אור ברסלב

כתב סופר אבן העזר· רבי אברהם שמואל בנימין סופר

תשובה סו

תשובה סה

שיל"ת פ"ב ד' ז' טבת תרכ"ה לפ"ק. אלקי אברהם בעזרו ה"ה י"נ הרב המאוה"ג המופלג מלא וגדיש חריף בע"פ מעולפ' ספירים כש"ת מוה' אברהם גדש"ט כ"ץ נ"י אב"ד בק"ק נד"ב יע"א במדינת דייטשלאנד.

גי"ה קבלתי ונפשי היפה בשאלתו ע"ד המאורע עידי' שחתמו על הגט ולא אמרו בפה שיחתמו לשמו ולשמה יראו עיני' מ"ש הק"ש סי' קל"א סקי"א בשם רי"ו דמתיר אם העד אמר שכתב לשמה והעד נאמן על זה אע"ג בסופר הכותב י"ל דש קפידא בדיעבד אם לא הוציא מפיו מ"מ בעד החותם יש להקל, משמע דנראה לו לב"ש להקל הגם שמשמעו' הרמ"א אינו כן היינו אפי' בדיעבד לא מהני אם לא הוציא מפיו ולכתחלה ודאי צריך שיוצי' מפיו כמ"ש המחבר מ"מ בדיעבד שכבר כ' י"ל דכשר, ונסתפק מעכ"ת נ"י אם יש לסמוך להקל כשיטת הרי"ו ויש קצת עיגון בנדון שלפניו הנני למלאות מבוקשו לחוות לו דעתי העני' הגם כי טריכנא טובא לא אשיב פניו ריקם לבאר דין זה כיד ד' הטובה עלי.

הנה בתה"ד נתקשה לפי יש דהי' להם הגירסא ברמב"ם פ"ג דגירושין הלכה ח' דס"ל דעידי' חתומים שלא לשמה דכשר והוא נגד סוגי' ריש גיטין ד' ע"א כ' ל"ב ר"א חתימה לשמה היכא דליכא עידי' והיכא דאיכא בעי לשמה, וכ' דרמב"ם ס"ל דר"א דמשני הא מני ר"י הוא ל"ל מודה ר"א באיכא עידי' דבעי לשמה דגזרינן שמא נכתב שלא לשמה, ובאותה תשובה הקשה מדנכרי כשרות לר"א ולא גזרינן שיכתבו ג"כ שלא לשמה ונדחק גם בקושי' זו ושוב כ' כי הטור סי' קל"א הי' לו הגירסא כרמב"ם דפסול מדרבנן. ועיי' ב"ש ס"ק ו' שנתקשה בקושי' זו. ונלע"ד ליישב בשניישב קושי' מהרמ"ל למה ר"מ לא גזר כתיבה אטו חתימה, ונ"ל לר"א דסומכים על העידי' דבודאי יש ע"מ ונשאת ע"י חתימה יש מקום לטעות שיסברו ויטעו כי העידי' עיקר ויאמרו כמו כן ל"ב כתיבה לשמה ועיי' ברשב"א שם שכ' תחלה מה"ט בעי לשמה כיון שסומכין עליהם, ותוס' דלא רצה בזה, אבל ס"ל משום הכי קרוב שיטעו הרואי' דעידי' עיקר הם וכמו כן ל"ב כתיבה לשמה אבל לר"מ אין מקום לטעות לדמות עידי' לכתיבה דידוע דעדי' עיקר הגט וכתב גט אפי' מצאו באשפה כשר והראות שכ"כ במהרש"א מהדורא בתרא, והוא לא ראה ולא מביא רשב"א הנ"ל, והא"ש דל"ק מנכרי' החתומי' כיון דאין סומכין עליהם בשום דבר וצריכא שתביא ע"מ לפנינו ובשמות מובהקי' דלא נטעה לסמוך עלייהו ליכא למיחש כמו שכשרי' לחתום כך כשרי' לכתוב דחתימ' נכרי כדיוטא בעלמא ואין בהם תועלת כלל, ועיי' רשב"א שכתב ע"פ דרכו דנכרי' כדיוטא בעלמא נינהו דלא מהני כלל וכן נאמר אנו לשיטת תוס' ואין מקום לטעות כלל כנ"ל ועיי':

ובמ"ש ארווח לן להבין לשון ש"ס כי קאמר ר"א וברשב"א כי אמר ר"א דלא בעי חתימה לשמה היכא דליכא עידי' אבל היכא דאיכא עדי' בעי', ולשון זה תמוה היכא דליכא עדי' לא שייך לומר דלא בעי לשמה הא לא חתמו והו"ל מודה ר"א היכא דאיכא עדי' דבעי לשמה ולדברינו א"ש דנשמר דלא תקשי מלקמן דלמה לר"א כשר בחתימי' נכרי לכן אמר כי ל"ב ר"א חתימה לשמה היכא דליכא עידי' היינו היכא דחתמו נכרי' דאינם עידי' וא"א לסמוך עלייהו הו"ל כדיוטא בעלמא ל"ב לשמה אבל היכא דאיכא עדי' שיש להם דין ועומדין עלייהו שהי' ע"מ וכדומה בעי לשמה וא"ש נכון:

והנה מ"ש תה"ד ליישב הרמב"ם ע"פ גררא דמכשיר לגמרי דס"ל דר"א חולק הוא דוחק דהא סתמ' דש"ס מתרץ, אלא לעולם ר"א הוא כי לא בעי ר"א וכו', ור"א דנאוד מתי' זה אפשר משום דדחיק לי' לומר משום פסול דרבנן הצריכו לומר בפני נחתם או משום דלר"א אפשר בליכא ע"ח וע"מ לבד ואז תקנו שכל שליח יאמר בפני נחתם, אם בעיקר הדין היכא דאיכא ע"ח דבעי לר"א חתימה לשמה מודה רב אשי דפסול, ועוד נ"ל גם אם ר"א ל"ל כן איכא הרבה אמוראי דהכי ס"ל ומנא אמינא מלקמן כ"א ע"ב דר"י אמר שמואל ור"א אמר ר"א ורבה בב"ח אמר ר"י מתרצי מתני' כר"א והוא ששייר מקום התורף ור"ל אמר חתמו שנינו וכ' רשב"א שם ותוס' ריש מכילתין דמוקי לה כר"א צ"ל חתמו גמרו כמו תורה חתומה ניתנה, וצ"ל על ר"ל דלא רצה לומר כן. ובאמת דוחק הוא לפרש כך מה ראה ר"א על ככה לומר חתמו ונתנו לה כיון דס"ל דחתימ' כשר במחובר הו"ל לשון מפורש גמרו כשר, ונ"ל דר"א אמר האי לישנא כדי לכלול ג"כ אם חתם עידי' דבעי חתימה בתלוש דוקא ולכן נקט חותמו בכולל גם חתימ' עדים אי איכא דבעי בתלוש משום מזויף מתוכו ויש בכלל חתמו גם כשליכא עידי' חותמו גומרו היכא דליכא ע"ח נגמר הגט ע"י כתיבת תורף, ור"ל אמר חותמו שנינו ס"ל דלר"א ליכא פסול בחתימי' עדי' מ"מ כשחתמו שלא לשמה או אפשר דמודה בחתמו שלא לשמה דשכיח ולית דפסול לר"א בחתמו במחובר דרחוק שתהי' כתיבה בתלוש וחתימה במחובר אם לא שנטעו אחר הכתיבה וזה רחוק ולא שכיח ועיין בתה"ד שנכנס לחלק בגזירה זו בין לשמה דשכיח ושכן הקשה לר"ל חותמו שנינו ואי כונתי' גמרו לכתיבה גט הול"ל גמרו או כתבו לתופס לכן מוקי דמתני' כר"מ, וכולהו אמוראי ס"ל דלר"א עידי' שחתמו במחובר פסול אתי להו שפיר חתמו דנקט ר"א דכלול בו הכל כמ"ש, והא"ש דנקטי' להלכתא כאמוראי שם דמוקי מתני' כר"א דר"א פוסל באיכא עידי' בלשמה וה"ה במחובר ולשון חתמו א"ש.

היוצא לנו דאיכא אמוראי טובא דס"ל דאפילו במחובר דלא שכיח גזרינן כתיבה אטו חתימה כ"ש בפירוש דלשמה והרמב"ם דפסק לקמן לר"א בתופס כשר בדיעבד כאמוראי דמוקי מתני כר"א קשה ממ"ש בפ"ג מגירושין לפי הגירסא דמכשיר לגמרי ועיין.

והנה אנכי הרואה ברי"ו סי' כ"ז ליישב הרמב"ם כ' דנראה לו לומר מדיוק לשון הרמב"ם שכותב כ' הסופר לשמה וחתמו עדים שלא לשמה מה לי להקדים דכ' הסופר לשמה, דכוונתו כיון שכתב הסופר לשמה לא בעי שיחתמו עדים לשמה דמסתמא לשמה הוא הגם בכתיבה לא אמרינן סתמא לשמה, אבל עדים שחותמים על גט שכתבו הסופר לשמה חתימת עדים סתמא לשמה הוא, לכן הקדים הרמב"ם גט שכתבו סופר לשמה, ומ"ש משום לפי שאין העדים חותמין על הגט אלא מפני תיקון העולם דאל"ה הי' פסול מדרבנן אלו דבריו ז"ל והב"ש במח"כ לא הביאו שפיר ולא כ' טעמו מ"ש עידים מ"ש סופר וגם מ"ש הב"ש כיון שמכוין לשמה סגי ונאמן על כך. ס"ל דבעי שיכוונו לשמה אלא שאין צריכי' לפרש בפה משא"כ בסופר, למעיי' בצדק ברי"ו רואה דס"ל דלא בעי' לכוון לשמה אלא סתמא לשמה קיימא בלי כוונה כלל כיון שחותמי' על גט שכבר נכתב לשמה זולת אם מכווני' להיפך שלא לשמה לא חיישי' ורבה התמוה על הב"ש וצל"ע.

והנה מ"ש הרי"ו בישוב הרמב"ם אינו מספיק דקשה עדיין הו"ל לרמב"ם להביא דין דש"ס דבעי בעדים לשמה כגון שכיוונו שלא לשמה אלא לשם אחר דפסול משום מזויף מתוכו. לכן היותר נראה דגרסא נכונה כמ"ש לפנינו דרמב"ם פוסל מדרבנן וחולק על הי"א דס"ל דבטל הוא, וכ"כ הרי"ף בפ' המגרש דיעה זו וחולק עליו דאינו רק כמזויף מדרבנן וכמ"ש הטור בסי' קל"א ובתה"ד מפרש לשון הרמב"ם על נכון בכל מ"ש. ולפ"ז מוכח נגד סברת הרי"ו דאם כ' סופר לשמה דעדי' סתמא לשמה דהא כ' הרמב"ם כ' סופר לשמה ועידים שלא לשמה דפסול כן נראה לכאורה, ונ"ל דכוונת הרמב"ם בשחתמו במכיון שלא לשמה, וכן יש לדייק מלשון הרמב"ם דכתבו וחתמו עידים שלא לשמה ולא כתב ולא חתמו עידים לשמה שלא התכוונו לשמה, נראה דרצה לומר דוקא שחתמו במכיוון שלא לשמה אבל סתמא לשמה הוא, ועני' דקדוק ודין כזה בתוס' ע"ז כ"ז ע"א ד"ה וכ' היכן מצינו וכו' מש"ס פ' הניזקין אזכרות שבו לא כתבתי לשמן ולא קאמר שלא לשמן ש"מ דסתמא לאו לשמה ועיין.

אלא דטור כ' וז"ל ואפי' נכתב לשמו ולא חתמו עידי' לשמו שינה לשון הרמב"ם ולא חתמו עידים לשמו עיי' ולא מדייק לכתוב כמ"ש הרמב"ם וחתמו עידים שלא לשמה נראה דס"ל דאפילו חתמו סתם ג"כ פסול וכ"כ המחבר כלשון הטור, ונראה במכווין שינו לשון הרמב"ם להודיע לנו חידוש דין זה דלא אמרינן בעידים סתמא לשמה הגם שכתב הסופר לשמו דלא כס' הרי"ו והכי נקטינן.

הנה הראני לדעת דמ"ש ב"ש בשם רי"ו דבעדים יש להקל אם לא הוציאו בפה אנן לא נמצא כן ברי"ו, אלא דס"ל דלא בעי שיכוונו כלל לשמה דסתמא דעידים לשמה, ובהא לא קיי"ל כרי"ו דאין לנו אלא כמ"ש הטור והמחבר דאם לא חתמו לשמה פסול היינו דבעי שיכוונו לשמה, הגם דמלשון הרמב"ם יש לדייק דלא בעי שיחתמו בכוונה לשמה רק שלא יכוונו שלא לשמה כיון דטור וש"ע לא דייקו כן מרמב"ם ובמכווין שינו לשונו הכי נקטינן להחמיר. ומ"מ אחר העיון נ"ל דיש לצדד להקל אם העידים לא אמרו בפה שחותמים לשמה כאשר אבאר.

הנה מה דכ' הב"ש דאם הסופר ל"א בפה אפילו בדיעבד פסול, הנה מקור דבר זה שצריך להוציא בשפתיו, יוצא מן הרא"ש הלכ' ס"ת דרבינו ברוך מסופק אם מהני מחשבה כמו בתרומה או בעי דוקא שיוציא בשפתיו כמו פיגול וכ' הרא"ש וטוב שיוציא בשפתיו, נראה דנראה לרא"ש לעיקר שא"צ להוצי' בשפתיו במחשבה סגי ולכן כ' כיון דר"ב מסופק טוב להוציא בשפתיו, וכן העתיק לשונו הטור יו"ד סי' רע"א, אמנם בסי' רע"ד כ' הטור צריך שיאמר בפה משמע קצת דאינו רק חומרא בעלמא אלא חיובא, וכן ממ"ש אח"כ ואם לא עשה כן פסול מבואר דס"ל דמעכב בדיעבד, ועיין לשון ש"ע או"ח סי' ל"ב סעי' ח' וטוב שיוציא בשפתיו משמע דאינו רק חומרא לכתחלה, וצ"ע מ"ש כתיב' ס"ת דמעכב דיעבד ומ"ש עיבוד נהפוך הוא בכתיבה דעת רש"י דסתמא לשמה כמ"ש הב"י סי' רע"ד ובעיבוד לא שייך סתמא לשמה, ולכן נ"ל כוונת הטור מ"ש ואם לא עשה כן פסול כוונתו דאם לא כ' לשמה פסול היינו שלא כיון לשמה ולא אמר בפה לאפוקי מדעת רש"י דס"ל כתיבה לא בעי כוונה לשמה דסתמא לשמה לקדושת ס"ת וללמוד בו, והא דצריך שיאמר בפה דוקא אינו רק חומרא שאינו מעכב, והא דכ' וצריך היינו מחומרא בעלמא, ומ"ש בסי' רע"א וטוב לשמן הרא"ש נקוט שכ' כן לענין עיבוד ובכתיבה לא כ' הרא"ש לשון וטוב וכ' וכן כשמתחיל ס"ת יאמר ס"ת זה אני כותב וכו' לכן כ' הטור צריך ובסמ"ג והבה"מ כ' בעיבוד ג"כ וצריך שיוציא בשפתיו והכל י"ל לכתחלה, דלשון וטוב שכ' בסי' רע"ד בודאי משמע לכתחלה, וכן לשון ש"ע באו"ח סי' ל"ב סעי' ח'. וראיתי בבני יונה שכ' בסי' רע"א ובסי' רע"ד דבדיעבד בחישב לשמה מהני ומביא שכתב כן בתשובת מנחם עזרי' מפאנו והוא בסי' צ"ד, ומצאתי ראיתי אחר רואי שכ"כ ברדב"ז ח"א סי' קנ"ד ושווי' בדין זה תשובת רדב"ז ותשובת מ"ע אלא שאין שווי' בטעמם כמו שיראה הרואה בפנים.

ואחר הוצע' זו איני יודע למה בגט יהי' מעכב בדיעבד ודיו לבא מן הדין להיות כנידון דגט ילפינן ממ"ש גבי ס"ת לענין עיבוד וכתיבה, ומתחלה עלה במחשבה לפני דבגט משו"ה צריך שיאמר בפה יותר מס"ת כיון דצריך שיודעים שכותב לשמה כמ"ש בטוש"ע ויוצא מן ראשונים דמביא ב"י, לכן צריך שיוציא בפה, אלא הא גופא דצריך שידעו עידים שכ' לשמה רק חומרא הוא לכתחלה כמ"ש הב"י דאין טען טעם למה יהי' עידים שכתב לשמה, סתם ספרא דדייני גמירי ובקיאי' וכותבי' לשמה ורק חומרא לכתחלה הוא ממילא לפסול בדיעבד כשלא אמר בפה מני' שמיע וידיע' העדים אין לו מקום כיון דשמיעת וידיעת עדים אינה מעכבת.

אמנם בתוס' ע"ז כ"ז ע"א ד"ה נכרי כ' כיון דסתמא דגט לאו לשמה צריך להוציא בשפתיו וכן בכותב ס"ת דמסתמא לאו לשמה, ודברי תוס' צריכי' ביאור מ"ש כיון דסתמא לאו לשמה צריך שיוציא בשפתיו איך תלי' זה בזה. נ"ל דתוס' פשיטא לי' דמחשבה לשמה ל"מ רק שיוציא בשפתיו, ומה דנסתפק לרבינו ברוך פשיטא לתוס' דלא סגי במחשבה אלא אם סתמא לשמה ולא בעי כוונה כלל בודאי א"צ לומר בפיו דאפי' מחשבה אינו צריך דסתמא כך הוא אבל להיות דסתמא לאו לשמה צריך דוקא שיוציא בפיו, לפ"ז לתוס' אם לא הוציא מפיו פסול מדאורייתא דהא פשיטא לתוס' דל"מ מחשבה, והרא"ש דכ' בהלכ' ס"ת דטוב לומר היינו משום דרבינו ברוך מספקא לי' ונראה לו יותר דסגי במחשבה מ"מ טוב להחמיר אבל תוס' נראה דפשיטא לי' דל"מ מחשבה כל שאין סתמא לשמה נראה דפסול מדאורייתא כשחישב ולא אמר בפה.

ויש לדחות דאפשר דתוס' ס"ל בפשיטו' דמחשבה ל"מ מדרבנן אבל מדאורייתא מהני ויש הוכחה לזה מכח קושי' פ"י בק"א שהקשה על תוס' ע"ז ממתני' ר"פ כל הגט דלא קחשוב יתר על כן אפי' כיוון לשמה ל"מ עד שיוציא בשפתיו ונדחוק לבסוף ביישוב קושי' זו הואיל ויצא מפי בעלי תוס' ולפע"ד י"ל הא דס"ל לתוס' דצריך שיוציא מפיו הוא רק דרבנן ומעכב אפי' בדיעבד מדרבנן, ובמתני' קתני פסולי דאורייתא דנפקי' מקרא כדמפרש תנא דבי רי"ש דדרש כריתו' וכתב ולה אבל מה דלא נפקא מקרא והוא מדרבנן לא קתני במתני'. ובזה נתיישב לי' קושי' שנתקשיתי בה למה לא קתני במתני' יתר על כן אם כ' הסופר לשמה ל"מ עד שישמע מפי הבעל דוקא כמבואר דף ע"א ע"א שצריך שיאמר לסופר כתוב, ולשיטת ר"י שבתוס' כ"ב ע"ב דבעי שליחות בכתיב' הגט א"ש די"ל לדידי' משום לשמה סגי בשכותב בלי שיאמר לו הבעל שיכתוב לשמה ופסול משום שליחות, אבל לשיטות תוס' ורוב ראשונים דס"ל דכתיבה ל"ב שליחות קשה וצ"ע.

ואיידי דאיירי אודיעו מה דקשה לי על שיטת הר"י דבעי שליחות במתני' דר"פ כל הגט דקחשיב רבותא דפסול משום לשמה בשכתב להתלמד ויתר ע"כ כשכתב לשם אחר הא בשנים אלו בלא"ה פסול משום דאינו שלוחו של בעל וצ"ע. ונ"ל הא תוס' ס"ל דל"ב שליחות לכתיבה ועיין רא"ש דכתיבה לא תלי' בבעל רק שיהי' לשמה, ונ"ל דר"י דס"ל דבעי שליחות בודאי אם לא הי' צריך לשמה או שסתמא לשמה או דסגי כשמכווין לככרתו' לא הי' צריך שליחות אבל להיות דבעי לשמה כ"כ שיתכווין לשם האיש והאשה דוקא וסתמא לאו לשמה עד שיכווין להם ביחוד להכי בעי שליחות דבעל כיון דלשמו במכוין דוקא וכתב וכיון דתלי' כ"כ הכשר הכתיבה במכווין דוקא לו ולאשתו צריך שליחות של הבעל כנ"ל מסברה ישרה, והא"ש דל"ק דקמ"ל מתני' פסול דלשמה ולא משום שליחות דכ' דהא דבעי דשליחות הוא משום דבעי לשמה דוקא לבעל ואשתו ולולי זה גם שליחות לא הי' צריך וא"ש.

ובזה אתיישב לן קושי' חמורא שהקשה הרשב"א כ"ב ע"ב על הר"י מש"ס ריש זבחים שהוכיח דסתמא לאו לגירושין קיימא ממתני' דהכותב תופסי גיטין צריך שיניח, מנ"ל דמשום לשמה הוא הא צריך שיניח משום דבעי שליחות והוא קושי' עצומה, ולמאי דכתיבנא א"ש דאם סתמא לשמה הגם שאינו מכווין לאיש ואשה זו וכ"א יוכל לגרש בגט שנכתב סתמא לא הי' בעי שליחות כיון דא"צ שיכווין לבעל ואשה זו דוקא דסתמא לשמה לכל מי שירצה לגרש בו, ומוכח ע"כ דסתמא לאו לשמה עד שיכווין לבעל ואשתו ממילא בעי שליחות וא"ש ונכונים דברינו מאוד.

ונחזור לדברינו לשיטת תוס' ודעימי' דל"ב שליחות קשה למה לא קמ"ל מתני' רבותא זו ביתר ע"כ דבעי שיצוה הבעל דוקא, וא"ש עפמ"ש תוס' עירובין י"ג הא דבעל צריך שיאמר לסופר הוא מדרבנן ועיי' ב"ש סי' ק"כ סס"ק ז' דלר"י אם לא איור הבעל פסול מדאורייתא ואי ל"ב שליחות צריך שיאמר משום דסתמא לאו לשמה ופסול מדרבנן כוונתו דמדאוריית' סגי בכוונתו או אמיר' הסופר ואמיר' הבעל רק מדרבנן, ובמח"כ הי' נעלם ממנו שכ"כ תוס' בחד תי' בעירובין, והא"ש מדלא קחשיב במתני' רק פסולי דאורייתא ולא מה שהוא פסול מדרבנן, אלא דהבית מאיר הקשה מברייתא ע"ה דקתני עד שישמע קולו ומשם ילפינן כל הנהו פסולי' דמדאורייתא הם ובחדא מחתא מחתינהו נראה דדאורייתא הוא דלא כב"ש, וקושי' זו קשי' על תוס' עירובין הנ"ל, ואפשר י"ל דעיקר שצריך שישמע מפי הבעל הוא מדרבנן וכיון שהצריכו לבעל שיאמר לסופר אם לא אמר נראה דאינו רוצה לכתוב לשמו ולשמה שוב לא מהני מה שהסופר אומר או מחשב לשמו ולשמה וא"ש דכיילינהו הבריית' דאם לא שמע קולו ל"מ מדאורייתא ומ"ש תוס' בעירובין שהוא מדרבנן ובסוטה לא החמירו היינו דעיקר הדבר הוא מדרבנן ואחר שהצריכו רבנן לומר מי שלא אמר פסול מדאוריית' ובסוטה לא הצריכו שיאמר לא וליכא פסול כלל והא דלא קתני במתני' יתר עליהם שכתב לשמה ולא שמע מפי הבעל דלא קחשיב רק מה דנפקא מקרא ועיקרו מדאורייתא אבל פסול דלא אמר לו הבעל לא נפקא מקרא רק רבנן הוסיפו הגם דממילא אחר שתקנו פסול מדאורייתא לא קחשיב במתני' רק מה דנפקא מקרא כן י"ל ועיי'.

ולפי דברינו האחרונים יש לומר דתוס' בע"ז ס"ל אם לא אמר הסופר פסול מדאורייתא הגם שמה שצריך שיאמר בפה הוא מדרבנן דמדאוריית' במחשבה סגי ויצא בכותב סתם, מ"מ מאחר דמדרבנן צריך שיאמר בפה מלא ואל"ה פסול מדרבנן מי שלא אמר כן נראה מתוך שתיקנו נגד מחשבתו שמחשב לשמה ופסול מדאורייתא, וא"ש דלא קחשיב במתני' דצריך שיאמר בפה כיון דמקרא לא נפקא דצ"ל בפה ועיקרו מדרבנן ונצמח מזה פסול דאוריית' וכמ"ש בסמוך והבן. ובזה מיישב מה שהרעיש הפ"י בק"א שם מאחר שאמר לו הבעל שיכתוב לשמה בודאי סתמא לשמה הוא וכוונתו וכיון דסתמא לשמה ל"ב לא מחשבה ולא פה דבכותב סתם סגי מאחר שאמר לו הבעל שיכתוב לשמו ולמ"ש י"ל באמת הא דצריך שיאמר הוא רק לכתחלה, אלא אחר שהצריכו שיאמר והוא לא אמר סתמא לאו לשמה הוא דאם רוצה לכתוב כפי שציוה הבעל הי' אומר כדינא והבן. ומלתא דתמוה לי טובא למה לא הוזכר תוס' דע"ז בשום פוסק דס"ל דבעי בגט וס"ת שיוציא בפיו, ונראה דס"ל דמעכב בדיעבד מדאוריית' ולכל הפחות מדרבנן, ועכ"פ הי' להם להביא דתוס' ס"ל דבעי להוציא מן הפה שכותב לשמה וצלע"ג.

ולדינא כיון דס"ל לראשונים דלא מעכב בדיעבד כמו שביארנו מלשון רא"ש וטוש"ע וכ"כ רדב"ז ומ"ע הגם דמתוס' יש לשמוע דס"ל דבדיעבד פסול נקטינן להלכה כדעת המכשירי' בדיעבד דרבו כמי רבו ותוס' יחידאי הוא וגם בתוס' אין מפורש כ"כ דפסול בדיעבד בס"ת, ומנ"ל להחמיר בגט וברדב"ז כ' מפורש דכן בגט כשר בדיעבד וכ"כ במ"ע, ואפשר י"ל דהא דנאמן הסופר שכתב לשמה, משום דרוב בקיאים ורגילים לכתוב לשמה והא דצריך שיאמר בפני עדים חומרא לכתחלה הוא ועיי' רמ"א סי' ק"כ ואפשר גם אם בס"ת ל"צ לפרש בפה שכותב לשמה מ"מ בגט בעי כדי שיהי' עדים בדבר שכותב לשמה משום חומרא א"א דאין עד אחד נאמן בדבר שבערוה הצריכו שיאמר ויהי' עדים בדבר הגם דרוב בקיאים וכותבים לשמה וכ"ז לכתחלה בעי' עדים ובדיעבד כשר כשלח הי' עדים נאמן וסומכים על הרוב, אלא מאחר שתיקנו שיאמר בפה שכותב לשמה אם לא אמר הרי יצא מן הרוב דבקיאים ומדקדקים ואומרים בפה והוא לא עשה כן שוב נגדו הרוב שכותבים נשמה אינו נאמן שכתב וחישב לשמה, וקרוב לחוש מדאורייתא ועכ"פ מדרבנן פסול בדיעבד כן נראה לי מלתא בטעמא לשבח אשר שבחוהו רבנן ליישב משמעות וסתימת הטור וש"ע דמשמע לי' לב"ש דבעדים פסול ועיין.

ותבנא לדינא של הב"ש דבעדים יש להקל אם לא אמרו בפה ואומרים שכיונו לשמה כיון דבסופר עצמו אין ברור כ"כ דבדיעבד פסול אם לא אמר, וגם אם בסופר בדיעבד עבד פסול מטעמא דכתיבנא דנגרע הרוב ואינו נאמן שחישב לשמה דהו"ל דבר שבערוה כ"ז בסופר דמדאורייתא בעי לשמה, אבל בעדים ויש ע"מ דאינו פסול רק מדרבנן, הגם דלכתחלה צריך שיאמר בפה כמ"ש בטוש"ע מ"מ לא נגרע נאמנותו על ידי כן שלא אמר כיון דא"צ להאמין רק לענין דרבנן וכ"כ האי לא מחמרינן וקם דינו של הב"ש ולא מטעמא אלא מטעם שכתבתי ומ"ש הב"ש דמרמ"א משמע גם בעדים מעכב אם לא אמרו אינו מוכרח כמובן.

לכן נ"ל להקל בנדון שלנו אם אמור יאמרו שכוונו לשמה, וחזו לצרופי גם כן מ"ש מדויק לשון הרמב"ם דבעדים סתמא לשמה אפי' לא כוונו כלל אפי' במחשבה וסברא זו כבר הי' לפני מהרי"ו בצירוף כל זה נ"ל להקל, כ"ש בנידון שלנו דיש קצת עיגון. הנלפע"ד כתבתי וד' יציל אותנו משגיאות ומטעיות, ויראנו מתורתו נפלאות, ויציע דברינו לפני גיסו תלמידי י"נ הרב המופלג הבקי מו"ה משה נ"י ואני דורש שלומו וטובו, הכ"ד דורש שלומו תמיד חפץ ביקרו והרמת קרנו בכבוד.

הק' אברהם שמואל בנימין סופר

תוכן העניינים

כתב סופר אבן העזר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה