי' באפקעתי' כדי שתהא מותרת לו היינו אם הית' מותרת לו גם מדרבנן אבל לפי שבארנו עכ"פ מדרבנן אסורה לו וכיון שאסורה לו מדרבנן ואין לו תועלת במה שיפקיעו הקדושין דסוף כ"ס לא יניחו לו להחזירה שוב הדרינן לאומדנא דלא ניח' לי' באפקעת' כדי שלא יהי' בע"ז וכבר כתבנו בשכ"מ כ"ע ס"ל אומדנא זו א"כ בנידון שלפנינו אסורה לו מדאוריית' ועיין.
ויש אתי מקום לחלק לקדושין בין קדיש בכספא או בביאה, לפי מה שביארנו בעניני הסוגי' תינח קדיש בכספא וכו' דבקדש בביאה כיון שקדש שלא כרצון חכמים אין ודאי שקדש אדעתיהו ומשני דא"כ הא לא חלו הקדושין מיד ושווי' בע"ז דמעיקר' בזנות הי' משעת קדושין ודומה לתלו' וקדיש ובתלוי' דבטלו הקדושין וא"צ גט בהא כתב הרא"ה דמותרת בקרובותיו כיון שלא צריכ' גט, א"כ במקדש בביאה ומבטל אח"כ שלא בפניו דספק אם נתרת ע"י הגט דעכשיו עקרו הקדושין על גם או שנעקרו הקדושין מעיקרא, תהי' מותרת לקרוב' ולכהן כיון דספיק' דרבנן דגם אם קדש אדעתי' ובטלו הקדושין עכשיו למפרע אינה אסורה רק מדרבנן וכי כן בשכ"מ כהן שגירש וקדושיו היו קדושי ביאה דמותרת לו מדרבנן ע"י אפקעת' ולמ"ש ניחא לי' יותר באפקעת' לכל השיטות ומותרת ממילא לכ"ע והבן.
אלא דכשאני לעצמי הי' נ"ב גם, אם ע"י אפקעת' דרבנן ע"י גט מותרת לקרובים. מ"מ כהן בודאי אסורה מדרבנן דלא גרע ממגרש משום קול בעלמא דלית בי' חשש' רק מחומר' בעלמא מצריכים גט אסורה לכהן עי' א"ע רס"י ברמ"א וח"מ וב"ש ואפי' לשיטות החולקים היינו משום דאינו רק מחומר' אבל כאן דצריך לגט מדינ' וע"י גט ובטולו אפקעינהו ובלא נתינ' גט לידה לא הפקיעו כ"ע מודים דאיכ' ריח הגט מדרבנן ולכן לא כ' הרא"ה לענין איסור לכהונה רק מאיסור קרובים זה בזה דלענין כהונה מלת' דפשיט' הוא דריח הגט איכא.
וקרוב לשמוע דאסורה מדאוריית' לכהן דלא גרע ממגרש חוץ ואפי' חוץ לכ"ע ולא תהי' מגורשת רק ממנו דאיכא ריח הגט דאוריית' חוץ הרמב"ם דס"ל דריח הגט מדרבנן, והא בחוץ הנתינה בטלה לגמרי כ"ש כאן דהגט פעל טובא דריח הגט איכא.
אמנם כן הרשב"א כתב דאסורה לקרובים וכהן מדרבנן וצ"ע מ"ש ממגרש בחוץ דבטל הגט לגמרי ואסורה מדאוריית' לכהן ונ"ל דס"ל לרשב"א דוקא במגרש חוץ אפי' לא מגרשה רק ממנו כיון שהוא גרושת הלב מעצמו לפי דעתו ורצונו כי התורה פסלה לגט כזה עד שיתירה לכל איש ואיש מחשבתו ורצונו פוסלת אותו לכהן וכך גזרה חכמת התורה אבל כאן שמבטל הגט קודם הנתינה ואין רצונו שתהי' מגורשת ע"י גט זה ממנו ורבנן אפקעינהו לקדושיו ע"פ תנאו דקדש אדעתי' ונפקעו קדושיו בלא גט, וחכמים לא הפקיעו ע"י גט ובטולו שלא בפניו וכיון שמרצונו אינה גרושה ע"י גט ליכא ריח הגט מדאוריית' רק מדרבנן אסורה כיון שלא התירו רק ע"י גט והבן.
ועיי' ב"י סי' קמ"ט במגרש ע"ת דאגוד' בי' כי"ח דל"מ דאין זה כריתות צריך שיחזור ויטלנו ממנה כמו בחוץ משום דמפסלא לכהונה ע"י נתינה זו, וב"ש ס"ק חולק עליו דבמגרש על תנאי זה לא מפסלא לכהונה והוציא כן ממשמעות הרמב"ם והכ"מ מסכי' עם הב"י דמאי לי חוץ מה לי מגרש ע"ת כן דאגודה בי' כי"ח בשניהם הטעם משום דלאו כריתות הוא, ולולי שאיני כדאי הי' נ"ל להכריע דהרי"ו עם הב"ש דשני ושני, במגרש ע"ת חוץ לפי דעתו ורצונו להוציאה לגמרי אלא מגזה"כ דאינו מועיל והתורה אמרה שע"י מחשבתו ורצונו להוציאה מעצמו ע"י גט זה נפסלה לכהונה אבל במגרש דאגיד' כי"ח בידה לבטל הגט ע"י שתעבור על תנאי גם לפי מחשבתו ורצונו לא יצאה מרשותו ותלי' ברצונה ולכן גם שלא עברה על התנאי מותר' לכהונה וחולק רב בין חוץ למגרש ע"ת כזה ועיי' מהרי"ט סי' מ"ח ונון שאמר ישתקע הדבר ולא יאמר במגרש מעכשיו ולא נתקיים התנאי ומותרת לכהן דנראה לו דאסורה לכהונה כיון שמעכשיו חלו הגרושין ונתבטלו למפרע ע"י ביטל התנאי, וב"ש וזה במתני' לא פליגו במגרש באם שאין חלות לגרושין עד שיתקיים התנאי עיי' בו ולמ"ש לית' לזה דשאני חוץ דגרושת הלב ע"י גט הוא ובהא קפדה תורה, אבל במגרש ע"ת מעכשיו גם לפי רצונו כשיתקיים בתנאי אבל בביטול התנאי גם הוא לא רצה לגרשה ואפי' ריח הגט לא הוי, ואפי' לפי שיטא ב"י הנ"ל. (כאן חסר סוף התשובה):