אור ברסלב

כתב סופר אבן העזר· רבי אברהם שמואל בנימין סופר

תשובה סד

תשובה סג

בעזה"י פה פ"ב יום א' פ' מקץ תרי"ט לפ"ק שפעת ברכות, שובע שמחות, לראש צדיק י"נ הרב המאוה"ג חריף ובקי בחדרי תורה כש"ת מוה"ר דוד ני אבדק"ק ר"ד יע"א במדינת מאלדוי.

מכ"ק קבלתי ואותיותיו שאלוני בהלכה ולמעשה ע"ד שליח הגט שהביא ג"פ ממרחקים מזקן ושבע ימים שכבר הגיע לגבורו' בן שמונים שנה והוא בריא הולך בחוצות ובשווקים, ופר"מ נ"י לא מלאו לבו לסדר הגט מיד שליח ליד האשה להיות המחבר סי' קמ"א סעי' ס"ח מביא בשם י"א דוקא זקן פחות מבן פ' ולא הכריע, ובחפשו חפש מחופש לא מצא לא מן גדולי האחרוני' שדבר בזה להכריע להלכה כמאן נקטי' ולהיות כי השעה דוחקת כי השליח רוצה לחזור למקומו, דחק פר"מ נ"י עלי להשיב במוקדם ולעשות רצון צדיק כמותו י"ב פניתי סוף השבוע לשום עין עיוני, ואם כי יודע אני כשאני לעצמי מה אני להכריע, מ"מ לא אמנע מלחוות דעתי העני' ואשר חנני ה' בזה אותו אשמור לדבר.

והנה מראש צורים אראנו הרי"ף ורמב"ם סתמו ולא חלקו בין הגיע לגבורו' וכ' רשב"א ור"ן מדסתמו ולא הביאו רק חילוק בין חולה לגוסס נראה דס"ל דהלכתא כאביי משום דאסיק לרבא בתיובתא ואיבעי' אימא כיון דאפלג שנויי דחיקא הוא, וטור הביאו בשם הרמ"ה דפסק כרבא וכשנוי' בתרא. ואני בעני' הכינותי ראי' לשיטת רי"ף ורמב"ם דסתמא דש"ס ואמוראי טובא ע"כ ס"ל כאביי דקשי' לי טובא על סתמא דש"ס גיטין כ"ח דמקשה ורמי' תרומה אתרומה וטרחו ושקלו וטרו ליישב תרומה אתרומה, ולא מתרץ דמתני' ס"ל תרומה בזה"ז דרבנן לכן סומכי' על החזקה וברייתא כמ"ד תרומה בזה"ז דאוריית' והלא פליגו תנאי ואמוראי בזה, וברייתא דס"ל תרומה בזה"ז דאוריית' אפילו תרומה דרבנן לא תאכל כדי שלא תבוא לאכול תרומה דאורייתא, ועל רבא דמתרץ מתני' ככ"ע ל"ק, אבל קשה על סתם ש"ס שמקשה ורמי תרומה אתרומה הלא י"ל כהנ"ל וגם אביי דמוקי מתני' כתנאי ור"א ור"פ דלא מתרצי' מתני' וברייתא כהנ"ל קשה וצ"ע:

ונ"ל דלא רצו לתרוצי מתני' כמ"ד תרומה בזה"ז דרבנן דקשי' להו פשיטא מאחר דקמ"ל ברישא אפי' בדאוריית' סיפא ל"ל הגם דעשה ש"ס צריכותא דה"א בגט דלא אפשר ותרומה אפשר זה י"ל אי שניה' דאוריי' יש רבותא בתרומה יותר דה"א כיון דזמני' אפשר, אבל אי תרומה דרבנן בודאי לא ס"ד להחמיר בתרומה דרבנן יותר כיון דזמני' אפשר יותר מבדאורייתא וע"כ מתני' ס"ל תרומה בזה"ז דאורייתא וא"ש. ובזה אתי' לן שפיר דקדוק עצום שעמד בו מהרי"ט סי' ק"ד על דרמי' לי' אביי לרבה תחלה מגט אתרומה ולא הקשה ביותר מיד מתרומה אתרומה, ונדחק מאוד, ולמ"ש א"ש דבפשיט ל"ק די"ל כקושיתי מתני' כמ"ד תרומה בזה"ז דרבנן ובריית' כמ"ד דאוריית' אלא דמרישא מוכח דסיפא כמ"ד תרומה בזה"ז דאוריית' והוצרך ע"כ להביא רישא כדי להקשות מסיפא מקשה מיד מרישא.

אמנם קשי' קושיתי לפמ"ש תוס' יומא כ"ה ע"ב דרבא דאמר אבל הגיע לגבור' לא דוקא ברישא משום חומר א"א עיי"ש. לפ"ז סיפא בתרומה ושולח חטאתו ענין בפני עצמו הוא דלא קאי ארישא כי דינם משונה ברישא דוקא זקן ובסיפא לעולם אפי' הגיע לגבורות, א"כ גם אם נימא סיפא בתרומה בזה"ז דרבנן ל"ק פשיטא כבר נשמע מרישא דדאורייתא הוא, כיון דדין של תרומה משונה מדין דרישא דאוכלת בתרומה לעולם משא"כ בריש' וי"ל הא דמקשה סתמא דש"ס ורמי תרומה אתרומה לפי דס"ל לאביי ואסיק לרבא בתיובתא ורישא דמתני' ג"כ בהגיע לגבורות א"א לומר דסיפא משום דס"ל תרומה בזה"ז דרבנן.

ומיושב בזה קושי' תוס' ואיך מתרץ בזה מגט אתרומה ול"ק לי' תרומה אתרומה י"ל רבה ס"ל כרבא ויש מן הראשוני' דגרסי' לעיל רבה במקום רבא ודאי א"ש דל"ק לי' תרומה אתרומה י"ל מתני' כמ"ד תרומה בזה"ז דרבנן, ואביי' ג"כ לא הקשה לו לרבה מתרומה אתרומה דקושי' זו תלי' אי מתני' זו דוקא זקן לק"מ, ולכן הקשה מגט אתרומה והוא השיב לו גט אתרומה קרמית דס"ל דמתני' בלא הגיע לגבורו' ול"ק תרומה אתרומה וסתמא דש"ס מקשה ורמי תרומה אתרומה היינו לאביי דמתני' בהגיע לגבורו' קשי' תרומה אתרומה ושקלו וטרו טובא ליישב תרומה אתרומה ורבא מתרץ די"ל מתני' ככ"ע ולצ"ל מתני' כמ"ד דל"ח שמא ימות דשמא מת לכ"ע ל"ח, ולא צ"ל מתני' כמ"ד תרומה בזה"ז דרבנן ומיושב קושי' תוס' ודקדוק של מהרי"ט על נכון.

ומדמקשה סתמא דש"ס ורמי תרומה אתרומה וטרחו אמוראי טובא לתרוצי תרומה אתרומה, וגם מדנדחק ש"ס לעצמו לעשות צריכותא דגט לא אפשר ותרומה אפשר והדר אמר תרומה זמני' דלא אפשר ול"א סיפא לא נדע מרישא דבסיפ' אפי' הגיע לגבורו' משא"כ בסיפ' ש"מ דס"ל דרישא ג"כ בהגיע לגבורו' דהלכתא כאביי ויפה פסקו רי"ף ורמב' להקל אפי' בהגיע לגבורו' כנלפע"ד יעיין.

והנה רי"ף ורמב"ם ורא"ש רשב"א ור"ן וריטב"א וראב"ן כולהו בחדא שיטתא אזלו דהלכה כאביי אפי' הגיע לגבורו' ובש"ג מביא שיטת הרמ"ה דפוסק כרבא והטור מביאו ג"כ ולא נמצא לו חבר בראשונים, ואני מצאתי לו חבר תוס' יומא נ"ה ע"ב שהקשה בפשיטות שם הא בהגיע לגבורו' חיישי' נראה דס"ל הלכה כרבא, ועיין תוס' ב"מ ל"ט ע"ב דאין לומר דסבת' הגיע לגבור' ובת נמי הגיע לגבור' א"כ סבתא אפלגא עיי"ש. ודברי תוס' ב"מ צל"ע הא מרא דשמעת' התם היא אביי והוא ס"ל אפי' הגיע לגבור' ל"ח, וצ"ל דס"ל לתוס' דאביי הדר קבלה מרבא לחלק בין תפלג להגיע לגבור' ודוחק מנ"ל לתוס' דחזר וקבל ממנו וצ"ע ומאז תמהתי על דחי' תוס' דא"א לומר בהגיע לגבור' אם הבת הגיע לגבור' סבתא כבר אפלג' ול"ח למיתה, הלא אפשר שהי' כשבי' שני' רבות ויש לחוש שמא כשסבתא הגיע לגבור' מתה ואחר כמה שני' הגיע הבת לגבור' ומתה גם היא וע"ז דן אביי אם יש לחוש למיתת שני' כל אחת כשהגיע לגבור' וצלע"ג. עכ"פ מוכח דתוס' ס"ל דהלכה דוקא לא הגיע לא ראינו' לגבור' וס"ל דגם אביי חזר בו וכן נראה דס"ל לרמב"ן דבחי' גיטין מביא דברי תוס' ב"מ די"ל דחיישי' בהגיע לגבורו' דמתה סבתה אלא דדחה כמו שדחה תוס' שם הרי לנו ב' עמודי' תוס' ורמב"ן דס"ל כרמ"ה, והמחבר סי' קמ"א העתיק תחלה לשון הרמב' ומחלק בין חולה לגוסס ובזקן אינו מחלק והוא כשיטת הרי"ף ורמב' וכמה מראשונים דהכי ס"ל, ומביא ר"א דוקא זקן אבל הגיע לגבור' לא, מדמביא דעה ראשונה בסתם ועל דיעה שני' כ' י"א נראה דנקוט להלכה כדעה ראשונה כירוה והוא מכללי הוראה ואפשר אלי ראה הב"י דהרמ"ה לאו יחידאי הוא כי תוס' ורמב"ן כוותי' דרמ"ה ס"ל לא הי' מכריע להלכה כדיעה ראשונה ועיין מג"א רס"י תמ"ז דבכ"מ הלכה כרי"ף אם לא שתוס' חולקים היינו שחוששי' להחמיר ועיין מהרי"ק שורש נ"ב שכ"כ, וכאן שתוס' חולקים והוא להחמיר יש לנו לחוש לחומרא וצ"ע לדינא.

ודע די"ל מסברא דודאי אביי אינו חולק על רבא דבהגיע לגבור' יש לחוש יותר למיתה מלא הגיע דקרא כתיב ימי שנותיו בהם שבעי' שנה ואם בגבורו' שמונים שנה ורובם לא הגיעו לגבור' ועליל למות כשהגיע לגבורו' ורובם לא יגיעו ואביי מכח ראי' מברייתא חולק על רבא וברייתא קתני והניחו זקן אפילו בן מאה שנה ואשתהי בדרך עוד מ"ש וכו' נ"ל דוקא כשהגיע לגבורר' ויצא מן הרוב מוקמי' אותו בחזקתו שהוא חי עדיין, אבל למוקמי' אחזק' כשהניחו לא הגיע לגבור' משום שהניחו חי ואפי' זקן ועכשיו הגיע לגבורו' מנ"ל ואינו מסברא כיון שאז כשיגיע לשנים אלו עשוי ועליל להשתנות ולמות והו' כיומא דמשנם שני, ורבא דס"ל אפי' הניחו כבר הגיע לגבורו' ליכא חזקת חי ע"ז דוקא חולק אביי אבל בהניחו עד שלא הגיע לגבור' מודה אביי דחוששי' שמת קודם שהגיע לגבור' כנ"ל נכון מסברא.

והרווחנו בזה דמיושב קושי' תוס' מב"מ ל"ט דחייש אביי למיתת סבתא וברת' וכ' תוס' די"ל בהגיע לגבור' ודחה א"כ הסבתא כבר אפלג' ותמהני לעיל הלא אפשר ששהו שנים הרבה עד דיש לחוש שמא מתה הסבתא כשהגיע לגבורו' והבת כשהגיע לגבור' אלא דקשה הא אביי ל"ל כרבא, ולמ"ש דוקא בשכבר ראיכו חי כשהגיע לגבור' חולק אביי, וי"ל מעשה שהי' שלא ראינו סבתא שהגיע לגבור' שנישבת קודם, וכן הבת וכה"ג גם אביי מודה כנ"ל נכון מאוד, אלא שלא מצאתי לי חבר בחידוש דין זה וצ"ע לדינא.

תבנא לדינא בנידון שלפנינו כששלח השליח כבר הגיע לגבור' לשיטת רוב ראשונים נותן לה לכתחלה בחזקת קיים וכן נקיט המחבר, מ"מ לבי מהסס להתיר לכתחלה מאחר שמצאתי נו חברים לרמ"ה, והיינו להתירה לעלמא שלא חליצה אבל להתיר בגט זה ע"י אחר שיחלוץ לה יבמה אחר נתינת הגט שכ' הרמב' פ"ו מאישות הלכה כ"ט ואם הי' הגט של א' מהם ביד שליח אינו נותן לאשתו, וכ' הה"מ הטעם דאין להחזיקה בגרושה מספק ועיין תשוב' מהרי"ט סי' ק"ד שכ' דחוששי' שמא סבורה שהיא מגורשת ודאי ותנשא בלי חליצה עיין בו אריכ' נפלא בזה. ונ"ל בנידון שלנו אין להחמיר חדא דהרי רוב ראשונים ס"ל דהגיע לגבור' בחזקת חי, ואנן לעצמינו אם באנו לחוש למיעוט דס"ל בהגיע לגבור' לא היינו להתירה בלי חליצה אבל אין לנו להחמיר כ"כ שלא לתת לה שמא תנשא בלי חלוצה כ"כ האי אין לנו לחוש, ועוד אפשר גם לרמ"ה ותוס' ורמב"ן דס"ל דהלכה כרבא למ"ש תוס' יומא נ"ה ע"ב רבא עצמו לאו מעיקר הדין הכי ס"ל אלא מחומרא דערוה, וי"ל דוקא שלא תנשא בלא חליצה אבל לחוש שלא יתן לה הגט ותחלוץ אח"כ מחשש שלא תחלוץ ותנשא בלי חליצה כיון שאם תעשה כן ליכא איסור רק משום חומר ערוה כ"כ ל"ח ולא גזרינן כנלפע"ד ופר"מ ה"ג נ"י ישים עין עיינו על דברינו וד' יצילינו משגיאות ויאיר עינינו הכ"ד אוה"נ ידידו נאמנו חותם באהבה רבה פה פ"ב ג' לסדר משפטים תרי"א לפ"ק. הק' אברהם שמואל בנימין סופר.

תוכן העניינים

כתב סופר אבן העזר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה